אור ברסלב
ויצא יצחק לשוח - א כי אם ברוחי אמר ה' - פסח

ויצא יצחק לשוח - א

כי אם ברוחי אמר ה' - פסח

"יציאת מצרים" מן הגאוה אל הטוב שבי - פסח

מצרים קבלו עשר מכות, ורבי יהודה היה נותן בהם סימנים: "דצ"ך עד"ש באח"ב", הריב"א מסביר את הענין בחלוקה הזאת, וכותב: שמתוך העשר מכות שקיבלו מצרים, שלוש מכות ניתנו ללא התראה, ואלו הם: כינים, שחין וחושך. וממילא יוצא שכל מכה ללא התראה יוצרת מחיצה לעצמה, מכת כינים ללא התראה, והיא בסוף תיבת דצ"ך, וכן שחין היא מכה ללא התראה, והיא בסוף תיבת עד"ש, וכן מכת חושך היא ללא התראה. כלומר כל דבר שהוא בלי התראה, זה נקרא שהוא נגמר ועובר לקומה חדשה, וזאת החלוקה של דצ"ך עד"ש באח"ב. ומוסיף הריב"א: שאם נתבונן, נראה בשלוש המכות כנם שחן חשך (בכתיב חסר) , שבשלוש האותיות הראשונות של כנם שחן חשך יוצאת מכת חשך, ובשלוש אותיות האמצעיות יוצאת מכת שחן, ובשלוש אותיות אחרונות יוצאת מכת כנם, כלומר כשאדם נותן עונש לשני ונותן לו מכה, כשהוא נותן לו עונש חדש הוא מתרה בו שוב כי העונש החדש הוא "קומה חדשה" העונש הראשון, הקומה הראשונה לא הספיקה, לכן הוא נותן לו עונש חמור יותר בקומה שניה. אצל פרעה נעשו שלוש חלוקות של דצ"ך עד"ש באח"ב, כי הם שלוש חלוקות של עונשים זו למעלה מזו. כלומר: הקב"ה התרה בפרעה פעם אחת ואז נתן לו שלוש מכות, ואח"כ שוב התראה בקומה חדשה, ושוב שלוש מכות, ועוד התראה בקומה שלישית שמביאה עוד שלוש מכות. וככל שמתווסף מכות, כך העונש הוא חמור יותר, כמו שרואים שבהתחלה כתוב "ויכבד לב פרעה", ואילו לאח"כ כתוב "כי אני הכבדתי את לבו", ולכן כל מכה ומכה היא עונש יותר קשה, עד מכת בכורות, שאז הכל מתפוצץ. ממילא יוצא שכל מכה ומכה יותר קשה מקודמתה וכל רצף של שלוש מכות יותר קשות מהשלוש שבאים אחריהם. והחלוקה של שלוש, הם כנגד נפש רוח ונשמה. כלומר בהתחלה זה עונש קטן, כנגד נפש, ולאח"כ יותר קשה, כנגד רוח, עד הסוף שזה כנגד הנשמה, שאז הוציא להם הקב"ה את הנשמה (במכת בכורות) ולכן צריך בכל פעם התראה חדשה בפני עצמה, כי בכל פעם העונש עולה יותר כלומר, חוץ מהחלוקה של רצף של שלוש, שהחלוקה היא כנגד נפש רוח ונשמה, שכל שלוש מכות רצופים הם קומה אחת בקושי העונש, כל מכה בתוך כל רצף מהשלוש, היא מכה יותר קשה מקודמתה (כגון מכת צפרדע היא קשה יותר ממכת דם וכן הלאה, וכן המכות עד"ש בכלליות, הם יותר קשות מדצ"ך).

ורואים בקומה הראשונה בדצ"ך, שבשתי המכות הראשונות שהם דם וצפרדע, למרות שפרעה מקבל התראה ומכה, בכל זאת הוא ממשיך להיות רשע, ואילו במכה השלישית, במכת כינים כתוב שהחרטומים אמרו "אצבע אלקים היא", דהיינו שבמכת כינים החרטומים אומרים אנחנו לא יכולים לעמוד במכה הזאת, המכה הזאת היא "אצבע אלקים", אנחנו מרימים ידיים. ולמה דווקא במכת כינים החרטומים מרימים ידיים? אלא אומרים חז"ל, שאין הדיוט יכול לשלוט בדבר שהוא פחות מעדשה, כינים גודלם פחות מעדשה, ועל כן החרטומים לא יכולים לשלוט בהם, ובזה הם מודים ש"אצבע אלקים היא".אבל שוב חוזרת השאלה, למה הם לא יכולים לשלוט בדבר שהוא פחות מעדשה? אולי בגלל שהם לא יכלו לראות אותו שיביאו מיקרוסקופ, היום יש מעבדות גדולות, שעושים מחקרים אפילו על חיידקים, הרי מסתמא היה להם במצרים ציוד יותר משוכלל ממה שיש לנו היום. אלא נתבונן מה זה נקרא "שיעור עדשה", שיעור עדשה הוא שיעור של טומאת שרץ. שהרי אבר שלם משרץ מטמא, אבל כאשר האבר הוא לא שלם זה מטמא רק בשיעור עדשה. כלומר עדשה הוא שיעור של טומאת שרץ, והגר"א אומר: שיש בתורה שמונה שרצים שמטמאים, והם כנגד שמונה כוחות הטומאה, כנגד שמונת המלכים שמלכו באדום המוזכרים בפרשת וישלח ואדום זה נקרא גלות ושבירת כלים וכו' ולכן בדבר שהוא כעדשה אין להם כוח לשלוט. ואמנם ראינו שטומאת אומות העולם זה כנגד השמונה שרצים, כנגד שיעור עדשה, אבל בכל זאת צריך להבין למה באמת אין להם כוח לשלוט בדבר שהוא כעדשה? והשאלה מתחזקת, כי כשאדם רוצה לטפל במשהו קטן, אז אתה יכול לומר שבדבר קטן אתה לא יכול לטפל מפני שאתה לא יכול לתפוס אותו, אבל כאן הרי לא מדובר בטיפול פיזי, פה מדובר בכישוף, רק לעשות כוונה אחת וזהו זה, ולכן השאלה מתחזקת מה ההבדל בכוונה, בין דבר שהוא קטן, לבין דבר שהוא גדול? וזה באמת לא מובן, באריה גיבור הוא יכול לשלוט, ועל כזאת כינה קטנה הוא לא יכול לשלוט?! הרי כל ילד קטן שרק נותן מכה קטנה ביד שלו, הוא הורג את הכינה, וכאן החרטומים לא יכולים לשלוט עליה?! זה לא מובן. אלא רואים שכישוף הוא דבר הפוך לגמרי. על אריה ופיל הכישוף יכול לשלוט, ולהוציא א ות מכת דם וצפרדע גם החרטומים יכולים, אבל כשבאה כינה קטנה, בזה הוא כב ור לא יכול לשלוט, למה? כי זה מגלה ש"לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה' צבאות".

אותו הדבר רואים אצל טיטוס הרשע, טיטוס אמר: אני החרבתי את בית המקדש, אמר לו הקב"ה: בריה קלה תהרוג אותך! טיטוס הרשע הרג את כל ירושלים, הוא החריב את הכל, הוא הרג רבבות עד שאי אפשר לספור כמה שהוא הרג, הוא הפיל כאלה חומות ברזל שעמדו מאות בשנים והרג את הגיבורים הכי גדולים, ולבסוף: הרג אותו יתוש קטן. כלומר, יתוש כזה קטן שאתה יכול להרוג אותו בלו לשים לב בכלל, הוא הרג את טיטוס! הקב"ה אמר לטיטוס: יתוש קטן ינצח אותך! למה? כי "לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי אמר ה' צבאות".

אותו הדבר החרטומים, הם יכולים לשלוט על דובים ואריות, הם יכולים להפוך את כל העולם, אבל כשמגיעים הכינים הקטנים האלה, הם כבר לא יכולים ואומרי ום "אצבע אלקים היא", וזה מגלה שבעצם החרטומים לא מסוגלים לעשות כלום. הכינים הקטנים רק מגלים שבעצם החרטומים לא יכולים לעשות מאומה, וכ ול מה שהם יכולים לעשות ועשו זה רק מחמת ה"הסתר פנים", כלומר; לא מחמ ות שהחרטומים "יכולים", כי אפילו בדבר קטן הם לא מסוגלים לשלוט, וכל שכו בדבר גדול, הם הצליחו רק בגלל שיש הסתר פנים. החרטומים לא יכולים ע ול הקב"ה, אלא יש פה הסתר פנים, והראיה הגדולה לזה: מכת כינים. דהיינו, בכיני ום כאלה קטנים, אתם לא מסוגלים לשלוט, קל וחומר בדבר גדול! וכל מה שהצלחתם זה רק מחמת ההסתר פנים. וזה מה שאמרו לטיטוס הרשע, גם על יתוש את וה לא מסוגל, והיתוש הקטן הזה נכנס באוזן של טיטוס, ותוך שבע שנים הפך לגוד ול של ציפור, והמקור שלו היה מברזל, אי אפשר היה לשבור את המקור שלו, ומקור של יתוש זה כזה דבר קטן שאפילו אי אפשר לראות אותו בכלל, אבל כאן אצל טיטוס היתוש הפך לציפור והמקור לברזל, וכל זה מראה לטיטוס שאפילו ע ול יתוש הוא לא יכול לשלוט! ואם על יתוש טיטוס לא יכול לשלוט, כל שכן שעל חתול הוא לא יכול לשלוט! וכל שכן שעל אדם הוא לא יכול לשלוט! וכל שכו שעל כל ירושלים שודאי הוא לא יכול לשלוט! רק מה שנראה היה לו שהוא הצליח-זה רק מחמת ההסתר פנים.

וזה שאמרו חז"ל: ש"מקדש שרוף שרף", דהיינו טיטוס הרשע הוא רק "שליח". טיטוס בעצמו, בטח שהוא לא יכול לעשות מאומה, רק האמת היא, שבורא עולם שלח אותו! אותו הדבר במכת כינים אמרו לפרעה ולחרטומים: אתם לא יכולים לשלוט בכלום, ומה שנראה לכם שאתם יכולים לשלוט במשהו, זה רק מחמת ההסתר פנים. בורא עולם עשה אתכם רק בתורת שליחות, "מגלגלים זכות ע"י זכאי וחובה ע"י חייב", פרעה הרשע הוא החייב והתגלגל על ידו החוב של עם ישראל, אבל הוא מעצמו אין לו שום כוח, וזה מגלה ש"לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי אמר ה' צבאות". וכל זה נקרא "אצבע אלקים" כמו שאמרו החרטומים במכת כינים "אצבע אלקים היא".

ובקריעת ים סוף התגלה דבר גדול יותר: יד ה', כמ"ש: "וירא ישראל את היד הגדולה", ומה ההבדל בין יד לאצבע? ההבדל הוא, שכשאדם רוצה להרביץ למישהו הוא לא יעשה זאת באצבע אלא ביד, וכשהוא ירצה להראות דבר מסוים הוא יראה זאת באצבע, פירוש, יש פה גיבור גדול שרוצה לתת אגרוף, הוא יעשה זאת ביד, אבל כשישאלו איפה הגיבור הזה אז יראו באצבע על מקומו, כלומר: הידיעה שבדבר זה האצבע, והבפועל שבדבר זה היד, דהיינו הגילוי של הכוח הוא ביד, ולהראות דבר הוא באצבע. וזה יציאת מצרים לעומת קריעת ים סוף, שיציאת מצרים זה אצבע אלקים היא, ואילו קריעת ים סוף זה גילוי יד ה', אם כינה כזאת קטנה הפילה אימפריה שלמה ואיבדה את כל החרטומים ששלטו בכל העולם, וכל זה רק באצבע, מה התגלה בים סוף שזה גילוי של היד, איזה בית ספר היה למצרים בקריעת ים סוף. אנחנו צריכים להתחזק מזה מאוד, שאם כינה אחת עשתה כזה בית ספר לכל החרטומים, אז מה קורה בכל דבר ודבר בעולם, הכינה הזאת גילתה למצרים ש"לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי אמר ה' צבאות", וגם זה מלמד אותנו ומגלה לנו סימן, שכל דבר שאנחנו עושים זה רק נדמה לנו שאנו עושים, והאמת היא שרק הקב"ה עושה! מה שנראה לך שאתה גיבור, מה שנראה לך שאתה יכול לנצח זה רק מחמת ההסתר פנים, זה נראה לך שכך זה האמת ואתה הוא זה שעושה, אבל הכל זה רק ב"כאילו", למעשה האדם לא יכול לעשות כלום. כי הרי מי מחייה אותך בכל רגע ושניה? רק הקב"ה! לדוגמא, אדם רוצה לפתוח את הפה, מי פותח הפה? המוח, והראיה, שכשיש שיתוק במוח, האדם לא יכול לפתוח את הפה, ומי מפעיל את המוח? הקב"ה. כמו שרואים שאפילו אדם שיושן שינה עמוקה, או שח"ו אדם צמח, בכל זאת המוח ממשיך לפעול, מי מפעיל אותו באותו זמן? רק הקב"ה. ולכן גם עכשיו כשאתה רוצה לפתוח את הפה, מי פותח הפה? המוח, שהוא נשלט ע"י הקב"ה, ממילא יוצא שהקב"ה הוא זה שפותח לך את הפה, וכל זה לא חידוש, וזה לא מצד האמונה זו המציאות הפשוטה, מי פתח את הפה- המוח, ואתה שולט על המוח?! ודאי שלא, אז מי פתח את הפה? לבד זה נפתח, אתה רק רוצה לפתוח את הפה, אבל לא פותח אותו, כשאדם אומר: "אני פתחתי את הפה", פירושו: "אני רציתי לפתוח את הפה, והוא נפתח לבד". כי הפה נפתח ע"י המוח, ואת המוח הקב"ה מתכנת, ממילא מובן שהקב"ה הוא זה שפתח לך את הפה, ולמה הקב"ה פתח לך את הפה? רק בגלל שרצית לפתוח אותו, יוצא שאם אתה רוצה דבר מסוים, בורא עולם מיד שומע אותך, אתה רוצה לפתוח את הפה, זה נקלט במוח וזה נעשה, מי תכנת את המוח לפתוח את הפה? הקב"ה, כלומר בורא עולם אומר אם אתה רוצה, אתה תקבל מיד.

מה זה נקרא "שיתוק מוח" ח"ו? שיתוק מוח פירושו; שיש גזירה על האדם שהוא רוצה לפתוח את הפה, והוא לא יקבל את הרצון שלו, "שיתוק" פירושו: בשמים קבעו שכאשר אותו אדם רוצה לעשות פעולה מסוימת, הוא לא יוכל לעשות אותה. לדוגמא: אותו אדם רוצה להרים את היד, בשמים אומרים: מה פתאום שניתן לו להרים את היד? יש עליו גזירה שהוא לא יוכל להרים את היד! מפני שאתמול הוא נתן סטירה או אגרוף, למישהו, ממילא באותו זמן שהוא ירצה להרים את היד, הוא לא יהיה מסוגל! או שאותו אדם רוצה לדבר, והוא לא יכול מפני שיש עליו גזירה משום שאתמול הוא דיבר באותו הפה דברים בטלים, ולכן כאשר עכשיו הוא רוצה לדבר הוא לא יכול, לדבר זה נס, ולאותו אדם לא מגיע נס כזה, לכן אותו אדם מקבל שיתוק לא עלינו. השיתוק הוא לא שיתוק גרידא, אלא שיתוק פירושו בורא עולם נתן הוראה במוח שהוא לא יעשה את הרצון של האדם, בפרט הזה המוח לא מתוכנת, ממילא מה שאני רוצה לעשות פעולה מסוימת, היא לא תעשה. והשיתוק נעשה מחמת העבירה של אתמול, או שיש כפרת עוונות בזה, כל זה כבר חשבונות שמים. זה יכול גם לקרות מפני שאותו אדם עתיד לעשות עבירה. אבל עפ"י רוב זה קורה מחמת שהוא כבר עשה עבירה. וכל זה רק בפעולה פשוטה של פתיחת הפה. עוד לא דיברנו על הדיבור בעצמו, כשאדם רוצה לדבר הוא משתמש בחמשת מוצאות הפה, שפתים, שינים, חיך, גרון ולשון, כשאדם מדבר דיבורים, חמשה איברים פועלים בו זמנית במהירות הבזק, והאדם בעצמו לא יודע איזה איברים פועלים בו עכשיו, כמו שרואים שילד קטן בן שלוש שרק מתחיל לדבר הוא כבר מדבר משפטים שלמים שיש בהם חמשת מוצאות הפה, והילד הקטן הזה בכלל יודע שיש לו חיך? הוא יודע מה זה לשון? הוא יודע מה זה שינים בכלל? ודאי שלא, האדם רק רוצה לדבר מילה מסוימת, והמילה הזאת דורשת את חמשת מוצאות הפה, ממילא באותו הזמן בורא עולם אומר למוח קום תפעיל חמשה איברים. כאשר האדם מדבר הוא בכלל מתכוון להפעיל את החיך? אז איך יוצא הדיבור? בורא עולם כבר מסדר את זה. האדם בעצמו רק רוצה לדבר אבל האמת היא שהוא לא מדבר, רק שבורא עולם מסדר כבר את כל מה שצריך בשביל לדבר. כלומר האדם רק רוצה והקב"ה מתכנת את המוח שהרצון של האדם יתקיים, וכשיש לאדם שיתוק ח"ו פירושו, שהמוח לא מקיים את הרצון של אותו אדם, ואותו אדם הולך לרופאים שיעזרו לו.

אומר האבן עזרא: שכתוב בפסוק "ורפא ירפא" ודרשו חז"ל; מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות, כל זה מדובר רק כאשר השני פצע אותו, כי אז זה לא נראה כ"כ שהוא חולק על גזירת שמים ומותר לו לעשות השתדלות וללכת לרופא, אבל אם ה' עשה את אותו אדם חולה, אז אסור לו ללכת לרופא בשום פנים ואופן! ככה זה לפי האבן עזרא, שאצלו היתה האמונה בחוש. כאשר האבן עזרא ראה את הגמרא הזאת בבבא קמא, הוא קיבל את זה, אבל הלב שלו עדין לא קיבל את זה ואמר שכל מה שכתוב בגמרא זה רק כאשר אחד חובל בחברו כמו שהתחיל הפסוק "וכי יריבון אנשים" וכו', כי כאשר שני אנשים רבים ואחד נפצע והולך לרופא, זה לא כ"כ סותר את גזירת שמים, אבל כאשר המחלה היא ישירות מה', אז אפילו בפיקוח נפש, אפילו חולה מסוכן, לפי דבריו אסור לו ללכת לרופא (ואנחנו לא פוסקים לפי דבריו). האבן עזרא הבין שאם בורא עולם אמר עכשיו שהמוח לא יפעל אז מי זה הבשר ודם שיכול לנסות לעשות אחרת, אצלנו חולה זה נקרא מצב, לזה יש אנגינה, או שפעת, ולפי האמת זה לא אנגינה, האמת היא שבורא עולם אמר שדבר זה וזה לא יפעל, רק עכשיו קראו לזה ב"שמות", שפעת אנגינה וכו', האמת היא שאין למחלה שם, רק שבורא עולם החליט שדבר מסוים לא יפעל. היום הרופאים נותנים שמות למחלות, והאמת היא שאין לזה שמות, אומרים זה שיתוק מוחי בצד ימין, וזה שיתוק בצד שמאל, זה אנגינה וזאת שפעת וכו', והאמת היא שזה לא נכון, רק שבורא עולם החליט כאן שדבר מסוים לא יפעל. ותדע, שככל שהאדם פחות נותן שמות למחלות, כך הוא יותר מאמין. כי האמת היא שאין לזה שמות, אותו הדבר רואים באדם הראשון שקרא לכל חיה ובהמ וה את השם שלה, וכאשר אמר לו הקב"ה אתה מה שמך? ענה: אני נאה להקרא אדם שנבראתי מן האדמה. ואדם הראשון זכה ל"חכמת אדם תאיר פניו" הו וא קרא לכולם שמות, הוא זכה לצלם אלקים וחז"ל שיבחו אותו על זה, והוא קור וא לעצמו אדם שנבראתי מן האדמה, הכוונה היא שאדם הראשון טען, אין לי ש ום בכלל, אני רק שליח של ה', לכן, איך אני יכול לקרוא לעצמי שם, הרי "שם" ז וה מהות, ולי אין מהות, אני רק שליח של ה', לכן אני רק יכול לומר דבר אחד נבראתי מן האדמה, זו המציאות. להגדיר בהגדרה את עצמי אני לא יכול, אני ר וק שליח של ה', ולכן אין לי שם. מפני ששם פירוש הגדרה ואני רק שליח של ה', ולכן הוא קרא לעצמו "אדם" שנבראתי מן האדמה, הוא רק אמר את המציאות.

ועכשיו אנחנו צריכים להתחזק ולהתבונן אם כינה אחת לימדה כזה בית ספ ור את כל המכשפים של מצרים, אז מה אותנו יכולה ללמד כינה אחת?! ואם כינ וה אחת מלמדת ככה, מה יכול ללמד אותנו חתול?! והאמת היא שכל דבר ודבר בעולם יכול ללמד אותנו דברים אין סופיים. אם כינה אחת לימדה כזה בית ספ ור גדול את מצרים וכל זה רק ב"אצבע", מה לימדה אותנו קריעת ים סוף שזה ביד, וכל שכן שכל אדם צריך בעיקר להתבונן בעצמו, בגוף שלו כי האדם חי את זה, לדוגמא: להתבונן במערכת העיכול, זה החיים שלך. תתבונן בזה ותלמד מזה. וכשאתה מברך "אשר יצר" תתבונן יותר, תחשוב קצת יותר, וגם ב"ברכות הנהנין", כאשר אתה מברך "שהכל נהיה בדברו" תתבונן אז במערכת העיכול וכו'.

הבן שלי ישראל מאיר שיחי' סיפר לי, שהרבי מאמשינוב שליט"א, לא אוכ ול לחם באמצע השבוע, וזה לא בגלל שקשה לו לאכול לחם, אלא כיון שברכת המזון אצלו לוקחת כמה שעות ואין לו זמן, לכן הוא לא אוכל לחם באמצע השבוע. הוא פשוט למד את הבית ספר הזה של גוף האדם, הוא אמנם עוד לא סיים ללמוד אותו כי זה הרי בית ספר אין סופי, אבל בכל זאת הוא כבר למד הרב וה מאוד על גוף האדם. ולכן ברכת המזון לוקחת אצלו כמה שעות. וכך כל אד ום צריך להתבונן בגוף שלו, ובכל פרט ופרט בבריאה וללמוד ממנה.

חיזוק האמונה והביטחון - פסח

בברית בין הבתרים הקב"ה אומר לאברהם אבינו "ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה, וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכש גדול".

עכשיו, יבוא אדם פשוט ויאמר "תשמע הכל נכון אבל אני לא רוצה להיות בדור הזה שירדו למצרים, יש שם סבל וייסורים ואני לא רוצה להיות באותו הדור לסבול", ומי שהיה באותו הדור יבוא וישאל למה הייתי צריך ליפול בכזה דור שבו דווקא נגזרה הגזירה על בניו של אברהם אבינו הרי למעשה יש פה סבל. ודאי שיש פה גם גאולה, שהרי כל יום אנחנו אומרים "ממצרים גאלתנו מבית עבדים פדיתנו", מזכירים יציאת מצרים כל יום כי בכל יום יש יציאת מצרים, אבל מצד שני יש גם קושיות בגאולה הזאת. אמנם באמת יש גאולה, אבל יש גם צרות באמצע. ואלה שנשארו במצרים מה יגידו הרי ודאי שיש פה בחירה מסוימת, שצריך לומר שגם מי שהיה בזמן הזה של גלות מצרים, הוא ג"כ יכול היה להיפטר מזה, לא ניתן לומר, האדם הזה נולד באותו דור, לכן הוא צריך לפרוע את החוב של עם ישראל הוא יסבול בשביל כולם, לכן עכשיו הוא הולך לעבודת פרך, וכתוב בחז"ל התיאור איך שהתחיל השיעבוד של בני ישראל בהתחלה היה בא פרעה ואומר תעשו איתי בטובה (מרצונכם החופשי) , מה שמסתבר לעשות (הגיוני שלא יסרבו) , ומכאן ואילך הוא מדד את התפוקה שלהם כמה הם יכולים לעשות וככה הם היו צריכים לעשות את המתכונת הזאת בכל יום ויום, ודאי חייבים להגיד שיש פה אפשרות להיפטר מזה והראיה, שבאמת בני לוי לא היו באותה הגזירה, אעפ"י שפרעה לא כ"כ העריך אותם ובכל זאת פרעה לא פגע בהם, אז מה כאן הניסיון?! הניסיון הוא כזה שהגדר של שיעבוד מצרים הוא שזה הדבר שהכי מסתבר בעולם, נתאר לעצמנו שיש פה עכשיו את נשיא ארצות הברית ואני אזרח פשוט והוא אומר לי היום "בוא נעשה מחווה אחד עם השני נעדור בגן אחד משותף. נעשה איזה חוויה משותפת באיזה גן שעשועים ביחד. אתה אזרח פשוט, אני נשיא ארצות הברית ואני אומר לך, בוא נעשה איזה מחווה היום ביחד, באחד הפארקים שלי", ודאי שכל אחד ואחד מאיתנו היה מתרגש, כל אחד היה מכין את עצמו היטב לכזה מפגש, כל אחד היה מכין את עצמו באיזה התרגשות מיוחדת לבוא, מי יודע כמה טובות אני יכול לקבל שמה, כמה בונוסים אני יכול לקבל, אולי פעם אני אצטרך איזה טובה, אולי פעם החבר שלי יצטרך איזה טובה, בקיצור, זה מאוד משתלם לי להכיר את הנשיא הזה. לעומת זאת, יבוא אחד ויאמר: "מי אמר שצריך לעשות השתדלות פה ממה נפשך, אם בורא עולם רוצה לעזור לי, הוא יעזור לי גם בלי הנשיא הזה, ואם בורא עולם לא רוצה לעזור לי, גם הנשיא הזה לא ירצה לעזור לי, וגם אם הוא ירצה הוא לא יצליח".

א"כ תשב בבית ואל תענה להזמנה הזאת. ובאמת, בשאלה הזאת מי צודק השאלה הזאת היא מאוד קשה. האמת, שניהם צודקים, תלוי לפי דרגתו של כל אחד ואחד כמובן, ודאי שלפי האמת האבסולוטית, לא צריכים להיענות להזמנה הזאת, לפי האמת האבסולוטית והרוחנית, ודאי שזו הזמנה מיותרת, ודאי שאם יעקב אבינו יקבל את ההזמנה הזאת, הוא יצחק עליה. הוא אפילו לא יטרח לפתוח אותה (כמו בני לוי) כי מה זה משנה שהוא הנשיא? הרי בורא עולם יכול להביא לי הכל גם בלעדיו, אבל השאלה היא האם אני הגעתי למדרגה הנכונה הזאת? אם אני בעצמי לא מרגיש כך, אז אני צריך לנהוג לפי המדרגה שלי אם אני אנהג בעצמי שלא לפי מדרגתי ולא אענה להזמנה הזאת, אז אני טיפש ואני שופך דמים לגבי עצמי. למה? כי אני לא במדרגה הזאת, ולכן אני חייב להשתדל. כי אולי בורא עולם רוצה דווקא ככה והסיבה שהוא לא נותן לי מפורש, כי אני לא בדרגה הזאת, כי אני בעצמי גורם שיהיה לי הסתר פנים. כלומר אני צריך להגיע לכלים, את הכלים האלה אני קיבלתי, עכשיו אני מזלזל בהם ולא נענה להזמנה, אז אני ייענש על זה. ממילא, יוצא שהפוך אני צריך להכין את עצמי למפגש הזה וללכת, אין ספק בזה. תשמע, הרי פרעה הזה שהיה בזמן שבני ישראל היו במצרים, הוא הרבה יותר מנשיא ארצות הברית, הרבה יותר בלי שיעור ובלי תכלית, אי אפשר להסביר את זה. הגמ' אומרת על נבוכדנצר, שבזמן שמלך בבבל, לא נראתה על שום ברייה בעולם בת צחוק במשך כל שנות מלכותו בכל הארצות. שהרי הוא אחד מן ארבעת המלכים שמלכו בכל העולם, וזה דבר שהוא מעל ההבנה.

תשמע, אני עכשיו יושב מאה אלף קילומטר רחוק מהמלך ולא מסוגל לצחוק, מרוב פחד מנבוכדנצר. ונבוכדנצר הוא ודאי קטן וגמד לעומת פרעה. פרעה הוא הראש של הארבע גלויות. בבל זה רק פרט אחד מהארבע. ודאי שאצל פרעה, אף אחד לא יכל לצחוק. ולא לצחוק פירושו זה לא רק לא לצחוק, זה לא סיוט, זה לא שיגעון של אדם שהוא בפחד שאולי הוא יבוא אלי או לא יבוא אלי זה לא ככה, זה כישוף. זה כוח של כישוף שמפיץ קלקול בעולם. הוא גורם שהאדם ישתעבד למלך באופן כזה שהוא לא יכול לעשות מה שהוא רוצה בלי המלך, זאת אומרת, שזה כוח כזה של כישוף שהיה אז בעולם, כזה כוח עצום שאפשר היה להפוך אדם לחמור וחמור לאדם בקלות. מצד הקדושה משה רבינו עשה את כל העולם כמו פלסטלינה והמצרים מהצד השני ג"כ היו יכולים לעשות הפוך, זה אחד כנגד השני "זה לעומת זה".

המלכות הזאת של פרעה, זה לא סתם מלכות כמו שאנו חושבים. מלכות פרעה הייתה משטרה רוחנית חשאית משטרת שדים, אתה יכול להתמודד עם שדים?! אני יכול להתמודד עם שוטרים כחולים אבל עם שדים אני לא יכול להתמודד. מלכות פרעה זה כמו משטרת חיידקים, וכי אפשר להתמודד עם חיידקים? אני לא יכול להתמודד עם משטרת חיידקים! סדאם חוסין רצה לעשות משטרת חיידקים, אבל ב"ה הוא לא הצליח. פרעה הרשע, זה כמו משטרת חיידקים. כמו משטרת שדים משטרת אשמדאים. אי אפשר להבין את זה, שלמה המלך בקושי הצליח לתפוס את אשמדאי, עוצמה כזאת כמו של שלמה המלך, ובכל זאת הוא לא כ"כ הצליח להתמודד איתו. יש מי שאומר בגמ' שאשמדאי תפס את שלמה והפילו ממלכותו. ויש מחלוקת אם שלמה חזר בכלל למלכותו או לא. זאת אומרת, לאשמדאי יש כוח עצום ונורא, ופרעה הרשע יותר מזה, כי פרעה הוא יותר בשורש, ולכן אין הבנה בכזאת מלכות. אי אפשר להבין מה זה נקרא שיעבוד מצרים, זה כזה שיעבוד שהוא הקשה ביותר! זה לא כמו שאנו חושבים בכלל. מה שאנחנו מבינים, זה רק אפס קצהו ממה שאפשר להבין בכלל. כי הרי פרעה הוא אבי אבות של כל השעבודים שיש! שיעבוד מצרים היה שיעבוד כזה קשה, שבודאי ובודאי אין שיעבוד יותר קשה ממנו, ודאי שאם כזה מלך כמו פרעה, בא ואומר לך "בוא עכשיו ואני אעשה איתך מחווה, תלך איתי בפרדס ונעשה טיול ביחד טיול משותף".

בכזה מצב הוא פשוט שתסכים, מי יכול לסרב? ואם לא כן, אם אני מסרב, הוא גם יכול להרוג אותי, כי הרבה "אהבת ישראל" אין לו, הוא רשע לא קטן. מי שעכשיו לא יקיים את הדבר הזה ולא ילך, הוא משוגע גמור, הוא חייב מיתה על עצמו והוא שופך דמים על עם ישראל, במצב כזה הוא חייב ללכת ולעשות את המחווה הזאת ולהכין את עצמו במקסימום של ההכנות. ועם ישראל, זה מה שהם עשו במצרים, כמו שכתוב בחז"ל שזה מה שהיה פרעה אמר להם בואו תעשו איתי בטובה. יש לך דבר יותר לגיטימי, יותר פשוט, יותר מחויב מן המציאות מזה אין יותר מזה, חייב לעשות כזה דבר, זה דעת תורה, זה פיקוח נפש. אפילו שבת חייבים לחלל בשביל זה, תשמע, כזה מלך שהוא אבי אבות הטומאה, הוא יכול להרוג בן אדם בהרף עין לפי הכוחות שלו, ממילא אני מחויב לזה, ועל זה נתבעו עם ישראל, וכאן הייתה ראשית התביעה עליהם. אז מה עומק התביעה פה? והתביעה פה היא תביעה דקה מאוד, כל מי שישמע את התביעה הזאת יגיד זה ממש לא יאומן כי יסופר, עם ישראל עשה את הדבר הזה שהכי צריך שיהיה בעולם, הכי מוכרח שיהיה בעולם, אבל התביעה עליהם היא שכיון שאתם כאלה אנשים גדולים באתם, מ"שבעים נפש", הייתם צריכים להיות במצב של ביטחון כזה גדול מכוח יוסף.

"ויוסף היה במצרים" וכל עיקר התיקון של יוסף היה שאמר "כי אם זכרתני והזכרתני" לשר המשקים, ועל זה הוא נענש עוד שנתיים בבית הסוהר, אעפ"י שיוסף היה חייב להזכיר את עצמו, היה פיקוח נפש, וכל מי שלא יעשה את זה הוא ודאי שופך דמים, ובכל זאת יוסף הצדיק נענש על זה. יוסף נענש באופן שגם על דבר שהוא מחויב המציאות לעשות, הוא לא היה צריך לעשות, למה כיון שהוא כזה בעל ביטחון גדול, כמו שדרשו חז"ל עה"פ "ברוך הגבר אשר יבטח בה'" זה יוסף, ולפי דרגת "ברוך הגבר" הזה, אז "ארור הגבר אשר יבטח באדם" חז"ל אומרים הפוך, "ברוך הגבר" זה יוסף,"ארור הגבר" זה יוסף, אז מה ההסבר בזה? אלא אדרבא זה בעצמו הענין, כיון שאתה כזה "ברוך הגבר אשר יבטח בה'", בגלל שאתה כזה בוטח גמור, ההשתדלות שעשית גם זה נחשב חיסרון ועל זה הוא נענש. ומה היה העונש? שהוא ישב עוד שנתיים בבית הסוהר, ושם הוא תיקן שגם בשר המשקים הוא ג"כ לא יהיה בוטח, כלומר גם על דבר כזה מוכרח ששר המשקים יזכיר אותו לפרעה וימצא חן בעיני פרעה שכל זה פיקוח נפש.

שגם בזה הוא לא יבטח! א"כ, עכשיו יוסף תיקן כזה תיקון גדול, שעם ישראל ג"כ יהיו ככה, בדרגת ביטחון כזאת, שגם אם יבוא פרעה ויגיד להם "תעשו איתי בטובה", גם בזה הם לא ישמעו בקולו, אעפ"י שזה השתדלות פשוטה, וזה כ"כ מחויב המציאות, בכל זאת, אתם תהיו בכזאת דרגת ביטחון גדולה שתוכלו לא לשמוע בקולו, ומי שרק ישמע בקולו, כבר עכשיו מתחיל גלות מצרים. זה גופא התביעה פה וזה גופא שיעבוד מצרים. ולאחר שמתחילה נקודת השעבוד הזאת, עכשיו מתחיל השעבוד היותר חמור, בהתחלה זה התחיל בנקודה מאוד עדינה, שהיא למעלה מתפיסתנו, כזאת תביעה גדולה על אנשים גדולים, רק דור המדבר דור דעה הם יכולים לקבל כזאת תביעה, אח"כ מכאן ואילך זה מתחיל בכל מיני דרגות. רואים ששעבוד מצרים גרם רק לחמישית שיצאו והשאר לא יצאו, כמו שאומר המדרש "וחמושים עלו בני ישראל" אחד מחמשה ויש אומרים אחד מחמשים, ויש אומרים אחד מחמש מאות". מה זה אחד מחמישית? זה לאו דווקא, בחז"ל המספר זה לא תמיד מספר כפשוטו, הרי כל מספר בעם ישראל זה לא כפשוטו (כפשוטו ולא כפשוטו) , אלא חמישית הכוונה, לאו דווקא חמישית, אלא הכוונה תמיד ב"חמישית" היא- שזה המיצוי. למשל, בהקדש ובמעשר שני מוסיפים חומש ולא את כל הקרן, כי החומש זה המיצוי של כל הקרן, יוצא שהחומש זה המיצוי של הקרן, "הוא וחומשו" זה המיצוי של כל הקרן.

כלומר שיצאו חומש חמישית ממצרים, הכוונה היא רק המיצוי יצא, הפרטים לא יצאו כ"כ, כלומר זה גם הבדל באיכות ולא רק בכמות, זה הענין של המיצוי חומש זה רק ממצה. אני אומר לך הוספתי חומש זה לא הקרן אבל הוספתי חומש כנגד הקרן, זה לא הקרן בעצמה, זה רק המיצוי של הקרן, זה נקרא באיתכסיא, עדיין זה לא היה בגילוי, זה נקרא חמישית גם בכמות וגם באיכות. למה לא יצאו כל הפרטים? אלא כיון ששעבוד מצרים זה תלוי בכל אחד כפי דרגתו, ודאי שהדרגה הראשונה הייתה שאני הולך ואומר לפרעה שאני מסכים לעשות איתו בטובה, אבל מכאן ואילך כל מי שמסכים בליבו יותר לפרעה, הוא יותר נכנס לתוך השעבוד. אחד אומר "הוא מוצא חן בעיני באמת הוא כזה מלך יפה, הוא אומר לי שלום כ"כ יפה, כדאי לי לבוא מחר גם כן, למה לא באמת מסתבר לבוא". והשני התעשת אחרי הפעם הראשונה ואמר לא בפעם הראשונה אולי הייתי מחויב אבל בפעם השניה הוא כבר לא כ"כ יקפיד עלי, בפעם הראשונה עשיתי השתדלות, בפעם השנייה הוא כבר לא כ"כ יקפיד אז ממילא אין לי חיוב השתדלות, אז אולי לא כדאי לי לבוא". זה כבר נקרא שהוא פחות משועבד מהראשון. אחד שלא מאמין אומר "כזה איש יפה, כדאי להיתלות עליו". ממילא הוא יבוא למחרת ויותר ישתדל. אבל השני אומר "מה פתאום, מה שבאתי פעם ראשונה זה מחמת ההכרח, אבל היום כבר לא כ"כ הכרח, אני פורש" ואם פרשת, השיעבוד הלאה כבר יותר קל, אם רק בהתחלה מחמת ההכרח הוא בא, ובפעם השניה הוא כבר לא בא, הוא פרש. אצלו השיעבוד מעכשיו יהיה יותר קל. אבל זה שבא בפעם השנייה אצלו עבירה גוררת עבירה הוא עשה בדיוק הפוך ממה שצריך לעשות, ועכשיו השיעבוד הלאה הוא יותר חמור, כל אחד כפי דרגתו. יש בזה מליון דרגות. "החומר והלבנים" זה לא דווקא חומר ולבנים כמו שאנו חושבים, אלא כמו שאומרים חז"ל וכתוב בזוהר "וימררו את חייהם בעבודה קשה" זו קושיא, "בחמר" דא קל וחומר, "ובלבנים" דא לבון הלכה, "ובכל עבודה בשדה" דא ברייתא, "את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך" דא תיק"ו", זאת אומרת, שיעבוד מצרים זה ענין של תורה.

כתוב בגמרא "אדם לעמל יולד". איני יודע אם לעמל תורה, אם לעמל מלאכה", מצרים רצו לעשות שהתורה לא תהיה בעם ישראל, שלא יהיה ליבון הלכה, שלא יהיה קל וחומר, שלא יהיה קושיא, שלא יהיה ברייתא, שלא יהיה פירכא, שכל זה לא יהיה בעם ישראל, אם לא יהיה בעם ישראל תורה מה יהיה? מלאכה, "כל אחד חייב לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", מה זה נקרא מצרים לגבינו? כל אדם ודאי שהוא עמל, זה ודאי שאדם עמל בכל יום, ודאי שאדם טורח ומשקיע כוחות כל יום, אבל השאלה היא במה הוא משקיע את הכוחות שלו. ודאי שאדם משקיע כוחות כל יום, רואים שכל אדם עובד ומתאמץ בתחום מסוים כל יום. "מצרים" רוצה לומר העמל של האדם בעולם זה עמל מלאכה ולא עמל תורה, ממילא אם אתה גורם שהתורה לא תהיה חשובה ממילא יהיה עמל מלאכה, ויהיה שיעבוד מצרים, אז מה זה נקרא שיעבוד מצרים שהעמל שאני צריך להשקיע בתורה, הוא מופנה למלאכה.

אדם משקיע אנרגיה כל יום, האנרגיה צריכה להיות בעיקר מושקעת בתורה, ומיעוטה במלאכה, כי "כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עוון". האנרגיה הפנימית שלי צריכה להיות מושקעת בענין הרוחניות, ובחיצוניות צריכה להיות מושקעת במלאכה. זאת אומרת יש אנרגיה פנימית ויש אנרגיה חיצונית, האנרגיה הפנימית-זה מה שאני מרגיש, האנרגיה החיצונית-זה מה שאני עושה, מה שאני מרגיש צריך להיות בתורה, מה שאני עושה צריך להיות במלאכה. אצלנו זה יכול להיות הפוך. אבל האמת היא ככה. ממילא זה היה שיעבוד מצרים! האם אני יעשה את העמל שלי בתורה, או שאני יעשה את העמל שלי במלאכה, שיעבוד מצרים פירושו שלאו דווקא שהמצרי היה בא ונותן מכות, שהרי גם הטבע היום נותן מכות קשות, אבל מה זה נקרא טבע? אדם נגיד רוצה לעסוק בתורה, באה "כותרת חדשה" ואומרת לו: עכשיו יש "כותרת חדשה" בוא תשמע מה קרה. ומה עכשיו קרה? הוא התבטל מהתורה, ומה עכשיו נגזר עליו שיהיה לו עמל מלאכה, זה השוטר של מצרים זה שיעבוד מצרים. השוטר של מצרים בא ואומר לך: בוא עכשיו ותעמול יותר, במקום שאתה עכשיו תמשיך לעסוק בתורה ומחר לא יהיה לך פיצוץ בבית, עכשיו, תלך תשמע את הכותרת הזאת, ומעכשיו אני סוחב אותך כבר למחר שתעשה עבודה בלי תשלום תתייגע ותטרח בדבר שאף אחד לא ישלם לך עליו, לדוגמא, יהיה לך פיצוץ בבית, למה? כי הפסקת רגע אחד, זה נקרא שיעבוד מצרים. זאת אומרת הדבר הבטל הזה, הענין של הביטול תורה הביטול מעבודת ה', זה המשא ומתן של מצרים. וזה תלוי בענין הראשון שאמרנו, ודאי שכל אדם מצדיק את עצמו, שהוא ודאי צריך לעסוק בעסקי העולם, אין אדם שאמר אני לא עוסק, כל אחד חושב שהוא בסדר.

כל אדם שהוא לומד תורה ועוסק במצוות, הוא חושב שהוא בסדר, אם הוא היה חושב שהוא לא בסדר הוא היה מתקן את עצמו, אם עכשיו יבואו ויגידו לו השאלה נשאלת, אז למה אתה באמת עוסק ברוחניות פחות ממישהו אחר? אז הוא יגיד לך פשוט מאוד, יש לי נסיבות אחרות מהמישהו האחר, הנסיבות שלי הם ככה, הנסיבות שלו הם ככה, פשוט מאוד זה מה שכל אחד יענה, ככה כל אחד מרגיש. אבל באמת זו הרגשה פשוטה, אבל מה התפקיד האמיתי באמת? הוא לדעת שזה לא נכון! הענין הוא כזה כל אדם מרגיש שהנסיבות שלו שונות, זה תלוי מה ההרגשה שלו, הסברנו קודם, מה זה נקרא שיעבוד מצרים, שפרעה ראש המלכות של כל העולם הוא מציע לך טיול איתו בתוך פארק אחד, זה כזה דבר מקסים שזה ודאי קורץ לכל אחד, אבל אני צריך לדעת שלא כדאי להיענות להזמנה הזאת כי אני תלוי ביד בורא עולם ולא בפרעה ממילא, אם אני יקבל אני יקבל בלעדיו, ואם אני לא יקבל גם מפרעה אני לא יקבל וככה זה צריך להיות, אם אני אצליח להיות בכזה מצב לא יהיה לי "שיעבוד מצרים", ואם ירדתי קצת מהמדרגה הזאת, אז יש לי קצת "שעבוד" ועדין אני צריך ללכת ולעשות דבר שמסתבר, אני כבר נאנסתי וממילא אני חייב לעשות את הדבר הזה אני כבר לא יכול להיפטר ולומר "אני צדיק גמור", כי כבר נכשלתי פעם אחת ממילא אם כבר תהיה לי הצעה מנשיא ארצות הברית אני אהיה חייב להיענות לזה, אם אני לא אענה לזה זה כבר לא בסדר, אני חייב להיענות. אז כלפי הזמנה מהמלך עצמו אין לי כח לסרב אבל אם עדיין היתה לי הזמנה רק מאיזה שר עדיין אני יכול לומר שאני בדרגה לא ללכת, אמנם עדיין נכשלתי בדרגה של ההצעה המפתה מהמלך, אבל עדיין אני יכול לעבוד על עצמי שאם תבוא הצעה מפתה פחות מזה, אז אני לא יפול ולא יכשל עוד פעם! ואני אתגבר ואומר: כאן אני מבטל את זה. כאן אני אגיד לא. פה אני לא אכשל. פה אני לא מסכים, בזה אני עוזר לעצמי שלא תהיה "עבירה גוררת עבירה". כל עבירה גוררת עבירה, והכוונה היא כמו שאומר הרמב"ן, כל אדם שנכשל בדבר מסוים, אח"כ זה גורם שהוא נכשל בדבר יותר קל ממנו! בגלל שהוא כבר איבד את הרגישות בזה. אם אדם נכשל בדבר מסוים הוא יכשל בדבר יותר קטן מאותו מכשול אלא א"כ הוא עושה תשובה באמצע, ואז הוא לא יכשל.

כמו שהרמב"ן מסביר אדם שנכשל בעבירה מסוימת, אח"כ הוא נכשל בעבירה יותר קלה שבהתחלה הוא היה יכול להיזהר ממנה.

כידוע שכל פעם זה ככה, ממילא זה נקרא שיעבוד מצרים. אבל אדם שנכשל בדבר מסוים, ועכשיו יבוא לו נסיון בדבר קל יותר והוא יאמר אמנם נכשלתי בדבר הראשון ונעניתי להזמנת המלך אבל להזמנת השר אני לא מתפתה, פה אני לא עושה, אז א"כ הוא לא יהיה כ"כ משועבד הוא יהיה משועבד רק בקומה העליונה, אבל בקומה התחתונה הוא לא יהיה כ"כ משועבד. אבל אם הוא כבר נכשל גם בזה אז אח"כ הוא נכשל אפילו בחבר כנסת, ואח"כ בראש עירייה שקורא לו, ואח"כ בשוטר שקורא לו ואח"כ מפקח שקורא לו, וככה על זה הדרך הוא נכשל בקטן מן הקטן, אם הוא התחיל להיכשל ולא נעצר באמצע, הוא יכשל יותר ויותר, כל מה שהוא יעצר באמצע, הוא יהיה פחות משועבד. במצרים היה המבחן של כל אחד עד כמה הוא נכשל באמצע, וכמה הוא נכשל מחמת "עבירה גוררת עבירה" מחמת אדם הראשון, בני לוי אפילו בפעם הראשונה לא עברו את הקו האדום, אז היה להם חירות לגמרי!

אפילו כזאת הצעה מפתה, שיכול להיות שלא שייך הצעה יותר מפתה מזו לקבל, וכי אתה יודע מה הפירוש שפרעה אומר לך "בוא תעשה איתי טיול בפארק בטובה", הוא יכול להרוג אותך בהבל פיו והוא אומר לך כזה דבר, לא שייך לקבל הצעה יותר מזה, ובכל זאת אתה אומר: "לא"! וזה מה שבני לוי עשו, בכזה מצב אתה נפתר מהשעבוד לגמרי ולא שייך אליך שום שיעבוד! וכל מי שאמר על זה כן, הוא כבר שייך לשעבוד, ומכאן ואילך כל אחד כפי דרגתו כמו שאמרנו, בני לוי בכלל לא עברו את הקו האדום, ממילא אין להם שום שיעבוד כי לא מפתה אותם כלום, משה רבינו היה יכול לדבר עם פרעה, למה דווקא משה כי רק משה רבינו יכול, כי אם פרעה מפתה אותי אפילו קצת אני סומך עליו קצת, אז אני כבר ממילא בתוך שיעבוד מצרים כי כיון שאם אני נענה להצעה שלו, סימן שאני כבר סומך עליו קצת, וזה גופא שיעבוד מצרים שעכשיו הוא שולט עלי, הוא מעביד אותי בפרך. ממילא הוא אומר לי: תעשה ככה וככה. כי אני סומך עליו אז מה שהוא אומר לי אני חייב לעשות, אני שומע בקולו כי אני סומך עליו יש לו כזה כוח חזק שאני סומך עליו, זה גדר של "עבודת פרך", אבל מי שעדין לא נענה להצעה שלו בפעם הראשונה, הוא לא שולט עליו, לכן הוא יכול לדבר נגדו, אתה אומר לי ככה אני חולק עליך כי לא שמעתי לך בפעם הראשונה, זה הגדר של משה רבינו.

משה רבינו הוא התמצית של בני לוי. בני לוי בכלל לא קיבלו את ההצעה של פרעה אפילו בפעם הראשונה. ומשה רבינו הוא התמצית של בני לוי. הוא בודאי היה בדרגה הכי גבוהה בזה, משה רבינו לא רק שלא קיבל את ההצעה של פרעה, אלא יותר מזה. יש ענין כזה, שאדם לא מקבל את ההצעה של מישהו, תשמע, אתה רוצה לעשות לי טובה, אבל אני בכלל לא מכיר אותך לא שומע אותך! ולא קורץ לי מה שאתה מדבר! ומשה רבינו עשה לא רק את זה, אלא יותר מזה, לא רק שאני לא מכיר אותך ולא מתייחס אליך, אלא אני אבוא אליך הביתה ואוציא לך את המיץ, ואצא ממך בריא ושלם, זה מה שמשה עשה שהוא גדל אצל פרעה.

כלומר לא רק שאני לא מתייחס אליך ואני לא עונה למה שאתה מדבר איתי, ואת כל המכתבים שלך אני קורע בלי לפתוח אותם, יותר מזה אני בא אליך לתוך הבית, פה בבית הזה שאתה אוכל ושותה פה אני ינצח אותך! זה כבר גדר שמשה רבינו לגמרי מתגרה בפרעה. חז"ל אומרים שצדיק גמור יכול להתגרות ברשעים, זה כבר דבר שקשה לבאר במושגים שלנו. להתגרות בפרעה ולנצח אותו בתוך הבית שלו, ודאי שעי"ז הוא מבטל אותו לגמרי, הדברים האלה מאוד גבוהים מההשגה שלנו, כי אצלנו כל דבר הוא משמעותי. ודאי שהיום אנחנו לא יכולים לשנות דברים גדולים, כי אנחנו חיים כל השנה כולה במצב של שיעבוד מצרים, אבל אפשר לשנות בדברים קטנים. לפעמים אדם יכול להיבחן בדברים קטנים. בטח שאנחנו לא יכולים להתחיל בדברים גדולים, לדוגמא, אדם אומר "תשמע, אני מקפיד עליך על זה שלא הבאת לי כך וכך, ולכן קרה כך וכך".

צריך להבין שלא בגלל זה קרה כך וכך, כי גם היה יכול לקרות אחרת. על פי רוב מה שאדם אומר קרה כך וכך, זה כיון שהוא רוצה לפרוק את הכעס שלו על מישהו, זה כל הסיבה שהוא אומר כך, ממילא הוא כבר תולה את זה בסיבות ואומר "אם היית עושה בסדר, היה קורה אחרת". אבל לאדם אין סימוכין לזה, כי לפי רוב זה לא ככה באמת. אם האדם מבין שהכל בהשגחה, אז מה הוא צריך לפרוק את הכעס שלו על מישהו למעשה, אם אדם יתבונן בפסיכולוגיה פנימית קצת, הוא יגלה דבר מפחיד קצת אם אדם כועס על השני, למעשה זה אומר שהוא כועס על ה', רק לא נעים לו להגיד שהוא כועס על ה', לכן הוא פורק את זה על מישהו אחר! אבל למעשה בכוחות הנפש זה מתפרש שהוא כועס על בורא עולם! כי הרי אתה יודע שבורא עולם עשה לך את זה אתה לא שקרן אז למעשה אתה כועס עליו, זאת אומרת אדם שכועס הוא למעשה נפרד עכשיו מבורא עולם, כיון שהוא כועס, הוא עכשיו לא מרוצה מבורא עולם, ממה שהוא עושה בעולם, בורא עולם עשה כך וכך, הוא הסכים לזה שיהיה ככה כן, עכשיו שאתה כועס על זה פירושו מה שרצון ה' בעולם עכשיו, זה לא בסדר אצלך, אתה חולק על זה, ככה זה מתפרש. כתוב בגמ' כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה, זה לא סתם קוריוז, זה מתפרש שזה באמת דבר חמור, כל אדם מרגיש את זה בעצמו שזה ככה, לכל אדם יש את החלק הרע הזה, עד כמה שזה מתגבר עליו, אם לא היה את החלק הרע הזה, האדם היה כבר צדיק יסוד עולם הוא היה דבק בה'. ודאי שכל זה עבודה גדולה, אבל בדברים קטנים אפשר לראות את זה בדברים גדולים קשה לראות את זה. דוגמא לדברים קטנים: אדם מברך ברכה ראשונה "שהכל נהיה בדברו", בכוונה, זה טוב מאוד, במקום שהוא עכשיו ילך לשתות במהירות, הוא עכשיו חושב שניה אחת, הוא מחנך את עצמו בדבר קטן, אפילו שזה לא דבר קטן. תשמע, אתה לא בדיוק הבעלים על כל העולם, אם אתה רוצה לשתות את המיץ הזה, אתה צריך לחשוב שהוא לא בדיוק שלך, ואז אתה אומר ברכה בכוונה, בברכה בכוונה את גורם לעצמך להבין שהכעס הוא דבר מיותר, כי אני לא קובע כלום בעולם ועל זה אמרו חז"ל "מצוה גוררת מצוה", כי כל התורה היא מקשה אחת, יה"ר שנזכה כולנו לצאת ממצרים בקרוב.

תוכן העניינים

ויצא יצחק לשוח - א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה