אור ברסלב
ויצא יצחק לשוח - א לעכל את האמונה

ויצא יצחק לשוח - א

לעכל את האמונה

להאמין בפנימיות

השם יתברך עושה את הכל, זה ברור ופשוט, השאלה היא איך מקבלים את הידיעה הזאת בפועל? לקבל בפועל זה אומר לוותר על המידות הרעות, כל אדם אוהב את המידות הרעות שלו, כל מידה באופן טבעי היא מידה רעה אלא אם כן האדם עובד עליה, ואם לא יעבוד היא תישאר רעה, כי אדם שנולד הוא "עיר פרא", כל תינוק מיד כועס ורוצה הכל לעצמו, קשה למצוא ילד בן שנתיים שנותן דברים, כל אחד לוקח לעצמו אלא אם כן אלו גדולי ישראל, כל העניין של הילדים לנצח אחד את השני, כל אדם נולד כזה וכדי לעקור זאת צריך לעבוד על זה, לעבוד פירושו לעקור.

הדיון שלנו הוא האם לוותר על המידות הרעות ולשנותם בגלל האמונה שמחייבת הפוך, או לא? יש כאלה שאומרים אני מאמין שזו האמת אבל לא מסכים לשנות כי זה לא נח לי לכן אני מדחיק את זה לצד ולא רוצה לחיות על פי זה.

למה הדבר דומה? לאדם שאומר לחברו שאוכל כעת אוכל לא בריא במסעדה, שהאוכל הזה לא בריא, חברו יכעס עליו "אמנם אתה צודק אבל למה הזכרת לי את זה דווקא עכשיו הרי אני רוצה ליהנות מהסעודה ולכן אני כועס", והחבר יחשוב לעצמו למה הוא כועס עלי הרי הוא יודע זאת וגם אני מתכוון לטובתו, א"כ מה המשא ומתן ביניהם? הרי אין מחלוקת ביניהם אלא הנקודה היא אני לא רוצה לקבל את זה, כיוון שנמצא לפני דבר שהוא יותר מהרגשת האמת אני מתעלם מהאמת, כי הרגשת המידות היא יותר עמוקה מהרגשת האמת, המידות והאמת בידיעה (ברובד החיצון).

לא נח לוותר על דבר יותר פנימי בעבור דבר יותר חיצוני כי בפנימי זה חלק חזק יותר מ"האני" שלי וקשה יותר לוותר עליו, ואם נשאל אותו: "הרי האמת אומרת הפוך, מה אתה טיפש"?! הוא יענה "לא מעניין אותי לא רוצה לקבל את זה"! החכמה בידיעה ואילו המוחשי הוא בהרגשה הוא יותר פנימי, החכמה לא הגיעה עדיין לפנימיות, והעבודה היא להכניס את החכמה והידיעה להרגשה, למוחשי.

המשא ומתן שלנו הוא האם אתה יכול להפנים את החכמה הזאת ולהכניס אותה להרגשה. ונסביר: אדם יושב לאכול ארוחת צהרים, ארוחה טעימה ובריאה אך יש לו בעיה בגרון הוא לא יכול לבלוע. יש אנשים ל"ע שיש להם בעיה בשריר הבליעה, בעיה באחד מחמש מיליארד מרכזי בקרה של המוח שהוא משותק קצת, ואז הוא לא נותן הוראה לשריר להיפתח, המערכת עובדת כך: יש חיישן במוח שאומר למוח עכשיו נכנס אוכל לתוך הפה, קבל את האוכל, האדם לועס את האוכל עד שנהיה ראוי לבליעה ובשניה הזאת, בדיוק של אלפית השניה אומר החיישן למוח שהאוכל ראוי לבליעה, המוח אומר לשער ששמו "שריר הגרון" להיפתח כדי שיוכל להתכווץ ויבלע האוכל וכעת האוכל יכול להיכנס, במידה והוא לא יקבל הוראה וכוח מהמוח לפתוח אותו (כי המוח פותח ומפעיל אותו, יש לו חוט סמוי מהמוח לגרון שגם אלפית חוט תפירה יהיה גדול עליו, החוט הזה חצי רוחני וחצי גשמי) אז הגרון יהרס, וכן אם יקדים או יאחר בשנייה להשאיר את הגרון פתוח זו סכנה מפני שחיידקים יכולים להיכנס, ואם יישאר סגור איך יכנס האוכל, כל ביס וביס זה נס גדול, לא כל סעודה אלא כל ביס בסעודה זה נס גלוי, יש אנשים שסובלים מבעיות כאלו בבית הבליעה ואוכלים אך ורק דרך אינפוזיה הסבל שלהם איום ונורא ל"ע. ולנו יש את הסעודה הכי טעימה ובריאה בעולם שזה האמונה בשם, רק מה? אם לא נבלע אותה היא לא תזין אותנו, אף אחד לא חולק שהסעודה הזאת היא הכי טובה ומזינה, אבל אם לא נבלע זה יישאר בחוץ.

משמעות הבליעה לגבינו זה להשליט את הסברא (השכל) בטבע (בהרגשה). כלומר הטבע שלנו הוא לכאורה טבע מוחשי ופנימי והסברא היא חיצונית, אך האמת היא אמת, היא לא צריכה להיות חיצונית היא חייבת להיות פנימית, המשא ומתן שלנו זה לעיין בזה ולהפנים את זה יותר, אעפ"י הקושי שבדבר כי היצר הרע לא מבין שכל ושפת הדיבור שלו היא לא שכל, הוא גם שונא את המלה "שכל" כי השכל פועל נגדו, וכיוון שהוא נמצא בגוף מה נגיד לו? לכן צריך קודם כל ריכוך, כמו שצבא רוצה לכבוש שטח אויב הוא צריך לעשות ריכוך, דהיינו קודם כל מטוסים או טילים אחר כך טנקים להרעיש את המקום ואחר כך חיל רגלים ואז המקום מתרוקן ואפשר לכבוש, אותו דבר אצלנו לרכך את הגוף אפשר רק ע"י קצת פחד כי יצר הרע לא מבין שכל, ושכנוע לא עוזר לו, זה כמו להסביר לילד בן שלוש סברא של אביי ורבא, שזה לא נוגע לו, צריכים לשכנע את הגוף ע"י קצת פחד ולכן מקדימים יראה לאהבה.

כולם יודעים שאהבת השם יתברך זה השכל הכי פשוט שיש בעולם ואף על פי כן לא מקבלים את זה, אדם עושה מצווה וחושב שמגיע לו צל"ש, אבל אם הוא יושב שעתיים בלילה עם הבן שלו שלא מרגיש טוב ומספר לו סיפורים עד שהוא יירדם והעיניים שלו נעצמות מרוב עייפות, הוא לא יגיד שמגיע לו צל"ש, ואם הוא יאמר שמגיע לו צל"ש כנראה שזה לא אבא שלו, אבא שלו אוהב אותו הוא לא יחשוב שמגיע לו שכר מינימלי, זה הכי טבעי בעולם, ואפילו שהוא עייף מאוד הוא לא מרגיש את זה כי הוא אוהב אותו. לגבי השם יתברך כל דבר נהיה לנו קשה, על כל דבר מגיע לנו שכר, "מה אני אקבל"? מנסים להיות פטורים ממצות, למה? הרי אהבת השם יתברך זה דבר פשוט מאוד? אלא החלק הרע שבגוף לא מקבל את זה, ואצלנו חלק זה הוא מאוד עיקרי, הוא קנה שביתה כבר בגיל יום אצלנו והיצר הטוב נכנס לנו בגיל שלש עשרה וצריכים להכניס אותו.

זו הסיבה שעושים סעודה בבר מצווה, תזמורת, שמחה וכו' כי היום נכנס יצר הטוב בנער (היום תופסים את הטפל של הסעודה כל מיני תפאורה וחיצוניות ומגשימים את הסעודה הקדושה הזאת).

סעודה זה נס גלוי, וזה אומר שהשם יתברך נותן לנו חיים עכשיו, יש דברים שגדלו באדמה ע"י זבל אורגני ונותנים לאדם חיים, נכנסים לתוך האדם מתרסקים ונהיה דם. והדם זה החיים. "כי הדם הוא הנפש" כלומר הדם הוא משכן הנפש ואם המזון לא ייהפך להיות דם ולא יתעכל- אפשר למות. זה נס גלוי מול העיניים, תחיית המתים ממש.

במאמר העשירי כתוב "הנה נתתי לכם את כל עשב זרע זרע אשר על פני כל הארץ ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זרע זרע לכם יהיה לאכלה" והוא חותם את כל המאמרות, זה אומר שכל מה שאנו אוכלים כעת הוא מכוח אותו מאמר, ומכוח אותו מאמר אנו חיים היום. האפרסק הזה נהפך לדם מכח אותו מאמר, אין מעבדה בעולם שתוכל להפוך אפרסק או בשר וכל סוג מאכל לדם, ואפילו לגרם אחד של דם, אין מציאות כזאת. קח אלף ק"ג בשר לא מומלח לא תצליח להוציא כוס קטנה של דם. קח מלח שהוא יותר רחוק מהאדם הוא דומם והשם הופכו למדבר, דהיינו לדם יש פה יש מאין בכל סעודה, ממש "בראשית ברא".

ביטוי השפע הרוחני נעשה על ידי סעודה, שבת, בר מצווה, ברית וכו'. סעודה זה הכלי של השפע הרוחני, כמו שבעולם הזה אי אפשר רק נשמה צריך גם כלי שזה הגוף כי גם הנשמה זה שפע רוחני ואי אפשר בלי גוף, כך גם בשפע הרוחני הכלי זה הסעודה. בעולם הזה חייבים את הכלי בשביל השפע הרוחני, והוא ממשיך שפע של קדושה שבאה לעולם וזה מביא חיים לעולם בתורת יש מאין של השם יתברך, בתורת מאמר עשירי שהוא החותם של כל המאמרות, ואם אדם נכנס לסעודה בצורה כזאת, ההתייחסות שונה, הדרך ארץ שונה, כוונה שונה, וגם הגישה תהיה שונה. לא נכנסים לסעודה בצורה של להפיק רצוננו, צריך לבטל את הרצון הפשוט כלפי האמת הזאת וזה יכול להשפיע עם מעט כוונה. הכלי הזה (הסעודה) מעכב, אי אפשר לעשות שבת בלי סעודה, מחלוקת הפוסקים אם מדאורייתא, אבל על כל פנים זה וודאי מעכב בקדושה, וכן ברית מילה יצא ידי חובה בלי סעודה אבל חסר בה. כתוב בזוהר הקדוש שברית שעושים בה סעודה הילד הזה יהיה צדיק, אם אבי הבן טורח להביא בשר ודבר יקר וקשה לו- הבן יהיה יותר צדיק, כיוון שהשפע של הברית בא ע"י סעודה, ככל שהכלי גדול כך התכולה גדולה, לא רק בגלל 'לפום צערא אגרא' מגיע לו שכר, אלא זה "עצם הדבר", היינו הגדרה עצמית בפני עצמה, כיוון שהכלי שאתה מכין שיתלבש השפע הרוחני הוא כלי גדול אז אפשר להכניס יותר שפע.

וכן לגבי סעודת פדיון הבן זו ההארה שהייתה במצרים שהשם יתברך פדה את הבכורות, הציל אותם, פדה אותם מכל עוונותם ופודה אותנו עכשיו מעוונותינו ומציל אותנו מצרות. פדיון זה פד תעניות וכל זה נמשך על ידי הסעודה שזה הכלי, וזה יותר מתענית, זו כוונה מאד משמעותית.

ובחזרה לנושא (החדרת האמונה על ידי פחד) למרות שעניין האמונה היא תורה שאין לה סוף והעיון בה אין סופי, אפילו הכי צריכים לקבל אותה בלי לימוד כמו תפילין שאני מניח תפילין אעפ"י שאני לא יודע מה זה תפילין, מה כתוב בהם, מה זה פרשה פתוחה, סתומה, מה דעת הרא"ש וכו', בכל מקרה אני צריך להניח, ואני בהנחה מקיים את המצווה, כן באמונה, קודם כל קבל אותה כמו שהיא ברובד החיצוני, אחר כך תעיין באמונה. ולקבל אותה זה על ידי ריכוך שזה פחד.

הגוף מבין פחד כמו שכתוב בגמרא "עשרה דברים קשין נבראו בעולם גוף קשה פחד שוברו וכו' ומיתה קשה מכלם "וצדקה תציל ממות". צדקה גדולה מכולם זאת אומרת משברת אפילו את המוות, גדר של צדקה זה אומר שאני מסכים להוציא "מעצמי" מהמידות שלי כדי לקבל את האמת, כשאני כופה את עצמי לגבי האמת זה נקרא צדקה, אני יודע שצריך לתת צדקה אבל זה לא נח לפעמים ואני כופה את עצמי, זה נקרא צדקה. איך אני יכול לכפות את עצמי לזה?

אדם שמזכיר לעצמו יום המיתה, יש לו פחד מהדבר והוא יכול עי"ז לשבור את מידותיו, כי אם הוא לא יפחד הוא לא ייתן צדקה במידה הנכונה אע"פ שהוא יסביר לעצמו בשכל שצריך לתת, זה לא יעזור, החלק הרע שבגוף לא מבין שכל, אם הגוף יקבל סטירה אז הוא יבין, הפחד נקרא סטירה לגוף ואז הוא שותק, אף אחד לא עושה עבירה או חושב על עבירות בזמן שיש אזעקה של מלחמה, למה? כי פחד זה מכה ליצר הרע, אבל גם יותר מדי פחד זה לא טוב כי אפשר להיכנס למשברים, אלא צריך להגיע לשביל הזהב, אחרי שאדם חושב קצת על פחד מעונשים הוא יכול להתחיל לפחד מהשם יתברך מצד עצמו יראת הרוממות, לפחד זה לאו דווקא מאחד שיתן לי עונש וכו' גם אם הוא הכי טוב ונותן מתנות שייך פחד. לדוגמא: בא "החזון איש" לתת לך מתנה הרי אתה יודע שהוא לא יעשה לך רע ואתה לא חולם שהוא יעשה לך רע, אבל אתה מפחד ממנו, למה? זה יראת הרוממות, לא מחמת עונש אני מפחד אלא מעצם הדבר, וזה וודאי יראה יותר טובה כמו שכתוב: "אשרי איש ירא את השם יתברך במצוותיו חפץ מאוד" במצוותיו ולא בשכר מצוותיו, השכר זה חיצוני למצווה זה לא עצם הדבר, לדוגמא עבד ובן משמשים את הרב, העבד רוצה לשמש את הרב בשביל לקבל בסוף החודש משכורת, הבן לא רוצה משכורת אלא את עצם השימוש, אם תיתן לבן משכורת הוא לא יקבל, הדבר שקושר את העבד לשימוש זה מה שבא מחמת השימוש, הוא לא מתקשר לשימוש, יוצא שיש לעבד הזה קשר עקיף דהיינו כלי שני מחמת שהוא קשור לשכר הוא קשור למעשה, אבל הבן יש לו קשר ישיר הוא לא רוצה את הדבר שיוצא מחמת השימוש אלא את עצם השימוש, ואם נשאל מי יותר נהנה מהשימוש? התשובה פשוטה שהבן יותר נהנה מהשימוש ויש לו גם יותר סיפוק ושמחה אף על פי שאין לו משכורת בסוף החודש. הבן קם בבוקר בשמחה, עובד יותר טוב, במצב רוח יותר טוב כי עצם השימוש אצלו זה העניין, ולא כמו העבד שהשימוש הוא רק אמצעי לקבל את המשכורת. כשאנו אומרים "במצוותיך" ולא "בשכר מצוותיך" אנו לא מקפחים את השכר אלא מגדילים אותו, ברוחניות ככל שאדם מוותר יותר משלו הוא יותר מרוויח כמו שכתוב באבות "כל הרודף אחרי הכבוד הכבוד בורח ממנו וכל הבורח מהכבוד הכבוד רודף אחריו" ברוחניות אם אדם חושב ומרגיש שפעל משהו, הוא לא יקבל, מתי יקבל? דווקא אם הוא לא רוצה לקבל, כי אז הוא נהנה מעצם הדבר, ועצם הדבר הוא אין סופי, דוגמא נוספת: מכניסים ספר תורה והאדם רוצה שיכבדו אותו לדבר ראשון, אז יוצא שמה שהוא מכבד את התורה הוא מחמת סיבה שיש כאן מחמת ספר תורה (כלי שני) , יוצא א"כ שהשכר שלו זה שוליים דשוליים של כבוד התורה, ואילו אדם שבאמת חפץ בכבוד התורה מקבל שכר של עצם כבוד התורה אף על פי שלנו זה לא נראה ככה כי העולם זה אחיזת עיניים של היצר הרע של המדמה שהוא כמו חלום.

הגמרא בתענית מספרת שחוני המעגל שאל "האם יש אדם שחולם שבעים שנה?" והוא ישן שבעים שנה ואחר כך הגמרא מספרת שהוא חזר לבית המדרש ולא האמינו שזה הוא וכו'. והוא שאל שאלה מאוד מתבקשת, האם יש אדם שישן שבעים שנה? איך ישן שבעים שנה, מה עם שירותים, אוכל, שתייה? הרי בטוח הוא ימות! חוני ישן שבעים שנה בלי אכילה וכו' נעשה לו נס גדול כל כך, וכל זה בגלל שהוא שאל את השאלה הזאת, אם אנו נשאל את השאלה הזאת לא נקבל תשובה, למה? התשובה היא-אנחנו ששואלים שאלה זה בתאוריה שכלית, ואם זה תאוריה אז אומרים לך "תברר את הדבר, תעיין בשכל, תסתדר לבד" אם תקבל סיעתא דשמיא ותתפלל על זה תקבל תשובה לפי הרמה שלך, חוני לא שאל בתורת תאוריה, אצלו התורה היא מציאות, אם הוא לא מבין הוא לא יכול להמשיך לחיות, אמרו לו אם אתה לא יכול להמשיך לחיות, תקבל חיים מעל דרך הטבע שתבין שאתה כן יכול, כיוון שזה עולה לך במחיר של חיים, אתה תקבל חיים, ולכן זכה שישן שבעים שנה בנס גמור והוכיחו לו שזה ככה.

גם באמונה זה ככה, יש שכלית ויש מוחשית שהוא מוסר נפש עליה, ולכל זה אפשר להגיע רק על ידי ריכוך שזה קצת פחד. נמשיל את זה במשל חיוור, אם יש אריה בחדר קשור בשרשראות של ברזל שאין לו אפשרות לפותחם ויגידו לאדם הכנס לחדר הזה, אף על פי שהוא יודע שהאריה לא יכול להגיע אליו הוא לא יהיה מוכן להיכנס לחדר הזה, לכאורה למה? בגלל שאנו מבינים מה זה אריה, אז אף על פי שאנו יודעים שהוא לא יכול לעשות כלום, עצם המושג להיות עם אריה באותו חדר, אי אפשר לחשוב על זה, והאריה הזה לא דומה לאריה דבי עילאי ששאג ממרחק של אלפי ק"מ ונשרו שיניו של מלך רומא מפחד, אף על פי שהוא היה גיבור מלומד מלחמות, וזה כלום לעומת מה שיש עוד למעלה ממנו, זה אין סופי, אז אם אנחנו נפחד מהשם יתברך רק כמו מהאריה בלבד נהיה לגבנו גדול הדור, אף על פי שזה ביזיון גדול, זה האמת, ואם לא מרגישים ככה זה אומר שאין כל כך אמונה, ועל ידי פחד אפשר לקבל אמונה קצת, ופחד לאו דווקא פחד אלא אם אדם מתגבר על עצמו כגון שצריך לומר דבר חולין למישהו והוא בבית הכנסת ומתגבר לא לדבר, הוא מכניס ברגע זה את האמונה פנימה, בולע אמונה, אף על פי שברגע זה, זה לא מגיע למעי הדק אבל זה נבלע בהדרגה קצת קצת, ואם בן אדם לא יתגבר על עצמו וכן ידבר, אז אם הוא ירצה קצת פחד או להתגבר, יהיה לו בהרבה יותר קשה מאשר למי שהורגל לכוף את עצמו, וא"כ למה לעשות מחיצות ולהתרחק מאמונה בשם?!

בן אדם מדבר בקול רם משחרר את לשונו, זאת אומרת הוא מבליט את עצמו וזה מורה שהוא לא מפחד, אם אדם היה רואה מישהו מכובד לידו הוא לא היה מדבר בקול רם, אז אם הוא מדבר בקול רם זאת אומרת שאין לו פחד ומורא כרגע, ובפרט בבית הכנסת שזה כמו חולק על המורא שמים, בכל מעשה אפילו חיצוני הוא מעורר את הפחד או להפך וזה משפיע כיוון שהאדם נקבע לפי פעולותיו לכן גם מעשים קטנים חשובים ובפרט אם זה קשה, כמה שזה 'לפום צערא' זאת אומרת שיש התנגדות יותר חזקה למידותיך, הבליעה יותר חזקה ואיכותית.

"יש קונה עולמו בשעה אחת" זה כח חזק מאוד של שעה אחת של התגברות, כמו שבעים שנה, רבינו הקדוש ששמע כרוז זה בכה, ראה שיש בן אדם שבא על כל הפרוצות שבעולם ובסוף עשה תשובה חזקה "יצתה בת קול ואמרה רבי אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא", מזומן זה לאלתר בלי שום מחיצה, על זה בכה רבי ואמר "לא דיין לבעלי תשובה שמקבלים אותם אלא שקוראין אותם רבי" רבי אלעזר בן דורדיא נקרא רבי בזה שהוא לימד אותנו שבשניה אחת אפשר להפוך הכל, מרשע אפשר להיות צדיק בכוח של התגברות חזקה פעם אחת, כי אז זה בולע עד הסוף ואם זה נכנס עד הסוף זה משפיע עד הסוף, עד כדי כך שבת קול יוצאת וקוראת לו רבי ומזומן בלי מחיצה לעולם הבא, זאת אומרת שלא חסר לך כלום נחשב שקיים הכל, בשניה אחת קיים הכל, והטעם לזה הוא כי כל העשייה זה כדי להגיע להכרה, וברגע שהגעת להכרת האמת בתוכך אפילו ברגע-זה אומר שקיימת הכל, הלימוד הזה משמח וגם מחייב, משמח מאוד שזה אפשר, ומחייב כי אם אפשר לקנות עולמו בשעה אחת איפה אנחנו עכשיו, דוגמא לדבר: בן אדם הלך לישון מאוחר בלילה והוא מצליח לקום בבוקר בזמן ללמוד או להתפלל ונלחם להתגבר על העייפות, אז שמחה גדולה זאת של כח ההתגברות ותוצאותיה מחייבת אותו להתגבר, ברגע אחד תקנה עולמך מה שאחר יכול בשבעים שנה!

וזה גם מחייב אם אני יכול ברגע אחד להתהפך אז כל רגע יש לי את הרגע הזה, הרי העצלות זה ניסיון תמידי זה בטבע האדם כל מה שנעשה תמיד עצלות מעורבבת בזה, אדם נברא מעפר וסופו לעפר, העצלות היא חלק מהבניין של הגוף, כי העצלות הוא יסוד העפר והאדם נברא מעפר, זאת אומרת שאדם בנוי מחומר ששמו "עצלות" ואכן זה כך, כל אחד יודע שהעצלות היא נוחה לו והוא אכן נמשך לזה, ולעומתו כל דבר שכרוך במאמץ הוא סולד ממנו, העצלות היא עבודה אין סופית לכל אחד וכל אחד עובד ברמה אחרת, מאה אנשים למדו דף גמרא או מאה אנשים התפללו כל אחד יש לו ציון אחר בשמים, אם זה היה רק מאה קומות או כל דבר גשמי אחר אתה יכול לומר שניהם הגיעו לקומה שלושים, כי אם זה רק עניין של קומות אפילו אלף קומות אז אולי שניהם התאמצו והגיעו לקומה ארבע מאות וחמש, אבל בעבודה רוחנית זה לא כך, המאמץ לא נמדד בדיאגרמה של אחד, שתים, שלוש, אלא אחד, שתים, שלוש יש בניהם אין סוף ואין סוף דרגות שהשם יתברך בוחן אצלנו שבר עשרוני ועוד כמה אפסים, אצל השם יתברך השבר העשרוני הוא אין סופי, אצלנו תמיד זה נגמר בשלב מסוים. אם אתה רוצה לדקדק תעשה 1.2 אם אתה רוצה עוד לדקדק 1.23 וזה כבר שיא, ואנחנו הרי יודעים שכל שבריר שניה מסומן. הרי הרגע באפו של השם יתברך לפי הגירסא הממוצעת הגמרא בברכות בערך 0.023, הרגע הזה זה הכעס של העולם זה פרויקט שלם, ואותו "רגע" הוא זמן מאוד משמעותי, וכן אם נתבונן קצת בכל חלקי הבריאה נראה שהכל זה במורכבות אין סופית שבכלל לא ניתן לתפוס אותה כיוון שזה כל כך מופקע מאתנו לא קולטים את זה, זה מעל המושגים שלנו, אבל לפחות אנחנו צריכים לדעת שהמושגים אכן קיימים וכן צריך לדעת שלגבי כל עבודה רוחנית זה גם כן כך, אנחנו מושפעים בעבודה שלנו מהמאמץ הגשמי שלנו, אדם מרים סל קניות כבד הוא משקיע בזה מאמץ מסוים אז ממילא הוא מגדיר את אותו מאמץ עד כאן אני מתאמץ ויותר מזה אין צורך בשביל השגת הדבר, אבל לגבי תורה ורוחניות כשם שהתורה והרוחניות הם אין סוף כך המאמץ הוא אין סוף, וככה זה העצלות, היא תמיד קיימת אפילו באדם חרוץ מאוד, כי לגבי המדרגה הבאה הוא עצל, ולכן גדולי ישראל היו נלחמים בחירוף נפש בעצלות, ממש מלחמת חורמה, אצלנו העצלות לא מתפרשת כחסרון מהותי באדם, נמצא שהניסיון שלנו בעצלות הוא כל הזמן גם בשעת מעשה וגם לפני מעשה, בשעת מעשה על עצם הדבר ולפני מעשה להיות ראוי להתחבר למעשה, אם אדם לא יתכונן לפני מעשה, המאמץ לא יעזור לו, רוצה ללמוד תורה? אז צריך מאמץ, אבל בשביל שהמאמץ יעזור צריך להיות בן אדם, אם הוא לא בן אדם התורה לא תכנס בו אע"פ מאמציו, כי אורייתא וישראל חד הוא, אם אני לא "ישראל" אז אין לי "אורייתא", שני אנשים לומדים אותה סוגיא באותו מאמץ עם אותו רמת הבנה האחד מבין השני לא, למה? בגלל שהשני יותר "ישראל" ששומר עצמו ממידות רעות ודברים בטלים וכו' אז השם יתברך נותן לו יותר תורה כי השם יתברך מלמד אותנו.

יעקב אבינו לא ישן ארבע עשרה שנה בבית המדרש של שם ועבר אך אף על פי שאנחנו לא מבינים את זה, אבל זה אומר שלקבלת התורה צריך מאמץ, אצלנו לא מדובר שלא נישן לילה שלם, אלא צריך קצת יותר מאמץ, לישון פחות דקה, גם מאמץ כמותי להוסיף בזמן, וגם מאמץ איכותי, את שניהם צריך, מצב רוחני הוא בלי מדות אורך ורוחב אז יותר קשה להגדירו ולכן תמיד זה אין סופי, וזה מחייב על כל מעשה קטן להקפיד עליו, והמעשה הקטן משפיע גם לאדם וגם לאחרים, גם לאחר זמן וגם לעכשיו.

בן אדם מברך ברכת הנהנין לא כל כך בכוונה, ברור שעכשיו הוא גורם לעצמו שגם את הגמרא שהוא יפתח מחר הוא לא כל כך יבין, וגם האמונה לא תכנס בו, הרי אם חברך יביא לך כוס קפה אתה תאמר לו תודה בטבעיות בלי שחייבו אותך, אז למה כלפי השם אנחנו רוצים רק לצאת ידי חובה?! הרי אפכא מסתברא וכי זה שהביא לנו את הכוס קפה, שתל את הקפה גידל אותו יש מאין כל רגע? וכי הוא גידל את הסוכר? הוא רק עושה את המכה בפטיש, מכניס הכל לכוס ומביא לי לפה ויכול להיות שיש לו בזה כמה אינטרסים ועם כל זה אנו מרגישים חיוב להגיד לו תודה, ומה עם השם יתברך שהכל שלו ומחיה את הכל וכו' וכל הניסים שעשה לנו בקפה, ואנו זורקים ברכה מהפה, זה נקרא עיוות, וזה אומר שהאדם הזה לא מאמין, ההלכה שאומרת לברך זה לא משא ומתן חיצוני "תעשה כך וכך" אלא זה מציאות, הגדרת מציאות האדם וזהו בנין האדם, זה לא בגד שלבוש על האדם, אלא זה גידים ואברים שבאדם, חומר הגלם שבו, הרי ידוע שהגוף מולבש על הנשמה, אם אין נשמה הגוף לא חי, הרמ"ח והשס"ה של הנשמה הם מחיים את האדם, הנשמה היא סוחבת את הגוף כדוגמא שהגוף נושא את הבגדים, אנו חיים מחמת קיום התורה.

כמו שמצינו שעברו בני ישראל את הירדן, הירדן נעצר מחמת הארון והמים עלו שלוש מאות מיל עד שראו אותם כל מלכי מזרח ומערב (אף על פי שאי אפשר לראות בעיניים גשמיות ממרחק אפילו דבר גבוה מאוד מדובר פה בראיה רוחנית) והארון נשא את נושאיו, ולא מדובר בירדן שאנחנו מכירים היום, הרי הגמרא מספרת על סנחריב שבא עם מאתים שישים וחמש מליון ראשי גיסות לעבור את הירדן ובקושי עברוהו, היום לעבור את הירדן זה לא בעיה לגבי הצבא, היום הכל בגלות, הכל באתכסיא. שואלים המפרשים בעניין חציית הירדן הרי הנהר נעצר ועברו ישראל, למה חזר הירדן לזרום ואחר כך עברו נושאי הארון באויר מעל הנהר וכי השם יתברך עושה נס מיותר? התשובה היא שיש פה לימוד חשוב שהארון נושא את נושאיו, הארון זה התורה שהיא נושאת אותך, ולא אתה נושא אותה, וזה לא נס מיותר, אלא זה עצם ההגדרה של התורה.

יש שבעת עממין בארץ ישראל שהם כנגד שבעה שמות שיש ליצר הרע שהם תמצית היצר הרע שבעולם, וכאשר התמצית הזאת רואה שהארון נושא את נושאיו דהיינו שאני לומד תורה או עושה מעשה טוב לא מפני "שאני" לומד "ואני" עושה אלא המצווה היא שתפסה אותי בבחינת ארון נושא אותי ולא אני נושא אותו רק אז היצר הרע בורח, וכל הרע שיש באדם כאשר הוא קולט את ההשקפה הזאת שהארון נושא את נושאיו, הוא בורח, ולכן חשוב להפנים את זה ש"אני" זה עשיית המצוות "והאני" הגשמי הוא רק לבוש לעשיה שהיא "האני האמיתי", כמו שהגוף המולבש על הנשמה זה אותו יחס.

כולנו יודעים שאם פתאום ציפורן לא עובדת או בחתיכת בשר קטנה מהגוף נהיה קלקול, אז ודאי שזה לא בעיה של הגוף אלא הנשמה שחייתה את אותו אבר נסתלקה ממנו, כולנו רואים שהגוף רק לבוש לנשמה, והנשמה היא באמת החיות, ואם כך במשל הגשמי, אז ודאי ברוחניות שהעשיה היא זו שמחיה אותנו ואנחנו רק הלבוש, אנחנו צריכים לקבל את זה ולחיות את זה וזה תלוי בכבוד שמיחסים לדבר שרוצים להפנים. לדוגמא, מי שמכבד חתן יבא תמיד לפני החתן לחתונה, אם הוא לא מכבד הוא יבא אחר-כך כשכולם נמצאים כדי שיכבדו אותו, אבל אם רוצים לכבד את בעל השמחה באים לפניו, כמו שהגרש"ז אוירבאך היה בא תמיד ראשון לחתונה, כך הוא אמר, "לא רוצה שיכבד אותי, אני מכבד אותו," והזמן של הגרש"ז מאוד חשוב. אם אתה רוצה לכבד את התפילה, תבוא לפני התפילה, עם העשרה הראשונים, יש הרבה פרטים בעשרה הראשונים, אתה מכבד דבר תבוא לפניו, אתה מכבד דבר תשתוק שהוא נמצא. "לך דומיה תהילה" כל השתיקה זה מראה כבוד, כשיש רעש זה אומר שאין כבוד, רעש זה אומר שוק, שתיקה זה אומר כבוד, אלא אם כן זה דברי תורה, שתיקה מדברים בטלים זה אומר כבוד, זה המציאות של הכבוד.

התהילים נאמרו בעשרה מיני ניגון, והמשובח מכולם "הללויה", לכן מסתיים תהילים בחמישה מזמורים של "הללויה" שהם למעשה עשר הללויות, הם החותמים את התהילים, כי "הללויה" זה השיר המשובח מכל העשר שירים שהזוהר מונה, אנחנו מסיימים כל יום בפסוקי דזמרה במשובח מכל, יש בזה המון רמזים על פי פשט ובעיקר על-פי נסתר, וכמו ש"הללויה" שזה השיר האחרון, הוא המשובח מכולם, שהוא הממצה את כולם, בכל דרכי החיתום, כמו כן הפסוק המסיים "כל הנשמה תהלל יה הללו-יה" הוא המשובח מכולם, שהוא המסיים את ה"הללויה" הוא המאוחר מכולם, המשובח מכולם.

יש כאן בית-כנסת, יש כאן שולחן, כסא, ספר תורה, תיבה של החזן, אתה יודע מה שיש פה עכשיו? בית-חרושת שיוצר חיים ברגע זה, כי כולנו נושמים את האוויר, את החמצן, והחמצן נשרף על-ידינו ונברא מחדש, יש מאין באותה השניה שהוא נשרף, כי אחרת כולם יחנקו תוך שניה אחת כי נשאר רק חנקן, חנקן א"א לנשום ויש הרבה אנשים שנושמים אז זה עושה לחץ, האם אפשר להבין איך החמצן הזה נהיה חיים עכשיו? א"א, רק הגדרה אחת נגיד, יש כאן בית-חרושת של בורא עולם שהוא מייצר חיים כל רגע ורגע, עשרים וארבע שעות, ואם מתייחסים ככה, זה לא רק בבית-כנסת זה גם בכל מקום, אדם נמצא ברחוב, מה יש פה? עצים, מכוניות, בניינים, יש כאן עכשיו בית-חרושת של בורא עולם שמייצר יש מאין של חיים בכל רגע ורגע, האדם גם יש מאין, כי לחמצן אין סיבה שיכנס בדם ויהפוך להיות מגז לנוזל ואדרבה יש סיבה הפוכה, שלא יהיה כך, אבל אפילו אם הוא כבר נהפך, אז קיבלנו את המציאות הזאת שהוא נהפך מגז לנוזל שזה לא יכול להיות בביולוגיה לעולם, אבל עדיין קשה איך הוא נהיה חיים? בסדר, הוא נהפך בביולוגיה מגז לנוזל, שזה חידוש מאד גדול, אבל מכאן איך זה נהיה חיים? מה זה חיים? איך זה נהיה? הרי חיים זה דבר רוחני לגמרי, שבורא עולם יוצר חיים יש מאין, גם במציאות של האוויר, וגם במציאות שאני מכניס את זה אלי, אותה בריאה של "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" האדם נברא בסוף הבריאה, הלשון של התורה שונה בבריאת האדם "ויפח באפיו" בכל הבריאות לא כתוב "ויפח" חז"ל דורשים "מאן דנפח מדיליה נפח" השם יתברך נפח באפו כמו שאדם מנשים את השני, השם יתברך לקח את הגוף של האדם שהוא לא חי, הנשים אותו, ואז הוא נהיה חי, ואומר דוד המלך, זה לא היה רק לפני ששת אלפים שנה באדם הראשון, זה קורה כל שניה ושניה מחדש.

אם בורא עולם לא ינשים אותנו ולא יקיים בנו "ויפח באפיו נשמת חיים" לא נוכל לנשום. בביולוגיה הכי פשוטה מבינים את זה. אפילו הפעולה הפשוטה מבחינה ביולוגית היא נס, הרי מה פירוש נושם? וכי יש לי מגנט כשאני לוקח את האוויר? אין מגנט. אלא הפעולה הביולוגית היא פשוטה, אני מנפח את הריאות, ומכיוון שהאוויר נמצא בכל העולם בלחץ, הוא נכנס לריאות, אם האוויר יהיה רפוי, יהיה קשה לנשום. אדם שנמצא למשל בהר גבוה ששם האוויר הוא לא בלחץ, קשה לנשום שם. יש אנשים שלא יכולים לעלות בכלל על הר גבוה בשל קושי הנשימה, כיוון שהלחץ שם הוא פחות, פחות קשור לכדור הארץ, מה שיותר מתרחק מכדור הארץ מהגובה הרגיל, הלחץ פחות, זה נס גדול, וזה מראה שבורא עולם רוצה להחיות אותנו, לכן מי שקשור לארץ יש בו אויר טוב, מי שכבר מתנתק מהארץ מעט, לא יכול לחיות. בחמשת אלפים מטר בקושי אפשר לנשום, ובעשרת אלפים עוד יותר בקושי. ואם נמצאים חמישים קילומטר גובה, אין שם בכלל חיים, אף על פי שאין שום סיבה שלא יתערב החמצן בכל החלל האין סופי של העולם, הקדוש ברוך הוא נותן לו גבולות, אנחנו יכולים לשים אויר ולהגיד לו "תהיה בפינה הזאת ואל תתערבב בכל החדר", אפילו במים שהם יותר מוצקים א"א לומר "תהיו רק במקום ששפכתי אתכם", וכי אנחנו יכולים להגיד לאוויר שבכדור הארץ שהוא רק אלפית מאלפית מאלפית של החלל הגדול, תישאר רק פה? אבל בורא עולם משאיר אותו רק פה, ולא זאת בלבד, אלא שבתוך המקום שהוא משאיר אותו הוא מחלק אותו חלוקה אחרת של לחץ אויר וגם זה לא מתערבב. זאת קומה לחץ אויר מסוים, וזאת עוד קומה לחץ אויר שונה, קומה שעשויה מאויר, ולא מתערבבים הלחצים אחד בשני. זה למעשה "כל הנשמה תהלל יה הללו-יה" אומר דוד המלך תדע "ויפח באפיו נשמת חיים" זה כל רגע ורגע. ואכן זה כך, הסבל הגדול ביותר שיש לאדם ושאף אחד לא ידע מזה, שהוא לא יכול לנשום, אדם שסובל מקשיי נשימה זה הסבל הגדול ביותר שיש, זה סבל מאד קשה, אומר דוד המלך "כל הנשמה תהלל יה הללו-יה" כיוון שאתה מבין שהנשימה היא כל-כך חשובה, אתה צריך להלל את השם יתברך על זה, כמו שאדם מבין שבלי נשימה הוא לא יכול לזוז בעולם הזה כך בעולם הבא הוא יבין שבלי להלל כל הזמן הוא לא יכול לזוז, הוא מת, ולא רק בשכל כמו שעכשיו הוא מבין, הוא ירגיש את זה בהרגשה המוחשית כמו שעכשיו אצלנו אדם מרגיש, שהוא לא נושם הוא מת, לא צריך להסביר את זה בכלל, אם ננסה להסביר את זה, זה רק פוגם, כמו שא"א להסביר מה זה אדם שמשווע לחמצן אחרי חמישים שניות שלא נשם, כל מה שנסביר, זה יפגום בהרגשה האמיתית, בעולם הבא העניין של ההילול יהיה כל-כך ברור, שאם אדם לא יהלל כל רגע ורגע, יהיה לו את אותו סבל. אנו נרגיש כל-כך זקוקים להלל את השם, כל-כך נרצה אותו, ואם הוא יעדר, זה סבל בל יתואר, כי הנשימה זה השם, ואם אדם לא מהלל, אז אתה לא מצדיק את הנשימה הזאת, וכך יהיה בעולם הבא, שהתאוריה הרוחנית שלנו היום, תהפך אז למציאות מוחשית. ויותר מהמוחשיות שלנו, כי המוחשיות שלנו היא רק מורכבת על גוף, ומוחשיות של נשמה, זה הרבה יותר אמיתי, שזה אמת.

זה יהיה לעתיד לבוא, אבל בעולם הזה גם צריך להרגיש קצת. אם אדם מכניס קצת, לפחות בהשקפה, זה יותר מופנם.

יהי רצון שנזכה להבין את זה יותר ויותר. ונזכה לגילוי "כל הנשמה תהלל יה הללו-יה". אמן.

עטור זכירות

נדבר על הנושא שתמיד צריך לדבר עליו האמונה, צריך להבין מה המשא ומתן של האמונה, אמונה זה היצר הטוב, כפירה זה היצר הרע, אדם לא יכול לומר "אני מאמין ואני בסדר", כי אם הוא היה מאמין אמונה שלמה הוא היה בעל רוח קודש, ואם אין לו רוח הקודש סימן שהוא לא בדיוק מאמין אמונה שלמה במאה אחוז, והוא לא יכול לפטור את עצמו ולומר "אני מאמין ועכשיו אני אעשה דברים על סמך האמונה וכו' ", כי מי שלא מאמין באמונה שלמה כל מה שהוא עושה לוקה בחסר, כיוון שהאמונה היא צריכה להפעיל את כל המעשים, ואם האמונה לא חזקה, היא לא מפעילה חזק, כמו מנוע חלש מפעיל חלש, מנוע חזק מפעיל חזק, האדם לא יכול לפטור את עצמו ולומר "אני כבר מאמין, עכשיו אני אתמקד בנושא אחר" כי אם הוא מאמין חלש, אז המעשים שלו פועלים חלש.

יש הבדל מאוד גדול אם האמונה שהיא המנוע של הפעולות פועלת חלש או חזק. למשל: אם אתה לוקח מנוע שיכול להפעיל מטוס או מנוע שיכול להפעיל רק מכונית צעצוע, ההבדל ביניהם הרי הוא הבדל שמים וארץ, מה זה מנורת קיר לעומת אלף מזגנים, אותו דבר זה באדם, אתה עושה את הכל, אבל השאלה מה העוצמה של המעשה הזה, את העוצמה של המנוע לא רואים מבחוץ אם יש לו ארבעים או חמישים וואט, אבל השאלה מה קורה בפנים, "אל תסתכל בקנקן, אלא במה שיש בו".

היום אתה יכול לראות כל מיני מכשירים שלא ניכר שום הבדל ביניהם בחיצוניות ואעפ"כ באחד יש מאתים תוכנות, ובשני יש אלפיים תוכנות, ויכול להיות אפילו שהמצב החיצוני של הכלי הפשוט יותר טוב, אבל זה לא אומר כלום על התוכן, כמו שהגמרא אומרת לגבי יין, שמאחסנים אותו דווקא בכלים פחותים כמו כלי חרס, ולא בכלי כסף ולא בכלי זהב, ואם ישימו את היין בכלי זהב הוא יתקלקל, כיוון שזה לא אומר שאם הכלי יותר יפה אז הוא יותר משובח.

ולכן האדם לא יכול לפטור את עצמו ולומר שהוא מאמין, אלא וודאי שהוא צריך כל הזמן להוסיף, ולא בכדי צריך לקרוא "קריאת שמע" כל יום, שכל "קריאת שמע" זה תוספת אמונה, ואם אדם יאמר "אבל אני כן מאמין, מה אתה רוצה ממני וודאי שאני אומר "אנוכי השם אלוקיך", התשובה היא, הנה רואים שאת עשר הזכירות צריכים כל יום לומר מחדש, "אני מאמין באמונה שלמה שהיה יציאת מצרים, מתן תורה, שבת, וכו'. לכאורה למה צריך לומר את זה כל יום מחדש הרי אתמול אמרתי את זה, שלשום אמרתי את זה, לפני עשרים יום אמרתי את זה, אני כבר אומר את זה אלף יום רצוף, כל יום אני אומר את זה, יציאת מצרים זכרתי כבר, למה אני חייב לזכור בכל יום ויום, אלא סימן שאם אדם לא זוכר כל יום יציאת מצרים הוא ישכח, אתה אומר במפורש "אני השם אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוקים" כל יום פעמיים אתה צריך להגיד את זה, דהיינו לזכור את זה.

עכשיו אדם ישאל את עצמו, מה אני זוכר לעצמי יותר מאשר פעם שעברה וכי נוסף לי אחרי שאמרתי את הפסוק הזה משהו יותר ממה שלפני כן, הרי כשאני מזכיר לעצמי דבר מסוים, אז על-ידי שאני מזכיר לעצמי אני מוסיף, קודם אני זכרתי את זה מעט, עכשיו אני זוכר את זה יותר טוב, אבל לגבי יציאת מצרים האם אני באמת זוכר זאת יותר אחרי שאמרתי אותה פעמיים ביום?

ועוד שאלה, לכאורה זיכרון שייך בדבר שהייתי נוכח וראיתי אבל ביציאת מצרים אני יודע ואני מאמין שהייתה יציאת מצרים אבל מה שייך "להיזכר" בדבר שלא ראיתי אותו, אם בתאוריה אפילו הגויים יודעים את זה, ואם בהמחשה אני לא הייתי שם? אלא לזכור פירושו להזכיר, לכן גם חשוב כל פעם אחרי תפילת שחרית לזכור ולשמוע את ה"זכירות" האלה, ונבאר יותר, יש באדם מח חושב ומח זוכר, וכשאני רוצה להזכר במשהו, פירושו, שאני כרגע חי את ההכרה, ומה שאני צריך להיזכר בו זה רובד תת הכרתי מעין מחסן פנימי שאני לא חי אותו כרגע, וצריך להיזכר כלומר לחדור אליו, ברגע שאדם אומר "אני צריך להיזכר" המוח החושב משדר למוח הזוכר "פתח מחסן פנימי שהוא כרגע סגור, כנס אל המחסן היותר פנימי, תלוי כמה זמן עבר מאז אם זה עשרים שנה, או חמישים שנה, או שלוש שנים, וזה גם תלוי כמה שהדבר חשוב אדם זוכר אותו יותר, פחות חשוב זוכר אותו פחות ויותר קשה להיזכר כי זה פחות בולט, אבל אם תחפש אפילו דברים קטנים, תמצא.

אדם רוצה להיזכר בדבר מסוים, לדבר המסוים הזה יש לו המון פרטים שהוא לא זוכר כעת אבל הם נמצאים, אז מעלה בראשו את הנושא, והמח החושב כבר מנווט את הזוכר וממציא את כל הפרטים הנמצאים בפנים, "לפני עשר שנים היה כך וכך, הייתי במקום כזה וכזה היו שם הרבה אנשים כאלה וכאלה, עיתוי כזה וכזה" זה נקרא להיזכר, אם כתוב שאני צריך להיזכר ביציאת מצרים זה אומר שיש במח שלי בפנים יציאת מצרים בפועל, רק אני צריך לחדור לאותו מקום, הרמב"ם אומר "חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", כלומר, ממש לדלות את זה מהזיכרון בפנימיות, זה לא להראות את עצמו כאילו ולעשות הצגה באופן חיצוני גרידא, יש קהילות שבליל פסח באים ונושאים שקים על הכתף ודופקים על הדלת ואומרים "באנו מיציאת מצרים עכשיו", זה לא סיפור שהם אומרים כאלה דברים לשעשע את הילדים, אלא מה שהרבה נהגו כך זה אומר שהרבה אכן הרגישו את זה, והמעשה רק ביטא את ההרגשה הפנימית, אנחנו לא עושים זאת כי אנחנו לא מרגישים, כי מעשה חיצוני שאין לו גיבוי פנימי הוא לא שווה ונהפך לצחוק, אבל האמת היא שצריך לעשות ככה, וכדי שיהיה גיבוי פנימי צריך להאמין.

זכירת המן זה אמנם לא כל-כך חובה כמו יציאת מצרים, אבל את זה גם כן כל יום צריכים לזכור שהמן ירד לעם ישראל במדבר.

ואנחנו לא כל-כך רוצים לשמוע את זה, כי אדם אחרי התפילה כבר חושב על ה"מן" שיש לו בארוחת בוקר, ולא בדיוק על המן הזה שירד במדבר, זה הרי קצת שונה המן הזה, כי אם הוא חושב על דבר יותר גשמי, אז במילא זה קצת סותר, לכן הוא לא כל-כך רוצה לשמוע את המן, כי אם אתה אומר המן, זה אומר שהשם יתברך עושה את הכל מאכיל אותך עד לכפה, ויותר מהפה, כדמצינו באוכלי המן שלא נצרכו לנקביהם, אז זה יותר מהפה, ואדם לא כל-כך רוצה ולא כ"כ נוח לו לשמוע את זה בדיוק כרגע, כי אם אני מקבל עד לפה ויותר מהפה, אז זה אומר שאני כלום, וזה מחייב אותי קצת, ולא נוח לי להתחייב. והאמת שזה לא מגביל, אבל זה לכאורה נראה לו כן מגביל, ולכן אדם לא רוצה לשמוע את זה.

כל אדם צריך לזכור כל יום את "השבת", "המן", "מלחמת עמלק" וחובה לזכור אותם כל יום, כל יום עמלק בא נלחם עם ישראל, הוא לא בא רק במדבר הרי כתוב "כתוב זאת זיכרון בספר", מה הזיכרון? שעוד יבוא וילחם הלאה. כל יום בא עמלק, מקרר את הקדירה, איפה הוא? אדם קם בבוקר מברך "פוקח עיוורים" מתפעל מזה קצת, בא עמלק, מקרר את הקדירה על המקום דהיינו עושה איזה הסח הדעת קטן ומקרר את כל הקדירה כאילו שלא היה כלום, היה משהו אי אפשר להגיד שלא היה כלום, אבל הקטין את הכל כאילו שלא היה כלום. כל יום זה קורה, אדם שמע איזה דבר תורה, היה לו הסח הדעת קטן, בא עמלק, קירר לו את הקדירה, מכאן ואילך הוא לא רוצה לשמוע, אף על פי שהוא יודע שהוא יתעורר ממה שישמע, והוא יודע שמה שהוא יתעורר זה האמת וזה נכון, בכל זאת הוא לא רוצה לשמוע, התקררה לו הקדירה, אז כל יום עמלק בא, כך גם כן "כל אדם חייב לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", זה אומר שכל שנה ושנה יוצאים ממצרים מחדש, ולא רק כל שנה יוצאים ממצרים, אלא גם כל יום יוצאים ממצרים, כי כל יום צריך להזכיר יציאת מצרים, ולא משנה כעת מה פרטי החילוק וההבדל בין יציאת מצרים של אותו יום בשנה, לבין כל יום ויום, ואני גם לא יודע אותם, ואין סוף לפרטים האלה, אבל כל יום ויום צריכים לצאת ממצרים, פעמיים ביממה יש יציאת מצרים, בלילה וביום, היום יש לו יצר רע מסויים והלילה יש יצר רע מסוג שונה, זה לא בדיוק אותו יצר הרע, כמו שהקדושה עושה חלוקת משמרות בין יום ללילה כך גם יצר הרע עושה חלוקת משמרות כנגד זה.

אנחנו כבר כבושים תחתיו, אז לא כל-כך מכירים אותו, ולכן אנחנו לא מרגישים את החלפת המשמרות, אבל זה כמו מלאכי האלוקים עולים ויורדים, אז לכן יש לנו צורך להזכיר את יציאת מצרים ביום ובלילה, הפירוש להזכיר הוא להיזכר כמו שבארנו, להיזכר זה אומר שאני יודע, כי אכן כל יהודי היה שם, ויש לו אפשרות לחוות את החוויה הזאת כאילו שהוא היה שם, אמנם לא עד כדי כך, כמו שאבותינו שהיו שם ממש בגוף בפועל, כי אם אנחנו בכוחות שלנו נחווה את החוויה כמו שאבותינו חוו בפועל, לא נוכל להיות בעולם אפילו רגע אחד, כי החוויה תהיה יותר מאשר כוח הסיבולת שלנו, אין לנו כוח רוחני לסבול קריעת ים סוף אז לכן אנחנו בטח ובטח לא יכולים להגיד שממש נחווה שהיינו שם, אבל אנחנו בקטנות שלנו יכולים לומר, שלפי היחס שבינינו לבין אבותינו, יחס של אם הראשונים כמלאכים, אנחנו כבני אדם, ואם ראשונים כבני אדם אנחנו כחמורים, וכמו שאומר מרן החיד"א "הם אומרים כחמורים, אנחנו נגיד פרעושים", ואם הוא אמר פרעושים, מה אנחנו נאמר, אבל אנחנו לפי היחס הזה שיש בינינו לבין אבותינו, יכולים לחוות את החוויה הזאת של יציאת מצרים, ואכן למרות שזה כך וזה לא פחות מאשר אבותינו, כי אבותינו היתה להם סיבולת, נאמר היה להם איזשהו מכונה שמחזיקה מיליון וואט, אז הם יכולים להכניס מיליון ולא יהיה שום קצר, כי יש להם סיבולת והכל יכנס ויאיר, אבל אם אנחנו נשים לעצמנו מיליון וואט יהיה קצר, אז ניקח בין עשרים לשלושים וואט, אבל זה בעצם אותו דבר, כי בקטן שלך שלושים מאיר אותו דבר כמו בגדול שלו, רק הוא גדול ויש לו מכשיר ענק, אז יש לו את הצורך שלו, והוא לוקח את התצרוכת לפי גודלו, ואתה יש לך קטן, מספיק לך פחות, אבל לגבי היחס זה אותו דבר, אתה בקטן תחווה את זה באותה מוחשיות, עד כדי כך שהיו כאלה אנשים שהיו באמת שרים שירת הים כל יום בפועל, ולא רק בדור הקודם אלא גם בדור שלנו, וכן צריך לומר את זה בצורת שירה. אנחנו לא אומרים את זה בצורת שירה, כי אם נשיר זה לא יהיה אמיתי, אם אין גיבוי פנימי, זה כבר לא פועל את הפעולה שלו, ובשבת שיש לנו יותר גיבוי פנימי, דהיינו יותר אמונה, אז כן שרים, על כל פנים צריך להיזכר ביציאת מצרים, ואם נאמר וכי אני יכול להיות נביא שאני יכול להיזכר בדבר שלא חוויתי מעולם? כאן זה לא דבר חיצוני, אלא זה אתה בעצמך, נביא לגבי עצמך אתה יכול להיות, כי כמו שאתה יכול להיזכר בדבר שאתה לא יודע אותו מעולם כמו בהיפנוט, אז זה גם היפנוט רוחני וזה לא קושיא, יש היום היפנוט רוחני שאפשר להפנט אנשים, שאפילו דיברו על אנשים שהיו בדורות קודמים ואפילו גויים עושים את זה, ועשו פרסומים וחקירות שלמות, ועשו על זה ספרים שלמים, אז זה בכלל לא קשה, זאת אומרת זה לא קשה בקנה מידה אבסלוטי.

כל אחד יכול להגיד שהוא לא מכיר את פרעה מלך מצרים, את "פיתום ורעמסס", הוא לא היה שם, וכן עבודת פרך הוא לא ראה את זה, אבל הוא יכול להגיד שהוא מכיר את פרעה מלך מצרים של עצמו, ולגבינו זה יהיה טוב. אם אני אכן מתקרב קצת ליציאת מצרים, אני יכול להבין את הבעיה שלי, שהיא מקבילה ליציאת מצרים בקטן שבי, כל עם ישראל היו במצרים זה בגדול ובמקביל בקטן זה בי אז אם יש לי רוח קודש יותר, אני יכול להיכנס ליותר פרטים.

חז"ל דרשו דרשות בפסוקים שאנחנו לא יודעים מאיפה הם דרשו את זה, הוסיפו לנו המון פרטים, מדרשים מלאים על מה שהיה במצרים עם פרעה ועשר המכות, מדרשים על גבי מדרשים, מאיפה הם יודעים את כל זה מי סיפר להם את זה הרי מסרו מדור לדור, רבא דרש, מאיפה הוא דרש? אלא הוא הגיע לכזה רוח קודש, שהוא היה שם, כיוון שהוא היה שם, אז הוא חשף, הוא הגיע לכזה מצב שהוא אכן יודע להוסיף פרטים, אמנם הכל כתוב בתורה, וברמז אין דבר שלא כתוב, אבל הוא יכול להוסיף לך מה שהוא חווה, ומי שלא חווה את זה ממש בפועל, הוא לא יכול לדרוש, אבל לפחות הוא יכול לחוות את זה על עצמו, זה כבר יותר קל, כי בטח שפרעה מלך מצרים עם כל הגזירות שלו הם מקבילות לגזירות של יצר הרע שיש לכל אדם בעצמו, אנחנו לא יודעים להקביל ולומר מה הגזירות של פרעה מלך מצרים לגבינו לדוגמא: "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וכל הבת תחיון" מה אומרת לנו בדיוק הגזירה פה?

אם אדם יקביל את זה ויכול להגיד על עצמו שהוא יכול לחוות את פרעה על בשרו, לגבינו זה יקרא שיש לו רוח הקודש, לגבינו זה דבר מאד גדול, וזה גם כן רחוק מאד מהדרגה שלנו, אבל לפחות גם כללות זה טוב, אם כי מה שאתה עושה יותר פרטי ויותר ספציפי זה יותר מוגדר וזה יותר משובח.

כל אדם שמדקדק בכללות להיכנס לפרטות, הרי זה משובח, כידוע שכל מי שמדקדק בבעיה ומסביר אותה יותר בפרטות, הרי זה משובח, כי אז הוא מגדיר אותה יותר טוב ואז הוא ימצא את ההסבר שלה, לעומת זה הלומד בכללות פחות מבין את הבעיה, ובתורה הפרטות היא אין סופית, כל דבר הוא פרטי בתורה, כל התורה זה כללות, אבל כל סברא בפני עצמה וזה נ"מ לגבינו החיוב בזכירה, "לזכור זה להאמין", קודם תאמין שזה קיים, להאמין שיש לך פרעה מלך מצרים כל יום ויום, ותאמין שאתה צריך לצאת ממנו כל יום ויום מחדש על-ידי עשר מכות, רק להאמין את עצם הידיעה הזאת, אם אתה מבין ואתה מאמין בדבר הזה, ואתה אומר את המילים של זכירת "יציאת מצרים" עם הידיעה הזאת, אפילו אם אתה לא מרגיש כלום, זה כבר פועל, בורא עולם ציוה אותי לזכור, כלומר, לא שהמצוה סתם לזכור, אלא לזכור פירושו של דבר להיות מודע למודעות הפנימית שיש בתוכי, ולפחות להאמין שעל-ידי כך אני יכול לצאת מזה. לזכור פירוש הדבר שאני עכשיו נמצא בתוך העניין וזה נוגע לי בפועל, אפילו אם אני לא יודע מה זה נוגע לי כרגע כי אני לא חכם לקלוט את ההקבלות שיש בזה, אבל זה כן משפיע עלי בפועל.

אנחנו אומרים בתפילה בחנוכה "ועל הניסים" זה נראה לנו נוסח ארוך קצת, (בפרט אם מישהו רוצה לסיים מהר, הוא רוצה לדלג על זה כדי שיספיק להגיע לקדושה, ויש באמת שאלה ב"פוסקים", האם עדיף לומר קדושה עם הציבור או לומר את הנוסח הזה בשלמותו) , אבל באמת הוא לא ארוך, כי אין מילה מיותרת כידוע, ולא צריך לומר את זה אנחנו לא מבינים מה זה "נסים" "פורקן","גבורות" "תשועות", "נחמות" "נפלאות" מלבד הכוונות בקבלה שיש בזה, שכל אחד מחובר כנגד ספירה אחרת כידוע, אבל אפילו בפשט המילים צריך לדעת שכל מילה פה זה מציאות, למשל: אני אומר "על הניסים" אתה עכשיו ממשיך ניסים בפועל, ניסים עכשיו משמשים בעולם, פשוט מאד אתה מכניס אליך ניסים, אבל עצם זה שאני מאמין שיש ניסים ונפלאות, ותשועות ויש נחמות, כל דבר זה נס בפני עצמו, הארה בפני עצמה, ואני יכול עכשיו על-ידי שאני אומר את המילים האלה להמשיך את הדבר הזה כאן, זה משמעותי מאד, וכל זה אם אני רק מאמין בזה.

"מסרת גיבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים" וכו', יש פה חמישה ניסים נפרדים של כוחות טומאה שרוצים לקלקל בקדושה, והקדושה משיבה מלחמה שערה ומנצחת את הטומאה, ואף על פי שזה לא מסתבר שיהיה כך, כי לפי הכוח הגשמי היה צריך להיות שכח הטומאה ינצח, אבל זה היה הפוך כח הקדושה גבר והכניע את כח הטומאה, ועכשיו אני יכול להמשיך את הדבר הזה כאן בזמן התפלה, ואפילו אם נראה לך שאיך אפשר נגד יצר הרע ואני קטן ממנו, וכמו ששלמה המלך קורא אותו "מלך זקן וכסיל" ומצד שני יצר הטוב "איש מסכן וחכם", יצר הרע יש לו את כל המלכות, ויצר הטוב אמנם חכם אבל הוא בכלל לא מלך, הוא איש מסכן, ואז נדמה שיצר הרע יש לו את כל העולם, ונראה לך שהוא מנצח אותך ואדם אומר אני לא יכול נגדו, אם אתה תאמין "מסרת גיבורים ביד חלשים" תמשיך שפע להיות יכול נגדו ולנצחו, כי לגבינו יצר הרע נקרא "גיבור" ואנחנו חלשים, אמנם זה לא נכון להגיד כך, אבל לפי ההסתר פנים של העולם ולפי גלות יוון שעושה חושך בעולם נראה לנו שהיצר הרע הוא גיבור ואנחנו חלשים מולו, וההרגשה הזאת של חלש זה אומר שעכשיו בכוחות הטבע הוא יותר ממני כרגע, ואני מרגיש שאני לא יכול נגדו, וזה התחיל כבר כאשר המרגלים באו לארץ ישראל, אם כי שם זהו חוט שערה שאנחנו לא מבינים, אבל כאן לגבי חכמת יוון ההרגשה שהוא יותר חזק ממך, כאשר אתה אומר "מסרת גיבורים ביד חלשים" תאמין שאתה יכול לנצח אותו, וגם אמנם באופן טבעי קשה לאדם להאמין שביכולתו לנצח את היצר הרע, לכל היותר הוא מאמין שביכולתו לברוח ממנו ולעקוף או מראש לא להיכנס אל תוך מצבים העלולים להביאו להילכד ברשתו, ואם כי גם בריחה זו היא מצב טוב אבל היא לא פוטרת את הבעיה, כי בחכמתו הוא יכול להגיע לכל מקום גם לבית המדרש ובכל זמן גם בשעת קריאת שמע, הבריחה היא כעזרה ראשונה שבודאי חייבים לעשות אותה בפרט כנגד אויב כזה, אבל זו עזרה באופן זמני עד ההתחזקות, למעשה צריכים להתחזק, באופן טבעי האדם שעדיין אינו בתשובה לא מסוגל להבין איך ביכולתו לנצח מלאך חזק ממנו אשר פועל עליו אפילו בשנתו באינסטינקטים שהוא לא מכיר אותם, ולכן הוא מרפה את עצמו ולא שב בתשובה, וכל אדם צריך לחזור בתשובה ולחזור באמת בתשובה פירושו, בפנימיות.

"אלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו לא יכול לו", ובאמת האדם לא יכול, וכי אני יכול לעקור את הטבע שלי, וכי אני יכול להאמין שביכולתי ללמוד שבע שעות רצוף כל אדם לא מאמין בזה, אבל עכשיו בחנוכה הוא כן יכול להאמין בזה, "מסרת גיבורים ביד חלשים". "צופה רשע לצדיק" כל השנה, אבל "אלמלא הקדוש ברוך עוזרו" השם יתברך עוזר במידה מסוימת בזמנים שונים כמו בחנוכה או עשרת ימי תשובה, שם אתה מקבל כח בפועל, כי יש כל מיני תחומי עזרה, אבל הסיעתא דשמיא המיוחדת הזאת להאמין שאני יכול מתגלה בחנוכה ומאירה לכל השנה, אז "האר עיננו בתורתך" הפירוש הוא להאמין שאני יכול, כי הבעיה העיקרית שאני לא מאמין שאני יכול, אני מאמין שאני רק יכול לברוח, אבל אני זה אני, אני מכיר את עצמי ככה ולא יכול להגיד שאני אהיה אחרת, לא יכול להאמין לזה, וזה לא נכון, כי כל אדם הוא יכול להיות אחרת והוא צריך להיות אחרת, כי הוא יהודי, ויהודי זה אומר ומתפרש שכולו טוב, "יהודי" נקרא על שם "יהודה", ו"יהודה" על שם הקדוש ברוך הוא, יו"ד ק"א וא"ו ק"א דהוי"ה, ואם אתה נקרא על שם השם יתברך, זה אומר שכולך טוב, כי השם יתברך הוא טוב, אז אם יש בי לא טוב אפילו בפנימיות, אני חייב לשנות ולעקור אותו, ואני חייב להבין שאני יכול להשתנות, הדבר שגורם שלא אוכל להשתנות אומר הרמח"ל ב"מסילת ישרים" זה פרעה מלך מצרים, שאומר "תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה ואל ישעו בדברי שקר", פרעה כזה חצוף, שקורא לדברי תורה שקר, (יש כאלה בקטן גם היום) משה נתן את תורתו תורת אמת, וזה הולך ומשקר, פרעה אומר "לא ידע את יוסף" כזה שקרן גדול, יוסף עשה לך את כל ארץ מצרים ואתה לא יודע אותו, ואתה השקרן הגדול בא ואומר שהתורה זה שקר, אז אומר הרמח"ל, זה מה שפרעה אומר "תכבד העבודה" הכוונה היא שהטבע יהיה כבד על האדם, שיגיד, אני לא יכול לחפור בטבע ולשנות את הטבע שלי, המושג "פרעה מלך מצרים" זה לא דווקא להרביץ מכות, "תכבד העבודה" הכוונה הטבע יכבד, זה פרעה מלך מצרים הטבע העולמי שהוא בלי האמונה, בעצם אין מי שלא חי באמונה, אבל נקרא לזה אמונה באינטרס שהיא מעוותת את האמונה, פרעה מלך מצרים הוא כן מאמין, אבל הוא מעוות, הוא אומר "תכבד העבודה על האנשים" הטבע הזה מוכרח ומובן מאליו, אי אפשר להפוך את הטבע, אומר הרמח"ל זה עיקר פרעה מלך מצרים.

משה רבינו אמר "והן לא יאמינו" דהיינו אם תשאל בן אדם אתה מסוגל להיות עכשיו ברגע אחד קדוש? הוא יגיד לך לא, משה רבינו אומר אני רואה את עם ישראל במצרים נמצאים במ"ט שערי טומאה, הם לא יאמינו לי שברגע אחד הם יהיו כמו מלאכים יזכו למתן תורה והמלאכים יקנאו בהם, יקדימו "נעשה" ל"נשמע", יזכו לשני כתרים, קשה מאוד להאמין שרשע מרושע המנותק מכל דבר שבקדושה ברגע אחד יהיה גדול הדור, אבל הנכון הוא שמפני שאין מאמינים בזה לא מגיעים לזה, ומה שלא מאמינים בזה כי בתוכנו יש את פרעה מלך מצרים או יוון הרשעה שמשכיחים אפשרות כזאת מאיתנו, ובחנוכה אפשר לצאת מהם, וכדאי לצאת מהם בחנוכה בכדי שלא יפריעו לנו כל השנה, כי חכמת יוון מאוד עמוקה ויכולה לשקר את האדם מאוד כמו שאכן הרבה נכשלו בחכמה הזו, והכל בנוי על אמונה שהרי יש ליוונים אלים, רק את האמונה הם מעוותים בדברים גרועים שאיננו מבינים ומשיגים לא את מהות חכמתם ולא את מהות עיוותם, אבל בודאי שזו חכמה גדולה, ובשביל לצאת מזה כעת עלי קודם להאמין שאכן קיים פרעה הזה ויוון הרשעה הזו, וכל זה כלול בזכירת מעשה עמלק בכל יום, ואם אני מאמין שהוא בא בכל יום אז צריך את הזכירה כל יום בכדי להתחזק ולעמוד נגדו, ומי שלא אומר בעצמו אז שישמע מהחזן זוהי מצות עשה. כשאדם נזהר בעצמו אז יחשוש בכל מיני דברים אולי זה עמלק, כי הרי עמלק מסתיר את עצמו, "ויבוא הכנעני מלך ערד" זה עמלק שהסתתר והתחפש בלבוש כנעני, למה מתחפשים בפורים כי יצר הרע מתחפש בכל מיני תחפושות, ועמלק הזה בא לכל אחד מאיתנו, ועל ידי הזכירה והידיעה הזו אדם נזהר ומתבונן האם הדבר הזה הוא עמלק רק בתחפושת או שזאת מצות השם.

"ויחנו ברפידים ויבוא עמלק", רפו ידיהם מן התורה מיד ויבוא עמלק, אם עכשיו אני ח"ו מתרפה או עושה הפסקה בתורה (כל אדם לפי ענינו) אז יבוא עמלק, כי הוא בא בכל יום, אם אני אכן מאמין שהמתרפה מן התורה עלול להיות לו הרבה בעיות, אז אני לא ארפה ידי מן התורה (ואם ראית דור שמתרפה מן התורה עמוד והחזק בה ואתה נוטל שכר כולם) ובודאי שצריך להאמין שזה כך, יש מי שיכול לומר שעמלק לא בא אליו?! הרי מורה על כך עצם הדבר ששם השם לא שלם והוא לא יכול להגיד שם הוי"ה ב"ה. היו גדולים שהרגישו צער שאינם יכולים להגות שם השם יתברך ככתבו, בתורה כתוב הוי"ה לא אדנות, האם מישהו מצטער ואיכפת לו אם יגיד בשם הויה או בשם אדנות? לא, ולמה? כי עמלק שולט, עמלק עשה ביטול בדבר הזה כאן, עשה חושך ואני מקבל את זה כמובן מאליו, מישהו בכלל יחלום על שאכפת לו מזה, רק צדיקים אמרו את זה, ואפילו שאמרו את זה, זה לא משפיע עלינו, אתה חוזר על הדברים שלהם בלי להרגיש בכלל, וזה עוד דברים שהם גבוהים מאד, אבל אני מדבר אפילו על דברים קטנים, אצלנו דברים קטנים, לא מרגישים אותם.

וכן בפרשת המן, וכי אני מאמין שהשם יתברך נותן לי עד לפה את כל האוכל? הלוואי, כי אם הייתי מאמין בזה הייתי בטח מכוון אחרת בברכה, והייתי גם אוכל באופן אחר, להרגיש שהשם יתברך נתן לי עד לפה ויותר מהפה, זה נקרא פרשת המן.

נאמר במן, צדיק לא היה צריך לבשל, ורשע כן היה צריך לבשל, והיה ניכר בזה הבדל בין צדיק לרשע, ואילו היום, לא רואים את זה כי העולם בחושך, לנו נראה שצדיק ורשע מבשלים ואוכלים אותו הדבר ולא ניכר הבדל ביניהם, אמנם באמת בפנימיות ההבדל אכן קיים, צדיק ברוחניות לא צריך לבשל, כיוון שהוא ברך בכוונה אז הנשמה שלו רוצה לקבל את האוכל, כי הנשמה שלו חיה והאוכל הוא חי שיש בו חיות ניצוץ קדוש, והאוכל נכנס לו בנשמה ומתעכל לו טוב ותיקן את זה, הוא שמח והמאכל שמח, והכל בסדר. מה שאין כן אצל הרשע, הוא לא חשב וכיוון מה שצריך לחשוב ולכוון, אז לא התעכל האוכל כ"כ טוב וצריך לבשל אותו הרבה מאוד, זה נעצר אצלו בגשמיות, וזה נקרא שלא מתעכל זה נשאר לו בחוץ ועומד לצאת, התפוח אדמה לא שמח, ואתה לא שמח, ואתה תסבול מזה, והתפו"א יסבול, והכל לא טוב, רק לא רואים את זה, אבל זה נכון.

פרשת המן זה אומר שאני מקבל מהשמים, ועד לפה, ויותר מהפה, כמו שרואים שהמן התעכל ובלי פסולת, החלק האחרון זה העיכול הרוחני, שזה החלק שאנחנו לא כל-כך יודעים אותו, אין מכונות שיכולות לתפוס ולהסביר את העיכול הרוחני של האוכל שיש בנשמה, הם יכולים להגיע עד הגבול של הקצה הגשמי הדק מן הדק עד איפה שמכאן ואילך זה כבר חוצה את הגבול לכוון הנשמה, שאת זה אין כלים להשיג, זה עיכול רוחני גבוה מאד, כי זה יותר מאשר העיכול הגשמי, העיכול הגשמי עוד איכשהו, יש ביניהם מכנה משותף, זה גשמי וזה גשמי, והתפוח אדמה נהפך להיות דם, אמנם, זה מצב צבירה יבש וזה מצב צבירה נוזל, זה משהו אחר לגמרי, זה חיים וזה לא חיים, אבל בכל זאת יש איזשהו מכנה משותף ביניהם, את זה אני יכול לתפוס ביד ואת זה אני יכול לתפוס ביד, שניהם גשמיים, אבל העיכול הרוחני הוא ענין הצריך ביאור, איך התפוח הזה עכשיו נהיה נשמה הרי אפילו אויר הוא גשמי כלפי הנשמה, הדבר הנאכל הינו גשמי כלפי האדם האוכל, למשל: הלחם הוא גשמי כלפי האדם האוכל אותו שהוא בעצם נחשב רוחני יותר, כך האוכל של הנשמה, כלומר האויר, נחשב גשמי כלפי הנשמה, ואם אויר בלתי אפשרי לתפוס אותו והוא רוחני בעליל מלא מכל מיני בעלי חיים ומיליארדי חיידקים בלי שנראה לעין, וכשאדם נושם אותו הוא בעצם נושם חיים, והאוויר נחשב לגשמי לגבי הנשמה, אז מהי עוצמת רוחניות הנשמה הרי אי אפשר אפילו לתאר בכלל, אם כן איך עכשיו התפוח אדמה הזה נהיה חלק מהנשמה?! התפו"א נעשה חלק מהחיים הרי זה לא רק הבריא את הגוף אלא גם את הנשמה? אלא הביאור הוא כך, הנשמה היא הבטריה של הגוף, ואם הבטריה לא תכיר את התפוח אדמה אז הגוף לא יעכל אותה וזה לא יבריא את הגוף, זה אומר לי שעכשיו זה מטלפן לנשמה שהיא רוחנית יותר מאויר, כי גם בתפוח אדמה יש נשמה המחיה אותו, ואנחנו לא רואים אותה, כי אם לא הייתה נשמה לתפו"א אז לא הייתה בו חיות, בהכרח שיש לו בטריה שהשם יתברך מפעיל אותה, עכשיו חיברת את זה לבטריה שלך וזה נס, אין שום אדם שיכול להסביר את זה, אפשר להסביר את זה רק בשפת קבלה.

לדעת כל מה שקורה בעיכול זה עושה המון אמונה, זה פרטים אין סופיים, ציורים אין סופיים, אי אפשר לקלוט את זה, זו חכמה אין סופית, וכל זה רק משל על הביולוגיה הרוחנית, העיכול הוא למעשה רוחני, כי זה הבטריה, הגשמי הוא רק משל, כמו שאתה רואה איזה מכונה גדולה, ולמעשה המחשב שבתוכה הוא מפעיל את הכל, יש מכונות היום בגודל חמישה בתים, ומחשב קטן בגודל שבקושי רואים אותו מפעיל אותם, כלומר, העיכול הרוחני זה המחשב שמפעיל וזה בעוצמה עצומה, כי כאן זה בסה"כ גשמי, ומה קורה שם בפנים אין לנו שום השגה, הלוואי שנסביר את המעטפת החיצונית, וגם להסביר את זה יגעים ביותר ולא יכולים, זה הרי התמצית והנשמה של העיכול הגשמי, וכל מה שנסביר עכשיו בגשמיות זה רק "מת" לגבי "חי", מי שיותר מכיר את הידיעה הזאת ומעיין בה זה נקרא פרשת המן.

צדיק אצלו המן מתעכל מהר, הכל נכנס לנשמה והכל מסתדר, הרשע שלא מודה בזה בכלל או שאולי באיזה תת הכרה הוא כן מודה בזה, כי הוא חייב להודות בזה, הוא לא יכול להכחיש את המציאות, אי אפשר ולא שייך לא להודות למה שאמרתי זה המציאות הכי פשוטה, זה רמה מינימאלית, אז לא שהוא לא מודה בזה ולא מכיר בזה אלא הוא לא רוצה להתחשב בזה, מעדיף להתעלם מזה, אז זה אומר שהוא לא פועל את הפעולה, פרשת המן לא פועלת בו בכלל, אז מילא הברכה שונה, וכל העניין של ההשפעה מהשמים היא שונה, אבל קודם כל להאמין שאני יכול להיות יהודי, ויהודי נקרא על שם השם ואם אני נקרא על שם השם יתברך אז כולי טוב, זה אומר שאני נטו טוב, ואכן זה נכון, כי מה מחייה אותי נשמת חיים, נשמת חיים זה מהשם יתברך, אז הכל טוב, אז קודם כל להאמין שזה עצם ההגדרה, להגדיר שזה נכון, והייתי בהר סיני ואני חייב כל יום לזכור את מתן תורה, אומר הרמב"ן חיוב מהתורה לזכור כל יום את יציאת מצריים ומתן תורה, ומתן תורה מתחלק לשתיים מתן תורה והר סיני.

הר סיני בפני עצמו בלי מתן תורה זה "ויחן שם ישראל" בלב אחד כאיש אחד, סיני זה אומר שכולם אחד, "ויחן שם ישראל" בלשון יחיד, "בלב אחד כאיש אחד", למה זה מתייחס להר סיני. ידוע שהגימטריה של סיני סמך כפול יוד כפול נון כפול יוד ואחורה זה שש מאות אלף, כל כוון שלוש מאות אלף, "סיני" זה אומר שכל ישראל אחד.

יוצא לנו שעכשיו אני צריך להיזכר בהר סיני וזה אומר שעכשיו אני צריך לבער כל שנאת חינם שיש בתוכי, כי אם יש לי שנאת חינם, אז אני כבר לא בלב אחד, ואני לא נמצא בהר סיני, בהר סיני לא היתה שום מחלוקת, לא היתה מחלוקת על צ'קים של מאתים שקל או אלף שקל, מתן תורה זה כל החיים, זה פיקוח נפש, כן לקבל או לא לקבל, זה שאלת חיים, ואין מחלוקת בשאלת חיים זו בין אף אחד מישראל.

התורה זה כל העולם, זה כל העולמות, זה קנה מידה אדיר, אתה מגלגל כאן חיים של נצח, לא של ששת אלפים שנה, זה לא נושא עולמי, זה נושא יותר מעולמי, זה נושא אין סופי, אצלנו העולם זה כלום עד מתן תורה, והנה אין אף מחלוקת בשום פרט באף אחד מישראל, כולם אותו דבר וזה נס גדול, אז כל שכן אם מדברים שני אנשים על צ'ק של מאתים שקל, כל שכן זה צריך להיות אותו דבר שלא להיות במחלוקת, ואם זה לא כך, אז בטח שאני לא נמצא בהר סיני, וכל אחד מאיתנו יודע כמה זה לא פשוט להתגבר על מאתים שקל, אם מישהו לקח אותם שלא כדין, צריך הרבה להתגבר, זה נקרא הר סיני.

מתן תורה זה אחרי שאני שייך לעם ישראל ויש לי מידות טובות, כי בלי שני תנאים אלו אני לא יכול לקבל את התורה, אז עכשיו אני מקבל את התורה, אז אני צריך להאמין שכל יום אני מקבל עכשיו את התורה בהר סיני, והאדם יראה בעצמו שהוא לא כל-כך מאמין בזה, הרי כולם היו בהר סיני, כמו שכתוב "ולא אתכם לבדכם אנכי כרת את הברית הזאת ואת האלה הזאת כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני השם יתברך אלוהינו ואת אשר איננו פה עמנו היום" אומר משה רבינו "אני כורת ברית עם כולם", מי שנמצא פה ומי שלא נמצא פה, כי גם מי שלא נמצא, הוא גם נמצא, כל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת "אוי להם לבריות מעלבונה של תורה", כל יום יש בת קול, אנחנו לא שומעים אותה, אבל היא נמצאת, אז מתן תורה זה גם כל יום, ואם אני צריך לקבל תורה כל יום, אני צריך גם להיות יהודי טוב, ויש שלושת ימי הגבלה שזה אומר לפרוש מהאשה ולפרוש מתאוות, אם אני צריך לקבל את התורה כל יום, אז צריך להיות לי כל יום הכנה לזה, ואם אני עומד בהר סיני אז כתוב "פרחה נשמתם" ראו ספר תורה מתו מרוב פחד. לגבי אלישע הנביא כתוב במדרש, שהיה הולך ממקום למקום, מעיר לעיר, ומפינה לפינה ולא היה אפשר שתראינו אשה שלא תמות, אז לכן הוא הלך תמיד במדבר, אלישע תלמידו של אליהו הנביא, שאם הוא היה הולך בעיר זו סכנה, "אי אפשר שתראינו אשה שלא תמות", זה לשון המדרש, וכל זה הוא לא מתכוון כמובן, ובכל זאת אשה שראתה אותו מתה אז גם ספר תורה, הם ראו ספר תורה ומתו פרחה נשמתם. אנחנו רואים ספר תורה, לא מתים ולא מפחדים אבל לפחות שיהיה משהו מן המשהו, זה נקרא מתן תורה, אני צריך כל יום לקבל תורה, אני צריך להסכים לזה, "הקדימו נעשה לנשמע" דהיינו אתה קם בבוקר ואומרים לך, "תלמד תורה", ואתה אומר "תשמע, נראה מה יהיה היום", זה לא נקרא "נעשה ונשמע", אני צריך להגיד, "אני כן אלמד תורה, ואם יהיה לי אונס זה יפקיע", מתמיד בתורה לא נמדד אם הוא למד שמונה שעות או שבע שעות, המתמיד נמדד אם הוא צריך לעשות מעשה כדי להפסיק, לא מעשה כדי ללמוד, כי אם הוא צריך לעשות מעשה כדי ללמוד, זה נקרא שהוא לא מתמיד אלא אם הוא צריך לעשות מעשה כדי להפסיק, זה נקרא שהוא מתמיד, כלומר שההפסק זה החידוש, לא הלימוד זה החידוש, ואכן זה כך, וודאי שלא הלימוד זה החידוש זה פשוט שבן אדם לומד תורה, תורה זה רצון השם, אם זה רצון השם, בטח שאני צריך לעשות את זה, רצון השם זה כל המציאות של העולם, אם אני עוסק בזה, אני עוסק ברצון השם, אני עוסק במציאות של העולם, ואם לא אני פורש מהעולם, זו לא המציאות של העולם בכלל, כיוון שהעולם אין לו בטריה זה רק רצון השם, והתורה זה רצון השם, אז זו המציאות, זה הכי מציאותי שבעולם, זה הכי פשוט והכי שמח בעולם, וזה נגד כל הטומאות, כמו שאומר הרמח"ל, אבל העניין הוא להאמין בזה.

עד עכשיו דיברנו מה שאדם צריך להאמין על עצמו, אבל צריך קודם כל להאמין בשם. עכשיו דיברנו לגבי "להאמין על עצמו" זה נושא, ו"להאמין בשם" זה עוד נושא, אבל "להאמין על עצמו" זה גם כן נושא מעניין מאד. "להאמין לעצמו" ז"א להאמין שאני צריך כל יום לקבל תורה מחדש, ואם אני לא אקבל תורה כל יום מחדש, אז אני לא אקבל אותה ולא תהיה לי תורה, כי יש כאלה לומדים תורה ולא מקבלים אותה, אתה רואה את דואג האדומי יודע את כל התורה הגלויה, את החלק הנגלה הוא ידע, ואעפ"כ הוא נוטרל מהעולם, זה אומר שאני צריך לקבל את התורה, ולקבל צריך לבוא לקבל, אדם שרוצה לקבל תורה, וודאי שהוא מכוון ב"אהבת עולם" כי הוא יודע שאם הוא יכוון הוא יקבל ואם לא- הוא לא יקבל, אז אם הוא לא יקבל, היום נשרף לו, ואי אפשר להחזיר אותו, תורה זה אין סופי, אני לא מתכוון "היום נשרף" מבחינת איבוד הזמן, הוא עצמו נשרף, כי הוא לא חי ביום הזה, זה אומר שיש כאן נקודת מת בתוך אדם חי כמו שידוע היום ברפואה שיש מחלות ל"ע שיש מקום קטן שנקרא "מת" בתוך גוף האדם והוא משפיע על כל החיים של האדם וזה פוגע בכל הגוף, לאדם כזה שיש לו חלק מת ז"א שלא קבל תורה באותו יום אז זה משפיע על כל האיכות הרוחנית שבו וזה איכות רוחנית אחרת עד אין סוף דרגות כמו ענין החטא "מיתה בידי שמים", וזה לא רק כפשוטו שמשמים יהרגו אותו, אלא זה אומר שלגבי כל ענייני שמים הוא מת, דהיינו הוא לא ירגיש, יש עכשיו דבר של שמים דהיינו עניני רוחניות, הוא לא מרגיש כיוון שהוא עשה חטא שחומרתו היא מיתה בידי שמים אז עשו לו הרדמה וחותכים לו והוא לא מרגיש. הוא עשה כזה חטא שמרדימים לו את החלק הזה בידי שמים. וכן הוא בבחינה אחרת עניין של יום בלי קבלת התורה.

התועלת המעשית היא לשמוע עשר זכירות, לפחות להקפיד לשמוע כל יום ויכנס לו איכשהו בע"ה, אני יכול להגיד לכם שאני שומע כל יום, וכן נכנס משהו, אפילו אם לא מאה אחוז, נכנס פרומיל, בסוף נכנס.

תוכן העניינים

ויצא יצחק לשוח - א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה