אור ברסלב
ויצא יצחק לשוח - א תשרי וניסן הטבע ומעל הטבע - פסח

ויצא יצחק לשוח - א

תשרי וניסן הטבע ומעל הטבע - פסח

כי אם ברוחי אמר ה' - פסח

הדברים כאן הם רק על קצה המזלג, כדי לתת חומר למחשבה, ואח"כ עדי וף שכל אחד ימשיך לעצמו. כי הרי כל אחד יכול להמשיך בעצמו. הדברים הם ר וק חומר למחשבה ואח"כ כל אחד יעבד את זה לעצמו, מצינו בגמרא מחלוקת א ום נברא העולם בתשרי או בניסן, ולמרות שלא כולם אומרים כך, מקובל יותר עפ"ו ההבנה הפשוטה שבתשרי נברא העולם לענין המעשה, שזה העשרה מאמרו ות שבהם נברא העולם. כמו שאומרים בתפילת ראש השנה "זה היום תחילת מעשיך", ואילו בניסן נברא העולם במחשבה, ובזמר "לכה דודי" אומרים "סוף מעש וה במחשבה תחילה", שהסוף הוא מעשה אך המחשבה היתה קודום לכן, אז יוצ וא שבריאת העולם במחשבה היתה בניסן, ואילו בריאת העולם בעשיה בפועל הית וה בתשרי. ויש לנו עשרה מאמרות שבהם נברא העולם כמו שאומרת המשנה באבו ות וזה מעשה בראשית. ולעומת זאת יש לנו עשר מכות שהוכו מצרים, והם אח וד כנגד השני כל מכה כנגד מאמר, וכל מאמר כנגד מכה, והמכנה המשותף הו וא ששניהם זה בריאת העולם, רק שההבדל בניהם הוא תלוי במחלוקת של בריא ות העולם בתשרי או בניסן, י וש את הבריאה במעשה, שזה נעשה בתשרי, בעשר וה מאמרות, וזה מגלה את הטבע האש שורף, המים מכבה את האש וכו'. כמו שרואים בסוף ההגדה בפיוט של "חד גדיא" שהיה גדי והחתול אכל את הגדי, ובא כלב וכו', עד שמגיעים אל הקב"ה, מה הכוונה בכל המעשה הזה? אלא הכוונה היא, להראות שהטבע הוא טבע, ובטבע מתגלה שאחד מנצח את השני ולכן החתול אוכל את הגדי והכלב אוכל את החתול וכו', אבל מי מחזיק את כל הטבע הזה? ולאן הוא מתנקז? אל הקב"ה.

כלומר, אל תאמר: עולם כמנהגו נוהג, הפוך; עולם לא כמנהגו נוהג, אלא י וש את הקב"ה שמחזיק את כל הטבע, כל הטבע מתנקז רק אל הקב"ה. ולכן אפילו שנראה שמלאך המוות הוא הכי גיבור כמו שרואים בסיפור ב"חד גדיא" והו וא מנצח אפילו את השוחט, ולכן הוא טוען "כוחי ועוצם ידי". כי היצה"ר הוא השטן הוא מלאך המוות, והוא רוצה לומר אני ואני, הוא החלק הרע שטוען שהוא מנצח את כולם. ולכל אחד חלק בסיטרא אחרא והשטן, עד שמזה משתלשל שכל אחד אומר "כוחי ועוצם ידי", שכל אחד טוען שהוא הכי גיבור והוא זה שמנצח את כולם, עד שבא הקב"ה ושחט למלאך המוות. וזה שכתוב שלעתיד לבוא הקב"ה שוחט ליצה"ר. ובזה יתגלה לכולם שאתה חשבת שאתה הוא הגיבור, עפ"י דרך הטבע אתה טוען שהטבע שולט בעולם, הסיטרא אחרא שולטת בעולם. כל זה יעלם ויתגלה שהקב"ה הוא היחיד ששולט בכל הטבע. כשהסיטרא אחרא שולטת בעולם, היא מראה שכל מי שהוא יותר גיבור, הוא יותר מנצח, וזה לא נכון! ולכן יבוא הקב"ה לעתיד לבוא וישחט את היצה"ר, וזה מתגלה בסוף ההגדה, ודוקא בחודש ניסן שהוא לשון של נס. עשרה מאמרות זה גדר הטבע, עשר המכות זה גדר של שבירת הטבע, כל מכה אומרת אמנם יש כאן מעשה בראשית, עולם כמנהגו נוהג, אבל גם בניסן נברא העולם, במחשבה, כלומר, בשפת המעשה, מה שיצא אל הפועל, זה בגדר המעשה, והגדר של המעשה הוא גדר של דרך הטבע, אבל המחשבה קדמה למעשה, והמחשבה היא מעל לדרך הטבע, וזה מתגלה בעשר המכות שהמחשבה גוברת על המעשה. ובאים עם ישראל שהם בגדר העבדים במצרים ומנצחים את האדון שלהם, המחשבה זה המקור, המעשה הוא רק התוצאה, לעתיד לבוא עתידין כל העולמות לחזור לעולם המחשבה.

כמו שרואים שכתוב על רבי עקיבא, שכשראה משה רבינו ששוקלין בשרו של רבי עקיבא במקולין, אמר לפניו: זו תורה וזו שכרה השיבו הקב"ה: "שתוק כך עלה במחשבה"! כלומר רבי עקיבא שייך לעולם הנצח ולכן כבר עכשיו הוא מתקן בעולם הנצח, ולכן רבי עקיבא עובר כאלו ייסורים שהם לא מהעולם הזה, כי הוא שייך לעולם המחשבה "כך עלה במחשבה". ולעתיד לבוא עתידים כל העולמות לחזור לעולם המחשבה, רבי עקיבא זכה וכבר בעוה"ז הגיע אל עולם המחשבה. אנחנו שעוד בעוה"ז לעתיד לבוא נזכה לחזור לעולם המחשבה, ועולם המחשבה הוא עולם יותר פנימי מהדיבור. כמו שרואים שאדם חושב מחשבה, המחשבה היא יותר פנימית מאשר הדיבור, ולכן הדיבור מגיע מן המחשבה. את המחשבה לא רואים היא נסתרת, רק כשאדם מדבר דיבור, אז מתגלה המחשבה, ולעתיד לבוא עתיד הדיבור הזה לחזור אל המחשבה.

וכך רואים את זה בכל פרט ופרט בעולם. העולם הוא עגול ופירושו: שהוא יוצא ויוצא, הולך והולך ומתרחב, ושוב חוזר לאותו מקום, העולם עגול. וכן הטבעות שהיו במשכן היו עגולות. כדי לרמז לנו שכל דבר ודבר אפילו שהוא הולך ומתרחק, לבסוף הוא חוזר למקור שלו, כל הריחוק שיש היום, שזה בכלל כל הארבע גלויות שהם כנגד ד' אותיות הוי"ה, עם כל ההסתר פנים שיש, לבסוף הכל יחזור למקור שלו, כמו אדם שהולך לאיבוד ומתרחק מן היעד שלו לבסוף הוא מגיע לאותו מקום בחזרה.

כל העולם הזה חושב שהוא מתרחק מה', והאמת שהיצה"ר נותן לאדם לחשוב שהוא מתרחק, ולכן היצה"ר עושה גלויות וצרות לעם ישראל, ועם ישראל הולך והולך ומתרחק, אך לבסוף הוא חוזר בחזרה למקור שלו. ואלו הם סימני משיח, שככל שיש יותר ריחוק כך זה יותר מתקרב אל המקור שלו. וזה מה שיתגלה בקרוב בעז"ה, וזה הגדר של העשר מכות, שהם בעולם המחשבה, מעל לדרך הטבע, והם כנגד העשרה מאמרות שהם בגדר הטבע, בגדר העשיה.

בעולם המחשבה לא שולט הטבע, בדיבור אדם צריך לדבר דבר דבור על אופניו, הוא לא יכול לדבר שני מילים בפעם אחת, אבל במחשבות אדם יכול לחשב הרבה מחשבות בבת אחת. המחשבות רצות בלי סדר. ולעומת זאת אצל הקב"ה "שמור וזכור בדיבור אחד נאמרו", הקב"ה יכול לדבר מה שאין הפה יכול לדבר והלב לשמוע, וכן "לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו" ו"גדילים תעשה לך", שניהם נאמרו בדבור אחד מלבד שזה סותר אחד את השני כמו שאומרת הגמרא, איך אפשר לומר את זה בדיבור אחד? זו הסתירה הכי גדולה שיש, ובכל זאת זה נאמר בדיבור אחד? אלא לעתיד לבוא יתגלה שדוקא הדברים שהם הכי הפכיים זה מזה, הדברים הכי קשים שיש, הם דוקא בשורש אחד. כמו עשו ויעקב שיצאו משליה אחת, הרי אין לך שונא יותר מעשו ליעקב, בכל זאת לעתיד לבוא יתגלה ששניהם באותו השורש. לעתיד לבוא יתגלה שהכל בא מהקב"ה, גם העבירות, גם הרשע הכי גדול, גם ההסתר פנים. כי אז יתגלה שהכל שייך לטוב, וזה נקרא "ה' אחד". וזה הענין של "זכור ושמור בדיבור אחד" ו"לא תלבש שעטנז וגדילים תעשה לך" שנאמרו בדיבור אחד. כי לכאורה איך אפשר לומר בדיבור אחד הרי תרי קלי לא משתמעי? אלא זה גדר מחשבה שהיא מעל לדרך הטבע, מעל לדיבור. וזה מה שעתיד להתגלות בעז"ה,"בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל", כלומר, שעתיד הכל לחזור לדרך של נס.

כמו שאומר המהר"ל מפראג ש"ליל הסדר" פירושו שאדם מבין שהעוה"ז נברא ויש לו סדר: אדם יוצא לפועלו ומרויח כסף, ועושה עוד עיסוקים, אוכל, שותה,

יושן וכו', העוה"ז יש לו סדר, ואילו בדרך של מעל הטבע אין שם סדר. אומר המהר"ל, שליל הסדר אומר לי שהניסים זה לא רק הוראת שעה, אלא גם בניסים שהם מעל לדרך הטבע יש סדר ומהלך. כלומר הניסים הם לא רק הוראת שעה, לשחרר לחץ, תשמע, כאן צריך איזה ישועה דחוף! אז הקב"ה אומר: "טוב, עכשיו נשבור את הטבע ונעשה נס", זה לא נכון! יש סדר לניסים. וזה מתגלה בליל הסדר, שאז מתגלה שכמו שיש סדר לעולם הטבע, כך יש סדר לעולם שהוא מעל לטבע. וזה כמו שני מסילות ברזל, מסילת ברזל אחת גלויה, ומסילת ברזל מעליה נסתרת, אבל בעצם זו אותה הדרך זו מסילה של עשרה מאמרות וזו מסילה של עשר מכות, עשרה מאמרות זו מסילת הברזל שכולם הולכים בה, כל אחד קונה כרטיס ועולה, אבל יש עשיר גדול שלא מתאים לו הרכבת למטה אלא הוא רוצה את הקומה השניה שברכבת. זו אותה רכבת שנוסעת על אותה מסילה ועוצרת באותם התחנות, רק שיש קומה א' וקומה ב', ובקומה ב' לא כל אחד יכול להיכנס רק עשיר גדול, בקומה ב' לא כל אחד יכול לעשן לידך ולהפריע לך, שם יש רק עשירים גדולים, כי הרי כל כרטיס שם עולה עשרת אלפים דולר, ומי שיש לו כיס כזה להוציא עשרת אלפים דולר על כרטיס כמו שלאדם רגיל זה להוציא עשרה שקלים הוא עשיר גדול, ויש כאלה עשירים, וכל זה באותה הרכבת זה קונה כרטיס בעשרה שקלים וזה קונה כרטיס בעשרת אלפים דולר. וכמובן שהרכבת למעלה לא אותה הרכבת שם אין בעיות, אין עישון, כל הכיסאות מרופדות וכו' שם כל דבר הולך אחרת לגמרי. כלומר הרכבת היא אותה הרכבת, אותה מסילת ברזל, רק זו קומה עליונה שאף אחד לא יכול להיכנס לשם רק מי שיש לו כרטיס, רק מי שהוא עשיר גדול, ועשיר גדול שיכול להיכנס לקומה ב' עולם המחשבה, זה רק מי שהוא גיבור בתורה, ממילא הוא נקרא עשיר שיכול להיכנס לשם. ואת זה אומר המהר"ל; תדע לך יש גם סדר לניסים, כלומר אל תאמר שעולם הטבע הוא השולט ולפעמים בלית ברירה נעשה נס ונשתנה הטבע, אלא תדע שיש סדר לניסים, זה אותו הדבר, זה מקביל אחד לשני, רק שכל זה לא מתגלה, אבל בליל הסדר זוכים וזה מתגלה.

בליל הסדר מתגלה שהסדר של מעשה בראשית זה רק סדר של עשיה, וסוף מעשה במחשבה תחילה, ויש גם את עולם המחשבה. תדע לך שכל מעשה בראשית זה רק נראה לך, מפני שאנחנו אנשים פשוטים, עניים, אנו לא רואים את האמת, אבל עשירים גדולים זוכים לראות את עולם המחשבה. לעתיד לבוא כל עם ישראל יזכו להיות עשירים גדולים, ויזכו להיכנס אל עולם המחשבה, והעשירות שתהיה לעתיד לבוא היא לא בכסף, לעתיד לבוא לא נצטרך את הכסף, כמו שרואים שכתוב אצל שלמה שנתן את הכסף בירושלים כאבנים, כי אין הכסף נחשב בימי שלמה למאומה, וכל שכן לעתיד לבוא, כי מה ששלמה נתן את הכסף בירושלים כאבנים היה לפני שנשא את בת פרעה, כל שכן לעתיד לבוא שלא יהיה שייך כלל וכלל בת פרעה, הטומאה הזו לא תהיה, וממילא לא יהיה שייך כסף בכלל.

וכתוב בפסוק: "אוהב כסף לא ישבע כסף", ודרשו חז"ל: "אוהב תורה לא ישבע תורה", כלומר כל הכסף הוא רק תוצאה מהרכבת העליונה, והרכבת העליונה זה הכסף של תורה וזה מטפטף למטה טיפטוף קטן, עד שזה נראה כמו הכסף שלנו היום. דהיינו, שהתורה היא מטפטפת וזה הכסף של עוה"ב, זה הכסף העיקרי, עד שזה אצלנו נראה ככסף גשמי, ולכן האדם כל כך אוהב כסף, מאיפה זה נובע מהטפטוף מהשמים, שמטפטף מהתורה, ובאמת האדם אוהב את התורה ולא את הכסף, הנשמה של האדם אוהבת את התורה, רק שהוא לא יודע את זה ולכן זה מתחלף אצלו והוא אוהב את הטפטוף שמטפטף מהתורה, עד שזה מתלבש בכסף והוא אוהב את הכסף. כי האמת היא שהכסף הוא משל לתורה, הכסף הוא המשל והתורה היא הנמשל, ולכן אנחנו רואים שילד קטן נמשך ל"משל", מפני שאי אפשר להסביר לו את ה"נמשל" ולכן מלבישים לו את זה באיזה סיפור, כי ילד קטן אוהב את הסיפור, רק שהוא לא מבין שכל הסיפור הזה בנוי על הנמשל, אם לא היה את הנמשל, לא היה את כל הסיפור, לא היה טעם לסיפור, אותו הדבר אנחנו לא מבינים שהכסף הוא רק משל לתורה שהיא הנמשל. אותו הדבר רואים עה"פ "ביום חתונתו וביום שמחת ליבו", אדם שמח ביום של החתונה שלו, זה היום של שמחת לבו, ולכן חתן דומה למלך ועוד מעלות כידוע, אך חז"ל דרשו את הפסוק "ביום חתונתו" זה מתן תורה "וביום שמחת לבו" זה בנין בית המקדש, כלומר: המקור של הכל זה הרוחניות, רק הבעיה היא שאנחנו לא מבינים את זה, את בית המקדש אנחנו לא רואים בכלל כרגע בעוה"ז, ולכן מראים לנו את שמחת חתן, שמחת חתן זה מעין דמעין של המעין ממה שיהיה בבית המקדש, אנחנו נמצאים בעוה"ז ולא רואים את בית המקדש, ולכן אומרים לנו, אתה רוצה לראות משהו מבית המקדש. תראה שמחת חתן! וכל זה רק אחד משישים, כי זה רק משל. הגדר של "אחד משישים" הוא הטעם המינימלי ביותר, כמו שאנו רואים שאחד בשישים הוא בטל ברוב, כי זה הטעם המינימלי ביותר, ובפחות מאחד בשישים זה בכלל לא משל, זה בלי טעם בכלל, ולכן "אחד משישים" שמוזכר בחז"ל הוא רק טעם מינימלי בגדר משל, שנוכל להרגיש את הטעם הנפלא שאנחנו לא יכולים לזכות אליו, לדעת שיש כאן שם של טעם ולא יותר מזה.

ועכשיו מתקרב "ליל הסדר" ומי שרוצה להתכונן לליל הסדר, צריך לדעת, שההכנה היא ע"י שהוא יצא מהטבע, כי בפסח מתגלה המהלך של נס, ומהלך של נס פירושו רוחניות, ואם האדם ח"ו הולך בגשמיות, זה סותר לו את כל המהלך של הנס, הטבע זה גשמיות, ונס זה הרוחניות, ואם הרוחניות שולטת, ממילא הנס שולט, ואם ח"ו הגשמיות שולטת, אז הטבע שולט. אם אדם רוצה להיכנס למסילה העליונה, לקומה ב' ששם עולם המחשבה, מהלך של ניסים, הוא צריך להיות ברוחניות, הנשמה זה נקרא דרך נס, ונס הוא מהשמים ששם מתגלה שאין טבע, לעומת הגוף שהוא מהארץ שבו מתגלה הטבע, ולכן מי שרוצה לראות אם הוא שייך לנס, שיבדוק את עצמו אם הוא שייך לנשמה שלו, ככל שהאדם יותר משליט את הנשמה שלו, ומתגבר על הרצון הגשמי ונותן אגרוף ליצה"ר, כך הוא יותר משתייך לנשמה, לגדר נס, ולעולם המחשבה. ולתת אגרוף ליצה"ר בכל מעשה גשמי, זה לא קל, כי יש מידות רעות, תאוות, עצלות, וכו' שהם מארבע יסודות שהם כנגד ארבע אותיות הוי"ה, ופירושו של דבר שכל מידה רעה רוצה למחוק אות בשם הוי"ה.

ארבע אותיות הוי"ה הם כנגד הארבע יסודות: יסוד המים, יסוד האש, יסוד הרוח, ויסוד העפר, וכל מידה רעה רוצה לבטל אות אחת משם הוי"ה, יסוד המים-זאת התאוה, שרוצה למחוק אות י' דהוי"ה. יסוד האש- זה הכעס, שרוצה למחוק ה' דהוי"ה. ויסוד האוויר-זה הגאווה, שרוצה למחוק ו' דהוי"ה. ויסוד העפר-זה העצלות, שרוצה למחוק ה' אחרונה דהוי"ה. ואלו הארבע יסודות הם דרך הטבע לעומת שם הוי"ה שהוא מעל לדרך הטבע. ולכן אי אפשר לבטא את שם ההוי"ה בעוה"ז מפני שהטבע שולט בארבע יסודות, והארבע המידות הרעות שנמשכות מארבע יסודות מתגברים על האדם, וצריך להתגבר על כל מידה רעה, כדי לגלות את האות של שם ההוי"ה שהיא רוצה להסתיר.

ונבארם אחת לאחת: יסוד העפר, אדם שנותן אגרוף לעצלות שלו בבוקר, הוא נותן אגרוף ליסוד העפר, "עפר מן האדמה" זה הגוף, אבל אם העפר זה שהוא הגוף, רוצה להיות קדוש ולקום בתחית המתים, הוא צריך לתת אגרוף ליסוד העפר, וע"י שהוא נותן אגרוף ליסוד העפר, ממילא הוא קם לנץ, או שהוא קם מוקדם לתפילה. ואני לא מדבר על אדם שעייף, מפני שהעייפות זו לא הבעי וה כי אפשר להסתדר עם העייפות, עיקר הבעיה היא העצלות. כי האמת היא שאד ום שמאוד רוצה, הוא לא יהיה עייף, כי עם העייפות הוא ימצא את הדרך להסתדר. אחד שהוא אומר שהוא עייף, תדע לך שתשעים ותשע אחוז שהוא עצל ולא עייף, וליתר דיוק זה כמעט מאה אחוז שהוא עצל! כי המבחן הוא, שאם יגידו לו עכשיו: בא לטיול יפה, אז הוא כבר לא יטען שהוא עייף, והאמת היא, שאם הוא עייף מה פתאום הוא ייצא לטיול הרי זה מזיק לבריאות אלא זה סימן שזה עצלו ות ולא עייפות! ולכן אדם שמתגבר עלו יסוד העפר ונותן אגרוף ליסוד העפר, בז וה הוא עושה מכת כינים לכל מצרים, (כי הרי כל הארבע יסודות לקו בעשר מכות במצרים, האש בתוך הברד, מים מכת דם, העפר כינים, וכו').

יסוד המים-זו התאוה. ואני לא מדבר על התאוות של הצדיקים, שלהם איו תאוה בכלל, אלא מדובר על תאוות כפשוטו, שצריך כל אחד לפחות לשלוט קצת על התאווה שלו שבאה מיסוד המים, ויסוד המים שמהם נמשך התאווה הם ממי ום התחתונים. כי יש מים עליונים ומים תחתונים, יש תהומא רבה ויש מים עליונים. וכמו שרואים בתהלים "הללוהו שמי השמים והמים אשר מעל לשמים", כל השאלה היא: מאיזה מים אתה רוצה לקבל? והמים העליונים- הם מים קדושים, הם התיקון של המים, וכאן בעולם הזה זורם "המים הזידונים" והמים הזידוני ום הם המים המלוחים של הים, מים של עוה"ז, וזה מהחלק של הקלקול שבדבר. ואילו המים העליונים זה הגשם שבא מהשמים. ולכן הגשם זה מים מתוקים, ואילו המים שמתחת השמים זה מים מלוחים, והמים המלוחים שמתחת השמים, משם יסוד התאווה, ובזה מתגלה שכל התאווה זה בסך הכל דבר מלוח, לדוגמא, אדם אוכל ואוכל, מה נעשה לבסוף עם כל האוכל הזה? כל אחד יודע בעצמו. ומה שקורה אח"כ בקבר. זה אותו הדבר ויותר גרוע. אז מה יוצא לך מכל האוכל? לכן צריך קצת להתבונן בזה ולקדש את האכילה!

יסוד האש-זה הכעס. כשאדם כועס הוא מבעיר את האש של גיהנם, העצי ום של האש בגיהנום מתפרנסים מהכעס, כמו אדם שמסיק תנור יש לו עצים, או נפט, או שאר חומר בערה, אבל מאיפה העצים של ההסקה של גיהנם? איפ וה החומר בערה של גיהנם? מהאש של הכעס. כאשר אדם כועס הוא בסה"כ מצית את עצמו, הוא מכין לעצמו את העצים שעליהם הוא ישרף בגיהנם, מי מכין לך את העצים לשריפה בגיהנם? אתה בעצמך ע"י הכעס! ועם יסוד האש-צריך להשתמש באש של קודש לעבוד את ה', להתרומם בעבודת ה', לשמוח בעבודת ה'. וכמו שמסופר על החפץ חיים שהיה עושה בכל יום וידוי על זה שהוא לא שמח בעבודת ה' לפי מדרגתו. לכן צריך לקחת את יסוד האש ולהשתמש בו בקודש כגון בשמחה בעבודת ה'.

יסוד האוויר-זה הגאוה. ובאמת כל הגאווה היא רק של הקב"ה כמו שכתוב "ה' מלך גאות לבש", ואדם שמתגאה הוא מקלקל את האוויר, כל הסוד של יציאת מצרים זו היציאה מן הגאוה, פרעה היה עושה עצמו אלוה. ואנו צריכים לצאת מקליפת פרעה, לצאת מהגאוה, וכל יום אנו אומרים פעמיים ביום בקריאת שמע "אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים", כלומר הקב"ה אומר לנו: הוצאתי אתכם ממצרים כדי להיות לכם לאלקים! ולכן משה רבינו אמר על עצמו "ונחנו מה" שפירושו: אני בטל לקב"ה. וכשאדם זוכה לענוה הוא נקרא אדם השלם, כי אדם בגימטריא מה, וזה "ונחנו מה". כלומר שאדם זוכה להגיע לענוה, לבחינת "מה" אז הוא אדם.

והארבע יסודות האלה שהם כנגד ארבע אותיות הוי"ה, מתגלות בעוד ועוד אופנים, כגון בסוף תפילת שמונה עשרה אנו אומרים "עשה למען שמך, עשה למען ימינך, עשה למען תורתך, עשה למען קדשתך", וזה גם כן ארבע לשונות, כנגד ארבע אותיות הוי"ה, והם כנגד ארבע עולמות אצילות, בריאה, יצירה, עשיה. וכן בקבלת התורה נאמר "וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השפר ואת ההר עשן", וגם כאן יש ארבעה לשונות, כי התורה ניתנה בארבע יסודות כדי לתקן את העולם, קולות, לפידים, קול שופר, והר עשן, הם כנגד הארבע יסודות. וכן אנו מבקשים תמיד בזכות שלושת האבות ודוד המלך שהוא רגל רביעית.

ויהי רצון שנזכה להכין את עצמנו לפסח כראוי, ונזכה לפה סח, שהפה ידבר כראוי, ו"סח" זה גימטריא חיים, ונאמר "כי חיים הם למוצאיהם" בפה. שהחיים יהיו חיים אמתיים שדיבורי התורה לא יהיו מהשפה ולחוץ, וכתוב בחז"ל "זכה נעשית לו סם חיים לא זכה-סם המוות", ו"לא זכה" הכוונה היא שאם האדם לא זיכך את עצמו ומדבר דיבור, ממילא יש סטיה בדיבור ונוצר פיצוץ, וזה סם המוות. כמו שאומרים לאדם שמדבר "תשמע לא מתאים לך לדבר ככה, הדיבור שלך זה לא דיבור", אפשר לדבר הרבה דיבורים, אבל העיקר לקיים את הדיבור שמדברים, וזה נקראת "תורת חיים".

כתוב שטובה מכת מרדות אחת בליבו של אדם, דהיינו שאדם כועס על עצמו ונותן לעצמו אגרוף בוידוי, ולא רק סתם לתת אגרוף בוידוי, אלא צריך שהאגרוף יהיה מחמת שהוא כועס על עצמו כמו שהוא נותן אגרוף לשני שנתן לו סטירה, אבל לא לתת אגרוף חזק פיזית כי זה לא בריא וזה יכול להזיק, חוץ ממי שיש לו "שכפ"ץ" כמו שלי (דהיינו המספר רב של הציציות שיש על גופו של הרב שליטייא). אבל מי שאין לו "שכפ"ץ" זה יכול להזיק לו ללב. אני זוכר שפעם אחת נתתי קצת מכה חזקה ב"סלח לנו" ואפילו עם ה"שכפ"ץ" שיש לי לא הרגשתי טוב, ולכן אני לא מדבר על אגרוף חזק פיזית אלא לכעוס על עצמו. ומי שרוצה לתת לעצמו אגרוף חזק, בהרגשה כמו שהוא נותן לשני, אני מייעץ שייתן אגרוף חזק ויעצור ממש ליד הגוף, אבל כל הענין הוא לתת מכה חזקה בפנימיות הלב, להרגיש ב"סלח לנו" כשאתה מכה על הלב, כמו שאתה מרגיש על אחד ששרף לך את הבית, שאז איך תתן לו אגרוף?! היצה"ר לא שרף את הבית שלך אלא את הנשמה שלך! את הבית אפשר לתקן אבל את הנשמה זה יותר מורכב, ב"סלח לנו" צריך להכות את היצה"ר והוא נמצא בחלל השמאלי של הלב, ולכן שם צריך לתת לו את המכה. והחלל השמאלי הוא החלל הגדול שבלב, ואילו החלל הימני הוא החלל הקטן, ולכן היצה"ר נמצא בחלל השמאלי של הלב, כי הוא לא מסתפק בחדר קטן אלא הוא רוצה מקום גדול, וצריך להכות לו שם בחלל השמאלי שבלב, כי משם הוא שרף לך את הנשמה. ואיך אפשר עכשיו לתקן את הנשמה שנשרפה? ע"י מכבה אש? ודאי שלא! רק ע"י תשובה! אפשר לתקן את השריפה שבלב, ולתת מכה ליצה"ר בחלל השמאלי שבלב, זה נקרא: תשובה, ע"י שהאדם כועס על עצמו, הוא נותן מכה ליצה"ר!

ויהי רצון, שנזכה עם כלל ישראל לעשות תשובה שלמה, שזה מתבטא בחמץ ומצה של פסח, כי כל ההבדל בין חמץ למצה הוא באותיות ה' וח', וכל ההבדל בינהם הוא החלון שבאות ה'. והגמרא אומרת בהקומץ שהאות ח' מרמזת על הנפילה, והאות ה' מרמזת על התיקון בתשובה ע"י החלון שבצד שמאל, ולכן נישאר לנו רק להפוך את החמץ למצה, לפתוח את החלון של התשובה ע"י אכילת מצה. כי ע"י אכילת מצה זוכים לפתוח את החלון שבאות ה' ולזכות לתשובה, ויהי רצון שנזכה לתשובה שלמה, ונזכה ל"בבניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל" דהיינו שע"י תשובה זוכים לגאולה.

תוכן העניינים

ויצא יצחק לשוח - א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה