אור ברסלב
ויצא יצחק לשוח - א להאמין בפנימיות

ויצא יצחק לשוח - א

להאמין בפנימיות

אתה לא חי את המציאות

הסוגיא של הנאת המאכלים היא סוגיא מעניינת, השם ברא את המאכלים וברא בהם גם טעם, החומר של האוכל זה הגוף שלו, והטעם זה הנשמה, לדוגמא: תפוז יש לו חומר ויש לו טעם, את החומר אפשר להגדיר ביולוגית, באופן חלקי, מאיזה חומרים הוא מורכב, סוגי ויטמינים שונים וכו', מצד שני את הטעם אי אפשר להגדיר בהגדרה גנטית איך נוצר הטעם המסוים של הפרי הזה, אתה יכול לומר את הטעמים שיש בו, אתה יכול להגיד איזה חומרים עושים את הטעם המסוים אבל להגדיר את הטעם אי אפשר, כי הנשמה היא נסתרת לעומת הגוף שהוא גלוי, את הגוף אפשר לתפוס בצילום, אם כי לא את כל חלקיו, לדוגמא, את כל חלקי המח חמישים מיליארד חלקים בגודל של אגרוף אחד אי אפשר למצלמה לצלם, אבל אפשר בקווים כלליים, אבל את הנשמה של האדם אי אפשר לצלם אי אפשר לתפוס כיוון שהיא נסתרת, אותו דבר הטעם אי אפשר לצלם אותו.

אז נשאל שאלה מה עדיף? לפרוש מהעולם או לאכול את העולם? השם ברא את העולם כדי לאכול אותו, לדוגמא, פירות גינוסר את כל המתיקות שיש בהם השם עשה, אז לאכול או לא? האמת היא שהשם ברא את ההנאות כדי להנות מהם, אבל כיון שהטעם של הפרי היא הנשמה שלו ורק אדם שיש לו נשמה יכול להרגיש ולהסביר את הטעם, אדם צדיק יכול להקביל בין הטעם לחומר, בין הנשמה לגוף ולהסביר את זה, אבל אדם שלא הגיע לדרגת נשמה, לא יכול להסביר את זה, הוא בעצמו בדרגת גוף, הנשמה של הפרי יותר נסתרת מהנשמה של עצמו, אז אם את הנשמה של עצמו ששייכת לו הוא לא מרגיש, איך ירגיש את הטעם של הפרי שהיא הנשמה הנסתרת של הפרי.

לכן אדם שלא הגיע לדרגת נשמה צריך לפרוש מהעולם, ומי שהגיע לדרגת נשמה להיפך, צריך שכן יהנה, כיון שהוא יכול להסביר את הטעם של הפרי הוא צריך להנות מזה, כמו שאומרת הגמרא שאצל רבי לא פסק צנון וחזרת מעל השולחן כל השנה כולה, אלו שני הדברים שהכי קשה להשיג ביחד, זה סתירה בין קיץ לחורף, ואם יש להם את אלו כל השנה כולה, אז יש להם הכל, כל המינים בעולם, והטעם הוא כיון שרבי הוא בעל נשמה בדרגת נשמה, אז הוא יכול להתעסק בעסק הנשמה.

נקח לדוגמא תפוז, אנחנו לא כל כך מבינים מה זה נשמה של תפוז, אבל דבר ראשון צריך להאמין שיש נשמה לתפוז, והוא מתקיים יש מאין כל שנייה, אם תחשוב שהתפוז הוא נתון הופכים אותו לגוף, כי נתון זה נקרא גוף, אבל יש מאין זה נקרא נשמה, אם אתה מאמין שהתפוז יש מאין, אז תוכל להבין שההגדרה שלו זה הנשמה, אבל אם תחשוב שהתפוז הוא נתון קיים, זה נקרא גוף, כי הגדרת נשמה היא יש מאין מתחדשת כל הזמן.

גם הגוף בודאי מתחדש בחידוש אין סופי, רק לא רואים את זה, הגוף עושה הסתר של נתון קיים, לדוגמא ידוע שבגרם אחד של ברזל ואפילו בגרגיר אחד של חול מחוף הים יש כח לפוצץ עיר גדולה.

ידוע היום שבגרגיר חול אחד יש את התמונה של כל העולם, יש פה נשמה עצומה, אבל אתה לא רואה את זה כי הגוף ענינו להסתיר את החידוש, כאילו העולם הוא נתון, לעומתו הנשמה שעניינה להתחדש כל הזמן כי אין לה חומר, דבר שהוא גשמי דרכו לכסות, דבר רוחני דרכו לגלות, העולם ודאי יש מאין ואעפ"י שזהו דבר ידוע לכולם, אבל הגוף מכסה את זה שיראה לנו כאילו הוא נתון, לכן צריך להאמין דבר ראשון שהתפוז יש מאין מהשם. לדעת בידיעה כולם יודעים, לדעת בראש זה לא נקרא לדעת, לדעת זה נקרא להפנים. להאמין הפירוש הוא, להאמין בפנימיות, כי זו כל הדרגה של האדם, כתוב "רשעים מלאים חרטות כרימון" רבי ישראל סלנטר אומר "הלוואי נהיה מהרשעים האלה" אם הם מלאים חרטות אז למה הם נקראים רשעים? לכאורה הלוואי שאדם יתחרט ביום חצי שעה על מעשיו, וזה הרבה, אם אדם מתחרט ביום חמש דקות רצוף, זה כבר טוב, והרשע מלא חרטות כרימון והוא נקרא רשע, למה?

אבל האמת היא שהוא באמת רשע, כי יום ראשון הוא מלא חרטות, וגם יום שני הוא מלא חרטות, לכאורה אם אתמול התחרטת אז למה ביום שני אתה שוב מלא חרטות, למה חזרת על מעשייך לא תיקנת את עצמך? אלא אדם רשע מתחרט ולא מתקן, אדם צדיק מתחרט ומתקן.

אדם צדיק לא נמדד ע"י העניבה שלו, ולא אם הוא למד כל הלילה או מתפלל בנץ כל יום, לא באלו אדם נמדד אם הוא צדיק או רשע, כמובן אם הוא לומד ומתפלל זה מסייע לו להיות צדיק והוא יהיה צדיק בסוף, כי החיצוניות מעוררת את הפנימיות, אבל זו לא עצם ההגדרה, צדיק מעורר את הפנימיות, ורשע נשאר רק בחיצוניות, הוא עושה הכל אבל נשאר בחיצוניות, אז מה ההבדל בין אדם צדיק לאדם רשע? כיוון שהרשע נשאר בחיצוניות, אז זה רק בתיאוריה, יש לו - "וידעת היום", יש לו ידיעה כי רשע מישראל עדיף מגוי ואם גוי יש לו ידיעה אז רשע מישראל בודאי יודע אבל "והשבות אל לבבך" אין לו, לעומתו צדיק מפנים את זה בפנים, יש לו ו"השבות אל לבבך".

עכשיו יוצא שזה אחד מהשתים, או שמפנים או שלא מפנים, אם מפנים זה נהפך לתאוות של התורה, ואם לא מפנים אז מה שנשאר לו בפנים זה תאוות של עצמו, וכשתגיע שעת ניסיון אע"פ שהוא יודע את הכל, בכל זאת נופל כי הוא יודע את זה רק בראש ואח"כ הוא מתחרט. איפה הוא מתחרט? אך ורק בראש כיון שלא הפנים.

כאשר מגיעה שעת ניסיון, התאוה מתעוררת בלב, ומי ינצח הידיעה או התאוה? נאמר שהידיעה הוא כח סוס אחד והתאוה שאומרת לי לעשות עברה היא חמש כוח סוס, מי ינצח? כמובן שהתשובה היא התאוה, אעפ"י שהוא באמת מתחרט, אבל החרטה לא עוזרת לו כי היא רק בראש לא בלב, למה הוא נקרא רשע? כי הוא לא הפנים, הוא מתחרט ולא מתקן, זה סימן שהחרטה רק בראש וזה סימן שהוא רשע, מי שלא הפנים כבר נקרא רשע לגבי חז"ל. לגבינו זה נקרא צדיק, אבל לגבי חז"ל הוא נקרא רשע.

כאשר אין ניסיון ואין מי שיפריע לו, הכח סוס אחד עובד ואז כל הזמן הוא מתחרט כי אין כנגדו כלום אבל כאשר בא דבר שמתנגד אליו והוא בא בחמש כוחות סוס פשוט שהוא מנצח אותו, תיאוריה לא יכולה לנצח הרגשה, הרגשה היא חזקה מאד, אם אתה מרגיש מיד אתה מגיב. למשל: חתן עושה חופה ומחזיק בידו כוס קידוש של יין, נוכחים חמש מאות אנשים ולפתע עקצה אותו דבורה, מיד בלי לחשוב, הוא מזיז את ידו ונשפך לו היין על החליפה ועל כל הבגדים, הוא התבזה בפני כל הציבור, נשאל את החתן שאלה, נכון שעקצה אותך דבורה, אבל האם הועיל במשהו הזזת היד לאחר העקיצה? ודאי שלא, אם זה היה מרפא מובן למה הזזת את היד ושפכת על עצמך את היין והתבזית, אבל זה לא מרפא, אז לא הרווחת, רק הפסדת, מה הסברא שלך? הוא יענה "אין לי שום סברא", אז מה קרה פה? אלא למרות שהשכל שולל את התגובה, השכל הוא רק חיצוני, וההרגשה היא פנימית, ושכל לא יכול לנצח הרגשה. עוד דוגמא: אדם יודע שאסור לכעוס אבל כשמגיעה שעת ניסיון הוא לא מצליח כי כל זה הוא יודע רק בידיעה שאסור לכעוס, אבל הוא עדיין לא הפנים את זה.

יוצא שההפנמה זה עיקר העבודה, ולכן צריך קודם להאמין שהתפוז הוא יש מאין, לחשוב על זה קצת, לא רק לדעת את זה בידיעה של הראש, כי בידיעה כולם יודעים, זה לא חידוש, אפילו גוי בסוף העולם יגיד אותו הדבר, ואם אדם זוכה כבר לדעת את הידיעה הזאת שתפוז יש מאין, אח"כ תהיה לו אפשרות להתייחס לטעם, כי הטעם זה נשמת הדבר, והנשמה היא יש מאין כל הזמן, ומתחדשת כל הזמן.

הנשמה יכולה לחשוב אלף מחשבות בשנייה אחת ולהחליף מצבי רוח בשנייה אחת, הגוף לא יכול להיות באלף מצבים בשנייה אחת, אך הנשמה אין לה נתון, כולה יש מאין, לא מוגבלת, וחשוב לדעת את הידיעה הזאת ולהפנים אותה, איך מפנימים את זה? דבר ראשון סור מרע, לחשוב שלא להתנהג כפי שהתאוה מנהיגה אותך בדיוק אלא לעצור קצת, אם אדם לא עוצר אז ממילא הוא לא יכול לחשוב.

העניין של תאוה זה גוף, וממילא הוא לא יכול לחשוב ולהפנים, סור מרע זה להתייחס יפה, לאכול דרך מחשבה ולא בדרך הטבעית, לא דרך שמקובלת אלא לאכול במחשבה, וכשאדם אוכל דרך מחשבה הוא יכול לעיין והעיון הזה אם נעשה לאחר סור מרע ואין דבר שמפריעו אז ע"י שיחשוב על זה ושוב יחשוב על זה ויקרא על זה, עצם המחשבות האלה יפנימו את הדברים, אם אין מסך שמפריע, הסור מרע הלך, אז הטוב ממילא יכנס, ומה שהצדיקים מוסיפים על זה, זה את ההקבלה, לדוגמא הצדיק יסביר איך מתבטאת הנשמה של התפוז הזה בטעם החמוץ, ואיך מתבטאת הנשמה של האגס במתיקות שלו, ואיך הנשמה של הפלאפל בטעם החריף שלו, ואיך נשמת הקפה בטעם המר שלו, וכן על זה הדרך.

ההקבלה שמתבטאת בטעם של הנשמה במורכבות של הפרי, שייכת רק לצדיקים בעלי רוח הקודש, אבל אנחנו צריכים לפחות לדעת שיש הקבלה, יש הרבה מינים וכל אחד שונה מחברו בטעמו זה מעיד על נשמה שונה בכל פרי, לכל מין מורכבות רוחנית שונה שמתבטאת בטעם המיוחד שלו, עצם הידיעה הזאת היא משמעותית, אם אדם מעיין בה היא כבר משנה את התייחסותו לדבר.

סור מרע של הפנמה זה ג"כ לא להפנים דברים בטלים, לא להכניס אותם בתוך הרגש. שיעבור לידך, לא לקבל, ולא לקלוט אותם, רק למה שצריך במינימום לא יותר מזה. כיון שזה דבר בטל זה לא חיים, זה רק צורך חיצוני להשתמש בעולם ואם זה צורך חיצוני אין צורך להפנימו זה לא נועד להיות מהות באדם, אלא נועד כדי לשמשו בחייו, לדוגמא: כסף, אנחנו לא מסתכלים על המטבעות אם הם נקיות או לא, כי כל העניין של הכסף זה רק כדי לשלם, לקנות את הכלי, אם רוצים לקנות לחם ודאי שרוצים שיהיה נקי, אבל העשרה שקלים שבהם קונים את הלחם לא מעניינים אותנו אם הם נקיים או לא, כי הכסף הוא לא התכלית שלי אני רק משתמש בו כאמצעי לקבל משהו אחר, וכיוון שזה רק אמצעי אז לא משנה הטעם שלו כי אם זה האמצעי אז בין כך ובין כך זה לא אני, אבל הלחם זה אני בעצמי, אותו הדבר לגבי דברים בטלים, הם רק המשמשים כדי לקבל את הדברים הרוחניים, והמשמש לא צריך להיות פנימי אלא חיצוני, העשה טוב זה להפנים, אבל אי אפשר להפנים כשבפנים יש משהו אחר, לכן דבר ראשון זה סור מרע, לא להפנים דברים בטלים, א"א להכניס מים לדלי שמלא מי שופכים, צריך קודם להוציא את מי השופכין ולאחר מכן להכניס את המים, אם לא כן לא יכנסו המים כי אין להם מקום. עשה טוב זה להתרכז בו, להפנים אותו, לחשוב עליו, בתנאי שקדם "הסור מרע" לעשה טוב.

בדומה למאכלים כך גם לגבי אנשים, לכל אדם יש גוף ונשמה, את הגוף רואים ואת הנשמה לא כל כך רואים, "חובת הלבבות" שואל למה אפילו הצנועים ביותר שמכסים את כל גופם, כמו שכתוב אצל שאול שהיה מכסה את כל גופו, לא מכסים את הפנים והידיים שלהם? ועונה "חובת הלבבות" שהחלקים אלו לא קיימים בבהמה, לבהמה אין ידיים ופנים, הפנים שלה לא משמעותיות, כלומר אי אפשר לראות עליה אף פעם אם הפנים שלה שמחות או עצובות, פרה חיה ארבע עשרה שנה ומיום שנולדה עד יום מותה היא עם אותה הבעת פנים, לעומת זאת על פנים של אדם מיד יודעים אם הוא עצוב או שמח, מרוכז לא מרוכז, משועמם, לא משועמם, אנחנו רואים קצת, צדיקים יכולים לראות יותר, זאת הסיבה שממספרים את הפרות במספרים כי הפנים של כולן אותו דבר הפנים שלהם לא משמעותיות.

לגבי היד של האדם, בכל יד יש שרטוטים, ולא דומה אף כף יד לכף יד אחרת. בעולם שש מיליארד אנשים ואף שרטוט של יד לא דומה לשרטוט של השני, ויותר מזה אפילו לא דומה יד ימין של אדם ליד שמאל שלו, והסיבה לזה היא "אין צייר כאלוקינו" שאמרה חנה וזה כולל את כל הציורים של כף היד, אז יוצא שיש שתים עשר מיליארד סוגי שרטוטים של ידיים בכל דור ודור, לכל אחד יש פנים שונות מחברו ושרטוט כף יד שונה מחברו.

בפנים מובן שכשם שפרצופיהן שונים כך דעתם שונה וגם ביד זה כך, לכל אחד יש עשייה אחרת, ראובן יניח תפילין, ושמעון יניח תפילין, וזה לא אותו דבר לכל אחד יש סגנון אחר, אין אחד שדומה לחברו גם במעשים, וגם בדעת, יוצא א"כ דבר מעניין שצורת פני האדם מבטאת את הנשמה, הגוף הוא חומר שמבטא את הרוח ואת הנשמה, בעל רוח הקודש יכול להקביל אדם אם פרצופו כך וכך אז דעתו היא כך וכך, בדומה לזה נזכיר שהיעב"ץ שהיה מוהל אמר בשעה שהוא חותך את הערלה הוא יכול לראות על העטרה של התינוק מה יהיו מעשיו שיגדל, לפי הדם שעל העטרה.

לגבינו צורת היד מבטאת את המעשים של האדם, צדיק יכול להקביל ולומר לפי צורת הפנים של אותו אדם מהי דעתו, לכל אחד יש צורת פנים שונה מחברו והדעת הפנימית שלו מתבטאת באותה צורה חיצונית של פניו.

אנחנו לא יודעים את הדעת של האדם רק השם יודע, דעת היא תת הכרתית ומתבטאת בצורת הפנים, שש מיליארד אנשים בעולם וכל אחד נראה שונה מחברו, זה אומר שלכל אחד יש דעת שונה מחברו, וזה מתבטא בפנים המסוימות שלו, מי שיכול להקביל, שיקביל, ומי שלא, לפחות ידע את זה כי "אין צייר כאלוקינו" וזה מאד משמעותי, אתה לוקח שני עיניים, שני אוזניים, אף, פה, ולחיים, כולם אותו דבר, ועושה שש מיליארד ציורים שונים באותם פריטים, "אין צייר כאלוקינו", להדביק דעת שזה דבר מופשט בציור שזה דבר מוחש, בורא עולם מצייר בפועל את הדעת בתוך פרצוף, לוקח דבר רוחני ומצייר אותו בתוך פרצוף, זה נקרא "ויפח באפיו נשמת חיים והיה לנפש חיה" דהיינו השם לוקח נשמה מופשטת ונותן אותה לתוך גוף מוחש מצויר, והציור הזה מבטא את מצב הנשמה, את מצב הדעת, זה פלא לצלם צילום גשמי של אדם ומצטלמת הנשמה, רק בורא עולם יכול לעשות זאת. א"כ "אין צייר כאלוקינו", דבר ראשון זה הכמות לפרט שש מיליארד ציורים שונים באותם נתונים, דבר שני האיכות לבטא דבר רוחני בתוך ציור, אחד תלוי בשני כיון שהביטוי של הפנים זה דבר פנימי, ודבר פנימי ודאי שונה אח יד מהשני ממילא אם זה רק ביטוי זה יכול להתבטא בהרבה ביטוים, "אין צייר כאלוקינו" זה איכות וכמות יחד, כמו שבפרי אמרנו שהנשמה ניכרת בטעם שליו כך נשמת אדם נכרת בפניו. היום יש את הדוגמא של המצלמה שמצלמת הילות, ורואים במוחש על המסך את ההילה, מצלמים אדם לפני שיניח תפילין יש ליו אור אפור, אני ראיתי בעיניי, (מי שלא ראה יהיה לו קשה קצת להאמין, מי שראה יאמין, כדאי לראות את זה, זה מאד מחזק) , אח"כ האדם הניח תפילין הייתה לו הילה ירוקה, ואח"כ למד זוהר נהיה לו אור לבן ממש, זו מצלמה לקראת משיח, לקראת הגאולה.

אז האם לפרוש מהעולם או לא-זה תלוי מי אתה, אם אתה בעל נשמה לא צריך לפרוש, אבל אם אתה בעל גוף צריך לפרוש, כי אתה לא יכול להשיג מ יה שהנשמה משיגה.

בשבת כל אדם נקרא בעל נשמה, השבת נקראת הנשמה של העולם וימי החו יל הגוף של העולם, וכמו שהנשמה מחייה את הגוף, כך השבת מחיה את החול, נשמה לעולם לא משתנה גם אם הגוף ימות היא נשארת אותו דבר ואפילו יותר, אם היא מסתלקת מהגוף היא עולה יותר אין לה מוגבלות, היא לא תמות לעולם, מי שסובל מהמיתה זה הגוף, אם היה חול ללא שבת זה היה גדר מיתה, אם אד ים רוצה לחיות אז כמה שהוא מכניס את השבת לחול הוא זוכה יותר, שבת זה נשמה, גוף זה חול, צריך לחבר אותם יחד, כשאתה מוסיף מחול על הקודש זה נקרא לחבר את הנשמה עם הגוף, כי עכשיו יש גם חול וגם קודש, עכשיו ער יב שבת אז זה נקרא מוסיף חול על הקודש, יש פה חול אבל אני מוסיף על החו יל קודש, יש פה הנהגת קודש יש עכשיו הכנסה וזה השילוב, אדם שנמצא בעול ים הוא כעין בין השמשות, יש לו גם חול וגם קודש ביחד, נשמה נקייה בלי גוף נקראת שבת, גוף בלי נשמה נקרא חול, מוסיף חול על קודש זה גדר השילו יב בניהם, לכן בשבת יש עניין להתייחס לעניינים של העולם הזה, כיון שכל הטע ים שבעולם זה הנשמה, ובשבת שזה יום של הנשמה היא יכולה להשיג את זה, במ יה דברים אמורים רק אם הוא התכוון לזה, כמו שאנחנו רואים שאעפ"י שהשבת נקראת נשמה, לא כולם זוכים לזה, יש כאלה שלא שומרים שבת בכלל, והרי י יש לו נשמה איך הוא לא שומר? כיוון שהוא לא התכונן לזה, הוא לא זוכה בזה.

צריך להיות ראוי לזה שאכן השבת תפעל את פעולת הנשמה אם אדם לא מתחבר לשבת הוא לא יכול לזכות למעלתה, השבת הגדרתה נשמה, וצריך להתחבר להגדרה הזאת. שבת היא עשרים ושבע הויות כנגד עשרים ושבע אותיות שבתורה, בשבת כל אות נהיית הויה, ביום חול כל אות היא בפני עצמה, אות אלף בפני עצמה, אות בית בפני עצמה וכו', ולא יודעים מה הקשר בניהם, אולי בגימטריא ניתן לראות יותר קשר אלף זה אחד, בית זה שנים, זה כבר מתחבר, אבל כפשוטו לא רואים קשר בין האותיות, אבל אם יודעים שכל אות זה הויה, יש הצד השווה בכל האותיות שכל אחת היא הויה, אלא שכל אחת מבטאת את ההויה באופן אחר, כמו שיש הרבה ביטוים לדבר אחד, לדוגמא, חלונות זכוכית בצבעים שונים והשמש מאירה עליהם, אותו האור מגיע לחלון, וכל חלון ייתן צבע אחר, הנשמה של כל אות זה ההויה שבה, הגוף שלה זה צורת השרטוט שלה שאנחנו רואים.

הויה יכולה להתבטא באות אלף, לדוגמא אות אלף זכוכית צהובה, אות בית זכוכית ירוקה, כל אות מבטאת את ההויה בצורה שלה, אנחנו לא מבינים את זה כל כך, אנחנו אפילו לא מבינים למה קוראים לאות אלף, "אלף'", למה קוראים לאות ב' "בית", למה לאות גימל קוראים גימל? את המשמעות המילולית של האות 'גימל' אנחנו לא יודעים, אז ודאי שלא נבין את ההויה שמתבטאת בתוכה. אולי האותיות עין ופה אנחנו יודעים את המשמעות, אבל שאר האותיות לא מבינים את משמעותם המילולית, מה הקשר בין המספר תשע לצורה המסוימת שכותבים את האות ט'? ודאי שיש קשר, נאמר שכשם שפרצופיהן שונים כך דעותיהם שונות, והדעת מתבטאת בפרצוף כך מספר האות מתבטא בצורה שלה לדוגמא האות כף כפופה הגימטריא שלה עשרים וכף פשוטה הגימטריא שלה חמש מאות. ואם לא מבינים את המשמעות האות איך נבין כיצד ההויה מתבטא בצורה של האות, אבל אכן זה כך, יש משמעות לכל אות, ויש קשר בין הספרה לצורת כתיבת האות, ובשבת זה יותר מתבטא.

בתפלת מוסף של שבת אומרים "תכנת שבת רצית קורבנתיה" וכו', "אז מסיני ניצטוו צוויי פעליה כראוי". מ"תכנת" עד המילה "אז" יש עשרים ושתים האותיות ועוד חמש מנצפך "מסיני נצטוו ציוויה פעליה כראוי", את זה אומרים בשבת כי בשבת יש לנו יום נשמה, והנשמה הזאת מראה לנו איך ציור הויה מתבטא בצורת האות, זה דבר מאד נסתר, אנחנו לא משיגים את זה, אבל משיגים קצת בקריאת התורה, לכן בשבת קוראים בתורה יותר מיום חול, כי יש שעת הכושר בשבת להשיג את שם ההויה מתוך האותיות בעצמם, לכל אות יש את ההויה שלה, ובשילוב כל האותיות יוצרים שלמות הויה אחת, שמורכבת מכל צורת האותיות, כל אות בגוון המסויים שלה, וזה האור שמקבלים בקריאת התורה, הידיעה הזו מוסיפה לאדם יותר התייחסות, הוא יכול להפנים את זה יותר.

עיקר העבודה היא ההפנמה, להפנים את המציאות הקיימת בכל רגע, לא מדובר בהפנמה כנגד יצר הרע שהוא אומר לך כל מיני קושיות, אם אתה הולך להתווכח איתו זו מלחמה קשה כי יצר הרע קצת יותר חזק מהאדם הוא מלאך, אלא להפנים את המציאות הקיימת לפניך וידועה לכולם, שאפילו גוי מכיר אותה.

ידוע שכרגע בסמ"ק אויר אחד שאדם נושם יש עשרים ושבע מיליארד בחזקת עשרים ושבע מיליארד מולקולות (האוויר מורכב ממולקולת חמצן וחנקן-מולקולה מורכבת מיסודות) שנכנסות לדם, זה נכון ודאי ואין חולק על זה, אבל אתה מאמין בזה? אתה לא מאמין, אם היית מאמין, היית משתגע, היית סופר כל נשימה ונשימה שלך, היית מתכונן לכל נשימה שלך, לא היית יכול לנשום דרך אגב, אם אומרים לאדם יש פעולה שאם לא תעשה אותה תמות, איך הוא יתייחס לפעולה! צריכים המון ניסים שתצליח הפעולה הזאת, צריך עשרים ושבע מיליארד בחזקת עשרים ושבע מיליארד פרטים שיכנסו לתוך שבעים וחמש מטר של ריאות, האם אדם מאמין שיש לו בגוף בגודל של אגרוף שבעים וחמש מטר מקופלים, אדם לא מאמין.

ואם לא היו שבעים וחמש מטר אז לא היה מקום מספיק לקבל כמות של חמצן שתספיק לחמצן את כל הדם, כי נפח של אגרוף אחד לא מספיק לחמצן את הדם, אתה מאמין? אם היית מאמין לא היית יכול לנשום דרך אגב, או לדבר דברים בטלים באותו רגע שקורים ניסים כאלה, למשל כשעושים לאדם צנתור הוא ידבר על ארטיק?! ודאי שלא, הוא לא מסוגל, הוא רואה עכשיו את חייו כנגד, זה פעולה שתלויים בה כל חייו, את מי מעניין עכשיו ארטיק, וצנתור זה עדיין לא כמו נשימה, כי גם בלי צנתור תחיה, בלי נשימה תמות, על הפעולה הזאת של הנשימה אתה חי ובלעדיה תמות, ואתה מדבר על ארטיק? אם היית מאמין בזה היית מתפעל.

איך אפשר להכניס לתוך סמ"ק של אוויר כל כך הרבה מספר של חלקים כל גודל של מולקולה הוא טריליונית מטירליונית של ראש סיכה ופחות מזה, איך אפשר בכלל ליצור חלק כזה קטן שעליו אני חי כל מולקולה מחיה אותי, ומה הגודל שלה טריליונית מטירליונית של ראש של סיכה ופחות מזה, כזה גוף קטן של טריליונית של סיכה שאי אפשר לראות אותו אפילו במצלמות הכי משוכללות בעולם, ומזאת הנקודה אתה חי עכשיו, כל טריליונית בפני עצמה היא נכנסת והופכת מגז לנוזל בלי שום הסבר, אין שום תקדים שאפשר להפוך גז לנוזל, אם הייתי מאמין, אז זה היה מאד משמעותי, הייתי מתפלל אחרת הייתי אומר כל הנשימה תהלל-יה אחרת, ואפילו בלי להתפלל אם אדם היה מאמין היה משתגע מהניסים האלה, אם היו מרדימים אדם ואחרי שהיו מעירים אותו היו אומרים לו שהוא נמצא עכשיו במטוס סילון שטס אלפיים קמ"ש ללא טייס וללא מגדל פיקוח וגם בלי דלק ושיהיה רגוע, בודאי שהוא לא יהיה רגוע, הוא ישאל כל מיני שאלות מה קורה? איפה הבטרייה שלו? אולי נתרסק עכשיו? וכדור הארץ שעכשיו נמצא בטיסה של אלפיים קמ"ש, דו מסלולי סביב עצמך וסביב השמש ביחד באותו רגע הרי זאת המציאות, אלא מאי אתה לא מאמין במציאות שלפניך, וזה כלום שבכלום.

לכל אדם יש ידיעה והפנמה יש גם מחשב, המח החי הוא לא גרוע ממחשב רגיל, הנשמה חיה אבל היא לא גרועה מבטרייה חשמלית, צילום במח נראה כמחשב אין סופי, חמש מיליארד חלקים ולכל חלק יש מרכז בקרה בפני עצמו והוא מכיר את החלק השני ויכול להתקשר איתו, א"כ אפשר להשתמש במח לפחות כמו מחשב רגיל, אם המחשב קולט את המספרים שנאמרו כעת, גם המח קולט אבל השאלה היא אם אני קלטתי או המחשב שלי קלט את זה!? הרי אני זה החי שבי, המחשב יכול לקלוט בידיעה אבל לא מצד החי שבי אני קולט, יש לנו בטרייה בורא עולם שם לנו בטרייה בתוך המחשב הזה, והשאלה מי קלט את זה? אצלנו לרוב המחשב המכני קלט, אבל החלק החי שבי לא קלט, יש גם בזה אין סוף דרגות, אדם יכול להיות מחשב שלושים אחוז ואדם שבעים אחוז זה כבר טוב, וזה יכול להיות בפרומילים, אין סוף מספרים, אדם לא יכול להגיד אם הוא מרגיש או לא מרגיש, אבל כל פעולה שאדם עושה תורמת להרגשה, במה דברים אמורים? אם אדם מאמין שהוא צריך להרגיש, להגיע לכזה מצב, והוא עושה פעולה כדי להגיע לכזה מצב זה כבר טוב, זה כבר מכניס קצת, אם אני יודע שאכן זה האמת ואני צריך ע"י הפעולה הזאת להגיע לכזה מצב של הרגשה, והפעולה הזאת היא רק חיצונית והפעולה שלה צריכה להיות רק בפנים, אם אני כבר יודע את זה ועושה את זה, זה מכניס.

לפום צערא אגרא אם אני מפנים קצת יותר, מתגבר יותר על ההסתר, יותר בשכל פחות בטבע הגשמי, זה יותר מכניס, לפי צערא אגרא, זה, לא רק אגרא כי השכר זה ההפנמה, ועל ההפנמה מיוסד כל היסוד של העולם הבא, ממלא זה עצמו השכר, לפום צערא כך ההפנמה תהיה, א"א להכניס כפית לתוך הנשמה אבל מה שאפשר זה לעשות מעשים וע"י המעשים תהיה ההפנמה, הקב"ה הוא עושה את זה, מתי הוא מפנים לך? כשאתה עושה את הפעולה שאתה צריך לעשות בהשקפה הנכונה, צריך לקחת את ההשקפה הנכונה להאמין שהפעולה הזאת צריכה לגרום לפעולה הזאת ואז היא תפעל.

תוכן העניינים

ויצא יצחק לשוח - א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה