כיצד הצדיק מקבל ייסורים באהבה?
אצל כל יהודי הנשמה היא "חלק אלוק ממעל" אבל אצל צדיק זה מתגלה בפועל, לכן, כשהצדיק ניגש לעשות את רצון ה' או כשהוא מבין שדבר מסוים זה רצון ה' בודאי שהנשמה שלו מרגישה מיד שמחה עצומה, אם זה רצון ה', זה גם רצון הנשמה שלו, הצדיק מחובר לרצון ה', אם יש רצון מסוים של ה', ודאי שהנשמה מיד רוצה לעשות אותו. אצלנו זה לא ככה, יש את רצון ה', ויש לעומת זאת את הרצון שלי, רצון ה' הוא שאני אתרכז בעבודת ה' אבל אני רוצה לשבת ליד השלחן לאכל פלאפל למה? כי אף-על-פי שאני "חלק אלוק ממעל", אבל זה רק הנשמה שלי, אני לא מרגיש את הנשמה שלי, התעודת זהות שלי זה הגוף ולא הנשמה, לכן, אני מרגיש ההיפך מרצון ה', כי הגוף שולט על הנשמה, ממילא רצון ה' שמתבטא בנשמה, לא משפיע עלי, למה? כי הגוף חולק, הגוף אומר: מה שקובע זה מה שהגוף רוצה, ולא מה שהנשמה רוצה, ובאמת, זה הכל דמיון, כי "אני" מצד הגוף לא קיים לפי האמת, הרי הגוף זה רק לבוש לנשמה, הלבוש שלי זה לא אני, לדוגמא, יבוא שרוול, וירצה לחלוק על היד, איך זה ייתכן?! הרי כל הענין של שרוול, זה רק לשרת את היד, אם השרוול לא רוצה לשרת את היד, הוא יילך לפח, כי מה הפירוש שהשרוול רוצה לחלוק עלי?! וכי יש ציור כזה שהיד תרצה ללכת ימינה, והשרוול ירצה ללכת שמאלה, יש כזה שרוול משוגע? המטרה של השרוול היא: לכסות את היד, ולכן בזמן שהיד רוצה לאכל, השרוול לא יכול לומר אני רוצה אחורה, אין מטורף גדול מזה.
אנחנו צוחקים על המשל הזה, אבל בעצם אנחנו צוחקים על עצמנו, והאמת שחיבור גוף ונשמה זה חיבור יותר חזק ואחדותי מאשר חיבור של יד ושרוול, הגוף והנשמה זה חיבור יותר מיד ושרוול, לדוגמא, נעל עוד יכולה כביכול לחלוק על הרגל, כי היא יכולה להיפרד מהרגל לעמוד בארון או בחנות, אבל הגוף והנשמה, זה אחד, אי אפשר להפריד בין הגוף לנשמה, אם תפריד את הגוף מהנשמה, כבר לא יהיה "אדם", א"כ יוצא שהגוף הוא ממש מלבוש לנשמה מלבוש טפל לנשמה,
כי אם הנשמה תצא מהגוף, הגוף על המקום יתחיל להתפורר, אבל אם האדם יוציא את הרגל שלו מהנעל היא תלך לפח? לא, לנעל יש גם מציאות עצמית, כשאדם מוריד את החולצה שלו, הוא שם אותה בארון או שהוא נותן אותה למישהו אחר, לכן, השרוול יכול להגיד: "אני יכול לחלוק עליך, כי אתה לא נותן לי פרנסה", וכי אתה מחייה את החולצה הזאת? לא, לכן החולצה יכולה כביכול לחלוק על הגוף שלך, הגוף לא יכול לטעון כך, כי אם הנשמה תיפרד ממנו, על המקום הגוף יילך לאבדון ויישאר ממנו רק נמלים, יוצא שאתה טפל לנשמה, את כל הכוח שלך, אתה מקבל רק מהנשמה, אז למה אתה חולק עליה?! זה יותר גרוע מאשר הנעל שחולקת על הרגל, כשהנעל חולקת על הרגל זה חצי צרה, כי עוד אפשר להבין אותה איך שהוא. נעל כזאת שהיא משוגעת עם הבנה מנימלית, אבל אתה משוגע טוטאלית מה אתה חולק על הנשמה?! הרי כל כולך זה רק הנשמה, כל עצמך זה רק הנשמה, לך אין כלום, ואתה חולק עליה?! וככה זה כל יום קורה אצלנו, אבל צדיק מרגיש שהוא אחד עם הנשמה שלו, ולכן אפילו אם ה' אומר לצדיק: תעשה מסירות נפש תקפוץ לאש, הוא קופץ, שאדם רגיל יחשוב על זה, הוא יגיד זה יכאב לי, אבל אם נתבונן באמת למי כואב? רק לגוף כואב, והנשמה להיפך היא רוצה את זה, ואילו הצדיק הוא כבר לא מרגיש את הכאב בכלל, למה? כי הגוף שלו טפל לנשמה, מה שהנשמה רוצה, גם הוא רוצה, הרצון של הנשמה כל כך חזק, עד שממילא הוא לא מרגיש את הכאב, כי רצון הנשמה הוא הרצון העצמי שלו, ורצון הגוף, זה רצון חיצוני, התכונה המיוחדת של הגוף היא, שכשהוא עושה דבר מסוים וקשה לו, זה רק עד כמה שהוא מרגיש את ההרגשה העצמית שלו שמתנגדת לזה, אבל אם הוא מרגיש טפל לנשמה, והנשמה רוצה את זה, זה מתגבר על הכל.
משל למה הדבר דומה; אדם שיש לו פצע מגרד, ולכן הוא מגרד, אם האדם יגרד על עור בריא, אפילו כמה שניות אתה יודע איזה מטרד זה? זה מרגיז, אפשר להשתגע מעצבים, למה? כי באמת אין לי רצון פנימי לגרד, אבל אם יש לך פצע שכל הזמן מגרד עשרים וארבע שעות הוא מגרד, יש לך כל הזמן הנאה לגרד, למה? כי זה מגרד, כלומר, אני מגרד, אבל למעשה הגירוד הוא הרצון הפנימי שלי, הפצע מגרד, הוא מפריע לי, ורק הגירוד למעשה משכך את הכאב, לכן אני לא מרגיש את הגירוד כדבר מטריד, הפוך, אני באמת רוצה אותו כי הוא עוזר לי. דוגמא שניה לזה; אדם בא לרופא שיניים עם דלקת בשן, והוא ממש משתגע מכאבים, והרופא צריך לתת לו זריקה בשביל להרגיע את הכאב, בזמן רגיל, כשאין כאבים, כשהוא רואה את הזריקה הוא כמעט מתעלף, כי הרי זה זריקה כואבת, בזמן רגיל אדם אומר: "תעשה הכל, רק אל תיתן לי את הזריקה הזאת", אבל עכשיו, כשיש לו כאב פנימי, הוא צועק לרופא: "תיקח אלף דולר, רק תיתן לי את הזריקה הזאת, אני יודע שהיא כואבת, אבל הרצון הפנימי שלי עכשיו, הוא להתרפא, ממילא זה בולע את הכאב של הזריקה, נכון שזה כואב, אבל אני לא מדבר על זה בכלל", כי הכאב של הדלקת הרבה יותר מטריד אותי מאשר הכאב של הזריקה, ככה הוא הרצון הפנימי של הצדיק, הרצון של הנשמה, זה הדבר מוחשי, וזה לא כמו אצלנו, שרצון הגוף זה מה שמוחשי, ואילו רצון הנשמה נשאר כידיעה תיאורטית ובלתי מחייבת. אנחנו רק יודעים שצריך לעשות, אבל לא עושים, וזה הבדל ביננו לצדיק: שכל אחד יודע, אבל לא מרגיש. וצדיק, מרגיש את הכל, ההרגשה אצל צדיק היא כל כך מוחשית אצלו, עד שאפילו אם הוא סובל ייסורים, זה יהיה בטל לעומת האפשרות להשביע את הרצון הפנימי, את הרצון המוחשי של הנשמה שזה ללמוד תורה ולקיים מצוות למרות הייסורים או לזכות לקרבת ה' כתוצאה מהייסורים, זה ממש כמו המשל שאמרנו, שהרופא נותן זריקה, אני לא אומר שהזריקה לא כואבת, זה כואב, אבל כיוון שהוא משביע את הרצון הפנימי שלו להתרפא מהכאב, ממילא זה בטל בעיניו, לכן הוא מבקש: "רק תעקור לי את השן עכשיו", זה נכון שעקירה זה כואב, אבל מהדלקת הזאת כל הפה שלי נפוח, לכן אדם כזה מוכן לשלם יותר רק כדי להקדים את התור לעקירה, למה? כי זה כואב, אם בדרך כלל רצון הגוף הוא לא הדבר המוחשי עבורו אלא רצון הנשמה, אז גם בעת שהאדם סובל ייסורי הגוף ח"ו, הייסורים לא יהיו הדבר המוחשי עבורו, אלא כמו תמיד רצון הנשמה.