אוהבה כגופו ומכבדה יותר מגופו
לאדם תמיד נוח שיאהבו אותו והוא יהיה מקובל בחברה, וזה תלוי בכמה שהוא אוהב אחרים, כי עד כמה שהוא יאהב את השני כך יאהבו אותו. הערובה לזה שיאהבו אותך היא עד כמה אתה אוהב אחרים. כמו שאומרת הגמרא בסוף מסכת מועד קטן שמי שהולך לשמח חתן ישמחו אותו, וכן להיפך בעניין צער בר מינן. וממשיכה הגמ' ואומרת כל מה שאתה עושה יחזור אליך, אם אתה רוצה שיאהבו אותך אתה צריך לאהוב אחרים, ולאהוב אחרים זו עבודה קשה, כי שאני רואה אדם עם סל קניות להבין שצריך לעזור לו זה מובן, העשיה לבדה היא דבר קל, אבל עכשיו שאני אומר לך לאהוב את פלוני זה קשה.
יש אנשים שעושים הרבה דברים מועילים בחברה ובכל זאת הם אינם "מקובלים בחברה", והם לא מבינים למה ושואלים: הרי אנחנו עושים כל כך הרבה?
והתשובה היא: שאם אתה רוצה להיות מקובל בחברה, לא די בזה שאתה עושה, אם כי מה שאתה עושה זה גם טוב, אבל השאלה היא: האם אתה עושה את זה מתוך אהבה או סתם מתוך מעשה טוב כשלעצמו, כשאדם עושה מעשה טוב כשלעצמו, לא בטוח עדיין שיאהבו אותו ואפילו אם הוא תורם הרבה לחברה. יכול להיות אפילו שתהיה עליו מחלוקת על אף שהוא תורם הרבה לחברה ועושה דברים מועילים, כי תמיד ימצא אחד שיחלוק עליו, בחברה יש תמיד שתי דעות אם לא יותר.
אבל אדם שעושה מתוך אהבה לעולם לא יחלקו עליו כי "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" כי כשאדם עושה עשייה מסוימת, יכול להיות שתהיה עליו מחלוקת. בזה אתה חושב כך וכך, והשני חושב שאפשר לעשות אחרת והוא חולק עליך בזה. אבל אם אני אוהב אותך ועושה לך מעשה מסוים מתוך אהבה, לעולם לא תחלוק עלי, ואפילו אם יום אחד לא יראה לך שמה שאני עושה זה נכון ואולי בדעת אתה תחלוק עלי, אבל במציאות, למעשה לעולם לא תחלוק עלי כי מעשי
מתוך אהבה ו"כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" ואז האהבה מתעוררת ג ים אצל השני.
"ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה" וכל אחד מצווה על זה באופן כללי אבל בחתן יש בזה יותר ספציפיות, והאמת לא רק חתן אלא כל אחד יש לו בז יה ספציפיות מיוחדת לגבי אשתו כי הרי יש חיוב "אוהבה כגופו ומכבדה יותר מגופו".
היה אברך אחד צדיק שנפטר השנה וכנראה שהוא היה אחד מצדיקי הדור ר' יעקב יהושע אמזלג זצ"ל שמו, והוא ציוה שלא יספידו אותו בשום שבח פר יט לדבר אחד שבו הוא מסכים שישבחוהו: שהוא קיים "אוהבה כגופו ומכבדה יותר מגופו"! כמובן שיש עליו המון שבחים, הוא היה אברך מאוד צדיק, בהתחלה ז יה נראה כתמוה שצדיק כזה, יתפאר בכזאת נקודה, התבוננתי בזה וראיתי שאם הו יא אמר את זה, זה סימן שזה דבר באמת מאוד גדול ונפלא, והאמת היא שכל אח יד יבדוק את עצמו בזה ויראה שזה באמת מאוד קשה.
חתן כאשר מתחתן מצווים אותו על חסד של "אוהבה כגופו ומכבדה יות יר מגופו", זה לא רק חסד כמו לאסוף ספרים בישיבה ולהחזירם לספריה, או לעזור למישהו עם סל קניות, אלא מצווים אותו עכשיו על חסד עם אשתו וזה כב יר חסד אחר. כלומר: לא רק שאומרים לחתן הטרי תעשה עשיה גרידא, כי אם הו יא יעשה לאשתו אפילו הרבה דברים ולא מתוך אהבה, אז יכול להיות שהיא תחלוק עליו כי יכול להיות שיש לה ראש אחר. לפעמים אדם עוזר המון בבית ובכל זא ית חולקים עליו והוא לא מבין למה זה כך, והוא שואל למה הרי עשיתי כל כך הרב יה דברים טובים? התשובה היא: אתה עושה רק מעשה כשלעצמו, ולמעשה עצמי יש שני צדדים יש שתי דעות, כי כל מה שתעשה תמיד אפשר לעשות אחרת, תמיד אפשר לעשות הפוך כי כמו שאין פרצופיהן שוין כך אין דעותיהן שוות, ומכיוון שאין הדעות שוות, אז אפילו אם אתה עושה מעשה ואתה חושב שהוא מושלם במאת האחוזים והוא המעשה הכי טוב שיכול להיות בעולם, פתאום יבוא אחד ויאמר לך בדיוק הפוך בדיוק בפרט הזה שחשבת שהוא הכי טוב הוא יאמ יר לך בדיוק הפוך, מי שישים לב יראה שזה תמיד כך, בשלום בית זה יותר בול יט ואפשר לראות את זה אם שמים לב לזה. ועכשיו חתן כשמתחתן מצווים אותי על דרגה נוספת בחסד: עד עכשיו הוא היה עושה רק חסד לבד, ועכשיו הוא צריך לעשות חסד מתוך אהבה.
וההבדל בין חסד רגיל לדרגה הנוספת בחסד לאחר החתונה היא שאף שכל אדם מצווה על "ואהבת לרעך כמוך" אבל זה ציווי כללי ולא בתוך החסד עצמו, כלומר: כל אדם מצווה על זה, אבל זה לא ציווי ספציפי בתוך החסד שכשהוא עושה מעשה חסד לעשות אותו מתוך "ואהבת לרעך", ואילו "אוהבה כגופו" זה ציווי ספציפי בתוך החסד, כלומר: לא מספיק שתעשה חסד כמו שעשית אתמול לפני היותך חתן, אלא אתה צריך לעשות את החסד מתוך אהבה, ורק כך יהיה לך שלום בית!
ועל זה ידוו כל הדווים שלכן היום כמעט ולא מצוי שלום בית, ואפילו אדם שעושה ועוזר הרבה בביתו והוא יוצא להביא פרנסה, וקונה לאשתו הרבה דברים, בכל זאת אשתו חולקת עליו, וההסבר הוא: כיון שכל זה לא נעשה מתוך אהבה! "אוהבה כגופו" פירושו: הוא עושה את הכל מתוך אהבה, ומי שיזכה לדבר כזה שלא מתוך אינטרס הוא בודאי צדיק גדול מאוד! התורה מצווה אותנו ל"אוהבה כגופו" וזה דין, והדין הזה מגדיר את אשתך כמו הגוף שלך, כמו שאתה אוהב את עצמך כך אתה חייב לכלול בזה לאהוב את אשתך, וזה הגדר של הדין "אוהבה כגופו"! וממילא מי שהוא בגדר "אדם התורה" הוא יקיים את זה.
הגר"א היה בגדר "אדם התורה" כמו שמספרים עליו שהיה אצלו הבדל בהבעת פנים בין החגים לשאר ימות השנה: בשאר ימות השנה היתה הבעת פניו "רגילה" (קשה לומר רגילה אצל הגר"א אך לצורך הענין נאמר "רגילה"). ובחגים ראו עליו להדיא מבע פנים שונה ולאו דוקא בעת שהוא היה עסוק בשמחה, ובפרט בסוכות שאז היה אצלו מבע פנים יותר שמח מכיון שעל סוכות כתוב מפורש "ושמחת בחגך והיית אך שמח". ובשמיני עצרת ראו עליו תוספת שמחה, ובשעת ההקפות עוד תוספת שמחה, וזה נקרא "אדם התורה".
"אדם התורה" פירושו: מה שהתורה מצווה מיד על המקום באופן אוטומטי הוא מקיים. ומספרים שכאשר העבירו את קברו כמובן ראו שהגוף שלם אבל שערות לא היו על אלא רק בריבוע הראש שבו מקום התפילין, וזה מכיוון שאת מקום הנחת תפילין של ראש לומדת הגמ' מהפסוק והיו לטוטפת בין עיניך וכתוב לא תשימו קרחה בין עיניכם, כמו שכאן בין העיניים הוא במקום שיער ומכיוון שמקום תפילין של ראש מוגדר בתורה כמקום שיער והגר"א הוא "אדם התורה", ממילא יש לו שיער במקום תפילין, דהיינו שבמקום שיש דין "מקום שיער" אז אלו השערות אינם מיותרות ואין זה פסולת, משא"כ בשאר הגוף שהשיער הוא פסולת ממילא הוא מבער את זה. וזה נקרא "אדם התורה".
כמו כן, מי שהוא "אדם התורה" הוא יקיים בשלמות "אוהבה כגופו ומכבדה יותר מגופו". ומי שישים לב יגלה שכמעט אין סיכוי לקיים "אוהבה כגופו" ללא אינטרס. האינטרס מגלה שהוא אוהב את עצמו וזאת לא אהבה. הלוואי שמתוך אינטרס נשעבד את כל העניינים לאינטרס של שלום ואז נזכה לשלום בית של אינטרס, וזה כבר מצב מצוין לגבינו, והלוואי שכל הנתונים ישועבדו לאינטרס הזה והוא יצליח, אבל בכל זאת זה לא שלום בית ולא לזה התכוונו חז"ל.
והאמת היא שאדם שעושה חסד מתוך אינטרס הוא לא יצליח כיון שתהיה עליו תמיד מחלוקת, ובמחלוקת תמיד יש צד שני.
חתן זה חסד אחר, גבוה מזה, כמו שנא' "עולם חסד יבנה" וזה נאמר לגבי חתן וכלה כמו שדרשו חז"ל את זה הפסוק על קין שנשא את אחותו. ומה החסד המיוחד בחתן, הרי כל אדם עושה חסד כגון: להעביר מישהו את הכביש או נתינת צדקה ובודאי האדם מקיים בזה מצוות חסד, אלא שכאן נדרש סוג חדש של חסד: לעשות חסד מתוך אהבה, וחסד כזה שהוא בא מחמת אהבה זהו כעין החסד של הקב"ה לאדם וידוע שהחתן הוא כנגד הקב"ה והכלה כנגד השכינה, וכשהקב"ה נותן לאדם דבר מסוים זה ביטוי של אהבה. כשהקב"ה נותן לי תפוח פירושו שהקב"ה אוהב אותי ונותן לי תפוח! זה לא כמו אדם שבא למסעדה ומקבל תפוח ואומר תודה למלצר, אלא הקב"ה אוהב אותי וזה מתבטא בזה שהוא מביא לי תפוח עץ! חלק מהפרטים בזה שהקב"ה אוהב אותי זה מה שהוא מביא לי תפוח עץ.
ומענין לענין באותו ענין, יש מלבי"ם על התהילים שממחיש את דברינו אף שזה לא בדיוק כמו ההסבר שהסברנו, נאמר בתהילים "כי טוב חסדך מחיים שפתי ישבחונך" המלבי"ם מבאר זאת במשל לחולה מסוכן שהולך לרופא, והרופא ב"ה הצליח לרפא אותו, אותו חולה מאוד מודה לרופא ומעניק לו מתנה חמישים אלף דולר, עכשיו נתבונן למה החולה נותן מתנה כזאת גדולה לרופא? פשוט מאוד החיים של האדם שווים אין סוף, הרופא עזר לי לקבל חיים של אין סוף ולכן מגיע לו סכום כזה גדול. וכאן בתהילים דוד המלך מגלה משהו אחר לגמרי, "כי טוב חסדך מחיים" מה שאתה עושה לי חסד, זה לא כדי לשרת את החיים שלי, שהם הדבר הגדול ביותר בעולם ושלכן אני רוצה את החסד שלך, אלא "טוב חסדך מחיים" החסד שאתה עושה איתי הוא יותר מאשר החיים בעצמם, כלומר, הרצון שלי לקבל את החסד שלך זה יותר מאשר רצון החיים בעצמו.
דוד המלך מגלה זווית חדשה הפוכה מתפיסתנו, הוא אומר שכל מה שהשם נותן לנו חיים זה אמצעי לקבל את החסד של הקב"ה! כלומר החיים שלי זה לא אכסיומה, זה לא הדבר העליון והגדול ביותר, ההפך הוא הנכון: ע"י החיים אני מקבל את חסד השם יתברך!
ע"פ הבנתנו החסד של השם יתברך בא לשפר את החיים שלי, ממילא אני מודה להשם יתברך לפי איכות החיים שלי, ואם קורה לדוגמא שבוקר אחד אני קם עם כאב בשן אין לי חשק להתפלל, למה? כי האדם טוען ה' נתן לי חיים, איזה חיים אלה אם כואבת לי השן? אבל אם אתה אומר ש"טוב חסדך מחיים" בזה מתבטלת ההבנה שכל הענין הוא החיים והחסד של ה' בא לתמוך בחיים שלי, ומתגלה בדיוק להיפך שהחסד של הקב"ה זהו הענין שלי, והחיים שלי זה רק אמצעי כדי לקבל את אור החסד של הקב"ה!
ואם האדם זוכה לחיות בדרגה זו של "כי טוב חסדך מחיים" אז ממילא אם יום אחד יש לו קושיה על החיים, בזה לא יכבה אצלו החסד של הקב"ה. למה? כי החסד של הקב"ה הוא מעל החיים, כאשר החסד של הקב"ה נתמך ע"י החיים שלי והחיים עצמם הם דבר חלש, כל שכן שהחסד יהיה חלש, אבל אם החסד של ה' הוא תומך את החיים ולא נתמך ע"י החיים, ממילא החסד של ה' הוא יותר מהחיים ואז גם כשיש לך קושיה עליהם (כגון כאבי שיניים) תמיד החסד של ה' מעל החיים ובזה אין שום חסרון, וזה הפירוש "כי טוב חסדך מחיים" שהחיים הם רק ביטוי לחסד של השם יתברך.
וזה מה שאמרנו כשאדם רעב מבקש תפוח מחברו, למה החבר נותן לו את התפוח? מפני שהוא רעב וחברו רוצה לעשות חסד, אך לא בטוח שזה מחמת שהוא אוהב אותו. אבל אצל בורא עולם זה לא כך, בורא עולם אוהב אותך והאהבה מתבטאת בזה שהוא מביא לך תפוח.
משל פשוט מחיי היום יום: בחור חוזר לביתו אחרי חודש מהישיבה האמא רואה את בנה ונותנת לו תפוח. אם נתבונן במעשה של האמא נגלה שאין בכוונתה שבנה יאכל את התפוח, הוא אכל ממש לפני שהוא בא כל כוונתה היא לבטא את האהבה שלה. או לדוגמא: כאשר מגיע אורח חשוב ואתה מגיש לו אגוזים, אין בכוונתך שהוא יאכל את האגוזים כי הרי הוא כבר אכל, אלא כל כוונתך היא להראות לו שאתה אוהב אותו. כשבא אורח חשוב אתה מיד שואל אותו: איך אפשר לכבד אותך? אתה אוהב את האורח ומכבדו, איך אתה מראה את זה שאתה מכבד אותו? שאתה מוציא משהו. לעומת זאת כשמגיע אליך עני רעב העיקר הוא שיאכל וישבע. הענין של חתן הוא שאצלו קיים המעבר מחסד אל חסד. וזה אומר שאמנם עד עכשיו הוא קיים חסד, וגם הוא מחויב לאהוב כל אחד ואחד ולקיים "ואהבת לרעך כמוך", אבל הספציפיות של החסד היה המעשה עצמו, ומכאן ואילך הוא מחויב בחסד מתוך אהבה.
וכל אחד יבדוק את עצמו היכן הוא אוחז בזה, ובשביל הבדיקה הזאת כל אדם מחויב להוציא מעצמו את האינטרס, אם האדם יזכה להוציא מעצמו את האינטרס הוא יגלה שהוא נמצא במצב לא כ"כ טוב...
וזה מה שהאברך היקר הזה ר' יעקב יהושע אמזלג זצ"ל אמר שהוא קיים "אוהבה כגופו ומכבדה יותר מגופו". והוא ידע טוב מאוד מה שהוא אמר, כשאני שמעתי את זה לא שמתי לב למה שהוא אמר, אבל אחר כך כשהתבוננתי בזה ראיתי שהאדם הזה הוא מאוד גדול. אני ב"ה קצת הכרתי אותו ואני אומר לכם שהוא גילה כאן דבר גדול מאוד. ואנו אומרים את זה כאן בסעודת חתן, "עולם חסד יבנה" שפה מתגלה דבר חדש "אוהבה כגופו ומכבדה יותר מגופו", ורק לאחר שאדם אוהב את אשתו כגופו, אז הוא יכול לכבדה יותר מגופו. אם אדם לא אוהב את אשתו כגופו לעולם הוא לא יוכל לכבד אותה יותר מגופו, כי תמיד זה יהיה הצגה, והצגה לא מחזיקה מעמד אי אפשר לעשות דבר תעשייתי הרבה זמן זה לא יחזיק מעמד. כמ"ש "שפת אמת תכון לעד ועד ארגיעה לשון שקר" אם אתה רוצה שדבר יכון לעד זה רק אם הוא אמת, אם הדבר הוא לא אמת הוא יעלם יום אחד.
אותו הדבר אם אדם רוצה לדעת אם הוא הגיע לדרגה מסוימת בעבודת השם יתברך זה רק אם הוא מחזיק מעמד באותה הדרגה, אם הוא לא מחזיק מעמד זה סימן שזה לא דרגה אמיתית, אם כי בכל זאת זה טוב שהוא מקיים את מה שהוא קיבל על עצמו כי זה מעשה טוב, "שפת אמת תכון לעד ועד ארגיעה" אם אני אקיים את זה רק כשאני רגוע זה "לשון שקר". אם אני רוצה שהנישואין יהיו בנין עדי עד "שפת אמת תיכון לעד" זה רק אם אני עושה את החסד מתוך אמת, מתוך אהבה.
אנחנו מברכים את החתן והכלה בבנין עדי עד כי דבר שהוא לא מתוך אהבה לא מחזיק מעמד. ובנין עדי עד פירושו דבר שנשאר לעולם, בנין עדי עד הוא גם לעולם הבא, כי עיקר הנישואין זה לעולם הבא ששם בעיקר מתגלה שהבעל והאישה הם חד גופא.
עיקר הנישואין זה לעולם הבא ולכן זה כל כך גבוה, עיקר ענין החד גופא הוא בעולם הבא, בנין עדי עד זה לא סתם למאה ועשרים שנה, אלא בנין עדי עד הוא לתמיד. כמו שה' בנה את אדם וחוה הוא בנה אותם לעולם עד משיח ועד בכלל, כמו כן כל זיווג של איש ואישה הוא כמו הזיווג של אדם וחוה שהוא בנין העולם הגשמי והרוחני (ובאמת בנין גשמי ורוחני הוא דבר אחד). ולזכות לכזה דבר גדול של "בנין עדי עד" בנין שיהיה לו קיום לעולם הוא רק אם עושים הכל מתוך אהבה.
"הזורעים בדמעה ברינה יקצורו" אם תזרע בדמעה תקצור ברינה, ואם לא תגיע לסוגיא של חתן שעושה מתוך אהבה ותעשה רק את החסד החיצוני שבדבר זה לא יחזיק מעמד לא כ"כ יהיה בנין עדי עד, יהיה בנין אבל לא בנין עדי עד, כלומר: גם אם הזוג לא יתגרשו ח"ו או שלא יהיו מריבות ביניהם בכל זאת בלב זה לא בנין עדי עד. אם יש מחלוקת אפילו קצת בלב, אעפ"י שזה לא פורץ החוצה בעולם הבא זה חוצץ. בעולם הזה אפשר להפנים את זה, בעולם הבא אי אפשר להפנים, אם בעולם הבא יש משהו שהוא לא מתאים, אם אין אהבה שלמה, זה כבר חוצץ.
ולכן הענין של שלום בית הוא כזה דבר גדול עד שחז"ל הפליגו וקבעו שצריך ל"אוהבה כגופו ולכבדה יותר מגופו", וכל זה כדי שלא תהיה שום חציצה לעולם הבא. וזה המעלה העצומה של "בנין עדי עד".
שמענו מכל הדברים את המעלה של החתן שאצלו מתחדשת הסוגיא של החסד מתוך אהבה, אבל כל הסוגיא הזאת של חתן היא לא רק בחתן אלא גם אדם שמסיים את התורה הוא חתן, כמו שרואים בשמחת תורה שיש "חתן תורה" ו"חתן בראשית". "חתן" פירושו בעלות, "חתן תורה" פירושו בעלות על התורה.
ודאי שהסוגיא של פריה ורביה זה עיקר המצוה של חתן, ואין לך דבר שמושך את היצה"ר יותר מזה, ואין לך אדם שיגיד לך שהוא נקי לחלוטין מזה. רק אדם שמגיע לחסד מתוך אהבה ולא מתוך עשיה הוא יכול לומר שהוא נקי מזאת התאוה. כי אדם שעושה רק מתוך עשיה לבד זה לא תמיד כל כך נקי, אבל אם הוא זוכה ומגיע לזה מהפנימיות, מתוך אהבה, אז הוא יכול לומר שהמעשה נקי והוא לשם שמים, ומכיוון שכל מעשה הביאה הוא רגש ממילא צריך לעשותו מתוך אהבה אמיתית ופנימית, ואדם שעושה רק עשיה בלבד אז המעשה מתחרה איתו וזה רק מעשה חיצוני והוא לא מתקן בפנימיות.
הסוגיא של חתן היא לעשות דבר שיש בו את תפיסת היצר הכי מקסימלית בעולם, ולהפוך את זה למצוה נקיה לחלוטין, וזו דרגה של חתן אמיתי. לכן בחו"ל בני הישיבות לא היו מתחתנים לפני גיל שלושים, הם סברו שלפני גיל שלושים אי אפשר להגיע לכזו דרגה, אולי בדורות הקודמים היה סיכוי להגיע לזה אבל לא בדורינו, להגיע לדרגה כזו זה אולי בגיל שלושים של הדרגה שלהם, לא גיל שלושים שלנו. מדובר על אנשים בדרגה מופלגת שכבר סיימו לפחות שלוש פעמים ש"ס ויותר מזה. להיות חתן אמיתי צריך הכנה מאוד גדולה.
וזה שחז"ל הפליגו שצריך להגיע לדרגה של "אוהבה כגופו" אהבה גימטריא אחד. וזה שאמר הכתוב "ודבק באשתו והיו לבשר אחד". ולזה זוכים רק אם זוכים ל"אוהבה כגופו". כי אם אדם זוכה ל"אוהבה כגופו" אז הוא זוכה ל"ודבק באשתו והיו לבשר אחד". בדומה לזה אנו אומרים בקריאת שמע "ה' אלקינו ה' אחד". וקריאת שמע מוקפת בברכת "הבוחר בעמו ישראל באהבה" לפניה, וב"ואהבת את ה' אלקיך" לאחריה. ואחד גימטריא אהבה. להורות שצריכה להיות אהבה הדדית (בין עם ישראל להקב"ה, בין הקב"ה לעם ישראל). וכך גם "והיו לבשר אחד" שאוהבים זה את זה אהבה הדדית. ואף שאי אפשר להשוות שום דבר למעשה שמים אך כבר חז"ל השוו זאת "ביום חתונתו" זה מתן תורה, "ביום שמחת ליבו" זה בנין ביהמ"ק. וכמ"ש "וארשתיך לי לעולם וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים וארשתיך לי באמונה וידעת את ה'". אדם מניח תפילין, אם הוא ישים לב לפסוקים הללו הנאמרים מפיו כשהוא כורך את התפילין על האצבע הוא יגלה שזו בעצם טבעת נישואין. בורא עולם אומר 'עכשיו אני מארס אותך", כל יום האדם אומר בהנחת התפילין את הפסוקים "וארשתיך לי לעולם וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים וארשתיך לי באמונה וידעת את ה'", ויש כאן ג' פעמים את הלשון וארשתיך כנגד שלושה דרכים שהאישה נקנית בהם, רואים שכל הדברים הגבוהים ביותר של עם ישראל שהם מתן תורה ובנין בית המקדש נמשלו בענין של חתן וכלה.
כמו"כ ביאת ארץ ישראל נמשלת לחתן וכלה כמ"ש: "כי יבעל בחור בתולה יבעלוך בניך ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך" וזה שכתוב "תבאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך" וכו', תבאמו ותטעמו הם שני שלבים: א') "תבאמו" להביא אותנו לארץ. ב') "תטעמו" לא מספיק שבאנו לארץ ישראל כמו שבאים לאמריקה, אלא צריך להינטע בארץ, כמו שכתוב בשליחת המרגלים שמשה אמר להם שיבדקו "ומה הערים אשר הוא יושב בהנה הבמחנים אם במבצרים", דהיינו לבדוק אם אפשר לבוא לארץ, ולאח"כ לבדוק "היש בה עץ אם אין" מפני שצריך להינטע בארץ. כשיהודי בא לארץ הוא מחובר לארץ ישראל והוא לא יכול לצאת משם, ואם הוא כבר יוצא זה רק בהיתר מיוחד, ויש כאלה שלא יצאו כלל מהארץ וכשהם כבר יצאו זה היה בקושי כאדם שקורע את עצמו מארץ ישראל בדומה לעץ שבקושי אפשר לעקור אותו וככל שהעץ יותר גדול כך קשה יותר להוציא אותו, אותו דבר כשיהודי נטוע בארץ ישראל צריכים המון כח כדי להוציא אותו משם, רק היתר מיוחד יכול להוציא יהודי מארץ ישראל. וזה "תבאמו ותטעמו" שבאים לארץ ישראל זה כעין נישואין. כלומר: כל הדברים הגדולים אם זה ביאת הארץ, קיבוץ גלויות, יום מתן תורה, בנין ביהמ"ק, הכל נמשל בחתן וכלה.
וזה שאומר המדרש משל למלך שקדש אשה וכתב לה מתנות מועטות, כיון שבא ללקחה כתב לה מתנות רבות כבעל. כך העולם הזה אירוסין היו שנאמר וארשתיך לי לעולם וכו', אבל לימות המשיח יהיו נישואין שנאמר "כי בועליך עושיך השם צבאות שמו וגואלך קדוש ישראל". כלומר חתן וכלה זה דבר כזה גדול שימשך גם בעוה"ב.
כל השבח שמצינו בשיר השירים "באתי לגני אחותי כלה" וכו' כל זה בגדר אירוסין בעוה"ז, שזה מכין לנישואין של עוה"ב. כי אירוסין זה הכנה לחתונה שהוא העוה"ב וזמן השכר, שאז זה הזמן לקבל כזה שכר גדול מעל לדרך הטבע זה גדר הנישואין.
ולכן באמת כל כך מפליגים בשמחת חתן וכלה, היום לא כל כך רואים את זה אבל פעם זה היה ידוע שהיו יושבים כל הלילה עם החתן, והחתן אפילו היה דורש דרשות ארוכות מאוד בתורה, והיו יושבים כל הלילה ומפליגים מאוד בשמחה.
ולמעלה בקודש מצינו בגמ' שהפליגו מאוד בשמחת חתן וכלה אמרו עליו על רביי יהודה בר אילעאי שהיה נוטל בד של הדס ומרקד לפני הכלה ואומר כלה נא יה וחסודה. ורב שמואל בר רב יצחק מרקד אתלת (בדי הדס זורק אחד ומקבל אחד) א"ר זירא קא מכסיף לן סבא (אתה נוהג קלות ראש בעצמך ומזלזל בכבוד תלמיד חכם) כי נח נפשיה איפסיק עמודא דנורא בין דידיה לכולי עלמא וגמירי דלא אפסיק עמוד יא דנורא אלא אי לחד בדרא אי לתרי בדרא.
והיום אנחנו לא רואים את כל זה כי אנחנו בגלות, כשנמצאים בגלות מיום ליו ים פוחתת השמחה, ממילא לא רואים היום כזאת שמחת חתן וכלה כמו שהיה מצוי. היום רואים כל מיני תפאורות באולמות ומנות יפות ומסודרות בהמון דולרים זה נהיה מכניקה כזאת, הכל תלוי בזמר ומנוהל לפי הראש שלו, החתונות של היו ים זה לא שמחה אמיתית, זה יותר תפאורה, זה יותר אקשן, זה גם טוב, אבל זו ל יא הצורה האמיתית שהיתה בשמחת חתן וכלה.
שמחת חתן וכלה אמיתית זה דבר מאוד גבוה ומאוד נפלא, כולנו יודעים ששמחת חתן היא השמחה הגדולה ביותר בעם ישראל, היא אף דוחה כמה הלכות, כגוי דיני תחנון ועוד חיובים. כמו"כ החתן קודם לאחרים. "חתן דומה למלך" חתן הולך רק עם ליווי וכו', ומה כל הענין הגדול הזה בשמחת חתן וכלה? אלא כיון שכ יל העניניים של בית המקדש ומתן תורה וכו' נמשלו בחתן וכלה, אז מה שאתה יות יר עוסק בשמחת חתן וכלה אתה יותר מגלה את השורש של מתן תורה וביהמ"ק, כי הם אותו הדבר, זה משל ונמשל, זה היינו הך.
החתונה האמיתית היא החתונה של עם ישראל עם הקב"ה, האירוסין זה "ביום חתונתו" שזה יום מתן תורה, "שמחת לבו" זה בנין ביהמ"ק. כלומר "יום חתונתו" זהו האירוסין ו"ביום שמחת לבו" זהו הנישואין, באופן יחסי בנין ביהמ"ק נקר יא נישואין לגבי מתן תורה. ובכל זאת כל זה גדר עוה"ז, ולגבי גדר עוה"ב זה בחינ ית אירוסין, ולנישואין אנחנו מחכים לעוה"ב.
כשאנחנו שמחים בשמחת חתן וכלה אנחנו מכינים את הכל לחתונה לעתי יד בעוה"ב. זו אותה השמחה, ולכן השמחה היא מאוד גדולה וקדושה ומפליגים בה כי זה מעורר את הגאולה, זה היינו הך זה אותה הסוגיא, זה אותה החתונה.
וזה מה שכתוב בגמרא "כל המשמח חתן וכלה כאילו בנה חורבה מחורבו ית ירושלים" כאשר יגמרו לבנות את כל החורבות ע"י כל החתנים והכלות שיש בעם ישראל, אז תבנה ירושלים. ולכן כ"כ הפליגו בדורות הקודמים בשמחת חתן וכלה, וגם בדור הזה משתדלים קצת להפליג בשמחה. וזה שאומר רש"י "רעים אהובים" שאוהבים זה לזה, אם אוהבים אז גם אהובים, מי שרוצה להיות נאהב זה רק אם הוא אוהב, אז גם הוא יזכה להיות נאהב.
כאשר יתפשט הענין של אהבת חתן וכלה בכל ישראל ואז יהיה "ואהבת את ה' אלקיך" ו"ואהבת לרעך כמוך" (ששניהם אותו הדבר עיין רש"י שם) תגיע הגאולה.
אנחנו נמצאים כאן בשמחת חתן וכלה וכאן יש ניצוץ של אהבה מצד החתן והכלה, וכאן זה המקום לתפוס אהבת ישראל לכל אחד ואחד מעם ישראל, וכאשר אהבת ישראל תתפשט וכולם יאהבו זה את זה אז כולם יהיו מקשה אחת, וכאשר כל עם ישראל יהיו מקשה אחת אף אחד לא יוכל לעמוד בפניהם, כי עיקר העולם זה ישראל, שרמוזים ב-יש שישים רבוא אותיות לתורה, וכאשר יתחברו האותיות האלה, תהיה הגאולה, ולכן כל כך מפליגים בשמחת חתן וכלה.
ולסיום נספר בדיחה שלא כ"כ קשורה אבל מענין לענין באותו ענין. הגמרא אומרת "במערבא כי נסיב אינש איתתא, אמרי ליה הכי: מצא או מוצא? מצא דכתיב "מצא אשה מצא טוב" מוצא דכתיב "ומוצא אני מר ממות את האשה" (קהלת ז, כ"ו).
ומסופר שפעם אחת ר' מאיר שמחה בעל "האור שמח" השתתף בשמחת חתן בשבע ברכות ואמר את הסוגיא הזאת של מצא או מוצא. וברך את החתן בברכת מצא אישה מצא טוב ושלא יהיה אצלו הפסוק השני: מוצא אני מר ממות את האישה. והמשיך ה"אור שמח" והסביר את דבריו ואמר: אני כהן ומכיון שאני כהן אני יכול לברך את החתן בברכת מצא אישה מצא טוב. מכיון שההבדל בין מצא או מוצא זה הקמץ והחולם. ונאמר בתורה "וקמץ הכהן משם מלוא קמצו" ממילא אני מברך אותו בקמץ הזה ככהן שימלא מלא קמצו ויפתח את כל השמחות. ונברך את החתן ג"כ בברכת "מצא אישה מצא טוב ויפק רצון מה'".
ויה"ר שנזכה כולנו למשל ולנמשל, שנזכה לכל הדברים הנפלאים האלה שבהם עיקר הגאולה, ובהם עיקר עם ישראל ונזכה כולנו לשלום בית אמיתי.
אני מאחל גם לעצמי ולכל אחד ואחד שלום בית אמיתי, והעיקר הוא ללא אינטרס, שזה העיקר. החסד האמיתי שמתבטא בשמחת חתן הוא החסד שבשבילו האדם נברא: כדי שיעשה חסד כמו שהשי"ת עושה חסד ללא אינטרס, כמו שהזכרנו את המשל עם התפוח עץ לא רק לעשות את מעשה החסד כשלעצמו אלא כביטוי לאהבה שאני אוהב את השני, וזו הדרגה של חתן אמיתי וכאשר הדרגה הזאת תתפשט בכל ישראל אז יבוא החתן האמיתי ותהיה גאולה שלמה במהרה בימינו אמן.