בישורא דתורא
כתוב בגמ' רבא שאל את רב נחמן לגבי ארבעה וחמשה, מי שגנב בהמה וטבחה או מכרה שחייב לשלם, האם גם במקרה שיש רק חצי חיוב תשלום כגון, שהוא גנב שור של שותפים וטבחו והודה רק לאחד מהם (ואחר כך באו עדים) , שאז פטור מתשלום החלק שלו מדין מודה בקנס פטור, ונותר חייב רק לאחד, האם ישלם חצי ארבעה וחמשה, או שהתורה אמרה דווקא ארבעה וחמישה ולא חצי? ורב נחמן השיב לו, שדווקא ארבעה וחמישה ולא חצי, כל זה היה כשדיברו ביניהם רבא ורב נחמן בערב, אבל בבוקר אמר לו רב נחמן שאפילו חצי ארבעה וחמשה משלם, ומה שאמרתי לך אתמול את התשובה אחרת כי לא אכלתי "בישרא דתורא".
נשים לב ש"בישרא דתורא", זה נשמע כמו "תורה", זאת אומרת רב נחמן אומר "מה שאמרתי לך אתמול, כי לא אכלתי בשר שור, ולכן לא יכולתי לענות לך אתמול תשובה", זה לא כ"כ כפשוטו, שהרי רב נחמן לא צריך בדיוק את הבשר כדי ליישב את דעתו כמו שאנחנו אומרים אדם רעב הוא לא מיושב בדעתו, זה לא שייך לגביו. זה נאמר על אדם רגיל. או על אדם פשוט או יותר מדויק נאמר את זה על אדם שהוא יותר מתרכז בגוף מאשר בנשמה, עליו אפשר להגיד שהוא רעב והוא לא יכול ללמוד, אבל על רב נחמן, אי אפשר להגיד עליו שבגלל שהוא רעב הוא לא יכול להתרכז, זה לא מסתבר לגביו, והראיה שאפילו גדולי ישראל בדורות שעברו ראינו שזה לא השפיע עליהם, כל שכן רב נחמן, שחסרון של בשר לא ישפיע על דעתו, אם הוא היה אומר "לא אכלתי אתמול לחם, והייתי רעב" אז תשמע את זה כפשוטו, "הייתי רעב, לא הייתי מיושב בדעתי", כמו שאומרת הגמרא "לפני שיאכל אדם, יש לו שני לבבות, אחרי שהוא אוכל יש לו לב אחד", לפני שהוא אוכל יש לו שני לבבות, כלומר בכל דבר הוא יכול להסתפק כי הדעת שלו לא שלמה, אבל אחרי שהוא אוכל יש לו לב אחד, אבל רב נחמן לא אמר "לא אכלתי לחם", הוא אמר "בשר שור" אז מה הכוונה בזה? וכי הוא צריך את השמחה שבאכילת הבשר?!
רואים כאן שבשר שור זה חלק שאפשר להשיג את התורה על ידו, כמו שאומרים "בישרא דתורא" שזה נשמע כמו "תורה", זה אותו לשון, כלומר יש כאן איזה השגה מיוחדת שעל ידי בשר שור אפשר להשיג, שהרי באמת כל העניין הזה של התיאבון שיש לאדם, זה לא כל כך מובן לכאורה וכי בורא עולם צריך לתת תיאבון כדי שאדם ימלא את החיסרון שלו?! הרי בורא עולם בין כך מחייה אותו, והניסים שיש כשאדם אוכל הוא יותר מאשר בלי האוכל, הרי יותר קל בלי האוכל מאשר עם האוכל, שהרי כמה אברי עיכול צריך לזה היום יש רופאים על גבי רופאים רק לעניין העיכול. וכמה משא ומתן יש ברפואה על כל נושא העיכול, יותר נוח בלי זה, בין כך ובין כך הרי זה נס יותר גדול עם אוכל מאשר בלי אוכל, אלא הענין הוא כיוון שכתוב במשלי: "לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי" וזה נאמר על התורה, זה אומר שהתורה ניתנת לנו על ידי סעודה. הרי לא לחינם אומרת הגמרא שמר בריה דרבינא היה צם תענית חלום כל השנה כולה כולל בשבת חוץ משלושה ימים בשנה, כנראה שאצלו היה חלום כל לילה שצריך לצום עליו, משמים הראו לו את כל החורבן שיהיה, כל שכחת התורה, כל הגלויות מר בריה דרבינא הוא בחתימת הש"ס. הוא צם תענית חלום כל יום חוץ משלושה ימים בשנה פורים, ערב יום הכיפורים וחג השבועות, יום טוב של פסח הוא צם תענית חלום, יום טוב של סוכות הוא צם תענית חלום, וחג השבועות הוא לא צם תענית חלום, למה, וכי שבועות יותר קדוש מאשר סוכות ופסח? לא, שלושה רגלים זה אותו דבר, אף אחד לא יכול להגיד שאחד יותר קדוש מהשני, התורה הקישה את כולם, שלושה רגלים זה כאחד, ובכל זאת בחג שבועות הוא לא צם, כיוון שהוא צריך לקבל תורה ביום הזה, ותורה ניתנת על-ידי סעודה, אז הוא לא יכול לצום כי זה סותר את המהות של היום, כיוון שהתורה אומרת "לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי" כלומר התורה ממשילה את עצמה לסעודה, אז אם עכשיו אתה לא מקיים את המשל, לא תקבל את הנמשל, אז הוא לא יכול לצום ביום הזה, כי עצמו של יום זה בשביל לקבל תורה, ובשביל לקבל תורה זה על-ידי סעודה, ואם אין סעודה אתה לא יכול לקבל את התורה, ואכן זה כך "לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי".
המשל הזה הוא לא רק משל כדי לשבר את האוזן, זה לא כמו שאנחנו אומרים משל שהוא לאו דווקא, במשלי ששלמה המלך אמר כל מילה זה בדווקא שבדווקא, ואני לא צריך להגיד את זה, הרי כל הנביאים זה נכלל בתורה שבכתב, ואפילו גמרא שהיא תורה שבעל פה אנחנו עומדים על דיוק הכי קטן ולא רק בגמרא, אלא על אות אחת ברמב"ם עושים דיוקים, וכל שכן בגמרא, וכל שכן בתורה שבכתב, לפי זה משמע שעל-ידי סעודה נמשך השפע, זאת אומרת שאדם מרגיש רעב- הוא רעב לתורה.
כל אדם רעב לתורה, כי זה בנפש שלו, הרי הרגשת הרעב זה דבר בנפש, זה לא רק דבר שבגוף, הראיה שפרה לא סובלת מרעב כמו אדם, הסבל הגשמי הוא לא כמו הסבל הרוחני, כלומר אדם עסוק שבמקרה לא אכל יומיים, אז הוא לא כל-כך סובל, אבל אם נאמר לו "אל תאכל שעתיים" הוא כן יסבול, בגלל שזה בנפש, כי אם זה היה בגוף אז למה כשהוא לא אכל יומיים בלי משים לב זה לא היה נורא כל-כך?! אלא צריך לומר שזה משהו בנפש, אדם רעב זה פירוש שהוא רעב לתורה, כי באמת הרעב עיקרו בנפש, כמו שכתוב ב"ספר יצירה", שכל הכוחות שיש באדם תמיד זה בנפש, אפילו כוחות שבגוף כמו כוחות שליליים, זה הכל בנפש שלך.
יש מחלת נפש, זה מתבטא פעמים בכעס הגוף, כעס הגוף זה בעיה בנפש, כי יודעים שארבע מידות רעות כנגד ארבע אותיות הויה, וארבע אותיות הויה זה מאיר בנשמה, ואם אחת מהן חסרה קצת, אז זה מתבטא באופן מסוים, לדוגמא ה"א ראשונה זה כנגד כעס, (מיתות בית דין זה נקרא יו"ד דהויה, כריתות זה ה"א דהויה, חייבי לאוין זה וא"ו דהויה, ביטול עשה זה ה"א דהויה, וזה ארבע חילוקי כפרה) אז אם אדם אפילו לא פגם לגמרי, אפילו קצת פגם, קצת הטשטש לגביו הארה שבנשמה שזה ה"א הראשונה דהויה, וזה נכלל בכעס, כי זה כנגד זה, זה הכל מיסודתו לפני ולפנים, זה לא כמו שאצלנו זה מתבטא בחוץ, כמו שאחד אומר "למה אני פתאום כועס" ולא מבין למה, אלא זה מפני שנפגם לו משהו בפנים, אולי לפני שנה פגם באיזה כרת, אפילו בקצת כרת, הרי יש בזה הרבה דקויות, אז יכול להטשטש השם, יכול להיות נמחק, לא חייב להמחק לגמרי, אולי הצבע הטשטש, כמו בכתב של ספר תורה, פיסוק קטן או לא מוקף גויל כל מיני פיסולים, יש הרבה סוגי עבירות של כרת, אחד עבר לגמרי, אחד חצי עבר, אחד חצי שוגג, בורא עולם יודע למדוד כמה שוגג, כמה מזיד, כל אחד יש לו ציון, ולפי זה נמחק השם, חצי נמחק, מטשטש, חצי מטשטש, פחות ברור, יש בזה המון המון דרגות, אז כל הכוחות זה בנפש, וזה מתבטא בגוף, אבל וודאי שזה בנפש, הרי פרה אין לה מידות, אתה יכול להגיד פרה כועסת?! לא, כי אין לה מידות, לכאורה נשאל אם אדם שהוא בעל נשמה בא לו כעס מצד הגוף, אז הפרה שיש לה יותר גוף, ואין לה בכלל נשמה שתתגבר על הגוף אז צריך היה להיות שהיא יותר תכעס, ובכל זאת אין אצלה מידת כעס, חתול יכול לכעוס?! יכול להתגאות?! לא, והרי גאווה זה מצד הגוף, וכן תאווה זה מצד הגוף וכו', לפרה יש תאוות אכילה? לא, אין לה שום תאווה, היא אוכלת רק מה שהיא צריכה לאכול, תביא לה גלידה היא תזרוק אותה, לכאורה נשאל אם התאווה זה מצד הגוף, והנשמה זה הפוך מהתאווה, ופרה זה כולה גוף, אז למה אין לה תאוה? זה סותר, אבל האמת שהשאלה לא נכונה, זה לא מצד הגוף זה מצד הנשמה, זה בא מקלקולי הנשמה ותיקוני הנשמה, זה הכל תלוי בנשמה, מקום שאין נשמה, אין שום מידות, הפרה אין לה שום מידות לא שייכת לה גאווה או כעס בלקסיקון, חתול אם מרגיזים אותו יש לו אינסטינקט מסוים להגן על עצמו, אז אם נותנים לו מכה הוא יגיב קצת אבל זה אינסטינקט, זה לא כעס, כי לגביו לא שייכת המילה "כעס".
אם כן יוצא שבאמת כל רעב שיש באדם הוא רעב לתורה, כי עצם הדבר שאדם יהודי, הוא היה בסיני, ובסיני אמרו חז"ל: שפרחה נשמתם על-ידי מתן תורה, זה אומר שתורה זה כמו נשמה אז ממילא הוא רעב לזה, כי רק זה יכול להשביע, כמו שכתוב בכמה פסוקים, "ושבע ילין בל יפקד רע" וחז"ל דורשים "כל המשביע עצמו מדברי תורה לא יחלום חלומות רעים ואין מבשרים אותו בשורות רעות" כלומר "שבע ילין" מלשון שובע, שבע בדברי תורה, מה זה "שבע בדברי תורה" וכי אתה אומר פה איזשהו משל או מליצה, הרי לומדים את זה מהפסוק, והפסוק הוא בטח בדווקא, מה זה "משביע עצמו בדברי תורה"? מוכרחים לומר משביע כפשוטו.
כלבא שבוע, לא סתם קראו לו כך הוא היה משביע את כולם בדברי תורה, הוא השביע את כולם על-ידי הקדושה, על ידי הצדקות שלו, היה משביע אותם לעילא כזה, בסוף הוא זכה שהחתן שלו היה רבי עקיבא.
אז עניין של "לשבוע מדברי תורה", יש רעבון בתורה ויש שובע בתורה, כמו שאומר הגאון מוילנא, כמו שלחם סועד את האדם ככה הפשט של התורה סועד את האדם, כמו שיין משמח את האדם, כך הנסתר שבתורה משמח את האדם.
בלימוד התורה יש פה אכילה, אז למעשה הלחם עכשיו משביע מכוח התורה שמשביעה, ויין משמח מכוח התורה שמשמחת, אם עכשיו אני רעב, אמנם בתולדה אני רעב ללחם, אבל בשורש אני רעב לתורה, ככה זה מתפרש, אם אתה אומר שהלחם שמשביע זה מכוח התורה שמשביעה, אז אם עכשיו אני רעב, אני רעב למקור, זה ברור, כי אם אתה אומר שהתורה זה המשלח והלחם זה השליח אז למה אני רעב לשליח או למשלח? ברור שלמשלח שהרי הוא בעל הכח וזה רק שליח שלו, יוצא שאני רעב למקור, עכשיו למעשה אדם לא אכל מהבוקר נהיה רעב בצהריים, לא אכל כל היום נהיה רעב בלילה, הרעב הזה הוא רעב לתורה, רק מה, איך הוא יקבל את השובע? כיוון שאדם נמצא בגוף גשמי, ובעולם הזה אי אפשר לקבל דבר בלי כלים, ההסבר הוא, אם אתה תעשה סעודה אפשר לקבל כלים, תקח לחם גשמי שזה כולל כל מילי דסעודה, תקח יין גשמי שזה כולל כל מילי דשתיה, והסעודה הזאת היא למעשה המשל של התורה שנקראת לחם ויין, תעשה את זה ותקבל תורה, ובזה נבין טעם לסעודה שעושים בסיום מסכת או חג השבועות וכדו'.
כתוב בגמרא לענין כבוד השבת, "כבוד יום קודם לכבוד לילה" ומצד שני כתוב בזוהר שיסדר אדם שולחנו בליל שבת, ואמר רבי יצחק "אף ביום" ומשמע שיום זה פחות? אלא יש שתי בחינות, מצד "קראת לשבת עונג" במקום "קריאה שם תהא עונג" אז הלילה עדיף כי עיקר קריאה של קידוש שבת בדברים זה בלילה, אז העונג עיקרו בלילה כיוון שזה נסמך לקידוש, אבל כבוד יום קודם לכבוד לילה, העיקר בלילה הוא הקידוש, והעונג זה מצד במקום קריאה שם תהא עונג, וביום העיקר הוא הסעודה שזה כבוד יום, יש עונג ויש כבוד, יש אדם שלפעמים אוהב דבר מסויים, יותר תענוג עליו אבל פחות כבוד לאכול אותו, למשל אחד אוכל איזה תבשיל לא כל כך חשוב, ומצד העולם יותר חשוב התבשיל השני, אבל הוא יותר אוהב את זה, אז מצד העונג יש לו, אבל מצד הכבוד אין לו.
וודאי שכבוד זה קשור לבוקר של שבת, שהטור כותב שליל שבת כנגד "שבת בראשית", בוקר דשבת כנגד "שבת מתן תורה", מנחה דשבת כנגד "שבת משיח" בשבת ניתנה תורה לישראל וזה בבוקר, ולכן קוראים בתורה, כשקוראים בתורה זה כנגד מתן תורה, יש מתן תורה כל שבת ושבת מחדש על-ידי קריאת התורה, כמו שכתוב "כבוד יום עדיף", עושים תבשיל חשוב, לכבד את היום, כמו שבשבועות צריכים לעשות סעודה, אפילו מר דבריה דרבינא שהיה כזה חסיד שמתענה כל השנה, אבל בשבועות הוא לא מתענה כי מתן תורה, ממש ביום זה בפועל ואפשר לקבל תורה ע"י סעודה כמבואר.
בשבת ניתנה תורה לישראל, כלומר התורה ניתנה בחג השבועות, בתאריך חודשי של ו' בסיון או ז' בסיון, זהו תאריך חודשי, תאריך שבועי זה שבת, תאריך חודשי הוא פעם בשנה וזה משפיע לכל השנה, אבל לגבי החלוקה של השבוע השבת משפיעה, השבת היא משפיעה כי יש בתורה "גן סדרים", "ויטע השם אלוקים גן בעדן מקדם" כתוב בזוהר שזה "ג"ן סדרים" דאורייתא, כלומר התורה צריכה להתפרס "לג"ן סדרים" ויש לנו פרשיות בתורה, פרשה פתוחה פרשה סתומה ומה שבלשון העולם נקרא "פרשיות" - קוראים לזה "סדרים", "פרשת וישב" לא נכון כל-כך להגיד "פרשת" וישב, יש הרבה פרשות בפרשת וישב, אלא זה נקרא "סדר" וישב, "סדר" וישלח, וכן הלאה, הסדר הזה נקרא הנושא, פרשה זה חלוקה בתוך הנושא, וזה "גן סדרים דאורייתא" וזה מתחלק לפי השבתות, יש ג"ן (חמישים ושלוש) שבתות בשנה, וג"ן (חמישים ושלוש) סדרים דאורייתא (כשמונים את ניצבים וילך כפרשה אחת) , וזה לא מקרה, אלא הגן סדרים דאורייתא יוצרים גן שבתות בשנה, זה התורה עצמה מחלקת את השנה לגן שבתות כי התורה צריכה להתפרס על כל השנה, זה תיקון כזה שעל השנה תתפרס התורה, כי השנה זה יחידה בפני עצמה, והתורה צריכה על-ידי גן סדרים שלה להתפרס על כל השנה, וזה נעשה על-ידי גן שבתות, שהתורה עצמה מחלקת את השנה לגן שבתות, כדי שיהיה "גן סדרים דאורייתא".
אם כן יש מתן תורה בשבת ובשעה שאדם אוכל את סעודת שבת זה לא באופן של רעב כמו שאנחנו רגילים שאדם רעב בלילה הוא אוכל בלילה, וכן ביום, ביום שבת לא זה המאפיין של הסעודה, אחד התפלל בנץ חזר בשעה תשע בבוקר, והוא לא כל-כך רעב בדיוק לאכול כרגע, הוא כן יאכל, אף על פי שהוא לא רגיל ביום חול לאכול בשעה תשע, הוא רגיל ביום חול לאכול בשעה שתים עשרה בצהרים, אבל בשבת קודש לא זה המאפיין פה, אלא זה העניין שאני צריך עכשיו לאכול, ועוד יותר רואים שלא רק שאוכלים אלא אפילו רוצים לאכול, כי האדם רעב לתורה, כי עכשיו זה מתן תורה, זה זמן של תורה, ושבת בבוקר זה תורה, והשפעת התורה זה לא רק בקריאת התורה, קריאת התורה זה המרכז כמובן, לכן צריכים לשמוע כל מילה, ולכוון לכל מילה שאומר החזן זה המרכז כי זמן זה של השפעת התורה כל הזמן רצוף, מעלות השחר של שבת, עד חצי שעה אחרי חצות לפחות, זה זמן השפעה של תורה רצוף ולכן רואים שאפשר ללמוד יותר טוב בזמן הזה, יש ישוב הדעת הכי גדול. וזה מאד חשוב לנצל את הזמן הזה! זה השפעה של תורה "ישמח משה במתנת חלקו, כי עבד נאמן קראת לו, כליל תפארת בראשו נתת, בעומדו לפניך על הר סיני, שני לוחות אבנים הוריד בידו, וכתוב בהם שמירת שבת", אתה אומר במפורש כאן בתפילה בבוקר, שאתה מדבר כאן על מתן תורה, אמרת במפורש, בלי להסביר את זה, אפילו לא נסביר את כל דברי הפנימיות והרמזים שיש פה אלא אפילו פשט: "כליל תפארת בראשו נתת בעומדו לפניך על הר סיני", כל מילה כאן מדוקדקת בדווקא, תיקנו את זה אנשי כנסת הגדולה, זה לא הקדמה מסויימת בכדי להגיד "ושמרו בני ישראל את השבת" זה לא הולך ככה בחז"ל, אלא זה בדווקא, והכוונה היא שעכשיו משה רבינו עולה להר סיני, ומקבל את שני לוחות האבנים ומורידם בידו וכתוב בהם שמירת שבת.
"ישמח משה" עכשיו משה רבינו שמח, הוא עולה כל פעם בשבת לקבל תורה מחדש, הוא נותן אותה לעם ישראל על-ידי קריאת התורה, כל אחד לפי מה שמבין, יש כאלה קוראים בתורה בעבודה עצומה, הרב מצאנז הקודם, היה מסוכן מאד בליבו, כשהיה קורא בתורה, הוא התעקש דווקא הוא לקרוא, כי הוא אמר שאין מי שיכול לקרוא באמת, שהרי צריך לקרוא באימה וביראה ברתת ובזיע! וכנראה שלא היה אחד כזה שיכול לקרוא כמוהו, אז יוצא שקריאת התורה זה מתן תורה.
כשאדם בא להמשיך מתן תורה, הוא ימשיך על-ידי סעודה, כמו שכתוב "לא ניתנה תורה אלא לאוכלי מן" ומתקנת הגמרא "לא ניתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי מן" מה זה אוכלי מן, כזה אוכל שיכולים לדרוש את התורה על-ידו, ואם לא היית אוכל את המן אף שזו פעולה גשמית לא היית יכול לדרוש את התורה, כך שלמעשה המן הזה גורם לך לדרוש את התורה, זה אומר שיש כאן כלי כזה שאתה יכול לקבל יותר טוב את התורה.
בסעודת הבוקר של שבת באמת זה נס, וכל אחד ירגיש בעצמו, כי ביום חול הוא לא יוכל לאכול כזה אוכל בשעת בוקר כזו, אפילו שלפעמים יש ברית בשעה עשר בבוקר ומביאים סעודה בשרית קשה לאכול, האדם מעדיף משהו חלבי בבוקר, אולי בברית זה יותר קל כי זה סעודת מצווה זה מסתדר קצת, ויש בזה "בתת השם לכם בבוקר לחם לשבוע" רק בערב קיבלו את הבשר לא בבוקר, בבוקר קיבלו את הלחם, וזה ענין עמוק בנפש, שאדם בבוקר קשה לו לאכול בשר ובשבת הפוך, אם תביא לו עכשיו משהו חלבי הוא לא יקבל את זה, תביא לו איזה כוס לבן או אשל בשבת, הוא לא יקבל את זה, מה שהוא רגיל בבוקר יום חול בשבת נהיה לו הפוך, זה נס שאי אפשר להבין איך אפשר בשבת לאכול כזאת סעודה בשרית גדולה, זה אומר שכיוון שיש עכשיו מתן תורה אז יש רעב לתורה ואי אפשר לקבל את התורה אלא על-ידי כלים, כמו שאני לא יכול לשתות תה, רק על-ידי כוס, עם כל זה שהכוס בעצמותה אי אפשר לשתות ממנה כלום, היא כלום אבל היא הכל, כך אתה לא יכול לקבל את התורה בלי הכלי, אם כן, אתה לוקח כלים גשמיים, ועל-ידי כך אתה שבע, ממה אתה שבע עכשיו? מהתורה, התורה שהיא מתלבשת באותו כלי גשמי, אתה שבע ממנה, השובע זה שובע לנפש, והשובע לנפש לא יכול לבוא מדבר גשמי, זה צריך לבוא מדבר רוחני, יש השפעת התורה, ולכן אתה למעשה רעב לתורה, ואתה מקבל את זה על-ידי האוכל.
למעשה הרעב הוא לא לאוכל אלא לתורה, רק אי אפשר להשביע את הרעב הזה בלי לקבל את האמצעי של האוכל, שהוא למעשה מביא לי את התורה, ואני שבע מהתורה, רק אני לא יכול לקבל את זה בלי האוכל, אז אני סובר שאני שבע מהאוכל וזה לא נכון, רק מה שיש טעם שנראה לך שאתה שבע מזה וכדומה, אכן יש בזה משהו, הרי זה לא שקר גמור, שהרי גם הכוס שהחזיקה בתוכה תה היא נעשית חמה, עכשיו אתה תיקח את הכוס תה היא כמובן חמה, יש בה גם משמעות, ואף שבכוס זה רק הטמפרטורה, אבל גם כלי שבישלו בו סעודה, גם כן יש בו טעם, כמו שרואים שכלי שבישלו בו חלב, אסור לבשל בו בשר, ואם בישלו בו בשר דנים את זה כאילו שכל דפנות הכלי מלאות חלב, ואם אין פי שישים בנפח של הכלי הפנימי יותר מאשר הדפנות שלו, נאסר כל התבשיל, (אם זה באותו יום) , אתה דן את הכלי כאילו הוא מלא חלב, כלומר "טעם כעיקר דאורייתא" יש בו משהו, וכי אפשר לאכול את הכלי הזה?! אם אחד עכשיו ינסה לאכול את הסיר הזה כדי לקבל את הטעם של הבשר הוא יכול לשבור שיניו אולי ירגיש את הטעם בשר בסוף, אבל זה כלום לעומת התבשיל ואותו הדבר כאן, שאני עכשיו אומר שיש טעם באוכל ויש שובע באוכל זה נכון, אבל השובע הזה זה רק מחמת שהוא למעשה כלי שמעביר את התורה, התורה זה עיקר השובע, עכשיו נעשה קל וחומר, אם אדם לא קיבל את התורה כי הוא לא בן תורה אז למעשה התורה לא השביעה אותו, רק כיוון שהאוכל יש בו כוח להעביר את התורה, והוא השתמש בכלי שמעביר את התורה, אז הוא כבר שבע מהכלי הזה שמעביר את התורה, אם זה שרק משמש צינור לתורה כוחו כך להשביע, מה קורה עם התורה בעצמה, אתה רואה סיר בשרי יש בו טעם, אתה לא יכול להכחיש את ההלכה, "טעם כעיקר דאורייתא" וזה איסור דאורייתא, היום לא מרגישים את זה כל-כך בגלל שהסירים שונים, אבל בעקרון רואים יש בזה טעם, וכי אתה יכול להשוות בכלל את העטיפה לתוך התבשיל, אחד יאכל את הסיר כדי לקבל את הטעם של הבשר, ואחד יאכל את עצם הבשר זה הבדל שמים וארץ, אם אתה רואה שאוכל משביע כ"כ, מה קורה בתורה עצמה, אם רק המשל עושה שובע, מה קורה עם הנמשל בעצמו זה מאד משמעותי.
אצל האמוראים אנחנו לא יודעים מה היה "בישרא דתורא", אצלם היה כל דבר ודבר מביא איזה משהו אחר בתורה, כלומר עיקר הסעודה זה לחם, ולחם זה דעיקר התורה, אבל בזה עצמו גם כן יש עדיין "פירוט", שהרי אמנם הלחם כולל את הכל, אבל יש גם דברים שאמנם הם כלולים בתוך הלחם, אבל יש להם גם שמות משנה כמו סעיפים בסימן, כמו שהלחם הוא נקרא הסימן, והסעיפים שבתוך הסימן זה כל דברי הסעודה, או כמו פרק משנה ויש בו עשר משניות, שם הפרק זה- "הלחם" והמשניות בפנים זה- "מילי דסעודה", דוגמא נוספת: פרשה, יש בה פסוקים, פרשה זה הלחם, הפסוקים זה מילי דסעודה, אצל רב נחמן היה כזה דבר שאצלו אם לא היה "בישרא דתורא", הוא לא הבין את הפרט הזה בתורה, לחם היה נותן לו כללות, הפרט הזה של השאלה המסויימת הזאת פה היה תלוי בבישרא דתורא, זה לא במקרה הרי הגמ' אומרת שהבשרא דתורא והשאלה הזאת הם חברותא, אתה יכול להגיד לו גם שאלה אחרת, כך שבדווקא השאלה הזאת המסויימת הזאת היא שתלויה בבישרא דתורא (שהרי בגמרא אין מקרה) !
הגמרא נכתבה ברוח הקודש, כל אחד רואה שהיא נכתבה ברוח הקודש, אי אפשר להבין את זה אם זה לא רוח הקודש, את האיסוף הזה את הצורה הזאת, את העיתויים האלה, כגון יש מקומות שכתוב אמר רב אשי ברותא היא (כלומר מימרא חיצונית דהיינו שאין לאומרה ע"פ המסקנה) אז אם זה ברותא מה צריך להגיד את זה אלא אעפ"י שמימרא זאת ברותא אבל כן צריך לומר אותה, מי שלמד את זה קיים מצוות תלמוד תורה, אם לא קיים לא היה כתוב את זה בגמרא, וכי כתוב את זה סתם לעשות לי ביטול תורה, אם מישהו טעה באמוראים אני צריך לדעת מה שהוא טעה הרי הוא בין כך בעצמו חזר בו, רב אשי עצמו כותב את זה על עצמו שהוא חזר בו, אז אם הוא עצמו כותב על עצמו שהוא חזר בו, למה לא ימחק את זה? אלא גם מה שאמר קודם זה תורה בעצמו ומה שחזר זה לגבי האמת, אבל אלו ואלו דברי אלוקים חיים, ואפשר מהברותא הזאת ללמוד המון דברים כידוע.
הגאון מוילנא זצ"ל יכול להסביר לנו מה הקשר בין השאלה הזאת לבין "בישרא דתורא", (אם אנחנו נבין מה שהוא יגיד) "בישרא דתורא" ודאי שהוא קשור לחטא העגל, כמו שנאמר בפסוק "וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב" בתורה כתוב "עגל", בתהילים כתוב "שור", אז רואים ששור זה חטא העגל, שהוא גרם שיהיה שכחת תורה, ואם אדם אוכל "בישרא דתורא" על-ידי כל הקיום של השחיטה, הניקור ומליחת הבשר כדין וכדת, התקדשות שהוא מתקדש "התקדשו למחר ואכלתם בשר" כמו שהאמוראים ורב נחמן יודעים מהי אכילת בשר, על-ידי כל ההכנות האלה, הוא מסלק את חטא העגל ממנו באופן פרטי, באופן מסויים על כל פנים לא לגמרי, כי עדיין לא היתה תחיית המתים, עדיין יש מיתה בעולם אבל במידה מסוימת לגבי התורה הוא נקרא "תורת חיים" תורה זה נקרא חיים, וממילא הוא סילק מעצמו קצת חטא העגל באכילה, אותו שור הזה שהוא קלקל את התורה, ר"נ תיקן את זה, והוא יכול לפשוט את הספק המסויים הזה, חמשה דווקא או לא.
למעשה אנחנו לא מבינים מה שנעשה לפנינו, אתה רעב למשהו מסויים ולא יודע למה אתה רעב, זה כמו תינוק שהוא רעב והוא לא יודע שהוא רעב, אז הוא צורח לאמא שלו, והוא לא יודע מה סיבת הבכי שלו, הוא רעב ולא רוצה לאכול, המוח שלו לא מספיק מפותח כדי לקשר בין הרעב לבין הצורך לאכול, המוח צריך לקבל טלפון, הרעב אומר "זה מציק למוח", הוא מרים טלפון למרכז הבקרה "תביא עכשיו תיאבון לאכול" אבל מי שאצלו לא מפותח ועדיין לא קלט שהאוכל משביע, אצלו אין טלפון למרכז הבקרה שלו, כי אצלו זה לא במודעות.
וכן אדם שרעב לא יודע על מה הוא רעב בדיוק, אדם יאמר "אני עכשיו רעב ללחם" לא בטוח שהוא יודע בדיוק למה הוא רעב, הוא באמת רעב לתורה, והתורה הזאת כמובן תבוא רק על-ידי הכלים הגשמיים.
ועכשיו נבוא ונשאל מה קורה בימים כאלה שצריך לצום בהם? גם ביום הכפורים יש מתן תורה.
יום הכפורים זה לוחות שניות, זה גם מתן תורה, וזה בלי אוכל, יש גם תיקון כזה של מתן תורה בלי כלים, יש כל מיני תקונים, באופן טבעי כל פעם שאדם מקבל תורה צריך כלים, כמו שכל מצוה ומצוה צריכים כלים, ובלי כלים אי אפשר לקבל כלום, כי אם אתה אומר שהנשמה עצמה לא יכולה להיות בעולם בלי גוף, זה אומר שכל מילי דנשמה, כל המצות צריכים כלים, אתה רוצה לקבל הארת תפילין? חייב עור של בהמה. אתה לא יכול להגיד עכשיו אני אעשה יחודים וכך וכך, אף על פי שעיקר המטרה של הנשמה לקבל תפילין, זה לקבל את היחודים של התפילין, אבל אתה לא יכול להגיד את זה, אם לא תניח תפילין, אם לא תקח כבש ואת הצמר שלו ותעשה ציצית, עם כל הכבוד של כל היחודים וכל הכוונות, ויש אין סוף כוונות בציצית ותפילין, לא תצא ידי חובה כי הכלי מעכב, ובלי הכלי אי אפשר, כמו שאי אפשר לקיים את הנשמה בלי גוף בעולם כך אי אפשר לקיים "מילי דנשמה" בלי "מילי דגוף" אבל יש זמנים כמו יום הכפורים, כמו יום תענית, שאז העולם הוא חורג ממנהגו, חורג מהכלים שלו, יום הכפורים העולם מתעלה מעל הכלים שלו, זה יומא דנשמתא שלא צריכים את הכלים כל-כך, הנשמה נמצאת בעולם לא כל-כך בסיוע הגוף, כי הגוף הוא מעונה באותו יום, כאילו הנשמה נמצאת לבד בעולם, הגוף הוא משמש ככלי קטן, וודאי שאם לא יהיה גוף, לא תהיה נשמה, אבל הוא קצת דועך מתוך העינוי שלו, אז אפשר לקבל תורה בלי הכלי, זה ביום כיפור אבל לא בשאר השנה, לפעמים לא צריכים את הכלים, והתורה יכולה להינתן בלי זה, וזה תורה מאד מעולה, תורה שניתנת בלי כלים היא תורה יותר גלויה, וזה נקרא לוחות שניות, שזה התקבל ביום הכפורים, ותורה גלויה כזאת, זה מצד יום הכפורים, ומצד תשעה באב, או ביום תענית אחר של אבלות וכו'. זה אומר שהכלים קצת התרופפו, נשברו ולכן אי אפשר לנצל את הכלים האלה (סעודה) ביום הזה, אז מקבלים תורה באופן אחר, זה תיקון כזה שהכלים כאן לא יהיו בפועל, אי אפשר ביום כזה לקבל באופן אחר, אבל באופן רגיל, הצורה לקבל היא רק על ידי כלים.
בעניין קרבן כתוב דיני "מחשבת פיגול", לדוגמא קרבן תודה, נאכל ליום ולילה, אם חשב בזמן שחיטה לאכול את הקרבן למחר פיגל וחייב כרת על אכילתו, זה מובן, הוא רצה לאכול מחר ואם הוא יאכל מחר זה נקרא נותר, ונותר זה חיוב כרת, אבל אם אדם חשב בזמן שחיטה להקטיר למחר את החלב פיגל וחייב כרת, והרי אם הקטיר בפועל שלא בזמנו את החלב, לא עבר איסור כרת וגם לא איסור לאו, הוא עבר איסור של "מקטיר שלא בזמנו", והוא לא איסור לאו. אז למה לגבי מחשבת פיגול של הקטרת החלב חייב כרת? מה כאן בדיוק העניין? אלא אומרת הגמרא: שהוקשה אכילת מזבח לאכילת אדם, הפירוש שמזבח אוכל, כביכול 'השם אוכל', הרי שולחן גבוה זה שולחן של השם, מה המשמעות של זה אנחנו לא יכולים להבין את זה, אבל יש פה "אכילת גבוה", הגמרא אומרת שמותר להקריב נדרים ונדבות למאן דאמר שמותר להקריב ביום טוב, (יש מחלוקת על זה, אנחנו פוסקים שאסור להקריב ביום טוב רק שלמי שמחה מותר) אבל למאן דאמר שמותר, הטעם הוא "שלא תהיה כירתך פתוחה וכירת רבך סתומה", רבך זה ה', וכי יש לו כירה אי אפשר להבין את זה, ה' אוכל, מה המשמעות של זה? זה מפחיד לשמוע את זה ועוד אני מצורף לאותה סעודה עצמה, שהרי מאותו אכילת גבוה, מתוך אותו הקרבן האדם אוכל, אם עכשיו היה הגאון מוילנא ויושב פה ואוכל ולא צריך להגיע לגאון מוילנא, החזון איש יושב פה עכשיו ואוכל, מישהו מסוגל לאכול איתו בשולחן? לא! לא מציאותי! עכשיו ה' אוכל, ואתה אוכל את אותו האוכל, והשם מצווה אותך להצטרף אליו, וזה כמו כפרה, כמו שהמזבח מכפר באכילתו, כך באכילתך יש כפרה, זה זמן כפרה באכילה, למשל לגבי חטאת כתוב "אכלו אותם אשר כפר בהם" כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, אמנם זה לא אותו דבר ממש כמו כפרת מזבח שהרי זה לא מעכב אבל זה מוסיף בכפרה, בוא תראה מה המשמעות של התחברות שיש על-ידי הכלים האלה ששמם סעודה.
אתה מגיע לסעודה של קרבן, אתה ממש מצורף, ועל-ידי זה הוא מעביר לך את המשמעות של הגבוה שיש בתוכו, לא רק מעביר לך את התורה, הוא עושה אותך משותף עם השם, השם כביכול "אוכל איתך ביחד", אלמלא מקרא שכתוב אי אפשר לומר את זה, בורא עולם כאילו מיסב איתך ביחד לאכול או בוא נגיד לא מיסב איתך ביחד, אתה אוכל שיריים אבל שיריים של בורא עולם.
אם עכשיו מביאים כל מיני שיריים מקברי צדיקים, היום זה כבר חלש דחלש לא מעריכים את זה, אבל פעם בדורות שעברו מי שהיה מקבל שיריים של צדיק זה היה מאד משמעותי, היה אחד הרופאים בחוץ לארץ רופא יהודי, שהיה רופא בינוני ברמה שלו, לא למד הרבה רפואה, והיה נותן כדורים לחולים, וכולם היו מתרפאים והרופאים הגויים התקנאו בו, הם למדו הרבה יותר ממנו רפואה, והיו הרבה יותר ברמה ממנו, ושאלו אותו מה קורה עם כל הכדורים שלך שאתה נותן להם והרי הרמה שלך ברפואה היא ממוצעת, ואנחנו הרמה שלנו היא יותר גבוהה, ואנחנו לא מצליחים לרפא ואתה כן מצליח לרפא, מה הסוד שלך? אמר להם אני חסיד של בעל התניא, והוא נתן לי מהמצה שהוא השאיר בליל פסח, ואמר לי לפורר אותה בכל הכדורים שאני נותן.
וכן היה בירושלים דוקטור פולק, שהיה מרפא חולים באופן נפלא, והתרופות שלו היו מועילות הוא היה צדיק, כל מוצ"ש היה מקבל מהמהרי"ל דיסקין מהבשמים שהוא הריח בהבדלה, טוחן את זה, וכך היה מרפא, כלומר שיריים של צדיק זה משמעותי מאד, וזה אני אומר שיריים של צדיק כמו המהרי"ל דיסקין, וכמו בעל התניא שלפני מאתיים שנה, תיקח שיריים של הרמב"ם, שיריים של אביי ורבא, שיריים של ישעיה הנביא, ירמיה הנביא, יחזקאל הנביא, שיריים של משה רבינו בטוח מי שיאכל שיריים של משה רבינו, שיאכל מה שיאכל, ואפילו גם אם נרד פחות, משה רבינו רק נגע בזה, רק אמר לך "זה שיריים שלי", תאכל מזה אפילו שני קילו בשר, לא תצטרך לבית הכסא, בטוח.
ארבעים שנה במדבר, המן ירד לישראל בזכות משה רבינו ולא היה אף אחד שצריך לבית הכסא ארבעים שנה רצוף בזכות משה רבינו, בטוח שגם בבית המקדש שאכלו, כמעט לא היו צריכים לבית הכסא, מה שכתוב במסכת תמיד שבית הכסא של כבוד היה שם, זה רק בעלמא כזה, כמעט לא היה צריך, כי זה משונה מאד אם תגיד לא ככה, כי המשנה במסכת מידות מונה את כל מה שהיה בבית המקדש, והיה שם בית כסא של כבוד אחד בלבד, כמה כהנים יש שם כל יום וכמה לוים יש שם כל יום המשנה במסכת ערכין מונה, שלא פוחתים משני נבלים ואין מוסיפים על ששה, אין פוחתים משני חלילים ואין מוסיפים על שנים עשר, זה רק הלויים, והכהנים, כהני משמר כמה היו שם כל יום? אתה מחלק את כל הכהנים לעשרים וארבע משמרות, וכל משמרת לכמה בתי אב, כמה מאות כהנים כל יום צריכים להיות שם, ובית כסא של כבוד אחד! וגם האחד הזה בקושי צריך אותו, לא היה עליו שום תורנות, כתוב פעמים סגור פעמים פתוח, בקושי צריך אותו, כמעט לא הייתה פסולת, וכל זה בית שני, בית ראשון לא כתוב כלום בית ראשון הכל סתום וחתום מאיתנו, בית ראשון אפילו בית כסא אחד אני לא יודע אם היה שם, בית שני היה קצת גשמיות, טיפה יותר מבית ראשון, חמישה דברים חסרו, זה כבר אומר שחסר קצת מהאור של התורה, כמו שכתוב במהר"ל מפראג "כל החמשה זה הכל אור", וכל זה פלא גדול, כזה נס בית כסא אחד אולי בשביל כהן אחד שנכשל בעבירה, אולי אחד שלא היה מכוון טוב, שהיה צריך להגיע להתפנות, אבל סתמא לא היה צריך.
למעשה, אנחנו אוכלים שיריים של משה רבינו עד היום, שכתוב בגמרא, "והיה אמונת עתיך חוסן ישועות חכמת ודעת", אמונה זה "סדר זרעים", "עתיך" זה סדר מועד, "חוסן" זה סדר נשים, "ישועות" זה סדר נזיקין, "חכמת" זה סדר קדשים, ו"דעת" זה סדר טהרות. למה אמונה זה נקרא "זרעים"? שמאמין בחי העולמים וזורע. הקדוש ברוך הוא הוריד לישראל מן במדבר ארבעים שנה, והמדרש אומר: שאלו תלמידי רשב"י את רשב"י: למה ירד מן כל יום שירד להם פעם אחת בשבוע-לכל השבוע או אפילו יותר מזה? שהרי לבורא עולם אין בעיה של מקררים שהרי הכל היה בנס, מי שהשאיר למחר היה בו תולעים, בשבת לא היה בו תולעים, סימן שהכל לפי המציאות, הרי לא שייך אצלם קלקול, כמו שלא היו צריכים כביסה ארבעים שנה, לא היה בהם רימה ותולעה ארבעים שנה, לא הוצרכו לנקביהם ארבעים שנה, אז אין בעיה לשמור את המן הזה כמה שרוצים, אז למה ירד להם מן כל יום, ענה להם רשב"י: "כדי שישאו עיניהם לשמים כל יום" כך אמר הרשב"י לתלמידיו. שכל יום ישאו עיניהם לשמים, לא שישאו עיניהם כפשוטו כמו בדרגה שלנו, הם לא צריכים כפשוטו, אלא שישאו עיניהם ברמה שלהם. וזו דרגה גבוהה מאוד. כמו שמצינו שמשה רבינו מרים את היד שלו אז עמלק מסתלק, וכן שמסתכלים על הנחש השרף מסתלק, אצל דור דעה פעולות אין סופיות טמונות במושג של "נושאים עיניהם".
"חדשים לבקרים, רבה אמונתך" כל יום אדם צריך לשאת את עיניו לשמים שוב ולהתחדש באמונה כי אם לא כן יש לו יצר הרע שמתחדש בכל יום, כל בוקר ובוקר הוא שיעור באמונה, אנחנו לא רואים את זה כל-כך אבל זה אכן כך, שהרי מספר הניסים שיש כל יום בבוקר זה מחייב להוסיף אמונה כי אם אתה רואה עוד נס, אז זה צריך להוסיף עוד אמונה, מוסיף אמונה למי שהוא מתגדל וחושב אמונה, אז אחרי כמה שנים הוא מרגיש ונהיה יותר מאמין, כי מוסיף אמונה רק למי שחושב ומעיין בדבר, זקני תלמידי חכמים כל זמן שהם מזקינים, דעתם מתיישבת עליהם, כי כל רגע נוסף להם אמונה, הרב מויז'ניץ האמרי חיים זצ"ל הקודם, שאלו אותו למה הוא לא מקדים את תפילתו והשיב "כיוון שכתוב זקני תלמידי חכמים דעתם מתיישבת עליהם, אז אני מרגיש שכל רגע אני יותר מיושב, אז עדיף לחכות, עוד חמש דקות"...
ביארנו לשאת עיניים כל יום זה ענין של תוספת אמונה, ומצב זה היה לעם ישראל במדבר ארבעים שנה, כשהם באו לארץ ישראל נאמר להם עד עכשיו הייתם בשמים, ועכשיו אתם תהיו בארץ, דור המדבר זה נקרא בשמים, כי משה רבינו פני חמה זה כנגד השמים, ופני יהושע כלבנה זה כנגד הארץ, ועכשיו אומרים להם אותה אמונה שהייתה לכם בשמים, תאמינו גם עתה בארץ, כלומר עד עכשיו שהאמנתם ובא לכם לחם מן השמים, אתה יכול להגיד שהעננים מורידים לחם, עננים מורידים מים זה אני יודע לפי חוקי הכימיה פיזיקה והביולוגיה של העולם, שזה גם פיזיקה בעיקר רוחנית, שמתבטאת אצלנו בגשמיות, זה אותו דבר ממש, כמו ירידת לחם מן השמים, זאת אומרת יש חוק רוחני שאומר שמים יורדים מהשמים, החוק הרוחני הזה, זה חוק שהוא סתרי תורה, וזה מתבטא בגשם, אבל זה חוק רוחני שהוא סתרי תורה, אומרים חז"ל "גדול יום הגשמים יותר מקיבוץ גלויות, יותר מתחיית מתים", אתה יודע מה זה תחיית המתים? כל העולם מחכה לתחיית המתים, זה שיא, אתה מבין יש פה איזשהו גשם שיורד ממקום מאד גבוה כמו תחיית מתים, והוא עושה את הפעולה שלו, וזה מחבר שמים וארץ, וחיבור שמים וארץ זה תחיית המתים, כי השמים זה הנשמה והארץ זה הגוף, אם אתה מחבר אותם, "ישמחו השמים ותגל הארץ", אז זה תחיית המתים, זה השורש של תחיית המתים, אנחנו לא רואים את זה, אבל יש תחיית המתים נסתרת ביום גשמים, לכן יום הגשמים הוא יום רצון גדול וצריך להתפלל בו יותר והיה השבוע כמה פעמים כאלה עת רצון, זה סימן טוב מאד, סימן לעת רצון, סימן שיש תחיית המתים רוחנית, וכל אדם יכול לקבל מתחיית המתים הזאת לעצמו קצת, יכול להתחיות מזה, יש בו חלק מת, כל אדם יש בו חלק מת, יכול לחיות את החלק המת הזה. יום הגשמים אותו חידוש גדול שאתה אומר שכאן הלחם יורד מהשמים, בעוד שאין שום חוק, אין שום גיבוי, זה אומר ומראה שה' יתברך הוא עושה את הכל, ואין שום הבנה טבעית לזה, כך אותו דבר בדיוק גם במה שנראה לך שיש חוק ביולוגי שהארץ מוציאה את הלחם תדע ותכיר שזה אותו דבר כמו שיצא מהשמים, ממש אותו דבר, וכי יש סברא שהארץ תוציא לחם יותר מהשמים?! לא, דווקא השמים יותר יכולים להוציא יש להם יותר כוחות, יותר אנרגיה ויותר מים, והארץ יש בה הרבה חול, וכל מיני פסולות שאין את זה בשמים, אז כמו שראית עכשיו שירד לחם מהשמים, ואתה לא מבין את זה, אז גם שיוצא מהארץ
זה אותו הדבר בדיוק, רק אתה רגיל לזה, וזה הפירוש: "מאמין בחי עולמים וזורע", אני מאמין עכשיו כמו שהייתי מאמין ארבעים שנה במדבר.
משה רבינו נפטר בז' אדר ואז פסק המן מלרדת, ושלושים יום אכלו ישראל מהמן שנשאר בכלים, כבר לא ירד מהשמים כי משה רבינו הסתלק לא רואים את הגילוי משמים כל-כך, רק רואים זכר לזה, ואחרי שגמרו לזכור שלושים יום, ששלושים יום זה זמן של "זיכרון", אמרו להם: "עכשיו תזרעו", אבל לזרוע בתורת שאתה יודע עכשיו שגם הלחם היוצא מן הארץ זה יורד מהשמים אותו דבר בדיוק, כלומר: אותו גשם שיורד עכשיו מהשמים הוא המוציא את הלחם מהארץ, למעשה במדבר זה נעשה בקיצורי דרך, במקום שירד גשם מהשמים ויוציא לחם מהארץ, הוא מקצר את הדרך ואומר "אני באופן ישיר יוריד לך את הלחם מהשמים" כי מי שהוא ישיר קרוב לה' בלי אמצעי כמו דור המדבר שאצלם לא היה אמצעי להתקרב לה', אלא זה עצמו נטו של קירבה, אז בתורת שכזה תקבל מיד מהשמים את הלחם עצמו, אחר כך שנכנסים לארץ זה כבר מתחיל להיות פחות, יותר אמצעי, אני צריך להגיע לאיזה משהו כדי להתקרב לה', אני לא יכול להגיד אני מתקרב לה' נטו, צריך איזה אמצעי מסויים בשביל שלא לשמה, שבזה אני מתקרב לה', אם יהיה כך וכך, יהיה לי כך וכך, מצד שלא לשמה אני אתקרב לה' אני צריך איזה סיוע מסוים, אז גם הגשם כבר לא יוריד לך מהשמים מיד את הלחם, אלא על-ידי סיוע, הוא יוריד את המים, והמים יכנסו לארץ והם יוציאו את הלחם, כי כבר יש צד שלא לשמה, אבל בעצם זה אותו נס עצמו, ואדרבה יותר קל באמת להוריד לחם מהשמים, שהרי השמים זה למעשה המקור של הארץ, אז אם במקור עצמו לא יהיה לחם, אז בתחנה כן יהיה? אתה רואה שכל הארץ מה שהיא מתפרנסת זה מהשמים, אז אם מן הארץ עצמה שהיא בסך הכל רק מתפרנסת מהשמים, יכול לצאת לחם, כל שכן מהשמים עצמם שהם מפרנסים את הארץ, בטח שיכול לצאת לחם אלא לא ראויים לזה כי לחם מהשמים בלי אמצעי זה רק מי שעובד את ה' בלי אמצעי, זה נקרא לשמה.
לשמה זה אותיות משה, משה רבינו זה נקרא, "לומדי תורתך לשמה", משה רבינו היה אצלו "לשמה", שלא צריך שום אמצעי, הלשמה זה המציאות זה כמו נשמת חיים, וכי אתה צריך איזה אמצעי לנשום אם הנשימה זה לגוף, אז תורה לשמה זה הנשימה של הנשמה, כלומר האוויר שלנו מחייה למעשה את הגוף, ואתה מבין שזה חיים, וכאן זה נשימה של תורה, זה מחייה את הנשמה באופן ישיר, זה ישיר לנשמה, כמו שהיום עובר כל דבר דרך הגוף, אבל בזמן דור המדבר או בזמן בית המקדש, היה עובר ישר סטרילי לנשמה, קטורת זה ריח שהנשמה מריחה, היום אנחנו מריחים ריח וזה מאד חלש, כי הגוף צריך להריח בחמשת החושים שלו. וכיוון שכתוב "כל הנשמה תהלל יה הללויה" הוא צריך עכשיו להעביר מחמשת החושים האלה לנשמה, כי צריך להעביר את זה דרך הדבר הגשמי, אז כבר לא כל-כך תופסים את הריח, אבל קטורת זה לא עניין שצריך להעביר דרך החוש הגשמי, זה מקבל מיד בתוך הוריד, כמו שיש היום אינפוזיה, אם אדם נמצא במצב יותר קשה, כדורים לא יועילו כי זה צריך לבוא דרך עיכול ובעיכול יש ברוטו אז נותנים לו לוריד ישר, ושהוא מגיע ישר לוריד זה שונה כי זה מגיע ישר לדם לא מקבל את זה דרך העיכול. וזה נקרא ישיר. הקטורת שהיתה בבית המקדש, זה היה ריח שלא עובר דרך הגוף, דרך חמשת החושים, שצריך לעבור דרך האף, והאף יש לו הרבה ברוטו, יש שם חרון אף, חרון אף זה הסתר פנים כזה, הוא צריך לעבור דרך כמה ורידים להגיע למוח, ואז המוח במרכז הבקרה תפס משהו קטן ואומר "יש כאן איזה גירוי של עצב ששמו ריח" וזה עובר כמה וכמה תחנות, ההבדל בין עיכול של כדור לדרך הוריד זה לא הבדל כ"כ גדול, אני לא יכול לתאר אף פעם את המשל כמו הנמשל, כיוון שהמשל הוא גשמי והנמשל הוא גשמי, אז ההבדל בניהם הוא לא כל-כך גדול, הוא רק הבדל יחסי לא הבדל מהותי, אבל כשאתה אומר משל ונמשל ברוחני, אומרים את זה רק כדי לשבר את האוזן, גשמי כלפי רוחני זה הבדל שמים וארץ זה הבדל מהותי, רק אנחנו אומרים משל כדי לקרב את זה קצת לשכל, אבל זה לא מבטא, תמיד המשל הוא חיוור לעומת הנמשל.
אכילה בבית המקדש זה גם אותו דבר, זה אכילה ישירה לנשמה, "מזבח אוכל, כהן אוכל" מה המזבח אוכל את האמורים ולא שייך אצלו פסולת, הוא אוכל את הכל בשווה, שייך אצלו לומר עיכול?! אמנם כתוב "התעכל הבשר במזבח" אבל לא שייך להגיד מיצי קיבה אין בו ולא שייך בו את העיכול, לא שייך להגיד בו את כל הברוטו הזה, אותו דבר כהן, שאוכל בקדשי קדשים שקדושתם חמורה (שלא כתרומה שמותר לכהנות לאכול) ולפנים מהקלעים בלבד, דווקא בתוך העזרה, מי שנכנס בתוך העזרה הזאת בטומאת מת או אפילו טומאת שרץ במזיד חייב כרת, בשוגג הוא מביא קרבן, זה מקום מאד קדוש, אתה הולך ואוכל שם עכשיו סעודה בשר, זה כבוד המקום? ואתה חייב דווקא לאכול שם, אם תצא משם ותאכל את זה חוץ לעזרה אתה עובר בלאו (יוצא נפסל רק מחוץ לירושלים).
אם כן תבין לבד שזו סעודה אחרת לגמרי, זה נקרא אכילה של נטו, הכל נבלע בלי עיכול גשמי, ובקרבן זה למעשה הצירוף של אכילת מזבח ואכילת אדם. ילד בן שלוש עשרה שרק אתמול היה לו בר מצווה אין לו הרבה שכל, יש לו כבש שקיבל מאביו, אמר "הרי זו חטאת", בכוונה מינימאלית, על-ידי הקדשה זו נהיה פה עכשיו כזאת קדושה עצומה שיש פה גם אכילת מזבח וגם אכילת כהן שהוקש למזבח, ילד בן שלוש עשרה, שמע שיש מצווה להקדיש "חטאת", אמר "הרי זה חטאת", תראה מה קרה על-ידי כך, הרי כל סדר קודשים הוא סדר קשה, גירסאות על גבי גירסאות, וקושיות על גבי קושיות, המון גירסאות ולא יוצאים בשלום, כל הפלפולים האלה זה לא סתם, זה מראה לך איזה קדושה נפעלה בדבר הזה על-ידי המילים האלה, אם אתה תופס שאפשר לפלפל ב"הרי זה חטאת". וזה לא אנחנו מפלפלים פה, כל הפלפול של התורה נמצא למעלה בשמים הוא פלפול אין סופי בקודשים, וזה נפעל על-ידי משפט אחד שאדם אומר "הרי זאת חטאת", ועל-ידי כך מגיע מצב של אכילת מזבח ואכילת אדם, כזה עילוי גדול קורה, שני דברים אתה צריך ללמוד מזה: א) צריך ללמוד מה זה בן אדם, ומה הוא עושה על-ידי שלוש מילים. ב) שים לב את גודל הקדושה שחלה פה שע"י ג' מילים נפעל פה "אכילת מזבח" ו"אכילת אדם".
כתוב בתורה "ריח ניחוח אעזה לה'" אומר רש"י: ריח ניחוח אישה לה'- ש"אמרתי ונעשה רצוני". כלומר כל דבר שנברא בעולם יש לו רצון של ה'. ונבאר, כשם שבאדם הראשון היו את כל האנשים שיהיו בעולם, (הגויים זה בהסתר זה הברוטו של האדם הראשון, נקרא להם הציפורניים והשערות של האדם הראשון) ונשמות ישראל זה באתגליא, ישראל זה נקרא עצם האדם הראשון, משה רבינו בא מהמוח של האדם הראשון, האבות מהלב, עבודה שבלב, זו תפילה, יש אנשים שבאו מהידיים של האדם הראשון, מהרגליים של האדם הראשון, כל אחד לפי דרגתו, כל דור לפי מצבו, בימינו זה "עקבתא דמשיחא", כולם מהעקב של האדם הראשון, העקב הזה מאד משמעותי, "נסתכלתי בשני עקביו ודומים לשני גלגלי חמה" זה לא עקב פשוט!
העקב של האדם הראשון הוא יותר מאיר מהגלגל חמה! לא אצלנו, שגלגל חמה אצלנו רואים אותו ממרחק של מאה חמישים מיליון קילומטר, זה מרחק עצום, אז כבר לא רואים אותו כל-כך, ואם מאה חמישים מיליון קילומטר אתה רואה אותו ככה, מה אם תתקרב אליה, והעקב של האדם הראשון כמו גלגלי חמה, כלומר יותר מאיר מגלגל חמה שאתה מתקרב אליו ממש...
אז כשם שבאדם הראשון, כל האנשים שבעולם נמצאים בתוכו, גם הכבש הראשון שהיה בעולם, כל הכבשים שבעולם נמצאים בתוכו. הכבש הזה הגיע למזבח עשה את התיקון שלו. זה אומר שמבראשית מהכבש הראשון של בראשית, דיברו על איך הוא התגלגל בכל הדורות וכל מה שעבר עליו בגלגולים, דור אחד גוי אכל אותו, דור אחד רשע עשה מה שעשה בו, אחד חרש בו כלאיים, לפני עשר דורות, לפני עשרים דורות, היה הרבה היסטוריה, עכשיו הגיע הכבש הזה לתיקון שלו מהכבש של בראשית זה מתקן את כל הגלגולים שלו עד הכבש הראשון, "עכשיו נעשה רצוני", "אמרתי ונעשה רצוני". זה הגיע לתכלית שלו. ואין תכלית יותר מאשר להתקרב לה', וזה מסלק את כל החסרונות למפרע. לכן גם כל קרבן מסלק את כל העבירות למפרע, כמו שהכבש הזה נתקן והוא "נעשה רצוני" למפרע מבראשית, אז כל העבירות גם מסתלקות על-ידי כך, עכשיו התברר שכל מה שהיה באמצע בטל, מכוח הקדושה של הקרבן, כמובן זה קדושה עצומה של הקרבן, שאנחנו לא מבינים את זה, וכזה דבר שאמרתי "נעשה רצוני" זה גדר שה' אוכל את זה, זאת אומרת: "מקבל את זה" דהיינו חוזר למקור שלו, "אני בראתי דבר כדי שיחזור למקור שלו", כל מה שנברא בעולם יחזור למקום שלו, שיחזור טוב למקור שלו, זה המטרה של הכל, לחזור שוב למקור של בראשית, שבראשית זה היה הכל מתוקן, והמטרה של כל העולם לחזור לבראשית. זה נקרא תחיית מתים, תחיית מתים לפני שהיה את חטא האדם הראשון, אותו "אמרתי נעשה רצוני" שהוא למפרע, אדם גם כן משותף באכילה הזאת, וזה מאד משמעותי הקדושה הזאת.