ספק אם קידש קודם כתיבת הסת"ם
שאלה ג': מה הדין בסופר שלאחר שכתב סת"ם, הסתפק אם קידש קודם כתיבתן?
תשובה:לפי מה שהעלה הביאור הלכה (סי' ל"ב ס' י"ט בד"ה בתחילת וכו'), וכן העלו אחרוני זמנינו וכן מורים בבתי הוראה, לסמוך על שיטת הט"ז (ביו"ד סי' רע"ד ס"ק א') שאם נסתפק אם קידש את השם, שאפשר להקל בזה מטעם ס"ס, שמא כהפוסקים שמהני תנאי מראש בתחילת הכתיבה, או שמא קידש. וכן בצירוף דברי שו"ת אור לציון (ח"ב עמ' רפ"ב ס' כ"ט) דאמרינן מסתמא אמר כהרגלו, (כמו שכתב הט"ז (ביו"ד סי' ס"ט ס"ק כ"ד) דאמרינן בכגון דא סירכא נקיט ואזיל).
אם כן אפשר לומר שה"ה גם לענין אדם שהסתפק אם קידש קודם כתיבת הסת"ם שיכול לסמוך ולהקל מפני שיש לנו ס"ס.
שהנה כתב הדברי חמודות (סי' ד' הלכות ס"ת ס"ק י') שלא מצינו מקור לדברי הטור בסי' רע"ד שכתב שאם לא קידש, הס"ת פסול. וכן השו"ע לא כתב להדיא לפסול, רק הלבוש כתב, שיש אומרים שהוא פסול ע"ש (וה"יש אומרים" שהביא הלבוש, הוא הטור בלבד כמו שציינו בהגהת כתנות עור על הלבוש).
וכן כתב ערוך השולחן (סי' רע"ד ס' ג') שמרן השמיט את המילים שכתב הטור "ואם לא אמר כן פסול".
וכן פסק להלכה בספר עיקרי הד"ט (סי' ל"ט ס' י"ט) וז"ל: "ולחסרון הכוונה הצריכה בתחילת הכתיבה לא קפדינן, אפילו אם תרצה לומר שלא כיוון, דלא הוי מדברים הפוסלים כמבואר ביו"ד סי' רע"ד". מוכח להדיא שהבין שכן דעת השו"ע.
ולכאורה הדברים נכונים ומוכרחים. שהרי השו"ע בהלכות תפילין בסי' ל"ב ס' י"ט. וגם בהלכות ס"ת בסי' רע"ד, כתב רק, שצריך לקדש קודם כתיבת הסת"ם, אך לא כתב שאם לא קידש פסול (אע"פ שהטור כתב שם במפורש שאם לא קידש פסול) ורק בהלכות קדושת השמות בסי' רע"ו כתב מרן, שאם לא קידש האזכרות פסול.
ועוד, כתב ערוך השולחן (שם ס"ק ב') שלא מצאנו ברמב"ם שצריך לקדש קודם כתיבת הס"ת. וגם בעשרים דברים הפוסלים (בהל' ס"ת פ"י הל' א'), כתב רק, שאם לא קידש האזכרות פסול, ולא הזכיר אם לא קידש קודם כתיבת הסת"ם שפסול.
וע"ש שכתב "ותמיהני שלא הרגישו הפוסקים בזה" וכן תמה בספר קסת הסופר (חקירה א' אות כ"א).
וטעמו של הרמב"ם הוא, שהיות ובגמ' בגיטין (נ"ד ע"ב) מצינו שרק בעורות ובשמות השם צריך לקדש, ולא הוזכר שצריך לקדש קודם כתיבת הסת"ם. ועיין בערוך השולחן שהביא טעם נוסף בדברי הרמב"ם.
וגם הרי"ף, לא הזכיר בשום מקום שצריך לקדש קודם כתיבת הסת"ם, וכמו שכתב הקסת הסופר (שם).
וכן כתב המאירי בקרית ספר (מאמר א' ח"ב עמ' כ') שיש אומרים שס"ת ותפילין לא צריך עיבוד ולא כתיבה לשמה. וטעמם, היות ופסקו כרבנן דרשב"ג. ולכן הגמ' בגיטין, ש"גוילין שבה לא עיבדתים לשמה", אתיה כרשב"ג, ולאו הלכתא היא.
והוסיף המאירי, שאף במסכת סופרים מצאתי ראיה לדעה זו. (אך ע"ש שכתב שהוא מפרש אחרת את הנאמר במסכת סופרים).
וראה בשו"ת חכמת שלמה קוועטש (סי' י"ב עמ' ל"ו) שסיכם דברי המרדכי בהלכות קטנות (סי' תתקמ"ט) שהביא ג' מחלוקות בדבר, (ובעצם הם ג' תירוצי התוס' במנחות מ"ב ע"א).
א'. שיטת הר"י מאורלינש שסובר שסתמא לאו לשמה קאי ופסול מדאורייתא בין באזכרות בין בשאר כתיבת הס"ת.
ב'. שיטת הר' אלחנן שסובר שסתמא כשר גם בס"תוגם באזכרות.
ג'. שיטת הר"ש (יש גורסים רש"י, עיין ב"י סי' רע"ד) ס"ל לחלק. בשאר ס"ת לשמה קאי, ובאזכרות סתמן לא לשמה קאי (וכן הביא הב"י שם), וכתירוץ בתרא בתוס' מנחות.
והוסיף בשו"ת חכמת שלמה (שם), שדעת הרמב"ם (בפ"א מהלכות תפילין הלכה ט"ו) נראית כשיטת הר"ש, וכתירוץ בתרא שבתוס', שבאזכרות בעינן לשמה אך לא בכתיבת הסת"ם ע"ש.
חזינן עתה, שדעת הרמב"ם דבכתיבה דאמרינן סתמא לשמה, אין היא דעת יחיד, שכן דעת הר' אלחנן והר"ש במרדכי ותירוץ בתרא בתוס'.
וכן כתב האור שמח (שם) בדעת הרמב"ם, וציין שכן כתבו תוס' מנחות מ"ב ד"ה ואל ימול.
וע"ש שהסביר את הרמב"ם ושלא יקשה עליו מהגמ' (בגיטין מ"ה ע"ב) "ורשב"ג עיבוד לשמה בעי כתיבה לשמה לא בעי". וכן הסבירו היד אהרן, או"ח (סי' ל"ב) ובשו"ת מנחת שלמה (חלק ב-ג ס' ג-ד) וערוך השולחן (סי' רע"ד ס' ג' וע"ש עוד תירוץ). ובספר אבן האזל פ"א הלכות תפילין (וע"ש שהסביר שיטת הרמב"ם בזה).
ועיין עוד בשו"ת אבני נזר (או"ח סי' תקי"ח ד"ה ועוד, ס"ק י') שלמד ג"כ שדעת הרמב"ם סתם כתיבה לשמה קאי ע"ש.
וכן בספר יד אהרן (שם) הבין כן ברמב"ם.
וכן בשו"ת שואל ונשאל (ח"א סי' ט"ו ד"ה וראיתי לרב,) כתב בשם אביו זצ"ל שלמד בדעת הרמב"ם שגם בס"ת אין צריך כוונה לשמה רק באזכרות.
וכן בשו"ת מנחת שלמה (שם) למד כן, והביא את דבריו של חידושי רבנו חיים הלוי שטעמו של הרמב"ם שבמעשה הכתיבה עצמה חיל בה קדושת הסת"ם ממילא, דסתמא לשמה קאי. (וע"ש עוד באורך דברים נפלאים).
וכן כתב בשו"ת משכנות יעקב (סי' כ"א) שלהרמב"ם סתמא לשמה קאי.
וכן כתב בספר קסת הסופר (חקירה א' אות כ"א) ועיין באות כ"ג שיישב בטוב טעם את שיטת הרמב"ם והרי"ף מהגמ' בגיטין (מ"ה ע"ב).
ובמנחת שלמה (סי' ד') הביא את האור שמח שהזכרנו לעיל, והסביר בטוב טעם את דבריו ע"ש.
והנה בספר גידולי הקודש (סי' רע"ד אות ג') כתב להסביר, שהרמב"ם שייר את העניין של לשמה בכתיבה, שאם תרצה לומר שהרמב"ם סובר סתמא לשמה קאי, א"כ מדוע בעשרים דברים הפוסלים לא הזכיר שאם כתב במפורש שלא לשמה פסול. אלא ע"כ תנא ושייר. וכמו ששייר דין של חק תוכות.
אמנם בשו"ת עולת יצחק (ח"ב סי' ר"י אות ב') דחה דברי הגידולי הקודש, וסובר שאין ראיה מזה שהרמב"ם לא כתב דין של חק תוכות, כי הרמב"ם בעשרים דברים הפוסלים מונה רק את הדינים ששייכים בסת"ם בלבד, וחק תוכות שייך גם בגט וגם בשבת.
ולפי זה גם מה שהרמב"ם לא מנה דין של כתב במפורש שלא לשמה, כי דין זה שייך אף בשאר מצוות התורה, ודו"ק.
ועיין עוד בחזון איש (סי' ו'-וסי' י"ב אות ה') מה שדחק והסביר ברמב"ם, וכתב שיש כעין ט"ס ברמב"ם ע"ש. אך כפי שהוכחנו הרבה אחרונים למדו שהרמב"ם סובר סתמא לשמה קאי כסתמות דברי הרמב"ם.
ועיין עוד בשו"ת שם אריה (בהוספות לחיו"ד סי' ד' ס' א' דף קל"א ע"ב) וז"ל: "ועוד שישהרבה מן הפוסקים דס"ל דלא בעינן לשמה כלל וכרבנן דרשב"ג וכמ"ש הר"ן בגיטין (מ"ה ע"ב), ואף דקי"ל דבעינן לשמה, מ"מ יש מכשירים כשכתב בסתמא, וגם שיטת הרמב"ם והסמ"ג שפיגול סגי במחשבה וה"ה כאן". והוסיף שם, שמעשה היה והכשיר אף בגט אשה בשכיב מרע ששכח הסופר לומר בפיו לשמה ע"ש.
ועיין עוד בשו"ת שואל ונשאל (שם), שגם הרא"ש שכתב "וכשיכתוב יאמר בפירוש בתחילת הכתיבה לשם תורת ישראל". לשון הרא"ש מורה דאינו אלא לכתחילה כעין שכתב (הרא"ש) לעיל טוב וכו'. (ובהמשך הוסיף, שאפשר לפרש דעת ר"ת כדעת רש"י שס"ת סתמא לשמה קיימא ע"ש) .
והנה יוצא מדברי השואל ונשאל שגם הרא"ש לא פסל בהדיא.
אח"כ ראינו בס"ד שכהבנת השואל ונשאל, כן הבין המפרש המפורסם על הרא"ש והוא הקרבן נתנאל במסכת גיטין (דף מ"ה ע"ב ס"ק כ'). שם הסביר שהרא"ש אזיל בשיטת הר"ש שהביאו המרדכי שהזכרנו לעיל, שס"ל סתמא בכתיבה לשמה קאי. והוסיף וז"ל: "ועתה אביא ראיה לדברי וכו' " ועל פי זה יישב שלא תהיה סתירה בדברי הרא"ש ברמזים ע"ש.
ואם כן מצינו, לשלשת גדולי ההוראה שהב"י בנוי עליהם והם הרי"ף הרמב"ם והרא"ש שלא פסלו בכתב בסתמא.
וכן משמע דעת המבי"ט בקרית ספר (פ"א), שם סיכם דיני כתיבת תפילין ולא הזכיר שצריך לכתוב לשמה אלא רק באזכרות. וגם באזכרות, כתב שאינו אלא משום "זה אלי ואנוהו", אבל מדאורייתא לא פסלי, דלא ילפינן כתיבה כתיבה מגט הואיל וסתםס"ת לשמן הוא וכו' ע"ש.
ואם כן נ"ל בס"ד, אדם שמסופק אם קידש, שפיר יכול לסמוך להקל משום ספק ספקא, שמא קידש, ואת"ל לא, שמא כהפוסקים הנ"ל.
וכן מצינו אחרונים שצירפו סברת הרמב"ם וההולכים בשיטתו לספק ספקא . עיין שו"ת אבני נזר (שם ס"ק ה'), שו"ת חכמת שלמה (סי' י"ב עמ' ל"ז) לרבנו שלמה קוועטש. (וע"ש שרצה לחדש להקל על פי ס"ס גם בספק אם קידש באזכרות על פי סברת הר' אלחנן המובא במרדכי ותירוץ א' בתוס' במנחות, (שהזכרנו לעיל) ע"ש)
וכן בשו"ת שואל ונשאל (שם) צירף את הדעות הנ"ל, וכתב דשמא הלכה כהסוברים שגם בס"ת אין צריך לשמה ואת"ל צריך, שמא כהסוברים דבמחשבה סגי וכאן איכא מחשבה לשם קריאה וכו' ע"ש.
ועיין עוד בשו"ת נטע שורק (יור"ד סי' צ"ט) שצירף ג"כ סברת ר' אלחנן לס"ס לעניין ספק באזכרות ומה שכתב בטוב טעם ודעת בזה.
ועיין בקסת הסופר (סי' ד' ס"ק ד' בלשכ"ה) שכתב ג"כ להקל במקרה שקידש הכתיבה במחשבה בלבד, בצירוף שיטת הרמב"ם והרי"ף, שסתם כתיבה לשמהקאי, וכמ"ש בחקירה א' אות כ"א ו-כ"ג. [וידוע שהחת"ס עבר על כל ספר קסת הסופר מתחילה ועד סוף, וכתב עליו "כולך יפה רעיתי ומום אין בך", וגזר שלא יתנו תעודה לסופר עד שיהיה קסת הסופר שגור בפיו. עיין בהסכמת החת"ס על קסת הסופר].
ואם יקשה לך מדוע כתב המשנ"ב (סי' ל"ב ס"ק צ"ה) לפסול אם קידש במחשבה בלבד, הרי יש לנו ספק ספקא, וכמו שפסק הקסת הסופר בלשכ"ה וכנ"ל.
אך זה אינו קשה משני טעמים, א. היות והמשנ"ב הבין שהשו"ע (בס' י"ט) פוסל בקידש במחשבה (עיין משנ"ב שם בשם חידושי רע"א), אם כן לא שייך לעשות ס"ס במקום שמרן להדיא פסל בדין זה ממש.
ב. היות וכפי שנראה, רוב הפוסקים ס"ל שלא מהני קידש במחשבה, לכן לא שייך לעשות ס"ס כששני הספקות אינם שקולים, וכמ"ש הפוסקים (עיין שו"ת אהל ישרים מע' ס' אות טו"ב ועוד). והרי רוב הפוסקים ג"כ לא ס"ל דאמרינן סתמא לשמה קאי.
משא"כ בנידון דידן בספק אם קידש אין הס"ס נגד פסק השו"ע שהרי השו"ע לא דיבר במקרה שמסופק.
ועוד, שספק אם קידש הוי ספק שקול, ובכהאי גוונא שספק אחד שקול שפיר אמרינן ס"ס, וכמו שכתבו הפוסקים, והבאנו דבריהם בסוף התשובה. וכמו שהביאור הלכה עשה ס"ס כזה לעניין ספק אם קידש באזכרות (בס' י"ט ד"ה בתחלת). וכן בהתחלף לו עור מעובד לשמה בעור שלא מעובד לשמה, וכמ"ש בביאור הלכה (ס' ח' ד"ה וצריך).
ואם תאמר, מדוע הביאור הלכה התיר בהתחלף עור בעור רק בשעת הדחק, ובספק באזכרות התיר בפשטות ולא רק בשעת הדחק?
אמר לי ידידיהרב אביגדור גרינשטיין שליט"א, שאפשר לפרש זאת על פי מה שכתב בספר מטעמי השולחן (יור"ד סי' ק"י כללי ס"ס) בדין התערב איסור דרבנן חד בחד, נחלקו האחרונים האם אמרינן שיקח אחד וישליך אחד ומותר דספקא דרבנן לקולא.
דעת הש"ך שלא מתירים, והפר"ח מתיר. והיות ונחלקו בזה, לכן אפשר לומר שחשש הביאור הלכה לכתחלה לדעת הש"ך, ולכן התיר רק בשעת הדחק בהתערב עור בעור. משא"כ בספק אם קידש האזכרות, שם שפיר הוי ס"ס רגיל שאמרינן בכהאי גוונא ס"ס בפשטות, וכמובא בפוסקים.
וממילא ה"ה בנידון דידן, בספק אם קידש בתחילה, שהוי אותו ס"ס ושפיר אמרינן ס"ס כזה.
ועוד יש לצרף שיטת הט"ז ביו"ד סי' ס"ט שציינו לעיל דאמרינן סירכא נקיט ואזיל.
ומצינו שאף בדאוריתא אמרינן סירכא נקיט ואזיל.
שהרי הראיה של הט"ז מק"ש (או"ח סי' ס"ד), אם אמר "וכתבתם" ומסתפק אם הוא בפרשה א' או ב'. הדין הוא, שאם אמר "למען ירבו ימיכם" אמרינן דמסתמא אמר כדין את שתי הפרשיות, וכמו שאמרו בגמ' בברכות.
והפר"ח (סי' ס"ז) האריך והעלה ששתי הפרשיות הם מדאורייתא.
יוצא שלפר"ח ודעמיה אף בדאורייתא אמרינן סירכא נקיט ואזיל. וא"כ ה"ה בנידון דידן, אף אם נאמר שהדין לקדש קודם כתיבת הסת"ם הוא מדאורייתא,(וכדעת הדבר שמואל ועוד), מ"מ יש לומר שמסתמא קידש כהרגלו תמיד, כשמכין עצמו לכתיבה ע"י הכנת הקלף והדיו וכו'.
(ועיין עוד שו"ת נטע שורק יו"ד סי' צ"ט ושו"ת שבט הלוי ח"א סי' י"א וח"ב סי' קמ"א בעניין סירכא נקיט באזכרות).
וקל וחומר שיש להקל בספק אם קידש בתפילין ומזוזות.
שהנה הרמב"ן במלחמות ה' פ"ק במסכת סוכה (דף ד' ע"ב ס"ק ל') כתב להוכיח באורך שתפילין ומזוזות אין צריך לעבדם לשמה וכן אין צריך לכותבם לשמה ושכן היא גמ' מפורשת במנחות (מ"ב ע"ב) ושכן גירסת הרי"ףוכל הגאוניםורש"י "תפילין ומזוזות ניקחין מכל אדם". וע"כ שלא צריכים עיבוד לשמה ולא כתיבה לשמה.
וכן ציין רעק"א במנחות להרמב"ן הנ"ל . וכן העתיק הלשכ"ה (סי' כ"ז ס"ק ג') את דברי הרמב"ן והסכים עימו שכך ההבנה ברי"ף, (אמנם עיין רמב"ן בגיטין נה.).
וכן עיין בהר"ן בחידושיו (לגיטין נ"ד ע"ב) שכתב לפרש, שאף ת"ק דרשב"ג דסוברים דלא בעינן עיבוד לשמה כדאיתא בפרק השולח, אפילו הכי בספרים מודה ת"ק שצריך עיבוד לשמה. וראיה לדבר מהגמ' (בזבחים פרק התכלת) "ספרים יש להם בדיקה ואין ניקחין אלא מן המומחה" כלומר, משום דבעינן כתיבה ועיבוד לשמה.
"תפילין ומזוזות צריכין בדיקה וניקחין מכל אדם" פי' שלא בעינן לא עיבוד ולא כתיבה לשמה. ומי זה התנא שסובר כן שלא צריך בתפילין לשמה, ת"ק דרשב"ג ע"ש.
א"כ יוצא מהר"ן שלמד בדעת ת"ק שאין צריכים בתו"מ כלל לא עיבוד ולא כתיבה לשמה. ובחידושי הר"ן (למסכת סנהדרין מ"ח ע"ב) כתב, שהרי"ף פוסק כדעת ת"ק דרשב"ג ע"ש.
והוסיף הר"ן, וטעמא דמילתא, מדאמרינן התם (במנחות מ"ב ע"ב) "תפילין ניקחין מכל אדם" דלא בעינן שתהיה מצות עשיתן לשמן אלא במצוות שריבה בהן הכתוב כמצות ציצית דכתיב "גדילים תעשה לך" לשם חובך, אבל במצוות שלא ריבה בהן הכתוב אין לנו שתהא מצותעשייתן לשמן, דקי"ל כב"ה דלא בעו עשייה לשמה בסוכה, משום דלא דרשי "חג הסוכות תעשה לך" לשם חובך ע"ש. וסיים הר"ן דבס"ת נמי, דבעינן עיבוד לשמה, לחיבוב מצוה, משום "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" לכם לשם חובכם ע"ש.
חזינן להדיא שהר"ן לומד בדעת הרי"ף, שבכתיבת תפילין ומזוזות אין דין לשמה כלל.
ולכן יש לצרף כל הנ"ל, עכ"פ בספק אם קידש בסת"ם, ולהכשיר את הכתיבה.
נראה עתה כמה אחרונים שעשו כעין הס"ס שהזכרנו לעיל.
עיין במגן גיבורים (בשלטי גיבורים ס"ק ח') שפסק להקל, בספק אם עיבדו את הקלף לשמה, משום ס"ס, שמא כמ"ד שאין צריך עיבוד לשמה, ושמא עיבדוהו לשמה.
וכן פסק בשו"ת פרח מטה אהרון (ח"ב סי' ק"א) והובא ג"כ בברכ"י (יור"ד סי' רע"ד).
וכן פסק בשו"ת חקרי לב (ח"א סי' א'). ובספר בבירור הלכה (ח"ב סי' ל"ב עמ' ר"מ ס"ק כ"א). הביא כל אלו הפוסקים.
וכן העלה הביאור הלכה (סי' ל"ב ס' ח' ד"ה וצריך), להקל בשעת הדחק אם התחלף עור שעובד לשמה בעור שלא עובד לשמה, וזאת על פי סברת הפוסקים הנ"ל.
והוסיף הביאור הלכה, ואף שרעק"א כתב שעיבוד לשמה מהתורה, מ"מ בספק, יש להקל, בצירוף הפמ"ג שעיבוד לשמה מדרבנן.
והנה הנידון של ספק אם עיבד העורות לשמן, שווה לנידון שלנו. שהרי הפמ"ג (בא"א ס"ק ל"ב) השוה כתיבה לשמה לעיבוד לשמה, וכן השוו הגר"א (בביאור הגר"א ס"ק נ"ה) והגאון רעק"א (סי' ל"ב ס"ק ח') ובספר מנחה בלולה (הלכות ספר תורה דף נ') ובטעם המלך על שער המלך (סוף פ"ג מהלכות גירושין).
ואף שמצינו להמרדכי בהלכות ספר תורה (סי' ד' דף ג' ע"ד מהספר) שכתב בדרך אפשר שכתיבה חמורה מעיבוד וכ"כ עוד כמה ראשונים שכתיבה חמורה. מ"מ כנגד זה מצינו ראשונים שהשוו כתיבה לעיבוד, כגון הרמב"ן במלחמות ה' (בסוכה דף ד' ע"ב ס"ק ל') הר"ן בחידושיו לגיטין (נ"ד ע"ב), הרב אלחנן, והר"ש כמובא במרדכי. (וזה חוץ מהאחרונים שהזכרנו לעיל).
[ועוד מצינו להרבה ראשונים שלא הצריכו עיבוד לשמה כלל, עיין הלכה ברורה סי' ל"ב ס"ק פ"ו עמ' רל"ו. ובעמ' שכ"ד בבירור הלכה ס"ק ע"ו כתב, וז"ל: "ולכאורה לפי זה לדעת הראשונים הנ"ל (שהזכירם בשער הציון ס"ק פ"ו ) דלא בעינן עיבוד לשמה מן הדין כלל, הוא הדין לעניין כתיבה לשמה"]
ומצינו יותר מכך אצל שני גדולי ההוראה והם הרי"ף והרמב"ם, שסוברים שכתיבה קלה יותר מעיבוד לשמה, וכמו שכבר כתבנו לעיל ודו"ק.
וכן מוכח ממרן השו"ע, שלגבי עיבוד העורות כתב לפסול אם ודאי לא עובד לשמה (עיין סי' ל"ב ס' ח'-ט'). ולענין כתיבה לשמה לא כתב בשום מקום לפסול.
(ואף אם נסביר, בדוחק, שמרן פוסל. מ"מ חזינן שהפוסקים הנ"ל עשו ס"ס בהסתפק גם במקום שמרן פסל. והטעם, כיון שמרן פסל במקרה של ודאי ולא במקרה של ספק, ועיין לקמן בסוף התשובה).
ועיין בדברי מרן בשו"ת אבקת רוכל (סי' ל"ב) שהרמב"ם גדול הפוסקים הוא, שכל קהילות ארץ ישראל וארצות המערב וכל ארצות המזרח נוהגים על פיו בכל אשר יאמר כי הוא זה, וקיבלוהו עליהם לרבן. וכ"כ עוד מרן באבקת רוכל (סי' ק"מ) והסכים עמו הרדב"ז ע"ש.
וכ"כ המהר"ם אלשקר (סי' צ"ד) שאע"פ שיש פוסקים שחולקים על הרמב"ם, אנו להרמב"ם שומעים שעליו סומכים בכל הגלילות האלה.
וכ"כ בשו"ת חוט המשולש (שבסוף שו"ת הרשב"ץ סי' ל"ה) שבמחלוקת הפוסקים אפילו בדיני ערוה בודאי שיש לסמוך על הרמב"ם מאחר שבכל גלילות אלו הסכימו לדון ולפסוק על פיו, כי קבלוהו לרבן, וצריכים לפסוק כמוהו אף להקל.
וכ"כ בשו"ת מהר"י פראג'י (סי' נ"ט) שבכל גלילות אלו ארצות המערב, מצרים, ארם נהרים, וארם צובה, פרס, ותימן, כולם קבלו עליהם להתנהג על פי חיבור הרמב"ם וכל זה נשען על יסוד מאמר חז"ל (בשבת ק"ל) במקומו של רבי אליעזר היו כורתים עצים בשבת לעשות פחמים כדי להכין ברזל (לאיזמל של המילה).
וראה בשו"ת יביע אומר (ח"ח סי' נ"ה אות ה') שכתב לצרף סברא (לענין מגילה), שהיות והסופר חשב במחשבתו, קודם הכתיבה, שהוא כותב כדי לקרות בה ולצאת ידי חובה, מחשבתו משויה ליה ככתיבה לשמה. וע"ש שלמסקנה למד שהפוסקים שהכשירו במחשבה לשמה, היינו גם בכוונה הנ"ל, ולא צריך לכוון ממש לשמה (וכעין זה ראינו ג"כ בשו"ת שואל ונשאל או"ח סי' ט"ו שהזכרנו לעיל).
ועיין עוד ביביע אומר (שם ס"ק ז'), שהוסיף סברא נוספת להקל, שהרי כיום כולם כותבים לשם ס"ת בלבד, לכן מסתמא לשמה קאי, ושכן כתב בספר בית אהרן לגבי עיבוד עורות, והביאו הביאור הלכה (סי' ל"ב ס' ח' ד"ה וצריך), וכתב עליו "ועיין". וחזינן שהביה"ל לא דחה דבריו, וחזיא סברתו להצטרף לס"ס, וכן פסק כמותו בשו"ת משנת אברהם (סי' ו' אות כ"א) וכן צירף סברא זו בשו"ת עולת יצחק (ח"ב סי' ר"י).
[אמנם עיין בספר משנת הסופר (סי' ב' בביאור הסופר עמ' י' ד"ה לשמה,) שהקשה על הבית אהרן דמה בכך שהאידנא אין כותבים שאר ספרים על קלף, הרי קי"ל דאם עיבדו לשם מזוזה פסול לתפילין, וכן אם עיבדו לתפילין פסול לס"ת, א"כ עדיין לא שייך לומר סתמא לשמה קאי ע"ש.
ונלע"ד ליישב את הבית אהרן, שכנראה בזמנם (ואולי גם כיום) יש עורות שמשתמשים בהם לס"ת בלבד, ויש עורות שמשתמשים בהם לתו"מ. וא"כ כאשר אותו אדם המעבד ערות מניח עור כזה שלפי גודלו ולפי טיבו מתאים לס"ת, א"כ מסתמא כוונתו לשם ס"ת בלבד, היות שעל פי רוב מעבדים עורות כאלו רק לס"ת ולא לספרי חולין. ואולי בכוונה הזכיר הבית אהרן בדבריו רק ס"ת ולא עורות לתו"מ, כי בתו"מ באמת א"א לומר שמעובד דווקא לתפילין ולא למזוזה.
ועיין עוד בביאור הסופר, שהקשה על הבית אהרן, מדין ציצית בסי' י"ד ס' ב' ע"ש. ונלע"ד דאולי אפשר ליישב, דס"ל לבית אהרן דשאני ציצית שריבה בהם הכתוב "גדילים תעשה לך" לשם חובך, וכמ"ש הר"ן בחידושיו למסכת סנהדרין (מ"ח ע"ב), משא"כ בס"ת, דהא דבעינן עיבוד לשמה משום חיבוב מצוה (כלשון הר"ן שם). ולכן היות וחזינן שבציצית יש דין מיוחד בלשמה, לכן שם בעינן לשמה ממש וצ"ע עדיין.]
והנה בנידון דידן עכ"פ, היות, ויש בלאו הכי ס"ס (ובפרט לשיטת הפמ"ג, לצד שכתיבה לשמה דרבנן, וכן להמבי"ט בקרית ספר שפשוט שאפילו קידוש האזכרות הוי מדרבנן בלבד), שפיר אפשר לצרף שיטת הבית אהרן והמשנת אברהם. וכמו שצירפם בבירור הלכה סי' ל"ב ס"ק כ"א בסופו, (דאע"פ שהבירור הלכה בס"ק כ"ב הסכים לדחיות של המשנת הסופר, מ"מ צירף שיטה זאת לס"ס, וה"ה בנידון דידן) .
ואע"פ שאין עושים ס"ס בברכות, מ"מ בנידון דידן שפיר עושים, היות והוי ס"ס במצוה דאורייתא. ובצירוף דעת הרדב"ז (ח"א סי' רכ"ט) דבמחלוקת במצוה לא אמרינן סב"ל, וכמ"ש בשו"ת יביע אומר (ח"י סי' כ'). ושכיוצא בזה כתב בעל השדי חמד בשו"ת מכתב לחזקיהו (סי' א' דף ח' ע"ב) וכן בקונטרס ילקוט יוסף בכללי ספק ברכות (בעין יצחק עמ' קכ"ו) ע"ש.
לכן לסיכום, מצינו דעת הרמב"ם (להרבה אחרונים כמו שהזכרנו לעיל), שאין צריך לפרש שכותב לשמה בכתיבת הסת"ם רק באזכרות, וכן נראה בפשטות דעת הרי"ף וכמו שכתב בקסת הסופר.
ולפי הר"ן דעת הרי"ף עכ"פ שבתו"מ אין דין כתיבה לשמה.
וכן לדעת הרא"ש אע"פ שכתב "שיאמר לשם קדושת ס"ת", מ"מ לא מצינו דעתו שזה לעיכובא וכמו שכתבו הקרבן נתנאל וכן בשו"ת שואל ונשאל.
וכן דעת הרב אלחנן והר"ש במרדכי שאין צריך לומר לשמה בכתיבת הסת"ם, וכמו שהביאם ג"כ המאירי בקרית ספר. וכן תירוץ בתרא בתוס' במנחות אזלו בשיטה זו.
ולכן שפיר אפשר לסמוך על כל השיטות האלו לעניין ספק אם קידש או לא קידש.
ולא מיבעיא לשיטת הפמ"ג (לצד שסובר) שדין לשמה מדרבנן, וכן להמבי"ט שס"ל בפשטות שדין לשמה אפילו באזכרות מדרבנן, א"כ הו"ל ספקא דרבנן לקולא ולא צריך שום צירוף. אלא אף לדעת רעק"א וההולכים בשיטתו שדין לשמה מן התורה, מ"מ יש לנו ס"ס, שמא קידש, ואת"ל לא קידש, שמא ככל אותם הפוסקים שהזכרנו שסתמא לשמה קאי בכתיבה, וא"כ הו"ל ס"ס ומותר.
ובצירוף שיטת הט"ז שסירכיא נקיט ואזיל אומרים אף בדאורייתא.
ובצירוף סברת הבית אהרן והמשנת אברהם שכיום סתמא לשמה קאי.
ובצירוף המבי"ט בקרית ספר שלא הזכיר כלל דין כתיבה לשמה.
ובצירוף דעת העקרי הד"ט שפסק להדיא שכל הדין שצריך לקדש זה רק לכתחילה אך לא מעכב.
ודע אף אם נרצה לומר שהפוסקים שהזכרנו לעיל הם סברא דחויה, מ"מ, עיין בספר זבחי צדק (ח"ב סי' ק"י אות קנ"ח) שעבדינן ס"ס בסברא דחויה נגד מרן והרמ"א וע"ש שהביא הרבה אחרונים שכתבו כן, ושכן כתב מרן החיד"א בכמה מקומות (וכ"ש בנידוננו שלא מצינו שדעת מרן ורמ"א לפסול אפילו בלא קידש כלל, וכמו שהוכחנו לעיל).
והנה, גם הס"ס שעשה הביאור הלכה (סי' ל"ב ס' י"ט שהזכרנו בתחילת דברנו) בצירוף שיטת הט"ז לעניין ספק אם קידש האזכרות, כתב הלשכת הסופר (סי' י' ס"ק ה'), שבספר מלאכת הקודש (סי' ה') חלק על ההבנה שהבין הט"ז בדברי הסמ"ג, ושלעולם גם לסמ"ג בעינן שיקדש כל שם ולא די במה שקידש בתחילה.
ועוד הביא, שהדברי חמודות, החיד"א, האליה רבה, והדב"ש (סי' ע"ו) חלקו על הט"ז, (וכמו שכתב ג"כ הביאור הלכה, ותמה על הפמ"ג שלא ציין זאת),
וסיים המלאכת הקודש וז"ל: "עכ"פ בררנו דעת הט"ז יחידאה היא נגד כל הראשונים והאחרונים" עכ"ל
ועם כל זה, עשה הביאור הלכה ס"ס בצירוף הט"ז הנ"ל, א"כ חזינן שגם הביאור הלכה עשה ס"ס בדעה כמעט יחידאה ודו"ק.
ועיין בכללי ס"ס בשו"ת יחוה דעת (ח"א עמ' כ"ו בכללים) שעושים ס"ס אף בספק שאינו שקול, דהיינו שהספק השני הוא מיעוט ואינו ספק שקול, מצטרף לס"ס, דהוי ספק דרבנן לקולא אף בספק כל דהו.
וכן בספר טהרת הבית (ח"ב עמ' ס"ב ועמ' שפ"ב) הביא הרבה אחרונים שעבדינן ס"ס אף שהספק השני אינו שקול, ובכללם הפנ"י בכתובות (דף ט ע"א), הסידרי טהרה (סי' קפ"ז ס"ק ט"ז), שו"ת פרשת מרדכי (יו"ד סי' י"א) ועוד אחרונים. ובקונטרס אחרון לפנ"י (שס אות כ"ח) הוסיף שכן ראה לכמה פוסקים ראשונים ואחרונים שכתבו כן ע"ש.
ועיין בפרי חדש (כללי ס"ס סי' ק"י ס"ק ד') שכתב: "דבכל דוכתא מקילינן בתרי ספיקי דאורייתא אף לכתחילה" ושכן מבואר בתשובת הרשב"א (ח"א סי' תצ"ז) וסיים הפר"ח "וברור".
ולכן בס"ד, נראה להלכה להכשיר הסת"ם אף לכתחילה.
[נ"ב: כל מה שכתבנו עד כאן זה מבלי לצרף שיטת הרמב"ם שסובר שמותר לקרוא בס"ת פסול בציבור.]
לאחר כותבנו כל זה, נגשנו להגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א והראנו לו מה שהעלנו להלכה, והראה לנו שגם הוא כתב בנושא זה בשו"ת עולת יצחק (ח"ב סי' ר"י) ושם העלה להכשיר, וחלק מהדברים שהזכיר הם כמו שכתבנו לעיל.
וכן הסכים עימנו להלכה ולמעשה הגאון הרב שבתאי לוי שליט"א מחבר ספר "ספקות הסופר".