אור ברסלב
ויקרא אברהם חשן המשפט › סימן לט

ויקרא אברהם· רבי אברהם חיים אדאדי

חשן המשפט · סימן לט

סימן לח

שאלה מעשה שהיה באחד ששידך לבנו ראשון אשה שלא השיא אחר קודם לו וכתוב בפנקס הק"ק יצ"ו ששם כותבים הב"ד כל שידוכי ונישואי בני העיר יצ"ו ובסוף לשון שידוך הבן הזה כתוב בז"הל והר' פ' האב מחוייב בכתובה דירה ומזון בנו וכלתו כל ימי היותה עם בנו וקנינא מפלוני הנז' ואבי הבת הנז' בקג"וש בדל"ב על כל מאי דאמור וכו' ע"כ ובכתובה כתוב וז"ל ועוד קנינא מיד אבי החתן בדל"ב שהוא עפ"ק בעד כתובה ונדוניא ותוספת וגם חייב במזונות ודירת בנו וכלתו כל ימי היותה עם בנו הנז' וחתימי בה שני עדים משא"כ בשידוכין דאין כאן אלא ע"א:

והנה על חיוב המזונות אחר נישואיו בדבר מה נתפשר עם אביו ונתן לו סך מה ומחל לו ואחר זה הבן הנז' עקר דירתו זה כמה שנים למדינה אחרת ובעודו שם אביו הנז' רצה לשכון כבוד בארצנו ומכר כל קרקעותיו והלך לו והלוקח חשש מהחיוב הנ"ל שאביו חייב בעד דירת בנו והמציא לו שני ערבים טובים על זה ומסר בידם סך מה ואחר זה אחד מהערבים הנ"ל יצ"ו הלך למדינה ששם הבן הנז' ונכנס עמו בדברים עד שנתפשר עמו בסך מה עבור הדירה וערבנות כתובת אשתו אך עידי שטר הפשר הנ"ל נמצא אחד מהם קרוב להבן הנ"ל מצד שהוא בן אחי חמותו של העד ואח"ז אחר כמה ימים לא איתדר להבן הנז' לישב בעיר שהיה שם ודרך ובא לו לפה העירה יע"א לקבוע דירתו ובא לדין עם הלוקח החצר של אביו הנ"ל ושמענו דבריהם והחמצנו את הדין כל מאי דאפשר ונראה לנו שהלוקח והערבאים הם זכאים בדינם כאשר יבא לפנים בס"ד אי"ה וכתבנו וחתמנו ומסרנו בידם ואח"ז הבן לאחת הערים יע"א לעסקיו וסיפר להם המאורע הנז' וכתבו וחתמו ומסרו בידו ופסקו דינא בסכינא חריפא שהוא זכאי בדינו ליטול דירה מהלוקח ואשתומם על המראה איך לא נזכרו בעלי הוראה מדברי הריב"ש סי' קע"ט ופסקו מור"ם סי' טו"ב שאין מדרך בעלי הוראה להורות בדין שנפל משני כיתות אם לא בהיותו נשאל מב' הכתות פן יטעים האחד דבריו לדיין וצדיק הראשון בריבו וכו' גם יש לחוש שמא מתוך תשובת החכם ילמדו לשקר וכן רמז כנ"הג ש"ם הג"הט אות י"ט ממהרא"י וממהרש"ל וממהר"ם מפדווה וממהרד"ך ומש"ות מור"ם וכ"כ בספר חוות יאיר סי' רי"ו ממהר"ם מלובלין סי' כ"ב וכ"כ מהרש"ל שם גם ממהר"ם מינץ וכ"כ בס' דרכי נועם ח"מ סי' כ"ד דף רט"ו ממהרלנ"ח סי' כ"ט וכ"כ בש"ות הר"ן דף קס"ד ובס' תורת משה לבנו של מהרח"ש ריש א"הע ומה"רם מלובלין כ"כ גם בסי' כ"ו וכ"כ בס' קרית חנה סי' י"ז וכן בס' חוט השני סי' ח"י וכתב שהוא דבר רע ומר וזר ולא טוב עשה בעמיו וכ"כ בס' דבר שמואל סי' קל"א וש"לו וש"ן וכן מהרמב"ח הובאו בג"ור ח"מ כלל ג' ס"ב וכ"כ בספר עבודת הגרשוני סי' מ"ז ובספר קול שחל דף כ"א כתב אפי' ע"ד אם כן אינו כותב וכ"כ בספר אדמת קדש ח"א דף צ"ז ובס' ריח שדה סי' י"ג דף נ"ג ומהר"דף בספרו מכתם לדוד ח"מ סי' ח' ובס' השיב ר"א דף ך' וכ"כ בספר תקפו של יוסף ח"ב סי' ק"ד עיין בחק"ל מ"ב דף ר"ט ועיין מה שרמז עוד בזה בספר עיקרי הד"ט י"ד דף צ"ד והתימה מהרב זכות אבות דף נ"ב ע"ב שסמך לו על דברי מהרש"דם והמב"יט ולא השגיח בדברי הכנ"הג שם שכתב דדעת יחיד דכתבו דהחכם הנשאל דרך שאלה אין כאן איסור ואין כאן אלא דרך חסידות דלא משמע כן מדברי הפוסקים וגם בספר חשק שלמה ערער על המקיל בזה ובספר דרכי נועם כמה דחק עצמו להשיב כי אם להפצרת השואל וריחוק המקומות ואי אפשר לשלוח להם לבוא השאלה מסודרת משם אמרתי להשיב והם יבחרו ולא אני וגם אם ירצו יחקרו מזולתי ולא אתן התשובה ביד השואל אבל אכתוב כתב לאנשי המעמד של אנשי אותה העיר וחכמיה שהם יביטו ויראו ע"כ ובנ"ד ליכא חד מכל זה וקשה מהכל שמלבד שכתבו לו בידו אפי' כתב לידינו לא שלחו ומה נענה ומה נאמר ה' יזכנו להיות מהנעלבים וגם המב"יט ח"ב סי' כ"א לא הוצרך להשיב אלא מפני ריחוק המקומות משא"כ בנ"ד דספינות הולכות בכל יום מהתם להכא ומהכא להתם מה גם אם ידעו שנפסק הדין זו רעה חולה דבי דינא בתר בי דינא לא דייקי אפי' בזה הזמן דאיחסור דרי וכמ"ש כנ"הג סי' ט"ל הגב"י אות מ"ח ממרן בתשובה והיא לפנינו בדפוס באבקת רוכל דף ך' הביאה המט"ש שם ואע"ג דהרדב"ז שם חלק עליו הנה מהר"י מאיו ז"ל בספרו ח"מ סי' ז' והובאו דבריו גם בחק"ל ח"א מח"מ סי' פ"ה נפק דוק ואשכח להרדב"ז דהדר ביה משמעתיה והסכמת מהר"י הנז' בספק שאינו שקול אלא שהמוחזק עומד בשלו מפני סברות שני פוסקים המסייעים אותו נגד חכמי ישראל אם דן הדיין קם דינא וז"ל מרן שם בתשובה סי' קכ"ו ועוד אני אומר שכיון שנתקבל כבר עדות הא' בב"ד ונגמר הדין שיעמוד ראובן בחזקתו אפילו אין לו לדיין אלא פוסק אחד אין לומר בו טעה בדבר משנה חוזר כיון דלא נדחו דברי הפוסק ההוא בענין שרבו החולקים עליו ונדחו דבריו ועוד הרי ראובן דר בבית ומוחזק בו ואתה בא להוציאו מביתו יכול לומר קי"ל כר"ת דארעא היכא דקיימא תיקום ע"כ הרי כמה הקפיד אם נגמר כבר הדין ואיברא דמהרי"ח בחק"ל שם חלק על מהרי"מ שם וסבור דהאידנא דייקינן ואין הפנאי מסכים לעמוד על דבריו אך גם לדידיה דמודה במקצת דהיינו דוקא כשאין הכחשה בין שלשת הדיינים ותו דבענין הוה ורגיל אז אמרינן גם בזה הזמן בי דינא בתר בי דינא לא דייקי משא"כ כשיש הכחשה ביניהם והענין הוא הוה ורגיל יעו"ש ושתים הנה ליתנהו בנ"ד ואנן בדידן מפני כבודם כי רב הוא תפסנו פלך השתיקה מלכתוב להם מאומה מה גם שכן צריך כיון שהם לא. כתבו לנו כתב אבל עתה הוכרחנו לכתוב מפני שה"ר פלוני הנז' הלך לקונסול שלו להכריח אותנו לכתוב להם והוכרחנו לכתוב להם בר"מז הרו"מז שהדין כבר נגמר ורמזנו להם מדברי הריב"ש הנז"ל וכל קדושים אשר אתו כנז"ל וגם מהא דבי דינא בתר בי דינא לא דייקי גם בזה הזמן שכן דעת מרן בתשובה דאנן גרירי בתריה אף במ"ש בתשו' כמ"ש הרב ח"ידא בח"ש ח"א דף צ"א מרבו ומס' משאת משה וברירה שהוא דבר שאין בו ממש כנודע מידי פלוגתא לא נפקא וכאשר יבוא לפנים בס"ד אי"ה והשיבו אותנו דבר על דבר זה בלבד שבלשון חיוב נקנית ותו לא מידי ומשאר הדברים הראשונים שכתבנו להם העלימו עין ומבין ריסי עינם ניכר אע"פ שכתבו בפסק דין שמסרו בידו דרך שאלה ותשובה ידעו והכירו שהוא בעל הריב וכגון דא עקא לכתוב ולחתום ולמסור בידו:

תשובה ויען אברהם שורש עיקר זה ממאי דקי"ל כמה אתה נותן לבנך כ"וכ וכו' עמדו וקידשו הן הם הנקנים באמירה כמ"ש בכתובות אע"ג דבנ"ד לא נ"מ מידי דגם בכתובה כתוב כן וגם בלשון חיוב מ"מ אין מדרש בלא חידוש כי הנה הרמב"ם בפ"ו מה' זכיה כתב דצריך להיות אותן הדברים מצויים ברשותו שאין אדם מקנה דשלב"ל וכ"כ הטור סימן נ"א וכנ"הג שם הגב"י הביא מהריב"ש דלאו דוקא דשלב"ל דנקט וה"ה דבר שאינו ברשותו וה"ה מטבע דאינו נקנה בחליפין ודוקא בדבר שאינו קצוב דבעלמא אינו נקנה להרמב"ם הכא מהני כמפורש בדברי הרמב"ם עצמו בפי"א מה' מכירה ולפ"ז מ"ש המש"ל שם על תנאי באסמכתא דמהני בדברים הנקנים באמירה ליתא דדוקא בדבר שאינו קצוב הוא שהקילו בו וכבר שער"ה שם השיגו מדברי הראד"ב סי' נ"ח ולא הזכיר מהריב"ש וכן הרב עדות ביעקב סימן ל"ג שכתב לדבר שאינו ברשותו מהני כי היכי דמהני לדבר שאינו קצוב לא זכר מהריב"ש הנז' וכל זה דלא כבעל העיטור שכתבוהו הג"מיי פכ"ג מה"א דברים הנקנים באמירה מהני אפי' בדבר שלב"ל והביאו הב"י שם וכ"כ בב"י ח"מ סי' קע"ו ס"ב מהעיטור היכא שהטילו לכיס זה מנה וזה מנה והתנו ביניהם שיתוף עד זמן פלוני בכל מה שיזמינו להם מן השמים בין במציאה בין בכל דבר איכא פלוגתא ביני רבוותא איכא דאמרי לא מהני תנאה במציאה וכיוצא בה דדבר שלא בא לעולם הוא ואיכא מ"ד מהני וכתב הרב החסיד טעמא דכולהו נעשה שכיר ופועל לחבירו הוא ודומיא למ"ש שכרו ללקט מציאות ומסתברא טעמא דרבינו משולם בר קלונימוס מלוקא דהשיב לב"ד על ג' אחין שהתנו זת לזה על נכסי אחותם שנתן לה בעלה שכל מי שיקבל ממנה מאחותם במתנה שיחלוק עמם בשוה וכו' אע"ג דאין אדם מקנה דשלב"ל בההיא הנאה דקסמכי אהדדי מקנו להדדי כדאמרינן באחין שחלקו בההיא הנאה דקא צייתי אהדדי וכו' ובפסיקא בההיא הנאה דקא מתחתני אהדדי ובערב בההיא הנא' דקא סמיך עליה וכו' ובס"פ הפועלים בההיא הנאה דקא מהימן ליה גמר ומשעביד נפשיה הילכך כל תנאה מהני בשיתוף בין מציאה בין דורון משום האי טעמא דמיהמני אהדדי וכ"ה בהגהות מרדכי דבתרא ע"כ והנה הרמב"ם דסבר בפסיקא דבעינן דבר שבא לעולם דוקא דמה שאמרו בההיא הנאה דמתחתני אהדדי תיסגי לן להחשיבו כקנין מיהא שחל עליו קנין וכן סבר בשותפין דלא מהני וכמ"ש הטור בשמו ריש סי' קע"ו ומ"ש בשותפין בחלוקתם בההיא הנאה וכו' והוא ש"ס ערוך בבתרא דק"ו ופסקו פי"ב מהל' שכנים דהדבר ההוא שחלקו ישנו בעולם וכן מ"ש בס"פ הפועלים מתנה ש"ח וכו' ופסקו בפ"ב דהל' שכירות טעמא רבא איכא דנפיק עליה קלא דאיניש מהימנא הוא וכן בהך דערב ופסקו בפכ"ה מהל' מל"ול ובהך דתרי טבחי דעבדי תנאה בהדי הדדי מאן דעביד ביומא דחבריה לקרעו למשכיה ופסקה בפי"ד מהל' מכירה דאינו דבר שלא בא לעולם ממש וכמדוקדק בדברי מהר"יקו שהביא הב"י שם שכתוב שדומה לדבר שלא בא לעולם וכן י"ל בפועל ששכרו ללקט מציאות במציעא די"ב ופסקה בפ"ט מה' שכירות:

וחזי הוית בספר שמחת יהודה איזמיר סימן פ"ה שהביא דברי הגה"מר הנז' דג' אחין שהתנו בקנין על נכסי אחותם וכו' הנז' וסיים ודוגמא לזה איתא בגיטין דף י"ד בההיא הנאה דקא משתניא ליה בין מלוה ישנה למלוה חדשה גמר ומשעבד נפשיה אלמא אפילו לדבר שלב"ל דגרע טפי כיון דאיכא הנאה גמר ומשעבד נפשיה וה"ה לגבי מתנה ע"כ ואחר המח"ר איך לא זכר שר מדברי הרב תורת חסד ספ"ג שרצה לומ' כן ובס' דברי אמת בש"ות דכ"ו השיבו דבההיא הנאה דקאמר היינו באותה שעה שאומר המלוה ללוה מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד ג' ואותה שעה כבר הוא בעולם ואדרבא מהתם מוכח דאילו הוה דבההיא הנאה דהוה מתחייב לנולדים לא היו דוחים דברי אמימר ששם וכ"כ החק"ל ח"ב מח"מ סי' ל"ז מדיליה וכ"כ גם הרב ער"הש ח"מ סי' ס' סוף אות ל"ב להוכיח משם דלא מהני למי שאינו בעולם ומההגהות הנז' מוכח כן דה דהזכירו כמה דברים מענין בההיא הנאה וזה לא עלה בזכרונם ותו דא"כ להרמב"ם גופיה ממ"ש בהא דמעמד שלשתן ופסקה הוא עצמו בפ"ו מה' מכירה:

ואיך שיהיה בדברים הנקנים באמירה דבעינן דוקא בדבר דמהני ביה קנין בעלמא עיין בכנ"הג שם מה שרמז מכמה רבוותא בעלי תשובה שכן דעתם ומכללם מהרשד"ם בי"ד סי' ע"ט וח"מ סי' של"ג ומ"ש שם א"הע סי' ע"ט הוא ט"ס ואינו אלא בחלק י"ד ובס' ער"הש שם כתב דבמהרשד"ם א"ה סי' ק"י כתב בהפך ושכ"כ הרב אדמת קודש ח"ב סי' ל"ב וכן ראיתי בחק"ל ח"ב ח"מ סי' ל"ז דע"א דקשה לו כן דאיך פסק כהגאונים והניח שהוא עצמו פסק כמותו בח"מ שם וכן ראיתי בס' תורת חסד סי' פ"ג ואני עני ואביון אחר המח"ר דהך שכתב בא"ה סק"י אינו ענין לדברים הנקנים באמירה דדברים הנקנים באמירה מה שיתחייב אדם לחבירו דצורך נישואין וכיוצא לזון בתה אבל שם בסי' ק"י איירי בחילוק ירושת אשתו בעודה ארוסה וכן בשעת נישואין ותחילת פיהו חכמה ממ"ש בבתרא דקמ"ב ההוא דאמר לה לדביתהו נכסי לבני ליהוו ליכי מנאי וכו' ומינה כל שהתנה לזכות בניו שלא היו בעולם דאינו כלום וחילק ה"ד שלא בשעת נישואין משא"כ בשעת נישואין קנו והיינו נדונו ששם שהתנית על נדונייתה כן וסיים וכת' דקי"ל על האומר לשאינו ראוי ליורשו שיירשנו אינו כלום לא אמרו כן אלא כשהיורש או הנותן אומר כן אבל בנ"ד שהבעל והאשה התנו כן הו"ל כאלו הוא מעצמו יורש זכותו לבניו וכו' אלא שהוא מעצמו מסלק כחו ומוותר וסיים וכ"ז אני אומר בנדוניא אבל לא בתוספת והטעם בההשבון שאנו נוהגים עתה נתחבטו בו הקדמונים על מה ששנינו דין ודברים אין לי בנכסיך לא ירשנה רשב"ג אומר ירשנה ור"ח ואחרוני' פסקו כרשב"ג ועכ"ז אמרו דוקא בעודה ארוסה א"נ בכותב לה בכתובה בשעת כניסתה לחופה ונתנו טעם לזה דנחלה הבאה לאדם ממ"א מתנה עליה שלא ירשנה אבל בנשאת כיון שהירושה ראויה לו לא והו"ל כאלו אמר שלא אירש אבא דאינו כלום וכל זה בנדוניא שהיא הבאה לו ממ"א אבל בתוספת שהוא ממון הבעל לא מהני והוי כהך עובדא דהש"ס ההוא דאמר לדביתהו וכו' ומ"ש מטעם סילוק כ"כ מהריב"ל ח"א סי' כ"ג ומהרש"ך ח"א ס"סא ומהרי"א סי' קנ"ב והמבי"ט ח"א סי' ש"ט וכ"ז אינו ענין לדברים הנקנים באמירה דהוא כתוספת דכתב דאין התנאי מועיל בהם אם לא בדבר שמועיל בו קנין בעלמא דאז בשעת שידוכין או קידושין נקנה באמירה ותדע שכן הוא דהא דברים הנקנים באמירה מדרב גידל אמר רב ומפרש לה ממתניתין דהנושא את האשה ופסקה עמו שיזון את בתה חמש שנים בהכי ואלו בהאומר להאשה דין ודברים אין לי בנכסיך רב שם סבר הלכה כר"ג דהוי מתנה עמ"ש בתורה אלא דאנן לא קי"ל הכי להרי"ף וזולתו וכיון דלרב גופיה יש חילוק כן הוא לדידן דנחלה הבאה לאדם ממ"א יכול להתנות עליה שלא ירשנה אף שהוא דבשלב"ל דבהכי הוא שמועיל אבל אח"ך אינו כלום כיון שהאשה ראויה לו הו"ל כאומר שלא אירש אבא וכמ"ש הוא עצמו:

תדע שכן הוא דכנ"הג בח"מ סי' רפ"א הג"הט אות י"ב הניח דבריו אלו בצ"ע דמשמע מדבריו דבשעת נישואין מועיל התנאי אפי' לבת במקום בן יעו"ש ולא הזכיר כלום מדברים הנקנים באמירה וכן שם אות כ"א הביא מהמבי"ט באשה שעשתה לבעלה יורש בחצי נדונייתה מהני וסיים בהרשד"ם א"ה סק"י ואלו בא"ה סי' נ"א דמדבר בדברים הנקנים באמירה לא רמז מדברי הרשד"ם הנז' בסי' ק"י כי אם ממ"ש בי"ד סי' ע"ט וכן בח"מ ששם מדבר בדברים הנקנים באמירה וכן כנ"הג בא"ה סי' צ"ב הג"הט אות ח' רמז מתשובת הרשד"ם הנז' סי' ק"י ששם עסיק במתנה עם אשתו ארוסה ולא בדברים הנקנים באמירה ושם בסי' קי"ח שמדבר בחזרת הנדונייא רמז ממנו אלא שבח"מ סי' ר"י אות כ"ג שהביא דברי המבי"ט אם אמר נכסי לבני שתלדי לא אמר כלום וסיים ובשעת נישואין מהני אפי' בלשון מתנה הרשד"ם סי' ק"י ע"כ הוא מגומגם דמהרשד"ם בנדונייא לבד איירי אבל לא בתוספת שהוא נכסי עצמו:

ועפ"ז אתי שפיר מ"ש הרש"דם גופיה א"ה סי' רל"ב בראובן שבפרק הנושא כתב שטר שלאחר מיתה שתירש בתו מאשה הראשונה חצי נכסיו והחצי לבני האשה השניה זאת שרצה לישאנה ומייתי. מהך עובדא דהש"ס ההוא דאמר לדביתהו הנז"ל באופן דבני השניה לא זכו יעו"ש דע"כ לא כתב שם בסי' ק"י דתנאו קיים אלא בנדונייתה אבל לא בנכסי עצמו וכמו התוספת ששם כתב דאין מועיל בו תנאי והתימה על מ"ש הרב אדמת קדש ח"ב סי' ל"ב מהרב אחיו שהקשה לו ששתי ש"ות הרש"דם הנז' סתרי אהדדי וכתב ששם בסי' רל"ב איירי שלא בשעת נישואין וצריך לדחות לפי פירושו שמ"ש שם הרשד"ם ורצה לישא אחרת וקודם שישאנה וכו' היינו אחר שכבר שידך והיינו בין שידוכין לנישואין ואין אנו צריכין לזה וכמ"ש:

ובזה מיושב נמי מה שדקדק החק"ל שם על מהרשד"ם ממה שהקשו בש"ס דבתרא דף קל"א בין למ"ד יסבון תנן בין למ"ד ירתון תנן והא אין אדם מקנה לדבר שאינו בעולם ואפי' לר"מ דאמר מקנה הנ"מ לדבר שישנו בעולם אבל לדבר שאינו בעולם לא ולמהרשד"ם הרי מקנה לדבר שאינו בעולם ע"כ דהתם על התוספת נמי קאמר שהוא ממון הבעל וכמ"ש בכתובות דנ"ב ואימא דאב לירות דבעל לא לירות דאב נמי ממנע וכו' והוא מנה ומאתים ותוספת וכמ"ש רש"י בריש פ' אע"פ על מ"ש שם תנאי כתובה ככתובה למאי נ"מ למוכרת וכו' ולכתובת בנין דכרין ומה דס"ס קשה לן מנדונייתה דגם היא בכלל אומר לך מהרשד"ם בלשון סילוק שאני ועוד י"ל עמ"ש הרשב"א בחי' ספ"ק דגטין דכתב על כתובת בנין דכרין אי לאו דבעלמא יכול להתנות כן לא היו מתקנים זה דאילו רצה להתנות עליה שלא ירשנה דתנאי ממון הוא וכמ"ש בירושלמי ואי משום כתובה לא פלוג רבנן כיון דעיקר תקנתא משום נדוניא כמ"ש בכתובות והתם לשון ירתון או יסבון קא ק"ל דאי משום תנאו לקנייניה קאתית הא לא מצי לאקנויי לנולדים אלא משום תיקון ב"ד שתיקנו בכך הואיל ומצי לאתנויי בהדה דיתהדר כתובתה ליורשיה ע"כ ולפי דבריו הך עובדא דש"ס ההוא דאמר לדביתהו נכסי לבני דיהוו ליכי מנאי דוקא בנכסיו בלבד אבל לא בתוספת דתוספת ומנה ומאתים גרירי בתר נדוניא שיכול להתנות וכמ"ש כנ"הג סי' צ"ב מהרדב"ז והאמת שבקשתי בחלקי הרדב"ז שישנם בידי ולא מצאתי אך אהימנותא דיליה סמכינן ולשיטת מהרשד"ם י"ל דה"נ קאמר הש"ס אי לאו דבעלמא מועיל תנאי זה הבעל עם אשתו בממונה והיא נדוניא לא היו מתקנים רבנן כן דאי משום תנאו מה מועיל והלא אפילו לר"מ וכו' אלא דא"כ הוי דלא כהרשב"א דגם למנה ומאתים ותוספת הדין כן שיכול להתנות ואם ראה מהרשד"ם דבריו אלו לא היה כותב כן שהוא עצמו כותב בכמה תשובות דסברת הרשב"א חשובה אצלו כרוב הפוסקים:

והנה בבתרא דקמ"ז מבואר דדבר שלב"ל ודבר שאין בו ממש חדא נינהו דאיתא התם ידור פ' בבית זה יאכל פ' פירות דקל זה לא אמר כלום ומסקנא דהתם מלתא דאיתא בבריא בקנין איתא בש"מ בדבורא בעלמא דליתא בבריא בקנין ליתא בש"מ והלואתו לפ' איתא בש"מ משום דאיתא בבריא במעמד שלשתן ולפי' רשב"ם שם דירת בית הוא דבר שאין בו ממש ואכילת פירות דקל הוא דבר שב"ל וכיון שכן בדברים הנקנים באמירה כי היכי דליתיה בדבר שאינו ברשותו ובדבר שב"ל ה"נ בדבר שאין בו ממש ולדעת הרמב"ם דדירה ואכילת פירות דקל טעם אחד הם וכמ"ש הב"י סי' רי"ב דתרוויהו משום דבר שאין בו ממש וכ"כ גם מהריב"ל ח"א משמו כ"ש דגרע טפי מדבר שלב"ל דהכי מוכח מלשון הב"י שם שכתב שכיון שאמר מר יאכל ואכילה אין בה ממש אפילו דלא הוי טעמא דלא באו לעולם אפי' הכי לא קנה ואחר החיפוש מצאתי כן להרדב"ז ח"ב סימן תרכ"א שכתב דדירה ליתה בדברים הנקנים באמירה ושם איירי אע"ג שדר אח"ך בבית היורשין מוציאין אותו יעו"ש ונראה דמדמי ליה לדבר שלא בא לעולם דקי"ל דאי שמיט לא מפקינן מניה כמ"ש הטור והש"ע סי' ר"ט וכ"נ מש"ות הב"ח סי' מ"ח דדירה בדברים הנקנים באמירה ואע"ג דהרשב"א שהביא הב"י סי' קצ"ה כתב ועוד שהרי החזיק בבית ודר בו בפני ראובן ולא ערער עליו ותדע לך שהרי רב יוסף נחלק עליו ואמר וכו' ואפ"ה אמר אביי מסתברא מלתיה דרב יוסף בעורר אבל לא בעומד ע"כ היינו דוקא שכתב הקנין אחר הדירה שבזה איירי וכמ"ש מהרש"ך ח"א סימן קע"ו ומהרי"א סי' קצ"ו להשיב על דברי מהרשד"ם בסי' שכ"ג וכיוצא בזה בתשובת הרשב"א אחרת שהביא הב"י סימן רנ"ג וסי' שי"ו ובהכרח גם התם בהכי איירי שהקנין בא באחרונה והרב פרח מ"א ח"א ס"ט כתב דהתם הלשון רחב שבית לדירה הקנה לו ומהריט"ץ סימן כ"ח כתב משום דהתם לא כתב דירה אלא לשון שאלה דומיא לדין ודברים אין לי על שדה זו דקי"ל דמגופא דארעא קנו מידו והוא דוחק וכן מה שסיים שם דבההיא דידור פ' יודה הרשב"א דלא מהני דלא לישתמיט שום פוסק להשמיענו חידוש זה בידור פ' בקנין דמהני וגם הרשב"א לא השמיענו חידוש זה כבר הרב משאת משה ח"א סי' נ"ו הוכח יוכיח מש"ות המיוחסות סס"ז שהביא הב"י סי' קצ"ה בעל הדירה קאמר הרשב"א דבקנין מהני מה גם דלדידן דנקטינן כמרן ומני"ר לא ס"ל הא דהרשב"א אלא כרבינו האיי וכמ"ש לפנים מה גם לדעת הרשב"א ה"ד אם החזיק בה המקבל אחר המתנה משא"כ אם היה דר בה מקודם וכנדון מהרשד"ם סי' שכ"ג וכמ"ש מהרש"ך ומהרי"א שם דאז גרע טפי ובדעת הרשב"א הנז' כתב כנ"הג סי' רי"ב דהכי משמע ממהריב"ל דאם החזיק אח"כ מגופא דארעא קנו מידו אך מהרש"ך ומהרי"א חלקו עליו וכתב מהר"א ששון דהיורשים הם המוחזקים ע"כ וכדעת הרדב"ז הנז' ובענין תפיסה בפירות הקרקע עיין לכנ"הג סי' ר"ט אות נ"ב ובש"ות בעי חיי סי' ר"ט דר"ס והשתא דאמרינן דאין החזקה שהחזיק המקבל אינו כלום צ"ל על ההיא דכתב הרשב"א מ"ש אביי דלא אמרה רב יוסף אלא במורד אבל לא בעומד היינו דוקא כאותו לשון ממש שהזכיר השדה ממש וכמ"ש לקמן ממהרימ"ט:

ובאגב ראיתי לכנ"הג סימן רי"ב אות י"ג שכתב מדברי מהרשד"ם הנז"ל ומהמבי"ט ח"א סי' שכ"ט אם הקנה בית וד"א אם הקנין מועיל לאותו דבר מועיל גם לדירה ורמז עוד ממ"ש מהרשד"ם סימן שמ"ז ובא"ה סי' רל"ז וכן מדברי מהרש"ך ומהרי"א שם וסי' קצ"ו מוכח שחולקים יעו"ש והנה למהרשד"ם סי' שכ"ג י"ל דלא קשה דידיה אדידיה ששם יש כמה סניפים ואיכא דמ"ד נמי דבש"מ מתקנינן לישנא אע"ג דאיהו לא ס"ל הכי בסי' שמ"ז מ"מ י"ל דע"י צירוף טעמים אחרים יש להחשיבו אלא שיש לדקדק עליו מ"ש שם מהא דשתי שדות לשנים דלשון שאמר המתנה לזה מועיל לזה עיין בס' חוות יאיר ד"פ ע"ב ועוד יש לחלק בין שני דברים מחולפים לדבר השוה לחבירו אלא דבלשון לזה לא אמר לזה ותסגי לן דקנה לאותו שמועיל בו הקניה כרבי' שמחה דכתב הב"י סי' ר"ג במקנה בק"ס קרקעות ומעות ומטלטלי' בב"א וכוותיה פסק מור"ם שם וכמ"ש שם הסמ"ע סי' ר"ג והתימה על מ"ש בס' ברית אבות דס"ט ע"ג בדעת מור"ם שלא הכריע אי אין קנין לחצאין או יש קנין לחצאין וקיצר הרבה כל כך במה דסמך על דברי הרדב"ז חלק ב' סימן מ"ט דכתב דאין קנין לחצאין והתימה איך לא נזכר דדעת מור"ם דקנה במידי דנקנה בקנין וכתב שם הסמ"ע דרבינו שמחה סתר ראיית החולקים בטוב טעם ודעת ואם מחלוקתם היא בקני את וחמור או לא עיין בכנ"הג סימן ר"ג הג"בי אות ד' וכן סבר הרשב"א ח"ב סימן ל"ו בשטר שיש בו שתי מתנות אם אינו מועיל לאחד מהם מועיל לשני וכ"כ בספר לח"ר בשטר צוואה וכ"כ מהר"מ מפדווה סי' מ"ד ופסקו מור"ם סי' נ"א ומהרשד"ם סי' רנ"א חילק בדעת רבינו שמחה הנ"מ בקרקע ומעות ומטלטלי שכל אחד נפרד לעצמו אבל כשנתן המעות בשביל החצר והבתים נמצא שקשר זה בזה וכשם שזה לא קנה גם זה לא קנה ולפ"ז א"ש מ"ש בס' שכ"ג שנתן לאחותו מאה אלפים לבנים ועוד צוה שתדור אחותו נמצא שכל אחד נפרד לעצמו אלא כיון שכבר דרה בו מקודם דעתו שזכתה בכל המתנה ועיין לו עוד סימן רע"א שחלק בין מעות לאויר וייחס סברא דרבינו שמחה לרש"י משום דמעות שייכי בהו משיכה או הגבהה:

ובהיותי בזה ראיתי בב"י ח"מ סי' ד"ן מחו' י"ד ומייתי לה גם בסימן ר"ז מחו' מ"ז מהרשב"א בשנים שנתעצמו בדין אחד והסכימו שיהיה ע"פ מה שיגזור פ' וחייבו עצמם בשטר דמי שימרה יענש כ"ד דינרין חציים לעניי העיר וחציים לחבירו ונתנו משכנות ע"ז ועבר אחד מהם וטען שהקנס הזה הוא אסמכתא והשיב שהוא חייב חדא שתלו הענין באותו פ' ואין זו אסמכתא ועוד כיון שנתן משכון ביד האומנים והתגר שאם יעבור שיתן הקנס לעניי העיר ולחבירו וידוע באמת שיפרע לעניי העיר ולא ינצל מהאסמכתא וא"כ בדוקא התנה ואין לומר שבמחצית התנה בדוקא והמחצית האחר באסמכתא שבדיבור אחד אמרם ואין דיבור אחד מתחלק לשנים ע"כ והיא לפנינו בדפוס ח"ג סס"ג רמזה מט"ש שם וי"ל ע"ז ממ"ש קני את וחמור שקנה מחצה דע"כ שאמר שדה פ' לפ' ולחמור או מנה לפ' ולחמור או החצי לפ' והחצי לחמור דמ"ש דע"כ לא כתב הרא"ש בפ"ב דקידושין דיש מחלקין בקני את וחמור היינו משום דמפיק לה בתרי את וחמור אבל בחדא לישנא כדהתם כולכם מקודשות לי אפי' ר"ג מודה דלא קנה ורמז דבריו מהרימ"ט הביאו הכנ"הג סי' ר"י אינו ענין לזה דוקא כדהתם שאמר כולכם ואדרבה אי הוי כדהתם לא קנה שום אחד מהם ודוחק לומר דמחלק הרשב"א בין קני את וחמור דידוע אינו בר זכיה וכמ"ש כנ"הג סי' רי"ב הג"הט אות ג' לדעת מ"ד במרדכי הנז' בב"י סי' ר"ג דקנה הכל דא"כ יהיה דעת הרשב"א שלא כדעת רוב הפוסקים דסברי כרבינו שמחה דקנה מחצה בלבד אך במה שסמך לו על המשכון הוא טעם בעיקר אך מהרא"י בפסקיו סי' קע"ג והובא בב"י ח"מ סי' קצ"ה סבר להפך ממש שכתב איש ואשה שקיבלו עליהם להתגרש בקנין ובקנס וכתב כיון שעל הגירושין אינו כלום גם הקנס אינו כלום ומייתי ממ"ש בקני את וחמור מספק"ל בפ' מי שמת כיון דבקנין אחד נעשה ומהר"ם מפדווא ס"ג על נדון כזה דהרשב"א והביא דברי מהרא"י הנז' וכתב דיפה השיבו הר"י פורט לחייבו דהתם בקני את וחמור קנה מחצה ולא עוד אלא מהרא"י גופיה כתב בת"הר סי' שי"א ופסקו מרן י"ד סי' רנ"ח איש ואשה שקבלו עליהם חרם להתגרש והעמידו קנסות לצדקה ואחר כך נתפייסו פטורים מהקנסות ומבואר בדבריו שם כיון דאין כאן אחד מהם תובע לחבירו נראה דאם יש תובע חייב אם לא שיש לחלק בין קנס לצדקה ובין סתם קנס והב"י במקום שהביא מהרשב"א לא רמז מדברי מהרא"י ובמקום שהזכיר מהרא"י לא הזכיר מדברי הרשב"א הנז' וצ"ל דסבר מרן דעיקר סמיכות הרשב"א הוא על המשכון והשאר סניפים בעלמא:

וראיתי עוד להריב"ש סי' רפ"א והביאו מרן בבדק הבית י"ד סי' רנ"ח וכן מור"ם שם בדרכי משה והביאו הט"ז שם ובכנ"הג שם אות מ"ו ובבא"הט שם כמהרא"י הנז' והוא באחד שאמר אם אצחוק אתן כ"וכ למלך וכ"וכ לעניים כיון דלמלך לא קנה משום אסמכתא גם ההקדש לא קנה ואם באנו בנדון הרשב"א מאחר שהוציאם בדבור אחד ואחר כך חילקם יקשה לן מקני את וחמור ששם נמי משמעותו החצי לך והחצי לחמור ופסקה הוא עצמו בח"מ ססר"ג והוא במ"ש סברא דקנה מחצה באחרונה וכמ"ש הסמ"ע שם ועיין בש"ות מור"ם דפריך שם מתשובה זו לדברי מרן בתשו' דפסק הפך דלעניים מיהא קנו וכתב לחלק בין מתנותיו בב"א והוי בקני את וחמור דלא קני או כשצוה זה אחר זה וכדאמרינן בפ' מי שמת לענין שיור ע"כ והוא תימה דבקני את וחמור קנה מחצה כמ"ש הוא עצמו וי"ל על כנ"הג סר"ן שהביא דבריו אלו בשתיקה והוא עצמו שם אות ע"ב כתב ממהראד"ב אע"ג דקי"ל בש"מ אם חזר במקצת חזר בכולה דוקא בכה"ג אבל במתנה שבטל פרס ממנה מכח הדין אינו כן שקנה עכ"פ אותו מקצת האחר שמכח הדין וכ"כ הרשב"ש סי' תכ"ו ומור"ם עצמו סי' נ"א ממהר"ם מפאדווה ואין לחלק בין מתנת ש"מ לשל בריא דהרי מייתי שם מור"ם בתשו' הנז' מקני את וחמור דנשנית בש"ס בסתמא וכן מוכח ממ"ש בספר משאת משה ח"א ח"מ סי"א דכתב דמהר"ם מפאדווה סובר כהראד"ב ועין רואה דהראד"ב בש"מ ומהר"ם מפאדווה בבריא קאמר וכן הוא בדין דאין בין מתנת בריא למתנת ש"מ כי אם שבמה שמתנת בריא בעי קנין בש"מ בדבורא בעלמא סגי כדי שלא תטרף דעתו עליו וי"ל על המט"ש סר"ן אות ר"ז דמקשי להראד"ב מש"ות מור"ם הנז' והו"ל להקשות וכו' ותו יקשה לו על מור"ם מ"ש בהגהתו סי' נ"א וסי' ר"ג על מ"ש שם בתשובתו ומה מאד יש לתמוה על הרב חוות יאיר סי' קנ"ג בקנס עצמו להקדש ולשררה ומסיק דלהקדש קנה ולא הזכיר מדברי הרשב"א והריב"ש ומהרא"י הנז"ל ואחר החיפוש מצא חיים להרב ב"ד ח"מ סימן ט"ז דכ"ד שעמד על דברי מהרא"י הנז"ל מדברי הרשב"א הנז"ל ולא הזכיר מש"ות הריב"ש ומהר"ם מפאדווה אבל המש"ל בפי"א מה' מכירה מביא ממהר"ם הנז' ודעתו שם שקנה הכל ממ"ש הרשב"א במיוחסות סי' ח"י הביאה מרן בב"י סי' ר"ב ס"ד וששוב מצא להב"י סי' ר"ז שהביא מש"ות הנז"ל שנתן משכון וגם הוא לא זכר מדברי הריב"ש ומהרא"י הנז"ל ומש"ות המיוחסות שכתב אינה ראיה דשאני שיור לעצמו וכמ"ש הסמ"ע ומהרי"א כל זה כתבתי לעצמי לפלפולא בעלמא וזה מ"ש ח"ור העיר ההיא יע"א מלבד דברי מהר"ם והר"ן אשר אזכיר אי"ה לא זכרתי כי לא זכיתי לחזות בנועם דבריהם עד אחר זה:

ויען אברהם שורש לדבר שאין בו ממש הוא מסוגיא דבתרא דקמ"ז ואיתא שם מילתא דאיתה בבריא איתה בש"מ וכו' והא אמר רבה אמר ר"נ ש"מ שאמר הלואתו לפ' הלואתו לפ' אמר רב פפא הואיל ויורש יורשה רב אחא בריה דרב איקא אמר הלואתו לפלוני איתה במעמד ג' והפוסקים פסקו מימרא דר"נ בסתמות מילתא דאיתא בבריא וכו' והרי"ף והרא"ש לא כתבו מדברי רב פפא וגם לא מדברי רב אחא בר איקא ועיין בחק"ל ח"א מח"מ סי' ק"ג בפרט זה באורך אלא דהרי"ף במשנה דאם ילדה אשתי זכר יטול מנה כתבה הרי"ף בש"מ וכבר הקשה הרא"ש בפ' אלמנה לכ"ג להרמב"ן שכתב כן דעד כאן לא ייפו כח ש"מ כדי שלא תטרף דעתו עליו אלא במה שנקנה בבריא בקנין בש"מ בדבורא בעלמא נקנה ובש"ות שמחת יהודה הנז"ל דס"ט הקשה כן מדיליה לבעלי סברא זו ומ"ש שם מה"המ בפ"ח מה' זכיה שכתב כן כדעת הרי"ף הנז' לא זכר שר ממ"ש ה"המ עצמו בפ' כ"ב מה' מכירה דין י"ג דמילתא דליתה כבריא וכו' וזה פשוט ומוסכם ועיין בכנ"הג סי' ר"י. ולעיקר הקושיא כתב רשב"ם שם (ואינו הר"ן כמו שרשום בדפוס וכמ"ש מהר"ץ אשכנזי סי' נ"בא דהא דאין מקנה לדבר שלב"ל הא אוקמוה הגאונים דדוקא בש"מ משום גריעותא בעובר ולא משום גריעותא דמקני וא"כ כי דעת האב קרובה אצל בנו מאי הוי אם לעשות את שאינו זוכה כזוכה אלא ודאי משום דדעתו קרובה אצל בנו חששו לטירוף הדעת וכ"כ מלשון הירושלמי:

והנה בפ' הכותב אמתניתין דדין ודברים אין לי בנכסיך פריך עלה וכי כתב לה מאי הוי והתנן האומר לחבירו דין ודברים אין לי וכו' לא אמר כלום אמרי דבי רבי ינאי בכותב לה ועודה ארוסה אבעיא להו קנו מידו מאי רב יוסף אמר מד"וד קנו מידו ר"נ אמר מגופא דארעא קנו ממנו ופסקו הפוסקי' כר"נ ולהתוס' ששם וה"הא בפ' חזקת מר"ח ורב אלפס ור"י בר שמואל וריב"ם דסברי דבעיא זו אאשתו ארוסה קאי ניחא דר"נ אדר"נ הנז' בבתרא דקמ"ז ע"ב דהלשון אינו ברור במי שאמר ידור פ' בבית זו לא אמר כלום ומסקנא ששם מילתא דאיתא בבריא וכו' דשאני באשתו ארוסה דקרובה אליו סבר ר"נ דמגופא דארעא קנו מידו אבל לרש"י דבעיא זו קנו מידו מאי על השותפין וכן מוכח מדבריו בפ' חזק"ה וכ"כ הר"ן בדעת הרי"ף וכ"ה דעת הרמב"ם וכמ"ש ה"המ בפ' כ"ג מה' אישות והרא"ש קיים שם פי' רש"י פשטא דשמעתת' וכמ"ש הר' תורת חסד סי' רכ"ב ובס' שתי הלחם סי' ג"ל ובס' לשון למודים ח"מ דכ"ג יקשה מדר"ן לר"ן וכן להפוסקים דפסקו לתרוייהו בפרט מרן הקדוש בסי' ל"ז וכמ"ש הרב ער"הש שם ודלא כהסמ"ע ואחר החיפוש מצאתי למהרימ"ט ח"ב ח"מ סי' מ"ז שהרגיש בזה ויישב שאני התם דהזכיר שדה ודעתו לזכותה לו משא"כ ידור פ' אע"ג דהזכיר בית אין בדעתו לזכותו אלא בפירותיה ואינו כלום. איברא דהרשב"א במכונות סס"ז שהביאו הב"י סי' קצ"ה רוח אחרת אתו דשאני קנין הבא אחר הדירה דמגופא דארעא קנו מידו וכמ"ש בפ' הכותב ד"וד אין לי על שדה זו ואסיקנא התם דאם קנו מידו מגופא דארעא קנו מידו וכבר האחרונים העירו על תשו' זו עם תשו' שהביא הב"י סי' רי"ב ורנ"ג ושי"ו והב"י שם כתב דרבינו האיי חלוק על דברי הרשב"א דלעולם אין שום קנין מועיל לדירה שהוא דבר שאין בו ממש ומסתמות דבריו בש"ע מוכח דפוסק כרבינו האיי וכמ"ש בס' פר"ח מ"א ח"א סי' ל"ז ובס' מים רבים סי' מ"ט והר"ש צרור בח"ד אשר בהרשב"ץ סי' ך' והוסיף לומר שכן שגם הרא"ש סובר כן והר"ש צרור כתב שכן סבור מרן בדעת הרא"ש והטור וכ"כ מהרי"ע בבית יהודה ח"מ סי' ל"א בדעת מרן וכ"כ בס' תקפו של יוסף ח"ב סי' כ"ח וכ"כ מר ואהלות בא"ה ס"ב. דל"ו ע"ב סבר בדעת מרן דמחילה בדבר שהוא בעין לא מהני ביה מחילה גה בקנין וכ"ש בדבר שאין בו ממש דגרע טפי כמ"ש. כבר לעיל ודלא כמו שנראה מדברי ס' משכנות הרועים די"ב דמרן מסכים לסברת הרשב"א הנז' ובעיניו שכן הוא הדין לדידן וידעתי דאיכא מרבוותא דסברי לקרב הדיעות באופן דלא פליגי ועיין במש"ל פ"ה מה' מכירה אכן אנן בתר מרן גרירי דמבואר בקצר דאינו סבור כן והרב זקן שמואל סי' רנ"ג לא נזכר מדברי מהרימ"ט הנ"ל ולכן כתב על מ"ש מרן דרבינו האיי חולק על הרשב"א א"כ רבינו האיי יחלוק על הש"ס בהא ד"וד אין לי בנכסיך דאפסיקא הלכתא כר"נ דמגופא דארעא קנו מידו וכן מהרי"ע בבית יהודה שם והוצרך ליכנס בפרצה דחוקה דרבינו האיי יסבור כהתוס' ודעמייהו דהאבעיא על אשתו ארוסה קאי והוא נתפייס בזה אחר דעין רואה דמרן פסק להאי דהשותפין דמגופא דארע' קנו מידו וכן בסי' ר"י ורנ"ג פסק להא דידור פ' בבית זה אינו כלום בין בש"מ בין בבריא ובשגם שלדעת הסמ"ע שם בדעת מרן אינו כן מ"מ בידי ספיקא לא נפקא וכל מידי דמספק"ל בדעת מרן אף במקומות דפוסקים כוותיה אין להוציא מיד המוחזק וכמ"ש בס' שמן המר דק"ד ולא עוד אלא שהוא עצמו ביאר בדעת מרן שאינו כן:

והשתא הכא הבה נא לנדון דידן דנכתב הדירה בלשון חיוב הן אמת דמצינו בדבר שלב"ל ודבר שאינו ברשותו אע"ג דבקנין אינם נקנים בלשון חיוב נקנים כנודע ובזה לא פורש ומסתברא דבזה אינו מועיל ממה שלא ביארו לנו וכן ראיתי שכ"כ מהריב"ל ח"א סי' נ"ח ודקדק כן מלשון הרמב"ם הלכות מכירה ששם הרמב"ם מפרש דאכילה ודירה מחד טעמא נינהו שהם דבר שאין בו ממש ולא חילק בזה בין הדיוט להקדש משא"כ במה שתלך בהמתי שהוא דשלב"ל חילק והחק"ל ח"א מח"מ דר"ד כתב לדעתו דדבר שאין בו ממש ליתיה בנדר נמי גם בשבועה ליתיה ע"כ הן אמת שכן מוכח מדברי מרן בכ"מ בפ"ד מה' שלוחין דנדר ושבועה חדא מילתא נינהו אבל למהריב"ל קשה לומר כן דהא הוא שם סי' ע"ו ובח"ב סי' נ"ו וח"ג סי' כ"ח וקי"ד והביאם הכנ"הג ח"מ סי' ס' ובסי' רי"ב כתב דכל דבר שברור לכל שאינו נקנה בקנין ונשבע עליו חייב לקיימו דאדעתא דהכי נשבע משום דידע דאינו נקנה בקנין משא"כ בדבר שאינו ברור לכל כגון דבר שאין לו קצבה מה שאינו נקנה אינו אלא לדעת הרמב"ם בלבד אם נשבע אינו חייב לקיימו דטועה הוא דסבר שנקנה בקנין ואינו כן להרמב"ם והחכם השואל שם להחק"ל רמז לו מש"ות מהריב"ל הנז"ל:

וישא אברהם את עיניו להרב פרח מ"א ח"א ס"ו הובאה שם תשובת מהרש"ג לחייב בחיוב בדבר שאין בו ממש הוא ולא יורשיו ושם מהר"ח הכהן סי' ח' דעתו לחייב יורשיו והביא דברי מהריב"ל הנז' וחלק עליו וכן שם סי' ט' הסכמת מהר"א הכהן שהסכים כן והשיא דעת מהריב"ל שם לכוונה אחרת באופן שמסכים לדעתו והביא כל זה בס' דבר משה ח"ג דע"א ועיין בחק"ל שם שמבין דברי מהריב"ל כפשטן ממ"ש ממהר"ש יונה:

וחזי הוית בס' לח"ש הל' קנין סודר הביא כל הראיות ששם בס' פרח מטה אהרן ודחאם אחת לאחת אך בסי' י"ד הביא מדברי הש"ג בראש שבועות שכתב אחר הדברים שחייב משום נדר וה"ה למקנה דבר שאין בו ממש והרב בני יעקב תמה עליו איך שייך בזה משום נדר נהי שיכול ליתן הבית עצמו לדור אבל בדירה שהקנה שהוא דבר שאין בו ממש ומטעם זה אין בו קנין א"א לקיימו ונראה דאשתמיט להו להרבנים הנז' דברי הש"ג הנז' דכתב להדיא כדבריהם ע"כ ואחר המחילה רבה אינו כדבריהם אלא אדרבה הפך דבריהם דנדונם בהדיוט איירי וההיא דהש"ג ממהר"ם הוא דכתב וז"ל דכל נדר ות"כ ושבועה חייל באסמכתא וכו' מצוה לקיים מוצא שפתיך היינו על כל מה שאמרו שאין הקנין תופס בו כגון אויר דירה לחבירו או דבר שאין בו ממש אך בנדר ושבועה חייל ע"כ הרי מבואר דבנדר ושבועה הוא דקאמר אכל אם לא כן לא חייל כלל ומשמע גם בלשון חיוב אבל מהריב"ל שם דאיירי להקדש והוא שצוה האלף לבנים הראשונים שירויח החצר תחילה וכו' עד צוה מ"מ שיזכו בירושלים וצפת ושאלוניקי בכל הריוח שירויח החצר אשר הוא דר בו ע"כ וזה הוי נדר ולפי דברי מהר"ם הנז' חייבים היורשים ודלא כדמסיק מהריב"ל שם וכל אנפין שוין דהיא בטילה וכמו שאין אנו מחלקין בין הדיוט להקדש בדבר שאין בו ממש דדוקא בדבר שלב"ל וכו' והרב לח"ש הוא גופיה לעיל מזה דחה כן למ"ש מהר"א הכהן להוכיח דינו ממ"ש דשבועות חלין על דבר שאין בו ממש והשיב דשאני התם מחמת חומר השבועה ונדר ושבועה שוים הם וכמש"ל ואע"ג דהרב הנ"ל נראה דלא כדברי הש"ג הנז' נראה דלא הדר משמעתתיה ממ"ש מה שהקשה עליו בס' בני יעקב דגם בנדר ושבועה איך יחול בפרט חיובא בהדיוט כבר כתב שם בס"סי נ"ו דכתב וכן אם חייב עצמו בקנין להלוך בסחורה עם פ' דלא מהני כיון דהוי דבר שאין בו ממש אף בחיוב וקנין לא מהני ועיין לקמן סס"ה ע"כ וכדברי מהריב"ל הנז' כתב הרדב"ז ח"ב סי' תרכ"א דנשאל בראובן שהתנה עם חתנו שמעון לזונו עשר שנים ונתחייב כתורת חיוב ובמעכשיו בחמשים פרחים בכל שנה וכו' עוד כתוב בסוף השטר שידור בביתו עם חמיו ועל המזונות זיכהו אע"פ שחמיו נלב"ע מידי דהוי אשאר חובות דעלמא ובענין הדירה לא זיכהו משום דאין בה ממש שלא אמר שיקנה הבית לדירה שהדירה אין בה ממש ומה שדר בחייו מחל לו ונראה מסתמיות דבריו דהחיוב היה גם על הדירה דאל"כ הול"ל בשלמא על המזונות נכתב בלשון חיוב אבל בדירה אין כאן אלא קנין לבד וכן הבין בדבריו מהר"א ישראל בס' קול אליהו ח"ב דפ"ט ולכן הקשה לו כיון דבלשון חיוב אמאי לא קנה הא קי"ל דשב"ל נקנה בחיוב וכמ"ש הטור והש"ע ס"ס ומהריב"ל ח"ב סי' ל"ו כתב שכן דעת הרמב"ם וכתב רבינו בצלאל שכן דעת כל הפוסקים ע"כ ואחר המח"ר הואיל וטרח להביא ממהריב"ל הו"ל לראות מ"ש בח"א סי' נ"ח דלהרמב"ם יש חילוק בין דשלב"ל לדבר שאין בו ממש שגם לדבר מצוה אינו כלום ובודאי דהכי סבר הרדב"ז להדיוט מיהא דלא מהני ועיין לו שם בסי' צ"א במקדיש דבר שאינו ברשותו כשיבוא לידו מחייב ה"ד כשאומר הרי עלי להקדשו יעו"ש ומה שהקשה עוד מהרא"י הנז' שם על תשו' הרדב"ז הנז' איברא דדעת הרמב"ם בדבר שאינו קצוב הוא לבד מהדברים הנקנים באמירה אבל דשלב"ל או שאינו ברשותו לא וכמ"ש הריב"ש סי' שמ"ה וכיון דנדונו ששם שפסקו בשעת החיתון מה ראה על ככה לדונו לדשלב"ל ולא לדבר שאינו קצוב ע"כ לא קשה מידי דדוקא בדבר שאינו קצוב הוא דמהני כיון דאוקמה בש"ס למתניתין דהנושא את האשה ופסקה עמו שיזון את בתה ה' שנים בשטרי פסיקתא איירי כמ"ש מרן בכ"מ פכ"ג מה"א ופי"א מה' מכירה ולדעתו גם בין קידושין לנישואין מהני קנין וכמ"ש שם מרן משא"כ דשלב"ל ודבר שאינו ברשותו דלא מצינו גילוי בש"ס הוי כמו בעלמא וה"נ דבר שאין בו ממש ולא עוד אלא לרשב"ם בבתרא דקמ"ח ידור פ' בבית זה יאכל פ' פירות דקל זה דהוי דבר שאין בו ממש ודשלב"ל הרי דהש"ס מדמי להו להדדי ולהרמב"ם דתרוויהו הוו דבר שאין בו ממש מגרע גרע מדבר שלב"ל דדבר שלב"ל עתיד הוא לבוא עכ"פ ותו דבר שאינו קצוב האי דלא מהני בעלמא אינו אלא להרמב"ם בלבד והררב"ז מאריה דאתריה לא נחה דעתו בזה כמ"ש בח"א סקל"ו הביאו כנ"הג ס"ס הגב"י וכ"כ בח"ג סי' תקס"ג אלא דבח"ב סימן תרנ"א כתב להפך משא"ך דשב"ל ושאינו ברשותו הוא מוסכם מהכל אבל מ"ש הרב אהלי יהודה בסוף הס' דקכ"ז על דברי מהרא"י הנז' וז"ל הנה הרדב"ז לא דימהו אלא לדבר שאין בו ממש ע"כ ואחר המח"ר לא ידענא מאי קאמר דפשיטא ומי לא ידע בזה אבל כוונת מהרא"י מה חזית דמדמית דבר שאין בו ממש לדשלב"ל ושאינו ברשותו כי היכי דהתם אינו נקנה באמירה ה"נ דבר שאין בו ממש שמא דמי לדבר שאין לו קצבה אע"ג דבעלמא לא קני להרמב"ם הכא קני בדברים הנקנים באמירה ועיין להרב זקן אהרן סי' קל"ה והביאו הרב יד אהרן ח"ב סי' נ"א דאינו סותר דברי הרדב"ז הנז' דהתם לשון טוב הוא דאמר בית לדור בו ודע דלהררב"ז דברים הנקנים באמירה הנ"מ כשעמדו וקדשו מיד וכמ"ש בסימן תרס"ד ומ"ש שם בתשובתו וא"ת הא קי"ל וכו' הא אמרינן עלה וכו' ותנאי זה לא היה בשעת שידוכין האי שידוכין שכתב טעות הניכר הוא וצ"ל קידושין וכן מצאתי כתוב בגיליון ממר זקנינו הרב מעשה רקח זצ"ל והוצרכתי לזה לכותבו לפי שראיתי להרב משחא דרבותא ח"ב דקי"א שעמד בזה וכן ראיתי בס' תורת חסד סי' רכ"ב חבר למהריב"ל והרדב"ז בדבר שאין בו ממש שכתב דאינו נקנה בחיוב וכן משמע לי מהרשב"ש סי' שכ"ב מונה והולך כמה פרטים המועילים בדבר שאין בו ממש וזה לא בדבריו ועיין בס' עדות ביעקב סק"ג דר"ס ע"ג מ"ש ע"ד הרמ"ה שהביא הטור סרמ"ה דבקנין דברים אם אמר מעכשיו קנה כתב ע"ז ואי איתא דבלשון חיוב מהני לימא הרמ"ה גם כן האי תקונא ע"כ כ"ש על דברי הרשב"ש דמנה כמה פרטים גם מדברי הרב עדות ביעקב שם מוכח כן ממ"ש לחלק בשתי ש"ות הרשב"א דנראים דסתראי נינהו שהביאם הב"י סי' קצ"ה וסי' ר"ו שהאחרונים העירו עליהם שכתב שיש חילוק בין חיוב למכור קרקע דאינו נקנה בחיוב כגון שאמר בע"פ הריני מחייב עצמי ששדה זו מכורה לפ' וקרקע אינו נקנה אלא בכסף ובשטר ובחזקה ובקנין חליפין וקנין חליפין אזדא ליה לא נשאר בלתי גוייתו שנתחייב למוכר' לו ולא כלום הוא ואין לומר שהחיוב שמחייב עצמו עושה שהקנין לא יהיה ק"ד ושיהיה הקרקע נקנה בו דהא זה אינו מן השם וכו' ועדיפא מינה כתב מר זקנו וכו' גם הרש"ך וכו' ונראה כדכתיבנא דלשון חיוב לא מצינו שעושה שום קנין דלשון חיוב מה שמצינו שעושה היכא דהדבר שמקנה לו כבר קדם קניינו כראוי אלא דהוי דשלב"ל ואין אדם מקנה דשלב"ל דאם אמר בלשון חיוב דמהני כיון דהוי גופו בעולם אמנם שיעשנה חיוב שום קנין לא מצינו ואין להקשות ממ"ש הרשב"א דאם קנו מידו לתת כ"וכ דהקנין מתקן הענין וכו' ולא הוי קנין דברים דאיכא למימר דהתם מיירי בשקנו מידו לתת כ"וכ מעות וכו' והמעות לאו מטעם קנין נגעו בה דלשון חיוב לא מצינו שעושה שום קנין ע"כ הרי דלשון חיוב לא יחול אלא על המעות או על דבר המטלטל וידוע דקנין דברים הוא משום שהוא דבר שאין בו ממש וכיון דמרן דאנו גרירים אחריו לא גילה דעתו בזה אין להוציא מיד המוחזק ובמה שכלל המזונות עם הדירה בקני את וחמור דקי"ל כרבינו שמחה דקנה מחצה שהוא המזונות ומאחר כל זה שנתגלה לנו שטר הפשר הנז"ל אע"פ שהעד קרוב לו וכמש"ל ההוא אמר לנו כששאלנוהו והלא כבר נתפשרת עם אחד מהערב ושם כתוב שסילק עצמו סילוק ג"וש מהדירה שנתחייב לו אביו ואמר שלא עשה כן אלא לאהבת הערב שלא יפסיד ולא לפטור להלוקח שקנה חצר אביו והוא טעם לפגם שמהו החוב שחייב לו הערב לפוטרו ממנו ופיטור הערב בהלוקח תלוי שאם יטרפוה מן הלוקח ויחזור על המוכר ולא ימצא לו ממון לגבות ממנו אז חוזר על הערב של המוכר וכשיפטור אותו הלוקח אז אין לו ממה לגבות סוף דבר הלוקח הנ"ל פטיר ועטיר כיון דעיקר חיובו של אביו בדירה רעועה כמ"ש מהריב"ל והרדב"ז והרב תורת חסד והרב בני יעקב והרב לח"ש וכן משמע מהרשב"ש ומהרב עדות ביעקב וה' ינחנו בדרך אמת לכוין לאמתה של תורה כיר"א:

ואחר סמוך הגענו לפרק התקבל מח"ור העיר :

ההיא הנ"ל יע"א גדולה תשובה וז"ל האותיות אשר תבאנה על ענין ש"ח שיש לו לפ' על אביו ודי"ן משטר הכתובה ועוד קנינו מיד החתן וכו' וגם חייב במזונות ודירת כלתו כל ימי היותם וכו' ובהיותו כן שאל ממנו אם יוכל לטרוף בשטר זה מפאת חיוב הדירה ואנחנו אמרנו לו שהדין עמו ומעכ"ת תמהו עלינו מאיזה טעם כתבנו בידו כך ושלחו לנו פסק ארוך לסתור הדין וע"כ הוצרכנו לפרש שיחותינו הנה מצד הקנין ודאי אין לזכותו כיון דפלוגתא דרבוותא היא ובדעת מרן אין הכרע יכול המוחזק לומר קי"ל אבל העיקר מה שראינו לפ' הנז' בדינו הוא שכתבו בלשון חיוב מהני אפילו לדבר שאין בו ממש כמו דמהני לדשלב"ל וכמ"ש הש"ג ריש סנהדרין והרמ"ה הביאו הטור סי' זק"ן וכבר מהרש"ג ומהר"א הכהן הובאו דבריהם בס' פרח מ"א ח"א חלקו על מהריב"ל שכתב הפך זה והרב פרח מ"א שם הסכים כן וכתב אפי' מהריב"ל יודה בזה והלח"ש סס"ה אחר שהאריך והסכים דלא מהני חיוב לדבר שאין בו ממש כתב דמצא בהש"ג דמהני והדר דינא ומהרב עדות ביעקב אין כאן הכרח הפך מזה ולא כתב דלא מהני ק"ד בלשון חיוב אלא דלחלוק דגרע טפי מלבנות ולזון ומ"ש מהרשב"ש סי' שכ"ב דלא. כתב תיקון זה אין כאן הכרח כלל וגם לענין משעבדי נראה שטורף בשטר זה אע"ג דבדבר שב"ל כתב הש"ך ס"ס דלהפוסקים כמ"ד לפי שאינם כתובים לא טריף כמ"ש רש"י בפ' הנזקין היינו דוקא דשב"ל כיון שלא נתחייב באותו העת אין הקול יוצא כמ"ש רש"י ז"ל בהדיא אבל דבר שאין בו ממש נתחייב בשעה ראשונה והקול יוצא ועוד אפי' דשב"ל כבר תמה הרב התומים. על הש"ך והוכיח מהש"ס וממ"ש מרן א"ה סי' קי"ב דטריף ממשעבדי לכ"ע וכ"מ שגם הש"ך לא כתב כן אלא בשטר בלי קנין אבל בקנין מודה יעו"ש נקיטינן בחיוב בדבר שאין בו ממש טריף ממשעבדי עוד נר' לזכותו לפלוני הנז' שהוא מדברים הנקנים באמירה בקנין אע"ג דדבר שלב"ל אינו נקנה באמירה כמ"ש הרמב"ם והביאו הטור א"ה סי' נ"א ורבי' ירוחם נתיב ג' מהרמ"ה מ"מ בקנין דברים ודבר שאין בו ממש נקנים בדברים הנקנים באמירה וטריף ממשעבדי כמ"ש הרמ"ה בפ"ק דבתרא ומ"ש משטר הפשר שעשה הר' פ' הנז' עם הלוקח הם דברים שאין בהם ממש כיון שהשטר פסול והרב פלוני מכחש כמ"ש הם סו"ד הכל נשמע שהוא זכאי בדינו כמ"ש בראשונה אמנם בשכבר עמדו לפניכם ונראה לכם שאינו זוכה בדין אלא שעדין לא נגמר הדין כמו שיראה מהפסק ששלחתם ע"כ תפשרו ביניהם כפי מה שעיניכם רואות עכת"ד:

וישב אברהם תשובה מאהבה קראתי בכל לב דברות קדשם וה'ן לי פה להשיב כאשר יורוני מן השמים יען כי תורה היא וללמוד אני צריך ואדון לפניהם בקרקע:

ראשון לציון מ"ש אין לזכות מצד הקנין כיון דפלוגתא דרבוותא היא ומרן לא גילה דעתו על פרט זה מראשית כזאת הודעתי מכמה רבוותא דמרן סבור כרבינו האיי וקי"ל כוותיה ולא מחמת ספיקא דדינא:

שני בקדש מ"ש דזכוהו מכח שנכתב בלשון חיוב ומייתו מדברי הש"ג בפ"ק דסנהדרין וכו' הנה זה ט"ס דאינו בסנהדרין אלא בריש שבועות ודבריהם לוקחין מספר לח"ש סי' ס"ה ולא חטטו אחר שורש דבריו דאינו מדבר אלא בנדר ושבוע' דצריך לקיים דבריו ומדבריו מוכח דאם לא כן אין בהם צד זכיה ומשמיא אנהירנהו לעיינין שמצאתי במרדכי בקמא פ"ד תשובת מהר"ם גופיה דממנו הוא שהביא הש"ג בריש שבועות שכתב וז"ל מפרש הר"ם דברי ש"מ ככתובי' וכמסורים דמו פירוש במסירה בכל מקום באיזה צד שתחול שהרי כל דברי הש"מ ומצוה מ"מ אסמכתא הם אם ימות ותדע שכך הוא שהרי הלואתו לפ' וכו' לאפוקי ש"מ אשאמר ידור פלוני פלוני בבית זה יאכל פירות דקל זה לא אמר כלום משום דלא משכחת לה בבריא כלל בשום ענין ע"כ וכ"כ הב"י סי' רי"ב מהר"ן כלשון הזה ממש ומהאי לישנא מוכח גם בחיוב ליתיה ומסתברא הכי דאם נקנו בחיוב לדירה ואכילת פירות דקל אמאי ליתנהו בש"מ והרי הלואה כיון דיש בה צד קנייה במעמד ג' איתא בש"ע וכן שם לעיל מזה כתב משמו דנדר ות"כ ושבועה מועיל גם באסמכתא דרובן ע"י דאי הם והביאו מרן בב"י סי' ר"ז ומורם שם פהקו בסי' ר"ט וכתב הב"ח בתשובה דלרווחא דמילתא כ"כ וה"ה במקנה דשב"ל ע"י שבועה וכמ"ש הריב"ש וה"ה גבי אתן לך או דבר שאין בו ממש דצריך לקיים מכח שבועתו ותו' דנראה עיקר דלא כתב מה"ט אלא לגבי נדר דרובם ע"י דאי נינהו אבל גבי שבועה ות"כ פשיטא דמהני בכל מילי דלא שייך בהו קנין ע"כ ויש להרגיש עליו איך לא זכר שר מדברי מהר"ם שהביאם הש"ג דמבואר בדבריו שכן הוא שכתב בפירוש שכל דבר שאין הקנין תופס בו כגון אויר או דירה ודבר שאין בו ממש בנדר ושבועה חל ותו יש לדקדק עליו אחר שהביא דברי מהר"ם הנז' שם במרדכי איך שם הסכים באותו הדין וקודם החופה חייב לקיים כל מה שנתקשר בתנאים מטעמא דכתב ר"י משום בושת וחייב לעשות קנין מחדש להתחייב כ"וכ וכו' דמשמע דעל הדירה נמי קאמר ואיך לא הזכיר מסוף דברי המרדכי ששם משם מהר"ם דכתב דלא משכחת לה בבריא בשום ענין דמשמע דגם בחיוב ליתא וכן ראיתי גם בהסמ"ע דכתב כדברי הב"ח ואם סברי דדירה הוי מדברים הנקנים באמירה מה שאינו לדעתי כאשר יבוא לפנים בס"ד א"כ אמאי הוצרכו לכתבו בלשון חיוב אבל בס' נחלת שבעה ד"יו ע"ב בתנאים האחרונים שכותבים דירה כתב בזה יפה משום דמקבל עליו בחרם ות"כ ולמהר"ם א"ש דהחרם הרי הוא כשבועה כידוע וממה שלא מצאו תקון כי אם זה ולא שיכתבו בתורת חיוב מוכח דאין החיוב מועיל בקנין נמי ועוד אחר החיפוש מצאתי במרדכי בפרק מי שמת סי' תרי"ו אמר ר"נ וכו' וכן משמע בירושלמי דדמאי דגרסינן התם אמר רבי אבהו אמר ר"ל המוכר אויר חורבה לא עשה ולא כלום אלא מוכר חורבה ומעמיד לו אוירא והיאך אדם יכול למכור אויר חורבתו באומר תלוש מן חורבה זו שתקנה אוירא לך אלמא שיכול בדבר שאין בו ממש ע"כ משמע דוקא בהכי הוא דמהני:

ולפי האמור דממ"ש מהר"ם הנז"ל דאינו מועיל בדירה ופירות דקל בשום ענין ושמעינן מינה גם בתורת חיוב וכדברי מהריב"ל והרדב"ז כנז"ל לא תקשי לך מאי דסבר מהר"ם גופיה דדבר שאינו ברשותו נקנה בחיוב וכמ"ש כנ"הג סי' רי"א הג"הט אות י"ט ודבר שאינו ברשותו ודשלב"ל שוים הם וכמ"ש הב"י סי' ר"ט ובהני תרי בחיוב נקנו ואיך כתב אמימרא דר"נ בפ"ד דקמא דלא מקנו דירה ואכילת דקל בשום ענין והרי פירות דקל הוו דשב"ל הוא יש לומר שהוא סובר כהרמב"ם דהנך בי תרי גריעותייהו משום דבר שאין בו ממש הוא ולא כפי' רשב"ם ששם:

ויח'ן הש'ליש מ"ש על דברי הש"ג הנז' דהביאם הלח"ש הדר דינא שתי תיבות אלו הדר דינא הם מדנפשייהו וליתנהו בדברי הלח"ש ואדרב' מוכח איפכא ממה שרמז על דברי הש"ג ממ"ש עליו בס' בני יעקב מוכח ההפך מה גם בהגלות נגלות לנו דברי מהר"ם דדוקא בנדר ושבועה הוא דקאמר משא"כ להדיוט כמו שכתבנו וממ"ש הלח"ש בסימן נ"ו ומרמז שם על מ"ש בסס"ה מוכח דסבר דאין מועיל בו חיוב:

ועל ארבעה ל'ו אשיבנו מ"ש מהרמ"א שהביא הטור סימן זק"ן י"ל דהתם חל החיוב על הממון של המחיצה והוא דבר המטלטל ודבר ששייך בו תפיסת ידי אדם אע"פ שאמר אתן שהוא ק"ד משא"כ דירה וכן מוכח מדברי הרב פרח מטה אהרן שם שלא הביא מדברי הרמ"ה הנז' כי אם כשהיה שקיל וטרי בלשון עתיד ליתן ולעשות ולבנות אבל שם דכ"ט כשכתב אמנם כ"ז שכתבנו לפי ההצעה שזכרנו בדין דבר שלב"ל שוה לדבר שאין בו ממש אבל לפי מ"ש מהריב"ל וכו' בכל אותו הפלפול ששם לא הזכיר מדברי הרמ"ה הנז' להסתייע ממנו משום דשאני לשון עתיד לדירה ולאכילת פירות דגרע טפי וכן הלח"ש שהזכיר דברי הרמ"ה הנז' בסימן מ"ה ששם איירי בקנין ואלו בסס"ה דמשתעי בדירה ואכילת פירות לא הזכיר ממנו כלל מוכח דדירה גרע יותר ועוד י"ל על פי מש"ל ממהרימ"ט לחלק בין ידור פ' בבית זה. אע"פ שהזכיר בית אין כוונתו אלא על הפירות דומיא לד"וד אין לי על שדה זו דהואיל והזכיר השדה מגופא דארעא קנו מניה ה"נ מ"ש הרמ"ה במחיצה דמהני חיוב דהואיל והזכירו המחיצה הוי על גוף הקרקע וכיון דהזכיר גודא שהיא מחיצה משמע על הקרקע וכן למ"ד בריש בתרא דגודא לשון חלוקה וכמו ותהי מחצת העדה דלהתוס' שם ע"ז קפריך הש"ס וכי קנו מידם מאי הוי ק"ד בעלמא מ"מ לדור פלוני בבית זה אינו דומה לזה דלחלוק על גוף הקרקע קאי שכל אחד אז מכיר קרקעו משא"כ דירה דאינו אלא בפירות:

וחמש את אר'ש מ"ש על מ"ש מדברי הרב עדות ביעקב דאין כאן הכרח הפך זה דע"כ לא כתב כן כ"א בלחלוק דגרע טפי מלבנות ולזון האמת שכ"נ מדברי הטור שם דבלבנות הוא שהביא מחלוקת מ"מ מי אמר דדירה היא כמו לבנות ולזון ואדרבה היא כמו לחלוק דאין כאן הוצאת מעות כמו לבנות ולזון והמעיין שם בדברי הרב עדות ביעקב יראה דווקא היכא דאיכא מעות או מטלטלי הניתן מיד ליד הוא דמהני ביה חיובא וכמ"ש לשונו לעיל ואליבא דהרמ"ה קאמר קחנו משם וכן משמע מדברי הרב מט"ש סי' רי"ב הג"הט אות י"ב אחר שרמז מדברי מהרש"ג ודברי הרב פרח מ"א סיים ועיין בס' עדות ביעקב ולהרשב"ש סי' שכ"ב וכוונתו בזה דפלגן על מהרש"ג ופרח מ"א:

ואת השש מ"ש עוד על מ"ש להם מדברי הרשב"ש הנז' שאין כאן הכרח כלל ע"כ לכל הפחות היה להם לכתוב שאין כאן הכרח כ"כ וגם מזה נזהרתי שכתבתי להם משמע ועתה אני אומר שקרוב להשכל לומר שכן סבר ממה שנאמר דלא סבר כן וק"ו הוא ממ"ש הרב עדות ביעקב שם על דברי הרמ"ה הנז' בטור שהביאו לנו אי איתא דחיוב מהני בקרקעות הו"ל תקון זה ק"ו להרשב"ש שהביא כמה אופנים המועילים ואת זה לא הזכיר וכ"כ הרב לח"ש שם דס"ב על ראיית הר"ח הכהן מדברי רבינו האיי שכתב וז"ל אדרבה דוק מינה להפך מדלא אשמועינן דמהני לשון חיוב נראה דאפי' לשון חיוב לא מהני ומעתה אין לנו ליכנס בספק אם טורף ממשעבדי או לא כיון דעיקר החיוב רעוע:

תמ'ן שב'עה מ"ש וטריף ממשעבדי כמ"ש הרמ"ה בפ"ק דבתרא הנה מ"ש מהרמ"ה הנז' חפשתי ומצאתי דבריו בס' ער"הש ח"מ ס"ס אות י"ט כתב הרמ"ה בפ"ק דבתרא אבל קנו מידו לתת כ"וכ או לבנות או לזון שאין הקנין נופל על החיוב ולא על גוף הממון ואי יקשה לן הנושא את האשה וכו' כיון דאמר חייב משתעבד ואי למאן דמוקי לה בשטרי פסיקתא כיון דדברים הנקנים באמירה גמרי לאקנויי נמי בהאי לישנא וכ"ת נהי נמי דדברים הנקני' באמירה הם אבל למגבא ממשעבדי לא משתעבד אלא בשקנו מניה ואי ס"ד כה"ג ק"ד בעלמא הוא לא ליהני קנין ביה למטרף ממשעבדי הא ל"ק כי היכי דמהימני ליה באמירה בעלמא למגבא מב"ח אע"ג דבעלמא דינא לאו הכי ה"נ מהני קנין לטרוף ממשעבדי ע"כ יש להשיב ע"ז דשמא הרמ"ה מכת הסוברים דכל מילי נקנים בדברים הנקנים באמירה דלדידהו גם בק"ד מועיל וכמ"ש בספר קמ"ר ח"ב ס"ע והרמ"ה מכת הסוברים דבעלמא ק"ד שהוא לעתיד אינו כלום זולתי אם הוא בלשון חיוב וכמ"ש הטור בשמו סי' קנ"ז וסי' רמ"ה ואיברא דבעלמא הכי סבר מרן וכמ"ש בסי' רמ"ה כתב בשטר אתננו אע"פ שהעידו עליו עדים לא קנה המקבל והגיה עליו מור"ם ואפי' קנו מידו וי"א דאם קנו מידו מהני לשון אתן ומור"ם לפרש דברי מרן אתא וכמ"ש הש"ך שם ומ"ש מרן אתננו לישנא דש"ס והרמב"ם נקט והיינו אתן והיינו אתננו אבל לענין הדברים הנקנים באמירה כיון דנקטינן כהרמב"ם דבעינן דבר שמועיל בו בעלמא קנין ממילא בלשון עתיד נמי כיון דאין תופס בו קנין אלא דמרן בב"י א"ה הביא דברי הרשב"ש והיא לפנינו בדפוס סי' של"ו מי שנדר לתת לבת אחותו בשעת נישואין מתנה לכאורה זה אינו כלום אפי' קנו מידו לפי שהוא ק"ד ולא תועיל המתנה אלא במעכשיו וכו' וכתב ע"ז שם בב"י יש לתמוה כיון דקי"ל דכל ענין כמעכשיו הוא כשקנו מידו לתת במתנה אמאי לא קנה כשהוא אומר מעכשיו והוא הפך ממ"ש בריש סי' רמ"ה וכמו שכבר העיר עליו כנ"הג שם ובסי' רמ"ה וכן הש"ך שם ומ"ש הג"ור ח"מ דקל"ח ממהרב"ח ליישב דוחק עצום ומ"ש בדעת מרן דאין לשון זה ק"ד דלא כהש"ך אינו וכדברי הש"ך הבין גם מהר"א בספרו אדרת אליהו דכ"ב וכן בס' ברכות המים דס"ז וכ"נ ממ"ש בס"ס בש"ע המתחייב לזון לחבירו וכו' הרי דנקט לה בלשון חיוב מוכח אבל קנין סתמא לא ונמצא דראייתם מהרמ"ה הנז"ל שגם בקנין לבד טריף ממשעבדי דאתי עלה כיון דבאמירה בעלמא אגב הנאה דחיתוני גבי מב"ח בקנין ממשעבדי נמי גבי ליתא לדידן דבחתונה נמי בעינן מידי דמהני ביה קנין ואפי' מור"ם הודה בזה דכת' בסי' נ"א מהריב"ש אם פסק האב וקנו מידו הוי כשאר חוב דעלמא ופירש בו הב"ש היינו בקנין המועיל והדין עמו ששם הריב"ש מיהדר לאוקומי באופן ששיעבד עצמו וכן מ"ש מרן בתשובתו דנ"ה בנדונו ששם עם מהר"י צאייח היינו שנכתב בלשון חיוב כמ"ש שם בסוף תשובתו שם ע"ד ומ"ש הרב מש"ץ ח"ב סי' טו"ב דל"ג ע"ד דאם הוא בלשון חיוב מהו זה שכתב שם שהיו לו נכסים יותר ממה שכתב חמש ידות או עשר כמו שהוא ידוע ואי איתא שהוא בלשון חיוב לימא וליקשי עליה דהוי בלשון חיוב דנקנה גם דשב"ל ע"כ י"ל דאה"נ אבל הרב קושטא דמילתא קאמר דהכי הוה שהיו לו נכסים וכו' ודלא כמ"ש מהריט"ץ סי' רי"ג בפשוט דקנין אתן שאני דנקנה בדברים הנקנים באמירה וראייתו ממ"ש הנושא את האשה וכתב הרמב"ם וכו' שהרי יזון להבא משמע שאינו נותן לה עכשיו שום דבר אלא פוסק שיזון עמה להבא ע"כ שלזה הרב לח"ש דנ"ג ע"א כתב מהרב נתיבות משפט דהרמב"ם איירי בקנין באופן המועיל יעו"ש ובהכרח דמפרש למתניתין דבהכי איירי ומ"מ גם שבזה בלשון חיוב אכתי יש לחלק בין זה ובין אויר או דירה דאין כאן דבר שיחול הקנין עליו כנז"ל וכמבואר מדברי מהר"ם הנ"ל דכתב דבשום ענין אינו מועיל וכדעת מהריב"ל הנז"ל בשגם הרב פרח מ"א שם פירש באופן שמסכים לדינו דעת יחיד הוא ומהרש"ג ומהר"א הכהן דשקלי וטרי באותו נדון לא סברי כן כדעת מהריב"ל מה גם בהגלות נגלות דעת הרדב"ז הנז"ל וכמו שהבין בו הרב קול אליהו הנז"ל מצאנו לו חבר למהריב"ל וכ"ד הרב תורת חסד והלח"ש וס' בני יעקב שהביא שם:

ומשמיא מיהב יהבי לדעת חכמה וכבר למדונו רז"ל בפ"ה דערובין שהתורה נמשלה לתאנה ולדד וכו' אף ד"ת כל זמן שאדם הוגה בהם מוצא בהם טעם שהנה הכותב דירה סתם מגרעות נתן דהוי דבר שאינו מסויים דלדעת הרמב"ם בפ"ג מה' זכיה אפילו בפחות שבנכסיו לא קנה וכן דעת רבו מהר"י בן מיגאש וכמ"ש ה"המ שם וכנ"הג בתשובה סי' קע"ד כתב דהמוחזק יכול לומר קי"ל ואף דאיכא חיובא דמידי הוא טעמא משום דכיון דלא סיים לא קנה כלום וה"ה והוא הטעם אם חייב עצמו כיון דלא סיים הדבר ואע"ג דהב"י כתב בסי' ר"ן מהרשב"א דדבר שאינו מסויים נקנה בחיוב הרשב"א אזיל לטעמיה דסבר בדבר שאינו מסויים שקנה מיהא בפחות מנכסיו כמ"ש בח"ב ספ"ב ובח"ג סקי"ד ומרן בסי' רמ"א כתב סברת הרמב"ם ורבו בשם י"א וסברות גדולי הדורות שחלקו עליהם כמ"ש ה"המ שם בשם יש חולקים וממה שלא כתב סברת החולקים בסתם וסברת הרמב"ם בשם י"א הלוא דבר הוא ואחר החיפוש ראיתי להג"ור ח"מ כלל א' והביאו בס' חש"ש סכ"ה בכללי הקי"ל אות ס"ג דברים ראויים אליו והוא אם כותב סתם וי"א הכוונה לו שאין לשום מורה לזוז מזה משא"כ כשכותב י"א וי"א הגם שדעתו כי"א בתרא מ"מ לא מיכרעא מילתא כ"כ ומאן דעבד כמר עבד ומאן דעבד כמר עבד ומה"ט לא כתב סברת י"א בתרא בסתם לתת פתח פתוח שאם יבוא איזה חכם ויראה לו כסברא אחרת רשאי בכך ע"כ ואף דאנן לא נראה בעינינו כך מ"מ כיון דמרן אין ולאו ורפיא בידיה א"כ סברתו אינה ברורה כ"כ ובס' שמן המר כתב שגם בא"י שקיבלו הוראותיו אינו אלא במה שברור בדעתו אבל לא כשיש ספק ולא מבעיא למ"ש הרב קול אליהו ח"א מח"מ סי"ט דצ"ג דכשכותב מרן י"א ויש חולקין דעתו כי"א שכתב אבל אצלי אינו כן ועיין בבר"י ח"א סנ"ח והחק"ל מ"ב ח"מ דקע"ו ע"ג וכ"מ מדברי כנ"הג סי' תמ"ז הגב"י אות ד':

ועדיפא מינה כתב מהר"א ישראל בס' בית אברהם דף ק"י בדבר שאינו קצוב דלהרמב"ם ורבו הגם דכולהו רבוותא חלקו עליו ובכללם מרן גם במקום שקיבלו עליהם דעת מרן יכול המוחזק לומר קי"ל כהרמב"ם ורבו דבהנך אתרוותא הרמב"ם חשיב רבם ואין להם לעשות אלא כדעתו וגם בני המערב הכי הוא דנקטי כהרמב"ם וכמ"ש מהרלב"ח דט"ו ע"ב ובכנ"הג סי' כ"ה ריש כללי הקי"ל מכמה רבוותא וכן מהריק"ש בהגהותיו שם מרבו הרדב"ז וכ"כ הרדב"ז מכמה מתשובותיו דבמקום אחר כתבתי בזה ודמצאתי לו להרדב"ז בכמה ש"ות דתולה הדבר במנהג ולא ע'ט האסף וכ"כ מהריק"ש בתשובה סי' צ"ג הביאו המט"ש סי' כ"ה וכ"כ בבר"י שם ובש"הג ח"ב ד"ג ממהר"י פרגי וכ"כ ביכין ובועז ח"ב סי' כ"ג על עירו אלגזאייר שהרבנים הראשונים הריב"ש והרשב"ץ דנים על פי הרמב"ם חוץ מג"ד והתימה עליהם שלא עלה בזכרונם פרט זה כי הוא בעיני ענין גדול להחזיק המוחזק שהוא הלוקח ובשגם שה"ר פלוני הנז' יש לו שטר כתובה בידו אין בעל השטר נקרא מוחזק דקי"ל כב"ה דשטר העומד ליגבות לאו כגבוי דמי ועיין מ"ש כנ"הג בכללי הקי"ל סי' מ"ה ושם בכללי המגו סי' פ"ב אות ל' ואות נ"ו ובמ"ב סי' כ"ה ובסי' מ"ד הגב"י ועיין בס' חש"ש סי' כ"ה אות כ"ח ובנו במט"ש שם אות מ"ד וז"ל כנ"הג בתשו' סי' יו"ד ואין בעל השטר נקרא מוחזק לומר קי"ל ע"כ ומ"ש בהגהותיו דשייכי לא"ה ס"ה והביאו בס' ער"הש א"ה ס"ק אות י"ג דהב"ח נקרא מוחזק לגבי הלוקח יעו"ש אדרבה משם ראיה לנ"ד דדוקא בב"ח דאי אפשר לו למחות בלוקח יעו"ש מילתא בטעמא משא"כ כשאפשר לו למחות כנ"ד דיש לו דירה בקרקע זה ונמצא המוכר מכר דבר שאין הכל שלו ואז הלוקח חזקתו חזקה זה לו כמה שנים כיון שאין כאן המחאה ותו כתב שם מס' פרח מ"א סי' צ"ג הנ"מ כשב"ח שעבודו ברור לא כן אם יש בו ספק יעו"ש ואין זה ענין למאי דקי"ל אם יש ברירה או אין ברירה וכמו שאכתוב לקמן אי"ה בס"ד סימן מ' דהתם ודאי קנה משא"כ דבר שאינו מסויים יעו"ש:

שמנה אלה מ"ש על שטר הפשר שהעדים הם קרובים ז"לז הם דברים שאין בהם ממש כיון שהשטר פסול והוא מכחיש ע"כ אחר המח"ר אע"פ שאנו מכירים ערכנו ושפל מצבנו מ"מ לא זו הדרך לומר הם דברים שאין בהם ממש אכן דלו לן חספא ואשכחנא מרגניתא תותה דלשונם זה מורה שאפי' לשבועה שישבע להכחיש העד אין כאן וכמו שנראה מריהטא דלשון מרן בש"ע סי' נ"א שכתב הרי הוא כחרס ולא וי"א שדינו כשטר שאין בו אלא ע"א וסברא ראשונה היא לשון הרמב"ם אבל לא זכרו ממ"ש מרן בבדק הבית והזכירו הש"ך וכנ"הג ובא"הט דשם השוה דעת הרמב"ם לדעת הה"ג דמ"ש הרמב"ם דלא ליגבי ביה אפי' מבני חרי אבל מ"מ הוא כשטר שאין בו אלא ע"א ומשביעו ע"ז להכחיש העד והיינו כל שלא ידענו שישבו יחד לחתום משביעין אותו וכן עד הכשר אם זוכר עדותו יבא ויעיד כל שלא ידענו שישבו יחד כמ"ש הש"ך שם ומ"ש אח"כ וי"א אינו לחלוק על מ"ש קודם אלא לפרש מה שלא פירש בסברא הראשונה ולכן כתב דברי הה"ג בשם י"א ואין כאן חולק על בה"הג יעו"ש ודלא כמ"ש והסמ"ע וכ"כ הרב ער"הש שם מהריב"ש בסי' תקי"ג חוץ ממ"ש ממנו הש"ך ושכ"כ הרב מע"מ שכ"כ הרי"ף משם גאון אלא שמצא להרשב"א לחלק יצא בין שלשה עדים לשנים דשנים מסתמא ישבו יחד לחתום ושכ"כ הרב המאירי וכן הבין מהרח"א יעו"ש ונהי דדעת מרן מידי ספיקא לא נפיק וכבר כתבנו למעלה דבכיוצא בזה בא"י נמי שקבלנו הוראותיו יכול המוחזק לומר קי"ל ואע"ג דכשיש מחלוקת בשבועה אין לומר קי"ל כמ"ש כנ"הג בכללי הקי"ל סי' מ"ה ועיין לו עוד סי' מ"ה הג"הט אות פ"ה ובסימן צ"ב הג"הט אות ח' ובסימן נ"א הג"הט אות ה' ובחש"ש בכללי הקי"ל אות ע"ה ובנו במט"ש שם אות ס"ג ועיין עוד בער"הש דקס"ה כל זה הוא להחזיק במה שבידו אבל להוציא אינו כן וכמ"ש כנ"הג בתשובה סי' ק"ג שרמזה מט"ש שם וכ"כ בכנ"הג מ"ב סי' כ"ה אות כ"ד ויש מקום לעמוד בזה בדברי כנ"הג ואין הפנאי מסכים וכן בדברי רבו ששם בתשובה הנז' וכפי מה שכתב עליו אך משנתו האחרונה הוא מ"ש שם במ"ב דבכל גוונא שבא להוציא יכול הנתבע לומר לו קי"ל כמ"ד דצריך לישבע ומ"ש כיון דהרב פלוני הנז' להכחיש כמו שנראה מדברינו בקשתי ההעתק שבידינו ולא נמצא כן אך הם נאמנים בזה יען יכול להיות מכח מהירות הקונסול שהכריחנו על זה כתבנו איזה תיבה שממנה מוכח שהכחיש אך מ"מ אף שנאמר כן צריך הוא לישבע להכחיש העד כיון שבא להוציא ולא יתכן ע"ז לומר הם דברים שאין בהם ממש שמשמע גם לתא דשבועה ליתא ואם נאמר שידעו שישבו לחתום שניהם יחד זה לא יתכן שידעו הם שהוא בעיר אחרת מה שלא ידענו אנחנו אע"פ ששטר זה נעשה בעיר אחרת בעיר בנגאזי ולא עוד אלא דלשונם לא מוכח כן:

קרא לתשיעי מ"ש עוד כשכבר עמדו לפניכם ונראה לכם שאינו זוכה בדין אלא שלא נגמר זוכה בדין כמו שנראה מהפסק ששלחתם הנה בזה חשבו לרפאות שבר על נקלה מלבד מה שכבר כתבו בהיותו הר' פ' הנז' שם וראה להם נוסח שטר הכתובה ואמרו שהוא זכאי בדינו ויכול לטרוף וזהו דבר קשה לכתוב בפס"ד לצד האחד ולא עוד אלא לכתוב ולמסור בידו כאשר כבר כתבתי בראשית מאמרינו עוד בה מה שידעו שעמדו לפנינו ולא נגמד הדין כמו וכו' מי הגיד שלא נפסק הדין והלא כבר כתבנו להם כמלונה במקשה מדברי הריב"ש ודעמיה הנז"ל וגם כתבנו להם בי דינא בתר בי דינא לא דייקי מכל זה מוכח שנגמר הדין ואם נאמר שלא הגיע לידם כתבנו זה אם אנו שלחנו להם דרך שאלה ניחא או כתב בסתמות נמי ניחא אבל כבר הודענום שעשינו ע"פ הכרח הקונסול היה להם להתבונן שכבר נגמר הדין או לכל הפחות מידי ספיקא לא נפקא והיה להם לשלוח לשאול את פינו קודם שימסרו הכתב הנז' ובריא לי אם היו רואים דברי מהר"ם והר"ן והרדב"ז הנז"ל לא היו מזכים אותו ועוד מההודאה שהודה על הפשר הנז' שכך כתבו והרב פ' הנז' מכחיש מוכח דאם הודה לא היו מזכים אותו משום דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי וכמ"ש כנ"הג ריש סי' רמ"א על מ"ש בש"ס בההיא מתנתא תרי גיסי משום דהנותן ליתיה בעולם דאם היה חי והיה מודה בודאי שקנה המקבל ע"כ:

סוף דבר למודעי אני צריך שהר' פ' הנז' אמץ את לבבו והפציר באיזה יחידי סגולה לכתוב למעלת מופת הדור אשר בעו"בי איזמיר חיים עד העולם להשיבו להרב פ' הנז' על מה שרוצה לשאול ושלח לו הרב פ' הנז' פס"ד של ח"ור העיר ההיא יע"א ולא ידענו הסגנון שכתב זה וישמע אברהם שהשיבם ליחידים ולא לו שאינו מחק המוסר והיושר להשיב תשובה לאחד מהצדדים אך אם הב"ד יכתבו לשאול ממנו הוא מוכן ומזומן לכתוב דעתו וזה שמענו בסוד שלא רצו הם לגלות כי גנאי הדבר ששאלו ממנו דבר שלא כהוגן:

ואחריו יאיר נתיב ראש על ארץ קושט"א קאי הכהן הגדול מאחיו ששלח לו הר' פ' הנז' ע"י קרובו ששם על רזא דנא ומן השמים בא לידינו תשובה שהשיבו ע"י שמצאה פתוחה אדם אחד ברשות הרבים והביאה לידינו וז"ל הזהב והאדרת בלי תוספת ומגרעת הדא אמרה מקבלת כי ובתוכן רצוף אהבה האי פסקא דדינא מח"ור אחת הערים הנ"ל יע"א בענין מי שנתחייב במזון ופרנסה ודירת בנו וכלתו כל ימי חייהם ועתה הסכמת ח"ור אחת הערים הנ"ל שהדין דין אמת שיכול הוא לטרוף ממשעבדי וכשאני לעצמי מאחר עלו'ת אשר שרטט וכתב דאיכא פלוגתא בדבר שמעלת ח"ור עי"ת טראבלס פסקו את הדין בהפך מע' ח"ור אחת הערים הנז"ל כל לגבי דידי אינו משורת דרך ארץ לכתוב שמץ מנהו ממה שתעלה מצודתי לפ"וד בלי ראות פסק ח"ור טראבלס אבלם יע"א ובלתי היותי נדרש מהב' צדדים שיכתוב אלי בפירוש מהשני צדדים להודיע דעתי בענין זה ובו בפרק אשנה פרק זה ומה שתעלה מצודתי לפ"וד אכתוב כיד ה' הטובה עלי כי כך למדונו ממדת דרך ארץ לבלתי נבהל להשיב אל ארץ אחרת בלתי היותו נדרש משני צדדים ובענין זה ג"כ דאיכא כת אחרת אחוה דעתי בעת שישלטו מאורות עיני ג"כ בפסק ח"ור טראבלס יע"א ואותי ידרשון משני הצדדים מה אני בענין זה ודא תהא למיקם ובכן יהא ש"ר:

הצעיר משה גרשון הכהן ס"ט

תוכן העניינים

ויקרא אברהם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה