אור ברסלב
ויקרא אברהם אבן העזר › סימן ו

ויקרא אברהם· רבי אברהם חיים אדאדי

אבן העזר · סימן ו

סימן ה

במותב תלתא כחדא הוינא נחנא ב"ד דח"ל כד אתו קדמנא תרי סהדי ואחר האיום והגיזום כדחזי העידו בפני בעלי דבר באם לא יגיד כי יום אחד הפציר בהם ראובן זה לבא עמהם לחצירו ולא ידעו על שום מה ומיד בהכנסם לחצירו והדלת סגר אחריהם והוציא בפניהם טבעת ומטבע מחיקו ע"א אומר כשהוציאם וראום בידו אמר אלו מתנה לבני חיים שבכפר פ' ועד השני אמר שלא ידע רק מהוצאת הטבעת והמטבע בלבד ועד שאמר על המתנה ההוא אמר ששאלו מה טיבה של מתנה זו וכי רצונך להעבירו מהירושה שלך אחר מותו ואח"ך לדברי שניהם קרא לנערה אחת שבפנים והעד שאמר על המתנה אמר כי ראובן זה קידשה לעצמו ואמר לה הרי את מקודשת וכו' ועד האחר אמר שקידשה לבנו חיים בזה הלשון האדו"ן קידוסימ"ך מתא"ע וולד"י חיים אל"י פ'י מסלא"תא ע"כ (ופירושו אלו קידושיך של בני חיים שבכפר הנקרא כך) וראובן הודה לדבריו שלבנו חיים קדשה אך לא בלשון הזה אלא בלשון הקדש בלשון המועיל וקיבל חרם ע"ז ואנן ב"ד שאלנוהו ואיך יקדשה לבנו דשמא לא יתרצה ואמר שכבר משודכת היא לבנו בדברים בעלמא וגם בנו שלח לו כתב שיקדשנה לו ובמעמד הזה היה בנו ואמר שכך הוא והמתקדשת שאלנו לה מה הבינה ואמרה שאינה זוכרת זולתי לך חיים אמרנו לה מדוע ככה עשית לקבל מידו ואמרה לא ידעה עד היכן הדברים מגיעים כי דברו עמה ראובן הנז' ואשתו שהם דרים בחצר אחד שתקבל מהם כסף או שוה כסף והיא ממאנת עד שהבטיחוה שאין בזה בית מיחוש וכשאמרנו לראובן מדוע עשה כן והלא יש לנו הסכמה בחרם שלא לקדש קודם החופה ואמר כי לביה אנסיה יען שמע שאמה רצתה לתתה לאחד מקרוביה שהוא עתיר נכסין יען כי היא יתומה ורוצה בתקנת בתה ומקנאתו בזה עשה כך והנה הטבעת שקידש בה אמר המקדש שהיא מבנו האחר שהוא מקבל עיסקא מאחרים וקיבל טבעת זו במשכון בעד מה שהקיף וידענו נאמנה כי בן זה המקבל עיסקא מושבע ועומד מבעל המעות שלא ליתן כלום לאחרים מהעסק שיש בידו ובפרטות על אביו כי הוא חשוד בעיניהם ולרווחא דמילתא שאלנו לעדים באיזה יום באיזה שבת באיזה חדש וע"א לא ידע לכוין היום ממש משום דאינו נראה דזה דין מרומה שיצטרך חקירה ודרישה עיין להריב"ש סי' רס"ו ועיין למהריב"ל ח"א כלל ג' במשודכת אין כאן דין מרומה ושאלנו לעדים אם הם מכירים אותה ועד אחד שהוא כופרי אמר שלא הכירה מעולם וגם עתה שראה אותה הוא מסופק אם. היא זאת והיה זה יום י"ט לחדש סיון למספה בנ"י ישרא"ל לפ"ק והכל שריר ובריר וקים:

וחתימי עלה תלתא ב"ד:

תשובה גרסינן בקידושין דף ס"ה אמר רב יהודה המקדש בעד אחד חוששין לקידושיו בעו מניה מרב יהודה שניהם מודים מאי אין ולאו ורפייא בידיה אמר רב נחמן אמר שמואל המקדש בע"א אין חוששין לקידושיו ואפילו שניהם מודים ומותיב רבא ע"ז לר"נ ממתניתין דהתם האומר לאשה קדשתיך וכו' ומפרק לה כגון דאמר לה קדשתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למד"ה והדר מותיב ממתניתין דהמגרש את אשתו ומפרק לה והדר איתא אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא אמר רב אין חוששין לקידושיו ובתר הכי אמר רב יצחק בר"ש בר מרתא אמר רב המקדש בע"א אין חוששין לקידושיו ואפילו שניהם מודים וכן אמר רבה בר ר"ה המקדש בע"א ב"ד רבה אמרי אין חוששין לקידושיו מאן בי דינא רבה רב איכא דאמרי אמר ר"ה אמר רב המקדש בע"א ב"ד רבה אמרי אין חוששין לקידושיו מאן בי דינא רבה רבי ומותיב רב אחדבוי בר אמי משנים שבאו ממד"ה ואשה וחבילה עמהן וכו' מאי לאו בע"א ותסברא ע"א בהכחשה מי מהימן אלא למשרי לעלמא כ"ע ל"פ וכו' מאי הוי עלה רב כהנא אמר אין חוששין לקידושיו רב פפא אמר חוששין לקידושיו אמר רב אשי לר"כ מאי דעתיך דילפת דבר דבר מממון אי מה להלן הודאת בע"ד כמאה ע"ד ה"נ הכא א"ל התם לא קמחייב לאחרים הכא קמחייב לאחרים ע"כ:

והנה כל הפוסקים אשר מימיהם אנו שותים פסקו כר"כ ואפילו כששניהם מודים אלא דהסמ"ג סיים וז"ל אמנם בסוף הסוגייא מאי הוי עלה ולא נפסקה הלכה כמי וראוי להחמיר כ"כ הר"א ממיץ ע"כ והביא לשונו הש"ג וכ"כ הגמ"יי בפ' ד' מה"א וז"ל אבל הרא"ם פסק כרב פפא וכתב ששמע כן מאדם גדול וכ"כ בס"ה שראוי להחמיר הואיל ולא נפסקה ההלכה כמי. אמנם מודי רבינו פסק בתשובה כדברי רבינו המחבר וטעמו ה"ה כתוב בסוף הספר ע"כ. ומהרלב"ח בקו' הסמיכה דף שכ"ו ע"ג כתב דלא נמצא חבר לסברת הסמ"ג אך ראיתי למהרימ"ט ח"ב סימן מ"ג כתב שיש מהגאונים שכתבו דחוששין לקידושי ע"א וכמ"ש המרדכי והסמ"ג ורבינו ישעיה כתב שר"ת ורבינו ברוך חוששים ורבינו ירוחם כתב כן מהתו' ע"כ. ולא ידעתי מי הם הגאונים הללו דלא מצינו בהדיא מי שכתב כן זולתי מהר"א ממיץ והאדם הגדול ששמע כן ממנו ומ"ש מרבינו ברוך שר"ת מחמיר הרואה יראה שם בהג"מיי דמביא מרבינו שמחה משם ר"ת להפך דאין חוששין לקידושי ע"א וכיון שכן י"ל על מהר"א ממיץ איך יחלוק על ר"ת רבו וכמ"ש בש"הג ח"א דף ד' וח"ב דף ל"ד ורבינו ברוך הוא ניהו בעל ספר החכמה כמ"ש שם בש"הג ואנכי הרואה מהמרדכי בפרק האומר סי' תקל"א במעשה הפריץ שהעד האחד אמר אני ראיתי נתינת הטבעת יעו"ש וכתב דהשוו כל הגדולים הרא"ם ור"ת דלא הוו קידושין יעו"ש מוכח להפך אם לא שיש לחלק בין ע"א לבד ובין שיש ואחד ראה ואחד לא ראה. אמנם אני נבוך בדברי המרדכי הנז' שם דכל זה תשובת הר"ם עד עיין בפ' המקדש והוא תימה איך מהר"ם מזכיר לדברי הסמ"ג שהוא תלמידו כנודע דהוא והרא"ש והג"מיי תלמידיו כנודע ועור דדברי הר"ם שם הפך מ"ש המרדכי בשמו בפרק המגרש וזהו שרמז בפ' המקדש והוא טעות וצ"ל המגרש והובאה תשו' זו בההגהות דשייכי להלכות אישות סימן א' ובודאי ט"ס הוא מ"ש אע"ג דהסמ"ג מיקל והוא פוסק אחר שקדם לו למהר"ם ומ"ש מרבינו ירוחם משם התו' הא ודאי אין זה מהתו' שבידינו דהרי התו' בקידושין דף ס"ו וכתובות דף כ"ג ע"א דעתם להתיר בקידושי ע"א וכבר ראיתי לס' ישא ברכה שנתקשה בזה ולא קשה כלום דכמה בעלי התו' שיש לראשונים ואינם בידינו עיין בש"הג ח"ב אות תי"ז ויש לדקדק על הרב ג"ף דף קכ"ו שכתב דסברת הסמ"ג דמחמיר בקידושי ע"א סברא יחידאה היא וכן יש להרגיש על הפוסקים ראשונים ואת אחרונים ובעלי התשובות דבסברא של החושש לקידושי ע"א תלו לה בהסמ"ג בלבד דהנה יש ויש אשר אתו ולא עוד אלא דהסמ"ג לא דיבר להחמיר בזה אלא דהביא דברי הר"א ממיץ בשתיקה ולא דיבר כלום ואם נתלו במ"ש הג"מיי שכתב וכ"כ בס"ה שגם שי"ל דמי אמר על הסמ"ג קאי דילמא על הר"א ממיץ קאי שגם הוא חיבר על המצוות וכמ"ש הרב חיד"א שם ח"ב דמ"ט ובזה לא קשה מ"ש הרב יד אהרן סי' מ"ב אות ג' על כנ"הג יעו"ש הרי דברי הסמ"ג לפנינו שהם דברי הר"א ממיץ אך מדבריו בדינא דחיי דף ך' שהבין שדברי הג"מיי מדבר על הסמ"ג שדעתו להחמיר קשה שהוא שלא כמ"ש בכנ"הג שם:

האמנם גם לשיטה זו דחוששין לקידושי ע"א וכן דעת מור"ם סי' מ"ב וכ"כ מהרש"ך ח"ב סי' קכ"ח ובס' בית הלל וכן דעת ה' יכין ובועז ח"ב סי' כ"ו וכנ"הג בתשובתו סי' ט"ו וכ"ד ה' משאת משה ח"א בא"הע סי' ה' דף קי"ז וכ"כ מהר"י חנדאלי סי' א' ועד אחרן מהריט"א בפסק אשר שם לו בסוף ס' ברך משה ובקבלה הוא אומר דבחומר ערוה לא קי"ל כמרן אם הוא מיקל בשגם קבלנו הוראותיו ככל חקותיו וככל משפטיו באישות שאני יעו"ש מ"מ כל זה הוא כששניהם מודים כמ"ש הר"ן בהלכות פ"ב דכתובות מהרשב"א וכ"כ הב"י סי' מ"ב מהרשב"ץ וכ"כ מהרד"ך חדר כ"ד והרא"ם ח"ב סי' ל' וק"ק על ה' נודע ביהודה ח"א סוף דף מ"ח שכתב כן ולא הזכיר מדברי הראשונים אלא דבח"ב לאב"הע סי' ע"ה דף ס' הזכיר מדברי הרשב"א הנז' וצידד בגוף הסוגייא זולתי מהר"ם מפאדוה סי' ל"ב וגם הוא סותר עצמו עיין להכנ"הג וס' יד אהרן מ"ש בזה והכי רהטא פשטא דש"ס דאע"ג דרב יהודה תחילה אמר סתם המקדש בע"א אין חוששין לקידושיו הרי במה דבעו מניה אחר זה היו שניהם מודים אין ולאו ורפייא בידיה מבואר דגם מתחילה דאמר אין חוששין לקידושיו בהכי נמי איירי ואין לומר מ"ש תחילה אין חוששין הוא במכחישים וכשהם מודים אין ולאו ורפייא בידיה דאעיקרא מלת חוששין משמעותא כן חששא בעלמא דייקא נמי דלא אמר מקודשת ועוד כדי שלא יחלוק על מ"ש ר"נ אמר שמואל אין חוששין לקידושי ע"א אפילו שניהם מודים ורב יהודה ידוע דתלמידיה דשמואל הוה ואין לנו לדחוק דלא שמיעא ליה משמואל גופיה או מר"נ דאמרה משמואל ומה שלא פשט להם דהכי אמר שמואל י"ל דדעתו שאלו ממנו והוא אמר להם שכן דעתו וגם מקושיית רבא לר"נ מוכח כששניהם מודים הוא דקאמר דאי ס"ד דליהוו קידושי ע"א קידושין היינו דווקא כששניהם מודים ופשיט ליה הכא במאי עסקינן כשאמר קדשתיך בפני פלוני ופ' והלכו להם למד"ה ולעולם קידושי ע"א לא מהנו גם כששניהם מודים וכמבואר שם בפירש"י וכן סיים בהדיא אח"ך אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב המקדש בע"א אין חוששין לקידושיו וממילא מה שסיים אמר רבה אמר ר"ה המקדש בע"א ב"ד רבה אמרי אין חוששין לקידושיו גם כששניהם מודים קאמרי דאל"כ דברי רב סתראי נינהו דהא ר"י בר שמואל בר מרתא אמר משמיה דרב אפילו שניהם מודים ואין לנו לדחוק שזה שמע כך וזה שמע כך וכמו שכן נראה דעת כנ"הג בדינא דחיי דף ך' שכתב שהוא דוחק חדא דאפושי פלוגתא לא מפשינן ועוד דמוטב לסבול דוחק הלשון שלא פירש ולא דוחק הענין לומר דפליגי בדעת רב וכמ"ש הב"י י"ד סי' רכ"ח וממילא גם מה שסיים איכא דאמרי אמר רבה בר ר"ה אמר רב המקדש בע"א ב"ד רבה אמרי אין חוששין לקידושיו מאן ב"ד רבה רבי בהכי איירי כששניהם מודים דאין סברא דיחלוק רב על רבי שהיה רבו וכן מוכח מהירושלמי בפ' האומר דקאמר רבי יוחנן ורב אמרי המקדש בע"א אין חוששין לקידושיו ופי' מהרי"ב דאין דבר שבערוה פחות משנים ולפי טעם זה מ"ל אם מודים או לאו וכמ"ש התשב"ץ ח"א סי' ק"ל והש"ס נטר לה הכא עד דפריך רב אחדבוי משני אנשים ואשה וחבילה עמהם למ"ד דאין חוששין לקידושי ע"א ומיישב ותסברא ע"א בהכחשה מי מהימן והדר אדלעיל מאי הוי עלה וכמ"ש כן הרב תומת ישרים שהביאה שם כנ"הג בדינא דחיי וכ"ה בעירובין דף מ' ותענית דף י"ד ומציעא דף ק"א ובמנחות דף ע"ה דנטר הש"ס עד דסיים לכולה מילתא וחוזר אדלעיל מאי הוי עלה:

וראיתי למהרא"י בספרו אמרות טהורות דף צ"ח דברים תמוהים דכתב ממה דלא אסיק הש"ס הלכה כמאן ואדרבה הוסיף במחלוקת כוונת הגמרא דלא כס"ד מעיקרא דבשניהם מודים נמי אין חוששין אלא גם כשאין שניהם מודים נמי חולקים דהא רב פפא לא נחלק על רב כהנא במ"ש דאין הודאתה כלום ועכ"ז חשש לקידושי ע"א ע"כ. והוא פלא וכי אם לא נפסק הלכה כמאן ניתן רשות לפרש פירוש דחיק ורחיק אשר לא שיערוהו ראשונים הרי מצינו בביצה דף ל"ז כיוצא בזה ולא נפסקה הלכה כמאן והדרינן לכללים שיש בזה תלי תלים והכא כיון דרב אשי שקיל וטרי אליביה דרב משמע דהכי הלכתא דרב אשי אחרון הוא וכמ"ש הכי בהג"מיי שם מר"ח וזולתו וכיוצא בזה כתב הרשב"ץ שם ומיהו אין אנו צריכין להוכיח מרב אשי אלא אם נאמר דרב כהנא קודם בזמן לרב פפא די"ל הלכה כרב פפא דהוא בתראה דמאביי ורבא הלכתא כבתראי ובס' הקבלה להראב"ד מונה לרב כהנא זה השני בדור השלישי שלמדו עם רב חסדא ורבה ורב יוסף ובדור החמישי מונה לתלמידי אביי ורבא ור"נ בר יצחק ור"פ ור' הונא בריה דרב יהושע והוא פלא בעיני דבספ"ק דנדה מוכח דבדור אחד היו שבא לשאול לנשותיהן אי מצריכו להו בדיקה ולפ"ז רב כהנא ור"פ אם הם חולקים אינו אלא לכל המרבה להחמיר אינו כי אם ספק הלכה כמאן תדע דרב פפא ור"ה בריה דרב יהושע בכל הש"ס חברים כמבואר משם בנדה ובעירובין דף י"ד ובכתובות דף פ"ה עיין לה"המ פכ"א מהלכות איסורי ביאה דין ז"ך בגרושה שבאה עם המגרש לדין דכתב דרבינו מספק"ל אם הלכה כר"פ או כר"ה בריה דרב יהושע הביאו בס' אהל ישרים הנד"מ ודברי הפר"ח בהלכות עבודת י"ה שהביא שם דהוכח יוכיח מפסחים דף קי"א דרב פפא הוה קאזיל מימיניה דאביי ור"ה משמאליה אלמא דהוא בעל גמרא טפי לדעתי אין ראיה מזה דילמא מחמת עשרו כנז' שם או דהיה גדול בשנים דבר מה מר"ה ומזה יש להוכיח בהפך כיון דר"ה זוטר מניה הלא מאביי ורבא שהם רבותיהם הלכה כבתראי ועיין ביבמות דף ק"ו דהודה לו רבו אביי ומהא דע"ז דף ע"ב וקמא דף ט"ו וכתובות דף י"ט ובתרא דף קע"ד דפליגי ר"פ ור"ה ופסיק הש"ס כר"ה יש לצדד לכאן ולכאן ועיין בסנהדרין דף כ"ו ע"ב דפליגי ר"פ ור"ה בריה דרב יהושע ופסקו הפוסקים כר"ה בריה דרב יהושע וממה דמייתי מהלכות עבודת י"ה דפסק הרמב"ם כרב פפא ודאי שיש לו הכרח ואנחנו לא נדע ועיין בעירובין דף י"ו דפסק הש"ס כר"ה משום דדייקא מתניתין כותיה אע"ג דאסיקו עליה בתיובתא שגם בזה יש לצדד ולפי שעה נראה במוטב תלתא רב כהנא ור"פ ור"ה בריה דרב יהושע כשחולקים שנים מהם אינו אלא ספק הלכה כמי. ומ"ש מהרי"ע בבית יהודה אב"הע סימן י"ג וז"ל ואע"ג דרב פפא בתראה הוא וסבר דחוששין הא רב אשי בתראה טפי מניה שקיל וטרי אליבא דרב כהנא וכמ"ש הג"מיי ולא ידעתי מי הגיד לו דר"פ בתראה הוא נהי שיש רב כהנא תלמיד רב הנז' בפרק הגוזל אבל האי אחר הוא והש"ס מלא מזה דמדבר עם רב אשי ועוד הג"מיי לא כתבו כהאי לישנא שכתב ויתכן דכוונתו דספיקא הוי ע"ד מ"ש בר"פ ור"ה בריה דרב יהושע:

ודרך אגב י"ל על הרב חיד"א ביעיר אוזן דף ס' . דהגיה על מ"ש בברי' דבמ"ס נזכרו אמוראי בתראי רב כהנא ורב אשי ורבא דסמי מהתם ר"כ וצ"ל רבא ורב אשי ע"כ ולא ידעתי למה אם משום דרב כהנא מאמוראי קמאי הרי יש אחרון וכמ"ש התוס' בחולין דף קל"ב ובמנחות דף ק"ב ואף שאין דבריהן צריכין חיזוק הנה בסוגיין מפורש כן דשקיל וטרי בהדיה רב אשי ועיין בברכות דף ט"ל ודף מ"ב וכתובות דף ח' ופסחים דף קי"א וזבחים דף ק"ו ומנחות דף פ"א וקמא דף פ"ד וחולין דף נ"ג וב"ב דף ע"ו וקי"ד וקמ"א ויבמות דף ח' ודף צ"ד ואם כוונתו שלא נזכר שם רב כהנא הרי נזכר שם ב"פ כ"א אמר רב אידי איתפלגון בה כהנא ואשי וכן רבא נזכר שם בפי"ג ואם משום דקראוהו בשמו נאמר שאינו זה הרי רב אשי ג"כ קראוהו בשמו ואין לתלות באחר והרי הוא הודה בו וכן קשה על הרב עושה שלום דף פ"ה ועל הרב עין יהוסף שרמז שם דאיך שייך דר"כ היה בזמן רב אשי ואיך לא נזכר מהש"ס בכ"מ שכן ומהתוס' דכתבו דשנים היו וכן י"ל על מהרי"קו שורש כ"א שכתב שהרי כל הש"ס מלא שלא היה בין ר"נ לרב אשי כי אם מקצת ימי רבא ולא כולם שהרי רבא לא היו ימיו אלא ארבעים שנה ע"כ דבריו תמוהים דיום שמת רבא נולד רב אשי כמ"ש בקידושין דף ע"ב הרי דכל ימי רבא לא היה רב אשי בעולם ועוד דר"פ ור"ה בריה דר"י תלמידי רבא ואביי הם בכל הש"ס ור"כ נמי חבר להם כנז'. בבקיאות הנז"ל ורב אשי בכמה מקומות אומר כי הוינן בי רב כהנא מוכח דכמו תלמידו הוה:

ומה שהציע מהרא"י לומר דמ"ש ר"כ דאין הודאתה כלום לא יחלוק עליו רב פפא איפכא מסתברא נהי דבמה שאמר לו רב אשי מאי דעתיך דילפת וכו' יש לצדד לרב פפא אם יסבור כן וכמ"ש כן אחד חכם הובא בש"ות מרן דף כ"א אבל ממה שאמר אי מה להלן הודאת בע"ד וכו' נראה דלדידיה דהוה סבור כרב פפא כן הוא דהודאה מילתא היא ועיין להרב משפטי שמואל סי' קכ"ד דף קס"ו וע"כ מ"ש אי מה להלן הודאת בע"ד וכו' על כרחין כשיש ע"א מיהא דבהודאה לבד בקידושין לא אמרה אדם מעולם ולכן לר"פ כשיש ע"א בהדי הודאתה לא חשיב חיובא כ"כ לאחריני ובזה א"ש מה שדקדק החכם הנז' בש"ות מר"ן אמאי לא פריך רב כהנא לרב אשי ולדידך מי. ניחא או ולטעמיך משום דלדידיה ל"ק דאין זה מכח הודאתה בלבד וכן מה שהקשה שם אמאי לא פריך ליה ממאי דקי"ל ע"א מחייב שבועה משום דידע דדווקא בדבר שמחייבו ממון אבל בג"ש דבר דבר מממון מה להתם צריך שני עדים וכו' אין להשיב:

עוד כתב מהרא"י שם מה שהוכיח הרא"ם מהסוגייא דדווקא כששניהם מודים הוא דחשש החושש לקידושי עד אחד ממה שמקשה רבא לרב נחמן מהאומר להאשה קדשתיך וכו' ואי דליכא עדים אמאי אסור בקרובותיה והשתא תקשי לדידה דהחושש לעד אחד נמי מי ניחא דהיאך מותרת בקרוביו אלא ודאי היינו טעמא דהחושש לעד אחד נמי היינו דווקא כששניהם מודים והואיל והיא כופרת מותרת בקרוביו והשיבו על זה דהכא שהיא אומרת לא קדשתני הרי היא מכחשת את העד ואפילו החושש לעד אחד כי מכחשת מודה דאין חוששין וכמו שכתבו רבוותא. ופליאה דעת ממני שהוא הפך המונח שלו דפלוגתא דרב כהנא ורב פפא כשאין שניהם מודים וכאשר הבאנו דבריו לעיל עוד בה גם אם נאמר דכוונתו לצדד ולא ברירא ליה מילתא עכ"ז שותיה דמר לא ידענא דמ"ש רבוותא כן דבמכחשת אין חוששין גם למ"ד דחוששין לקידושי ע"א היינו דהמציאו הכרחיות שכן הוא וזו אחת מן ההוכחות שכן נראה משטחיות הש"ס דקאמר ואי ליכא עדים וכו':

עוד השיב הרב הנז' על מה שהוכיח עוד הרא"ם כן מהתוס' בכתובות דף כ"ג ד"ה תרווייהו דכתבו ולא הוה צריך להא דאפילו ליכא אלא ההוא דאמר נתקדשה לא תצא וקשה דילמא הוא ס"ל כמ"ד חוששין לקידושי ע"א ובפרט לגירסת הספרים דגרסי התם בכתובות רב פפא והוא עצמו שחלק על רב כהנא וחושש לקידושי ע"א אלא ודאי דסברי התו' דגם למי שחושש לקידושי ע"א ה"ד כששניהם מודים ובכופרת איירי התם בכתובות השיבו ע"ז דגם למ"ד חוששין לקידושי ע"א אינו כי אם לכתחילה אבל לא באם נשאת כבר ע"כ האמת שכ"כ מרן בב"י סי' מ"ב ובתשובה סי' כ' מהרשב"ץ והיא בח"א סי' ע' הרואה יראה לו שם בסי' ק"ל דכתב דמ"ד דחוששין לקידושו ע"א מדאורייתא קאמר וכיון דחוששין קאמר משמע דמספקא ליה וכיון דמספק"ל ולרב כהנא פשיטא ליה וכו' יעו"ש וכיון שכן דמדאורייתא סבר חוששין הא ודאי הוי ככל ספיקא דאורייתא דהוי להחמיר. ואם נישאת כבר מאי הוי דהולד ספק ממזר דאורייתא הוא וכן כתב הר"ן בהלכות מהרמב"ן דלמ"ד דחוששין לקידושי ע"א אם נישאת תצא וכ"כ ת"הד סימן רי"ב מהתו' שכן דעתם ומה שהקשה הרב שער המלך דף ג' דא"כ הו"ל למימר תנשא לכתחילה ומאי לא תצא דכתבו מלבד מה דתרגמה איהו שם דאיירי דהעד אמר שנתקדשה בפניו ובפני אחר עוד פירשה מהרד"ך בית כ"ד חדר ג' דכשיש עד אחד מסייעה ס"ד דהתו' דגרע יותר ממה שאין כאן אלא עד אחד דמעיזה פניה לכפור ומה דהוצרכו התו' שם לאותה הצעה דכתבו לא הוה צריך להא וכו' עיין בס' יתר הבז דף יו"ד ולהרב חק"ל י"ד ח"א דף קס"ד:

והנה הרב ת"הד שם בתחילה רצה להחמיר שכתב וז"ל וא"כ עובדא דידן דהוו תרי סהדי אצל המעשה והאחד מעיד שנעשה הקידושין בפניו ובפני חבירו אע"ג דחבירו מכחישו מ"מ לפי דבריו של זה קידושין גמורים הם אם האמת כדבריו שחבירו משקר וכה"ג מודו כ"ע דחוששין וראיה מאחד אומר קרוב לו ואחד אומר קרוב לה וכו' והדר ביה דכתב אמנם התם איירי בענין זה דכמה סהדי הוו התם והלכו למד"ה רק נשארו אלו השנים זה אומר קרוב. לו וזה אומר קרוב לה ע"כ ומריהטא דלישניה משמע דלא הדר ביה אלא במכחיש עד לחבירו אבל אם העד שתלה בו העד הזה שלפנינו אינו כאן אפשר דחיישינן וכמ"ש כנ"הג סימן מ"ב הגב"י אות כ"ד אלא דמתשובת הרשב"א שהביא מרן בב"י סי' י"ג נראה דאעפ"כ אין חוששין וכ"ד המבי"ט ח"ג סי' פ"ו ופ"ז ומהרמ"ג סי' כ"א ומהר"ם אלשיך סי' מ' ועיין למהרימ"ט ח"א סי' ט"ו שהסכים באומר בפני ובפני אחר ואותו אחר כבר מת אין כאן אלא עד אחד וכן נראה מדברי מהר"י אדרבי סי' רצ"א וכ"כ הראד"ב סי' כ"א בעד מפי עד שהלך למד"ה עם עד אחד שהוא בפנינו אינו כלום דאין חוששין לקידושי ע"א ומ"ש בעל ת"הד דכה"ג מודו כ"ע דחוששין לא משגחינן בהך דהרשב"א חלוק עליו ע"כ הרי דהבין בת"הד דלאו דווקא במכחישו לבד הוא שרצונו להחמיר ושם הקשה על ת"הד דאם הוא כדבריו מה פריך בקידושין שם למ"ד דחוששין לקידושי ע"א ממתני' דהתם האומר לאשה קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני דהוא אסור בקרובותיה וכו' לוקמה בע"א שאומר נתקדשה בפני חבירי יעו"ש והא ודאי כוונתו דאע"ג דת"הד הדר ביה לבסוף מ"מ איך מעיקרא אסיק אדעתיה לומר כן והאמת דראיית הראד"ב הנז' הלא היא ברבת דעת הריטב"א הובאה בס' קרית מלך רב ח"א בפ"ד מה' אישות ובס' דברי יוסף דף ל"ג ובספר אמרות טהורות דף צ"ט ובס' שער"ה שם ושכן כתב גם הר"ן מדלא אוקמה למתניתין הנז' בהכי שאמר העד בפני ובפני חבירי משמע גם בכה"ג לא חיישינן דגזירת הכתוב היא אין דבר שבערוה פחות משנים ומה שהקשה מהרח"א בספר מקראי קדש דף רט"ו על הראד"ב הנז' בראיה זו מדלא אוקמה בעד שאמר נתקדשה בפני ובפני חבירי דאם כן הוא אמאי היא מותרת בקרוביו כבר פריק לה הרב שער המלך שם שפיר כיון שאינה מודה בקידושיו לא מתסרא אפומיה מידי דהוה אי הוה מוקמינן בעד אחד אע"ג דמגרשה בגט לא נאסרה על פיו בקרוביו יעו"ש:

ועוד הקשה הראד"ב בלחם משנהו בפ"ד מהלכות אישות על ת"הד מסוגייא ששם בקידושין באשה הבאה ממד"ה ושני אנשים וחבילה עמהם וכל אחד אומר זה אשתי וזה חבילתי והיא אומרת אלו שני עבדי וחבילה שלי וצריכה שני גיטין וגובה כתובתה מן החבילה וקאמר עלה היכי דמי אי דאית ליה סהדי להאי ואית ליה סהדי להאי מי מצייא אמרה אלו ב' עבדי וחבילה שלי אלא לאו בעד א' ותסברא ע"א בהכחשה מי מהימן אלא למשרי לעלמא כ"ע לא פליגי דשריא וכו' ואי איתא לדברי ת"הד דבפני ובפני אחר לא חיישינן אמאי לא אוקמה בהכי ודחה דשמא עדיפא מינה קאמר ומהרימ"ט שם הביא ראיה זו והסכים עמו מהרא"י בספרו אמרות טהורות שם ומה שהקשה מהר"ח אבולעאפיא שם במקראי קדש עליה דאם כדבריו דמצי לאוקמה בהכי א"כ אמאי מותר החבילה בספק כיון דמקודשת גמורה יש לומר שאני ממונא מאיסורא דאין להוציא ממון בעדות ע"א וכ"כ להדיא בשיטת קידושין לא נודע למי ודוגמא לזה מצינו בעיגונא דאיתתא אע"ג דהותרה לינשא אין היורשים נכנסים לנחלה אלא ע"פי דברים שרובם למיתה וכמ"ש הטור והש"ע ח"מ סי' רפ"ד:

וחזי הוית להרב יהונתן בספרו בן אהובה דף ה' ע"ד שהשיב על דברי הלח"מ הנז' דמייתי מסוגיא הנז"ל וכתב עליו דלא קשה מידי דהך דינא דת"הד מדברי התו' דכתובות הנז"ל דכתבו לא הוה צריך להא דאפילו ליכא אלא ההוא דאמר לא תצא על כרחין באומר בפניו ובפני חבירו ולפ"ז לא קשה מהך סוגיא דקידושין דמה שאמר צריכה גט משניהם הבין בזה דצריכה גט לפסול בדיעבד אם נשאת וזה מובן צריכה גט וכן מוכח ממה שאמר ותסברא ע"א בהכחשה מי מהימן ופירש"י דאיכא חד סהדא דמכחיש וקשה הא אמרינן עד אחד אומר נתקדשה וע"א אומר לא נתקדשה לא תינשא וליכא למימר דהתם בזרק לה קידושין כמ"ש התו' ולכן לא מוקמינן לה בחזקת פנויה דהכא נמי אין כאן חזקת פנויה דלדברי שניהם הרי היא אשת איש ואין כאן חזקת פנויה וממקומו הוא מוכרע דמקשה הש"ס אי אית ליה סהדי להאי ואית ליה סהדי להאי מי מצייא אמרה אלו שני עבדי וחבילה שלי וקשה דמאי פריך אוקי תרי בהדי תרי וכו' וכמו שכתבו התו' בכתובות ואפילו לפי מ"ש התו' דהוא ספקא דרבנן אין זה קושיא דהיא גופה קמ"ל אלא ודאי דהכא בהאשה הבאה ממד"ה הנז"ל אין כאן חזקת פנויה ועל כרחין מאי דפריך ותסברא עד אחד בהכחשה וכו' צ"ל דסבור הש"ס דמלת צריכה פירושו בדיעבד דאם נישאת תצא ושפיר קפריך והרי קי"ל דאם נישאת לא תצא ולפ"ז אי אפשר לאוקומה כמ"ש הלח"מ דלכ"ע לא תצא וצריכה גט משמע דאם נשאת תצא ע"כ. ואחר המחילה רבה ויקירא אין זה אלא דברי נביאות בפירוש הש"ס ותיסגי לן דרש"י כתב להדיא צריכה שני גיטין קס"ד כדי להתירה לעלמא מבואר יוצא לס"ד נמי אינו אלא להתירה לעלמא שתנשא ולמסקנא אפילו גט אינה צריכה וכן הוא בתשו' הרשב"א אשר הביא התשב"ץ ח"א סי' קנ"ד ומה שכתב להוכיח דרש"י כתב דאיכא חד סהדא דמכחיש ליה דקשה מההיא דכתובות דעד אחד אומר נתקדשה וע"א אומר לא נתקדשה הא ודאי שנא ושנא דההיא דזרק לה קידושין בפנינו ומספקא לן אי קרוב לו אי קרוב לה והעדים האחד אומר קרוב לו ואחד אומר קרוב לה כמ"ש התו' שם א"כ בלא דברי העדים אנו נפל לנו ספק ואיתרעא חזקת פנויה וכן לדברי הר"ן בהלכות דעבידי אינשי דטעו בהכי ואותו האומר קרוב לו טועה הוא בדמיונו ונמצא דאיתרעא חזקתה ע"פי שניהן יחד וק"ק על מהרשד"ם ומהרמ"א ס"ק ומהרי"א ס"ט וכן הב"י סי' מ"ז דהביאו דברי התו' ודברי הר"ן הנז' נראה כאילו פירוש אחד להם ועיין למהריב"ל ח"ב סי' ז' אבל בהכחשה גמורה זה אומר בכה בענין דהוו קידושין וזה אומר בכה בענין דלא הוו קידושין אכתי בחזקת פנויה קיימא מדרבנן ומי ישמע לפרש בסוגייא דכתובות כפשטה כל שזה אומר לא נתקדשה בודאי וזה אומר נתקדשה בודאי שלא תנשא הפך ממ"ש התו' ועליהם סמכו הפוסקים וש"ות ראשונים ואת אחרונים והא דהאשה הבאה ממד"ה אנן לא ידעינן מידי ומוקמינן לה בחזקת פנויה וכ"כ בשיטת קידושין לא נודע למי מהראב"ד ואע"ג דלדברי שניהם א"א מ"מ לא דמי להך דהר"ן באחד אומר קרוב לו ואחד אומר קרוב לה דמחמירינן בה משום דעבידי דטעו בהכי והו"ל ב' עדים ועוד על בעל אחד קאמרי משא"כ כאן דאם לראובן אינה לשמעון ואם לשמעון אינה לראובן דאיתתא לבי תרי לא חזייא וז"ל השיטה הנז"ל כיון שעדותן חלוקה שזה אומר שהיא אשתו של זה וזה אומר אשתו של זה אין עדותן למחשבינהו כשני עדים אלא כעד אחד ולא מצטרפי ב' עדים שעדותן חלוקה אלא שזה אומר מנה וז"א מאתים דבכלל מאתים מנה וכו' ואפילו להרמב"ם דמחמיר בעד אחד אומר נתקדשה ועד אחד אומר לא נתקדשה ואפילו במכחשת כמ"ש ה"המ פ"ט מ"מ באשה הבאה ממד"ה שכל אחד אומר זו אשתי מותרת לעלמא עיין לו בפי"ב מה' גירושין וכתב ה"המ שם מבואר שם כיון דאין לאחד מהם עדים הרי היא מותרת לעלמא משמע עדים שנים אין כאן אבל משכחת לה שיש עד אחד לכל אחד ועיין להרב דברי אמת בקונטריסין דף ע"ג ולשער המלך דף נ"ב ע"ב ועיין מ"ש כנ"הג ח"מ סימן כ"ט הגב"י אות י"ב בע"א אומר נתקדשה לראובן בן יעקב וע"א אמר נתקדשה לאחד מבני יעקב אע"ג דלשניהם האשה מקודשת לא מצטרפי מהר"ש חקאן בתשו' כ"י וכ"ע שם סי' ל' הג"הט אות מ"א בכת אחת אומרת נתקדשה לראובן בן יעקב וכת אחת אומרת נתקדשה לאחד מבני יעקב דלהר"ש הנז' לא מצטרפי ולהריב"ר מצטרפי דדמי לב' עדים מעידים כל אחד פלוני חייב לפלוני מנה דמצטרפי ואפשר דמ"ש הא' לבן יעקב לראובן קאמר ע"כ. ונראה שהוא ט"ס הניכר מ"ש כת אחת וצ"ל ע"א דהרי קי"ל תרי ותרי ספיקא דרבנן הוא והיא היא שכתב בסי' כ"ט ולפי ששם לא הביא מדברי מהריב"ר לכן חזר ושנאו תדע דמני"ר כנ"הג בא"הע סי' מ"ד הג"הט אות ב' כתב ממהרי"א סי' קפ"ה בשנים אומרין קידשה לעצמו ושנים אומרים קידשה לבנו הוי כשנים אומרי' נתקדשה וב' אומרי' לא נתקדשה ולא זכר שר מדברי הר"ש והריב"ר הנז' אלא ודאי כדאמרן. ומ"ש עוד מהר"י הנ"ל דמלת צריכה דיעבד משמע כגון דא צריכה רבה עיין להרב פאת ים מה שרמז מהב"ד א"ח סי' צ"ב ובי"ד סי' קל"ג והי"א א"ח סי' ל"ב והבר"י י"ד סי' רע"ו והכא ממקומו הוא מוכרע דאינו דיעבד ממ"ש שנים ממד"ה וכו' זה אומר וכו' משמע תכף שבא ולא אחר שכבר נישאת שם וקרא עליה ערער וכן מה שהוכיח מגוף הסוגייא ממאי דפריך אי אית ליה סהדי להאי וכו' דאין כאן חזקת פנויה אין זה כדאי כנגד מ"ש רש"י בפירוש הסוגייא ומי לנו גדול ובקי בפירוש הש"ס טפי מניה:

והנה מהר"ץ אשכנזי סי' קל"ה השיא דעת הרמב"ם והראב"ד והרמב"ן והרשב"א לדעת ת"הד דהדר ביה מכח דברי התו' דכתובות הנ"ל ועל דברי התו' ששם שהוא דוחק בדברי הש"ס לומר דנתקדשה ולא נתקדשה קאמר יעו"ש. והוא דבר מתמיה דמכח דוחק שנראה לו ידחה דברי התו' ומה אנו ומה חיינו כנגד ראשונים כמלאכים בעלי התוס' אשר דבריהם כגחלי אש שעל פירושם הרא"ש בשיטה והר"ן בהלכות הוצרך לומר דעבידי אינשי דטעו בכך בקרוב לו וקרוב לה וכ"כ הג"א בכתובות והטור והש"ע סי' מ"ז ואין לנו חולק להדיא כי אם הרמב"ם בפ"ט לפי מ"ש הראב"ד והמ"מ שם וכ"כ מהריב"ל ח"ב סי' ז' וכתב עליו שהיא סברא יחידאה וכ"כ גם הרשד"ם סי' א' ומה גם יכולני לפתור דגם הרמב"ם דעתו כדעת כל הנך רבוותא וכך דרכו דרך הקדש לכתוב דברי הש"ס ככתבם וכלשונם ומה שנפרש בדברי הש"ס נפרש בדבריו וכמ"ש ה"המ בפ"ך מה' שבת דין ז' וכ"כ הרדב"ז ח"ה סי' ש"א ס"ט ורע"ג וש"א ורפ"ה וכ"כ הרשב"ש סי' תק"ד וכ"כ הב"י בכ"מ בפי"ג מה' גירושין ובפ"ח מה' שאלה ד"ו והרב יד מלאכי הביא שכ"כ בפ"י מה' ס"ת וכ"כ גם בב"י בא"ח סי' י"א וסי' ך' ובי"ד סי' ל"א וסי' קל"ב ובא"הע סי' י"ז גבי מגוייד וכן בסי' קכ"ט וכ"כ בח"מ סי' קמ"א סק"ב וסי' ק"ץ ס"ח וסי' קצ"ב ובסס"י רצ"ד וכ"כ בבדק הבית ח"מ סי' מ"ו בעידי קיום אם צריך בפני שלשתן יחד דהרמב"ם נקט לשון הש"ס ומה שנפרש בדברי הש"ס נפרש בדבריו ומ"ש הרב יד מלאכי ממ"ש הב"י עצמו סי' ר"א להפך וכן דאיתי בב"י א"ח סי' ל"כ שמסתפק בזה מ"מ הנך דוכתי דהסכים להאי כללא רובא נינהו ובכאן אי איתא דלא ס"ל כמ"ש דדרך הרמב"ם לתפוס דברי הש"ס כלשונם ומה שנפרש בדברי הש"ס נפרש בדבריו לא הוה שתיק בב"י בנדונינו מלהזכיר דעת הרמב"ם איך הוא שתמיד מחבבו ולפעמים בקצר חושש לסברתו הגם שהוא דעת יחיד וכן מור"ם לא הגיה כלום בהגהתו זולת בתשובותיו סי' ל' הזכיר מדברי ה"המ במה שפירש בדברי הרמב"ם וכן נראה דעת מהר"ם אלשיך סי' מ' ומהרי"א סי' ט' ומהרימ"ט ח"ב סי' מ"ג בפירוש דברי הרמב"ם ממה שפירשו בפשיטות לסוגייא הנ"ל דכתובות בזרק לה קידושיה ואחד אומר קרוב לו ואחד אומר קרוב לה ולא הזכירו מדברי הרמב"ם כלל וכן רבינו בצלאל האריך הרחיב בהכחשת העדים וכן מהריט"ץ סימן נ"ד כתב ולדברי כולם בקידושי אשה הו"ל עדות מוכחשת ומה גם שהוא בגוף העדות יעו"ש ולא הזכירו מדברי הרמב"ם הנ"ל. וכנ"הג סי' מ"ז הג"הט אות מ"ז ראיתי לו שתמה על מהרי"א שלא הזכיר מדברי הרמב"ם ואין כאן תימה וכמבואר. ובעיני יפלא אמאי לא תמה רק על מהרי"א לבד והרי אמבוהא דרבנן שכתבו בפשיטות בפירוש הסוגייא כן ובפרט מהרימ"ט רבו דשמעתתיה בפומיה כוליה יומא ולמה לא תמה כי אם על מהרי"א בלבד ובודאי דסברי מרנן דהרמב"ם נקט הגמרא כדרכו והפירוש שיפרש המפרש בגמרא יפורש בדברי הרמב"ם ומ"ש מהר"ץ שם דמה שחלק הראב"ד על הרמב"ם אינו אלא בהכחשת האשה אבל בשאר החלוקות מודה לו באחד אומר נתקדשה ואחד אומר לא נתקדשה ע"כ. אחר המח"ר א"כ אפוא אמאי הראב"ד נקיט בזרק לה ועד אחד אומר קרוב לו וע"א אומר קרוב לה דמשמע דווקא כה"ג דעבידי אינשי דטעו בהכי אבל בהכחשה גמורה שאין לתלות בטעותם תנשא לכתחילה וכ"כ מהרשד"ם סי' א' ומהרי"א סי' ט' דהראב"ד דעתו כדעת התו' ומ"ש הראב"ד שם קודם לזה עד אחד אומר אביה קדשה היינו בשני עדים קאמר וכמ"ש מהר"א ישראל בס' אמרות טהורות שם דאם לא כן הוא סותר מ"ש אח"ז דבזרק לה קידושין איירי מוכח אבל בהכחשה גמורה שעד אחד אומר בכה וע"א אומר בכה אין כאן בית מיחוש ומ"ש עוד מהר"ץ שם בדעת הרמב"ן והרשב"א דמה שאמרו לדעת מ"ד דחוששין לקידושי ע"א אינו כי אם בחלוקת דאם נישאת לא תצא אבל לא בתנשא לכתחילה הרואה יראה כמה מהדוחק בזה וכבר בא רעהו וחקרו בס' דברי יוסף דף ל"ד שנשאל על אותו נדון עצמו והכריח בראיות דהפירוש הוא על תנשא לכתחילה קאמרי וראיתי להרב קמ"ר ח"א דף מ"ה ומהר"א ישראל שם דף צ"ח ושער"ה שם שדעתם בדברי הראב"ד כדברי מהר"ץ ואישתמיט מנייהו דברי מהרשד"ם ומהרי"א דהשוו דעתו לדעת התוס':

איך שיהיה בקידושי האב לעצמו כיון דהעדים מכחשי אהדדי וגם האשה אין כאן בית מיחוש זולת לדעת ה"המ ודעמיה בפירוש דברי הרמב"ם ומה גם דבנ"ד דזה אומר נתקדשה לזה וזה אומר נתקדשה לזה גרוע יותר להרמב"ם כנז"ל ויש לתת טעם דבשלמא באחד אומר נתקדשה וע"א אומר לא נתקדשה מעיזה פניה לכפור כיון שיש עד המסייעה לא כן כשאחד אומר לזה וע"א אומר לזה והיא כופרת ודאי קושטא קאמרה דאין לה על מה לסמוך להעיז פניה מה גם דבנ"ד גם המקדש עצמו מכחיש הוא אומר דלא קידשה לעצמו וכמ"ש מהר"ם אלשיך סי' מ' ורמזו כנ"הג סימן מ"ב הג"הט אות ז"ך האמת דרבינו בצלאל סי' ה' חולק בזה רמזו כנ"הג בסי' מ"ז אות ז' ולכאורה נראה מדברי מהרשד"ם ססי"ג כדברי מהרמ"א ועיין בס' ערך השלחן סי' כ"ח אות ח' ומה גם בהצטרף ריעותות אחרות הבאים לפנים בקידושיו לבנו דשייכי נמי גם בקידושיו לעצמו והוא דהכסף אינו משלו כי אם משל בנו אחר ובנו האחר זה ממושכן בידו בהקפות שמכר מהעיסקא שיש בידו משל אחרים והבן זה המתעסק מושבע ועומד ע"ז מבעל העיסקא שלא לתת לאחרים ועל אביו השביעו בפרטות יען כי ידוע אצלם ואצל העולם כי האב הזה איש בליעל ואיש און:

והשתא הכא בקידושיו לבנו כפי דברי העד האומר כן ואמר לה בז"הל האדו"ן קדוסימ"ך מתא"ע ולדי חיים וכו' (ופירושו אלו קידושיך של בני חיים וכו') והאשה לא הכחישה תכף עד ששאלנוה וענתה ואמרה לא ידעה עד היכן הדברים מגיעים אע"ג דבכ"הג נמי חשיב הכחשה במגו דלהד"מ כמ"ש הב"ח בתשו' עיין בכנ"הג סי' מ"ב הג"הט אות ח' והרב י"א שם דהיכא דהיו שם שנים אין כאן המגו אלא דמפירש"י בסוגייא דקידושין הנ"ל באשה הבאה ממד"ה כתב שם אע"ג דלא קמכחשא איהי נראה דיכולה להכחיש וכמ"ש הרשב"א כן בתשובה ות"הד שם וכן כתבו מרבוותא כן בפירש"י ועיין ערך השלחן סי' מ"ב וכ"כ הרא"ם ח"ב סי' ל' באחד אומר נתקדשה ואחד אומר לא נתקדשה באשה כופרת איירי וזה לשון הרשב"א סי' תשע"ד אם נתכוונו שניהם לקידושין חוששין לה משמע שיש מציאות שיכולים לומר לא נתכוונו לקידושין אע"ג דשני עדים היו שם ועיין למהרימ"ט ח"ב סי' מ"ג כיוצא בזה ויש להתיישב במ"ש מהריב"ל ח"ב סי' ז' אם היא מכחשת הקדושין לגמרי ומכחשת דברי שניהם אין כאן בית מיחו"ש יעו"ש דאיך תוכל להכחיש את שני עדים והכחשתה מגן שוייא ועיין להמש"ץ ח"ב סי' ע"ד שהביא מתשו' הרמב"ם והובאה בהג"מיי דשייכי להלכות אישות ס"א כיון דשני עדים בדבר אינה יכולה לומר דרך צחוק היה ונראה דה"ה אם אמרה לא ידעה עד היכן הדברים מגיעים כנ"ד אלא דבנ"ד בלא טעם זה אין זו הכחשה או לומר שלא ידעה עד היכן הדברים מגיעים כיון דאינה תוך כדי דיבור וכמ"ש הב"י י"ד סי' קכ"ז מהמרדכי ופסקו שם מור"ם ומהריק"ש בהגהותיו זולתי בשאי אפשר כגון דצריכים לשלוח לה ע"י אחר וכמ"ש כנ"הג שם מהרשב"א וכ"כ הרב דרכי נועם אב"הע סימן ד' מהרא"ש בתשובה:

והנה מהריב"ל בח"א סי' ח"י כתב במי שאמר הנני נותן לך זה בעד קידושין ומביא מהרשב"א סי' תשע"ד שהחמיר באומר הריני נותן לך זה לקידושין וכן הריב"ש החמיר באומר הריני נותנו לך זה בתורת קידושין והביא עוד מרבני פרובינ"צה שהקילו באומר הריני נותנו לך זה לקידושין ובפסקו השני ששם בעד אחד אמר שאמר הריני נותן לך זה לשם קידושין ועד השני אמר שאמר בזה אני מקדש אותך שאין זה כלום שהקידושין שם דבר הוא והרב רבינו נתן כתב שכן גם כן באומר הרי זה קידושיך. והרבנים הנז' הם בזמן הרשב"א ואחד מהם רבי יצחק קמחי שהרשב"א מכבדו ומנשאו בכמה תשובות ומתוך תשובותיו ניכר שהיה אדם גדול ע"כ ולסברא זו דהקידושין שם דבר הוא הגם שיש הוכחה שהוא המקדש והיא המתקדשת וכמ"ש מהרימ"ט ח"א סי' קל"ח הובא בכנ"הג וכ"כ הרב יד אהרן ממהרח"ש והאמת דמהריב"ל שם לא מלאו לבו לסמוך ע"ז יען דהרשב"א והריב"ש מחמירים ולכן בנדונו שאומר הריני נותן או אני נותן החמיר יעו"ש. הנה המש"ץ ח"ב סי' ע"ד כתב דחידושי רבני פרובינצה לא נתגלו בזמן הריב"ש ואם ראה אותם לא היה מחמיר ועשה שם ס"ס בנדונו והתיר וכ"כ בס' לב שלמה סי' כ"ח שכ"כ מהרש"ח בעד מהרשד"ם ולא עוד אלא דמהרימ"ט שם ומהריק"ש בתשובה סי' ל"ח חילקו מנדון הריב"ש לנדון מהריב"ל יעו"ש:

ועם כל זה אפילו לפי מה שהחמיר מהריב"ל אינה משלנו דשאני לשאומר הריני דלהבא משמע שכן הוא משמעות קידושין כמ"ש הרשב"ץ ח"א סי' כ"ג ורמזו מרן בב"י סי' ז"ך ופסקו מור"ם שם. ומ"ש רבינו בצלאל דשאני ההיא דהרשב"ץ דאמר לו תחילה שלח ידך וכו' עיין להרב המש"ץ שם מה שכתב עליו בזה ובכנ"הג שם ובתשובתו שבס' עדות ביעקב כתב שכדברי הרשב"ץ רמזם מהר"י בירב ומהרח"ש ומהר"י נבארו והסכימו לדבר זה וכן דעת מהריט"ץ סי' צ"א והרב משאת משה ח"א א"ה סי' ב' העד העיד בנו שכן סברי רובא דרבוותא אלא דבאם אמר אני מחמיר דלא כהמבי"ט והרב מש"ץ וכ"ד הרב ב"ד סי' כ"ט להחמיר וסמוכות שלו ממהרשד"ם יען שהוא לשון הכתוב וכ"כ מהריב"ל שם ועיין למר"ן בתשו' דף ה' דשאני דיבור הריני וכ"כ מהרשד"ם סי' ל"א ומהריט"ץ סי' נ"ד ומינה בנ"ד דיבור קידושין שהוא פירוש קדוסימ"ך מלבד דאין משמעותו להבא אלא שיש לפרשו לשעבר קידושיך שהיו כבר ואין זה כלום ודיבורו שאמר האדו"ן שפירושו אלו עיין להרשב"ש סי' תקפ"ג ומטי בה מהרב אביו דאינו כלום וכ"כ הרב יד אהרן אות ג' מהרב פני משה במי שאמר הרי זה לקידושין לי וזה ואלו משמעות אחד הם אלא דזה כנוי ליחיד ואלו כנוי לרבים ואע"ג דנדון הרב פני משה שאמר הרי וכ"כ בפירוש הרב משחא דרבותא ח"ב דף ק"ט באומרו אלו קידושיך שאינו כלום וכן מוכח ממ"ש הרשב"א ח"ד סי' ש"ד באומרו דבר זה שולח לך בני לשם קידושין יעו"ש וכן אומרו מתא"ע שפירושו של עיין למהריט"ץ סי' צ"א באומרו בקידושין של בתך כיון שלא אמר תתקדש בהם אינו כלום והכא נמי לא אמר תתקדש בהם עכשיו לבנו אלא קידושיך של בני ולא אמר שמקדשה בהם עכשיו ואולי הכוונה יהיו מיוחדים לך עד שיבא בני שהם שלו והוא יקדשך בהם דמצוה בו יותר מבשלוחו ויהיו שמורים בידך כעת כדי שלא יאבדו ממני וכמ"ש הב"ד שם בכיוצא בזה ממהרשד"ם וכן הרב זקן אהרן סי' ח"י וכן משמע אלו קידושיך של בני שאפילו אחר הגעתם לידה שם בנו נקרא עליהם וזה מוכח ממה שלא אמר. אלו של בני חיים קידושיך ואין זה כלום דאחר שתקבלם לקידושין אינם עוד של בנו אלא שלה ואפילו שידענו שנתכוון בלשון גרוע דברים שבלב אינם דברים וכמ"ש הב"ד שם ממהרשד"ם ומהרימ"ט וכ"כ. בס' אשדות הפסגה אב"הע סי' ו' ממהרח"ש וכ"כ בס' משחא דרבותא ח"א דף קי"ז מסברת עצמו ולא זכר שר דשל כת הקודמין היא ומ"ש מרן בב"י סי' ז"ך ממהר"ם אם לא היה דעת שניהם להתקדש אפילו לא דיבר כלל או אם הוא לשון גרוע צריכה גט כבר הכנ"הג שם אות י"ט כ' ממהרח"ש דלא נמצא כן בשום פוסק וגם למהר"ם אינו אלא אם היה מדבר עמה על עסקי קידושין או לפחות שאמרה ודאי שהוא לשון קידושין אבל על הסתם ליכא למיחש למידי יעו"ש:

והגם דנדון דידן משודכת היתה ומהריב"ל שם חשש בנדונו מטעם זה אע"ג דלא אמר לא זה ולא הריני יש להשיב מלבד דמהריב"ל גופיה תבריה לגזיזיה כמ"ש בס' לב שלמה סי' כ"ח ממהרש"ח עוד בה דהרב ב"ד שם כתב ממהרש"ח דמהריב"ל נמי לא אמרה אלא בדרך חומרא דכמה מרבוותא סברי דשידוכין לא הוי כמדבר עמה על עסקי קידושין ובראשם הרשב"א דמהרשד"ם כתב בכמה מקומות מרבו שהיה מחשיב סברת הרשב"א כרוב הפוסקים ובס' משחא דרבותא דף ק"ט הוא היה מונה בפרטות לרובא דרבוותא שסוברים כן ולא עוד אלא דשידוכין כנדון דידן דהוו בלי קנין ועדים גריעי טפי כמ"ש הרב יד אהרן שם ממהרש"ך וכ"כ בס' אדמת קדש ח"ב דף צ"ה ובחק"ל אב"הע סי' ך':

וידעתי בי'ני ידעתי מ"ש כנ"הג שם אות ל"ז ממהרח"ש ומהר"י גאליקו והר"ש בן נחמיאס והרב פני משה דלא מלאם לבם לסמוך על סברת רבני פרובינצה הנ"ל דהקידושין שם דבר הוא וכ"כ ה' יד אהרן שם ממהרש"ך ומהר"י חנדאלי וכ"כ רבינו בצלאל סי' י"ט ומהריק"ש בתשובה סי' ל"ח וגם דלא כהרשב"ץ דבעי לשון שיוכיח להבא כמו שרמז הכנ"הג והרב יד אהרן שם. מ"מ כל שיש שם ריעותא אחרת יש להתיר בשופי כמ"ש כנ"הג שם ממהרש"ך ומהרש"ח וכ"כ הרב יד אהרן שם מספר פרי הארץ וכ"כ הב"ד בעד מהריב"ל ודלא כמ"ש הרב משאת משה ח"א אב"הע סי' ס"ב וכן ג"כ מוכח דעת מהרימ"ט דאילו בח"א סי' קל"ח באומר טומ"א איסט"א מאנ"ליא פו"ר קידושין וכן בח"ב סי' מ"ג באומר טומ"א איסט"א פו"ר אמ"י איג"ו הביא סברת רבני פרובינצה ועליה סמך להקל ועיין לו בח"ב סי' מ' כיוצא בזה באומר טומ"א איסטא"ש פו"ר קידושין לא זכר מזה אלא ממ"ש מהריב"ר מדברי הרשב"ץ הנ"ל דבעינן לשון שיוכיח להבא וחרה אפו שם על המיקל והטעם הוא ששם בח"א וכן בח"ב סי' מ"ג יש ריעותות אחרות לכן בנה יסודו על סברת רבני פרובינצה להקל משא"כ שם בסי' מ' דאין כאן אלא גריעות הלשון בלבד ובנדון דידן הרי איכא הכחשת העדים ושאר ריעותות שיבואו לפנים ואין לטעות בנדונינו בדבורו של בני חיים דהוי כאילו אמר הרי את שלי דמקודשת וה"ה של פלוני דהתם דיבור הרי מתקן הענין דהוא מקדש להבא שהרי נוסח הקידושין שתיקנו רז"ל וכן דיבור את הרי התפיסם בגופה ולא שום דבר ואז כשאומר שלי או של פלוני משמעותו שתתקדש לו עכשיו ואפילו באומר הרי ולא אמר את הרב מש"ץ ח"ב דף קפ"א עשה בזה ס"ס והתיר יעו"ש כ"ש בנ"ד דאין כאן לא הרי ולא את ושל בני חיים אין לו משמעות להבא ואדרבה מוכח להפך כמש"ל:

ואין לומר עוד כיון דאמרה זוכרת לך חיים הוה ליה כנתקדשה בלשון ברור ואע"ג דשני העדים הכחישוה דעד אחד אומר שקידשה האב לעצמו וע"א אומר קידשה בלשון האדו"ן קדוסימ"ך מתא"ע וכו' ופירושו אלו קידושי"ך של וכו') נמצא דלך חיים או לחיים אין כאן וכיוצא בזה נסתפק מהריב"ל ח"ב סימן פ"ה אבל כד דייקינן שפיר ליתא ואדרבה אם באנו לפרש לך חיים כפשוטו משמעותו שבנו חיים מקנה עצמו לה וזה אינו כלום דקרא כתיב כי יקח איש אשה ולא כי תקח וכיוצא בזה כתב בס' דברי יוסף סי' טו"ב בהעד שאמר שלא זכר כי אם דיבור לך ומי שכנגדו חשש אולי כוונתו הרי את מקודשת לי בטבעת שאני נותן לך ודחה דבריו והביא ממרן בתשובה ויצא לחלק בין מכחיש לאינו זוכר ובנ"ד גרע יותר. ובשלמא אם אומרת שזוכרת שאמר לה חיים לך או לך סתמא יש לדוחקו כמו שחשש החושש החכם שכנגדו שהחמיר אבל לך חיים אין לו הבנה כי אם כמו שכתבנו וזה אינו כלום דקרא כתיב כי יקח ואין לומר שגם בזה שכחה במה שהקדימה דיבור לך ונדחוק אותו לפרשו כמו שכתב החכם שכנגדו המחמיר שם דמנלן למיעל פילא בקופא דמחטא ולהחמיר וכיוצא בזה אמרינן חד סתמא מצינא תרי לא מצינא ואם באנו להחמיר כ"כ על הרוב נאמר דכוונתה כמו שאמר העד האדו"ן קדוסימ"ך מתא"ע וולד"י חיים ופירושו אלו קידושיך של בני חיים) וזוכרת מלת חיים ומלת לך לא היה בעולם וטעתה בדמיונה ואמרה על מה שלא היה. איברא על האב שאמר שקידשה לבנו לא ימנע בכוונתו מה היא דאם כוונתו בלשון חול אם הוא כדברי העד ממש לא נ"מ מידי ואם בלשון חול בענין דהוו קידושין אי נמי בל"הק בלישנא מעליא הרי שני העדים מכחישים אותו וגם היא הגם שלא כפרה ממש אלא נידון אותה כמסופקת אין כאן בית מיחוש ולא דמי לאחד אומר נתקדשה ואחד אומר לא נתקדשה ואוקימנא לה באחד אומר קרוב לו ואחד אומר קרוב לה דכולהו פירושי הביאם מהריב"ל ח"ב סי' ז' דווקא בכופרת שאני התם דבקידושי תורה קמסהדי וגם יש עד א' מסייעה וכיוצא בזה כתב מהריק"ש בתשובה ססל"ח בהעד שאינו זוכר דלא דמי לאחד אומר קרוב לו וכו' דהתם בקידושי תורה קמסהיד משא"כ בנדונו דהעד האוסרה דאמר שאמר שאני נותן אין איסורו שוה בכל וה"נ אם יש להאמינו להאב אע"פי ששני העדים מכחישים אותו אין איסורו שוה בכל כאשר יבא לפנים בס"ד ולא עוד אלא כתב החק"ל ח"א מי"ד סימן י"ב ממהר"י באסן דהא דקי"ל דשוייה אנפשה חתיכה דאיסורא אינו איסור תורה ברור ובנ"ד לישנא דקידשה לבנו כפי דברי העד אינו לשון ברור כפי מש"ל ואינו איסור תורה ברור:

והנה על דברי מהריב"ל הנ"ל בדשוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא אי אמרינן כנגד ב' עדים ראיתי להמש"ל פ"ט מה' אישות שתמה עליו מתשובת הרשב"א שהביא הב"י בי"ד סי' א' ופסקה מור"ם שם סי' קכ"ז מבואר שכן הוא וא"כ מה מסתפק שכתב שוחט שאמר שחטתי שלא כהוגן אע"פי שהעדים הכחישוהו שוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא ושכ"כ הרשב"א בקידושין הביאו הב"י אב"הע סי' מ"ח ושראה גם למהראד"ב שכן תמה על מהריב"ל ומצא להריא"ז בהגהות הרי"ף בפ"ב דכתובות שכתב כן בשבויה שאם היא פנויה נאמנת היא לאסור עצמה ואפילו במקום ב' עדים ומה שכתב מהרי"א בפסקים סי' זכ"ר אין כאן בית מיחוש משום דאיתכחוש ההוא גברא בעדים יעו"ש בשחזר בו איירי והרשב"א והריא"ז יודו בזה ע"כ ועיין לו בפ"ג מה' יבום שדחה חילוק זה וראיתי למהר"א ישראל בספרו ארעא דישראל אות ש' שכתב על המש"ל דלא היה צריך להרחיק עדיו מהרשב"א שהרי ה"המ שם באותו פרק דין י"ח כתב שמדברי הראב"ד נראה דבהוחזק שליח בעדים והיא אומרת לראשון והשליח אומר לעצמו קידשה אף השליח אסור בקרובותיה וכן בדין שהרי הוא אומר קדשתיך ואפשר שאף כן דעת רבינו ע"כ וכ"כ מור"ם סי' ל"ה וטעמא משום דחזקת שליח וכו' והו"ל כאילו תרי סהדי וכן יש לדקדק מהסוגיא דכתובות דף כ"ב אמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני נאמנת ופריך הא שוותא נפשה חתיכה דאיסורא ומשני בנותנת אמתלא ואי איתא בעדים מכחישים לא אמרינן שוותא נפשה חתיכה דאיסורא והול"ל דהברייתא בהכי איירי וזה עדיף טפי ממה שיאמר בנותנת אמתלא לדבריה דזה שמעינן לה מברייתא אחריתי דמייתי התם ע"כ:

ואחר המח"ר ואחר האחרון אני בא דמאי הוכחה זו מדהול"ל בהכי איירי ולא אמר משמע דהא פשיטא ליה דשויא נפשה חתיכה דאיסורא נימא לאידך גיסא אדרבה מחמת פשיטותו כנגד שני עדים לא מצי איניש למשוייה אנפשיה ח"ד לכך לא אוקמה בהכי דבהכי פשיטא ליה ולכך אוקמה בנותנת אמתלא אע"ג דהא שמעינן לה מברייתא אחריתי ותו מה שוייא נפשה ח"ד שייך הכא כיון דחזרה ואמרה פנויה אני וכבר המש"ל שם סבר דכשחזר בו לא שייך למימר שויא נפשיה חתיכה דאיסורא והוא על דברי המש"ל בהלכות אישות הנ"ל קעסיק. ועל מה שהביא מדברי ה"המ שפסקם מור"ם יש לחלק בין חזקה לעדים דהרי פשוט בש"ס דמיגו במקום עדים לא אמרינן ואילו גבי חזקה בעיא היא ולא איפשיטא וממקומו הוא מוכרע ממ"ש הר"ן בהלכות והובא בב"י שם ובכ"מ שם שכל אחד אומר שקידש בפירוש בפני עדים ועכשיו אין העדים זוכרים ע"כ דוק מינה אם יש כאן יעשו כמאמרם ואם אמרו שקידשה לראשון בפירוש לאו כל כמיניה לומר שקידש לעצמו ואע"פי שדבריו אלו לחלוק על הראב"ד דכתב דאיירי אחר שהודיעה שהוא שליח א"ל הרי את מקודשת לי בסתם מ"מ בדאיכא עדים יודה הראב"ד דע"כ לא קאמר דמקודשת גם לשליח אינו אלא כה"ג דקידש סתם ואין כאן הוכחה לשום צד לא כן כשיש עדים לאיזה מהם ובפרט למ"ש הרב אחיו בס' אמרות טהורות דף נ"ה דמה שאסור בקרובותיה הוא מתורת קנס ודקדק כן מהירושלמי יעו"ש א"כ כיון דמתורת קנס אין ללמוד מזה למ"א הגם אתמצ"ל דחזקה ועדים הכל אחד:

.

עוד הביא מהר"א הנ"ל מדברי שער"ה דף מ"ט ע"ד שכתב דלא קשה להרשב"א מקידושין דף ס"ה דלא אוקמה למשנה ששם דהאומר לאשה קדשתיך וכו' כשהעדים מכחישים והא עדיפא ממ"ש בפני פלוני ופ' והלכו למד"ה דא"כ תרתי למ"ל אבל בפני פ"ופ והלכו למד"ה דהוצרך להשמיענו דלא תימא דשאני כשהיא אמרה קדשתני דמיתסר איהו נמי אפומה בקרובותיה משום דהיא אי לאו דקים לה בדיבורה לא הוה אמרה והקשה ע"ז דאכתי י"ל דמ"ש ליתסר איהו בקרובותיה משום דמאי דאסורה היא דשוייתה אנפשה חתיכה דאיסורא וס"ל להש"ס בעדים המכחישים אין לומר שוותה נפשה ח"ד אלא באומרת שהקידושין בפני פ"ופ והלכו להם למד"ה ומשו"ה הוה אמינא ליתסר אף הוא ע"כ אם כוונתו בזה דלא מצינו למימר דמאי דס"ד ליתסר אף הוא אפומה רק אי אמרינן כשאמרה בפני פ"ופ והלכו למד"ה נראה אבל בעדים שהם מכחישין אותה לא הוה ס"ד לומר כן. אנא דאמינא דלשון הש"ס מוכח העיקר הוא אדיבורה הוא דסמכינן כיון דאינה יוצאה בלא גט ודאי דקושטא קאמרה ומ"ל בפני פ"ופ והלכו למד"ה או כשהעדים מכחישים אותה דהא עכ"פ לדבריה יש ב' עדים ואם כוונת הרב ממה דאוקמה הש"ס בפני פ"ופ והלכו למד"ה ולא אוקמה כשעדים מכחישין אלמא כה"ג אין לומר שנח"ד אינה ראיה להרשב"א דאומר לך חדא מנייהו נקט ומאי דשכיח טפי נקטיה ואין ה"נ בשגם ישנם אתנו ומכחשי לה הכי נמי אבל מה שהקשה על שער"ה שם הדין עמו והוא שכתב מדאמר שמואל אם נתן גט מעצמו כופין אותו ליתן כתובה ע"כ באומרת קדשתני בפני פ"ופ והלכו למד"ה דאי בעדים מכחישים אותה משמע ודאי דאין כופין אותו ליתן כתובה ולכן אוקמה הש"ס בפני פ"ופ והלכו להם למד"ה דמהיכן הוציא זה דאם העדים מכחישים א"צ ליתן כתובה כיון דמעצמו נתן גט הרי הודה לדבריה והודאת בע"ד בממון כמאה עדים דמי וכמ"ש מהריב"ל שם:

עוד כתב הרב הנ"ל על מ"ש שער"ה שם בסו"ד ממ"ש ה"המ בסוף אותו פרק אפי' בא ארוסה אינה מותרת לו בלא גט מהשני שהרי אין עדים מעידי' כדבריה ע"כ שנראה כחולק על הרשב"א ע"כ והכוונה אם יש עדים כדבריה שנתקדשה לראשון אין קידושי ב' כלום והיא אשתו של ראשון ולא שוותא נפשה ח"ד במה שנתקדשה לשני אבל כיון שאין עדים כדבריה שוותא נפשה ח"ד לכ"ע וצריכה גט ולא יתכן לפרש כן בדבריו מלבד מ"ש ה"המ דין י"ח שהוא הפך מזה עוד בה דלא יתכן לפרש כן בדברי ה"המ שהביא דהרי בפ"כ דכתובות איתא אמרה א"א אני וחזרה ואמרה פנויה אני שוייא נפשה ח"ד הרי דבאומרת תחילה א"א אני שוייא נפשה ח"ד ואיך יתכן לומר כיון שאין עדים כדבריה הראשונים שוייא נפשה חתיכא דאיסורא במה שנתקדשה לשני והרי אסורה ועומדת בדיבורה הראשון ונאסרה גם לשני והאמת יורה דרכו דכוונת ה"המ הוא במאי דקי"ל בא"א שפשטה ידה וקיבלה קידושין בפני בעלה מקודשת לב' דהו"ל כאומרת גירשתני משא"כ שלא בפני בעלה מעיזה פניה ואין קידושין תופסין בה מעתה זהו כוונת ה"המ שאם היו עדים כדבריה כלומר שאינו ברור לנו שהיא א"א תפסי בה קידושי שני גם שלא בפני הראשון עכת"ד:

ואחר המח"ר ויקירא אין זה ענין להאשה שפשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר משום דהתם הוה ליה כאומרת שנתגרשה מהראשון ובזה נאמנת דאינה מעיזה פניה בפני בעלה אבל במכחשת בקידושין כי הכא דחזרה ואמרה פנויה אני בודאי שפירושו לא היתה א"א מעולם ואם לא נתנה אמתלא לדבריה אינה נאמנת ואין חילוק אם בפניו או שלא בפניו וכמו שכתב מהרש"ך ח"ב סי' קכ"ז ורמזו המש"ל בפ"ד מהל' אישות וכן כתב שם גם מהרב מהר"א רוזאניס ולכן כל שבפניו כמו שלא בפניו דמי ובפניו נמי אינה נאמנת כיון דמכחשת בגוף הקידושין ומה שכתב ההמ"מ עד שיבוא ארוסה אין פירושו ממדינת הים אלא שיבוא ויאמר אני הוא הארוס ומ"ל מהעיר או מחוץ לעיר והרב גופיה הוא העיד על פירושו שהוא דחוק הרבה דכתב כלומר עד חד תרי ומה שהקשה לו על פירוש הרב שער"ה דהא מעיקרא נמי שוותא עצמה ח"ד כשאמרה מקודשת אני י"ל דעכ"פ על הארוס עצמו מותרת אם בא ואמר אני הוא שקידשתיה והיא מודה לו א"נ אע"פי שאמרה שאינו הוא מותרת לו כיון דאח"ך אמרה פנויה אני וכמ"ש הרב בית שמואל והחלקת מחוקק סי' מ"ז אבל כשעשתה מעשה וקיבלה קידושין מאחר נאסרה גם על הראשון וכיון דלא הצרכנוה גט גם מהשני כי אם מסיבת דהכל ע"פי דבריהם דאין כאן עדים בקידושי ראשון הא יש עדים אינה צריכה גט מהשני הרי דכנגד עדים לא מהני מה דשוותא נפשה חתיכה דאיסורא:

וכן מה שהקשה הרב חק"ל בי"ד ח"א סי' א' דף ח' ע"ד על דברי שער"ה הנ"ל וז"ל הניחא אם לא הודית מתחילה שהיא מקודשת וא"כ הודאה שנית שקיבלה קידושין מהשני לא חשיבא וכו' י"ל דעכ"פ כיון דעשתה מעשה בפועל בקבלתה קידושין מהשני עקרא לה להודאתה מה שאמרה מקודם מקודשת אני והו"ל כאילו אינה ולכן הצריכה הרמב"ם גט מהב' וכן ראיתי להרב יהונתן בס' בני אהובה דף כ"ו ע"ד שפירש כן בדברי ה"המ האמנם מסגנון דברי שער"ה הנז' דכתב נראה מוכח דלא ברירא ליה מילתא כ"כ דאולי י"ל כמ"ש החק"ל ומ"מ אכתי לא איפרק מחולשא הרב מש"ל איך לא זכר שר מדברי ה"המ הנ"ל שהם באותו פרק שבו עסוק והו"ל להביאו לרחק או לקרב:

ומ"ש עוד מהר"א הנ"ל להרגיש על שער"ה דאחר דהביא דברי הרשב"ץ ח"ב דבעדים מכחישים אותו לא אמרינן שויא נפשיה ח"ד מוכח שיש הפרש בין איסורין לקידושין ושבזה לא קשה קושית המש"ל ומהראד"ב על מהריב"ל יעו"ש דאכתי קשה דמה נענה בתשו' הרשב"א שהביא הב"י אב"הע סי' מ"ח דמשתעי בקידושין הדין עמו בזה בשגם בהעתק דברי הרשב"א שהביא הב"י שם אין כאן אלא העדאת ע"א וכ"כ הרב יהונתן שם דף כ"ד וכן הוא האמת והיא לו נדפסה בהרשב"א ח"ד סי' קפ"ו אע"פי שסיים שם והוא נאמן על עצמו יותר ממאה עדים דכנגד עדות כשירה לאו כל כמיניה כל היכא דאי אפשר לתרץ דיבוריה כדמוכח בסוגייא דכריתות דף י"ב וכ"כ רש"י ביבמות דף פ"ח ועיין להרמב"ם בפי"א מהל' שגגות דין ח' ובפט"ו מהל' אבות הטומאות דין י"א כל זה הי"ל להרב שער"ה לבאר ומ"ש החק"ל שם דבתשובת הרשב"א כתוב דאף נגד שני עדים בקידושין נאסר בקרובותיה ע"כ אין כאן לשון זה בדברי הרשב"א כאשר יראה הרואה והוא עצמו שם סי' ה' לחלק יצא בין איסורין לקידושין הואיל וקי"ל המקדש בלא עדים אפילו אם שניהם מודים אינו כלום א"כ כשהעדים מכחישים למי שמודה בקידושין הו"ל מקדש שלא בעדים ואינו כלום והרשב"א איירי כשאומר שיש שם' עדים אחרים יעו"ש אלא דלבסוף נטה דעתו להחמיר שמצא רבים ונכבדים דסברי בסוגייא דכריתות הנז' דגם שאינו מתרץ דיבורו כל שיש לו מיגו נאמן גם כנגד שני עדים יעו"ש וכ"כ הרב יהונתן שם דלהרשב"א יש חילוק בין איסורין לקידושין וכ"כ כנ"הג בי"ד סי' א' הגב"י אות פ"ב ושכן דעת הרב משפט צדק אלא דכנ"הג עצמו בא"הע סי' ל"ז וסי' מ"ח הביא דברי מהרשד"ם שסמך על ההיא דהרשב"א בקידושין ג"כ וכתב שכ"כ מהרש"ך ומהראד"ב וזה נראה דלא כמ"ש בי"ד שם וכבר הרב החק"ל שם הרגיש עליו וכן נראה דעת מרן ומור"ם דהרשב"א לא אמרה כי אם לאם באיסורין בלבד דהרי תשובת הרשב"א בשוחט הביאה הב"י בי"ד סי' א' ופסקה מור"ם שם סימן קכ"ז ואילו גבי קידושין לא רמז מזה בש"ע וגם לא מור"ם כלל ואדרבה כתבו לישנא דש"ס האומר לאשה קדשתיך וכן אם האשה אמרה לאיש כן דהאומר נאסר היינו דוקא באומר שיש עדים והם במד"ה מוכח דאם אומר בפני פלוני ופ' והכחישוהו אינו כלום דהו"ל מקדש שלא בעדים וסוגיין דכוליה הש"ס אין דבר שבערוה פחות משנים דילפינן בג"ש דבר דבר מממון ובהכרח דתשובת הרשב"א הנ"ל אינו כי אם במכחיש לעד אחד והעד השני אינו כאן בפנינו ותדע דהרשב"א גופיה בח"א סי' אלף ר"י דאתשיל במקדש שאמר שקידש בפני ראובן ושמעון ובאו והכחישוהו והתיר בפשוט ולא הזכיר כלל מהא דשוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא. ומ"ש בתשובת השוחט אשר הביא הב"י בי"ד סי' א' והיא בח"ג וז"ל כל שטען לא שחטתיה ועומד בדיבורו שאם לא שחטה כלל משום מיגו אינו נאמן דמיגו במקום עדים הוא ומ"מ לדידיה שוייה אנפשיה ח"ד דומה למה שאמרו האומר להאשה קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני הוא אסור בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו ע"כ צריך לומר דומה קאמר אבל לא ממש דבאיסורין אע"ג דמכחישין אותו ובקידושין או דאמר עידיו במד"ה כפשט הש"ס או דאמר שיש עוד עדים אחרים וכמ"ש החק"ל:

וזה ראיתי בספר יד המלך לאחד מרבני אשכנז והוא חיבור על הרמב"ם דהביא דברי המש"ל הנ"ל וחילוקו שחילק בין אם חזר מדבריו או לא והסכים עמו בחילוק ההוא אך בעיקר תשו' הרשב"א דכתב עלה המש"ל דאיירי כשלא חזר בו כתב עליו דאינו כן דאם הוא כדבריו אמאי אתי עלה מטעם דשוייה אנפשיה ח"ד הול"ל מטעם דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים יעו"ש. והרואה יראה בגוף תשובת הרשב"א דבעומד בדיבורו קאמר ואין ה"נ שיש לומר אף אם חזר בו דזיל בתר טעמא דשוייה אנפשיה ח"ד דלא מצינו בהפה שאסר הוא הפה שהתיר רק תוך כדי דיבור כדאיתא בפ"ב דכתובות ומבואר בתשובתו גבי קידושין דאתי עלה נמי מטעם דנאמן אדם ע"ע יותר ממאה עדים ובדלא חזר בו קאמר ומזה מוכח היינו שוייה אנפשיה ח"ד היינו נאמן אדם ע"ע יותר ממאה עדים אע"ג דהא דנאמן אדם ע"ע יותר ממאה עדים לא נאמרה בש"ס בכמה מקומות כי אם להקל מסתברא דכ"ש להחמיר אלא דמ"מ היינו דוקא בדבר הנוגע לו לעצמו בלבד זהו דקדוק אומרם נאמן אדם על עצמו דייקא משא"כ דבר הנוגע לחבירו כגון האשה שאמרה טמאה אני לך דהדבר מגיע לבעלה וכן האומר להאשה קדשתיך וכיוצא דאוסר קרוביו על קרוביה ובש"ס חשיב לזה חב לאחרים לכן אתו עלה מטעם שוייה אנפשיה ח"ד ומה דהסכים הרב הנ"ל בחילוק המש"ל שחילק בין אם חזר בו או לאו לא ראה דהמש"ל עצמו בהלכות יבום חזר בו מזה ועיין מ"ש בס' צמח צדיק סי' ק"ד בפרט רמזו הרב יד אהרן סימן י"ג ועיין למור"ם אב"הע ססל"ה דאם שוי נפשיה חתיכה דאיסורא נגד החזקה וחזר בו מהני חזרתו הואיל והחזקה מסייעת אותו וכמ"ש הרב בית שמואל והרב חלקת מחוקק שם ולפ"ז נראה דה"ה אם העדים מסייעים וכ"ש הוא דבודאי העדים עדיפי מחזקה ועכ"פ אע"ג דהראנו פנים בדעת הרשב"א דבקידושין לא אמרה שוייא אנפשיה חתיכה דאיסורא מ"מ כיון דמהרשד"ם ודעמיה סברי דבקידושין נמי קאמר וכנז"ל מהכנ"הג אב"הע וכן הרב חק"ל שם ומהר"א ישראל שם החמירו ראוי להחמיר אבל תיסגי לן בודאי אבל לא בספיקו וא"כ בנ"ד דהאב אומר קידשה לבנו בלשון המועיל נהי אע"ג דהעדים שניהם הכחישוהו שויא אנפשיה ח"ד והוא יחוש לעצמו שקרוביו נאסרים על קרובותיה אבל האשה הזאת דאמרה לא זכרה כי אם לך חיים ולא יותר אפילו אם נרצה להחמיר נדון אותה כמסופקת ודוקא בודאי דשוי איניש אנפשיה ח"ד ואין לך בו אלא חידושו אבל לא במסופק והרי בספיקה שני העדים מכחישין אותה האחד שאמר שקידשה לבנו הוא אומר שבלשון חול קידשה ובלשון גרוע והאחר אומר שקידשה האב לעצמו:

ועוד איכא ריעותא אחרת במה שיקדש האב לבנו על פי דיבורם בלבד אחד הבן ואחד האב והדבר שנוי במחלוקת כמ"ש מרן בב"י סימן ל"ה דלהרמב"ם והרשב"א והרא"ש והמרדכי אין צריך עדים בדבר וכן פסק הטור והש"ע שם ולהראב"ד והר"ן והרמ"ה צריך עדים וכן כתב הריא"ז בהגהותיו להרי"ף בפ"ב דקידושין מהרב זקנו וכתב מהרימ"ט בחידושיו להרי"ף ובתשובתו ח"ב סי' מ"ג גם למ"ד דאין צריך עדים ה"ד אם אמרו כן קודם הקידושין אבל לא אח"כ דלאו כל כמינייהו להחזיקה אשת איש על פיהם יעו"ש ואע"ג דדבריו דברי טעם הם מ"מ כל שלא בא בפירוש כן בדברי הפוסקים וכתבו בסתמות דא"צ עדים מי יכול לעשות מעשה כדבריו אע"ג דידענא דרב גובריה ורב חיליה ומה גם הרשב"ש סי' תקע"ה מבואר בדבריו דאין הפרש בזה מ"מ כל שיש ספק ספיקא יש לסמוך על סברא זו ומהרימ"ט עצמו שם עשה ס"ס והתיר והיינו אעיקרא אם הלכה כהרמב"ם ודעמיה דלא בעינן עדים בדבר ואף לסברא זו דוקא קודם הקידושין ובלשון הקידושין עצמם יש ריעותא דהקידושין שם דבר הוא כמ"ש רבני פרובינצה ודכוותה בנדון דידן ממש:

ובהיותי עסוק בזה ראיתי בזה בס' פרי צדיק סי' כ"ג דברים תמוהים דהוכח יוכיח מתשובת הרשב"א שהביא הב"י אב"הע סי' י"ג דלא מהימני האב והבן נגד החזקה דקי"ל דלא חציף איניש למשוייה לאבוה שליח לכן כל שלא העידו העדים שעשאו שליח לא מתרעא חזקה ואינם נאמנים האב והבן בזה ע"פי עצמם והאשה מותרת לינשא לעלמא בלא גט וזה ברור ע"כ והוא פלא דבדברי הרשב"א כתוב למ"ר שהאב אמר שעשאו שליח שאינו נאמן דלא חציף איניש וכו' כאשר יראה הרואה בדבריו שהביא הב"י וכן הוא בתשובותיו ח"א סי' אלף רל"ו וז"ל ומ"מ שמואל זה אם נתן מה שנתן אפילו ביד הבנות ואפילו בפירוש לשם קידושין לבניו לא עשה ולא כלום לפי שהמקדש אשה לאחר משלו אינה מקודשת אלא א"כ עשאו שליח כי מן הסתם לא חציף איניש וכו' וכיוצא בזה כתב בח"ד סי' ש"ך הרי דבסתם הוא דקאמר וכן באותה תשובה שהביא הב"י היינו דוקא שאמר האב בלבד משא"כ אם הבן ג"כ הודה בזה הרי נפק מחזקה זו דלא חציף איניש וכו' ועוד קשה עליה איך לא נזכר מדברי הרשב"א שהביא הב"י סי' ל"ה דלא בעי עדים הבן לאביו דלפי דבריו דבריו סתראי נינהו ולא השגיח גם מהמחלוקת שהביא הב"י בזה והוא תפס להקל בבירור בפרט באיסור ערוה והב"י בקצר פסק להחמיר דלא בעי עדים וכתב הרדב"ז ח"ב סי' תרנ"ח שכן הסכימו רוב הפוסקים ומאריה דאתריה הרשב"ש רמז המחלוקת הנ"ל ודעתו כמ"ד דלא בעי עדים זולת אם כבר קיבלה קידושין מאחר וכ"ש אם כבר נישאת ואיך הוא פסק בסכינא חריפא והאשה מותרת לעלמא בלא גט:

ועוד יש ריעותא אחרת בנ"ד שלפי דברי המקדש הטבעת אינה שלו ולקחה מבנו אחר שקיבלה במשכון מהעסק שיש בידו מאחרים וכגון דא במחלוקת היא שנויה אם הוא נאמן בזה לפי דקי"ל דחזקה מה שיש ביד האדם הוא שלו ועוד דאין אדם משים עצמו רשע דשואל שלא מדעת גזלן הוי ועיין בכנ"הג אב"הע סי' כ"ח הג"הט אות ב' ואות ע"ח מ"ש משם מהר"י. נחמיאס אם יש הוכחה שאינו שלו נאמן הראיה ממה שקידש בלשון שאינו ברור ועוד דהפאנ"דירו אין רגילות להמצא ביד האנשים ודכוותה בנ"ד דלפי דברי העד האדו"ן קדוסימ"ך וכו' ופירוש אלו קידושיך וכו') אינו לשון ברור ועוד דטבעת זו אינה של אנשים וכן ממה שלא הספיק לו הטבעת ונתן עמה מטבע יש להוכיח כן והיא ודאי לא נתכוונה להתקדש אלא בשניהם ואע"ג דנדון הרב הנז' הוא שהמתקדשת מודה בזה שאינו שלו משא"כ בנ"ד הרואה יראה כשבא לדון מההוכחות הנ"ל נראה דגם בהודאת המקדש לבד סגי וכנ"הג רמז שם דמהר"י גאליקו חולק בזה והרב ערך השלחן שם רצה לומר דבהכי פליגי רבי' בצלאל סי"ל ומהר"ם אלשיך סי' מ' באם המקדש נאמן שלא קידשה ומהריא סי' יו"ד וסי' ר"ט וסי' ר"ץ נראה שסותרים זה את זה כמו שרמז שם כנ"הג. והנה בנ"ד העיד אחד מהב"ד כן שטבעת זו במשכון מהעסק זה והוא אחד מבעלי העיסקא שניתן לבנו זה ויכול לסלק עצמו ולהעיד דע"פי ע"א והוא עצמו נפסל כמ"ש כנ"הג ח"מ סי' ל"ד הג"הט אות נ"ז מהרשב"א דדוקא כשמכחישו אינו נאמן וכ"כ בס' ערך השלחן שם מהראב"ן ומהרי"קו וזולתם ועיין בס' חשק שלמה שם שכתב כן בסתמות ולא זכר שר דשל כת ראשונים היא ואע"ג דסתם גזילה אי הוי יאוש פלוגתא דרבוותא היא עיין בג"ף סי' ק"ך ס"ז הביאו הרב יד אהרן אב"הע סי' כ"ח הכא שאני שהאב הזה נחשד הוא בעיני בעלי העסק ולכן השביעוהו לבן זה מקבל העיסקא בפרטות על אביו כאשר ידענו נאמנה והוי דומיא דאבידה שנפל משנים דלא הוי יאוש והמוצא צריך להחזירה דמימר אמר אין כאן אחר זולתי אנחנו שנינו ולמחר אתפוס ממנו כנגרו כמ"ש בש"ע סימן רס"ב ועוד כיון דלא ידעו מזה בעלי העסק אלא אח"ך הוי יאוש שלא מדעת דלא הוי יאוש וזו אחת מן ההלכות דיע"ל קג"ם דקי"ל כאביי ולא כרבא כבשאר מקומות ועיין בהג"א בפי"ב דמציעא דה"ה בגניבה דבאיסור באה לידו וכן בדין השתא ומה באבידה דביאוש קני ובהתירא אתא לידיה כ"הג לא הוי יאוש ק"ו בגניבה דבאיסור באה לידו ויאוש כדי לא קני אלא מדרבנן כדאיתא בב"ק דף ס"ו דבודאי לא הוי יאוש וכיון דבעלי העסק לא ידעו אלא אח"ך וצווחי ככרוכייא וגזל ואבידה שוין בזה עד שיתיאשו הבעלים ופשט דברי הטור סימן כ"ח אפילו אם אמרה הן וגם שידך אינו כלום ואע"ג שנאמר דבתורת שאלה שאלו מבנו והודיעו שרוצה לקדש בו דלהרא"ש מקודשת אע"פי שלא הודיעה שהוא שאול וגם שאר התנאים שהזכיר שם א"צ אין זה כלום דהיינו דוקא בשואל את שלו ממש לחבירו ולא עדיף האב הנז' דאתי מחמתיה דהבן זה המקבל העיסקא דהוא עצמו אם עשה אינו כלום ולא עדיף זה מסחורה בשותפות הואיל וצריכה שומא אינו יכול לקדש בו אפילו בחלקו ואפילו נתן לה כל הסחורה שיש שם בחלקו יותר מפרוטה אינה מקודשת כמ"ש בטור והש"ע סימן כ"ח והמשכון הוא דבר שצריך שומא כמ"ש כנ"הג ח"מ סי' קע"ו הג"הט אות קנ"ח ובמשכון שתחת יד הבעלים נמי שהם בעלי העסק דב"ח קונה משכון צריך לפרש לה בחוב שיש לו עליו כמ"ש רש"י בקידושין דף ח' והר"ן שם בהלכות וכ"כ הב"ש סי' כ"ח ומה גם אם הוא משכון מגוי דכתב מור"ם שם דאינה מקודשת אלא דאם הוא שאול ממש ביד הבן והוא שאלו לאביו אדעתא לקדש בו בשגם שואל שלא מדעת גזלן הוי מ"מ בדיעבד מה שעשה עשוי ומקודשת כמ"ש בת"הד סי' ר"י מדברי הרא"ש בפ' המפקיד משם הרי"ף ורמזו הב"י סימן כ"ח וצריך להודיעה שהוא שאול ומ"ש הרשב"ץ ח"ג סי' ק"מ וז"ל ואם באה ליד האשה בשאלה לא היתה מקודשת בין באה ליד המקדש במתנה או בשאלה ע"כ היינו טעמא שלא הודיעה שהוא שאול ובזה איירי נמי הרדב"ז ח"ב סי' שב"ע דכתב דאין השואל רשאי להשאיל וכו':

וראיתי להחק"ל אב"הע סימן ך' דכתב דהא דכתב ת"הד הריב"ש סבר להפך ות"הד הוא אחרון ואיך לא הזכיר מהריב"ש ואחר המח"ר איך הפה יכולה לומר דיחלוק בדין שהסכימו עליו הרי"ף והרא"ש וכן הרמב"ם בפ"א מה' שכירות וכמ"ש ה"המ שם והב"י בסי' ש"ט רמז מדברי ה"המ הנ"ל וכתב הב"י סי' רצ"א שכן דעת התו' וכ"כ הטור שם וכ"ד הב"י שם ומה שנראה מהטור א"ח דפסק להפך וכבר עמד עליו הב"י שם עיין למהרי"ג הובא בס' עדות ביהוסף ח"ב סי' ה' ומסיק דדוקא בפורים שכתב כן ועיין להב"י ח"מ סי' רנ"ג מח"ו דלא קי"ל בהא כר"מ ועיין לו שם סי' שמ"ב שכ"כ הריטב"א וכ"כ הרשב"א ח"ב סי' י"ט וכעת לא מצאתי חולק זולת מהר"ם בארוכות דפוסק כר"מ הנז' במציעא דף ע"ח דהמעביר ע"ד בע"הב גזלן הוי ולמד מזה באב שנתן נדוניא לבתו יעו"ש סי' רצ"א ושמא י"ל שגם הוא לכתחילה הוא דקאמר וי"ל גם על הב"ח דכתב כן והול"ל אין השואל רשאי לתת כמ"ש הרשב"ץ שם אבל להשאיל ולהודיעה שהוא שאול בדיעבד שפיר דמי וא"כ בדין שהוא מוסכם מגדולי הפוסקים איך יחלוק בו הריב"ש אלא ודאי משום שלא הודיעה שהוא שאול קאמר כן וכ"כ מהרי"מ בספרו שפת הים דף ע' להרב חק"ל עצמו בנדון ההוא עצמו ומ"ש איך ת"הד לא הזכיר מהריב"ש שהוא קודם לו לדבר זה יסלח מני"ר דמעולם לא תמצא לת"הד שיביא דברי הריב"ש אע"ג דהריב"ש קודם לו משום דהריב"ש לא עלה על מזבח הדפוס עד דסליק רב ת"הד לבי קברי פוק עיין בה שכן הוא:

והואיל ואתא לידן דברי הרא"ש הנ"ל בטבעת שאולה אבוא אעי'ר מה שנ"ל דבפסקיו בקידושין כתב וז"ל ואני אומר אם השאילו לו הטבעת לזמן ידוע ונתנו לו רשות להשאילה לאחר לקדש בה האשה והודיע שהיא שאולה בידו עד זמן פ' ומסרו לה וכו' שמין וכו' לכאורה הוא מגומגם דהרי אח"ז כתב וז"ל אמנם נ"ל אם אמר לו השאילני טבעת לקדש בו אשה מקודשת דאנן סהדי דגמר בלבו ליתנו בכל אופן המועיל ע"כ הרי כששאל לקדש א"צ שום תנאי ודוחק לומר דמקמי הכי מצדד אצדודי וכפי סיום דבריו אסיק דאין צריך שום תנאי וכ"ד הרב חיד"א בבר"י א"ח סי' שס"ט דכתב כן לתרץ על מה שהקשה הרב אליה רבה על דברי הט"ז דהקשה מהשואל טבעת לקדש בו וכתב עליו הרב א"ר עיין בא"הע סי' כ"ח דבעינן ארבעה תנאים והשיב הרב חיד"א שם דהא דבעינן ד' תנאים זהו דברי הרא"ש בפ"ק דקידושין ודברי הט"ז מסוף דברי הרא"ש ששם ויותר היה לו לתמוה על הרב א"ר דמייתי מסי' כ"ח דליתא התם כי אם בשואל סתם כמ"ש המפרשים שם ופשיטות דברי מרן שם בשואל סתם אין צריך לשום תנאי ועוד יש לדקדק על הרב חיד"א בכאן בבר"י הסכים בשאל לקדש א"צ לשום תנאי וכן הוא האמת ובמח"בר א"ח סי' י"ד מיישב לקושית העולם שמקשים להרב משאת משה ח"כ סי' ד' שעשה הפרש בין מקדש בטבעת שאולה הטעם דמהני משום דמקני לה מניה שוה פרוטה והשאר לבעלים משא"כ לולב דכתיב לכם דמקשים דהרי בטבעת נמי בכולה מקדשה ומיישב במח"בר שם כיון דמודיעה שהוא שאול לאו בכולה מקדשה והוא פלא דהרב משאת משה בשאל לקדש בה איירי כאשר יראה הרואה שם בדבריו דעל זה שמביא מדברי הרא"ש כיון דשאלה לקדש בה בכל אופן המועיל נתנה לו יעו"ש ובזה ודאי א"צ שום תנאי וגם להודיע לה שהוא שאול וכמ"ש הוא עצמו שם בבר"י וא"כ הדרא קושית העולם לדוכתה ובעיקר חילוק הרב משאת משה בין קידושין שאולין ללולב שאול וכן החילוק שכתב מהרי"ם בס' שפת הים סי' י"א דברים דחוקים הם וכן מ"ש המג"א סי' י"ד וי"ח והרב בית שמואל סי' כ"ח סמ"ח הם דברים תמוהים דכתבו דבאתרוג שאול ה"נ כשר והתימה על מהרי"ם דפריך להרב משאת משה מדברי ה' ב"ש הנז' ואין לנו בזה אלא דברי הט"ז דכתב שאני אתרוג דמעטיה קרא להדיא לכם משלכם ובזה יישב הרב ערך השלחן סימן תרנ"ח מה שהקשה מהרי"ע סי' בי"ת בבני יהודה דף ע"ג דאמאי אתרוג שאול פסול בי"ט א' כיון דהשואל חייב גם באונסין הוי כדידיה ועיין למהר"י נג'אר בהשמטות שבסוף ספרו שבות יהודה שיישב באופן אחר ומה שהוקשה להט"ז א"ח סי' י"ד ממ"ש כסותך כבר פריקו להרב אליה רבה והרב יד אהרן שם והרב פרי . הארץ דף ס"ג דבשאינה מצוייצת איירי ומה שהרגיש בזה בס' אגורה באהלך דף י"ג יש ליישבו בקל כאשר יראה הרואה. ולדברי הרא"ש הנ"ל דסוף דבריו אינם כתחילת דבריו המחוור בעיני דיש ט"ס ובמקום לקדש הוא צ"ל וקידש בו בוי"ו וכ"מ מדברי הת"הד הנ"ל וז"ל כתב האשירי בפ"ק לענין טבעת שהיא שאולה עד זמן ידוע וכו' למחד קידש בו אשה ע"כ ואם לא על דברי הרא"ש הנ"ל אין כאן רמז אחר ממה שכתב:

והנה הרא"ש שם הביא דברי רבינו ברוך דכתב דמקצת ב"א מקדשים בטבעת שאולה לאו שפיר עבדי ובעל העיטור כתב והמקדש בטבעת שאולה איכא דמדמי למתנה ע"מ להחזיר ובאשה אינה מקודשת ואיכא מ"ד דסתם שאלה שלשים יום ובספר הדינים שייסד רבינו משה הכהן כתב בתשובה אחת המקדש בטבעת שאולה אינה מקודשת וכן נמצא בתשובה אחת לרבינו שמשון שהיא מקודשת ואני אומר אם השאילו לו לזמן ידוע וכו' אמנם נ"ל אם יאמר לו השאילני טבעת לקדש בו את האשה דהויא מקודשת וכו' ע"כ וכיוצא בזה כתב בתשובה כלל ל"ה אלא ששם אחר דברי רבינו משה הכהן כתב ואחר שדקדקו בדבר ונחלקו טוב ליזהר שלא לקדש בטבעת שאולה אבל אם כבר קידשה נראה דהויא מקודשת אם השאילו לו לקדש בו את האשה ועוד הראה לי מורי ה"ר יצחק תשובת רבינו שמשון בעל התו' דהויא מקודשת בטבעת שאולה וטוב הדבר לפתותו שיגרשנה ע"כ ומריהטא דלישניה הנז' בפסקיו דהביא דברי הרמ"ך ורבינו שמשון בב"א וכו' ואח"ז הטיל פשרה ואני אומר וכו' נראה דדברי בע"הע דפליגי במקדש בטבעת שאולה אי הויא כמתנה עמ"ל או לא בשאל לקדש קאמרי ועכ"ז לאידך מ"ד דהויא כמתנה עמ"ל אינה מקודשת וע"ז סמך תכף להביא דברי הרמ"ך ורבינו שמשון והרואה יראה דברי רבינו שמשון הובאו בהגהות המרדכי בפ"ב דקידושין ובהג"מיי דשייכי לה' אישות סי' י"ח דבשאל לקדש בו קאמר ונ"מ דבשאל סתם וקדשה בסתם ליכא למ"ד שמקודשת אבל בתשובותיו שכתב דברי רבינו שמשון אחר שהכריע דאם שאלה לקדש בה שהיא מקודשת וע"ז סיים ועוד הראה לי מורי ה"ר יצחק בשם רבינו שמשון וכו' נראה דמ"ש לעיל מרבינו ברוך ומהרב בעל העיטור כששאל סתם קאמרי דרבינו ברוך קאמר דלאו שפיר עבדי ולרבינו משה הויא מקודשת ואח"ז הכריע ברוח מבינתו דאין כאן קידושין זולת כששאל לקדש בו וכן מוכח גם מדבריו שכתב שם וז"ל אבל אם כבר קידשה נ"ל דהויא מקודשת אם השאילו לקדש בו ואי אמרת דדבריו דלעיל מרבינו ברוך וב"הע בשאל לקדש בו אמאי הוצרך לומר בששאלו לקדש בו כיון דע"ז סלקינן ונחתינן ולא כמ"ש הרב פרח מ"א ח"א סי' ל"ד דרבינו ברוך שרמז הרא"ש בשתי המקומות הנ"ל כששאל לקדש בו איירי וכפי דבריו גם פלוגתא דב"הע בהכי איירי דהא אסמכינהו אהדדי דמריהטת דבריו בתשובה משמע דרבינו ברוך ודברי ב"הע בשואל סתם קאמרי וכן מוכח גם מדברי ב"הע שהביא הרא"ש ריש ה' קטנות בשואל טלית מצוייצת מחבירו מברך עליה ובודאי ה"ט כיון דמצוייצת שאלה לו דעתו לעשות בה בכל אופן המועיל לפחות להיותה במתנה על מנת להחזיר דומייא לשואל חלוק לבקר בו את החולה דקורע ומשלם לו הפחת וכמ"ש הרא"ש בפ"ח דחולין וכן שם בקידושין מביא מזה למקדש בטבעת שאולה וגבי קידושי אשה נמי אמאי לא אמר החולק. ההוא דאם נתנו לקדש בו הוי דעתו לעשות בו בכל אופן המועיל ודוחק דההיא דב"הע בטלית מצוייצת לסברת מ"ד בקידושין דמועיל אמרה משא"כ אליבא דמ"ד דהוי כמתנה ע"מ להחזיר ובאשה לא קני דגם שם לא קני דס"ס שאול הוא אתו ואינו מברך וכן נראה דעת מרן שכתב השואל טבעת מחבירו לקדש בו אשה מקודשת ואם לאו ספק מקודשת ואי איתא דסברות הנז' בהרב העיטור בשואל לקדש דוקא מ"ש ואם לאו שפירושו לא שאל לקדש בו הוייא ספק מקודשת מאן הוא מארה דשמעתתא המחמיר לכן חשש לו וכתב דהויא ספק מקודשת וכ"מ מדברי הרדב"ז ח"ב סימן שב"ע והרב זקן אהרן סי' ק"י רמזו הרב יד אהרן סימן כ"ח וכ"ד הלח"מ בתשובתו סי' כ"א וכ"כ כנ"הג סי' כ"ח אות כ"ח ומהרי"א סי' ט' ומשאת משה ח"א אב"הע סי' ה' וכ"ד הרב כרם שלמה סי' י"ט ובנו הרב ד"מ ח"א דקמ"ו וכ"כ בס' אשדות הפסגה דף נ' ומיהו להאי מ"ד בהעיטור דמקודשת אפילו בסתם צריך להודיעה מיהא שהוא שאול וכמ"ש הב"ח סי' כ"ח שכתב ע"מ שתחזיר לו הטבעת וכ"כ הרב חלקת מחוקק שם והרדב"ז הנ"ל ובח"ד מהרשב"ץ טור ב' סי' ד' אלא דמהרי"א סי' יו"ד ועמו הסכים לח"מ בתשובה סי' כ"א דגם בסתמא נמי לדעת מ"ד זה מקודשת וכבר הרב אשדות הפסגה שם תמה על הב"ד שכתב סי' כ"א דאם לא הודיעה ליכא מ"ד שמקודשת מדברי מהרי"א הנז' וכן העיר עליו הרב חיד"א בח"ש ח"ב סי' ל"ח אות נ"ד אלא דלא זכרו דמהרי"א גופיה תבריה לגזיזיה עמ"ש בסי' ר"ץ כמ"ש הרב משאת משה שם ולפ"ז אין להקשות על הב"ד מדברי מהרי"א דס"ל דבתרייתא עיקר דודאי הדר ביה אלא דמה שהקשה עליו מפלוגתא דכתב הרא"ש בפסקיו ובתשובתו הנ"ל שהביאם גם בנו הטור גם בשאל סתם ולא הודיעה דהביא דעת הרמ"ך והר"ש דאינה מקודשת יש לדחות כיון דמ"ד דאינה מקודשת נחית עלה ממתנה ע"מ להחזיר ע"כ דיודיענה שהוא שאול או ע"מ שתחזירהו לי וכמ"ש הב"ח דאם לא כן במאי מקרשה וכן להרמ"ך י"ל דבזה נמי איירי ורבינו שמשון בשאל לקדש בו איירי כמבואר בדבריו ולא עוד אלא דהרב אביגדור הנז' שם בתשו' הרא"ש כמה צידד דמקדשה בהנאת קישוט וע"ז כתב לו הרא"ש אין חולקין כבוד להרב וכו' כ"ש אם קידשה בסתם בשאלה בסתם ואע"ג דהשואל בדיעבד אם שאל ש"ד כנז"ל אבל לתת לא אמרה אדם מעולם דנמצא מקדשה בגזל ומ"ש כנ"הג סי' כ"ח אות ע"ח ממהרח"ש דמתשובת הרשב"א מוכח דהא פלוגתא דב"הע בשאל לקדש איירי הרואה יראה בתשו' הרשב"א הלא היא בח"ד סי' רע"ג לא נזכר כי אם מתנה לחוד ונראה מדברי מהריב"ל ח"א סימן ח"י דף כ"ג ע"ג כדברי מהרח"ש וכ"ה דעת הרשב"ץ ח"ג סי' ר"מ וכ"כ בס' שפת הים סי' י"א ומה שהכריח שכן הוא דאי איתא דבסתמא איירי אמאי מדמי לה למתנה ע"מ להחזיר דהתם כל זמן שהוא בידו קנוי לגמרי משא"כ כאן יכול אפילו המשאיל השני להוציאו מידה ולא קנתה כלום ובמאי מקדשה ע"כ י"ל דעכ"פ בהנאת קישוט מקדשה דהרי שם הוא הסכים דצריך להודיע להאשה שהוא שאול ולדעת מ"ד דהוי כמתנה ע"מ להחזיר אע"ג דאיכא הנאת קישוט ס"ס הרי חוזר אליו החפץ ולאידך מ"ד דסתם שאלה שלשים יום הרי הוא קנוי לה לאותו זמן. ודע דהרשב"ש סי' זי"ת כתב ומה שטענה שהוא שאול אינה טענה כיון דאין אחרים תובעים אותו יעו"ש צ"ל משום דמפיהם אנו חיים שאומרים כן דאל"כ אין ספק מכירה או נתינה ששמא מכרוהו או נתנוהו לו מוציא מידי שאול שהרי לא נתן לה כלום אם מקדש בשאינו שלו וכמ"ש הג"ף סי' ק"ך ס"ז ואפילו אם אח"ך מחל בעל דבר צריכה רבה אם הם קידושין וכמ"ש הרב ערך השלחן אב"הע סי' כ"ח:

תוכן העניינים

ויקרא אברהם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה