אור ברסלב
ויצא יצחק לשוח - א הסכמה מן השמיים - שבועות

ויצא יצחק לשוח - א

הסכמה מן השמיים - שבועות

תשרי וניסן הטבע ומעל הטבע - פסח

"ותאמר לה חמותה איפה לקטת היום ואנה עשית יהי מכירך ברוך ותגד לחמותה את אשר עשתה עמו ותאמר שם האיש אשר עשיתי עמו היום בעז".

כאשר נתבונן בדברי הפסוק, נבחין בשוני מהותי בין השקפתה של נעמי להשקפתה של רות. נעמי רואה שרות ליקטה תבואה רבה והיא מתפעלת מאד מטוב ליבו של בעל השדה. נעמי פונה לרות ושואלת אותה: "איפה ליקטת היום ואנה עשית יהי מכירך ברוך". כלומר, ליקטת תבואה רבה כ"כ, מיהו שעשה עימך חסד זה? מגיעה לו ברכת ישר כוח. משיבה רות לנעמי ואומרת לה: "שם האיש אשר עשיתי עמו בעז" דהיינו, לא בועז הוא זה שעשה איתי חסד, אלא אני היא זו שעשיתי חסד עימו. ומכאן דרשו חז"ל במדרש רות רבה ואמרו: "יותר משבעל הבית עושה חסד עם העני, עושה העני עם בעל הבית".

אם נוסיף ונתבונן בפסוק נגלה בו כמין כפילות: א. "ותגד לחמותה את אשר עשתה עימו" ב. "ותאמר שם האיש אשר עשיתי עימו היום בועז". החלק השני בפסוק הוא ציטוט מילותיה של רות, לעומת זאת החלק הראשון בפסוק איננו ציטוט המילים של רות, אלא מילים של המגילה עצמה. כלומר, המגילה עצמה מסכימה לכך שרות היא זו שעשתה עם בועז והיא זו שגמלה עימו חסד. רות מקבלת "הסכמה מן השמים" להשקפתה כי יותר משבעה"ב גומל חסד עם העני, גומל העני עם בעה"ב.

בשני החלקים של הפסוק מצוין הטעם שופר מהופך (והטעמים כידוע, מקורם בתיקוני הזוהר).

השופר מבטא היפוך היוצרות, הן מבחינה חזותית, והן מבחינת פעולתו הרוחנית. מבחינה חזותית, פיו של השופר צר ובהמשך הוא מתהפך ונעשה רחב. ומבחינת פעולתו הרוחנית, מטרתו של השופר היא לבלבל את השטן ולהפוך את מידת הדין למידת רחמים, דהיינו היפוך היוצרות. (נוהגים לומר לפני התקיעות את הפסוק "מן המיצר קראתי יה ענני במרחב יה", שזהו פסוק שגם הוא מבטא את היפוך היוצרות של יציאה ממיצר למרחב).

"היפוך היוצרות" זוהי מהותו של השופר, וזוהי (לפי הפשט) המשמעות של הטעם שופר מהופך.

נעמי מתפעלת מהחסד של בועז, "אנה ליקטת" היא שואלת, "ואנה עשית, יהי מכירך ברוך". באה רות ומהפכת את ההשקפה של חמותה, לא בועז עשה עימי חסד אלא אני היא זו שעשיתי חסד עימו. (עצם החסד מתייחס אלי, ורק את הריבוי שבנתינה אפשר לייחס לבועז).

שמא תבוא ותאמר גאווה יש בה ברות, לא נח לה להרגיש נצרכת ונזקקת ולכן היא מציגה את הדברים כאילו היא זו שגומלת חסד עם בועז (בכך שעל ידה הוא זוכה לקיים את מצוות מתנות עניים) ? חלילה!! רות רחוקה מגאווה כרחוק מזרח ממערב. כאשר בועז פונה אליה ואומר לה: "ישלם ה' פעלך ותהי משכורתך שלמה" עונה לו רות: "אמצא חן בעיניך אדוני כי ניחמתני וכי דיברת על לב שפחתך, ואנוכי לא אהיה כאחת שפחותיך". רות בענוותנותה הרבה חשה כי היא איננה ראויה אפילו להיות שפחתו של בועז, א"כ ודאי שא"א לחשוד את רות אף לא בשמץ של גאווה. העובדה שרות סבורה כי היא זו שגומלת חסד עם בועז (ולא להיפך) איננה נובעת מגאווה חלילה, אלא מאמונה עצומה ומוחשית. רות יודעת, ולא רק יודעת אלא גם מרגישה בחוש שהקב"ה הוא זה שזן ומכלכל אותה ואת כל העולם ולא אף אחד אחר. ויש לקב"ה שלוחים רבים (היום זה יכול להיות בועז, ומחר זה יכול להיות שליח אחר.) וא"כ לא בועז הוא זה שעושה חסד עם רות, בועז הוא רק צינור, והקב"ה הוא זה שמזרים בצינור את השפע. מי שבאמת גומלת כאן חסד זוהי רות שגורמת לבועז לקבל שכר.

ועכ"פ, למרות שרות הייתה חדורה בכזו אמונה עזה, למרות שהיא הרגישה באופן מוחשי שרק הקב"ה הוא זה שזן ומפרנס אותה ולא אף אחד אחר בכ"ז היא מודה לבועז הודאה נפלאה כ"כ, וכך היא אומרת לו: "אמצא חן בעיניך אדוני כי ניחמתני וכי דיברת על לב שפחתך ואנוכי לא אהיה כאחת שפחותיך". שוב אנו מוצאים הנהגה של שופר מהופך, למרות האמונה המוחשית, למרות שרות יודעת ומרגישה שבועז הוא בסה"כ צינור של הקב"ה, עם כל זה, כאשר מגיעים הדברים לידי הנהגה מעשית עם אנשים אחרים, רות מתנהגת לפי המציאות של העולם ומודה לבועז הודאה עצומה ונפלאה.

והקב"ה גם הוא גמל לרות בבחינת שופר מהופך. רק יום אחד מבדיל בין הריחוק הגדול של פרק ג' שבו אומרת רות לבועז: "ואנוכי לא אהיה כאחת שפחותיך", לבין הקירוב הגדול של פרק ד' ששם נאמר: " ויקח בועז את רות ותהי לו לאשה". מי שחדור באמונה חושית, וחושב ומתנהג בבחינת שופר מהופך גם הקב"ה הופך עבורו את העולם.

וגם בגדולי ישראל מצינו שלמרות גדלותם והשגותיהם הנשגבות, עכ"פ כאשר באו הדברים לידי הנהגה מעשית עם אנשים קטנים מהם, הם התנהגו לפי המציאות של העולם. מספרים על ר' ישראל סלנטר שבשעת פטירתו לא היו מסביבו אנשים, חוץ מאשר השמש שלו. ר' ישראל חשש שמא יפחד השמש לשהות עימו ביחידות כאשר הוא ימות, ולכן ברגעי חייו האחרונים הוא הסביר לשמש באריכות רבה שאין לחשוש משהיה במחיצת אדם מת. פלא פלאים! אותו ר' ישראל שהיה כ"כ מנותק מן העולם, אותו ר' ישראל שאף פעם לא חשב (שהוא) צריך להרגיש נוח בעוה"ז, עם כל זה כאשר מדובר באדם אחר הוא "מבזבז" את רגעיו האחרונים (היקרים כ"כ) כדי להרגיע את השמש ולשפר את הרגשתו. מי אם לא ר' ישראל יכול לומר כי "העולם הזה של החבר שלך זהו העולם הבא שלך".

רבי יוחנן בן זכאי קודם שנפטר, אמר: "פנו כלים בפני הטומאה, והכינו כסא לחזקיהו מלך יהודה שבא", ונשאלת השאלה מדוע צריך להכין לנשמתו של חזקיהו המלך כסא? האם אפשר להושיב נשמה על כסא? אלא הפשט הוא שכשמלך מגיע יש דין לכבד אותו, ולכן למרות שאיש אינו מבחין בנשמתו של חזקיהו, ולמרות שא"א להושיב נשמה על שום כסא גשמי, עם כל זה כבוד המלך מחייב להכין לו כסא כאשר הוא מגיע.

רואים כאן את גדלותו של ריב"ז. אע"פ שהוא עומד לעזוב את העולם, עם כל זה הוא חושב גם על דברים קטנים (לכאורה) , כמו מניעת נזק לכלים, וחלוקת כבוד לנשמתו של חזקיהו המלך. שמא תאמר ריב"ז רגוע מפני שכבר מובטח לו עוה"ב, הלא הבעש"ט כבר אמר שאצלו המעבר מעולם לעולם הריהו כמעבר מחדר לחדר, וא"כ ריב"ז על אחת כמה וכמה ודאי שהוא מזומן לחיי העוה"ב, לכן הוא רגוע כ"כ ויכול להתעסק בדברים (שהם לכאו') קטנים. אומרת לנו הגמ' (בברכות שם) "כשחלה ריב"ז נכנסו תלמידיו לבקרו, היה בוכה, אמרו לו תלמידיו, נר ישראל פטיש החזק עמוד הימיני מפני מה אתה בוכה? אמר להם: אילו לפני מלך בשר ודם מוליכים אותי שהיום הוא כאן ומחר בקבר הייתי בוכה, ועכשיו שמוליכים אותי לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה לא אבכה".

ריב"ז איננו רגוע כלל וכלל, ריב"ז בוכה מפחד!! וזהו איננו פחד פשוט, על הפחד הזה כותב הרא"ש (אורחות חיים יום ב' אות לב') וזה לשונו: "זכור את יום המוות תמיד, ומיטתך בדמעה תמסה, ויבהלוך רעיונך מידי זכרך חרדת ר' יוחנן בן זכאי ז"ל." זהו איננו פחד פשוט, זהו פחד שצריך להתעלף ממנו. ריב"ז הוא גיבור גדול הוא לא מתעלף מפחד, אבל הפחד הוא עצום. וא"כ צריך להבין איך יכול ריב"ז לחשוב על דברים קטנים (לכאורה) כאשר הוא אפוף כולו בפחד נורא כזה.

הפשט הוא שאין כאן שום סתירה. אצלנו הפחד משבש את הדעת מכיוון שפחד שלנו הוא פחד של הגוף, וכשהגוף תפוס בפחד אז הוא משתתק ודעתו של האדם משתבשת עליו. אבל הפחד של ריב"ז איננו פחד של הגוף, אלא הוא פחד של הנשמה, והנשמה יכולה לעסוק באותו רגע בכמה וכמה דברים. הנשמה איננה מוגבלת, לנשמה אין שום בעיה מצד אחד לפחד פחד עצום ונורא ומצד שני להתעסק בדברים קטנים כביכול. הנשמה היא אין סופית, היא חלק אלוק ממעל, והקב"ה הלא עושה אין ספור דברים (חלקם הפוכים אחד מהשני) בו זמנית: מחיה מתים, וממית חיים. סומך נופלים, ומשפיל גאים. ועל כך אנו משבחים את הקב"ה ואומרים: מי כמוך בעל גבורות ומי דומה לך. מה ביאור השבח "מי דומה לך"? אדם אומר לחברו "שיר פלוני הוא היפה ביותר ששמעתי בחיי, שום שיר אחר לא דומה לו" זהו אכן שבח גדול שהרי יש בעולם שירים רבים (שלכאורה דומים ביופיים לאותו שיר מיוחד) ועכ"פ שום שיר אינו משתווה לאותו שיר נפלא. אבל ביחס לקב"ה מה שייך לומר מי דומה לך? וכי יש איזו שהיא הוא אמינא לדמות משהוא לקב"ה? הלא כשם שאין שום הוא אמינא לדמות גרגר חול לבן אדם, כך ודאי וודאי שאין שום הו"א לדמות משהוא לקב"ה. ויתרה מזאת, הלא אין בעולם שום מציאות מלבד הקב"ה (דהיינו, אין בעולם שום גוף נפרד שאיננו חלק מן הקב"ה, שעליו ניתן לומר שאין הוא דומה לקב"ה).

אלא ודאי שכאשר אנו אומרים "ומי דומה לך" איננו מתכוונים לעצמותו של הקב"ה, אלא אנחנו מתכוונים להנהגתו של הקב"ה שאין לה שום דמיון להנהגה שלנו. כלומר, על פי דרך הטבע לא יתכן שאדם יהיה בבת אחת גם שמח וגם עצוב. אדם אינו יכול לעסוק בבת אחת בשתי פעולות שסותרות אחת את השניה. ואילו הקב"ה מנהיג כל הזמן את העולם בהנהגות שנראות סותרות אחת את השניה, בני אדם מתים ובני אדם נולדים, פרחים נובלים ופרחים צומחים, אנשי ום מתרפאים וחבריהם נעשים חולים, וכו'.

הגמ' במסכת סוכה מספרת "תניא, אמרו עליו על רבן שמעון בן גמליאל כשהי וה שמח שמחת בית השואבה היה נוטל שמונה אבוקות של אש וזורק אחת ונוט ול אחת ואין אחת נוגעת בחברתה" המספר שמונה כידוע מרמז על מעל לדרך הטבע (כפי שאומר המהר"ל ששבע היינו טבע, ושמונה היינו מעל הטבע.) רשב"ג נמצא בשמחת בית השואבה בבית המקדש, במקום השראת השכינה, הוא נמצא מעל הטבע, הוא אינו נשלט ע"י הטבע אלא שולט עליו. הוא שולט על שמונה אבוקות שהו כנגד: להבין, להשכיל, לשמוע, ללמוד, ללמד, לשמור, ולעשות ולקיים. ולכן במקו ום שהאש תשלוט בו הוא שולט עליה. אין לו שום בעיה לעשות במקביל פעולות רבות שעל פי דרך הטבע לא יתכן לעשותם בו זמנית מכיוון שהוא איננו נשלט ע"י הטבע אלא הוא נמצא מעל הטבע ושולט עליו וזהו הגדר של מי דומה לך ההנהגה ההפוכה של הקב"ה בעולם הדברים הסותרים שקורים בעולם בעת ובעונה אחת.

מספרים על בנו של ר' ישראל מסלנט שעמל שנים רבות כדי ליצור מכונ וה מורכבת במיוחד. כאשר הושלמה המכונה התלהבו ממנה מאד חכמי המדע ש ול אותו הדור, והם העניקו ליוצר פרס מכובד. כאשר הראה בנו של ר' ישראל א ות המכונה לאביו, התבונן בה ר' ישראל במשך דקות ספורות ואז כהרף עין הוא אמר לבנו את הנוסחה המדויקת כיצד בנויה המכונה. כששמע על כך המהרי"ל דיסקיו הוא התבטא ואמר: "ר' ישראל איננו גאון רגיל, ר' ישראל הוא גאון בהסתרה" כלומר, ר' ישראל השקיע את כל הכישרון שלו כדי להסתיר את גאונותו העצומה. המהרי"ל דיסקין עצמו, אף הוא היה גאון עצום. (תלמידיו של המהרי"ל מספרים שלפני ששמעו ממנו שעור לא האמינו שיתכן שקיימת גאונות כזאת, ולאחר השיעור לא התפעלו (כל כך) מהדברים עצמם, אלא עיקר ההתפעלות הייתה מהמושג החדש שקבלו מה זה נקרא תורה, ומקדוש השם שנוצר על ידי השיעור) המהרי"ל אף הוא, השתמש בגאונותו העצומה כדי להסתיר את עצמו. באחד הימים הגיע אל המהרי"ל ילד עם שטף דם באף. אמר המהרי"ל לילד: הכנס לבית המדרש ותתרפא, ואכן ברגע שבו עבר הילד א ות מפתן בית המדרש מיד הפסיק הדם לשתות. התלהבו התלמידים מן הנס הגלוי,

אמר להם הרב: אין כאן שום נס, פשוט עשיתי חשבון שתוך שתי דקות צריך שטף הדם להפסיק, וידעתי שההליכה לבית המדרש אף היא אורכת שתי דקות, אז אמרתי לילד שיכנס לבית המדרש ואז יפסק הדם "גאון בהסתרה". אמר המהרי"ל על ר' ישראל סלנטר, ומסתבר שהמהרי"ל עצמו אף הוא היה גאון בהסתרה, הוא היה מבלבל את האנשים הסובבים אותו כדי שלא יבחינו ברוח הקודש ששרתה עליו.

ואם גדולים אלו השקיעו כ"כ בהסתרה עצמית, מה נאמר על יותר גדולים ויותר גדולים עד משה רבינו. משה רבינו כידוע הוא שיא הגדלות והוא מתבטא על עצמו ואומר: "ונחנו מה", משה רבינו השקיע את כל הכישרון שלו בהסתרה עד כדי כך שאדם כמו קורח יכול היה לבוא ולחלוק עליו.

ההסתרה הגדולה ביותר היא ההסתרה של הקב"ה. מצד אחד כזו גדלות עצומה ומצד שני כזו הסתרה עצומה, זוהי ההסתרה הגדולה ביותר שישנה, וזהו השבח העצום במילים "ומי דומה לך." הקב"ה כידוע הוא גאה ועניו גם יחד, וצריך להבין מה הפירוש שהקב"ה גאה, ומה הפירוש שהקב"ה עניו, מה שייך אצל הקב"ה מושגים כאלו? אלא, גאווה (בהקשר של הקב"ה) פירושה גילוי, וענווה פירושה הסתרה. בעוה"ז הקב"ה מתנהג בענווה ומסתיר את עצמו, לעתיד לבוא תתגלה השגחת ה' בעולם, דהיינו גאווה. ולפי זה מובן מדוע נוהגים לומר ה' מלך גאות לבש לאחר מזמור שיר ליום השבת, מכיוון שרק לעתיד לבוא שהוא יום שכולו שבת, רק אז יתבטל ההסתר והקב"ה יתלבש בגאווה.

בעוה"ז ההנהגה היא הפוכה והקב"ה מתנהג בענווה. מהי ענווה? הסתרה! הקב"ה עושה הכל בעולם, אי אפשר להבין ולקלוט את עצמת מעשיו של הקב"ה, הרי כל מ"מ אויר זהו נס, תרכובת מופלאה של חמצן ופחמן, קשה לתאר כמה חיידקים יש בכל מ"מ אויר!! וכל הניסים העצומים הללו נסתרים מעינינו ואיננו שמים לב אליהם.

כל שנייה שהאדם חי זה לא רק נס אחד אלא מליון ניסים. רק הכדוריות האדומות שיש בגוף האדם, שלוש מליון כדוריות שמתחדשות בכל דקה ודקה. כל כדורית היא בית חרושת שלם, בית חרושת בלעדי של בורא עולם. (שום מכון מחקר בעולם לא יכול ליצר אפי' כדורית אדומה אחת, מראש אין סיכוי!!)

ומה עם הכבד, הלב, רמ"ח אברים ושס"ה גידים? מה עם מליון מרכזי עצבים במח הקטן כ"כ? כמה שערות יש בגוף האדם?! וכל שערה יש לה מרכזי עצבים משלה. רק בעיניים לבד יש קרוב למיליון מרכזי ראיה! איך אפשר ליצור מכונה של מיליוני חלקים שתעבוד שמונים שנה בכזו הרמוניה נפלאה? כל שנייה ושנייה של חיים זה מיליוני ניסים שאי אפשר כלל למנותם.

הזדמנתי לפני יומיים מול אקווריום וראיתי דג קטן יותר מג'וק, וחוט השדרה שלו היה חשוף. כמה ניסים ונפלאות יש באותו חוט שדרה?! חוט השדרה שלנו מוסתר בכמה הסתרות מוסתר בבשר בעור ובבגדים. הניסים שבגוף האדם מוסתרים הסתר בתוך הסתר, אם האדם היה יכול להביט אל גופו פנימה היה נאלץ לברוח מן העולם כי לא היה מסוגל לשאת את גודל הנס. גם אם האדם יקרא ויתאמץ להבין איך הלב עובד הוא יבין רק מעט וכך זה עם כל איבר ואיבר בגוף.

בלב האדם יש שני חדרים ושתי עליות. בכל שנייה הלב מתכווץ ומתמתח, כאשר החדר מתכווץ העלייה מתמתחת, וכן להיפך. שמונים שנה הלב פועם בלי שום בטרייה, ומזרים כמויות עצומות של דם. אי אפשר להבין את זה! ומן המעט שמבינים כבר מרגישים לא טוב, כי אם רואים ומבינים שהחיים תלויים בכזה נס עצום אז מי ערב לנו שהנס לא יפסק בדקה הבאה. אדם יכול לקרוא איך הראש שלו מתפקד, אם הוא יקרא באופן שטחי הוא לא יבין כלום, הוא יסתבך לגמרי מרוב הפרטים הרבים, כדי להבין צריך להשקיע מאמץ רב. אני באופן אישי לא מבין איך הגוף שלי עובד, אני לא משקיע בזה זמן כי אין לי זמן, אבל אליבא דאמת צריך להשקיע זמן ומאמצים כדי להבין, כי אלה ניסים של הקב"ה.

האדם כלל וכלל לא יודע איך הוא חי. אדם אומר "אני חי", "אני עושה" והאמת היא שהוא לא עושה כלום הקב"ה מחיה אותו בכל רגע ורגע. ולא די בכך שהאדם אינו עושה כלום, האדם גם לא מבין איך הוא חי, הוא בגדר "מתעסק" ביחס לחיים שלו. אדם עושה מעשה בשבת, הוא נשען על הקיר ובלי כוונה מדליק את האור, לפי ההלכה הוא פטור, מדוע? מפני שהוא נחשב "מתעסק". אדם שעושה פעולה בלי להבין מה הוא עושה הרי זה כאילו לא עשה כלום.

אדם חי בתורת מתעסק, הוא לא מבין איך הוא חי, ואם כן זה לא נקרא שהוא חי! אדם לא יודע להשיב אפילו אלפית תשובה על השאלה כיצד הוא חי, ומי שכבר כן יודע אלפית תשובה-הרי הוא נחשב לרופא. הרמב"ם שהיה רופא אמיתי,

הוא כן ידע להשיב איך האדם חי אבל מקורותיו לא היו ספרי ביולוגיה אלא רוח הקודש.

אומרים לאדם בא ללמוד והוא עונה עוד חמש דקות אין לך טירוף גדול מזה! חמש דקות הם מיליונים של ניסים ואת הזמן הזה האדם חפץ להרוג סתם.

אם רואים כמה ניסים יש בכל שניה ושניה, אם רואים כמה הקב"ה "משקיע" כביכול בכל רגע ורגע, רואים כמה חשובה כל שניה, ואיזו תפוקה עצומה אפשר להפיק מכל רגע בחיים. אם אדם רואה לפניו מכונה עצומה שמורכבת ממיליארד חלקים הוא מיד מבין שהתפוקה של המכונה היא אדירה. מכונה אדירה כ"כ כמו גוף האדם, מכונה שתלויה במיליוני ניסים בכל שניה ושניה, בוודאי שהתפוקה שלה עצומה. בוודאי שבשניה של חיים אפשר לזכות לנצח נצחים. הגמ' מספרת על ר' אליעזר בן דורדיה שרגע אחד קודם מיתתו עשה תשובה, יצאה בת קול ואמרה אשריך ר' אלעזר שאתה מזומן לחיי העולם הבא. בכה רבי ואמר יש קונה עולמו בשעה אחת.

עד עכשיו דברנו כמו גוי, גם ערבי יודע את כל מה שאמרנו עד עכשיו. כי לדבר כמו יהודי זה לדבר על הנשמה. דיבורים על הגוף הם רק בבחינת "מבשרי אחזה אלוק" הם רק משל, הנמשל זוהי הנשמה. וכשם שיש פיזיקה רוחנית יש גם ביולוגיה רוחנית, והיא גבוהה ונסתרת לאין ערוך מהביולוגיה של הגוף.

"מי דומה לך" ההתפעלות המיוחדת היא מההסתרה הגדולה של הקב"ה, ומהעובדה שהניסים הגדולים ביותר הם הניסים הנסתרים ביותר. הקב"ה ברא חיידקים למשל וזה הנס הכי גדול בעולם, מדוע? משום שבכל חיידק יש איברים שכלל לא רואים אותם מרוב קוטנם. אומרים שעל ראש סיכה מטיילים חמשה חיידקים! נגיף הוא חמישית מחיידק, נמצא שעל ראש סיכה יש עשרים וחמשה נגיפים וכל נגיף חי ומתפקד וזורם בו דם. ככל שהדבר קטן יותר כך הנס שבו יותר גדול ולכן דווקא במכת כינים אמרו החרטומים אצבע אלוקים היא. חרטומי מצרים!! הגאוותנים הגדולים בעולם, הם משחקים בעולם כמו בפלסטלינה, ילד קטן במצרים של אז ידע להפוך אדם לחמור. אבל במכת כינים הם מרימים ידיים ומודים בגדולתו של הקב"ה. (לכאו' ככל שההתגלות גדולה יותר כך הנס גדול יותר, אבל האמת היא שככל שיש יותר הסתר כך הנס גדול יותר).

בעוה"ז יש הנהגה של ענווה ויש הסתר, אבל בעוה"ב יתגלה ההסתר (ואולי לכן היום ממזערים כל דבר, מייצרים פלאפון קטן כמו כפתור שאיש לא יכול להשתמש בו מרוב שהוא קטן, וכל זה משום שאנו מתקרבים לגאולה.)

אומר ריב"ז במסכת אבות: "אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת". אדם למד מאתיים דף וכבר מרגיש תלמיד חכם, ואם הוא יכול להבחן על אותם מאתיים דף הוא מרגיש שמגיע לו צל"ש. אבל מה קורה עם עוד למעלה מאלפיים הדפים שאותם הוא אינו יודע?!

האם אדם יכול להתגאות בעובדה שיש לו רמ"ח איברים? ודאי שלא! הרי זוהי צורתו המקורית. להפך, אם חסר לו אבר אחד כבר הוא מרגיש בעל מום והולך לעשות ניתוח. אם נשאל את אותו אדם מדוע הוא רץ לעשות ניתוח? מדוע הוא משלם למנתח עשרות אלפי דולרים? מה אכפת לו חסרונו של איבר אחד הלא יש לו תריב' איברים, ומה ההבדל בין תריב לתר"יג? ודאי שהאדם יתקומם ולא יבין את השאלה, כיצד הוא יכול להתנחם בתרי"ב אברים כאשר חסר לו איבר מגופו?! ה"ה לגבי שלמותו הרוחנית של האדם, יש בתורה תרי"ג מצוות והאדם נברא כדי לקיים את כולם. האדם נברא כדי לדעת את כל התורה כולה, מעשה בראשית, מעשה מרכבה והוויות אביי ורבא. אדם לא יכול להתפאר בלימוד תורה כי זוהי צורתו המקורית של האדם, לכך הוא נוצר. אדם שנולד בלי רגל זהו סוף העולם, למרות שיש לו תרי"ב איברים אחרים בכ"ז הוא נקרא נכה ובעל מום. באותה מידה אדם חייב לדעת את כל התורה כולה אחרת הוא נחשב לנכה מבחינה רוחנית. הגמ' בנדרים דף ח'. אומרת: "אמר רב גידל אמר רב, האומר אשכים ואשנה פרק זה, אשכים ואשנה מסכת זו, נדר גדול נדר לאלוקי ישראל". שואלת הגמרא כיצד חלה השבועה והלא מושבע ועומד הוא (מהר סיני) ואין שבועה חלה על שבועה. כלומר, אדם מתלהב ונשבע אשכים ואשנה פרק זה! מצננת לו הגמ' את ההתלהבות ואומרת לו מה חידשת בשבועתך הלא אתה כבר מחויב ועומד מהר סיני.

סוף הספר

תוכן העניינים

ויצא יצחק לשוח - א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה