למען שמו באהבה
אנחנו אומרים בתפילה "וזוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה", "למען שמו באהבה" פירושו שה' עושה למען שמו, כלומר ששמו של ה' יהיה שלם בעולם, כמ"ש "למעני למעני אעשה" לא למענכם אני עושה אלא למעני. כי ה' ברא את כל העולם בשמו, כל התורה היא שמותיו של הקב"ה, שבת זה שמו של הקב"ה, כמ"ש "חמדת ימים אותו קראת", וזה שמו של הקב"ה, כמו שמובא ששבת בגימטריא עשרים ושבע הויות, כלומר כל העולם הוא שמו של הקב"ה, וזה "למען שמו" שיתקדש שמו בעולם, והפירוש של "באהבה" הוא שעם ישראל יזכו לשכר.
לכאורה יש בזה כעין סתירה, כי אמרנו שהקב"ה עושה "למען שמו" ששמו יהיה גדול ושלם בעולם, והקב"ה עושה גם "באהבה" שפירושו שעם ישראל יקבלו שכר, שעם ישראל יזכו לכל השלימות לעתיד לבוא, יוצא ש"למען שמו באהבה" סותר אחד את השני, (בכוונות הביאו ש"למען שמו" זה היסוד המשפיע, ו"באהבה" זה אנחנו, אבל בתוכן הפשט זה כעין סתירה). "למען שמו" זה המשפיע, כמ"ש "למעני למעני אעשה וכלומר לא למענכם, ואילו "באהבה" פירושו למענכם, לכאורה זה סתירה בפשט, איך אתה מכוון את משמעות המילים בתפילה "למען שמו באהבה"?!
האמת אי אפשר להסביר את זה, כי זה דברים שעומדים ברומו של עולם, (וכי אנחנו יכולים להסביר מה הקב"ה עושה?! קודם שנסביר מה התכלית של עצמנו, נבין את עצמנו...) אבל הענין הוא שבאמת שניהם נכונים "למען שמו" זה נכון, ו"באהבה" זה גם נכון, כלומר הקב"ה עושה שיתגדל שמו בעולם, וה' מסדר כזה דבר שכל מה שעם ישראל עושים, כל העבירות כולם של כל הנפשות של עם ישראל של כל השבעים נפש, בסוף מתנקז הכל למקום אחד. כי כל אדם צריך לחשוב שהוא בא מהקב"ה, ולאח"כ מג' אבות, ולאח"כ משנים עשר השבטים, ואח"כ משבעים נפש, ואח"כ משישים ריבוא, ככה זה הפיצול של האילן, ולאח"כ זה הענפים והענפי ענפים שהם כל הדורות כל עם ישראל כולו עד אלינו, ככה זה מתפצל ומתפצל, הקרבה הגדולה ביותר להקב"ה זה בשלושה אבות ושם למעשה הפיצול הראשון (כי נקודת היחוד של אדם ראשון זה נקודת העולם והפיצול הראשון הוא בג' אבות) ואח"כ זה מתפצל ליותר: לי"ב שבטים, ואח"כ מתפצל לשבעים נפש, ואח"כ לשישים ריבוא, ואחרי זה לכל ישראל. אנחנו זה הפיצול של הפיצול של הפיצול, מהענפים והענפי ענפים, אנחנו נמצאים בסוף של הענפים הכי קטנים, כמו העלים הקטנים שנמצאים בסוף האילן, וכל האילן הגדול הזה זה "למען שמו", כלומר ששמו של הקב"ה יתגדל ע"י שיתגלה האחד הזה, כמו אילן שיש בו הרבה ענפים, אבל השורש הוא רק אחד, וכל הגזע וענפים וענפי ענפים ועלים הכל מהשורש, כי השורש הוא המשפיע להכל, כמובן שהמשל אינו כמו הנמשל שאמרנו, כי כאן זה יותר מזה, מפני שהקב"ה הוא עצם הדבר, ולא כמו האילן שהשורש והאילן הם שני דברים נפרדים ורק שהשורש משפיע לאילן, כאן זה לא השפעה, אלא זה אחד ממש, כל מה שאמרנו זה רק משל, כי אסור להגיד שהקב"ה הוא שורש שלנו, כי מי שאומר כך נתפס במעט אפיקורסות, הקב"ה לא שורש שלנו הוא מהות, זה לא שורש וענף שהשורש משפיע לענף, אלא זה עצמו ה', כלומר האדם לא מקבל מה', אלא זה ה' "חלק אלוה ממעל" כמ"ש "ויפח באפיו נשמת חיים" "מאן דנפח מדיליה נפח", כמו אחד שנופח בבלון, וגם המשל הזה אינו דומה לנמשל, כי הנופח בבלון הוא נשאר בפני עצמו ומה שהוא נופח זה נפרד ממנו כי האדם שנופח הוא רק צינור להעביר את הנפיחה כי הכל הוא מקבל מה', אבל ה' שנותן זה עצם הדבר. יוצא ש"למען שמו" פירושו שיתגלה היחוד הזה, כי לעתיד לבוא זה יתגלה, כמו שאומר ישעיה הנביא "כל הנקרא בשמי לכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו".
"כל הנקרא בשמי" קוצו של יו"ד, "לכבודי" יו"ד, "בראתיו יצרתיו אף עשיתיו" בריאה ה"א יצירה וא"ו עשיה ה"א, וכל זה מתחיל "בשמי" כמו שנאמר "כל הנקרא בשמי", "לכבודי בראתיו" להיות, כלומר "כל הנקרא בשמי" כל דבר בעולם הוא שם ה', כל העולם הוא אלקות, בכל דבר בעולם יש גלוי אלוקות, וזה "כל הנקרא בשמי" דהיינו שמתגלה שהכל זה שם ה', וזה מתגלה בקוצו של יו"ד, כי זה יתגלה רק לעתיד לבוא.
"לכבודי" זה גילוי קטן יותר שהכל הוא כבוד ה', כלומר כל העולם מגלה את כבוד ה', זאת גם כן דרגה גבוהה אבל זה לא כמו הדרגה של "לשמי" שנתגלה שהכל הוא שם ה', אך זו דרגה שמגלה שכל דבר בבריאה הוא לכבוד ה', ואפילו יתוש פרעוש או צרעה, דוד המלך לא ידע למה נברא שוטה ועכביש, עד שה' הוכיח לו: שוטה שנאמר "לדוד בשנותו את טעמו לפני אבימלך" שעשה עצמו למשוגע (ועי"ז ניצל ממות ממלך גת) , "עכביש" שה' עשה לו קורי עכביש בפתח המערה שהתחבא שם (וניצל ע"י שחשבו שדוד לא נמצא במערה) זאת אומרת, דוד המלך ידע על כל פרט בבריאה איך הוא משמש לכבוד ה'.
אנחנו לא יודעים למה יש יתוש או זבוב בעולם, להיפך זבוב מפריע לי, אני הייתי מוכן לשלם שלא יהיה זבוב בעולם, וכן שלא יהיו נחשים ועקרבים, כי הרי הם רק מזיקים. אבל רואים שעקרב הוא אחד המזלות בעולם הוא המזל של חודש חשון, וזה לא דבר פשוט כי בר"ח מסודרים הכוכבים בשמים בצורת אותו המזל של החודש ובחודש חשון סידור הכוכבים בשמים הוא בצורת עקרב, לדוגמא, לחמור אנו מתייחסים כאל סתם חמור, אבל הנה יש חמור של משיח, יש חמור של גדולי ישראל כמו החמור של משה רבנו ע"ה, החמור של אליהו הנביא. דוד המלך ידע את הסוד של כל הדברים שבעולם. כלומר זה לא שדוד המלך הבין ע"י שניצל במעשה השטות שהנה השטות מצילה אחת לאלף, זה לא אחת לאלף, אלא בזה מתגלה שלכל השוטים בעולם יש סיבה ויש להם תפקיד, וביותר זה מתגלה אצל האוטיסטים.
אותו הדבר במעשה העכביש, כשברח דוד משאול אז התגלה לדוד שהעכביש מציל, ואם נשאל ומה עם העכביש שנמצא עכשיו באמריקה מה הוא מועיל לעולם עכשיו? אלא, העכביש של דהמע"ה לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא, הוא בעצם גילה שלכל עכביש בעולם יש סיבה ותפקיד, וזה "כל הנקרא בשמי" כל הבריאה היא שם ה', ודרגה פחות מזה היא "לכבודי" כל העולם הוא כבוד ה'.
"בראתיו יצרתיו אף עשיתיו" זה דרגה פחותה זה דרגה של עשיה, שמתגלה רק החלק של העשיה שבדבר, וזה מה שמבקשים בתפילת ר"ה "וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו", זה לא סתם חרוזים, זה לא סתם פתגם, אלא שכל יצור ידע כי אתה יצרתו, שכל היצורים בעולם ידעו שהקב"ה יצר אותם.
ולמה נקראו יצורים אלא "וידע כל יצור כי אתה יצרתו" פירושו מה שלא יצרת אינו קיים בכלל, כל יצור שבעולם מהותו יצירה של ה', וזה ההגדרה שלו, יצור פירושו אני יצור כפיו של השי"ת, אני ציור שצייר השי"ת.
אותו הדבר "וידע כל פעול כי אתה פעלתו" שידע כל אדם שהוא פעול, אם נשאל אדם: מה אתה? הוא יענה אני פעול של ה', ובמה אני פעול? שכל מה שנפעל מה' אני פעול, ומה שלא נפעל מה' אני לא פעול, וזה ההגדרה שלי, מה שיש לי זה רק מה שה' נתן, כל ההגדרה שלי היא רק הגדרה אלוקית, אדם שעוסק בגשמיות בדברים שאינם שייכים להגדרה אלקית, בזה הוא פוגם בהגדרה שלו, אין לך צער גדול מאשר אדם שלא חי בהגדרה של עצמו.
היום קוראים לזה "פיצול אישיות", וזה הצער הגדול שיש בעולם שאדם לא חי את ההגדרה שלו, הוא לא חי את עצמו, וזה נקרא עבודת פרך, אמרו חז"ל: שנתנו עבודת אנשים לנשים ועבודת נשים לאנשים. לדוגמא, פועל שרגיל להרים עשר טון תפוחי אדמה בכל יום, אם יום אחד הוא לא יעבוד הוא יהיה חולה כי הוא רגיל בעבודה. אומרת הגמרא פועלים שיודעים שהם סבלים, אם יום אחד הם לא יעבדו, כלומר יגרמו להם ביטול מלאכה, צריך לשלם להם את זה, למה? כי בימים שהם לא עובדים הם נחלשים וכבר עובדים פחות, זאת אומרת, שהסבל רגיל להיות סבל ולעבוד בכל יום, ואם יום אחד ניתן לו לשטוף כלים במטבח, או לשמור על תינוקות הוא לא יצליח, ואם ישאלו אותו שאלה פשוטה, עבודה כל כך קשה להרים עשר טון תפוחי אדמה אתה יכול, ועבודה כזו קלה לעומת העבודה שלך אתה לא יכול?! הוא יענה "פשוט, זה העבודה שלי'. זה נקרא עבודת פרך עבודת נשים לאנשים ולהיפך, כי לכל אחד יש את התפקיד שלו, וכשמתחלפים התפקידים זהו עבודת פרך, אדם שלא חי את המהות שלו, לגביו זה עבודת פרך.
עוד דוגמא, זמר ששר שעתיים רצוף בהופעה ואפילו שהשירה היא בטון גבוה, כשיתנו לו חצי שעה לדבר, הוא יטען "אין לי קול, בשירה זה המקצוע שלי אז אני לא מרגיש את זה, בדברים אחרים אני לא יכול", כי אם אדם מחליף את ההגדרה של "אדם" הוא כבר לא מרגיש טוב בזה, כלומר המקור של האדם הוא "וידע כל יצור כי אתה יצרתו" שהוא יצור אלוקי, ואם אדם משנה את ההגדרה שלו מההגדרה הזאת שהוא יצור אלוקי, אין לך צער גדול מזה, והוא כבר לא מרגיש טוב, כי זה לא הוא בעצמו, ועכשיו העבודה שלו היא "לחזור לעצמו" הוא זייף את המקור שלו, כי במקור שלו הוא יצור אלוקי הוא שייך לעם ישראל, הוא שייך לשישים ריבוא ושבעים נפש עד ל"ויפח באפיו נשמת חיים", עכשיו שהוא זייף את הדבר הזה, העבודה שלו היא לחזור לזה, להחזיר את השבר הזה, ואפילו שלא נעים להחזיר שבר למקום כי זה כואב וצריך לשים גבס, בכל זאת, צריך לדעת שבשביל להחזיר את הזיוף הזה צריך תהליך שמלווה בכאבים, כי צריך לשרטט מחדש ולבנות מחדש, כמו פרויקט שעשו אותו בזיוף, ככל שהזיוף יותר קשה, ככה התיקון יותר קשה.
אדם צריך להאמין ש"וידע כל פעול כי אתה פעלתו" זה הגדרה שלו, ההגדרה שלי היא מה שלא שייך להגדרה האלקית פירושה אני עושה נגד עצמי, לא רק שאני עושה נגד ה', אלא המעשה עצמו הוא, נגד ההגדרה שלי, וזה הגדר של "למען שמו" שה' עושה הכל למען שמו וכל דבר שבעולם שייך לשם ה', "באהבה" פירושו שה' התאים את שמו עם העבודה של עם ישראל, ממילא על ידי שעם ישראל לומדים תורה ומקיימים מצוות הם מגלים את שם ה' בעולם.
"למען שמו" זה המטרה, "באהבה" פירושו הקב"ה נתן לעם ישראל את המתכונת הזאת, את הכוח הזה, שכל התורה והמצוות שהם יעשו, ישלימו ויגלו את שם ה', אחד משלים את השני, כלומר ה"אהבה" שהיא החלק של עם ישראל, תשלים את ה"למען שמו".
עם ישראל נקראו בשמו של ה', כמו שכתוב "ויקרא שמו ישראל", ישראל אותיות שיראל, "אל" זה שם ה', כמו שאומר רש"י בפרשת וישלח עה"פ "ויבן שם מזבח ויקרא לו אל אלהי ישראל", לפי הפשט מתפרש, שיעקב קרא למזבח "אל אלהי ישראל", אבל אומר רש"י "ויקרא לו" הקב"ה קרא ליעקב "אל", כלומר מי קרא ליעקב "אל"? "אלהי ישראל"!! כלומר שלמעשה הפירוש הוא שהקב"ה קרא ליעקב בשמו שלו, וע"י שאדם ילמד את התורה, יקיים את המצוות, יעשה את עבודת ה', על ידי זה הוא מביא לגילוי שמו של השם בעולם, יוצא שיעקב אבינו למעשה הוא שם ה', הוא נושא את שם ה' בעולם, וזה "ויקרא שמו, אל", כלומר ואדם שמגלה את שם ה' בעולם ועושה את זה בשלמות, הוא למעשה נקרא נושא את שם ה' בעולם, ממילא הוא נקרא בשם ה', כמו שאומרים בר"ה "ושמנו קראת בשמך", ולכן הקב"ה קרא ליעקב אבינו ישראל, ומתי נקרא ישראל? כאשר הוא הגיע לכזה מצב שכל מה שהוא עושה הוא מגלה את שם ה', אז נקרא שמו ישראל, מתי זה היה? כשהוא ניצח את המלאך, כי מלאך לא יכול לגלות את שם ה', כי אין לו תורה ומצוות, ורק תורה ומצוות יכולות לגלות את שם ה' בעולם. וע"י שיעקב אבינו ניצח את המלאך, שפירוש הדבר שהוא כן יכול לגלות את שם ה' בעולם, אז נקרא שמו ישראל, וזה גדר של "אדם שלם".
למעשה כל דבר הוא הגדרה אלוקית, ויש בזה הרבה דרגות, כמובן שאדם לא יכול להגיד 'אני אעסוק רק ברוחניות' כי אז הוא לא יוכל להיות בעולם, כי אכילה ושתיה צריך, ולגדל את הילדים ודאי שצריך! אז מה הגדר בזה כי הרי כל אדם יאמר: 'אני יצור אלוקי', 'אני רוחני', אז איך אפשר לשלב את זה? ע"י שצריך לעשות כל דבר בעולם לשם שמים, ובזה יש הרבה דרגות.
יש צדיק גדול שהוא קרוב ממש לרוחניות, צדיק כזה לא צריך הרבה עבודה לשכנע את הגוף שלו לעסוק הרבה ברוחניות, כי הגוף שלו נהיה חלק מהנשמה, אין הפרש בשבילו בין הגוף לנשמה.
אדם צריך לבטל את הגוף שלו, ולקבוע "הנשמה שלי זה העיקר וזה התעודת זהות שלי", אז אם חמישים ואחד אחוז ומעלה- אצלו זה הנשמה, ("ומעלה" כל צדיק לפי דרגתו) חמישים ואחד אחוז זה דרגה גבוהה (לא לפי דרגתנו) , אבל מעל חמישים ואחד אחוז זה צדיק אמיתי, "ומעלה" עד משה רבנו שהיה מאה אחוז נטו רוחניות. ממילא כל מה שהוא יותר רוחני, הוא לא צריך לשכנע את הגוף שלו לעסוק בתורה, אבל אם הגוף שלי יותר חזק אז יוצא שאני רוצה ללמוד לשם שמים אבל הגוף שלי לא נותן מה אפשר לעשות?! אני יודע בעצמי שעדיין לא סיגפתי את עצמי כמו שצריך, אני יודע שצריך לעשות את הכל לשם שמים ואני רוצה לעשות לשם שמים, אבל הגוף לא נותן, אז מה אני אעשה?! תיתן לגוף שוחד, כלומר: ארוחת בוקר יותר טובה, וכדומה, למה? כדי שהגוף יותר יעבוד את ה', כי אחרת הגוף לא יסכים, הגוף לא כזה מצוחצח, ולכן אני נותן לגוף עוד קצת קפה, עוד סעודה ואחרי כן אני עובד את השם יותר טוב כי באמת המטרה של כל זה היא שאני רוצה לשכנע את הגוף שלי שיעבוד את ה'' אבל אם אני עושה אוורור לשם איורור סעודה לשם סעודה כוס קפה לשם כוס קפה אז אני יוצא מההגדרה שלי, וכל אחד צריך לשכנע לפי הגוף שלו, אדם שהגוף שלו ממוצע הגוף שלו עדיין לא משוכנע למרות שבדעת הוא יודע ששם ה' נקרא עליו, הוא צריך לשכנע את הגוף שלו יותר, הוא צריך לתת לגוף עוד כוס תה, עוד איורור, והמטרה של השוחד היא לשם שמים יוצא שכל ההבדל הוא עד כמה האדם צריך לשכנע את הגוף שלו לעבודת ה'.
אנחנו אומרים אני יודע ששם ה' נקרא עלי, ואני נקרא ישראל, והמטרה שלי זה לעסוק ברוחניות, המטרה שלי זה לעבוד לשם שמים, דבר שלא משרת את המטרה הרוחנית אני בורח ממנו כי הרי זה לא ההגדרה שלי, אבל עכשיו מה אני עושה בפועל? איך אני אגיע למטרה? אני משכנע את הגוף שלי ע"י שאני נותן לו עוד שוחד ואז הוא לא מפריע לי להגיע למטרה. איך אני משכנע את הגוף שלי?! זה תלוי באיזה דרגה אני נמצא אם אני בדרגה גבוהה והגוף שלי לא כ"כ גשמי כמו גדולי ישראל, או שהגוף שלי עוד גשמי.
הר"ן שואל למה אדם רגיל צריך לישון הרבה וצדיק לא? הרי אם אדם יאכל כמו הצדיק הוא יכול למות ברעב, אלא הצדיק חי אחרת. על הסבא מקלם מסופר, שהרופאים אמרו שאיך שהוא חי זה נס, פעם אחת הוא נתן שיעור בישיבה ארבע שעות רצוף בעמידה, למרות שהוא היה במצב שהרופאים אמרו שבכלל אין לו סיכוי לחיות, בכל זאת הוא נתן שיעור ארבע שעות רצוף בעמידה, ואחרי שהוא גמר את השיחה מיד הוא התעלף.
מה ההסבר לזה שהסבא מקלם התעלף בדיוק בסוף השיחה, הרי הוא יכל להתעלף גם דקה לפני סוף השיחה? אלא הכוונה היא שהשיחה החייתה אותו, לכן כשהוא גמר את השיחה הוא התעלף על המקום, הסבא מקלם לא יכול לדבר ארבע שעות, אפילו שעה ורבע הוא לא יכול לדבר, הוא היה צריך להתעלף כבר בהתחלה, אלא שכל זמן שהוא דיבר התורה החזיקה אותו, הדיבור החזיק אותו, אבל כשהוא גמר למסור את השיעור, מיד הוא התעלף כי באמת אין לו כוח לדבר רק שהתורה נתנה לו כוח לדבר, זה דוגמא לגדולי ישראל שהתורה מחיה אותם.
וזה שאומר הר"ן בדרשות, שלכן צדיק לא צריך לישון הרבה, מפני שהגוף שלו חלש והוא טפל לנשמה. לכן צדיק לא צריך לאכול ולישון, כי כמו שהנשמה אין לה אכילה ושתיה, כך הגוף שהוא טפל לנשמה לא צריך אכילה ושתיה אלא רק מעט כפי מה שצריך לתיקון העולם, לכן צדיק ישן רק קצת, כי הנשמה לא צריכה לישון, והצדיק ישן רק בשביל הנשמה שלו שהיא צריכה רק קצת שינה, כמו שאומר הגר"א שהשינה נועדה רק בשביל גילוי סודות התורה שאי אפשר להשיגם בהקיץ, זה שינה של אדם שנקי לגמרי מגשמיות ואצל הר"ן אין שום גשמיות כמו הגר"א שהוא נטו רוחניות ולא צריך שינה כלל. כי מה הוא צריך לישון? הנשמה צריכה לישון?! השינה נועדה רק לגלות סודות התורה שאי אפשר להשיג בהקיץ, מפני שבעולם הזה יש הסתר פנים, ולכן את התורה שאי אפשר להשיג בהקיץ הצדיק משיג בשינה.
כמו כן, אדם צדיק צריך לאכול מפני שאכילה היא כמו קרבן, כל העולם הזה צריך להתעלות ע"י האדם והוא מעלה אותו לשמים, ורק בשביל זה הצדיק אוכל, זה דרגה של צדיק שהוא נטו רוחניות, שאצלו אין שום גשמיות, כי מי שיש בו הגדרה גשמית, צריך שיהיה לו אכילה גשמית, וכל זה תלוי עד כמה האדם צריך לשכנע את הגוף שלו, ככל שהגוף רחוק מהנשמה, כך צריך לתת לגוף יותר שוחד ויותר מתנות, זה גם טוב, כי עצם הדבר שהוא נותן מתנות לגוף כדי שיסכים לעבודת ה', זה גם טוב, אבל כל זה בתנאי שהוא יודע את המטרה הסופית, והמטרה כרגע בינתיים עד שיגיע למטרה הסופית היא: להקטין את הפער בין הגוף לנשמה, ככל שהאדם מקטין את הפער בין הגוף לנשמה, כך הוא צריך לתת פחות שוחד לגוף, ואז הגוף יסתפק אפילו בדבר קטן.
כלומר כל מה שהאדם יותר מקטין את הפער בזה הוא יותר צדיק, בעוה"ב בכלל לא יהיה פער אבל בעוה"ז ככל שהאדם מקטין את הפער כך הוא יותר צדיק.
אדם שלמעשה מכוון הכל לשם שמים, רק שיש לו פער בין הגוף לנשמה, ולכן נותן שוחד לגוף שלו, הוא לא יענש על כלום מפני שלא שייך לתת לו עונש, העונש מגיע רק כשהמעשה לא לשם שמים, כי בזה הוא משנה את ההגדרה שלו, אבל אם אני עושה את הכל לשם שמים, ורק מפני שאני לא יכול אני משכנע את הגוף שלי, אז אני לא אקבל עונש, כי על מה אני אקבל עונש? אני עושה טוב, אני עושה מצוות, כל מה שאני עושה אני עושה לשם שמים, לכן אני לא יקבל עונש, אבל גם שכר האדם לא יקבל, מפני שלמעשה זה לא נטו רוחניות, כרגע אני רחוק מהמטרה, לכן גם כן שכר גדול אני לא אקבל, כלומר: עונש-האדם לא יקבל, כי הוא לא עשה עבירה, אבל שכר הוא גם כן לא יקבל, כי למעשה הוא עוד רחוק, הוא רק מסתובב סביב הנקודה, עדיין הוא לא בתוך הנקודה, הוא צריך להסתובב ולהסתובב, אבל כרגע הוא לא חדר פנימה אל תוך הנקודה.
הכלל הוא כזה: מה שהפער יותר גדול בין הנשמה לגוף, כך השכר פחות. את העונש הוא לא יקבל אבל השכר הוא פחות, אדם כזה לא יקבל עונש על זה בעוה"ב, אבל בכל זאת הוא לא הגיע למטרה. לכן כבר בעוה"ז צריך להצטער עד שנגיע למטרה, והצער הזה להגיע למטרה הוא גם כן עונש, כלומר זה שהוא לא הגיע למטרה שלו, זה בעצמו העונש, זה לא צער כמו הגהנום, אבל, זה גם כן צער, הוא לא חי את המציאות שלו, הוא שינה את ההגדרה שלו, אבל ככל שהאדם מקטין את הפער, כך הוא פחות יצטער בעוה"ב, כי הוא מקטין את הפער והוא לא צריך הרבה להסתובב סביב הנקודה, הוא לא צריך הרבה לשכנע את הגוף שלו, ממילא הוא נמצא בתוך המטרה, וכשהוא יגיע לעוה"ב, אז הוא כבר נמצא בתוך המטרה, וכל זה ע"י שהוא מקטין את הפער יותר ויותר, וזה דרגה של צדיק. אבל אצלנו, הפער בין הגוף לנשמה, הוא יותר גבוה משמים לארץ, הוא מאוד גדול, אבל אם אדם נמצא במצב שהוא למעשה הולך לכיוון המטרה כל מה שהוא עושה זה לשם שמים, הוא בעצם רק משכנע את הגוף שלו להסכים, לגבינו זה מצב מצוין אם נגיע לזה, וזה דרגה גבוהה, אפילו שהפער הוא גדול, כי זה כבר רק חצי צרה, "ודיה לצרה בשעתה", קודם כל שאדם יגיע למצב כזה שעל כל פנים המטרה הסופית שלו תהיה, שכל דבר שהוא יעשה הוא יחשוב האם זה לשם שמים האם זה משרת את המטרה הרוחנית, נכון שעכשיו אני לא יכול, לכן אני עושה פטנטים אני עושה כמה דברים שהגוף שלי צריך כזה דבר, זה כבר טוב, זה כבר מצוין לגבינו. הצדיק הוא בדרגה גבוהה יותר ויותר, זה נקרא מעלת הענוה של כל הצדיקים, ובפרט משה רבינו שהוא שיא הענווה, לצדיקים יש יותר ענוה, יותר ענוה פירושו מה שיותר נשמה יותר ענוה, כי הנשמה היא "חלק אלוה ממעל", והגוף זה נפרד, וכשהגוף יותר קרוב לנשמה זה ענוה.
אבל איך אדם יכול לבחון את עצמו האם הוא רוצה להיות צדיק או לא, איך אני יכול לבחון את עצמי אם אני קרוב לנשמה שלי או לא? כל אדם יכול לבחון את עצמו וזה מתבטא במידת הענוה, אם למעשה הוא פוגע או נפגע סימן שהוא בעל גאוה, כי הוא חושב על עצמו אני רגיש או זה פגע בי.
לדוגמא, נעשה סולם עדיפויות ונשאל את עצמנו מי יותר חשוב בסולם העדיפויות שלי, דהיינו אם יבוא צדיק גדול ויעשה פה ביקור ויראה את האנשים הוא יעשה טבלה: אחת, שתים, שלוש, וסדר העדיפויות שלו הוא לפי התורה: מי שיותר בתורה, מי שיותר בקדושה, מי שיותר בתפלה, מי שיותר עובד את ה' זה המספר הראשון, ואח"כ השני, והשלישי על זה הדרך, כלומר הוא יעשה חשבון כמו שה' עושה חשבון, לפי מי שיותר חושב על ה'.
אבל אם אנחנו נשאל את עצמנו את מי אנחנו אוהבים מכל האנשים שנמצאים כאן, מי יותר חשוב לנו שיהיה פה, או לדוגמא, אם יש פה מישהו שצריך ח"ו לסבול סבל, על מי יותר יכאב לנו שהוא יסבול? אנחנו נענה: זה חבר שלי שלא יסבול, וזה גם חבר שלי שגם הוא לא יסבול, אבל זה הוא פחות חבר שלי אתמול הוא פגע בי עליו לא כל כך אכפת לי שהוא יסבול. והנה לפי האמת זה שאתמול פגע בך הוא יותר תלמיד חכם מאשר החבר הראשון שלך, שהוא אמנם חבר טוב שלך והוא נותן לך כסף אבל הוא לא כל כך צדיק הוא גם עושה דברים בטלים, ונכון שהשני שפגע בך אתמול 'במקרה' הוא לא עוזר לך הרבה, אבל הוא צדיק ותלמיד חכם והוא לומד כל היום, וא"כ צריך שיהיה איכפת לך עליו יותר?! ומה אנחנו עונים, זה נכון, אבל אותי זה לא מענין, כרגע הסולם העדיפויות שלי הוא כזה זה חבר שלי אכפת לי עליו, וזה לא חבר שלי מה אני יכול לעשות, זה אומר שסולם העדיפויות שלי הוא מה שנוגע אלי, ומה שנוגע לה' זה חשבון שמים. זה לא מדבר אלי שהוא יותר צדיק. אני יודע שה' יותר אוהב אותו, כי הוא יותר צדיק, והוא יותר לומד תורה, והוא יותר עובד ה', ויותר שובר את המידות שלו, זה נכון שהוא יותר, אבל זה לא מדבר אלי, זה חבר שלי וזה לא, וזה נקרא "גאוה".
ה' אומר ככה ואתה אומר ככה, זה סימן שאתה מחזיק מעצמך מציאות בפני עצמה, זאת אומרת, שהגוף שלך זה דבר נפרד. כי אם אתה הולך עם ה"חלק אלוה ממעל", אז מה שה' אומר גם אתה צריך לומר, מה שה' אומר גם הנשמה שלך רוצה לומר, רק מה, הגוף שלך שולט על הנשמה, ולכן הוא חולק על הנשמה לפי האינטרסים שלו. זה נקרא גאוה. כי גאוה פירושה: אני נפרד מה', אני לבד, אני בפני עצמי. ומה זה ענוה? ענוה פירושה אני מצד עצמי בטל, כי הנשמה שלי היא "חלק אלוה ממעל" "ויפח באפיו", גאוה זה שקר אני לבד, אני מחלק את עצמי ללבד, אני מציאות, אבל אתה הרי לא מציאות הרי אתה לא יכול להתקיים בלעדי ה', בכל זאת, האדם אומר לא! אני מתעלם מזה, כשהאדם מתעלם מזה זה נקרא גאוה.
כל השאלה היא האם יש לי ח"ו סולם ערכים אחר מה'.
עוד דוגמא: האדם עושה כל מיני מצוות, יש מצוות שהוא מדקדק בהם, לדוגמא: אדם תופס מצוה והוא מחבב אותה ועושה אותה הרבה, ויש מצוות שהוא לא עושה אותם, למה, איך זה נמדד? זה נמדד כך: מה שיותר קל הוא עושה. רואים היום בטבע של האנשים, שאדם אוהב לעשות מצווה מסוימת, ואם אדם יבדוק את עצמו הוא יראה שהוא אוהב להניח תפילין כל היום, לעשות הרבה מצוות הוא גם כן אוהב לתת לצדקה, הוא מסוגל לתת סכום אדיר לצדקה, הוא מסוגל אפילו לצום יום שלם, אבל אם מישהו שהוא לא כל כך אוהב יגיד לו תשמע: אני צריך מאתים שקל אז אם הוא יוציא מהכיס את הכסף ויחשוב "מה, אתה תגיד לי מה לעשות? אני נותן לבד!", או שאם הוא כבר נתן לו, וההוא עוד מבקש "תביא לי עוד מאה שקל, חסר לי רק עוד מאה", כאן אם הוא כבר לא יפגע בו זה כבר טוב...
אבל לכאורה הרי אתמול הוא נתן למישהו ארבעים אלף שקל לאיזה ענין? זה לחוד וזה לחוד. מה שאני עושה לבד אני רואה פרויקט ועושה יש לי סיפוק מזה, לכן אני נותן. אבל מה שאתה בא ודורש ממני ואני לא רואה מזה שום תוצאה, ואותך שאני לא אוהב כל כך, אתה הרי פגעת בי, לך אני לא אתן. אבל בסולם העדיפויות של ה' זה בדיוק להיפך! כל מה שהוא לכוף את יצרו יותר זה יותר טוב, לכוף את יצרו עדיף.
אדם יכול להניח תפילין כל היום, לדקדק במצות ציצית לדוגמא, בקשרים שבציצית כי זה יפה ואני מראה את זה לכולם וזה תענוג גדול, אבל אם האדם רעב אחרי תענית ויש לו מנה אחת, ויש קצת ספק על ההכשר, כי יכול להיות שזה פירות שביעית, אם הוא יאכל את המנה הזאת זה איסור יותר חמור מהחומרא שבציצית, ובכל זאת, כשמישהו שואל אותו 'איזה הכשר זה' הוא עונה 'מסתמא זה בסדר', והוא אוכל מיד, למה במצוות ציצית הוא דקדק ושאל איזה חוטים זה, והוא רצה שזה יהיה בתכלית ההידור? מפני שזה יפה ורואים את זה, הוא מתגנדר בזה וזה נעים לו, ולמה באוכל הוא לא הקפיד? מפני שזה פוגע בו, תשמע, אני רעב עכשיו, מה אתה רוצה שאני אעשה חשבונות, כלומר: כל דבר שפוגע בי אני לא עושה.
אדם בוחר מצוות מה שנוח לי אני עושה, זה בעיקר במצוות עשה שהאדם מבטא את עצמו בהם והוא אוהב את זה, אדם אוהב לבטא את עצמו ולגנדר את עצמו כי זה כלפי חוץ, אבל את מה שאני צריך לבטל, את המידות הרעות שלי, את הגאוה שלי, את הכעס שלי וכו', זה קשה מאוד, לחדור ל"רשות היחיד" ללב האבן שלי אני לא מסכים, אדם מיקל לעצמו בהכשרים, אם קשה לו משהו, הוא אומר "תשמע, זה ספק אפשר להקל", כלומר מחפש הוא רק את הקולא, ולפעמים, אותו אדם בעצמו, מחפש את החומרא, פעם הוא מחפש את הקולא, ופעם הוא מחפש את החומרא, זה ממש כמו שני אנשים. לדוגמא, במצות תפילין, אדם רוצה את התפילין הכי מהודרות, ואם התפילין פחות מהודרות זה לא נראה לו, אבל בהכשר, גם סוג ב' על המקום הוא מקבל את זה, למה כי זה יותר קל, לבטא את עצמו במצוות עשה זה קל, לוותר מעצמו זה הקושי. וזה פשוט ככה, כי לוותר מעצמו זה תמיד קשה, לדוגמא, כשבא לי איזה עני והוא מבקש ממני מאה חמישים שקל, אני נותן לו רק מאה שקל, ולפעמים בקושי מאה עשרים שקל, (ואם הוא מבקש מאה וחמישים שקל ואני נותן לו מאה וחמישים שקל זה כבר שבירת המידות) , ועכשיו, אחרי שכבר נתתי לו, אני מתפלל בליבי (ככה היצה"ר אומר) אני רוצה שהוא יבקש עוד, בכדי לא לקיים את מה שהוא מבקש, מה! אני אתן לו את הכל? זה אוכל לי את הלב, אני נותן לו פחות, בכדי שיבקש עוד, ושהוא מבקש, אז אני אומר לו, לא, זה הקול הפנימי בלב שאומר לחלוק על השני ורק לחלוק, "מה, הוא יגיד לי מה לעשות, לתת אני אתן לבד מה שאני רוצה".
אחד בא לאדם בבוקר ואומר לו "בוקר טוב" ונותן לו מאה שקל, וגם אם הוא מסרב הוא נותן לו בכוח, למה? כי הוא לא ביקש ממני, אז אני לא נפגע מזה, אבל אדם שמבקשים ממנו, הוא נפגע מזה, זה נראה בעיניו כאילו מפקדים עליו, והוא לא רוצה להיות נשלט. פוגעים ב"רשות היחיד" שלו וזה קשה, למה? כי זה אנוכיות, זה גאוה, לכן, אדם צריך לשאול את עצמו האם הסולם העדיפויות שלו זה לפי שמים או ממש הפוך.
יש מצוה דאורייתא לתת אם העני מבקש, ואם העני לא מבקש, זה לא מצווה דאורייתא בכלל, מתי יש מצוה דאורייתא לתת צדקה לעני? מתי שהוא מבקש. מתי "לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ את ידך מאחיך האביון" ו"פתוח תפתח את ידך לאחיך לעניך ולאביונך" בזמן שהוא מבקש ממך, אז אתה חייב לתת לו, ואם הוא לא מבקש, בכלל אין לך חיוב לתת, אז סולם העדיפויות של ה', זה דווקא מתי שאתה מרגיש נשלט, ואז הוא דורש ממך את החיוב לתת. ואצלנו זה בדיוק הפוך, מה שהעני יותר דורש, אני פחות רוצה לתת, ומה שאני לארג' יותר גדול ויותר נותן לבד אני יותר רוצה לתת, אז זה "אני ואפסי" וזה גאוה. השאלה היא האם סולם העדיפויות שלי הוא כמו של ה', או כמו שאני רוצה, אם הסולם העדיפויות שלי הוא כמו שאני מחליט בעצמי, זה נקרא "לתאוה יבקש נפרד" ואני נפרד מה' וזה גאוה.
משה רבינו היה לו את השלמות של הענוה, ענוה פירושה חלק מהנשמה, גאוה פירושה חלק הגוף. הגמרא אומרת "כל אדם שיש בו גסות הרוח, אומר הקב"ה אין אני והוא יכולין לדור בכפיפה אחת, דכתיב "מלשני בסתר רעהו אותו אצמית גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל", אל תקרי אותו, אלא "איתו לא אוכל", כלומר אדם שיש לו "גסות הרוח" יש לו גאוה, כבר הקב"ה אומר "אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת", וממילא כל מה שהוא מתפלל ועושה זה לא יעזור לו הרבה, מפני שכתוב "כל המתפלל שכינה כנגדו" ואיתו ה' לא יכול לדור בכפיפה אחת, אז ה' בכלל לא בא כנגדו בשעת התפילה. ואם הוא עושה מצוות, אין לו סיעתא דשמיא מפני שיש לו גסות הרוח, אז ממילא, בכל מה שהוא עושה אין לו סיעתא דשמיא כי ה' לא נמצא איתו.
לעומת זאת אדם צדיק שיש לו יראת שמים, כשהוא אומר מילה, היא מתקיימת על המקום, מסופר על אחד האדמורי"ם שבא אליו הבן שלו בשבת, ואמר לו "יש לי כאב שיניים", ובשבת אי אפשר לרפא את זה, אז האדמו"ר שם לבנו את האצבע בפה, ואמר את הפסוק בתהילים "שיני רשעים שיברת" והבן נהיה בריא, ואז האדמו"ר הסביר לבנו את כוונתו "שיני רשעים" אם השינים רשעים והם עושים לך בעיות, כי אם השינים עושים לך בעיות סימן שהם רשעים, אז "שברת" אל תקרא שׁברת (בשין ימנית) אלא שׂברת (שין שמאלית) תשבר לה' ויהיה לך רפואה, וסיים האדמו"ר כיוונתי בזה ונהיית בריא.
צדיק לא צריך הרבה להתאמץ, כל מילה שהוא אומר יש לו בה סיעתא דשמיא, כל מה שהוא אומר "ותגזר אומר ויקם לך", כשצדיק אומר מילה יש לו סיעתא דשמיא, כשהוא עושה כוונה מסוימת או שאלת חלום יש לו סיעתא דשמיא, כל דבר שצדיק עושה, יש לו סיעתא דשמיא, כשצדיק לומד תורה, יש סיעתא דשמיא והתורה שלו פועלת בעולם, כמו שהרבה צדיקים ריפאו ע"י תורתם, וכמו שמסופר על הט"ז, שבאה אליו אישה שבעלה היה חולה מסוכן שיברך אותו, אמר לה הט"ז אני לא יודע לברך אני הולך לישיבה ואין לי זמן לברך, רק את זה אני יכול להגיד לך הדף גמ' הזה שאני עכשיו אלמד אני תורם בשביל בעלך, ועל המקום אחרי הדף גמ' הבעל נהיה בריא, כי צדיק יש לו סיעתא דשמיא במה שהוא עושה, לעומת זאת, ב"גסות הרוח" הקב"ה אומר "אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת".
ועכשיו, כל אדם יבוא וישאל מה הגבול בגסות הרוח? מה אני אהיה משה רבינו ענו מכל האדם, או האם אני צריך להיות כאברהם אבינו שאמר על עצמו "ואנכי עפר ואפר", או שאני אהיה כדוד המלך שאמר "ואנכי תולעת ולא איש", או שכמו הלל הזקן שהוציאו אותו מבית המרחץ ושתק שלוש פעמים? זה לא שייך אלי, ואם כן לכאורה מי שאין לו את זה יש לו "גסות הרוח"? אלא התשובה לדבר היא, שצריך לדעת בודאי אף אחד לא יכול להיות משה רבנו, ואף אחד לא יכול להיות הלל הזקן. אם יוציאו אותי מבית המרחץ שלוש פעמים אני לא יודע מה שאני אעשה לאותו אדם בפועל, רק בתנאי שאני לא אכעס בלב כי אם אני אכעס בלב יש בזה איסור, לכן, אולי אני אעשה פטנט, לתת לו גרזן בראש בלי לכעוס ע"י שאני אגיד למישהו אחר שיעשה את זה, ויתכן שבאמת מותר לתת לו גרזן בראש, כזה חצוף שמתערב על ארבע מאות זוז על נשיא בישראל הוא באמת רשע מרושע, צריך להכניס אותו לבית סוהר זה בטוח, וגם לתת לו מכות כי הרי הלל נשיא ישראל, וגם תלמיד חכם, וגם גדול הדור וממילא הלה נקרא אפיקורס, כי הגמרא אומרת שאפילו מי שרק מבזה תלמיד חכם, נקרא אפיקורס, קל וחומר שמצער תלמיד חכם ומתערב עליו על ארבע מאות זוז, והלל הזקן, הוא גם נשיא ישראל, ותלמיד חכם, וגדול הדור, והוא מכעיסו בשביל להכעיס ולא פעם אחת אלא שלוש פעמים, ממילא הוא אפיקורס שאין כדוגמתו, ואפילו מותר להרוג אותו.
על כל פנים, אף על פי שהגבול הוא לגדולי ישראל, צריך לדעת שהגבול בגסות הרוח הוא גבול מאוד קשה וצריך הרבה לבכות עליו, והגבול הוא כפי שאומר הרמח"ל מה זה גאוה פירושו "מחשיב עצמו בעצמו", כלומר שכל דבר שהוא עושה הוא מעריך את זה, וכל עבירה שהוא עושה, הוא שוכח אותה.
אם אדם יסריט את עצמו ויראה את העבירות שהוא עבר אתמול, לדוגמא: אתמול הוא התבטל קצת, הוא כעס קצת, הוא אכל עם חצי ברכה, כשהוא יראה את זה הוא יצדיק את עצמו ויאמר "אני בסדר, אני עובד ה', מה אתה רוצה ממני", אבל אם עכשיו הוא יעביר קומפלט את כל מה שהוא עשה, ומה שהוא חשב, ומה שהוא דיבר על השני, אז כשהוא יראה את זה על השני הוא יגיד ישר מגיע לאיש הזה מכות, מה הפירוש לבטל חצי שעה מהסדר, מה הוא יוצא וחוזר, מה הוא עושה צחוק מהתורה וכאן הוא בירך בלי כוונה, אחר כך הוא כעס על אשתו בבית, והוא יסיים "אני חושב, שהאדם הזה צריך לעבור סמינר דחוף", אבל נשאל את אותו אדם: למה, הרי אתה יודע בעצמך שאתמול עשית דבר כזה? אומר הרמח"ל זה נקרא "גסות הרוח" זה נקרא "מחשיב עצמו בעצמו".
אם עשיתי מעשה צדקה, אני אומר "כל הכבוד לי מגיע לי צל"ש", ואם השני היה נותן, הייתי אומר "לא מספיק מה שהוא נתן, הוא עשיר ומיליונר שיתן עוד חמש שקל", והרי אתה בעצמך אותו דבר זה נקרא "מחשיב עצמו בעצמו", וזה נקרא "גסות הרוח".
אם אתה באמת צדיק, מגיע לך "כל הכבוד", לך תעריך את עצמך, אם למדת ועשית מעשה במסירות נפש, כל הכבוד לך, מגיע לך שתעריך את עצמך, אבל "מחשיב עצמו בעצמו" פירושו לא בגלל שהוא צדיק, אלא בגלל "עצמו", למה אני חשוב? כי זה "אני", לא בגלל שיש סיבה אמיתית, אלא בגלל שזה "אני", למה אני בסדר, ולא צריכים להגיד לי מוסר? כי זה "אני", וזהו "מחשיב עצמו בעצמו" מחשיב את עצמו כי זה "עצמו" וזה "גסות הרוח". ומי שנקי מזה, הוא כבר עשה צעד גדול ויש לו סיעתא דשמיא, כי מאוד קשה להיות נקי מזה, מי שנקי מזה בדורנו הוא גדול הדור, ומי שמחשיב את עצמו כמו השני בדיוק מה שהוא אומר על השני הוא אומר על עצמו בדיוק, זה נקרא שאין לו גסות הרוח.
גדולי ישראל זה יותר מזה, הלל הזקן, פשיטא ופשיטא שלא החשיב עצמו בעצמו, להלל הזקן אין גרגיר של גסות הרוח, "מחשיב עצמו בעצמו" ממנו והלאה, עכשיו תשאל את הלל הזקן שאלה: "תשמע כב' הרב, יש לי שאלה למעשה: יש פה נשיא ישראל (לא קשור למה שהיה איתך ביום שישי) , ואחד הלך להרגיז אותו, ובא לבית המרחץ וכו' כל הסיפור, מה כב' הרב פוסק להלכה מה דינו של אותו אדם הלל הזקן על המקום יענה: צריך לשים אותו בבית הסוהר מאסר עולם, ולקנוס אותו, ולהחרים אותו ואת הרכוש שלו, וזה דין תורה". זה מה שהלל יפסוק, אז עכשיו נשאל למה הלל הזקן לא התנהג ככה, אם זה "פסק הלכה" למעשה למה הוא לא נהג ככה?
כמו כן בענין שמעי בן גרא שקילל את דוד המלך, אם עכשיו ישאלו את דוד המלך שאלה הלכה למעשה אדם קילל את מלכות בית דוד מה דינו? דוד המלך יענה "מורד במלכות בית דוד חייב מיתה", פשוט שצריך להרוג אותו, זה הפסק הלכה, עכשיו שוב נשאל למה דוד לא נהג ככה? התשובה היא כי דוד המלך והלל הזקן כל אחד היה מחשיב את עצמו פחות מהשני, וזה דרגה של ענוה.
קודם כל אדם צריך שלא יהיה לו גסות הרוח דהיינו "מחשיב עצמו בעצמו", ואח"כ תעבוד על ענוה. שזה דרגה יותר גבוהה, לא רק שלא יחשיב עצמו בעצמו ויחשוב שאני והשני אותו דבר (אף שזו דרגה גבוהה) , ולא רק שיהיה נקי מ"גסות הרוח", אלא צריך להחשיב את עצמו פחות מעצמו, וזו ענוה אנחנו מחשיבים: "מחשיב עצמו בעצמו", והצדיק "ממעט עצמו בעצמו" וזה נקרא ענו.
ענוה פירושה לא להחשיב את עצמו בעצמו, וגם לא שוה בשוה עם זולתו, אלא למעט את עצמו בעצמו, וזאת כיון שהוא מדבק את עצמו בה' והוא לא מחשיב את עצמו בכלל למציאות, וזה גדר של ענוה אמיתית. ענוה זה לא רק שהוא לא בעל גאוה ואין לו גסות הרוח, אלא הוא מרגיש את עצמו ענו, ענו זה חלק מהקב"ה, ואם אני חלק מהקב"ה אז אני בכלל לא מציאות וממילא אני לא מתייחס למציאות כי היא לא קיימת לגבי, ולכן דוד המלך והלל הזקן לא מגיבים כשזה נוגע לגביהם, אבל כשהם נשאלים על אותו מקרה לגבי השני, זה כבר הלכה למעשה, ובזה אינם יכולים לוותר על חשבון השני, כי אם זה הלכה למעשה חייב להגיד את הפסק שמי שביזה וכו' הוא חייב מיתה וצריכים להעניש אותו, אבל לגבי עצמם הם לא מרגישים את זה, כי כל אחד מהם לא מרגיש את עצמו כמציאות. על השני הצדיק לא לוותר כי הוא צריך לדון אותו דין תורה, אבל לגבי עצמו בגלל שהוא כ"כ בטל לה' אז הוא מרגיש שאין לו מציאות בכלל. זה גדר ענוה, וזה דרגה של גדולי ישראל, כמו דוד המלך והלל הזקן.
אנחנו מתפלאים מהמעשה של הלל הזקן כל כך עד שמי שקורא את הגמ' הזאת במסכת שבת הוא פשוט יוצא מהכלים שלו, ואפשר עוד לפרש שם יותר ויותר, איך שהוא ענה לו כאלה תשובות מחוכמות שהם קרובות לרוה"ק, להגיד לו כאלה דברים למה ה' עשה כך וכך בעולם, ועוד שאמר לו כל מה שיש לך תשאל, וגם קורא לו בני, הלל הזקן עשה דבר שיוצא מגדר הרגיל בבית המרחץ בערב שבת, ובטח שהלל הזקן מיהר במרחץ, כשהלל היה הולך לבית המרחץ הוא היה אומר אני הולך לעשות מצוה, שאלו אותו תלמידיו איזה מצוה אתה עושה בבית המרחץ? אמר להם הלל הזקן "דיוקן של מלך ואני לא אכבד אותו"?! כלומר הלל הזקן לא הרגיש את עצמו למציאות, אלא הוא אומר "דיוקן של מלך" אני צלם אלקים, לא צריך לכבד צלם אלקים שיהיה נקי?! זו ההגדרה של בית המרחץ של הלל הזקן לעשות מצוה לכבד דיוקן של מלך.
אז כזאת עבודה קשה הלל עושה בבית המרחץ בעבודה רוחנית, כי בית המרחץ של הלל הזקן זה לא כמו בית המרחץ שלנו, בית המרחץ של הלל הזקן זה מרחץ של בחינה רוחנית ממש, עבודת ה' גבוהה, ואדם בא להפריע לו שלוש פעמים רצוף בבית המרחץ בכזאת רשעות ולשם להרגיז, וכל זה לגדול הדור, אך אם כל היחס של הלל כלפיו היה בשיא הענוה בכל זאת על הלל הזקן לא נאמר שהוא אמר על עצמו "ואנכי תולעת ולא איש", רק דוד המלך אמר את זה, יוצא א"כ שדוד המלך יותר מהלל הזקן, וא"כ מי יכול לתאר כמה שדוד המלך היה ענו וכי יש לנו כלים לתאר מה זה ענוה של דוד המלך?!
ולכאורה, מה יכול להיות יותר ענוה בדוד המלך מאשר בהלל הזקן ומאחר והוא יותר ענו מהלל וכי יש עוד מילים להגיד מה זה ענוה של דוד המלך? אלא "ה' אמר לשכון בערפל", לגבינו זה נקרא ערפל, "ומשה ניגש אל הערפל", אנחנו לא מבינים את זה. דברים שאנחנו לא רואים, לכן אנחנו לא יכולים להבין את זה.
והנה בא דוד המלך ע"ה ואומר "ואנכי תולעת ולא איש", ובאים חז"ל ואומרים זה לא מספיק גדול הנאמר באברהם שאמר "ואנכי עפר ואפר" יותר מדוד המלך, כי "תולעת ולא איש" של דוד המלך זה עדיין משהו אבל "עפר ואפר" זה פחות מתולעת, אצל אברהם אבינו גם מה שדוד המלך יותר מהלל הזקן זה קטן לגביו, אז כמה ענוה יש לאברהם אבינו.
ומשה רבנו זה יותר מזה, משה רבינו אמר "ונחנו מה", אפילו "עפר ואפר" קטן עליו, יש לך ביטול ודביקות יותר מזה! כי לפי שיעור הדביקות שאני לא מציאות, כך אני יותר ענו, ושיעור הדביקות הוא אין סופי, כי הקב"ה "מלוא כל הארץ כבודו", ולמעשה הכל אחד ואין שום מציאות חוץ מכבודו שמלא עולם. ולפי האמת זה באמת ככה, ומאחר שלפי האמת אין שום מציאות, וה' רק הוא מציאות, אז אני לא קיים, וזה הדרגה של משה רבנו "ונחנו מה", ודבר זה בשכל עוד אפשר איכשהו להבין, אבל בהרגשה, זה גדר של ענוה שהוא אין סופי.
לגבינו אנחנו צריכים קודם כל לעבוד רק על "מחשיב עצמו בעצמו", ולגבינו זה "סוף העולם".
הדרגה של "ממעט עצמו בעצמו", זה גדולי ישראל. אצל החפץ חיים ראינו שהוא היה ממעט עצמו, הוא היה מבזה את עצמו, ולמעלה בקודש, עד הלל הזקן, עד דוד המלך, עד אברהם אבינו, עד משה רבנו שהוא שיא הענווה, זה הגדר של ענוה.
אז עכשיו האדם ישאל איך אני אגיע לכזה דבר איך אני אגיע לכאלה דרגות? הרי זה לא באטמוספרה שלי אלא האטמוספרה שלי זה לעסוק בגוף? כל השאלה היא אם אני עוסק ברוחניות או עוסק בגשמיות. אם אני עוסק בגשמיות דהיינו בגוף זה גאוה זה ריחוק מה', אם אני עוסק ברוחניות-ככל שאני יותר עוסק ברוחניות, אני תורם לחלק הזה הרוחני שהוא קרבת השם ודביקות המביאה לביטול האני העצמי וממילא ענוה, מה שאתה יותר תשתדל לעסוק בתחום הרוחני של הנשמה לשם שמים, זה החלק של הנשמה "חלק אלוה ממעל".
גחודש השלישי לעם שלישי
בעניין מתן תורה כתוב, "כל השרוי בלא אישה שרוי בלא תורה" אז עכשיו עומדים לקבל תורה, ותמיד מתן תורה יוצא בחודש השלישי, נתבונן במספר שלש אפשר לקרוא אותו משני הצדדים אותו הדבר, ובארמית אומרים שלש תלת, כלומר גם בארמית אפשר לקרוא משני הצדדים, כלומר המספר שלש מבטא שתוכו כברו, אותו הדבר דוד המלך "דוד בן ישי עבדך משיחך", שלידתו ופטירתו בשבועות, ג"כ אפשר לקרוא משני הצדדים, כלומר גם את דוד המלך וגם את ישי אביו, את השמות של שניהם, אפשר לקרוא ישר והפוך אותו הדבר, גם נתן הנביא שעל פיו הומלך שלמה המלך, שהוא ההמשך של דוד עד משיח כי שלמה הוא "מלך שהשלום שלו", גם אותו אפשר לקרוא משני הצדדים, כלומר גם שלש החודש של שבועות, גם דוד בן ישי שלידתו ופטירתו בשבועות, וגם נתן הנביא שעל פיו הומלך שלמה, שהוא למעשה ההמשך של דוד, את כולם אפשר לקרוא ישר והפוך אותו הדבר, מה הכוונה בזה שאפשר לקרוא אותם ישר והפוך? אותו הדבר כתוב בגמ' על הראשונים שהיו סופרים את האותיות של התורה, ואת המילים של התורה, ואת הפסוקים שבתורה, הגמ' בקידושין אומרת שהחצי של התורה במילים בפרשת שמיני "ואת שעיר החטאת דרש דרש משה והנה שרף ויקצף על אלעזר ועל איתמר בני אהרן הנותרם לאמר מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקדש כי קדש קדשים הוא", מכאן ודרש מכאן דרש שייך עדיין לחצי הראשון של התורה, ודרש שייך כבר לחצי השני של התורה, איך זה יצא ככה, הרי שום דבר לא במקרה, כי אין מקרה בתורה, כל דבר זה בדווקא אלא להראות שאת התורה אתה קורא אותו הדבר, מכאן דרש ומכאן דרש, כלומר ישר והפוך אותו הדבר, ומה הכוונה שישר והפוך זה אותו הדבר? אלא אנחנו אומרים "סוף מעשה במחשבה תחילה" הקב"ה חשב וברא את העולם במחשבה, וסוף מעשה במחשבה תחילה" כלומר אחרי שהעולם נגמר בסוף המעשה, אז רואים לכתחילה למפרע, שכל המחשבה מהתחלה היא אותו הדבר, עכשיו אנחנו לא רואים את זה, אבל לעתיד לבוא נראה את זה.
שבת קודש זה ג"כ אותו הדבר, שבת זה שי"ן בת, מה זה שי"ן בת? אומר הזוה"ק שי"ן כנגד שלש אבות, כנגד מתן תורה בחודש השלישי, כמו שאומרת הגמר "בחודש השלישי לעם שלישי שיש לו שלש אבות, שלשה אבות קיבלו את התורה, מה זה שלשה אבות הגמ' בסנהדרין אומרת, שבית דין צריכים להיות מינימום שלושה אנשים כנגד שלש אבות, הדיינים הם ניצוץ מהשלוש אבות, שהם למעשה יכולים לשפוט את העולם, וכמה יושבים בבית דין של דיני נפשות עשרים ושלושה, למה דווקא עשרים ושלושה כי זה גם כן שייך לאבות, כי איך כותבים שין זיו, כלומר לשין יש שלשה ראשים, הראש הראשון עושים אותו כמין ו' נוטה הצידה, את הראש השני עושים בצורת י', ואת הראש השלישי עושים כמין אות ז', בכדי שיוכלו לעשות עליה שלושה תגין, אומרים הפוסקים וסימן "זיו לך", אז שין כותבים בצורת "זיו", ו"זיו" ביחד זה בגימטריה עשרים ושלש, כלומר גם העשרים ושלש של סנהדרין גדולה, זה מכוח האבות, הכל מכח האבות.
נחזור לבאר את המילים שבת קודש, שבת זה שי"ן בת, השי"ן זה שלשה אבות, והבת זה דוד המלך רגל רביעית שבמרכבה הנקראת בת, היא המלכות, קדש זה בדיוק סדר הפוך משבת כי הרי המלכות נקראת "דלה ועניה", כמו שאומר דוד המלך "דלותי ולי יהושיע" שהרי הוא נולד שלא יהיה לו חיים, דוד המלך נולד באופן כזה שהוא היה צריך לעזוב את העולם בזמן לידתו, רק שאדם הראשון נתן לו במתנה שבעים שנה, ועל זה יש כמה שאלות מה הפירוש "נולד שאין לו חיים" הוא נולד או לא נולד? יותר מזה אם ה' רוצה להוליד אותו בלי חיים, אז למה הוא רוצה להוליד אותו, איזה מחשבה זאת בכלל? מה צריך את אדם הראשון, ואם לא היה את אדם הראשון, מה היה קורה אם הוא נולד בשביל למות, מה הטעם בזה? אלא הכוונה היא שהוא נולד ולא להרגיש שהוא חי הרגיש שהוא נמצא בעוה"ב, דוד המלך נולד בלי חיים, פירושו בלי חיים של עוה"ז, הוא יהיה בעוה"ז אבל הוא לא שייך לעוה"ז הוא יהיה שייך לעוה"ב, כמו משיח, משיח למעשה נמצא בעולם, אבל הוא לא באטמוספרה של העולם, כל מה שמשיח עושה "בהריחו ביראת ה'" אתה יכול לומר שהוא נמצא בעולם, אבל הוא לא נמצא, דוד המלך גם כן נולד ככה, רק מה אדם הראשון אמר הוא חייב להיות בעולם, כדי לנצח במלחמות, לנצח את פלשתים, לשפוך דם של אויבי ישראל, הוא חייב להיות בעולם, אבל הוא נולד בשביל להיות בעוה"ב, באמת ככה זה לעתיד לבוא, משיח בן דוד נמצא בעולם למעשה, הוא נולד בלי חיים, ובלי חיים פירושו זה חיים יותר טובים, זה חיים בלי עוה"ז, לכן דוד המלך אומר, "דלתי ולי יהושיע", כי תמיד המלכות נקראת דלה ועניה, לכן גם עושים את הקשר של תפילין בצורת אות ד', כי הבית כנגד הקב"ה, והקשר הוא כנגד כנסת ישראל, ולכן עושים את הקשר בצורת האות ד' "דלתי ולי יהושיע", לכן הדלת בכל פעם שכותבים את הה' האחרונה אות הרביעית בשם הוי"ה, כנגד אדנות כידוע, אז ממילא זה נקרא "דלתי".
נחזור לביאור של קדש, האות ק' והאות ד' בא"ת ב"ש זה אותו הדבר, אמרנו שד' זה דלה ועניה ממילא ק' וד' שבקדש הם אותו הדבר דלה ועניה, ושי"ן זה האבות, כלומר שבת מתחיל בשי"ן וגומר בבת, וקדש מתחיל בבת וגומר בשי"ן, זה גם כן "סוף מעשה במחשבה תחילה", אתה מתחיל בשבת השפעה מהשי"ן אל כיוון הבת, זה נקרא מהתחלה לסוף, ואח"כ קדש מהסוף להתחלה, להחזיר את השפע מהבת, בחזרה לשם.
כמו שכתוב במדרש א"ר חוניא שאל ר' שמעון בן יוחאי את ר' אלעזר בר' יוסי אפשר ששמעת מאביך מהו בעטרה שעטרה לו אמו א"ל למלך שהיה לו בת והיה אוהבה יותר מדי, לא זז מחבבה עד שקראה אחותי, לא זז מחבבה עד שקראה אמי, כך בתחילה חיבב הקב"ה את ישראל וקראן בתי "שמעי בת וראי" לא זז מחבבה עד שקרא אותן אחותי שנא' "אחותי רעייתי" לא זז מחבבה עד שקרא אותן אמי, שנאמר "שמעו אלי עמי ולאומי" אימי היא המשפיע, כלומר במקום שהבת תקבל היא משפיע, ישראל הם המשפיעים כביכול ישראל מפרנסים לאביהם שבשמים, כמו שאומר הגמ' "תנו עז לאלקים הקב"ה מתגאה בעם ישראל "ישראל אשר בך אתפאר", ה' מתפאר בעם ישראל, ובפרט בצדיקים, כמו שכתוב במדרש שבשעה ששאול יצא למלחמה, על דעת למות במלחמה עם השלשה בנים שלו, "באותה שעה קרא הקדוש ברוך הוא למלאכי השרת, ואמר להם בואו וראו בריה שבראתי בעולמי, בנוהג שבעולם, אדם שהוא הולך לבית המשתה, אינו מוליך בניו עמו מפני מראית העין, וזה יורד למלחמה ויודע שהוא נהרג, ונוטל בניו עמו, ושמח על מדת הדין שפוגעת בו" כלומר שאול יודע שהוא עומד למות עם שלשת בניו במלחמה ובכל זאת כשהוא בא למלחמה, הוא לובש בגדי מלכות, כאילו הוא יוצא לחתונה, שאול יוצא למלחמה בשמחה הוא הולך לקדש את ה', הוא יודע שהוא ימות, והוא יודע שהוא יכול להינצל, כי הרי שמואל אמר לו שאם הוא רוצה הוא יכול להינצל בזה שהוא לא יצא למלחמה, אבל בכל זאת שאול יוצא עם שלושת בניו למלחמה בשמחה, בבגדי מלכות, והקב"ה באותה שעה מכנס את כל מלאכי השרת ואומר להם "תראו איזה בריה בראתי בעולמי", אפילו מלאכים שהם מבטלים את הכל "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו" מלאכים צוחקים על זה, אפילו את משה רבינו הם רצו לשרוף, אבל פה היה מעשה גבורה עצום, קידוש ה' עצום.
במעשה העקידה ג"כ היה קידוש ה' עצום, נתבונן מה היה בעקידת יצחק כתוב בפסוק "והאלקים ניסה את אברהם, קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק" ה' אומר לאברהם, לך תעקוד את יצחק, ואח"כ כתוב "ויקרא אליו מלאך ה', אל תשלח ידך אל הנער" ולכאורה, ה' אמר לאברהם אבינו לעקוד את יצחק, ועכשיו כשהמלאך אומר לאברהם "אל תשלח ידך", זה לא מספיק, בורא עולם אומר כן, והמלאך אומר לא, אם בורא עולם אומר אז "הפה שאסר הוא הפה שמתיר".
מי שאמר להכות צריך להגיד להרפות, אז למה המלאך קרא לאברהם אבינו אלא הכוונה היא שעכשיו נעשה בשמים רעש גדול ממלאכי השרת, מלאכי השרת לא מתפעלים מכלום אפילו כשמשה רבינו בא לקבל את התורה, הם רצו לשרוף אותו, אפילו משה רבינו פחד עד שאמר לו הקב"ה אחוז בכסא כבודי, ועד שמשה רבינו ניצח אותם, לקח הרבה זמן מלאכי השרת לא עושים חשבון לאף אחד, כי אצלם הכל נקי, אצלם זה פשוט להיות כמו משה רבינו, אצלם זה פשוט להיות נקי לגמרי, אם יש להם חיסרון הכי קטן של גשמיות, אצלם זה החיסרון הכי גדול, מלאכים לא מבינים מה זה רע, כי אין להם יצה"ר.
כשנכנס משה רבינו אליהם, זה כמו חבר בשבילם, ואפילו פחות מזה, וזה בעצם הטענה שלהם "מה לילוד אישה בינינו" כלומר למלאכים אין שום בעיה עם משה רבינו הוא צדיק, הוא עושה את כל מה שהוא צריך, אין לו שום חיסרון, אפילו בזכוכית מגדלת של המלאכים הוא צדיק, אבל הם אומרים טענה אחרת הוא ילוד אשה יש לו כבר גשמיות, זה כבר לא בשבילנו, זה מה שהם אמרו, במשה רבינו אי אפשר למצוא שום חיסרון ושום קלקול, הוא לא פספס כלום, אבל מה הוא ילוד אשה, וזה כבר מספיק בשבילם, בשביל שהוא לא יהיה פה, מלאכי השרת לא פוחדים ממשה רבינו, הם אומרים שהוא פחות מהם, כי הוא ילוד אישה "מה לילוד אישה בינינו" שילך מפה, יש לו חיסרון הוא גשמי יש לו גוף, הגוף בא מאשה, זה כבר לא מתאים לנו, עכשיו תראה באיזה פיגור רוחני מלאכי השרת, אפילו משה רבינו ש"קרן עור פניו" גם אותו הם רוצים לסלק, אבל במעשה העקידה, כתוב בחז"ל שהמלאכים התחילו לעשות רעש בשמים הם לא יכולים לסבול כזה דבר, ולא נתנו לעקידה להמשיך, הם אמרו איך יש לך כזה כוח עצום, מלאכי השרת לא מתפעלים מכלום, ופה הם באים אחרי שכבר נגזרה גזירה בשמים, והשם יתברך אומר למלאכים אתם צודקים, ואומר לאחד המלאכים לך תגיד לו להפסיק, זאת אומרת במעשה העקידה אברהם אבינו ניצח את המלאכים, אפילו המלאכים לא יכולים לסבול את המעשה הזה, כלומר מה שהמלאך אומר לאברהם אבינו "אל תשלח ידך אל הנער", הכוונה בזה, שזה בא להגיד שהוא שולט על המלאכים, ע"י מעשה העקידה אברהם אבינו יותר ממלאך, המלאך מתפעל ממעשה העקידה, ולא יכול לסבול את זה, ולכאורה איך מלאך לא יכול לסבול את זה, הרי מלאך כל כולו מסירות נפש כתוב בחז"ל שיש מלאכים, שאומרים שירה אחת לשבעים שנה, ומיד נשרפים, ונשרפים הכוונה שנתבטל הישות שלהם, אצל מלאך להישרף כל יום, זה כלום, מלאך נשרף, ורוצה להישרף, אצל מלאך מסירות נפש, זה לא חידוש, כל יום ויום יש לו מסירות נפש, כי אין לו גשמיות, אין לו יצה"ר, מה זה מסירות נפש בשביל מלאך זה מובן מאליו, זה בטל, אבל אצל אברהם אבינו במעשה העקידה, זה יותר ממסירות נפש, זה היה מסירות נפש קשה מאוד.
יש הרבה הסברים לקושי שבמעשה העקידה, נעמוד כאן על אחד מההסברים, אדם שיש לו נשמה של צדיק כמו אברהם אבינו (או כל נביא) , הנשמה שלו הרי היא "חלק אלוק ממעל" (אצל כל אחד ואחד הנשמה היא "חלק אלוק ממעל", רק אצל צדיק זה בפועל) , לכן, אם ה' אומר לצדיק לעשות מעשה מסוים, וה' רוצה את המעשה, בודאי שהנשמה שלו מיד מרגישה שמחה עצומה כי הרי היא "חלק אלוק ממעל", אם ה' רוצה, הנשמה של הצדיק מיד מרגישה את זה, כי הרי היא "חלק אלוק ממעל", אם זה רצון ה', זה גם רצון הנשמה שלו, אז ממילא זה לא כל כך נסיון בשביל צדיק, כיוון שהוא כבר מחובר לשמים הוא מחובר לרצון ה', אם יש רצון מסוים של ה', ודאי שהנשמה מיד רוצה לעשות אותו, אצלנו זה לא ככה, יש את רצון ה', ואני רוצה אחרת ח"ו, רצון ה' הוא שאני יעבוד אותו, ואני רוצה לשבת ליד השלחן לאכול פלאפל, כי אף על פי שאני "חלק אלוק ממעל", זה בסדר זה הנשמה שלי, אני לא מרגיש את הנשמה שלי, התעודת זהות שלי זה הגוף ולא הנשמה, לכן אני מרגיש ההיפך מרצון ה', כי הגוף שולט על הנשמה, ממילא רצון ה' שמתבטא בנשמה, לא משפיע עלי כי הגוף חולק, הגוף אומר מה שהגוף רוצה, ולא מה הנשמה רוצה, ובאמת זה הכל דמיון כי אני זה לא אני, אין אני בעולם לפי האמת, הגוף זה רק לבוש לנשמה, לדוגמא; יבוא שרוול, וירצה לחלוק על היד, איך זה ייתכן הרי כל הענין של שרוול, זה רק לשרת את היד, אם השרוול לא רוצה לשרת את היד, הוא ילך לפח, כי מה הפירוש שהשרוול רוצה לחלוק עלי וכי יש ציור כזה שהיד תרצה ללכת ימינה, והשרוול ירצה ללכת שמאלה, יש כזה שרוול משוגע! המטרה של השרוול היא לכסות את היד, ולכן בזמן שהיד רוצה לאכל, השרוול לא יכול לומר אני רוצה אחורה, אין מטורף גדול מזה, אנחנו צוחקים על המשל הזה, אבל בעצם אנחנו צוחקים על עצמנו, זה לא צחוק, זה האמת, הגוף והנשמה זה חיבור יותר מיד ושרוול, לדוגמא נעל יכולה לחלוק על הרגל, כי היא יכולה להיפרד מהרגל לעמוד בארון או בחנות, אבל הגוף והנשמה זה אחד, אי אפשר להפריד בין הגוף לנשמה, אם תפריד את הגוף מהנשמה, כבר לא יהיה "אדם".
יוצא, שהגוף הוא ממש מלבוש לנשמה מלבוש טפל לנשמה, כי אם הנשמה תצא מהגוף, הגוף לקברות יובל, אבל אם האדם יוציא את הרגל שלו מהנעל היא לא תלך לפח, לנעל יש גם מציאות עצמית, כשאדם מוריד את החולצה שלו, הוא שם אותה בארון או שהוא נותן אותה למישהו אחר לכן השרוול יכול להגיד 'אני יכול לחלוק עליך, כי אתה לא נותן לי פרנסה', וכי אני מחייה את החולצה הזאת לא, לכן החולצה יכולה לחלוק על הגוף, הגוף לא יכול לטעון כך, כי אם הנשמה תיפרד ממנו, על המקום הגוף ילך לאבדון ויישאר ממנו רק נמלים, יוצא שאתה טפל לנשמה, את כל הכוח שלך אתה מקבל רק מהנשמה, אז למה אתה חולק עליה? זה יותר גרוע מאשר הנעל שחולקת על הרגל, שהנעל חולקת על הרגל זה חצי צרה, עוד אפשר להבין אותה איך שהוא, נעל כזאת היא משוגעת עם הבנה מנמלית, אבל אתה משוגע טוטלית מה אתה חולק על הנשמה כל כולך זה רק הנשמה, כל עצמך זה רק הנשמה, לך אין כלום, ואתה חולק עליה.
וככה כל יום קורה אצלנו אבל אצל צדיק הגוף טפל לנשמה, ולכן אפילו אם ה' אומר לצדיק תעשה מסירות נפש תקפוץ לאש, הוא קופץ, שאדם רגיל קופץ לאש, כואב לו, אם נתבונן באמת למי כואב רק לגוף כואב, ולהיפך, הנשמה רוצה את זה, אבל אצל צדיק שהגוף טפל לנשמה, הוא כבר לא מרגיש את הכאב בכלל, כי הגוף שלו טפל לנשמה, מה שהנשמה רוצה גם הוא רוצה, הרצון של הנשמה כל כך חזק, עד שממילא הוא לא מרגיש את הכאב, כי רצון הנשמה, הוא רצון עצמי, ורצון הגוף, זה רצון חיצוני, התכונה העצמית של הגוף היא, שכשהוא עושה דבר מסוים וקשה לו, זה רק עד כמה שהוא מרגיש את ההרגשה העצמית שלו, אבל אם הוא מרגיש טפל לנשמה, הנשמה רוצה את זה, וזה מתגבר על הכל, משל למה הדבר דומה אדם יש לו פצע מגרד, ולכן הוא מגרד, אם האדם יגרד על הבשר החי, זה יכאב לו, מה פתאום אתה מגרד אדם שמגרד כל היום בבשר, זה סבל, כמה שניות לגרד זה אפשרי, אבל לגרד עשרים וארבע שעות, אתה יודע איזה מטרד זה, זה מאד מרגיז, אפשר להשתגע מעצבים, אבל אם יש לך פצע שכל הזמן מגרד עשרים וארבע שעות הוא מגרד, יש לך כל הזמן הנאה לגרד כי זה מגרד, כלומר אני מגרד אבל למעשה הגירוד הוא הרצון הפנימי שלי, הפצע מגרד, הוא מפריע לי, ורק הגירוד למעשה משכך את הכאב, לכן בכלל אני לא מרגיש את הגירוד, דוגמא שניה לזה, אדם בא לרופא שיניים עם אפסס בשן, או אבן במרה (שאף אחד לא ידע מזה, רק שונאי ישראל) והוא ממש מת מכאבים, והרופא צריך לתת לו זריקה, בשביל להרגיע את הכאב, בזמן רגיל כשאין כאבים, כשהוא רואה את הזריקה הוא כמעט מתעלף, כי הרי זה זריקה כואבת, בזמן רגיל אדם אומר "תעשה הכל, רק אל תיתן לי את הזריקה הזאת", אבל עכשיו שיש לו כאב פנימי, הוא צועק לרופא "תיקח אלף דולר, רק תיתן לי את הזריקה הזאת, ואני יודע שהיא כואבת אבל הרצון הפנימי שלי עכשיו, הוא להתרפא, ממילא זה בולע את הכאב של הזריקה, נכון שזה כואב, אבל אני לא מדבר על זה בכלל", ככה הוא הרצון הפנימי של הצדיק, הרצון של הנשמה, זה מוחשי, וזה לא כמו אצלנו, שרק יודעים שצריך לעשות, וזה הבדל בננו לצדיק, כל אחד יודע אבל לא מרגיש, וצדיק מרגיש את הכל, ההרגשה אצל צדיק היא כל כך מוחשית אצלו עד שאפילו אם אתה תרביץ לו זה יהיה בטל, בשביל להשביע את הרצון הפנימי, את הרצון המוחשי של הנשמה, זה ממש כמו המשל שאמרנו, שהרופא נותן זריקה אני לא אומר שהזריקה לא כואבת, זה כואב, אבל כיוון שהוא משביע את הרצון הפנימי שלו להתרפא מהכאב, ממילא זה בטל בעיניו, לכן הוא מבקש רק תעקור לי את ה"אפסס" בשן עכשיו, זה נכון שהעקירה זה כאב, אבל מ"האפסס" הזה כל הפה שלי נפוח, לכן אדם כזה מוכן לשלם יותר, רק כדי להקדים את התור, למה? כי זה כואב, זה הרגשה של צדיק, עכשיו בא הקב"ה ואומר לאברהם אבינו עשרה נסיונות.
הרצון של הקב"ה זה עשרה ניסיונות לכן, למרות שזה מסירות נפש, אברהם אבינו יודע שזה רצון ה', ממילא את כבשן האש אומר אברהם אבינו אני רוצה כי אני "חלק אלוק ממעל", אבל עכשיו כשבא הניסיון העשירי 'עקידת יצחק', הקב"ה אומר לאברהם לך לשחוט את הבן שלך, ובעצם השם יתברך לא רוצה שישחט יצחק וזאת כאן הבעיה, השם יתברך אומר לאברהם לשחוט, והשם יתברך לא רוצה שהוא ישחט, עכשיו איך הנשמה תרגיש את הרצון לשחוט, בזמן שזה לא רצון השם יתברך, דבר שהוא רצון השם יתברך כגון "כבשן האש" זה לא אכפת לאברהם אבינו, הוא לא עושה שום חשבון אבל כאן, שהשם יתברך אומר לו תשחט, והשם יתברך בכלל לא רוצה שהוא ישחט, אז איך הנשמה של אברהם אבינו תרגיש רצון לשחוט, בזמן שזה לא רצון השם יתברך היא לא יכולה לומר אני "חלק אלוק ממעל" ולהרגיש את רצון השם יתברך כי אין רצון השם יתברך בזה.
זה כבר קשה מאוד, זה הקושי של הנסיון, והתשובה לזה, ה' לא רוצה שאני ישחט, כי אם ה' רוצה שאני ישחט זה רצון ישיר, ולכן זה משפיע על הצדיק באופן ישיר, ואז ממילא ודאי שהוא רוצה אבל אם זה לא רצון ה', רק מה רצוי ה' שהוא יבין שהוא צריך לשחוט, בשביל זה צריך להיות יותר נקי, כדי להבין א ית זה, אם זה רצון השם יתברך ישיר, אז זה 'פלש' ישיר, ה'פלש' הזה מתקבל בנשמ יה והגוף לא מסתיר אותו, אצלנו זה מסתיר, יש 'פלש' כל פעם, רצון ה' זה 'פלש', אבל מה יש 'שכפ"ץ' שעוצר את ה'פלש' ולא נותן לזה להגיע פנימה, יש לני מסך, כי האדם הוא גשמי, עד כמה שהוא גשמי יש לו יותר מסך, צדיק הוא לא גשמי לכן אין לו מסך אז הוא מקבל 'פלש' ישיר, וכאן בעקידה הפלש הזה לא ישיר, זה הנסיון פה בעקידה, אז "ויקרא מלאך ה'" מלאך ג"כ לא יכול את זה, וזה בעצמו סימן שניצחת את המלאך, כי אם אתה גרמת שהמלאכים בשמי ים אומרים לבורא עולם לא שייך להמשיך, עד שבורא עולם אומר לאחד המלאכי ים לך תגיד לו להפסיק, זה סימן שאברהם אבינו ניצח את המלאכים.
"ויקרא מלאך ה'" זה הגדלות, הפוך, לא שהשם יתברך אמר לך להפסיק, כי אם ה' היה אומר לך, זה לא אומר שהמלאך מתפעל מזה, כי אולי הוא מרח ים עליך, או אולי למלאך לא אכפת מזה, אבל כשמלאך אומר להפסיק, פירושי המלאך לא יכול לסבול את זה, וזה אומר שאתה יותר ממלאך, כי אם המלאך לא יכול לסבול כזה דבר ואתה כן רוצה, המלאך הוא זה שאומר לך להפסיק, אז אתה יותר ממלאך, ואם אתה יותר ממלאך, בזה הגעת למצב שאתה צדיק גם בפסק של מלאכים, וממילא אפשר לקבל את התורה, אם זה ככה, אפשר לקבל את התורה, המלאכים רוצים את התורה, ואומרים התורה צריכה להיות בשמים "תנה הודך על השמים", אבל כשיש את עקידת יצחק, אפשר לקבל את התורה כי אתה יותר ממלאך, ממילא ע"י עקידת יצחק, אפשר לקבל את התורה, ולכןלאחר העקידה הובטח לאברהם אבינו "ה' יראה אשר יאמר היום", ופרש"י "ה' יראה" פשוטו כתרגומו ה' יבחר ויראה לו את המקום הזה להשרות בו שכינתו ולהקריב כאן קרבנות, "אשר יאמר היום" שיאמרו לימי הדורות עליו בהר זה יראה הקב"ה לעמו, כלומר ה' הבטיח שיהיה את בית המקדש, ויהיה את כל הברכות לכל עם ישראל ע"י התורה, ולכן נאמר מיד בסוף העקידה "הנה ילדה מלכה גם היא בנים לנחור אחיך את עוץ בכורו, ואת בתואל, ובתואל ילד את רבקה", כלומר הנה רבקה כבר מזומנת כדי שיולד יעקב, ויעקב למעשה מקבל התורה, כי יעקב למד את כל התורה אצל שם ועבר, ומיעקב קם עם ישראל שקיבל את התורה, הזכרנו את העקידה, לכן נסיים בה, בסוף העקידה נאמר "הנה ילדה מלכה גם היא בנים לנחור אחיך, ואת בתואל, ובתואל ילד את רבקה, ורבקה היא הזיווג של יצחק אבינו, כותב רש"י "אחרי הדברים האלה ויגד" וגו' בשובו מהר המוריה היה אברהם מהרהר ואומר אילו היה בני שחוט כבר, היה הולך בלא בנים, היה לי להשיאו אשה מבנות ענר אשכול וממרא, בשרו הקב"ה שנולדה רבקה בת זוגו, וזהו אחר הדברים האלה.
הרהורי דברים שהיו ע"י עקידה, ולכאורה מה היה אברהם אבינו מצטער פה, הרי הוא לא נשחט אלא משמע שהכוונה ברש"י ככה: אברהם אבינו ניצח את המלאכים במעשה העקידה, ובורא עולם אמר לו "עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה ולא חשכת את בנך" אברהם אבינו מקבל הסכמה מבורא עולם שהוא ירא שמים, ובנוסף לזה הקב"ה מברך אותו שירבה את זרעו ככוכבים, את הכוכבים אי אפשר לספור, והכוכבים הם המשפיעים לעולם, ולפי ההשפעה של הכוכבים, אברהם אבינו לא יכול להביא ילדים לעולם, לפי ההשפעה של הכוכבים, אין צינור שיביא ילדים לעולם לאברהם אבינו "אברם אינו מוליד", אבל אומר הקב"ה לאברהם אתה תהיה כמו הכוכבים, ויותר מהכוכבים, כלומר אתה שווה לכוכבים, כמו שלכוכבים אין מספר גם לך אין מספר, אתה לא צריך לכוכבים, אתה שווה להם, כי מאיפה הכוכבים מקבלים? מהאין סוף, גם אתה מקבל מהאין סוף, אתה לא צריך את הצינור של הכוכבים, וממילא אתה מוליד.
ואחרי שאברהם אבינו מקבל כזאת הסכמה מבורא עולם, הוא עושה וידוי, הוא מכה "על חטא", ועל מה הוידוי, הוידוי הוא אומר אברהם אבינו תשמע, אולי אני גרמתי שלא ישחט יצחק, ואם תשאל למה לא זכיתי לשחוט אותו מפני שאם הייתי משיא אותו בזמן ולא הייתי מאחר, כבר הוא היה מביא את יעקב אבינו לעולם, וממילא הייתי יכול לשחוט אותו, עכשיו שלא השאתי לו אשה, אולי ה' אמר שאני לא ישחט אותו, כי אני איחרתי, הרי ה' חייב להביא את ישראל לעולם, לכן אני עכשיו גרמתי שהוא לא ישחט על זה אברהם אבינו חוזר בתשובה ועושה "על חטא".
אחרי כל הברכות מבורא עולם, אחרי שהוא ניצח את המלאכים, בכל זאת הוא עושה וידוי, אומר לו בורא עולם אין לך מה לעשות תשובה על זה, כי עדיין לא נבראה אשתו של יצחק, רק עכשיו היא נבראה, על מה אתה מצטער בכלל לא היה לך למי להשיא אותו, עכשיו נולד רבקה ובתואל ילד את רבקה עכשיו, אין לך על מה לעשות "על חטא", כי גם אם היית שובר את הראש בקיר, גם אם היית מחפש אחרי הרי החושך, גם שם לא היית מוצא כי עכשיו היא נולדה, אברהם אבינו עושה תשובה, על מה אתה עושה תשובה עכשיו בורא עולם הבטיח לך את כל ההבטחות, עכשיו בורא עולם אומר לך "כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה", עכשיו קיבלת הסכמה ממלאכים, בכל זאת אברהם אבינו עושה תשובה,שהוא לא שלם,אין לנו שום ציור כזה בכזאת שלימות, זה נקרא צדיק שהשלמות שלו היא אינסופית.
נמחיש את זה בשתי דוגמאות, למרות שאלו דוגמאות מעוה"ז אבל זה ג"כ אותו הדבר, דוגמא ראשונה אדם עובד בבורסה, הוא יכול להרוויח על תנועה שהוא חושב ועושה בסייעתא דשמיא (הוא צריך לדעת שהכל תלוי בה', כדי שלא יהיה אפיקורס) , אבל על כל צעד טוב שהוא עושה, הוא יכול להרוויח מיליארד דולר לעומתו, אחד בא לחנות פשוטה, ובכל תנועה טובה שהוא עושה, הוא יכול להרוויח מאה שקל או להפסיד מאה שקל, זה יצא לחנות והרוויח אלף שקל, הוא יכל להרוויח מאה שקל יותר, או מאה שקל פחות, אבל בסה"כ הכללי יצא לו רווח של אלף שקל, הוא שמח, אבל זה שבא לבורסה והרוויח רק שני מליארד דולר, הוא מתחיל לעשות חשבון מהתחלה אולי פה יכלתי לעשות עוד מליון, זה שהלך לחנות עוד מאה שקל, או פחות מאה שקל זה לא כ"כ משנה, אז מה אם הייתי מרוויח עוד מאה שקל, העיקר הוא שב"ה בסך הכל הייתי בסדר והרווחתי, אבל זה שיודע שכל תנועה שלו זה מליון דולר, הוא מתחיל לעשות פעמים ושלש חשבון, אחד כזה מדקדק על עצמו בכל דבר, אומרים לו אבל ב"ה יש לך מליון דולר בכיס, אבל הוא לא שומע לזה וחושב אז מה, אולי הייתי יכול להרוויח עוד מליון דולר, הצער שלו הוא כ"כ גדול, משום שכל תנועה חיובית שלו זה סכום גדול, לכן על כל תנועה ותנועה לא נכונה, כואב לו הלב, המוסר השכל בשבילנו הוא.
ככל שהאדם מעריך את הדבר, שהוא יותר מוחשי בדבר, ככה הוא מבקר את עצמו על כל צעד ושעל יותר ויותר, דוגמה שנייה שרואים אותה בחוש רופא מטפל באדם זר ועושה לו ניתוח, וב"ה הניתוח די הצליח, אותו רופא אומר "ב"ה פחות או יותר זה בסדר", אבל אם הרופא הזה מטפל באבא שלו שהוא בן שמונים, והניתוח הצליח, אבל לא במאת האחוזים, אז הוא עושה ביקורת על עצמו "אולי הייתי צריך להוסיף לו עוד ויטמין קטן, ואולי פה הייתי צריך להשתמש במחט אחרת" בקיצור שזה אבא שלו, אם זה לא במאת האחוזים, אז הוא מבקר את עצמו על כל דבר ודבר, אבל אם זה אדם אחר, זה לא כ"כ אכפת לו.
העיקר שבסה"כ זה בסדר ב"ה, אצל אברהם אבינו העסק של התורה והמצוות זה לא כמו אצלנו, לנו יש הרבה דברים רגישים בעולם, אצל אברהם אבינו הכל זה כלום, אומרים, שאין לך דבר יותר חמור מאשר אדם שישחוט את הבן שלו, אז איך בורא עולם שהוא שיא הרחמים, איך הוא יכול לומר לאדם לשחוט את הבן שלו?! הכשדים בגלות בית ראשון, היו אומרים לאמא לקחת את התינוק ביד, ולאבא היו אומרים לשחוט אותו, בזמן שהוא נמצא בידיים של האמא, זה יותר גרוע מנאצי, אבל בורא עולם, שהוא יגיד לאחד לשחוט את הבן שלו אחרי שהוא קיבל אותו אחרי מאה שנה, כמה אברהם אבינו אהב את יצחק, כל החיים שלו הוא התפלל על זה, איך ה' עושה כזה דבר שיהיה כזה צער? תשובה לדבר האהבה של אברהם אבינו כלפי הקב"ה, זה אהבה בלי מיצרים.
אברהם אבינו בכלל לא הרגיש שהוא שוחט את הבן שלו, זה בטל, זה דומה לאדם שיש לו תרנגול שהוא אוהב אותו, אותו אדם לא יכול לשחוט או לפגוע בתרנגול הזה אבל אם יבוא הבן שלו, הוא ישחט אותו ולא ירגיש את הצער בכלל, הוא אוהב את התרנגול לשחק איתו, אבל זה לא משמעותי, אותו הדבר, כלפי אהבת השם יתברך, אברהם אבינו לא הרגיש את הצער בכלל, כתוב בקריאת שמע "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך", איך אנחנו צריכים לאהוב את ה' אנחנו תמיד אומרים כמו שאדם אוהב את המשפחה שלו את אשתו ובניו, ככה הוא יאהב את השם יתברך, ובאמת, הפוך זה הנכון, אצלנו זה ככה, והלואי שיהיה ככה, אבל אצל צדיק זה באמת הפוך, רבי עקיבא אומר "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה", (ומה אומרים היום חולי נפש) , הם אומרים 'אני מקיים ואהבת לרעך כמוך', הם חושבים שהקב"ה זה דבר בפני עצמו, ואהבת ה' אפשר להקרין אולי מזה, והתשובה היא אומר רבי עקיבא "זה כלל גדול בתורה", היה מתן תורה, במתן תורה היה "אנכי ה' אלקיך", אומר רבי עקיבא "זה כלל גדול בתורה", איזה כלל גדול בתורה אומר רבי עקיבא, מה שהתורה אומרת "ואהבת לרעך כמוך", איך זה יכול להיות? מה אדם יבטל את עצמו לחברו לגמרי? אלא בק"ש אומרים "ואהבת את ה' אלקיך", ושם אהבת ה' זה יותר מאהבת עצמו, והראיה שצריך למסור את הנפש, מה זה כמ"ש "בכל לבבך" תמסור את עצמך, איך זה יכול להיות שאני ימסור את עצמי אולי אני יעשה מבצע בכוח, זה לא נקרא אהבה, וכתוב "ואהבת" צריך למסור את עצמו באהבה, אז איך זה יכול להיות אני אוהב את עצמי, ואני יילך להרוג את עצמי מתוך אהבה? תשובה לדבר אהבת ה' זה יותר מאהבת עצמו, למה כי אהבת עצמו זה בכלל לא קיים, כל ההגדרה של האדם זה, "חלק אלק ממעל", ממילא אין "עצמו" בכלל, "עצמו" זה גשמיות, אם יש לאדם אהבת ה', אין "עצמו" בכלל, אם ה' רוצה זה האהבה היחידה, אז ממילא אני מוסר את עצמי מתוך אהבה וזה בכלל לא נקרא שאני פוגע באהבה של עצמי, זה אצל צדיק, אצלנו אפילו את המילים האלה קשה להבין, אצלנו זה רק אקסיומה, כי אנחנו לא שייכים למושגים האלה, אבל זה האמת, זה נקרא למסור את עצמו מתוך אהבה אוהב את עצמו ופוגע בעצמו, ומוסר את עצמו מתוך אהבה, כי אהבת ה' מבטלת את כל האהבות, ולמה אהבת ה' מבטלת את כל התאוות האחרות אומר רבי עקיבא "ואהבת לרעך כמוך" איך זה יכול להיות רק שאין לו גשמיות, ומאיפה זה יונק מ"ואהבת את ה' אלקיך" זה כלל גדול בתורה, אם אתה מגיע לזה אז יש לך את כל התורה כי זה יונק מהשורש של אהבת ה', ואהבת ה' זה כל התורה.
"שמע ישראל ה' אלקנו ה' אחד", "ואהבת את ה'" וכו' זה חובה לקרוא פעמיים ביום, וזה כנגד האבות הקדושים כמובא במדרש "בכל לבבך" כאברהם, "בכל נפשך" כיצחק, "בכל מאדך" כיעקב, זה כל התורה.
החילוני אומר אני מקיים "ואהבת לרעך כמוך", הוא לא מקיים את השורש, ואת הענף הוא טוען שהוא מקיים, זה יכול להיות? יכול להיות עץ שמגדל ענפים בלי שורש? ודאי שהענף הזה נובל, איך אתה אומר 'אני' מקיים "ואהבת לרעך כמוך"', אתה לא מבין שאי אפשר לקיים את זה, כי זה רק תוצאה, אומר רבי עקיבא זה רק תוצאה מהתורה, "זה כלל גדול בתורה", התורה בעצמה זה "אנכי ה' אלקיך", "ואהבת לרעך כמוך" זה רק התוצאה, שאתה אומר שאתה מקיים רק את זה, זה כמו שאתה אומר "אני חי בלי לב", לדוגמא היד חיה מכוח הלב שמזרים דם ליד, אתה יכול לומר "היד שלי בריאה והלב שלי חולה" זה כמו שתבנה קומה שניה, בלי קומה ראשונה, בלי קומה ראשונה אי אפשר הבניין לא יכול לעמוד באוויר.
יהי רצון שנזכה לקבל את התורה בכל יום, ובפרט בשלשת ימי ההגבלה, וכל שכן ביום מתן תורה, יה"ר שאנחנו נזכה, וכל עם ישראל יזכו, וכל העולם יזכו, כמו שהיה במתן תורה גלי הים היו בשקט כי הם קיבלו את התורה גם התרנגולים שבלול היו בשקט סימן שגם הם קיבלו את התורה גם הציפורים היו בשקט, גם מלאכי השרת היו בשקט סימן שכל העולם קיבל את התורה, וכאז גם היום נזכה בעז"ה לקבל את התורה בקרוב, ונזכה לחזור בתשובה לפחות קצת.