אור ברסלב
ויצא יצחק לשוח - א השכל והניגון שבתורה

ויצא יצחק לשוח - א

השכל והניגון שבתורה

סוד הברית

דרש רבא, מפני מה נענש דוד, מפני שקרא לדברי תורה זמירות שנאמר זמירות היו לי חקיך בבית מגוריי, אמר לו הקב"ה דברי תורה שכתוב בהן התעיף עינך בו ואיננו אתה קורא אותם זמירות!? וצריך העניין ביאור מהו הפגם בזה שקרא דוד המלך ע"ה לתורה זמירות, והלא זה נכון, והראיה שזה כתוב בפסוק בתהלים.

והנה כשנתבונן, נראה שדרך הלומדים לפזם ניגון שקט ומרגיע, ובזה הם יורדים לעומק של הסברות ומבררים את הצדדים ופושטים את הספקות, וידוע בשם הסטייפלר שהלימוד מעורר את הניגון, ובתו של ר' מאיר חדש המשגיח של ישיבת חברון מספרת שכשהייתה שומעת את אביה מנגן ניגון מתוק ומיוחד בנוסח סלובודקה ידעה שהוא שקוע בשאלה, וכשנעשה שקט ידעה שמצא תשובה לשאלתו. אם כן רואים שבאמת התורה והניגון הולכים ביחד.

ובאמת התורה היא עצמה ניגון. וביאור הדברים הוא כך: יש קול פשוט ויש ניגון, הניגון עניינו נתינת משמעות פנימית לקול הפשוט, כלומר הניגון הוא קול ושפת הנפש. כמו כן התורה, עצם ההלכות הם בחינת קול פשוט, אך אין זה כל התורה, כיון שבתורה יש עומק אחר עומק עד אין סוף, התורה כולה רגש ולא רק מעשה חיצוני. וזה שאומר דוד המלך ע"ה זמירות היו לי חקיך, כלומר: אצלי התורה אינה איזשהו ספר חוקים שיש בו כך וכך סעיפים שצריכים לקיימם, אלא זה זמירות, זה רגש, זה חי, זה תורה של חיים פנימיים. אמנם אצל דוד, הכוונה למדרגה גבוהה מאוד של לימוד תורה מתוך דביקות, אך כך צריכה להיות גם אצלנו הגישה לתורה בצורה של זמירות, דהיינו ללמוד מתוך רצון עמוק להתקרב לה', וכפי שאומרים בדרך חידוד על הפסוק סעפים שנאתי ותורתך אהבתי שצריכים לשנוא את ההתייחסות לתורה כאל "סעיפים" בלבד, אלא צריך לאהוב את התורה כדבר חי, התורה צריכה להיות האני שבעצמי, צריך שהתורה תתנגן בכל הויתי.

ויהי האדם לנפש חיה, מתרגם אונקלוס לרוח ממללא, זאת אומרת שהדיבור הוא דבר שמיוחד לאדם. וצריך להבין הרי גם בעלי חיים ועופות מדברים ביניהם, ואפילו לדקלים יש דיבור הנקרא שיחת דקלים. ומסופר על ר' יעקב אבוחצירא שהבין שיחת נרות, ועל ידי זה הוא הודיע על הסתלקות של אדם מסוים, אם כן מדוע רק האדם נחשב למדבר?!

לפני שנענה, נתבונן בענין נוסף שקשור לזה, יש הבדל מהותי נוסף בין אדם לבהמה בכל מה שקשור לשירים ומנגינות, בהמה לא מבינה מה זה ניגון, הניגון לא מוסיף לה התרגשות או שמחה, זה פשוט לא מעניין אותה אם אתה מזייף או שר מדויק. אבל אדם לא יכול להישאר אדיש לכל אלה. וכאן נשאלת השאלה הרי יש אצל בעלי חיים מגוון עצום ועשיר מאוד של צלילים וקולות, בפרט מי שנמצא במקום כפרי מחוץ לעיר, בזמן הזריחה, יכול לשמוע תזמורת שלימה, והדבר הזה בעצמו מאוד מחזק באמונה, ולא סתם נאמר בפרק שירה שכל הפרטים בבריאה וכל בעלי החיים שרים לה', אם כן נשאל כאן גם כן כפי ששאלנו לעניין הדיבור, במה שונה האדם מכל בעלי החיים?

ותשובה אחת היא לשתי השאלות: גדר הדיבור שהוא כח השכל הוא בהבנת דברים והגדרתם, וזה שייך רק באדם, וכל הניגון תלוי הוא בזה, כי אמנם יש בבריאה עושר של צלילים ולכל בעל חיים שיר משלו, אך לכל בע"ח יש רק את מה שטבוע בו במהותו ובלי יכולת להיות מודע למה שהוא עושה עכשיו, בלי יכולת להבין את עצמו ובלי יכולת להגדיר לעצמו שעכשיו הוא משמיע קולות כאלו או אחרים, ובעיקר בלי יכולת להלחין שיר חדש.

לדוגמא: אם תתן לפרה לחם לאכול היא לא תדע מה אתה מביא לה לאכול, היא רק תדע דבר אחד, שהיא צריכה לאכול וזה אוכל, אך אין לה כוח להגדיר איזה אוכל זה, כיון שכל אורח חייה בנוי על אינסטינקטים. מה שאין כן באדם, שהוא קיבל כח שכלי להגדיר דברים באותיות, הוא מסוגל להבין שיש פה צירוף אותיות של ל' ח' ם' ושזו ההגדרה של האוכל שהוא הולך לאכול, הוא גם מסוגל לצרף צלילים שונים ולהגדיר עבורם את הטון הנכון. וזה לא פשוט כי יש בזה חכמה גדולה, ועל כן חז"ל אומרים חרש שוטה וקטן לאו בני דיעה.

במשנה מבואר "חרש שדברו בו חכמים בכל מקום שאינו לא שומע ולא מדבר" כלומר שכאשר נחסר לאדם כח הדיבור, הוא אינו נקרא בר דעת, משום שכל הגדרת האדם ברוח ממללא הוא מחמת שבכח הדיבור מתבטא כח הגדרת וסברת השכל. ואף שרואים בחוש שגם חרש שאינו שומע ואינו מדבר יכול לרמז לך על ידי תנועות ידיים וגוף שהוא חפץ בדברים מסוימים, ובדברים אחרים ירמז לך שהוא אינו חפץ בהם, את כל אלה שהם פעולות חיצוניות הוא עוד יכול להסביר לך ברמזים, אבל למה הוא רוצה או למה הוא אינו רוצה את זה כבר הוא אינו יכול להסביר לך, מכיוון שכח ההסבר הוא רק על ידי דיבור. רואים שכח הדיבור הוא ענין של גילוי פנימיות המחשבה, ואם הוא אינו מדבר הצלם אלקים שלו פגום. ועל כן חרש אילם שאינו מדבר חסר בכח השכלי שבו, ולכן הוא מוגדר בחז"ל כמי שאינו בר דעת. וזה ממש מה שרש"י אומר על הפסוק ויהי האדם לנפש חיה אף בהמה וחיה נקראו נפש חיה אך זו של אדם חיה שבכולן שנתוסף בו דעה ודבור.

וביתר דקות זה לא רק ההבדל בין אדם לבהמה, אלא גם בין בני אדם, על אדום נאמר הנה קטן נתתיך בגוים בזוי אתה מאד ועל זה דרשו חז"ל בגמרא אין להם לא כתב ולא לשון, כלומר: 'אין להם שכל', כי משמעות "כתב ולשון" הוא יכולת הגדרה שכלית. ואף על פי שאנשי אדום מדברים ונראים ככל אדם, בכל אופן הם נחשבים שאין להם "לא כתב ולא לשון", כלומר דיבורם של אנשי אדום הרשעים הוא דיבור חיצוני ועל כן אין להם "לא כתב ולא לשון" כיון שחסר להם את הדיבור הפנימי הטומן בתוכו את כח השכל האמיתי.

וביאור הדברים הוא כך: יש שתי צורות של דיבור: יש מעשה שאני רוצה לעשותו, ובכדי שתדע מה אני רוצה אני אומר לך את רצוני. ויש מעשה שהוא קיים, והדיבור הוא להסביר ולבאר מה טומן בתוכו המעשה. וזהו החילוק שבין תאוות לתורה, בתאווה האדם רוצה את התאווה, לדוגמא: אדם רוצה לאכול, ועכשיו כשהוא רוצה אז הוא הולך ואומר את רצונו, אם כן יוצא שהדיבור הוא רק כלי עזר להוציא לפועל את התאווה שהיא הנקודה העיקרית. כלומר: העיקר הוא מעשה התאווה, והדיבור רק עוזר לזה להתממש, אם כן הדיבור הוא מתחת למעשה דהיינו פחות מהמעשה, זהו דיבור חיצוני. ובאמת, דיבור כזה אינו נקרא דיבור כלל, כיון שדיבור שאין בו גילוי של שכל אלא הוא רק עוזר לפעולה חיצונית גשמית, אינו יכול להיקרא בשם דיבור, וזה אדום הרשעה שאין להם לא כתב ולא לשון, כיון שכל עניינם הוא רק תאווה, ממילא לא שייך בהם שם של דיבור. כלומר: בענייני עוה"ז מדברים כדי לעשות, מה שאין כן בתורה מדברים כדי להגדיר ולהסביר את המעשה. עצם מעשה המצוה יתקיים בין אם אני אבין את הלימוד שמאחורי המצוה ובין אם אני לא אבין את הלימוד, דהיינו, המעשה ייחשב תמיד כמצוה וכל מה שאני הולך ?ידבר בתורה זה דיבור שמעל המעשה, כל דיבור נוסף הוא מוסיף קומה להגדיר את סוג המעשה או להסביר את כוונת המעשה או את תוצאותיו וכדו', אם כן, כל הדיבורים בתורה הם שכל נקי, וזוהי צורת דיבור של צלם אלקים רוח ממללא. ומסופר על הגרא"מ שך זצ"ל שהיה אומר שיעור ולמחרת היה אומר 'אני אגיד היום את אותו התירוץ של אתמול, אך בשינוי", זה ענין הניגון שבתורה, שלמשמע האוזן זהו אותו תירוץ בדיוק, אך בהבנת השכל מרגישים שיש שינוי, היום זה מתנגן אחרת לגמרי. וצריך לזכור שלהגיע לשכל של התורה כל אחד יכול, כי בכל אחד יש שכל, בכל פעולה של האדם יש שכל, לדוגמא: אדם יודע להתלבש וחתול לא יודע מה זה להתלבש, אם ניתן חליפה לחתול הוא לא יידע מאיפה להסתכל עליה כמו שמסופר בדיחה על אחד שהיה מתלבש בכל יום שעתים, ופעם אחת שאל אותו חברו "למה לוקח לך כל כך הרבה זמן להתלבש"? והשיב "כשאני רואה את המכנסים אני לא יודע איך ללבוש אותם, לכן, אני תולה אותם על שני מקלות וקופץ לתוכם, ועד שאני מצליח זה לוקח הרבה זמן".

זו בדיחה, אבל מוסר השכל הנוגע לענייננו מהבדיחה הוא, שגם בפעולה פשוטה יש שכל, וללא השכל לא היינו מסוגלים לעשות אפילו עבודה פשוטה, וכל זה נמשך מהשכל של התורה. כלומר כל השכל שניתן לאדם על מנת לדבר להגדיר ולהסביר, נועד ללימוד התורה. וכמו שכתוב שאליהו הנביא פגש בדייג ושאלו למה הוא אינו עוסק בתורה והשיבו הדייג, שאין לו מספיק שכל בשביל ללמוד תורה, ושאלו שוב אליהו הנביא ומה פרנסתך? והשיבו הדייג שהוא צד עופות ודגים, ושאלו אליהו ואיך אתה צד? אמר לו הדייג אני עושה רשתות וכו', השיבו אליהו הנביא בשאלה ומי נתן לך שכל לזה? ענה הדייג בזה נתנו לי בינה ודעת מן השמים, אמר לו אליהו הנביא: ולדברי תורה שכתוב בה "כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו" לא נתנו לך בינה ודעה מן השמים, מיד היה מרים קולו ובוכה ומתאנח, כלומר אליהו הנביא הוכיחו שצריך לדעת שכל אדם שייך לתורה, כיון שכל הענין של שכל נועד רק לתורה ולהבנה של התורה, ולכל אדם יש שכל, אך העבודה שלנו היא שצריך לחזק ולזכך את כח השכל.

יש מזמורי תהילים הפותחים ב"משכיל לדוד" והם מזמורים שאמרם דוד מכח השכל, כלומר דוד המלך השכיל מעצמו ובא מכח השכל לאמירת המזמורים. וכמו שנאמר בחז"ל לענין "מזמור לדוד" ו"לדוד מזמור", שכאשר זכה דוד המלך לאתערותא דלעילא דהיינו כשנחה עליו רוח הקודש ואחר כך חיבר את המזמור, נאמר "מזמור לדוד", אך כשהתחיל דוד המלך ע"ה באתערותא דלתתא ורק אחר כך הושפע עליו רוח הקודש, אזי נאמר "לדוד מזמור". כמו כן "משכיל לדוד", פירושו שהשכיל את עצמו עד שבא לאמירת המזמורים.

וכל אדם בכח ההשכלה שיש בו יכול לבוא לשכל כל כך גבוה עד כדי רוח הקודש, מפני שכמו שבכח השכל הוא יודע את צורת ההתלבשות איך להתלבש ואיך לסדר את עצמו, כך הוא גם יכול לזכות לשכל של התורה, ואז יינתן לו מהשמים שכל להבין את התלבשות העולם את הנהגת העולם. וכמו שמסופר על ר' יחזקאל לוינשטיין זצ"ל ("המשגיח") , שכאשר הייתה שאלה במלחמת העולם השניה אם לברוח עם ישיבת מיר או לא, אמר המשגיח שלא לברוח, וזה היה נראה ממש נגד השכל, אחר כך התברר למפרע שבזה שהם לא ברחו דווקא כך ניצלה כל הישיבה. כי מי שיש לו שכל של תורה הוא יודע את סדר הדברים כהוגן, אפילו שבשכל של אדם רגיל, נראים הדברים הפוכים.

ועל זה הדרך, נבין גם את מאמר חז"ל בגמ' בברכות צדיק ורע לו רשע וטוב לו שזה לכאורה נראה ממש הפוך מהשכל, אך באמת כל זה משום שהאדם יראה לעיניים אבל בעל השכל זוכה לראיית השכל ואדרבא, הוא רואה שאכן צדיק וטוב לו רשע ורע לו. אך כדי לזכות לראיית השכל צריך שיהיה לאדם אמונה ושלא ילך אחר הראיה החושית שלו. ובכדי לזכות אכן להגיע לאמונה במעלה כזו שהראיה המוחשית הגשמית תתבטל אצלו מחשיבותה, צריך שתהיה אמונה של רגש, אמונה מעשית, אמונה בלב. כל עוד האמונה בשכל, הרי זו רק אמונה תיאורטית ולכן כאשר יבוא ניסיון, המידות עלולות להתגבר על אמונת השכל.

ואם ישאל האדם איך אזכה לאמונה חושית, לאמונה ברגש, לאמונה במידות, לאמונה שלא תידחה מפני שום דבר? התשובה היא לקנות שכל של תורה שיבוא להשכיל עצמו עם הרגש הרוחני עם הרגשה אמיתית על ידי לימוד התורה שכל ענינה שכל ורגש. כמו שביארנו שהחלק הפנימי העמוק של התורה זהו הניגון, לדוגמא: אם אדם לומד ומתאמץ להבין תוס' מסוים, באותו פרק זמן שהוא מתאמץ כנגד הרצון הגשמי, בזה הוא מכניע את הגשמיות שבו על ידי הרוחניות של התורה, ועל ידי זה הוא יזכה לאמונה שלימה ולא יהיו מידות רעות שידחו אותה, כיון שהמידות יתוקנו מכח השכל שישלוט עליהם.

הבדיקה עד כמה התורה חשובה בעיני האדם כל אחד יכול לבחון את עצמו, וכאן צריך לזכור את הדברים של ר' גדליה אייזמן זצוק"ל המשגיח של "קול תורה" שאמר "אנחנו מנשקים את האונסים", כלומר, האדם שמח על כל אונס שישמש לו כתירוץ ויפטור אותו מקיום התורה והמצוות. ובודאי כאשר אדם חי כך הוא יישאר חסר שכל. אדם צריך לחפש בכל דבר רק את השכל של התורה ולהחשיב מאוד את ההתמדה בלימוד ועל ידי זה הוא יזכה לאמונה שתשלוט על מידותיו. וכן צריך להתרחק מתאוות. חוץ מהתמדה בתורה שיש בה פיתוח וזיכוך השכל הרוחני, צריך האדם להיזהר שלא להכניס לשכל דברים שהורסים אותו כלומר: צריך לראות שלא להכניס את עצמו בתאוות שהם כמו "מוקשים" לשכל. התרחקות מתאווה זה דבר ששייך גם לגוי, גם גוי יכול להבין שאין תועלת בתאווה ושזה דבר שסותר את הצלם אלקים שבאדם. מכיוון שאם אני רעב, בוודאי שאני צריך לאכול זה דבר פשוט, אבל להתאוות תאווה ללא תועלת זה דבר שהוא נגד השכל הישר. לדוגמא: אם גוי בפריז ישאל אותי "יש לי שרימפס (סרטנים) , האם לאכול את זה או שיש ענין להחמיר כי שמעתי שליהודים יש איסור לאכול כזה דבר, אז אולי גם אני לא צריך לאכול את זה"? אז אני אענה לאותו גוי תעשה מה שאתה רוצה, לך אין שום ענין להחמיר שלא לאכול את זה, אין לך שום בעיה עם זה, אמנם אני לא אגיד לו "חזק וברוך" על זה, אבל אני אגיד לו תהיה בריא, תאכל את זה "בכיף". אבל את המילה האחרונה "בכיף" צריך להסביר, ופירושה: אם הוא יאכל את הדבר הזה בתאווה, כשהוא יעלה לשמים יאמרו לו מה שאכלת את זה, זה בסדר, מה שאכלת נקניק של דם שזה חיוב כרת ליהודי, בשבילך זה בסדר, אבל מה שאכלת את זה בתאווה, בזה יש לך בעיה אפילו שאתה גוי. למה? כי זה לא צורת אדם, יש לכל אדם צלם אלקים ואפילו לגוי, וצלם אלקים זה "להבין ולהשכיל", וכל דבר שהוא נגד השכל, זה לא אדם. ולכן גם את הגוי יתבעו על התאווה ולכן גם גוי מחויב להבין ולהשכיל.

כל ההבדל בין גוי ליהודי בהתרחקות מתאוות הוא, עד כמה אפשר למתק את זה, לשמוח עם זה, להתרכז עם זה, ולהגיד שזה הרצון העצמי שלי ולא אילוץ של חוק חיצוני לי, ולמצב הזה רק יהודי יכול להתחבר, רק יהודי יכול להגיע לדרגה של לא לכפות את עצמו. והכלל הוא: אתהפכא זה יהודי, אתכפיא זה גם גוי. לכן אנו אין לנו אלא לעמול כדי לקבל שכל של תורה מתוך רגש של אמונה, ועל ידי זה יתבטלו מאיתנו מאליהן כל המידות הרעות.

והנה אף על פי שכל ענין התורה הוא ניגון של זמירות היו לי חקיך, עכ"ז צריך לדעת שבתורה יש את העשיה הפשוטה של לימוד התורה ואי אפשר בלי זה, מפני שכל עוד אין את לימוד התורה שהוא הבסיס אז האמונה היא תיאורטית ולא מעשית. כלומר אף על פי שצריך להרגיש את התורה ברגש של זמירות, בכל אופן אסור לדלג על ההתחלה שבה תלוי הכל, וזה עצם לימוד התורה, מפני שרק על ידי הלימוד נכנע השכל הגשמי ועובר להיות שכל רוחני, שכל עם רגש, שכל של אמונה השולט על הגוף והמידות הרעות בכל המצבים, ובכדי לבוא להשכלת המדרגה של זמירות היו לי חקיך, צריך ללמוד את התורה בהתמדה ובעיון ועם הרבה חזרות, ורק על ידי זה דוקא זוכים לבוא לאמונה.

אצל דוד המלך ע"ה זמירות היו לי חקיך פירושו הכל מתנגן בשכל, והאדם מתענג על התורה. דהיינו, זו לא אמירה של זלזול חס ושלום, אלא כך צריך להיות, זו המעלה הכי עליונה של לימוד תורה באופן של ניגון, שאדם מחובר בפנימיותו עם השכל של התורה, ואז התורה מתנגנת אצלו. זאת אומרת שהתביעה הדקה על דוד המלך היתה בעצם מעלתו הנשגבה, כי יש צדיק ויש חסיד, צדיק מקיים שולחן ערוך בשלמות, חסיד זו בחינה של אהבה מקלקלת את השורה, כלומר: לקיים את הדינים וההלכות ככתבם זה צדיק, ובחינה של לפנים משורת הדין זו מידת חסידות. בודאי שדוד למד תורה באיכות וכמות עד בלי די, הערת חז"ל היתה שאמנם זה נכון שהתורה צריכה להתנגן באדם בבחינת כל עצמותי תאמרנה, אך זו מדרגת החסיד, זו מעלה מיוחדת, ואילו דוד אמר זאת כהגדרה של התורה, אמנם זה נכון למדרגתו כמדת חסידות, אך לא כהגדרה של התורה מצד עצמה. זה נכון, אך לא אומרים דבר כזה, לא מגדירים כך את עצם התורה אפילו אם זו מדרגתך בלימוד. אמנם, לאחר שמתמידים בלימוד התורה בשכל ישר והאדם עמל להיות צדיק במידותיו ובאמונתו, אפשר לזכות ולהגיע גם למדרגת החסיד.

זמירות זה שיר, ושיר זה דבר אחד מקשה אחת, התורה נקראת שירה שכתוב ועתה כתבו לכם את השירה הזאת, ושירה זה דבר אחד. כי אני יכול לומר מילה ועוד מילה, אבל שיר פירושו מקשה אחת, השיר מצרף את כל המילים למנגינה אחת, ולכן התורה נקראת "שירה" כי היא מקשה אחת, כאשר דוד המלך אמר זמירות היו לי חקיך פירושו: אני עושה את התורה מקשה אחת. כלומר דוד המלך רצה לחבר ביחד את כל התורה בלשון זמירות, ומשום מה זה לא התקבל בשמים ועל זה תבעו אותו בתביעה דקה ועצומה ואמרו לו אתה אמרת מילה שהיא לא בדיוק נכונה, ולכן הוא נענש. זה התקבל בשמים אבל לא במיליון אחוז, והראיה שזה התקבל שזה נשאר בתהילים, אם אחד ישב כל היום ויאמר "זמירות היו לי חקיך" ושוב יחזור "זמירות היו לי חקיך", וגם אם הוא יגיד את זה עשרים וארבע שעות, הוא יקבל שכר עצום. כי הוא קורא בתהילים, המלה "זמירות" נשארה לנו לדורות ולגבינו זו המצוה הכי גדולה בעולם, אבל כאשר דוד המלך אמר את המילה "זמירות" הוא נענש. ובכל זאת המילה "זמירות" נשארה "הלכה כמותו" אפילו לאחר העונש זה נשאר לנו בתהילים. אנחנו לא מבינים ואף אחד לא יכול להסביר ואף על מה הוא נענש, רק דוד המלך בעצמו יכול להבין ולהסביר למה הוא נענש, כי רק הוא יכול להבין את הדרגה שלו. אצלנו לא נתפס בזה כלום: הרי כל היום אני אומר "זמירות היו לי חקיך" בתהילים? אלא מי שהוא יותר קטן מדוד המלך לא יכול להסביר את זה, וגם אם הוא יסביר, זה מתנפץ אל הסלע כלומר תמיד נשארות שאלות אחרי ההסבר.

תוכן העניינים

ויצא יצחק לשוח - א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה