ויקרא אברהם· רבי אברהם חיים אדאדי
חשן המשפט · סימן כח
כתב מרן בב"י ח"מ סי' קע"ו מחוד' ל"ז מהג"מיי מרבו ומהמרדכי ממהר"ם על ראובן ושמעון שיש להם חוב על נכרי אחד ואחר שפרע להם קצת אמר שראובן חייב לו סך מה וראובן כופר ורצה לישבע ולא רצה הנכרי לקבל שבועתו והשיב שההפסד ההוא על שניהם יחד דאמרינן בפ' חזק"ה דסתם ארמאה אנסא הוא ואפילו שבועה אין על ראובן ע"כ ופסקו שם מרן שמעת מיהא דטענת נכרי לא חשיבא טענת ודאי אב מחרים סתם וכמ"ש שם מור"ם וכ"כ אף בבא ליטול הכתב ממנו מרן בסימן רכ"ד ופסקו שם מור"ם שנשאל בראובן שהחליף סוסו עם שמעון ביין ושמעון משך הסוס והיין עדיין אצלו ובא נכרי ולקח הסוס באמרו ששלו הוא והשיב דקי"ל כיון שמשך זה נתחייב זה בחליפיו וסתם ארמיים אנסים הם ממ"ש בפרק חזק"ה וצריך שמעון לתת היין לראובן ואין צריך ראובן לישבע שאינו יודע שהוא גנוב יעו"ש וכ"ד הרמב"ם פי"ד מהל' טוען שכתב שהנכרי אין לו חזקה אלא בשטר אלא תחזור לבעלים מבלי שום שבועה ע"כ והוא מסוגייא דפרק חזק"ה דף ל"ה אלא שביאר מבלי שום שבועה ר"ל לבעל הקרקע המערער לומר ששלו הוא כמ"ש הכנ"הג שם ופסקו מרן סי' קמ"ט כלשון הרמב"ם ממש:
אבל בש"ות הרשב"א שהביא הב"י סי' ע"ב מחו' ל"ה ובסי' קפ"ה מחו"ד והוא לפנינו בדפוס ח"ג סי' ל"א רמזו הר' מטה שמעון שם מבואר שמשביעין על טענת נכרי שנשאל שם ראובן שמסר חפץ לסרסור למשכנו לו בסלע ונתן לו שכר על זה ואח"ך הביא לו הסלע ותובע משכונו מהסרסור והסרסור אמר שמשכנו אצל נכרי והנכרי מכרו שלא ברשות והשיב שהסרסור פטור ואפי' אינו מראה לו הנכרי ופטור אפי' משבועת היסת דאילו מכחישו הנכרי היה צריך שבועה כמו חנוני על פנקסו אבל אם רצה להחרים הדין עמו ע"כ ואע"ג דהא דחנוני ופועלים שבועת המשנה היא מה שאין כן בנדונו דאין כאן אלא היסת להכחיש לנכרי כדי ליפטר מבעל החפץ מ"מ רצה ללמוד משם דכל דהטענה ע"י אחר יכול להשביע וכ"כ רש"י בקידושין דף מ"ג ע"ב גבי שליח דממונא שהשליח אומר נתתי והמלוה אומר לא קבלתי שנשבע השליח היסת ופירש"י כמו חנוני עם הפועלים וכ"כ הרי"ף והרא"ש שם וכן בפרק הכותב על עובדא דאבימי בר רבי אבהו דהוו מסקי ביה זוזי בי חוזאי שדרינהו ביד חמא בריה דרבה בר אבוה יעו"ש ועיין בתומים סי' צ"א והש"ך שם סי' צ"א הביא דברי הרשב"א הנז' וחילק ידע בבא ליטול אפשר דכ"ע מודים דנשבעין על טענת נכרי וההיא דסי' קמ"ט אולי שסבור כיון דקרקע היא ואין תפיסה בקרקע ונוטלה ישראל בלי שבועה חשיב לה כמוחזק הישראל ולא להוציא ועיין להרדב"ז ח"ב שחילק בהפך דאם בא הישראל להחזיק בטענת נכרי צריך לישבע ואם בא להוציא יכול לומר קי"ל כראב"ן דסבר דאין דין האומר לחברו הלויני ופרע לבעל חובי כחנוני ופועלי' בהצטרפות טעם אשר פיהם דבר שוא והסכים לפשר והביא דבריו הכנ"הג סי' נ"ח בצד זה השני דראוי לפשר ולא ידעתי למה השמיט חלוקה ראשונה באם הוא מוחזק ואולי תשובה אחרת היא כי אין הסימנים שרומז כנ"הג מהרדב"ז ח"ב מכוונים דוק ותשכח. ויש להרגיש עלה דהרדב"ז איך לא הזכיר מדברי הרשב"א ומהר"ם הנז' אשר הובאו בב"י ומני"ר שם סי' תרס"ב מזכיר מהב"י וכבר ראיתי להרב זרע יעקב סימן ס"ב הרגיש על הרדב"ז הנז' אך גם הוא לא הזכיר מדברי הרשב"א ומהר"ם הנז' אף לא מדברי הש"ך הנז' שהם הפך דברי הרדב"ז שהביא ובשאר דבריו ששם דרצה לומר דמ"ש ה"המ בפי"ו דין ה' שיש מי שכתב דשאני האומר לחבירו פרע בשבילי מחנוני ופועלים והיא סברת הראב"ן שהביא הג"מיי שם בעל הרוב שלדעתו קרוב לודאי דהכי סברי שלשת הרועים הרי"ף והרמב"ם והרא"ש דלא נקטו דבריהם אלא בהאומר תן לפלוני מנה דאין חייב לתתו בעדים וטעמ' טעים דבשלמא האומר תן מנה זה לפלוני דהוא להחזיק כיון דלוה קתבע ליה בשמא לא פרעת והוא אומ' פרעתי הו"ל כאומר פרעתיך והלה אומ' פרעתי דפטור ומדינא אין עליו שום שבועה כיון דאין טוען בריא אלא דמצטרפי וכמ"ש הר"ן אבל באומר תן מנה בשבילי ובא ליטול אע"ג דאין זה פשיעה במה שפרע בלא עדים הו"ל כאומר הלויתיך והלה אומר איני יודע אם הלויתני שנשבע שאינו יודע ופטור ודוקא בחנוני תקנו כן מפני תקון העולם לא בשאר שליחות ומזה יצא לו להקשות על מרן סי' צ"א והרדב"ז שם וכנ"הג דסברא זו דאין כאן פשיעה להשליח אם פרע למלוה בלי עדים בין אם בא השליח ליטול או להחזיק במה שבידו יעו"ש. הן אמת דאחר החפוש מצאתי להר' ב"ח סי' צ"א שכתב על דברי ראב"ן הנ"ל שהביא ה"המ דאע"ג דהשליח חייב לשלם להבעל חוב דהו"ל כאומר איני יודע אם פרעתיך דחייב אבל אין חייב לשלם להשליח דהו"ל כאומר איני יודע אם הלויתני ודוקא בחנוני וכו' אבל הרואה יראה בעיקר דברי הראב"ן דממנהגא דעלמא אתי עלה דאין דרך ליתן שכר לפועל באפי סהדי אבל מנהג להלוות ולפרוע באפי סהדי ע"כ א"כ בדפרע בלא סהדי פשע דאיהו אפסיד אנפשיה דאי מטעמא דהאומר לחבירו הלויני והלה אומר איני יודע אם הלויתני דמפטר בשבועה שאינו יודע משום שהוא בינו לבינו ואין יד אחר באמצע משא"כ כשצוהו לתת ליד ב"ח משלו ולפרוע לו אח"ך והוא טוען שקיים שליחותו. ובמה שכתב בדעת הרי"ף והרמב"ם ממה שלא קבעו עיקר דינם רק בתן מנה זה לפ' יש לומר דלישנא דהש"ס נקטו כעובדא דפרק הכותב הנ"ל וכן משמע לישנא דפ"ב דקידושין וכן לענין ממונא יעו"ש ובזה ניחא מ"ש להוכיח כדעתו דאל"כ הו"ל לתבוע דינם באם בא להוציא וכ"ש בבא להחזיק לישנא דהש"ס נקטו מה גם דהכרעת מרן מכרעת דפסק בסי' צ"א וכן אם אמר לחבירו הלויני וכו' וכן כתב הטור שם והוא מהבע"הת ואי איתא דתלת סמכי קשוט הנ"ל פליגי איך יפסוק הטור דלא כדעת אביו וכן מרן איך הניח דעתם ויפסוק כבע"הת אם לא שנאמר דמשמע להטור ומרן דלא יחלוקו בזה ומכיון דלא כתבו כן בפירוש לא הזכירם מרן בב"י בהביאו דברי הבע"הת שם ולא עוד אלא דמצאתי בש"ות חדושי הגאונים שער ו' סי' כ"ט הביאם הרב מטה שמעון סי' צ"א ריש הגב"י מבואר יוצא דלא שאני להו בין אם אמר לו הלויני ופרע לפ' או נתן לו לידו לפרוע לפ' חד דינא נינהו ושם במט"ש בהג"הט כתב מהסמ"ע והש"ך דהכי אזלא סוגיא דעלמא וכ"כ הרב ב"ח ושהרב זקן אהרן סי' מ"ח ונ"א ונ"ב כתב דהכי מוכח מכמה דוכתי בש"ס ע"כ ואיננו אתנו הס' הנז' לראותו:
אך מההיא דהרשב"א הנז"ל אכתי י"ל דלא פליג על סברת מהר"ם הנ"ל שיש לחלק היכא שיש כאן שליח ומשלח עיין להרב ספר משפט האורים והרב בית אברהם סי' צ"א במ"ש על דברי הש"ך ששם הנז"ל ודלא כמ"ש בס' קול אליהו ח"א סי' ח"י דף צ"ב ע"ג:
ובזה נתיישב לי מה שיש להרגיש על מרן ב"י סי' ע"ב וקפ"ה שהזכיר דברי הרשב"א הנ"ל ולא רמז עליו מדברי מהר"ם שהזכירם בב"י סי' קע"ו וסי' רכ"ד וכן שם כשהזכיר דברי מהר"ם לא רמז מדברי הרשב"א הנ"ל שם סי' ע"ב וסי' קפ"ה משום דההיא דמהר"ם לא איירי בשליח ומשלח אבל על הכנ"הג סי' ע"ה הג"הט אות ס"ט ואות פ"ה יש לתמוה ששם הביא פלוגתא אי משביעין על טענת נכרי דלמהר"ש ומהרי"א סי' צ"ג אין משביעין ולמהרשד"ם סימן קמ"ז דאתשיל בנדון מהרי"א עצמו ששם סבור דמשביעין וכ"כ בסימן שפ"ח הגב"י אות ל"ח והקשה עליה ממ"ש הרמב"ם פי"ד מה' טוען ונדחק לחלק בין טענה דמפי הנכרי ובין טענה דמפי הישראל אע"ג דטענת נכרי טענת בריא חשיבא הנ"מ להתחייב מפי הנכרי לא ע"פ טענת הישראל מן הכותי ע"כ ואיך הזכיר מהני רבנן בתראי ולא הזכיר מדברי מהר"ם הנ"ל דהוא מכת הראשונים ואף לא מדברי הרשב"א הנ"ל ולחלק כפי' מש"ל או באופן אחר. ואח"ז מצאתי להרב פרח מטה אהרן ח"א דף קמ"ז והביאו הרב מט"ש סימן ע"ה שכתב עליו דאשתמיט ליה דברי מהר"ם הנ"ל ובספרו זכרון דברים דף ז' רמז על זה גם מש"ות הרשב"א הנ"ל מהב"י ותו מ"ש ממהרשר"ם אחרי בקשת המחילה לא כן אנכי עמדי דגם הוא יורה דאין משביעין על טענת נכרי ואיהו גופיה שם סי' קס"ז הביא דברי מהר"ם הנז' שהביא הב"י סי' קע"ו להסתייע בנדונו וכתב עליו וכן הדין אם היה ישראל וכדברי מור"ם שם והביאו הכנ"הג גופיה סי' קכ"א הג"הט אות ל"ז וכן בשליח שפרע לגוי בלי עדים כתב בסי' קכ"ו שחייב והביאו הכנ"הג סימן נ"ח ודייקא נמי ששם בסי' קמ"ז לא הזכיר מטענת נכרי מהו הדין בזה אבל האמת יורה דרכו דבנוסח השואל שם הכי אתמר ועתה שפרעו אחר ששה חדשים אמר לוי לראובן אותם הבגדים שמכרת אלי לא היו אלקמיי"ש אלא בגדי שאלוניקו והתוגר שמכרתי אותם לו לקח ממני כ"כ לבנים כי אמר אלי שהם בגדי שאלוניקו אני רוצה שתתנם לי ע"כ ומהרשד"ם הבין שלא מפי הנכרי אנו חיים שאמר שהם בגדי שאלוניקי רק שלוי נתברר לו שכן הוא ובתחילה סבור כיון שמכרם ולא הפסיד כלום אינו חוזר על ראובן אך טענת לוי שהנכרי ג"כ ידע בזה ולזה אכל ממנו כ"כ לפנים וע"ז נטה לחייבו שבועה לראובן ומצדדים אחרים פיטרו אח"ך אך מהרי"א נתברר לו שאין הישראל טוען בבריא כן שהם בגדי שאלוניקי רק על פי הגוי שאמר לו כן ולכן אכל ממנו כ"כ לפנים ובא ליטול אותם מראובן:
ואחר החיפוש מצא חיים להרשב"א ח"ד סי' קס"ה שנשאל על שטר שיש לנכרי על ישראל ומכרו לישראל אחר והישראל הלוה טען ללוקח שכבר פרעו להמלוה הנכרי והשיב דהדין הוא יבוא הנכרי וישבע שלא פרעו ואם רצה הגוי לישבע לית דין ולית דיין שיתחייב הלוה לפרוע ללוקח ואין בכך משום לא ישמע על פיך בנכרים הללו וכו' יעו"ש ועיין לו כיוצא בזה בח"ה סי' קס"ז והביא דבריו אלו בס' ער"הש סי' ס"ו סכ"ג הרי אע"ג דליכא שליח ומשלח משביעין ליה לנכרי ובזה ישלם ישראל הלוה לישראל הלוקח ודוחק לומר שאני הכא דאיכא שטרא דמסייעו לנכרי דאם פרעו שטרא בידיה מאי בעי והוא כדברי מהרש"ח הביאו הכנ"הג סס"ו הגב"י דאם המוכר נכרי והלוה והלוקח ישראל לא ולא אמרה הרשב"א דקונה בכתיבה ומסירה אלא בישראל המוכר לנכרי יעו"ש וכדברי מהרש"ח כ"ד מהרש"דם סי' נ"ט ועיין למהרש"ך ח"ב סי' ק"כ ומה שיש לדקדק להרשב"א דסבר דמשביעין לגוי ועי"ז זוכה הישראל ממ"ש בפ' חזק"ה דסתם נכרים אנסים הם ה"ד לענין עדות שכ"ה לשון הרמב"ם פי"ט מה' מכירה ומרן סי' רכ"ה וכן מ"ש שם גבי נכרי דאין לו חזקה אפילו בשטר. איברא שלא נזכר בש"ס שבועה אבל הדבר צריך לאומרו הואיל וסתמא דש"ס שם דמ"ה קאמר סתם גוים אנסים הם כאלו אנן סהדי שכן הוא ואינם בתורת עדות שזה ברור שהנכרים מפסולי עדות נינהו וכמ"ש גם הוא עצמו בח"ב סי' קט"ו ולא יהיה נכרי עדיף מישראל דחשיד על הממון בעדים שנפסל גם על השבועה וכמ"ש הטור והש"ע סי' צ"ב. וא"כ אפוא כיון דמני"ר קאמר שנשבע הגוי ה"נ דנשבע ישראל על טענתו אף דליכא שליח ומשלח וכההיא דח"ד סי' קס"ה והאמת שכדבריו כתבו בש"ות הגאונים דף ע"ד נשבעין על טענת עבד אם ישראל מודה ליה במקצת ממ"נ אם עבד ישראל הוי ממונו דישראל ולישראל קמשתבע ואם עבד כנעני הוא לא יהיה אלא נכרי אילו תבע ליה נכרי מי לא משתבע ישראל בדיניהם ע"כ ורמז דבריהם הרב מט"ש סי' ע"ה ומ"ש מור"ם ומהרי"קש בהגהותיו סי' פ"ט והוא מדברי הר"ן בשבועות הובא בב"י שם שאם היה השכיר קטן או עבד או חשוד נשבע בע"הב ונפטר ע"כ ונראה דה"ה נכרי מידי דהוי חשוד י"ל דשאני התם כיון ששכיר זה מסר עצמו ראו לחוס עליו להטיל על בע"הב שבועה כמ"ש הרדב"ז בח"ג סי' תפ"ט שכן רמזו מהר"י סיד ז"ל בכ"י על גליון הרמב"ם בפי"א מה' שכירות ולדעת הרמב"ם שם אפי' השכיר קטן נשבע ונוטל ובעלמא אין שבועה לקטן וגם אין נשבעין על טענת הקטן והיא משנה ערוכה בפ' שבועת הדיינין ולא עוד אלא דנכרי גרוע הוא מחשוד ישראל דבחשוד קי"ל בשבועה דאורייתא המוטלת עליו שכנגדו נשבע ונוטל ובנכרים סתמא כתב מהר"ם הנ"ל דאין כאן שבועה על בעל הסוס שאמר שהוא גנוב ונוטל היין משמעון שנלקח ממנו הסוס. והאמת שראיתי למהר"י מאיו בסוף ספרו פאת ים אות ש' דף קל"ו ע"ג מביא ממהר"י מפאנו אם יש חילוק בשבועת המשנה לשבועת היסת ואין בידינו הספר לראות דמהדומה אין הפרש. ומ"ש הרמב"ם בפי"ד מה' טוען שלא תיקנו שבועת היסת אלא לישראל לומר אף שבועה קלה שאינה אלא מן התקנה אין לנו להשביעו וכ"ש שבועת המשנה וכ"ש שבועת התורה וכן ראיתי בס' משכנות הרועים הנד"מ ריש דף שכ"ט שהסכים כן ומדברי ספר הרמ"ע הנ"ל לא הזכיר:
ודעת מרן שאנו נגררים אחריו נראה ממה שלא העלה על דל שפתיו בשלחנו הטהור דברי הרשב"א שהביאם בב"י אע"ג דנידונו בשליח ומשלח אלא הביא דברי מהר"ם אשר הביאם בש"ע סי' קע"ז ובב"י סי' רכ"ד הביא גם נדון ראובן ושמעון שהחליפו סוס ביין שהביאם מור"ם שם נראה דהכי ס"ל אע"ג דבעיקר דינו שהסרסור פטור שכן סבר גם הר"ן ודלא כהרי"ף כמ"ש שם בב"י וכ"כ הסמ"ע בדעת מרן בסימן קפ"ה מ"מ כשיש גוי באמצע ומכחישו אין לומר כן אלא דמהריק"ש בהגהותיו סי' ע"ב הביא דברי הרשב"א במלואותם שכתב כיון שאין הנכרי מכחישו ע"כ מינה דאם מכחישו צריך שישבע ולא ידעתי איך לא הזכיר מדברי מהר"ם הנ"ל לרחק או לקרב וכ"ד הכנ"הג סי' ע"ה אות ס"ט דטענת נכרי טענת ספק היא וכ"כ בס' שער אפרים ססע"ט הביאו בס' פאת ים שם וכן ראיתי להרב ער"הש סי' ס"ו דף קט"ז שכתב ממהר"י ן' מיגש שאין מוציאין ממון ע"פ שבועה ועדות של נכרי ואסור לקבל שבועתו ע"כ:
ובענין חזקת נכרי בקרקע עיין בש"ות הגאונים שער ג' דף ג"ן והרי"ף בתשובה סי' קע"א הביאם הרב מטה שמעון סי' קמ"ט אלא שהרי"ף שם חייב לבעלים כשמכרה הנכרי לראובן שמכר דבר שאינו שלו וכן לא היה בה לנכרי כלום ע"כ והוא שלא כדברי הרמב"ם שכתב ואין כאן שום שבועה ובפרט דכל שיש מחלוקת אם חייב לישבע או לא אין המוחזק יכול לומר קי"ל כמ"ד שחייב לישבע וכמ"ש הכנ"הג שם אות פ"ו:
ובאגב ראיתי להרב משחא דרבותא ח"ב דקמ"א ע"ג דאתשיל על ראובן שקבל משמעון סך מה בתורת משכונא קצת במעות וקצת שאמר לו לפרוע לנכרי בעדו בעל חובו ונכתב ונחתם על ראובן כל הסך ההוא מפני שאמר לו שפרע לב"ח כמו שאמר לו ואחר כך הנכרי תבע לראובן כי אמר שמה שלקח משמעון הוא ממה שחייב לו שמעון עצמו אבל ממה שנוגע לו מראובן לא קבל כלום ותשובתו היתה אם החוב בע"פ ישבעו שניהם כעין של תורה ונוטלין כמ"ש הרמב"ם ובע"הת ופסקו מרן בסי' צ"א ברם הכא שטר הו"ל כאומר שטר אמנה או כתבתי ללוות ולא לויתי שהדין הוא דאמרינן ליה זיל שלם עד דטעין ישבע לי כדאיתא בספ"ב מיהו ה"ד בדטעין שמעון שלא כתב השטר עד שהודה לו שפרעו אבל אם שמעון מודה שעל פי דיבורו שאמר שפרע לגוי כתב על עצמו השטר נרא' ברור דצריך לישבע כעין של תורה ע"כ והנה במ"ש בסתמא דאם היה החוב בע"פ ישבעו שניהם סתם לה סתומי כדעת הש"ך ששם דאולי דאם בא ליטול לכ"ע נשבעין על טענת נכרי דהנכרי בנדונו אומר שמה שקבל משמעון אינו כי אם ממה שחייב לו שמעון עצמו וחוב ראובן עדין במקומו מונח וה"נ נשבע להכחיש הנכרי שהוא לוה של ראובן ויתחייב ראובן לפרוע לשניהם ולא זכר שר מדברי הרדב"ז הנ"ל שכתב להפך ותו איך לא הזכיר מש"ות הרשב"א הנ"ל דהוא תנא דמסייע ליה וגם לא הזכיר מהא דטענת גוי אם היא טענת ודאי ומהר"ם ומהר' ן' מיגאש הנ"ל סברי מרנן דהויא טענת ספק אם לא כשיש שליח ומשלח שאני וכנז"ל ותו מ"ש כמ"ש הרמב"ם ובע"הת שפסקו מרן אחר בקשת המחי' הראויה דהרמב"ם בה' שלוחין לא הזכיר אלא במי שמסר לו לשליח לפרוע דאז השליח בא להחזיק אבל מרן אמת דהזכיר מהבע"הת וה"ה אם אומר לו לשליח הלויני כנדונו דאז השליח בא להוציא ואין ה"נ דיד עניי אנן ליתובי דעתא בהכרח דדעת מרן שתלת סמכי קשוט מצי סברי הכי אלא דלישנא דהש"ס נקטו ודלא כהרב זרע יעקב וכמש"ל אבל לומר דהרמב"ם הכי כתב דמשמע דכתב בפירוש כן בבא להוציא נמי כמ"ש הטור ובע"הת ומרן בש"ע ליתא כן בפירושא בהרמב"ם וכן מ"ש שאם שמעון מודה שע"פ דיבורו שאמר דפרע לגוי כתב על עצמו השטר צריך לישבע כעין של תורה והיינו ודאי שכדבריו כן הוא שפרע לנכרי בעד ראובן ולא כדברי הנכרי בזה נמי לא אתי שפיר אלא לדעת הש"ך כיון דבא להוציא מראובן ממה שפרע בעדו לנכרי ואין זה דומה למה שכתב בספר תקפו של יוסף ח"ב סי' ק"ד במ"ש על דברי מהרי"א סי' פ"ו דאם הניח המלוה שטר ביד שלוחו בידיעת הלוה ואחר כך המלוה תבעו בשטר ההוא יען כי השליח ההוא הנכרי אמר אליו כי לא פרעו הלוה וטענת שטרך בידי מאי בעי טענה אלימתא היא וחייב לפרוע דהתם מודה בהחוב ולאו כל כמיניה לומר פרעתי מה גם דידע דניתן ליד הסוחר שהוא השליח ואי איתא דפרעיה היה מוציאו מידו קרוע משא"כ הכא דהלוה מודה דלא קבל מהמלוה הכל במעות אלא קאמ' לו לתת לנכרי סך מה מהם והוא האמינו שפרע לגוי ולכן זקף על עצמו הכל ואגלאי מלתא דהנכרי אמר לא קבל ותובע מראובן א"כ הרי נפל ספק בגוף השטר עצמו ושטרך בידי מאי בעי אינה כלום כיון דמודה דאדעתא דהכי נכתב השטר. ואי"ה אשובה אראה עוד חזו'ן למו'עד: