ארבעה גלויות כנגד ארבע אותיות הוי"ה
אנחנו אומרים בסוף התפילה: "אין כאלוקינו, אין כאדוננו, אין כמלכנו, אין כמושיענו", והחלוקה היא לארבעה כנגד ארבע גלויות: בבל, פרס, יון, אדום, והטעם: א)."אין כאלוקינו" רומז לגלות בבל, כנגד הכפירה, ששם היה החטא של ע"ז שהעמידו צלם וזרקו את חנניה מישאל ועזריה לכבשן האש על שלא רצו להשתחוות לו, וכן את דניאל לגוב האריות, ב)."אין כאדוננו" כנגד גלות פרס "כי נמכרנו אני ועמי" וכנגד זה בטחוננו הוא רק באדוננו השי"ת ג)."אין כמלכנו" כנגד גלות יון שמלכו עלינו ד)."אין כמושיענו" כנגד גלות אדום שמגלות זו נושע בקרוב בע"ה.
ארבעת גלויות אלו הם בעצם שמונה: בבל וכשדים, פרס ומדי, יוון ואלכסנדר מוקדון, אדום וישמעאל. כידוע שישמעאל לא יוכל לשלוט על עם ישראל אלא במלכות אדום וע"כ "וילך עשו אל ישמעאל ויקח את מחלת בת ישמעאל", וע"כ עכשיו הערבים (ישמעאל) שולטים עלינו, וכן ראינו אודות עזרת "מופתי" שהיה בירושלים שעזר לנאצים באמון קבוצות וסיוע. וע"כ הציצית היא ארבעה חוטים כפולים שהם שמונה, כנגד ארבעת הגלויות, שמתפרטים לשמונה. והנה בכל אות שבשם הוי"ה רמוזות ארבע גלויות, לדוגמא: באות ה' ראשונה דהויה יש את כל ארבע הגלויות, וכן בכל אות משם הוי"ה, ארבעה גלויות אלו מסתירים את ארבעת אותיות השם הוי"ה ב"ה, וכן גם הארבע קליפות שהם: ענן כבד, רוח סערה, אש מתלקחת, ונוגה, מסתירים את שם הוי"ה בארבעת אותיותיו.
וכמו שרואים שהיום אסור לומר שם הוי"ה רק שם אדנו"ת, וכן כשקוראים בתורה, בס"ת כתוב שם הוי"ה, ואילו אנחנו קוראים באדנות, והטעם הוא מפני שאנחנו בגלות, וכל זמן שאנחנו בארבע גלויות איננו יכולים לבטא את שם הוי"ה בארבעת אותיותיו. ומסופר על הראי"ה קוק שהצטער על שלא יכול לבטא את שם הוי"ה, ואמר וכי מילתא זוטרא היא וכו', והטעם הוא משום שהרגיש את הפגם של הארבעה גלויות המסתירים את ארבעת אותיות שם הוי"ה. ואילו אנחנו אומרים שם אדנות במקום שם הוי"ה ללא שום הרגש של צער, וכן אנחנו במהלך התפילה בתחילה אומרים "ברוך אתה ה'" (באדנות) , ובסוף התפלה אנחנו מבקשים על שם הוי"ה שלא ביטאנו אותו, זה עניין הוידוי "אשמנו בגדנו וכו'" וכן "נפילת אפים" על סדר הא"ב, מפני שאנו מבקשים סליחה מהאותיות שפגמנו בהם. לדוגמא: (שאף אחד לא יקח את הדברים קשה כי קשה לקיימם, אך בכל זאת צריך לדעת את זה כי זה האמת) אדם שעשה הפסקה מלימוד התורה ובזמן ההפסקה קרא ספר חול במשך שעה, אז חוץ מזה שעכשיו יהיה לו קשה לחזור ללימוד והתורה פחות תראה לו פנים, בשעה הזאת שהוא ביטל מן התורה וקרא בספר חול (סיפור מתח) הוא פגם באותיות התורה! ועכשיו האותיות לא מאירות לו יותר בתורה. כי האותיות הם בנין העולם, וכמו שאומרים בתפילה "וכל בניך לימודי ה'" אל תקרא "בניך" אלא "בוניך", כלומר שהת"ח הם הבונים של העולם ע"י אותיות התורה שהם לומדים, (וע"כ סוגית האותיות נלמדת בגמ' בשבת בפרק הבונה (קד ע"א) כי האותיות הם בנין העולם) , ואדם זה לקח את האותיות שנבראו בכדי ללמוד את התורה, ובהם גרם ביטול תורה! וזה שהוידוי נתקן על סדר הא"ב, בא לומר שכל העולם בנוי מאותיות, וכשאדם עובר עבירה הוא פוגם באות. וע"כ צריך לבקש סליחה מהאות שפגם בה, וע"כ נהגו בארצות ערב שדברי חולין היו מדברים בשפה הערבית, ובאשכנז באידיש. ומסופר על המהרי"ל דיסקין שלא רצה לדבר עם שום אדם שיחת חולין בלשון הקודש, ואחד שהיה מדבר עמו בלשון הקודש היה אומר לו: "זה תשמור למשיח".
וכן הרמב"ם כותב שראוי לדבר שיחת חולין דווקא בערבית ולא בלשון הקודש. היום יש ב"ה קיבוץ גלויות, וע"כ כולם מדברים רק בלשון הקודש, ודומה הדבר לאדם שהיתה לו צורת דיבור מיוחדת עם האבא שלו, ובאחד הימים האבא נסע למעבר לים, עכשיו אותו אדם לא יכול לדבר בשפה זו עם אף אדם אחר, מפני שזה מיד יעורר אצלו צער, כי צורת הדיבור יזכיר לו את בית אבא ויתעורר הצער. וע"כ המהרי"ל דיסקין לא יכל לדבר שיחת חולין בלשה"ק מפני שעכשיו נמצאים בגלות בהתרחקות מבית אבא, ולשה"ק מזכירה מיד את בית אבא, וע"כ המהרי"ל דיסקין לא יכל לדבר דברי חולין בלשה"ק, כי הוא הרגיש מהו צער הגלות ומהו צער השכינה. וכמו שמסופר עליו שפעם אחת הלך להתפלל על חולה מסוכן בכותל, ושני רחובות לפני הכותל הוא הסתובב בחזרה, מפני שהגיע לכדי סכנת נפשות.
וכל זה מדובר על דברי חולין, וכ"ש דברים בטלים, שאדם שביטל זמנו בדברים בטלים צריך לפייס את הכ"ב אותיות שנועדו לתורה וחוללו לדברים בטלים. וק"ו על לשון הרע שרובם נכשלים בו שצריך שמירה מעולה, שחוץ מעצם בקשת המחילה (ממי שדיבר עליו) צריך ג"כ לבקש מחילה מכ"ב האותיות. ומסופר שבשעת סעודת פורים של החפץ חיים תלמיד אחד שלו ביקש ממנו שיבטיח לו שהוא יהיה לידו בעוה"ב, הח"ח רצה להתפטר מאותו בחור, אך הבחור ממשיך ומפציר לקבל הבטחה להיות ליד הח"ח בעוה"ב, ולבסוף הח"ח אמר לו אם תבטיח לי שלא תדבר לשון הרע מעכשיו עד סוף החיים שלך אתה תהיה לידי בעוה"ב. ואותו תלמיד אמר שהיום הוא לא יכול, אז הח"ח אמר לו: א"כ עכשיו צריך להרחיק אותך, כי אתה כ"כ התעקשת ובסוף ביקשתי ממך דבר שממילא אתה מחויב לעשות אותו, וסירבת וממילא עכשיו צריך להרחיק אותך.
וכן בשמו"ע בברכת על למינים יש ארבע לשונות "תעקר ותשבר ותכלם ותכניעם" כנגד ארבע קליפות שמכסים על שם הוי"ה, ענן כבד- מים כל התאוות, רוח סערה-רוח דברים בטלים, אש מתלקחת-אש כעס, נגה-עצלות, כי העצלות בעצמה היא לא חטא אבל היא גורמת לכל החטאים. כלומר: כעס הוא חטא, וכן תאוה ודברים בטלים, זה חטא ממש, אבל עצלות היא לא חטא, אבל היא גורמת לכל החטאים, וע"כ לתקן כל זה אנו אומרים וידוי על סדר הא"ב הנתקן על כ"ב אותיות התורה, וכן מוסיפים לאחר הוידוי מזמור "לדוד אליך ה' נפשי אשא" שהוא ג"כ מסודר עפ"י סדר הא"ב בכ"ב אותיות, שע"י הוידוי והחרטה ובקשת המחילה מהאותיות, האותיות יחזרו ויאירו לאדם בלימוד התורה, כי אותיות התורה מאירות המה כמו שכתוב "מצות ה' ברה מאירת עיניים".
ובפרק זה בתהלים פרק י"ט יש שש דרגות כנגד שש ספירות חג"ת נה"י, ולכל דרגה במזמור זה יש ציון ופעולה, לדוגמא: "יראת ה' טהורה" זה הציון "עומדת לעד" זה הפעולה, וכן בכל כל השש דרגות במזמור זה. לנו זה נראה שהכל אותו הדבר והכל מילים נרדפות, אך באמת כל מילה שם היא בדוקא, וכידוע שאדם שלא מבין דבר הכל נראה אצלו אותו הדבר.
הא למה זה דומה?! למי שלא מבין בקונצרט ושומע שעה ניגונים של מוצרט, באמצע הוא משתעמם ואומר: מדוע חוזרים על הניגון תמיד? כי אדם שאינו מבין את הדבר הכל בעיניו אותו הדבר. היה לי שכן ספרדי מבוגר שלא הכיר אשכנזים, ופעם אחת הוא בא אלי ושאל אותי, מדוע שירי אשכנז כולם אותו הדבר? כי מי שאינו מבין את הדבר נראה לו הכל אותו הדבר.
בהתחלה שלמדתי ספר "דעת תבונות" לרמח"ל פעם ראשונה, שאלתי את עצמי למה הרמח"ל חוזר כ"כ הרבה פעמים על דבר אחד, אבל כשאדם מתחיל להבין, הוא רואה שזה לא חוזר על עצמו אלא כל פעם זה חידוש חדש, ורק מי שאינו מבין חושב שהכל אותו הדבר.
וכן לגבי העולם: לנו נראה שכל הכוכבים הם אותו הדבר, ובאמת יש כוכבים גדולים ויש כוכבים קטנים, יש כוכבים שהם פי אלפים ארבע מאות מהשמש, והשמש היא פי מאתים מכדור הארץ, עכשיו תבין איזה כוכבים יש, ואיזה משקל יש שתלוי באוויר... יש כוכב שהוא פי כמה מכדור הארץ, ויש כוכב שהוא פי ארבע מאות שמונים אלף מכדור הארץ, ולי נראים שכל הכוכבים אותו הדבר!
וכן הוא בלימוד התורה הקדושה, מי שהוא רחוק מסברא ברמב"ם, אצלו אין שום נפק"מ לאח"כ, כי אינו מבין את דברי הרמב"ם.
התגלות הבריאה כפי האדם בעצמו
כתב הרמב"ן (בראשית יח, א) "ובאמת כי כל מקום שהוזכר בכתוב ראיית מלאך או דיבור מלאך, הוא במראה או בחלום, כי ראיית פני מלאך איננה נבואה וכו'". הנה בכל מקום יתעוררו החכמים להודיענו כי ראיית המלאך איננה נבואה ואין הרואים מלאכים והמדברים עמם מכלל הנביאים כאשר הזכרתי בדניאל, אבל היא מראה תקרא "גלוי עינים", כמו "ויגל השם את עיני בלעם וירא את מלאך ה', וכן
"ויתפלל אלישע ויאמר ה' פקח נא את עיניו ויראה", אבל במקום אשר יזכיר המלאכים בשם "אנשים" כענין הפרשה הזאת ופרשת לוט, וכן ויאבק איש עמו (להלן לב כה) , וכן וימצאהו איש (שם לז טו) , על דעת רבותינו (תנחומא וישב ב) : הוא כבוד נברא במלאכים, יקרא אצל היודעים "מלבוש", יושג לעיני בשר בזכי הנפשות כחסידים ובני הנביאים".
וביאור הדברים: כאשר נזכרים המלאכים בשם "אנשים" אין זה גילוי נבואי על צד הנבואה, אלא כשם שהאדם מגלה רוחניות כך הרוחניות מתגלה אליו. וכמבואר באברהם אבינו ששלח את אליעזר עבדו הדולה ומשקה מתורת רבו לחפש אורחים ולא מצא, ושלחו פעם נוספת ולא מצא, וכשיצא אברהם אבינו לחפש מיד: "והנה שלשה אנשים נצבים עליו". ומדוע לאליעזר הם לא נגלו? אלא שראיית המלאכים כאנשים שייכת דיקא לאברהם ולא לאליעזר, כי אברהם שמל את עצמו עם כל הכאבים והיסורים הכרוכים בזה, שימח בזה את השכינה וע"כ גם השכינה מתגלית אליו ומשמחת אותו. כלומר אברהם ששימח את הבריאה במעשיו אזי גם הבריאה מתגלית אליו באופן של שמחה והרי הוא זוכה ורואה "והנה שלשה אנשים נצבים עליו". אך מי שאינו בדרגה זו של משמח הבריאה, אין הבריאה נגלית לעיניו, וממילא לא שייך שיראה את אותם "שלשה אנשים" כיון שהתגלותם תלויה במדרגה של המגלה אותם בלבד.
וכן הוא אצל יוסף: "וימצאהו איש תועה בשדה וישאלהו האיש לאמר מה תבקש" ודרשו חז"ל זהו גבריאל. שכל הבריאה רוצה לעזור ליוסף וממילא נגלה ליוסף המלאך גבריאל בדמות "איש" לעוזרו. וכן הוא לגבי אלישע כששלח מלך ארם לקחתו, וכשהשכים משרתו של אלישע וראה את החיל הסובב "וישאל את אלישע אדוני איכה נעשה, ויאמר (אלישע) אל תירא כי רבים אשר אתנו מאשר אתם, ויתפלל אלישע ויאמר ה' פקח נא את עיניו ויראה, ויפקח ה' את עיני הנער וירא והנה ההר מלא סוסים ורכב אש סביבות אלישע". ורואים שאלישע ראה הכל מהתחלה, ואילו הנערים לא ראו עד אשר התפלל עליהם אלישע שיראו, והבאור כנ"ל שישנם גילויים רוחניים שמתגלים לאדם ע"פ מדרגתו וכל אחד רואה כפי דרגתו ולא יותר, ורק כשהתפלל אלישע אזי "ויפקח ה' את עיני הנער וירא והנה ההר מלא סוסים ורכב אש סביבות אלישע". ומסופר על הראי"ה קוק זצ"ל שהתפעל מיופיה של ירושלים ואילו כשהיה בהרי האלפים לא התפעל, ואילו אנחנו לא מבינים מהו היופי של ירושלים, ומהרי האלפים אנו מתפעלים. אלא שלראי"ה דיבר היופי של ירושלים משא"כ הרי האלפים שאין בהם דיבור של יופי (אין בהם דיבור של יופי בתורה, כלומר שבתורה לא נכתב יופי על הרי האלפים) , וכדברי הגמ' "עשרה קבין של יופי ירדו לעולם תשעה נטלה ירושלים ואחד כל העולם כולו", וביאור ענין זה של תשעה חלקים של יופי בירושלים ואחד בכל העולם, שכל העולם נטל את המיעוט שבהתפרטות וזהו אחד מעשר, בעוד שירושלים לקחה את כל מה שניתן לקחת בהתפרטות וזה תשעה (דעשר זה כבר הכלל כולו) , וממילא הראי"ה שהיה במדרגה של ראיה עפ"י תורה, ראה את יופיה של ירושלים ולא התפעל מיופי הרי האלפים שהם כקוף בפני אדם, משא"כ שאר העולם שחסרים את הראיה הרוחנית שבה נראה יופיה של ירושלים, והם מתפעלים מהיופי הטפטי של הרי האלפים.
והדברים פשוטים שכל הגילוי הרוחני של הבריאה מתגלה רק לראוי בלבד. וכידוע שכל הבריאה אומרת פרק שירה, האם פעם שמענו את שירתו של הנחש ושאר הברואים? ויותר מזה, בכל בוקר אנו אומרים בפסוקי דזמרה "הללויה הללו את ה' מן השמים וגו' הללוהו שמש וירח וגו' הללו את ה' מן הארץ תנינים וכל תהומות אש וברד שלג וקיטור וגו' מלכי ארץ וכל לאומים שרים וכל שופטי ארץ בחורים וגם בתולות זקנים עם נערים וגו'" והאם פעם שמענו את שירתם לבורא? והלא כולם שרים מודים ומהללים, ומדוע שירתם אינה נשמעת? אין זה אלא מחמת חסרון שמיעת האוזן של המאזינים.
ומסופר שהחברותא של המשגיח דישיבת לומז'ה כשהיה בגיל ארבע עשרה כשהיה אומר "הללויה הללו את ה' מן השמים הללו במרומים" היה יוצא החוצה לשמוע את שירתם והיה חוזר באכזבה. וההסבר הוא כיון שהוא התפלל על זה אמר אולי נזכה לשמוע, ואילו אותנו זה לא מענין, וזה בעצם הסיבה שלא שומעים את שירת הבריאה דכל השירה נשמעת רק לאוזניים ראויות וכנ"ל.
וזוהי מכת דם שכשישראל ומצרי שותים מכוס אחד זה שותה מים וזה שותה דם, ואם נשאל מה יש בכוס מים או דם? התשובה היא: כפי המקבלים, ההתגלות הרוחנית שבבריאה מתגלית לכל אחד כענינו וממילא לישראל יש מים ולמצרי דם.
וכן בקריעת ים סוף הלכו ישראל ביבשה בתוך הים בעוד שהמצרים טבעו בים. וההסבר: דכתיב "ולשת גם הוא יולד בן ויקרא שמו אנוש אז הוחל לקרוא בשם ה'" ומבואר במדרש שעונשם היה שהציף הקב"ה את האוקינוס על שליש מהעולם, וטבעו, והנה בקריעת ים סוף נאמר "נכון כסאך מאז מעולם אתה" כלומר שישראל תקנו בנכון כסאך מ"אז"- את הפגם של "אז" הוחל לקרוא בשם ה', ועל כן כלפי ישראל חוזר הים מהיבשה דאין צורך להטביעם מפני שכל ההצפה היא לתקן את הכפירה שהחלה בעולם, וישראל שהם מאמינים הרי הם מסלקים את ההצפה וממילא "ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים". אך כל זה לישראל שתיקנו מעשיהם, אבל המצרים שלא תיקנו מעשיהם אצלם נשאר הצפת הים המטביע את הכפירה וממילא טבעו בים.
מהותם של המצריים הוא כפירה שזה בחינת מכת חושך כנגד ההחשכה שמצרים מחשיכים את העולם מראיית האמת, מאור האמונה. ולכן במכת חושך "לכל בני ישראל היה אור במושבותם", דתוכן מכת חושך הוא שהמצרים נתנו לעולם ראיה חשוכה כלומר שנתנו ממשות לחושך כמו שכתוב "וימש חשך" כלומר שהם מסירים את כל האור הרוחני שבבריאה ומראים את הבריאה בפנים חשוכות וממילא אצלם יש חושך. אך "לכל בני ישראל היה אור במושבותם" דבני ישראל המדבקים עצמם לבורא ממילא אצלם הכל מואר, דהתגלות הבריאה כלפיהם הוא באופן של אור.
ובאמת היום ההסתכלות על העולם היא בפני חושך ועל כן איננו רואים את כל המראות והחזיונות ואיננו שומעים את שירת הבריאה, ולהמחיש את בחינת ההסתכלות החשוכה שלנו על העולם, ניקח דוגמא: שואלים אדם מתי בוקר? הוא עונה כשהשמש זורחת, ובאמת ההיפך הוא הנכון, מתי השמש זורחת כאשר יש בוקר, שהרי כבר ביום הראשון לבריאה כתוב "ויהי ערב ויהי בוקר" בעוד שהשמש נתלתה להאיר ביום רק ביום הרביעי לבריאה, וא"כ רואים שכשיש בוקר השמש זורחת ולא שהשמש זורחת אז מתחיל הבוקר. וזה מראה שכל הסתכלותינו לא עפ"י התורה, וממילא ראייתנו והבנתנו מעוותת. דוגמא נוספת שכשרצו לבנות את בית המקדש חיפשו את המקום הגבוה ביותר, וחיפשו בספר "יהושע" ומצאו שבכל סידור הגבולות של השבטים כתוב "ויעל וירד" ורק אצל בנימין כתוב "ויעל הגבול" בלא לירד, ומזה הבינו שירושלים הכי גבוהה בעולם. ואם ישאלו אותנו מה המקום הגבוה ביותר נענה שהר חרמון הכי גבוה, אלא כשמסתכלים עפ"י התורה זה ראיה אחרת ושם הגובה האמיתי, שאם כתוב שהגבול עולה בלי לירד סימן שהגבול רק עולה וממשיך ועולה עד לשמים לביהמ"ק העליון שמכוון כנגד ביהמ"ק התחתון, וממילא שם הוא מקום המקדש.
ויסודם של דברים הוא שלא כל הנראה לעינינו כך הוא באמת. עוד דוגמא פשוטה: כשאדם עומד ברחבת הכותל הוא בטוח שהוא עומד על הקרקע, אך כאשר הוא נכנס למנהרות הכותל הוא רואה שיש שתי רחובות הסמוכים לכותל וכיום הם מתחת האדמה, וא"כ האדם עומד באויר.
ובאמת שכך הוא סדר כל הבריאה שלא כל הנראה לעינים זהו האמת, ולידיעת האמת צריכים ראיה של תורה. וזהו החילוק שבין האדם לכל הבריאה, לדוגמא: לחתול אין בעולם אלא את עצמו, וכן פרה כל עולמה זה היא עצמה, משא"כ לאדם שיש לו שכל להבין ולהשכיל-יש בריאה שלמה, וע"כ האדם הולך בקומה זקופה משא"כ שאר החיות שמהלכות על ארבע כי אדם הוא בעל שכל וע"כ מהלך וראשו למעלה. וזה שנבדל האדם מן הבהמה (צורת האדם מן הבהמה) בראש ובאצבעות, וכשנסתכל נראה שבאדם כל הגוף צריך להיות מכוסה חוץ מהראש והאצבעות, דמהות האדם היא בראשו ששם נמצא כח המשכיל שבו וכן בידיו שבהם הוא פועל ומתעסק, וע"כ אברים אלו צריכים להיות גלויים. דכל מה שמכסים מדין צניעות הוא רק את החלק הבהמי שבאדם, אך הפנים והאצבעות שהם מהות האדם אין מה לכסותם, אלא אדרבא צריכים הם להתגלות מפני שבהם נראה שהאדם הוא אדם. וע"כ היום הולכים פרוץ ואין זה מצד חוסר צניעות בלבד, אלא כיון שאינם פועלים עפ"י התורה ממילא הנהגתם בבחינת בהמות ובהמה כל מהותה היא גופה, וע"כ כשהם מציגים את עצמם הם מציגים את מהותם, ומהי מהות הבהמה? גופה, וע"כ גם הם חושפים את גופם שיראו את החלק הבהמי שבהם, שלדעתם זהו האדם וא"כ מדוע לכסותו?
והעולה מן הדברים שהבריאה מהפן הרוחני שבה מתגלה לאדם כפי שהאדם מגלה עצמו לרוחניות, וממילא כפי תיקון המידות שלו כך יזכה לגלוי הרוחניות שבבריאה, וזהו ההסבר שיש אנשים שכועסים תיכף ומיד, כיון שהם חיים בבחינת הבהמיות שלהם וע"כ אין להם בעולמם אלא את עצמם וממילא כשלא הולך להם כרצונם הם תיכף כועסים וכמה שהאדם מפעיל יותר את כח המשכיל שבו הרי הוא כועס פחות, כיון שמבין שהוא לא הבריאה היחידה בעולם ויש עוד עולם מסביבו, והוא לא חייב להבין הכל כיון שישנם עוד רצונות חוץ לרצונו, וממילא מדוע שיכעס? וכמו שרואים שכששומעים שיעור כל אחד מבין אחרת את תוכן השיעור, כיון שכל אחד מבין כפי הנשמה שלו. וממילא מבואר שהמבין שבי זה לא השכל אלא הנשמה, כלומר כח התגלות ה' שיש בי, ו"כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות" וע"כ ההבנה וההשגה שלי בעצמי ובמקרי העולם היא כפי אחיזתי בנשמה, וכפי שאתקרב יותר לנשמה כך אבין את העולם כפי האמת, וכך תתגלה אלי הבריאה מהפן הרוחני שבה. וכן הוא באור הפסוק "ההרים רקדו כאלים גבעות כבני צאן" ודרשו חז"ל שקפצו ההרים זה על גבי זה כאילים המדלגים מהר להר, ובודאי שמחזה שכזה לא נראה בעיני בשר ודם גשמיים, אך מי שראה את ההנהגה הרוחנית של הבריאה ראה את ההרים מרקדים זה על גבי זה כאילים המדלגים מהר להר, והריקוד היה מינה וביה כמו בשעת שמחת בית השואבה שהיה רבן שמעון גמליאל מרקד עם אבוקות, כך היה ריקוד ההרים.
וכמו כן ידוע מהרמב"ן שיש גן עדן וגהנום בעולם הגשמי, ואם נצא למסע חיפוש ואפילו נעזר בצילומי לוין, לעולם לא נגיע לגן עדן ולגהנום הנמצאים בעולם הגשמי אעפ"י שזה קיים כאן, אי אפשר לראות את זה אלא במשקפים רוחניות שבה אפשר לראות את הבריאה הנעלמת מהראיה הגשמית. ודוגמא לדבר אשה מעוברת, יודעים שבגופה קיים עובר, אלא שדבר זה אינו נראה בעין, ורק ע"י אולטראסאונד אפשר לראות את זה, כך בתוך הבריאה קימים דברים שאיננו יודעים מקיומם, ואנו איננו יכולים לראותם, כיון שחסר לנו כלים מתאימים וראויים לראייתם, ולדוגמא בביהמ"ק כלי חרס שבלעו מתבשילי קרבן, כשהיה מגיע זמן נותר היו שוברים אותם והיו השברים נבלעים במקומם באופן שלא היה תופס שום מקום. בשכל אי אפשר להבין ולתפוס את זה איך ייתכן שהקרקע בלעה והכל נשאר אותו הדבר אך מצד הנהגת הקב"ה בביהמ"ק היתה התגלות רוחנית שבה הכלים נבלעים ואינם תופסים מקום, והוא מצד מדרגת מקום המקדש.