אור ברסלב

ויצא יצחק לשוח - א

סוד הברית

אוהבה כגופו ומכבדה יותר מגופו

מובא ברמח"ל שברית עם הכולל עולה בגימטריא תרי"ג כנגד תרי"ג מצוות. והענין הוא שברית מילה נעשית דווקא ביום השמיני ללידה, ענין זה מרמז על ספירת הבינה, כלומר שזאת מצוה שהיא מעל כל גדרי העולם הזה, כי התוכן הפנימי שלה מבטא דביקות תדירית בה' יתברך, ללא חוצץ וללא פירוד, בהמשך הדברים נבאר שלא רק על עצמה באה ללמד, אלא על כל המצוות כולם שעלינו לקיימם, לא כי אני פועל העושה את המוטל עלי, אלא כי זה אני ממש, זה הרצון שלי, זה החיים שלי. נאמר בגמרא "חביבין ישראל שסיבבן הקב"ה במצוות תפילין בראשיהן ובזרועותיהן, וציצית בבגדיהם, ומזוזה לפתחיהן", ועליהן אמר דוד "שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך", וכשנכנס דוד לבית המרחץ וראה עצמו ערום אמר אוי לי שאעמוד ערום בלא מצוה, וכיון שנזכר במילה שבבשרו נתיישבה דעתו, לאחר שיצא אמר עליה שירה שנאמר "למנצח על השמינית מזמור לדוד" על מילה שניתנה בשמיני. היתרון של מצות המילה משאר המצוות, שכל המצוות נעשות על ידי הגוף בעשייה חיצונית, לדוגמא מצוות ציצית נעשית על ידי לבישת הציצית, דהיינו מעשה חיצוני, אך ברית מילה נעשית בגוף עצמו, ולכן דוד אמר שירה דווקא על מצוות המילה. כמו כן מצינו בברית דבר מיוחד שיש בה שני ברכות "אשר קדשנו על המילה" שזוהי ברכת המצוות ככל שאר המצוות, "להכניסו בבריתו של אברהם אבינו" זוהי ברכה מיוחדת המרמזת על המסר של ברית המילה, שיש הבדל מהותי בין קיום תורה ומצוות במושגי עולם הזה, לבין קיום תורה ומצוות במושגי עולם הבא, שזה מצב שבו האדם מתעלה מעל הטבע הרגיל שלו, וזאת ברכת "להכניסו בבריתו" שנוספה כאן, והתוספת באה לרמוז לאדם שעליו לעלות לדרגה גבוהה יותר, ולהיכנס כל כולו לאמונה ולתורה עם כל גופו ובכל נימי נפשו ולא להסתפק בעשייה חיצונית, כי קיום תורה ומצוות בעולם הזה, הוא אמנם עם הגוף, אך עיקר קיום תורה ומצוות אינו רק עצם עשיית המצוה, אלא שהאדם ייעשה כל כולו חלק מהמצוה, שהוא עצמו יהיה מצוה, וכפי שאומר ר' ישראל סלנטר שהמינימום כדי להיות יהודי זה קיום שולחן ערוך כפשוטו, ומכאן ואילך השלבים באיכות המצוות הם כפי עשיית המצוות ברגש, כי אם זה הגיע לרגש סימן שזה חדר לאני של האדם, ועל כן רמ"ח איברים שבאדם הם כנגד רמ"ח מצוות, כלומר שכדי להיות אדם צריכים לקיים את התורה, ובלא זה אינו נקרא אדם בכלל, דהיינו שהמטרה היא שהאדם יהיה אחד עם המצוה, כשם שהוא מרגיש אחד עם איברי גופו.

בק"ש יש רמ"ח תיבות כנגד רמ"ח אברים ורמ"ח מצוות עשה, המילה הראשונה בכל דבר זה העיקר כידוע, ופרשה ראשונה מתחיל עניינה ב"ואהבת", משמעות הדבר היא שאני משתמש בכל רמ"ח האיברים אך ורק בכדי לבטא את האהבה שלי לה' מתוך הזדהות גמורה עם רצון ה' שזה התורה והמצוות.

חז"ל אומרים שהקורא ק"ש ומפריד בין הדבקים, דהיינו מפסיק בין התיבות, מצננים לו גהנום, דהיינו שכל מצוה לחוד, כל מילה בפני עצמה מרמ"ח תיבות, יכולה להביא אותך לעולם הבא ולתחיית המתים, התנאי אם יעשה אותה במסירות נפש כך מצננים גהנום, וכפי כמה שאתה מרגיש בפועל נכונות למסי"נ.

כמו שמצינו בעניין "גדול המצווה ועושה, יותר ממי שאינו מצווה ועושה" שהשכר נקבע לפי ההרגשה שלך שאתה אכן מצווה ולא רק לפי מה שאתה עושה, כי יש אחד שאפילו שהוא מצווה ועושה, הוא מדמה בנפשו שיש לו בחירה, ומרגיש שהוא יכול גם שלא לעשות ובכל זאת הוא כופה את עצמו לעשות, אך הצדיק לא צריך לכפות את עצמו, כי ברגע שהוא יודע שהוא מצווה, זה כבר הופך להיות הרצון האישי שלו לעשות, זה פשוט לו, כך יש שתי דרגות במסירות נפש יש פעולה של אתכפיא למסירות נפש, ויש מי שבהכרה שלו כבר פשוט לו שכך צריך להיות, והמסירות נפש אצלו תהיה לקיים ולהחזיק השגה זאת.

האדם מצווה לקיים את התורה בכל מחיר "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", שאפילו אם יקחו מהאדם את הכל, בכל זאת ימשיך לקיים תורה ומצוות, מתוך הכרה שהתורה והמצוות חשובים בעיניו יותר מחיי עולם הזה וקנינו הגשמי, כלומר שהתורה והמצוות צריכים להיות ה"אני" שבי באופן שלא שייך בלא זה, ובלא זה איני אדם, בדבר הזה כל אדם יכול לבדוק את עצמו עד כמה נחשבת בעיניו התורה, דוגמא לדבר נניח שיבואו לאדם ויאיימו עליו תפסיק ללמוד, ואם תלמד דף גמרא, ניקח ממך עשרת אלפים ש"ח, אם הוא באמת לא ילמד, סימן שדף גמרא שווה בעיניו פחות מעשרת אלפים ש"ח, שאם לא כן הרי היה לומד ביודעו שהוא מרוויח כעת יותר ממה שלוקחים ממנו, רואים שכאשר ילד צריך השתלת כליה, מיד האמא מנדבת את כליתה, ואם ינסו לומר לה תראי יש בזה סיכון וכדו', היא לא תקבל את דעתם אף שזה כרוך בסיכון חייה, "הילד שלי שווה יותר מן הכל", וזה מחמת שאמא מרגישה שהילד שלה זה היא בעצמה, ועל כן לא אכפת לה לקחת סיכונים, העיקר שילדה יינצל, כך צריך האדם להרגיש לגבי התורה שזה החיים שלי ואין דבר שווה יותר מזה, ובלא זה אין טעם לחיים.

שאר המצוות אמנם לא שייכות בבית המרחץ, אך מצוות מילה היא שמגלה את האחדות עם התורה והמצוות והשי"ת, על כן היא שייכת בכל מקום מפני שאין לה גבול, וזה נקרא מעל הטבע בחינת עולם הבא, ובאמת כל יהודי צריך להגיע לזה שכל התרי"ג מצוות יהיו אצלו בבחינת ברית, כלומר שהוא והתורה יהיו אחד, בכל מצב ובכל מקום, ולא יהיה שום הבדל בתפילתו אם יעמוד בבית כנסת ממוזג עם קהל מתפללים גדול, לבין אם יהיה במחנה ריכוז בשואה, כיון שהתפילה זה הוא והוא זה התפילה, אם כן בכל מקום ובכל מצב תהיה תפלתו באותה הדביקות, כך צריך האדם להרגיש גם בקיום השולחן ערוך, וניקח דוגמא לדבר: אם יאמרו לי החזון איש מחכה לך בחדר השני, אני לא יצליח להתרכז בשום דבר חוץ מזה שאני הולך לדבר עם החזון איש, ולא אוכל לענות אפילו לשאלת "מה נשמע" מרוב התרגשות, וכי דבר פשוט הוא לדבר עם החזון איש, נפסק בהלכה שאסור לדבר קודם התפילה, וצריך להבין שזה לא סתם דין, אלא ההלכה אומרת לך פה, שהקב"ה מחכה לתפילתך, ואם כן איך ייתכן שתדבר עם אנשים, כלומר את השולחן ערוך צריך לקיים לא מחמת שהוא כתוב, אלא מה שכתוב בשולחן ערוך כך אני צריך להרגיש, חז"ל אומרים שאברהם אבינו נקרא "האדם הגדול בענקים", והרי רק לאחר מתן תורה נקראו ישראל אדם, התשובה היא, שהאבות קיימו את כל התורה כולה, והענין הוא שכיון שאברהם אבינו ידע מה זה להיות אדם, ממילא הוא קיים את כל התורה כולה, מכיוון שהגדרה של אדם, זה מי שחי את התורה וממילא מקיים אותה, לכן מי שהוא אדם באמת, מקיים תורה בלא מתן תורה, כיון שיש לו קבלת התורה משלו, מעצם היותו אדם, וכפי שמובא על אברהם אבינו ע"ה שנעשו כליותיו נובעות תורה, וזוהי בחינת ברית מילה, שהאדם והמצוה הם אחד.

מצינו בחז"ל שכל האומר "ויכולו השמים והארץ" בקידוש, הרי הוא מעיד על בריאת שמים וארץ, ולכאורה יש להקשות, איך אנו מעידים על זה, והלא לא ראינו את פעולת הבריאה, ואם נאמר שאנו סומכים על משה רבינו בעדותינו, עדיין זה סותר את גדרי העדות כידוע, שאפילו אם יבוא משה רבינו ויעיד בפנינו על דבר ששמע ממישהו, לא נוכל לקבל את עדותו בבית דין, אע"פ שאנו מאמינים למרע"ה בכל מילה ובכל אות, משום שלעניין עדות, יש הלכות מיוחדות, ועד מפי עד פסול לעדות, רק עד שראה בעצמו עדותו מתקבלת, ולא עד ששמע מפי עד, ואפילו מפי עדותו של מרע"ה, וא"כ גם על בריאת שמים וארץ איך אפשר שאנו נעיד בקידוש, הרי קיבלנו עדות זאת מפי משה, ולא ראינו בעצמינו, והתשובה לדבר שבאמת כל אחד יכול להעיד, כיון שכל אחד שיתבונן בבריאה, יראה מיד את נפלאות השי"ת, איך כל דבר מחושבן ומתוזמן להפליא, והכל מושגח בהשגחה פרטית על מנת לגלות את כבוד ה', ואם כן כל אחד יכול באמת להעיד על זה, כי הבריאה בעצמה מעידה על הבורא כאלף עדים, כמו שמובא בחז"ל שכל הבריאה אומרת שירה, וענין שירת הבריאה, הוא שכל נברא מגלה את כבוד ה' בעולם בצורה מסוימת ובאופן המיוחד לו, וגלוי כבוד ה' שנעשה על ידו זוהי שירתו.

והנה האדם לא מצינו שאומר שירה, כי לכל שאר הנבראים אין בחירה, והשירה אצלם היא כמוכרחת, אך אצל האדם השירה היא לא דבר מובן מאליו, אלא תלויה בבחירתו, ובאמת אם האדם ימלא את תפקידו כראוי בגלוי כבוד ה' יתברך בעולם, הרי הוא כל כולו אומר שירה לה', כמו אברהם אבינו שידע מהו אדם שלם, ממילא כליותיו מאליהם נבעו תורה.

כאן צריך לדעת כפי הרגש שיש לאדם כלפי התורה, כך התורה נחשבת אצלו, וכך יהיה שכרו, הסברנו שרגש האדם לתורה ניתן למבחן אצל כל אחד, כפי מה שאתה מוכן להקריב למען קיום התורה והמצוות זה שווי התורה בעיניך, אם בעד עשרים אלף דולר תהיה מוכן לעשות בשבת נסיעה קצרה ח"ו, סימן שהשבת שווה בעיניך רק עשרים אלף דולר, אך יש בזה דקות יותר גדולה, לדוגמא, האדם יכול להקים גמ"ח גדול מכספו לצדקה וכולם ישבחו אותו על אהבת ישראל, אך כאשר יפגעו בו באצבע הקטנה מיד ירתח ויכעס ולא יוכל שלא להגיב (וזה טבע האדם שחייב להגיב אפילו במשהו, ואפילו אם לא יתפרץ בכעס, אך גם לא יוכל לשתוק, ואם ישתוק - לא יוכל שלא להחמיץ פנים) , רואים בחוש שיותר קשה לשתוק על פגיעה פנימית בכבודי, מאשר לוותר על כספי, ובאמת אדם שלם הפועל עם שכל בכל מעשיו ומרגיש אחד עם התורה, אין דבר שיוכל להכעיסו, שום דבר לא יוכל לגרום לו היסח הדעת, ודבר לא יזיז אותו מריכוז מלא בתורה, ואפילו במצב של פגיעה חמורה בכבודו ובגופו שקשה להתעלם והנחישות בקיום התורה והמצוות עלולה להתערער, גם כן לא תערער את מצבו הרוחני. לדוגמא: יתכן שאם יאמרו לאדם שאם ישמור שבת, ייקחו לו את כספו, הרי הוא יוותר על כספו בשביל שמירת שבת, אך אם יגידו לאדם שאם ישמור שבת, אז במוצ"ש יעקרו לו את השינים בלי הרדמה, והוא יודע שזהו כאב גופני שהוא לא מסוגל לסבול זאת, הוא עלול להעדיף שלא לשמור שבת, ואף אם כן ישמור שבת, על אף הסכנה שעלולה לבוא במוצ"ש, אז במשך השבת, השבת תהיה כל כך רחוקה מהרגשתו, כיון שכל ריכוזו יהיה בכאב שינים שיהיה לו במוצ"ש ולא בשבת הרוחנית, וזה משום שהאדם לא אחד עם המצוה.

אך מי שחי בבחינת ברית, בחינת עולם הבא, אזי אין לו שום ניסיון, ואפילו לא ירגיש שום חשש מכאב, מגודל העונג שיהיה לו בשמירת השבת, שכנגד זה כל הכאבים בטלים, כיון שהוא בבחינת אחד עם השי"ת והמצוה. כפי שמסופר על הראי"ה קוק שכתב את ספרו "ריש מילין" (המדבר על סוד האותיות) במרתף באנגליה בעת הפצצות מטוסי האויב, והעיד על עצמו, שמחמת הפחד לא היה יכול לעסוק בנגלות התורה, על כן כתב את ספרו "ריש מילין" שעוסק ברזין דרזין.

וזהו הענין שדיברנו שעלינו להיכנס לבחינת עולם הבא, שבהשגה כזאת גבוהה אין שום שייכות לפחד וכדו', כי בבחינת עולם הבא הכל מסביב בטל, והאדם מתגלה במלוא הריכוז, בכל כוחותיו הפנימיים, בלא שום חוצץ, והרי הוא כנמצא בגן עדן בעוד שבמקום הגשמי שלו הוא בתוך שדה הקרב.

ר"ע אומר "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך בכל נפשך ובכל מאדך" בכל לבבך ומאודך בדיק לי, אך "ובכל נפשך" לא בדיק לי, כלומר שלגבי קיום תורה ומצוות במסירות נפש ממש, אין אפשרות לבדוק את עצמו בתיאוריה, אא"כ מתנסה בזה בפועל, ואם יעמוד בניסיון אז יתברר שבאמת החיים של התורה הם חיותו ממש, ובלעדי קיום התורה אין ערך לחייו ועל כן מוסר את נפשו בעד זה, אך בשביל זה צריך להתנסות, לכן יתכן שאדם יעשה כל חסד שבעולם ויהיה משוכנע שהוא בעל חסד אמיתי, אך כשיגיע ניסיון שיש בו אי נוחות מסוימת בגופו או פגיעה בכבודו, הוא יהיה מופתע לגלות, עד כמה הוא רחוק מאהבת ישראל אמיתית, דוגמא נוספת: כולם רוצים ללמוד תורה, אך כל אחד יש לו גבול מסוים להתמדה שלו, אחד מפסיק בהפרעה קלה, והאחר מפסיק רק בגלל סיבה מיוחדת ונדירה, כל אחד כפי ערך התורה בעיניו כך המניעות מתגברות אצלו לנסותו, כך יוכל לדעת מהי באמת החשיבות שהוא נותן בליבו פנימה לתורה שהוא לומד, וזהו בעצם ערך תורתו בעיני ה', ועפ"י זה נמדדת איכות התמדתו, ולא רק עפ"י כמות השעות שהוא לומד בפועל, ולזה השתוקק ר"ע, שרצה למות על קידוש ה', שבזה מראה האדם שאין לו שום גבול בעד קיום התורה והמצוות, כיון שהתורה והמצוות הם חייו, ובלא זה אין טעם לחיים, והמבחן הכי קשה בזה הוא המיתה על קידוש ה', שזה מראה שהאדם אחד עם השי"ת, בחינת עולם הבא.

הרשב"א כותב שעיקר הכוונה שצריך לכוון בק"ש ובברכת אבות שלא יחשוב מחשבות אחרות. פעם חשבתי שזה דבר פשוט שכל ילד יודע, הייתי מצפה שהרשב"א יגלה כאן איזושהי דרך מיוחדת לדביקות והשגה, אך כיום אני יודע שזה הדבר הכי קשה שלא לחשוב מחשבות אחרות, כי יתכן שהאדם בראשו יחשוב את כל הכוונות, בעוד שבלבו, מקום הרגש, הוא נמצא הרחק הרחק, כלומר שהוא אינו אחד עם התפלה, וע"כ אומר הרשב"א שעיקר הכוונה בתפלה שלא יחשוב מחשבות אחרות, וזה סימן שהאדם אחד עם השי"ת.

מסופר על ר' חיים מבריסק שהיה יודע להעלים את רגשותיו, והעיד בנו הגרי"ז שלא ראו אצלו אף פעם התרגשות חיצונית, ומעולם לא היה בוכה על שום בשורה מרה ואפי' ביום הכיפורים בנעילה לא היה בוכה (חוץ מפעם אחת בוידוי) , אך בכל פעם שהיה אומר "הוא יפתח ליבנו בתורתו וישם בליבנו אהבתו ויראתו לעשות רצונו ולעבדו בלבב שלם, למען לא ניגע לריק ולא נלד לבהלה" היה פורץ בבכי, כי היה פשוט לו שבאמת אם "לא יפתח ליבנו בתורתו" אזי כל עסקנו (גם בגשמיות) יהיה לריק ולבהלה, ועל כן היה בוכה במילים אלו, וזה היה אצלו כל יום בק"ש. והעניין הוא שאם יש תורה אך בלא לב כי לא נפתח ליבנו בתורתו, אזי העיקר חסר מן הספר, וזה ממש לריק ולבהלה, וכפי פתיחת הלב כך יוצאים מבחינת "לריק ולבהלה" והמבחן לזה הוא כמו שהסברנו, שכל אחד יכול לדעת כמה התורה שווה בעיניו עפ"י הקלות שבה הוא מפסיק מהלימוד.

אנחנו מתפללים הרבה במשך היום על לימוד התורה לפני ברכות התורה מבקשים "שתרגילני בתורתך", אח"כ בברכות התורה "והערב נא את דברי תורתך בפינו, ונהיה אנחנו יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה", ולאחר מכן ב"אהבת עולם" מבקשים "ותן בליבנו בינה להבין ולהשכיל לשמוע ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך באהבה", מפרטים כאן שמונה בקשות כנגד בחינת בינה שהיא השמינית מלמטה למעלה, כידוע שבינה רומזת לעולם הבא (ושבע הספירות שתחתיה מחסד עד מלכות רומזים לעולם הזה) שהרי המספר שמונה עניינו מעל הטבע, והמספר שבע כנגד הטבע, והבינה שהיא השמינית, רומזת לברית מילה שזמנה ביום השמיני, והעניין שבברכת אהבת עולם יש דוקא שמונה בקשות על התורה משמעותו היא; שאנו מבקשים שהתורה תהיה אצלנו בבחינת ברית שהיא חלק מהאדם ממש ואח"כ ממשיכים ומתפללים "השיבנו אבינו לתורתך" בשמו"ע, ולאחר מכן מבקשים "הוא יפתח ליבנו בתורתו" ב"ובא לציון", ואפילו בברכת המזון שהיא דאורייתא חז"ל הפליגו בחובתינו להודות לה' על התורה "וכל שאינו אומר ברית ותורה, לא יצא ידי חובתו" וכל הריבוי הזה, כיון שאם לא נזכה להשתנות ולהיות חלק מהתורה הרי אנו חסרים, וכפי שאומר הנצי"ב מוולוז'ין שיש ב' בחינות: לומדי תורתך, ויודעי תורתך, דהיינו יש אחד שלומד תורה, אך התורה אינה חלק ממנו, מה שאין כן יודעי תורתך שזו דרגה של בן תורה שהוא ממש מרגיש אחד עם התורה, וכן הוא במצוות שיש אדם שמקיים מצוות אך צריכים להיות "בעל המצוה", והנה מתפללים גם להינצל מהיצה"ר, כפי שמבקשים בברכות השחר "יהי רצון מלפניך ה' אלקי ואלקי אבותי שתצילני היום ובכל יום, מאדם רע מיצר רע מחבר רע" וכו' והם שבע בחינות בהם מוזכרת המילה "רע" כנגד שבע שמות של היצה"ר, דהיינו שמבקשים סייעתא דשמיא להתרחק מהיצה"ר ולקיים סור מרע, כל זה לענין מלחמת היצר, אך לגבי התורה יש שמונה לשונות של קשר עם התורה, וגם במשך התפילה מרבים בבקשה להיות קשורים לתורה, כיון שחוץ מהמינימום של הקיום בעשה טוב (שנרמז בשבע של עבודה בגדר עולם הזה) , צריך גם את הקשר הפנימי וההתאחדות עם התורה בבחינת ברית שנרמז בשמונה עבודה מעל הטבע, וע"כ מרבים על זה בתפלה, וכשזוכים לתורה אזי ממילא יש גלוי כבוד ה' בעולם, כמו שמסופר על הט"ז, שפעם באה לפניו אשה וביקשה שיתפלל על בעלה השרוי במחלה קשה, השיב לה הט"ז שכרגע אין לו זמן, אך יקדיש את השיעור לרפואתו, וראה זה פלא, מיד לאחר השיעור נתרפא בעלה ונתקדש שם שמים על ידי שנתגלה כח התורה הקדושה, וכשיש גילוי כזה אין צורך בסמינרים להחזרה בתשובה, כי כבוד ה' צועק ומעורר את כולם לחזור בתשובה.

נשאלת השאלה, איך יתכן שאברהם אבינו שהכניס אורחים במסירות נפש, הולך ומתפלל על אנשי סדום הרעים והחטאים, שמוסרים נפשם בכדי שלא להכניס אורחים, הרי הם היפוכו הגמור של אברהם אבינו, ובכל זאת בא אברהם אבינו ומתפלל בעדם במסירות נפש? ונבאר את הדברים במשל אם אדם יאבד כסף בערימת שחת, אזי אם הסכום קטן, לא יעלה בליבו אפילו צל של ספק מה עליו לעשות, הרי ברור שהוא לא יחפש את הכסף, משום שקושי החיפוש גדול הרבה יותר מהצער על אבדן הכסף. ואף אם זה יהיה סכום גדול והוא כן מצטער על אבדן הכסף. הוא אמנם יתלבט מה לעשות, אך בכל זאת סביר להניח שהוא לא יחפש משום קושי החיפוש, אך אם האדם יאבד צ'ק פתוח שנתן לו עשיר גדול אשר אמר לו שיכול למלאות כל סכום שירצה, אז בוודאי הוא ילך במסירות נפש לחפש את הצ'ק אפילו אם הצ'ק הלך לאיבוד במקום שהחיפוש בו קשה ביותר. והנמשל הוא; שאברהם אבינו ע"ה יודע מה זה אדם, ומה זה "בצלם אלהים ברא אותו", אם כן, אפילו שאנשי סדום רעים וחטאים, כיון שאברהם יודע שיש להם צלם אלקים, אעפ"י שכרגע הוא נסתר ומכוסה באלפי כיסוים, אברהם מוסר את נפשו להתפלל בעדם, כל זאת משום שהשיג מהי מהות האדם, וזהו עניין הברית, בחינת השגת אלקות בשלמות בלא שום מסך המעכב, ובאמת אברהם נקרא "האדם הגדול בענקים", רק מי שאדם בעצמו, יכול לראות את קדושת האדם המסתתר אצל אנשים אחרים, ואכן מצות המילה ניתנה דווקא לאברהם אבינו ע"ה, וביום השלישי למילתו שאז הכאבים גדולים ביותר, יוצא אברהם במסירות נפש להכניס אורחים, כי ידוע בשם הבעש"ט ש"אורח" זה אותיות אור ח', דהיינו שבזכות האורח בעל הבית זוכה לאור הבינה שהיא השמינית, ועל כן דווקא סמוך לברית המילה שנעשית ביום השמיני בחינת בינה, אז באים האורחים שמרמזים על אור הבינה, ובאותו עיתוי כאשר אברהם מוסר נפשו להכניס אורחים, (שהמסירות נפש עצמה היא בחינת אור הבינה מעל הטבע הגשמי של האדם) , בדיוק אז באים המלאכים ומבשרים על לידת יצחק שעולה בגימטריה שמונה הויות, ומשמעות הענין היא שלידת יצחק לא תתכן כל עוד יש ערלה, כלומר כל עוד לא מסלקים את מחיצת הערלה ועדין יש בחינת פירוד ואחיזה גשמית, לא תתכן לידתו של יצחק מאברהם, מפני שכל ענין המשכת עם ישראל צריך להיות דווקא בדרגת הברית, כי ישראל נועדו להגיע למצב של אחדות עם הקב"ה, ולחיות במושגים של עולם הבא מעל הטבע, וזה העניין של עולם הבא להיות אחד עם ה', בחינת מסירות נפש, כמו שהיה בעקידת יצחק.

גם פינחס עולה בגימטריה שמונה הויות, וגם הוא, כמו יצחק, הגיע למדרגת מסירות נפש בפועל כשקינא לכבוד שמים במעשה זמרי, ופינחס הוא אליהו מלאך הברית, והמספר שמונה היא בחינת עולם הבא, ואליהו מבשר את המעבר מעולם הזה לעולם הבא.

בסוכות יש שבעה ימים ולאחר מכן שמיני עצרת, ובשמיני עצרת אין דין עליה לרגל, משמעות הענין היא, שביום זה מתגלה שבכל מקום הקב"ה נמצא עם האדם, זה סוד הברית שנמצאת עם האדם בכל מקום, אפילו בבית המרחץ.

ועפ"י מה שהקדמנו הדברים מוטעמים היטב, כי סוכות הוא ענין ביטול היצה"ר בשבעה שמותיו כנגד שבע ספירות של חג"ת נהי"מ, וזה ענין שמחת בית השואבה שבמשך שבעה ימים, עד שמגיעים לשמיני עצרת, ובסוכות נוטלים לול"ב שעולה בגימטריה "חיים", דהיינו שהיו שואבים חיים על ידי השמחה העצומה במקדש, כלומר הגיעו למצב מקסימלי של סילוק היצה"ר ועשיית טוב, ולאחר שסילקנו את הרע משבע ספירות התחתונות מלמטה למעלה, מגיעים לשמיני עצרת שהיא בסוד ספירת הבינה, מעל לטבע בחינת עולם הבא.

דוגמא נוספת, מסופר על המגיד מקוז'ניץ שאמר שהיום שהכי קל לצום בו הוא יום הכיפורים כי לגודל קדושת היום לא שייך רצון לאכול, כלומר כשהאדם מרגיש את מעלת היום, והנשמה תופסת אצלו את כל תשומת הלב והריכוז, במצב כזה רצונות הגוף הם לגמרי טפלים בעיניו, וזהו ההבדל בין תשעה באב ליום הכיפורים, שאף על פי ששניהם שווים בדיני העינוי, אך הם חלוקים במהותם, בתשעה באב יש דין להתאבל ולהצטער בצער החורבן, והאופן שבו מרגישים ומזדהים עם הצער הזה, הוא על ידי העינוי שבצום, מה שאין כן ביום הכיפורים שבו העינוי נובע ממעלת היום, כלומר שהאדם מרגיש את גודל רוממות קדושת היום וכבר מעצמו לא ירגיש רצון לאכול, וממילא לא יחשוב על אוכל כלל, כעת מובן איך יתכן שלפני שהולכים להתענות ביום הכיפורים אנו מצווים להרבות במאכל ובמשתה, והלא זה נשמע מוזר שיאמרו לאדם תאכל היום גלידה לכבוד התענית שלך מחר, אך ביארנו, שצום יום הכיפורים אינו מצב של עינוי בשביל עינוי, אלא כיון שהאדם מתעלה ביום זה למדרגה כזאת גבוהה, על כן לא שייך אצלו שום אכילה, ובודאי שצריך האדם לחגוג בכל מאכל ומשתה לכבוד עליה רוחנית שכזאת, להזדהות לגמרי עם ההתבוננות כזאת זה נקרא להרגיש אחד עם מצוות התורה.

ונחנו מה

"אספה לי שבעים איש מזקני ישראל" כתב בעל הטורים "כנגד שבעים נפש שירדו למצרים וכנגד שבעים אומות וכנגד שבעים שמות שיש להקב"ה, ואלו הן:קל, אלקים, וכן ממשיך למנות לפי א"ב את כל השבעים שמות, וכן שבעים שמות של ישראל ואלו הם אשת נעורים, אלי הצדק, אלופים, אחים, ושבעים שמות של ירושלים", גם בקידוש של שבת יש שבעים מילים מ"ויכולו" עד "לעשות" יש שלשים וחמש מילים, ומ"ברוך" עד "מקדש השבת" עוד שלשים וחמש מלים, וביחד שבעים מלבד ברכת הגפן, שזה מפסיק ומשפיע על כולם "נכנס יין יצא סוד", וגם הגימטריא של סוד זה שבעים. הרמב"ם כותב שיש שבעים טרפות, ומונה אחד לאחד, ועוד שתי טרפות בעוף כנגד עשו וישמעאל שתים יתרים באומות העולם, עכ"פ אנו רואים שעם ישראל נקרא שבעים, ירושלים נקראת שבעים, כתוב שבע אומות היו בארץ ישראל וכל אומה מהם הייתה חולשת על עשר אומות בחו"ל, כך סה"כ היו שבעים אומות, עיקר האוכלוסייה הייתה בארץ ישראל, לא כמו היום אלא התמצית הייתה בא"י, לכל אומות העולם היה אחוזה בא"י.

אחר כך ממשיך הפסוק "אשר ידעת, כי-הם זקני העם ושטריו" הם היו שוטרי ישראל במצרים, וקיבלו מכות מהנוגשים המצרים "ויכו שטרי בני ישראל", אמרו להם "מדוע לא כליתם חקכם ללבן", פירוש: "תרביצו לאחים שלכם שיתנו יותר לבנים" והם לא רצו להרביץ לישראל, וקבלו את המכות בעצמם, "אשר ידעת,כי-הם זקני העם ושטריו" אלה שהיו במצרים שוטרים, אותם תיקח להיות זקנים.

שופט הוא זה שנותן את הפסק ושוטר זה שמקיים את הפסק ומלקה, שוטר אמיתי שיכול להלקות, זה דוקא אם כשהוא מרביץ לשני כואב לו כמו שמרביץ לעצמו, אבל אם הוא מרביץ לשני מתוך אכזריות שלא אכפת לו ממנו, הוא לא יכול להרביץ. השוטרים במצרים קיבלו את המכות במקום שיכו את עם ישראל, הם אמרו יבוא עלינו המכות, כי בסופו של דבר אם אני מכה את השני, זה כאילו אני מכה עצמי, אז אני מעדיף לקבל את המכות בעצמי מאשר השני יקבל את המכות, זה שוטר אמיתי. אמר לו הקב"ה למשה השוטרים שהיו במצרים שהם נוגשי העם ושוטריו הם שבעים הזקנים, הם למעשה אדם כזה שיש לו "אהבת לרעך כמוך", אהבת ישראל שלו היא שאינו מרגיש את עצמו כדבר בפני עצמו, אלא מרגיש את עצמו כמו יהודי, אני יהודי, ראובן יהודי, שמעון יהודי, לוי יהודי, זה נקרא שבעים, זה נקרא שהוא שייך לכל עם ישראל, שבעים זה המספר של עם ישראל, ואם הוא שייך לעם ישראל אז כל השבעים שמות שיש בעם ישראל מרוכזים בו.

אומרים שבעל הטורים כתב את כל הפירוש על התורה בלילה אחד, כל השבעים שמות שכאן זה רק אולי אחוז אחד מכל הפירוש שלו על התורה, ולפ"ז יוצא שהוא כתב את זה תוך כמה דקות, הוא נתן כאן שבעים שמות לפי א"ב של הקב"ה ושל עם ישראל, שם של עם ישראל כנגד שם של הקב"ה שם ראשון כנגד שם ראשון, שני כנגד שני, וכן הלאה.

כל השלימות שיש פה, שלימות של עם ישראל שלימות של הקב"ה "קב"ה ואורייתא וישראל חד הוא" הכול זה שלימות אחת שיכולה לחול בשבעים שוטרים, איך יכול להיות דבר כזה? אם כל אדם לעצמו, אז שבעים אינו משקף את העניין של עם ישראל כי הרי הוא לעצמו, ומי שלא אדם כללי הוא לא יכול לכלול את עם ישראל שבעים אנשים שהם כוללים את כל עם ישראל זה יכול להיות רק במי שהוא אדם כללי, עם ישראל נכלל רק באדם שהוא כללי כמו משה רבינו שהוא שקול כנגד כל ישראל, "שש-מאות אלף רגלי, העם אשר אנכי בקרבו" משה רבינו אמר אני בתוך עם ישראל, אומרים חז"ל משה רבינו שקול כנגד ששים ריבוא, משה רבינו יכול להיות שקול כך כיוון שלא היה לו לעצמו כלום, ומי שלא לעצמו מימלא הוא שקול כנגד ישראל, וככל שיותר בטל מעצמותו, כך הוא יותר שקול כנגד ישראל.

משה רבינו אמר "ונחנו מה", אומרת הגמרא שזה הלשון הכי גדול בענווה, הוא לא אמר "עפר ואפר" לא אמר "תולעת ולא איש", הוא אמר "ונחנו מה", הוא לא מצא שום דבר בעולם שיכול להיות דומה לו, אם אדם יגיד שהוא כמו תולעת הוא יכול להגיד את זה אבל הוא לא חושב את זה בלב, הראיה שאח"כ מי שפוגע בו הוא כועס עליו, פירושו של דבר שהוא לא חושב שהוא תולעת, אולי הוא חושב שכך צריך לחשוב, אבל הוא לא מסכים לזה בלבו, כי בלב יש לו את זוהמת הנחש.

היה רק אחד בעולם שהוא כן יכול להגיד שהוא לא מרגיש כלום, וזהו משה רבנו.

לכאורה אנחנו לא מבינים את מידת הענווה של גדולי ישראל זה לא יאומן כי יסופר, דברים שאנחנו לא מבינים את זה כל אחד יותר גדול מהשני, אפילו מהדורות הקודמים שאנחנו מכירים אותם מהסיפורים, וכל שכן מלפני ומלפני עד הלל הזקן שהוא יוצא מבית מרחץ שלש פעמים רצוף, זה מפחיד לשמוע את הסיפור הזה על הלל הזקן, כל הגדולים ממש עשו עצמם ענוה, יכלה הזמן ולא יכלו הסיפורים שיש על ענוה של גדולי הדור, ואעפ"כ משה רבינו היחיד שיכול לומר "ונחנו מה".

בעל ה"חמדת משה" שהיו באים לדין אליו, אשתו היה צועקת "אתה עם הארץ, אני יודעת מה אתה עושה בבית לבד, אתה חושב שאתה אב בית דין, סתם באים אליך" אנשים יתביישו בדבר הזה, וכל יום היא הייתה מבזה אותו, אמרו לו אנשים "גרש אותה, תן לה גט פיטורים", הוא לא נתן, עד שנפטר והספידו אותו הספד נורא ואיום, וגם האשה באה להספיד, רצו לשסע אותה לגזרים, אבל היא בכח אמרה "אני אגיד לכם הספד שלא שמעתם עד עכשיו, אמרתם דברים נכונים אבל דבר אחד לא אמרתם, שכל מה שביזיתי אותו כל הזמן זה היה לפי בקשתו שלא יבוא לידי גאוה. הוא ראה הרבה אנשים באים אליו, הוא אב בית דין, וכל המדינה באה אליו, אז הוא ביקש ממני, ולא הסכמתי לזה, אז הוא ציוה עלי בתורת רב שמצוה להגיד את זה כל יום, גדול הדור שמצוה להגיד המילים האלה בכל יום" (אני לא יודע אם אפשר לצוות להלבין פנים - כנראה שלא הולבנו פניו, הוא לא נעלב מזה, הוא לא הרגיש את זה, רק רצה שלא יהיה לו גאוה) ושסיפרו את הסיפור על בעל ה"חמדת משה" לאחד מגדולי תלמידי "הנודע ביהודה", ואמר אותו תלמיד שאצל חתנו של "הנודע ביהודה" הוא הגאון רבי יוסף זצוק"ל אב"ד פוזנא ג"כ היה אותו מקרה עם אשתו, וכשבאה להספיד את בעלה הנפטר ואמרה שהוא ציוה עליה לבזותו, באותו רגע כולם ראו איך הוא הנהן בראשו לחיוב אעפ"י שנפטר, כלומר נתן הסכמה שמה שהיא אומרת זה נכון שאני אמרתי לה.

מקבל הסכמה משמיים לנס כזה גלוי למת שיגיד בראשו כן על מה שאומרים ולעיני כולם, סימן שזה אמת לאמיתה, אין לזה שום עוררין, אם היה לזה אחוז אחד שהוא קצת הגזמה או לא אמת, כבר לא היה מקבל רשות משמים.

ולמעלה בקודש ענוה של גדולי ישראל, אז מה אנחנו יכולים להסביר, מה זה משה רבינו הוא יחיד בעולם שאומר "ונחנו מה", כלומר אנחנו לא מבינים בכלל מה זה ענוה, אצלנו ענוה זה "אני לא מחזיק מעצמי", אני פשוט מתבטל, אנחנו לא מבינים מה זה ענוה.

הבן של המאור ושמש קראו לו "הגוטן איד" "היהודי הטוב" לא היה שייך מציאות שיבקשו ממנו משהו והוא לא יתן, כל הטובות שמבקשים ממנו, כל הצדקות תמיד היה נותן, הוא היה ממש לא יאומן, אז אמר לו אחד האנשים שרצה להרגיז, לכל אחד יש תאוה בעולם, לי יש תאוה להיות עשיר, לפלוני יש תאוה להיות גיבור, לך יש תאוה להיות יהודי טוב, אז מה ההבדל ביני לבינך? אמר לו זה נכון מה שאתה אומר, אבל התאווה הזאת אפשר לקיים אותה רק אחרי ששוברים את כל שאר התאוות, אם שוברים את כל התאוות אז אפשר לקבל את התאווה הזאת.

העניין של הענוה זה רק אחרי שיודעים מה זה גדלות האדם, משל לשני אנשים שהולכים עם כיס, עושים את עצמם פשוטים, חיים על לחם ומים, כל אחד יש לו בארנק מליון דולר, אנשים שואלים מה קורה פה, אתה יש לך מליון דולר וחי על לחם ומים, והנה אחד מהם אומר "לא ידעתי שיש לי מליון דולר בכלל", מתברר שיש לו שם תפר בתוך הארנק שלא רואים את המיליון דולר שלו, אז זה לא נקרא שהוא ענו, אמנם יש לו מליון דולר, זה נכון, אבל מה שהוא חי בפשיטות זה כיוון שלא ידע שיש לו מליון דולר, השני אומר אני יודע שיש לי, בכל זאת אני רוצה לחיות בפשיטות, זה נקרא שהוא עניו, שניהם יש להם בארנק מליון דולר, האחד יודע, והשני לא יודע, אז מי שיודע נקרא עניו, ומי שאינו יודע אינו נקרא עניו. כל אדם יכול להיות עניו, אבל עניו אמיתי זה רק מי שיודע מה זה נקרא נשמה, עם ישראל, מתן תורה, נבואה, עשר מכות, יציאת מצרים, משה רבינו וכו'.

מי ששלם בידיעה, יכול להיות שלם בענווה, מי שלא שלם בידיעה, אז הענוה שלו לא שלמה, כי אם הוא היה יודע יותר, אולי היה כן מתגאה, זאת אומרת הענוה שלו רק מספיקה לידיעה שלו אבל כלפי יותר ידיעה זה כבר לא נקרא ענוה, ענוה זה רק לפי הידיעה, כל צדיק אומר "ונחנו מה" אם הוא צדיק אמיתי, היום הצדיקים מעטים ביותר, אבל אפילו הצדיקים של דורות קודמים שאמרו "ונחנו מה" אמנם אמרו בפה מלא, אבל זה עדיין נקרא "ונחנו מה" בחסרון הידיעה יחסית למשה רבינו מבחר המין האנושי, כמו שאומר הרמב"ם שאצלו השגה אלוקית זה השגה אין סופית אין לנו השגה בזה, כל העולם אצלו בשליטה כמו על פלסטלינה, עשר מכות במצרים, מאתיים וחמישים על הים, עושה מה שרוצה, כל צדיק עושה אבל מוגבל. משה רבינו לא מוגבל, משה רבינו היחיד שלא היה מוגבל בכלל, כמו שכתוב שאצלו היה שכינה מדברת מגרונו, לא כמו שאר הנביאים שהיו בעולם, הם יכולים לומר נבואה, וגם יכולים לומר דברים שאינם נבואה אבל משה רבינו אצלו כל מה שאמר זה נבואה.

כל הנביאים, כולם יש להם גם מילים שאינם נבואה, ישעיהו הנביא, ירמיהו הנביא, אסור לדבר עליהם מפחיד להוציא את המילה הזאת מהפה, אבל בכל זאת לצורך העניין, ישעיהו הנביא היה נביא גדול, כל הנחמות שאנחנו קוראים יכול להגיד מילה שהיא לא של נבואה, מסוגל להגיד מילה בתורת חכם, בתורת רב בתורת צדיק, לא בתורת נביא, לא כל כך חייב להיות שכל מה שהוא אומר זה נבואה, יכול להיות נביא ויכול להיות גם לא נביא, אבל משה רבינו אבי הנביאים, אצלו כל דבריו נבואה, אצלו כל החיים זה מציאות נבואה, לא שייך אצלו דיבור רגיל פשוט.

משל, שני סוגי חזנים, יש חזן הוא יכול לתת תפילה רגילה, ויכול לתת תפילה בניגון, ויש חזן שאינו מסוגל להתפלל מהר, "אני יכול רק בניגון, לא בניגון לא חזן". משל נוסף, שני עשירים, עשיר אחד יכול לאכול סעודה יקרה וגם סעודה פשוטה, והעשיר השני לא שייך אצלו סעודה פשוטה רק מאלף דולר הוא מתחיל, והנמשל משה רבינו לא שייך אצלו דיבור פשוט, אין אצלו דבר כזה, כל דיבור זה נבואה, "אבי כל הנביאים".

המהר"ל מפראג אומר "כבד פה וכבד לשון" כי לא שייך בעולם הזה כזה כלי להכיל את מה שמשה רבינו ידבר, משה רבינו דיבר לכל ישראל, אבל הדיבור שלו זה לא דיבור רגיל זה דיבור של נביא, הכלי הפשוט של הגוף לא יכול לסבול את זה, הוא לא יכול להתאחד עם זה ביחד, זה לא דיבור פשוט של השינים, של החיך, של הלשון שאתה יכול להוציא את זה מהפה באופן פשוט, זה דבור של נביא, שכינה מתוך גרונו זה לא דיבור שאפשר לקלוט אותו, הכלים של העוה"ז לא יכולים לקבל ולתפוס את הדיבור שלו, כמו המסוה "ויתן על פניו מסווה", כי הכלים של העוה"ז לא יכולים לקבל את הפנים של משה רבינו "כי קרן עור פניו", העולם הזה לא יכול לקבל את זה, צריך לשים מסכה כמו בפורים כל השנה, המציאות של הדיבור זה נבואה, לא שהוא מדבר דבור רגיל ויש בו התלבשות של נבואה אלא שהמציאות של הדיבור שלו זה נבואה, זה משה רבינו.

"אבי כל הנביאים", פירושו של דבר שההגדרה שלו זה נביא, ולא שזה נוסף דבר אצלו, אלא כל דבר זה בהשגה שלימה ואין סופית, כמו שאומר הרמב"ם שאדם לא יכול להשיג בעולם הזה יותר ממה שמרע"ה השיג, רק בעולם הבא, "ותחסרהו מעט מאלוקים" מה שחסרת זה רק מאלוקות, מצד אלוקות זה שייך לעולם הבא, אבל מצד האדם העוה"ז הוא השיג הכל, אז עניו אמיתי זה רק מי שיש לו את הידיעה השלמה מי שחסר לו משהו בידיעה של הנשמה, של התורה, של רוח הקודש, של נבואה של עולם הבא, כבר הענוה לא שלמה לגביו.

"ונחנו מה" פירושו ענוה שהיא אין סופית, כפי שהמדרגה אין סופית, כך הענוה אין סופית, כל צדיק הוא עניו במה שיש לו, משה רבינו יש לו את כל השלימות, והוא עניו בכל השלימות, זה נקרא "ונחנו מה", שכל מה שיש בעולם הוא משעבד לעניין זה, אז ככול שהאדם יותר מבטל את עצמו, כך הוא יותר עניו, לכן מרע"ה הוא אחד בעולם שיכול להיות כנגד כל ישראל, כי מי שהוא בטל לגמרי מהמציאות ולא חסר לו שום דבר בביטול, כמו שאמרו שיש לו הכול ואין לו כלום, דהיינו שהוא לא חסר כלום בביטול אז הוא שקול כנגד כל ישראל וזה רק אחד בעולם.

הגמרא אומרת כיוון שהלל היה עניו הוא זכה להיות נשיא, נשיא זה גם כן כנגד כל ישראל, לא כמו משה כנגד ששים ריבוא אבל כנגד הדור שלו שהרי כל הדור כפוף לנשיא שמבטל את עצמו, הלל הזקן כתוב עליו שהיה מבטל את עצמו, היה חי מאה ועשרים שנה כמרע"ה, ארבעים שנה עסק בסחורה, הפירוש, עסק בתיקון העולם, כמו חנוך תופר מנעלים, עסק בעולם לתקן את העולם ע"י התורה, צדיק שעוסק בסחורה הוא לא סתם מחפש את הכסף, הוא עוסק בסחורה כדי לתקן את העולם, יש הרבה סוחרים צדיקים.

בלשון הגמרא אליהו הנביא נראה מתגלה לפעמים בעולם הזה בדמות "ההוא טייעא", ומפרש רש"י סוחר ישמעאלי, אליהו הנביא צריך לבוא כמו סוחר ישמעאלי, לכאורה הוא יכול לבוא כמו ת"ח? אלא הפירוש ישמעאל "ידו בכל ויד כל בו" הוא תופס את כל העולם, פרא אדם ידו בכל ויד כל בו, הוא הולך לסחור בכל העולם, מה זה נקרא סוחר ישמעאלי אמיתי "אליהו הנביא" כל הסחורה של העולם הוא משעבד לקדושה, עושה כמו ישמעאלי לכאורה, אבל עושה שכל הסחורה שמכל העולם הוא משעבד "כי טוב סחרה מכל סחורה" הוא משעבד את העולם לקדושה, הוא סוחר.

על הפסוק "ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר" אומר הזוהר הקדוש "כי טוב סחרה מכל סחורה" עפרון החתי הוא סוחר פשוט, ואילו אברהם אבינו הוא סוחר בתורה, נותן ארבע מאות שקל כסף עוה"ז וקונה בזה את העולם הבא, כנגד זה קיבל ארבע מאות עולמות בעולם הבא, אז זה נקרא סוחר טוב.

וכך הלל הזקן ע"ה עסק ארבעים שנה בפרקמטיא, ארבעים שנה למד, וארבעים שנה לימד זה נקרא תורה נקייה, אחרי שעסק בחיצוניות של העולם, זה המצוות הסחורה, תיקון חיצוניות העולם, אח"כ הוא בא לתקן הפנימיות של העולם ע"י לימוד תורה בעצמו שזה פנימיות העולם, ואח"כ "ארבעים שנה לימד", אחרי שתיקן את העולם שלו וגמר עם שלו, עכשיו משפיע לאחרים, וג' מצבים אלה הם כנגד נר"ן נפש כנגד חיצוניות של העולם, רוח כנגד פנימיות שלו, נשמה כבר משפיע על אחרים, ואצל משה רבינו גם כן ארבעים שנה עסק עם פרעה, עסק בתיקון העולם, ארבעים שנה בכוש לא יודעים מה עשה בכוש היה רועה צאן יתרו זה נקרא לימוד תורה, אבל לא היה בתוך ישראל היה לבד, ארבעים שנה לימד את כל ישראל תורה שיש לנו היום, אומרת הגמרא הלל חי גם מאה ועשרים שנה וגם היה מופלג בענווה, המקרה בבית המרחץ ששאל אותו איש אחד ג' שאלות, למה לאפריקאים יש רגלים רחבות, למה הבבלים יש להם ראש סגלגל, למה בתרמוד יש להם עיניים טרוטות, והלל ענה לו לאותו אדם, שלש פעמים יצא מהמקווה, צריך לדעת שמקווה של הלל הזקן זה לא המקווה שלנו, אצלנו לצאת זה לא כל כך קשה, אפשר לצאת מהמקווה, אצלם לא היה ככה, אצלם היה פחד להכנס משום סכנה ואפשר לומר אפילו פיקוח נפש, סכנה שמא יפלו לתוך האור.

ולכן הגמרא אומרת בפרק הרואה שהיוצא מהמרחץ צריך לברך ברכה מיוחדת, כשם שהצלתני מהאור של העוה"ז כך תצילני מהאור של העוה"ב, מה הקשר לאור של העוה"ב? לפי הפשט, היו מסיקים את המקוה ע"י האש לא כמו היום אצלנו שיש מערכת חימום, אז אם יצא מצב שהמהנדס לא תכנן טוב את האדמה או שיש יותר מדי אנשים שמה, יכול האדם לקרוס לתוך האור, אז אומרת הגמרא מתפלל כשם שהצלתני מהאור בעוה"ז כך תצילני לעוה"ב, זהו לפי הפשט.

לפי הרמז זה נקרא קצת אחרת, ש"כמו שהצלתני בעוה"ז" הכוונה, ע"י שבת אני יוצא מהמלבוש של החול, כך לעולם הבא אני אזכה לצאת ממלבוש של חול ולהגיע לגן עדן, לפי הפשט להיכנס למרחץ כל פעם זה לא פשוט כל כך, צריך ברכה מיוחדת, ובמקום שהלל יאמר לו "רק עכשיו נכנסתי, תן לי לצאת, אח"כ אני אענה לך על כל השאלות", הוא יוצא פעם ראשונה, פעם שנייה, פעם שלישית ומשיב בנחת.

עכשיו, הלל הזקן אמר שבתרמוד יש להם עיניים צרות, לפי שהם גרים במקום שיש חולות והרוח מעיפה את החול, ואם לא יהיו העיניים מצומצמות, יכנס החול אל העין, מאיפה הלל הזקן יודע שבתרמוד זה מקום שיש חולות, הרי הוא לא טייל שמה, הוא היה בארץ ישראל ובבל, ומי לימד אותו את המפה הגיאוגרפית שמה, מי לימד אותו שלאפריקאים יש רגלים רחבות, לפי שנמצאים בביצות ואפשר לטבוע בבוץ, אז מי שיש לו רגלים רחבות פחות טובע, וכי ביקר פעם באפריקה, הוא לא היה שם בטוח, מי אמר לו שיש שם ביצות, וכי קרא ספרי גיאוגרפיה מיד מקשר למקום, רק עכשיו הוא שמע, אני לא יודע אם שמע את זה קודם לכן שלאפריקאים יש רגלים רחבות, ואומר מיד תשובה על המקום, וכן שהבבלים ראשם סגלגל רש"י אומר עגול מכיוון שיש מילדות שיכולות להוציא טוב את הילד, אך המיילדות של הבבלים לא היו יכולות כל כך להוציא, כי לא למדו את זה, ולכן השם יתברך עשה להם ראש עגלגל שיהיה יותר בולט ויהיה יותר קל להוציא אותו, אם יותר רחב יותר קשה יהיה להוציא אותו אם יותר עגלגל יותר קל להוציא אותו, מאיפה הלל הזקן ידע מה קורה עם המיילדות שבבבל שאינן חכמות, מי סיפר לו מה קורה בבי"ח בבבל?! התשובה לדבר, באמת לא סיפרו לו את זה הוא ידע ברוח הקודש, אלא מה הכוונה, אדם שזוכה להיות בעל חסד כזה גדול אז זוכה לצלם אלוקים.

"ויברא אלוקים את האדם בצלמו" מה זה בצלמו? כמו שהשם הוא בעל הטוב, לא שייך להגיד אצל הקב"ה לקבל, רק לתת, מי שאומר שהקב"ה מקבל הרי זה אפיקורס, מה שייך להגיד אצל הקב"ה לקבל, אז "ברא בצלמו", השם ברא את האדם בצלמו, מה הקב"ה שיא הענוה, שהפירוש אין לו מעצמו כלום לגבי העולם אז מי שהוא עניו כזה גדול שמוציאים אותו מהמרחץ שלש פעמים, יוצא נכנס, ומדובר בנשיא, לא מדובר על אדם פשוט, נשיא שמחל על כבודו זה שאלה בקידושין אם מחול אבל אפילו אם מחול, להוציא נשיא מתוך מקווה של ערב שבת, אתה יודע איזה כוונות היה לו שם במקווה, אם הבעש"ט אומר כוונות של מקווה, אז הלל הזקן הכפיל אותו פי כמה וכמה עשרות ומאות. הכוונות של המקווה בערב שבת, אם כתוב על רבי חיים מצ'רנוביל שהיה לו עם הראש מאה תשעים ס"מ במקום מאה שבעים ס"מ אחרי המקווה, עשרים ס"מ איך הגיעו?! איך קיבל תוספת של עשרים ס"מ?! אני לא יודע איזה כוונות הוא כיוון שם, אם יכול להוציא עוד עשרים ס"מ גובה בשבת, ולא מכירים אותו אנשים אח"כ, איזה עבודת השם עשה בתוך המקווה.

"מקווה ישראל השם מושיע בעת צרה" הוא נדבק בשם, הוא מקווה לשם, "קוה אל השם חזק ויאמץ ליבך וקוה אל השם", אומרים את זה לפני אין כאלוקינו כל יום. "מקווה ישראל השם מושיע בעת צרה". אמר רבי עקיבא אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרים ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים ואמר מקוה ישראל השם, מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל" מי שטובל במקווה בערב שבת הוא טבל במקווה ישראל השם, הוא טבל בשם- הוא נדבק בשם, מקווה ישראל השם, אומר שהקב"ה מקווה, (איזה משוגע מי שעשה ביה"ס חילוני בשם "מקווה ישראל" אין לך מטורף גדול מזה, מקווה ישראל ביה"ס חילוני אין טירוף גדול מזה) מי שטובל בשם, בערב שבת נהיה גבוה בראש, למה? הוא מקבל ראש חדש עד עכשיו היה לו ראש בלי מקווה ישראל, עכשיו יש לו ראש עם מקווה ישראל קיבל ראש חדש, אז אם גדולי החסידות כך, מה נגיד בהלל הזקן, איזה כוונות עשה שם בערב שבת, מי יודע איזה פנים היה לו אחרי המקווה, מי יכול להבין את זה בכלל, הוא יוצא מתוך המקווה הזה, מתוך הסכנה, והוא נשיא ישראל, ויוצא שלש פעמים אלא הוא הגיע לצלם אלוקים, צלם אלוקים אין לו כלום לעצמו הכול רק לתת, אז צלם אלוקים כולל גם אפריקאים, הם גם נבראו בצלם, גם בבלים וגם תרמודים, ולכן הלל הזקן שהצלם שלו שלם והוא יודע כל מה שיש בצלם, אז הוא יודע גם את סודות של הצלם, אם יודע שיש צלם אחד שהוא נברא בעולם בעיניים טרוטות אז הוא יודע למה זה נברא ככה, אם יש בריאה כזו בצלם, יש סיבה למה זה כך, אז הוא יודע גם את הסיבה, ואם יש צלם עם רגלים רחבות הוא יודע את הסיבה לזה, כי זה חלק מהצלם, יוצא שהוא יודע מהראש עד כפות הרגלים את כל סודות הצלם, הוא יודע כי הוא קיבל את הצלם בעצמו, אבל אם אחד לוקח לעצמו, והוא לא רק לתת כבר אין לו את הצלם, זה לא נקרא בצלמו. "ישמחו השמים ותגל הארץ" ר"ת הויה, ס"ת צלמו, מי שהוא רוצה להדבק בהויה צריך להיות לו צלם אלוקים, צלמו של השם, אבל אם הוא צלם של עצמו, על זה נאמר "לא תעשה לך צלם".

למה יש צלם בברית, בר מצוה, חתונה, להגיד לך שאתה צריך להיות בצלם אלוקים, צלם את זה שאתה עכשיו נמצא בברית, הגעת למדרגה רוחנית מסוימת, ברית, חתונה, וכל אדם שמגיע לרגעים האלה הוא חוזר בתשובה, אומרים לו עכשיו חזרת בתשובה, יש לך צלם תשמור על הצלם אל תשכח את זה, תהיה קשור בדבר, זה נקרא משה רבינו, כל צדיק שהוא עניו באמת הוא קשור לנשמה שלו, העניין של הנשמה זה נקרא צלם אלוקים, כי הנשמה זה חלק אלוק ממעל, חלק מהשם, הגוף לא חלק מהשם, הגוף זה בריאה, זה לא חלק מהשם, השם ברא ובורא כל שנייה ושנייה יש מאין, לא כמו נגר שבנה שולחן, יכול להיות שהנגר של השולחן הזה כבר אינו חי כי הוא רק חיבר את החלקים, העץ היה קודם, הברזל היה קודם, הוא קנה אותו מהמסגר, והמסגר קנה מהמחצבה, למעשה הוא רק חיבר חלקים, הוא לא ברא את השולחן. הבורא בורא את החומר שבאדם כל שנייה מחדש הרי זה חי, דבר שהוא חי יש לו אנרגיה חיה, אז הוא ברא ובורא כל הזמן, ומאיפה קנה את החומר של גוף האדם? מאיפה הבשר, הדם, האברים? משום מקום, הוא יצר יש מאין, ויצירה יש מאין קיימת כל הזמן, כי זה חי זה מתפקד כל הזמן, הרי גוף האדם מתחדש "המחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית". העולם מתחדש כל הזמן, כל דבר שאדם עושה יש לו בלאי, עבר עשר שנים צריך להחליף, כי יש בלאי, קנה וילון, שטיח, יש בלאי, העולם הזה כל דבר שנברא "טבעי" אין לו בלאי, והרי זה כל שכן, אם שולחן כזה שלא נוצר שלם חיברו אותו מחלקים יש לו בלאי, אז דבר כזה שהוא יצירה שלמה אז בטח שיעבור עליו זמן צריך להתישן?! התשובה לדבר למה אין בלאי כי הוא נברא כל רגע מחדש אז לא שייך בלאי, כמו שאומר הרמב"ם רגע זה לא דקה, תתר"ף (אלף שמונים) חלקים יש בשעה וכל חלק שבעים ושש רגעים, על זה נאמר "כי רגע באפו חיים", כל רגע ורגע זה לא דקה אלא אחד מעשרים וחמש בשנייה בערך, והעולם נברא כל רגע ורגע מחדש אז לא שייך בלאי בזה.

נאמר ביוסף הצדיק "ולאביו שלח כזאת עשרה חמרים נשאים מטוב מצרים", רש"י אומר טוב המקום יין- ישן, יין ישן אין לו בלאי, כל מוצר קנית אותו היום יש זמן מומלץ לשימוש עד תאריך מסוים, ואחרי זה סוג ב', אחרי עוד שבוע שבועיים אפשר לזרוק, יין מומלץ כמה שיותר מאוחר מתאריך הייצור, הפוך מהכל בדיוק, יין ישן נושן כולם רוצים רק אותו. היין הישן- היין המשומר בענביו שישתו בזמן משיח, "כוסי רויה" שדוד המלך אומר "לי נאה לברך על היין הזה", הוא בא לומר שכל העולם נברא כל הזמן מחדש, ולא שייך בלאי, כי מה שייך להגיד ישן אם מחדש בכל רגע מעשה בראשית, אם זה דבר שנברא פעם אחת בהיסטוריה אז מכיוון שמתרחק מהמקור שלו הוא נחלש, אבל אם הוא נברא כל הזמן מחדש אז זה הפוך, כמה שעובר יותר זמן זה לטובתו כי הוא נברא מחדש עוד בריאה ועוד בריאה, עוד כח, עוד כח, הוא יותר משתבח, עוד חשמל עוד אנרגיה, יין ישן שדעת זקנים נוחה הימנו, הגמרא אומרת זקני ת"ח כל זמן שמזקינים דעתן מתיישבת עליהם, היום אתה רואה ראש ישיבה בן ארבעים, "איך יכול להיות, אני יכול לחלוק עליו" ראש ישיבה בן ששים, זה כבר יותר טוב, ראש ישיבה בן שמונים כבר כולם מכבדים אותו, יהודי בן תשעים אתה יכול לחלוק עליו? זה כבר לא קל, כמובן אם הוא לומד וחזק בתורה הוא בשיא פריחתו כמה שיותר זקן, הגיע למאה כולם מפחדים ממנו. וכל האחרים דהיינו עמי ארצות, עבר גיל שבעים צריך רחמי שמים שלא יהיה בגריאטריה, למה? זקני עמי ארצות כל זמן שמזקינים דעתם מטרפת עליהם, מישהו יכול להכחיש את זה אני לא יודע אם יצחק שמיר חי או לא חי, לא מעניין אותי, אני יודע שאם הוא חי בודאי שאין לו ראש בטוח, למה? לא משנה מה שהיה ראש הממשלה, לא שאני נגדו, הפוך בגלל שאני לא נגדו אני אומר את זה, אם הייתי נגדו אז אולי לא הייתי אומר את זה בגלל כעס, אני מזכה אותו עכשיו שבו מתקיים "זקני עמי ארצות כל זמן שמזקינים דעתם מטרפת עליהם" זה פשוט, עמי הארץ לא קשורים לתורה, אז יש להם בלאי של העוה"ז, כמו כל העוה"ז שיש לו בלאי, אבל ת"ח שקשורים ל"המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית" הוא קשור לעולם המעשה של השם, והוא קשור לשם, אז ממילא כשמחדש בטובו גם הוא מתחדש בתוך החידוש הזה, התורה מתחדשת בכל יום ויום, אז גם הוא מתחדש כל הזמן, יין ישן שדעת חכמים נוחה ממנו, אז הוא מקבל גושפנקא, יותר חזקה, אז כל יום שעובר עליו הוא מקבל עוד, מתחדש כל שנייה אז הוא יותר משביח.

האמונה של יוסף הצדיק היא שכל שנייה הקב"ה מחדש את העולם, ממילא מה שייך להגיד פזל אחד, הרי כל רגע ורגע זה חידוש בפני עצמו.

מה היה אתמול, מה יהיה מחר, זה לא מעניין את הצדיק, צדיק כל דקה עושה תיקון בפני עצמו עכשיו הדקה הזאת צריך לתקן אותה, הרגע הזה עבר זה מתחדש, לכן אומר הזוהר הקדוש מי שאומר מה יהיה לי לאכול מחר הרי הוא מקטני אמנה, לנו מותר לבשל למחר, אבל הזוהר הקדוש אומר מקטני אמנה, במן מי שאמר אני רוצה להשאיר למחר, כי אין "חנות שמים וארץ", ואין מקום שיש בו אוכל כזה טעים, שכל טעם שבעולם יש בו, אני רוצה עכשיו שיהיה למחר, "תראה יש לי עשר ילדים, הקטן נולד לפני שבועיים אני לא יכול לקחת אחריות עליו אני רוצה להשאיר למחר מן", "ויאמר משה אלהם איש אל יותר ממנו עד ביקר" מי שיותיר עובר בלאו, למה? דור המדבר עם כזאת אמונה, אצלם היה כזה מצב שהיה צריך להיות נס, אם בורא עולם אומר לך אז תהיה בטוח כמו שזה מונח לך בכיס, ואם תשאיר למחר "וירם תולעים ויבאש" ואפילו שרק יום אחד עבר אם אתה משאיר חל חוק התיישנות, כי אתה מאמין שאתה לא שייך למעשי השם, אם אתה מאמין שהשם "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית" אז מחר יהיה כמו היום, אבל אם אתה לא מאמין כל כך, חל חוק התיישנות. אנחנו לא שייכים בזה, אבל דור המדבר אצלם האמונה בחוש, שכל דקה ודקה זה בריאה חדשה אם כן מה שייך לקשר בין יום אחד למחר, כל יום תיקון אחר וכמו שהכל מתחדש מחדש גם אנחנו מתחדשים מחדש, כל העולם מתחדש, לא בגלל שהיום אני חי לכן אני חי מחר, אין קשר בין דפיקת לב אחת לשנייה, אין שום כלל בלב שאם דפק פעם אחת צריך לדפוק עוד פעם, זה לא בטרייה שמספיקה לחצי שעה, כל דפיקה חידוש, כל שנייה שהדם זורם חידוש, אין קשר בין אחד לשני, אז ממילא אם אתה מאמין גדול כזה אז אסור להשאיר אוכל למחר, אנחנו בהסתר פנים לא בדרגת דור המדבר, גלות, עבירות שאנחנו עושים מוסיפות עוד הסתר, אבל דור המדבר שהיה במתן תורה, היה קשור להר סיני, אצלם צריך להאמין בחוש ומי שעובר על זה עובר בלאו, רק דתן ואבירם עברו על זה. מה עכשיו הדרגה של הנשמה, הנשמה באה מכוח השם בכל רגע, וכאשר אדם מאמין שנברא כל רגע מחדש, הוא שומר על כל דקה בפני עצמה, כי אם כל דקה זה חדש לא שייך להגיד אני אלמד בעוד חמש דקות, מה הקשר בין חמש דקות לעכשיו, בשלמא אם כל העולם היה מקשה אחת הייתי אומר רובו ככולו, למדתי רוב היום אז רובו ככולו, כיוונתי רוב תפילה אז רובו ככולו, אבל אם אתה אומר שכל דקה ודקה זה עולם בפני עצמו, אז מה שייך להגיד רובו ככולו, כמו אם יש מאה אנשים אתה אומר תשעים וחמש יחיו, מה שייך, אם כל דבר בפני עצמו, יוצא בעניין של צלם אלוקים כמו משה רבינו שאדם יודע יותר מחשיב את עצמו פחות, זה החידוש לדעת יותר, להבין מה זה נשמה, אם לא יודע לא יכול להיות עניו, לדעת מה שיותר ולהחזיק מעצמו מה שפחות.

לדעת, ולדעת, ולהיות יותר צדיק, יותר גאון, ויותר להתבטל, זה ענוה אמיתית, ואז מגיע "ונחנו מה" זה ששים ריבוא של משה רבינו, אז שקול כנגד כל ישראל, וכל אדם לפי מה שהוא יותר עניו ככה שקול כנגד יותר מישראל, ככה הוא יותר מחזיק את העולם. פעם היה איזה צדיק שבאו אליו אחרי הקידוש ואמרו לו שיברך מישהו חולה, והוא ספק כפים ואמר למה לא באת לפני חמש דקות לפני קידוש, שכתוב שכל מי שעושה קידוש על היין נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, ואם כן אני יכול לבקש מה שאני רוצה כי אני שותף, באת אחרי הקידוש עכשיו גמרתי את השיתוף למה לא באת קודם? מה זה שותף אדם שמבטל מעצמו, אז שקול כנגד כל ישראל וישראל זה כל העולם, נהיה שותף של הקב"ה אז יכול לבקש מה שהוא רוצה, הנה משה רבינו אומר "אל נא רפא נא לה" חמש מילים מרפא אותה על המקום, כי אם אתה שותף אם אתה מחזיק את העולם אתה יכול לבקש מה שאתה רוצה, אם אתה מנכ"ל המחזיק את המקום אתה יכול לקחת מה שאתה רוצה, האדם לפעמים מתפלל, מתפלל ולא נענה, הסתר פנים, אנשים שואלים למה יש הסתר פנים? התשובה לדבר היא למה אני מתפלל? אם אני מתפלל כדי שיהיה לי או בשביל להשיג ענוה לפני השם, יש שתי סוגי תפילה יש תפילה שאני רוצה שיהיה לי כאילו אני בא ללחוץ על השם וזה לא ענוה כי מי אמר שזה מגיע לך שתקבל. אבל יש מתפלל בתורת שרוצה להתבטל לשם, למשל בברכת רופא חולי עמו ישראל אז לא סתם מבקש, אלא אני מאמין באמונה שלמה שזה תלוי רק בשם יתברך, ובתורת שכזה אני מבקש אז יותר נענה, כי המתבטל לשם נהיה חלק מהעולם והוא מחזיק את העולם. ומי שמחזיק נהיה שותף ואז יכול יותר לבקש ולקבל מבוקשו.

יהי רצון שכל התפילות שלנו יתקבלו ונשמע בשורות טובות.

תוכן העניינים

ויצא יצחק לשוח - א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה