אור ברסלב
ויען אליהו דיבוקים הנמצאים בתפילין ומזוזות לאחר כמה שנים

ויען אליהו

דיבוקים הנמצאים בתפילין ומזוזות לאחר כמה שנים

בעניין התג באות חי"ת

שאלה ה': היות ודבר מצוי הוא, שמוסרים לבדיקה תפילין או מזוזות, מוצאים דיבוקים קלים, או ספק דיבוקים שלא הבחינו בהם בהגהות הקודמות. והמגיה מתקן זאת על פי הנפסק להלכה, "שכל שצורת האות עליה, ניתן לתקן". ואח"כ הם כשרים ומותר להשתמש בהם. ולכאורה, מה עם אותם השנים שכבר השתמשו בתו"מ הללו? האם יצאו ידי חובת מצות תפילין או מזוזה?

תשובה: הנה קודם שנתחיל לדון בעניין זה, יש להעיר שצריך להשתדל מאוד להזהר ולבדוק היטב עד כמה שיד המגיה יכולה, שלא יגיע למצבים הללו. עיין בשו"ע (סי' ל"ב ס' כ') ובמשנ"ב (שם ס"ק ק"ג) כמה הזהירו בעניין המתעסקים בסת"ם.

אך היות ולא ימלט, שלפעמים אפילו מגיה ירא שמים לא שם על לב, או שהיה לו היסח הדעת, ומחמת כן לא הבחין בנגיעות קלות. לכן בס"ד נכתוב כמה סעיפים שיש בהם כדי ללמד זכות לאותם שהשתמשו בתו"מ הללו למפרע.

סעיף א'

במקרה שנדבקה אות באות ע"י תג המחבר ביניהם.

עיין מאירי בספרו קרית ספר (מאמר שני ח"ב) וז"ל: "וכן דווקא שדבוקה לגמרי אבל אם בא תג אחד מזו לחברתה ומחברן, הואיל וניכר שאינו דבוק על ידי עצמה, אלא על ידי תג אחד שמחברן, לא פסל".

וכן פסק הא"ר (סי' ל"ב ס"ק ח') מעיקר הדין להכשיר ושיש להחמיר בדאפשר, וכן דעת הביה"ל (שם ס' ד' ד"ה צריך) וז"ל: "לכתחילה בודאי יש להחמיר ולגרור" וכו', ומשמע דבדיעבד כשר אף בתו"מ. כ"כ לדייק בספר הלכה ברורה (סי' ל"ב בבירור הלכה ס"ק ט'). והוסיף, שבספר שו"ת באר המים (או"ח סי' י"ד) כתב שדעת רש"י והרמב"ם והר"ן כהמאירי.

סעיף ב'

במקרה שהאות גדולה (עבה) ונדבקה בסופה, באופן שאם נגרור מה שנדבק, מ"מ תישאר צורת אות.

דעת הרד"ך (או"ח סי' ל"ב) להכשיר אף ללא תיקון, ודעת המ"א (ס"ק ג') להחמיר, וכתבו המשנ"ב (סי' ל"ב ס"ק י"ב) והקול יעקב (אות י"ט) שהסכימו האחרונים להחמיר, וציין המשנ"ב בשער הציון (ס"ק י') שמקורו במ"א, ושעל כן צריך לגרור הדבק.

המתבונן בדברי המשנ"ב שכתב "הסכימו האחרונים להחמיר", ולא כתב כלשון שכתב בס"ק י"ג ע"ש, משמע לכאורה שאין זה מעיקר הדין אלא משום חומרא. וגם במ"א ראינו שכתב "ונ"ל להחמיר" וכו'. ובספר עצי היער (ס"ק י"ב, מובא בהלכה ברורה סי' ל"ב בשער הציון ס"ק מ"ה) כתב וטוב להחמיר ע"ש.

ואף הקול יעקב (שם) כתב, שאף שמנהגנו להוציא ס"ת אחר כשיש דיבוק בין האותיות, מ"מ במקרה שנדבק האות בסופה ובאופן שכשנגרור הדיבוק ישאר שיעור אות, אין מוציאים ס"ת אחר.

והטעם, היות ומצינו כמה אחרונים שהלכו בשיטת הרד"ך וכמו שציינו הקול יעקב ובספר הלכה ברורה (בבירור הלכה סי' ל"ב ס"ק ח' ובשער הציון ס"ק מ"ה).והם, עולת התמיד (ס"ק ו') כמובא במ"א, והביא לדין זה ראיה מהירושלמי (ברכות פ"ב ה"ג). וכן הסכימו החיד"א בספרו לדוד אמת (סי' י"ב אות ל"א), הכנסת הגדולה בהגהת הטור, אמת ליעקב (נגיעת האותיות אות ל"א), סידור בית מנוחה (אות נ"ו דף קע"ח סוף ע"א). ולכן בדיעבד יצאו ידי חובה.

סעיף ג'

במקרה שנדבקה בסוף האות

עיין בב"י (סי' ל"ב ד"ה כתוב בסמ"ק) שבשו"ת הרשב"א (ח"א סי' תרי"א)כתב להכשיר נגיעת אות באות לאחר שנגמר האות אפילו בלי לגרור הדיבוק, כגון "תפארתנו" שסוף הוא"ו נגע בנו"ן, לאחר שנגמר צורת האות, מטעם "שכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו" (מנחות ק"ג ע"ב).

(ועיין עוד מה שכתבנו בדברי הרשב"א בסעיף ד').

סעיף ד'

במקרה שהדיבוק בתחילת האות או באמצע האות.

עיין בספר אליה רבה (סי' קמ"ג ס"ק ה'), שהביא דברי המ"א (שם ס"ק ז'), שהרשב"א (שהזכרנו בסניף ד') לא הכשיר אלא בשנדבק בסופו, אבל נדבק באמצע האות וכ"ש בראש האות פסול, ומוציאים ס"ת אחר.

וכתב על זה האליה רבה: "ונלע"ד משמע בב"ח, בכל עניין אין להוציא אחרת, וטעמא נ"ל, דהרשב"א דפוסל בנדבק בראשה ובאמצעיתה, היינו משום דס"ל דהוי כחק תוכו ולא מהני גרירה. אבל למאי דקי"ל דמהני גרירה, יש לסמוך על סברא דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו" עכ"ל.

וכן דעת הט"ז (סי' ל"ב ס"ק י"ח), והוסיף בשם הב"ח שאף בנמצא כן בשבת שא"א לגרור, מ"מ אמרינן כל הראוי לבילה וכו', משום שמעיקר דין ס"ת יש תקנה רק שאיסור שבת רביע עליה (חל עליו). וכן נראה דעת הפמ"ג, שסיים דבריו (באשל אברהם ס"ק ז') בדברי הא"ר.

וכן דעת החיי אדם (כלל ל"א ס' ל"ה). וע"ש שכתב בסוגריים שסברא זו דכתב הרשב"א אתיא ככו"ע.

והנה מכל האחרונים הנ"ל רואים שסמכו על הרשב"א לעניין ס"ת אף שלא בשעת הדחק.

ועיין במשנ"ב (סי' קמ"ג ס"ק כ"ה) שסמך על הפוסקים הללו בשעת הדחק, וכמו שכתב בספר שערי אפרים (שער ה' ס' י' בפתחי שערים), ושאין להוציא ס"ת אחר אף בנגיעה בראשה או באמצעיתה. והובא ג"כ בספר משנת הסופר (בילקוט הסופר עמ' ק"ב סי' ז' ס' א').

והנה, הדבר פשוט, שלפי ההסבר שכתב הא"ר, ע"כ אין חילוק בין ס"ת לתפילין ומזוזות. שהרי הביא ראיה מסי' ל"ב הלכות תפילין שקי"ל שמועיל לגרור הדיבוק אף בנגיעה בראש האות. ולמד משם שהיות ומועיל לגרור, ממילא אמרינן כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו, ולכן לעניין ס"ת ס"ל שלא מוציאים ס"ת אחר.

וממילא אפשר ללמוד שה"ה לעניין תפילין ומזוזות על מה שהיה עד עכשיו נאמר את הכלל כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו.

אמנם עיין בחזו"א (סי' ח' ס"ק ה') שהסביר שאין כוונת הרשב"א להתיר מדין כל הראוי לבילה וכו' ושיגרא דלישנא נקט. וע"ש איך שהסביר את הרשב"א. ועיין עוד בחזו"א (שם ס"ק ט') שתמה על המשנ"ב הנ"ל, ע"ש.

והנה מה שלמד החזו"א שהרשב"א לא התיר מטעם כל הראוי לבילה. עיין בספר דברי יעקב (בחיבורו בעניין סת"ם וציצית, בעניין מוקף גויל עניין א' סי' ב' ענף ב') שכתב שהרבה אחרונים (ע"ש שמנה כעשרה אחרונים) למדו ברשב"א שמתיר מטעם כל הראוי לבילה וכו'.

ואף שהחזו"א תמה על המשנ"ב, מ"מ הרי חזינן שעל סברא זו סמכו הרבה אחרונים שמימיהם אנו שותים, כמו שהזכרנו לעיל.

וכן ראינו לאור החיים הקדוש פרשת בחוקותי (בפירוש הל"ה על המלה "בחוקותי") שהביא דברי הב"ח והט"ז, והסביר שם את הפסוקים על פי זה ע"ש.

ועיין בספר דברי יעקב (שם ענף א' אות ז') שבשו"ת אבני נזר (או"ח סי' ח' ס' ז') כתב, דמזה שסומכים על הרשב"א בקריאת ס"ת, מוכח דדעת הרשב"א לאו לגמרי דחויה ע"ש.

ועוד, בס"ד מצינו שיטה בראשונים שמכשירה ג"כ בכעין זה, אמנם לא מטעם כל הראוי לבילה וכו' אלא מטעם אחר. עייןבספר נתיבות חיים (ס"ק י"ב) שהביא דברי החידושים המיוחסים לרשב"א (מנחות כ"ט ע"א) שסובר שפסול הקפת גויל הוא דווקא כשנדבקה ממש אות בחברתה בכל הרוח, אבל בנדבקה במקצת מרוח אחת כשר.

והוכיח כן מהגמ' (שם) וז"ל "דהכי משמע לישנא דשאין גויל מוקף מד' רוחותיה, דאין הגויל מקיף כל רוחות שלה כי אם ב' רוחות או ג' רוחות ולא כל הד' רוחות ושחסר ממנה רוח אחת, אבל אם מקיף בכל הד' רוחות אעפ"י שאינו מקיף כל הרוח לא מפסלא בהכי, דאל"כ הוה ליה למימר שאינו מקיף הד' רוחות או שאינה מוקפת מכל הד' רוחות, דלשתמע דאם חסר מעט מכל הד' רוחות שאינו מוקף פסולות, ומדלא קאמר "מכל", משמע דלא בעינן כל הרוחות בשלימות כי אם שלא יחסר ממנה רוח אחת היקף שלם בלא היקף גויל". ועוד הביא ראיה מדין נקב באמצע האות אם תינוק דלא חכים ולא טיפש קרי כהוגן כשר ע"ש.

ובספר בית מאיר (סי' ל"ב ס' ל"ו) כתב לפרש בדעת הטור שאם נדבקו האותיות רק בצד אחד במיעוט האות ורוב אינו דבוק, כשר. אלא שכתב שזה נגד הפוסקים.

אמנם בספר מנחת פיתים (סי' ל"ב ס' ד') כתב שמצאנו חבר לטור והוא הרשב"א הנ"ל. וע"ש עוד מה שהקשה על הרשב"א מהראיה מנקב באמצע האות, ואיך שהסביר דבריו, וסיים "וזה ברור".

והנה ודאי שדברי הרשב"א והבית מאיר אליבא דהטור הם בין בס"ת ובין בתו"מ, שהרי הוכחת הרשב"א מהגמ' מדין מוקף גויל. רק שמ"מ אין נפק"מ כ"כ לעניין תו"מ, היות ולעניין תו"מ אפשר לתקן. והנפק"מ בעיקר לעניין ס"ת שאם נמצא כן בשעת קריאת התורה אין להוציא ספר אחר בכה"ג לשיטתם.

ומ"מ, בנידון שלנו לעניין תו"מ על אותם שנים שעברו שהשתמשו בהם, ודאי שיש לנו לסמוך על שני גדולים הרשב"א והטור אליבא דבית מאיר, וכן כל האחרונים שהזכרנו לעיל .

ועיין בהקדמה לספר חידושים המיוחסים לרשב"א, שכתב וז"ל "חידושי הרשב"א מסכת מנחות אשר היה טמון בכתב יד זה כשש מאות שנה באוצר יחידי סגולה גדולי חכמי רבני עיר הקדושה ירושלים ת"ו, דור אחר דור, ולא ראה אור הדפוס מעולם" וכו'.

ובאמת שבהקדמת קובץ הערות למסכת יבמות להגאון הרב אלחנן בונם וסרמן זצ"ל הביא ששמע מהחפץ חיים, שהרשב"א על מנחות אינו של הרשב"א. שמסגנונו נראה שהוא תוס' רי"ד, כי הוא מעתיק דברי רש"י בשם לשון "המורה" וזהו דרכו בתוס' רי"ד. אבל בשם הגאון ר' יהושע זצ"ל מקוטנא אומרים שהוא רבנו שלמה בר' אברהם מן ההר רבו של רבנו יונה.

והנה ממה שראינו לעיל בסעיף ג' שהרשב"א הכשיר רק בדיבוק בסוף האות, יש סיעתא לשיטות האומרות שאין ספר חידושים המיוחסים לרשב"א שייך לרשב"א ע"ש.

אבל לדידן אין נפק"מ, דמ"מ חזי אותו ראשון ללמד זכות על מה שהיה עד כאן.

ובפרט בצירוף שיטת המבי"ט בספרו קרית ספר (הל' תפילין) שדין מוקף גויל אינו אלא מדרבנן, ושכן כתב בפשיטות בשו"ת באר המים (יו"ד סי' י"ד) כמו שציין בהלכה ברורה (בבירור הלכה סי' ל"ב ס"ק ז'), א"כ ה"ל ספקא בדרבנן.

סעיף ה'

במקרה שהדיבוק נעשה לאחר הכתיבה.

האחרונים העלו שנגיעה פוסלת אפילו אחר כתיבה, [עיין משנ"ב (סי' ל"ב ס"ק נ"ד) וקול יעקב (שם אות צ"ט).] מ"מ, בשו"ת משאת בנימין (סי' נ"ב) כתב להכשיר וז"ל: "זה ודאי לא מעכב, כמ"ש הרב ב"י בטור או"ח סי' ל"ב דלא אמרינן מוקף גויל מעכב ופוסל אלא במקום שלא היה מוקף גויל מתחילת הכתיבה אבל היכא שמתחילת הכתיבה היה מוקף גויל ואח"כ התקלקל לית לן בה". וטעמו, משום דהעיקר כתירוץ ב' שבב"י. והובא בפר"ח (אבן העזר סי' קכ"ג ס"ק י"ג).

וכן בביאור הלכה (ס' ט"ז ד"ה ואח"כ נפסק) למד שדעת דרך חיים (דיני טעות בס"ת אות כ"ה) שדין זה הוא ספק בדין.

סעיף ו'

בגמ' במסכת מנחות (דף כ"ט ע"א ול"ד ע"א) גרסינן "כל אות שאין גויל מוקף לה מארבע רוחותיה פסולה" וכן פסקו הרמב"ם (פ"א הלכות תפילין הל' י"ט) והשו"ע (סי' ל"ב ס' ד').

ועיין בב"י (סי' ל"ב ד"ה וכתב) שהביא שיטת המרדכי (הל' תפילין דף י"ד ע"ב) שלמד שבדיעבד לא נפסל כשאינו מוקף גויל אלא באותיות של שם.

והסביר הב"י שנראה טעמו של המרדכי, משום דאמרינן במסכת סופרים (פ"ב ה"א) "עירב האותיות (ר"ל דיבק, שנוגעות זו בזו ואינן מוקפות גויל. הגהת מור וקציעה). או שהפסיק באמצע השם אל יקרא בו".

ולמד המרדכי, ש"השם" המוזכר שם חוזר גם על עירב אותיות שכתוב בתחילה, והכוונה לשמו של הקב"ה. והוסיף הב"י, שבספר התרומה פירש ש"השם" הכוונה לתיבה, ולא שמו של הקב"ה ע"ש. ושכן דעת הפוסקים להלכה.

אמנם בשו"ת משכנות יעקב (או"ח סי' ל"ט) תמה על הב"י שאף המרדכי לא כתב כן אלא לעניין ס"ת אבל לעניין תפילין סבירא ליה להחמיר ע"ש.

ומ"מ הב"י הבין שהמרדכי הכשיר אף בתו"מ.

סעיף ז'

במקרים שבעין רגילה נראה שהאותיות נוגעות, אבל ע"י זכוכית מגדלת ניכר שיש עדיין הפסק ביניהם.

בספר משנת הסופר (בביאור הסופר עמ' ק"ב ד"ה שלא) וביריעות שלמה (ח"א פ"ט הערה 37), כתבו שבספר דובר מישרים (ח"א סי' א') החמיר בזה. אך בשו"ת שארית ישראל (סי' י"א –י"ב) הכשיר. והביא עדות של סופר מובהק שהעיד שכן נהגו סופרים מובהקים שבעיה"ק ירושלים ת"ו להכשיר בלי פקפוק, רק שיהא ניכר אפילו ע"י זכוכית מגדלת. והאריך לדחות דברי המגיד מישרים.

וכן בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ח סי' ט"ו פי"ד אות י') כתב, שראה להגאון צבי פסח פרנק זצ"ל שהיה בודק פרשיות תפילין ומזוזות דרך זכוכית מגדלת, להווכח על פירודים ודיבוקים.

ובשו"ת שבט הלוי (ח"א או"ח סי' ז' אות ח') כתב דהא דלא סמכינן על זכוכית מגדלת דווקא במי שיש לו ראות טובה ובריאה, אבל אנו הרבה פעמים משתמשים בזכוכית מגדלת כדי להשלים את קוצר הראייה שבעין, באופן כזה הזכוכית מגדלת מעמידה את הראות רק על הראות הטבעית.

וכ"כ הגר"מ מאזוז שליט"א (ירחון אור תורה תשמ"ו עמ' רל"א בהערה) וז"ל: "המנהג בתוניס כפי שראיתי אצל אמה"ג זצ"ל שאם נסתפקו אם יש דיבוק או פירוד, וזה אומר בכה וזה אומר בכה, מביאין זכוכית מגדלת ומסתכלים היטב".

והוסיף, "ונראה שאין זה עניין למה שכתבו האחרונים שאין לחוש להבטה במיקרוסקופ לא להתיר ולא לאסור. דבזכוכית מגדלת שלנו שמגדילה רק פי שנים ושלשה תלינן שחדי הראות יכולים להבחין גם בלעדיה, ובפרט כשהיה הדבר מסופק לפני כן, ודמי למשקפיים אצל קצרי הראות דודאי סמכינן עליהו".

סעיף ח'

עיין בשו"ת רב פעלים (ח"ד או"ח סי' ב') ובספרו בן איש חיל (קונטרס שני אליהו דף כ"ב ע"א). שכתב, הנה לפעמים המצא תמצא באיש שכתב תפילין ונתנו למגיה חשוב הממונה על זאת, ועשה לו הגהה, ומקרה היה לו טירדה אחת שהיה טרוד המגיה ההוא ושגג בהגהתו שנעלם ממנו טעות התפילין בחסרון או ביתרון תיבה אחת או אות אחת. וזה לבשו לפי תומו כמה שנים וכאשר פתח אותו לבודקו פעם שנית נמצא בו טעות הנזכר, ונמצא שלא קיים המצוה כמה שנים, ובירך ברכה לבטלה. ואיך זה האיש תם וישר יהיה ערום ממצוה יקרה זאת. כי גם עוד אפשר שלא נרגשו בטעות זו עד אחרי מותו, וא"כ הלך ערום מן המצוה הזאת לבית עולמו ועוד בידו שגגת ברכה לבטלה, גם זה דבר קשה מאוד לסובלו בשכל ?!!

ועל זאת מצאתי תרופה אשר יצאה מפי רב קדמון שהביאו הגאון החיד"א זצ"ל "בדבש לפי" והעתיק דבריו מורנו הרב חיים פלאג'י בספר לב חיים (ח"ב סי' י') שגם הוא נתעורר בזה, וכתב וז"ל: הנה ראיתי להרב הגדול החיד"א ז"ל בספר "דבש לפי" (מערכת ד' אות ד') שהביא משם ספר שבולי הלקט (ח"א כ"י שבולת ח') וז"ל: וכל איש ישראל מקבל שכר כל מה שרואה בדעתו אם דעתו מכוון לשמים, שהרי אתה רואה שתפילין שתפרן בפשתן פסולים כדאמר פרק אלו הלוקין (דף י"א ע"א) אמר רב, חזינן לתפילי דבי חביבי דתפרי בכיתנא, ולית הלכתא כוותיה. ובודאי דרבי חייא הגדול היה לו שכר תפילין כשאר החסידים ואע"פ שתפורות בפשתן עכ"ל.

והוסיף הרב פעלים "הרי נראה דאפילו דכפי ההלכה היו תפילין פסולין, עם כל זה, כל שלדעתו מכוין לשמים לקיים המצוה יש לו שכר". וע"ש עוד מה שכתב בזה.

ושמעתי מידידי הרב יוסף בן עטר שליט"א ששמע מהגאון הרב מרדכי אליהו שליט"א שפטר את הסופר מלשלם דמי התפילין על פי דברי שו"ת רב פעלים הנ"ל, היות ונחשב לו שעשה המצוה בשלמות. (אך צ"ע, הרי רוצה לקיים המצווה מכאן ואילך ומדוע לא יצטרך לשלם לו).

ואמנם עיין בספר יביע אומר (ח"ז סי' ה' אות ב') מה שהעיר על דברי הרב פעלים.

וכן הביא דברי הדעת קדושים (סי' ל"ט ס' ט') ושו"ת פרי השדה (ח"ג סי' קי"ז) ושו"ת משנה הלכות (ח"ה סוף סי' א') שהביאו ראיות ללמד זכות על נידון זה. והעיר עליהם (ע"ש).

ומ"מ כתב, שאע"פ שאינו נחשב לו כמצוה גמורה אבל מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה, כמו שאמרו חז"ל (ברכות ו') חשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו כאילו עשאה.

ועיין עוד (שם אות ג') שהביא שבשו"ת חשב האפוד (ח"ב סי' נ"ד) כתב על זה "כי למעשה אין צורך כאן בכפרה כלל, כיון שאינו אלא שגגת עשה. וגם מצד ברכה לבטלה כבר כתב הפנים מאירות להקל על פי התוס' והרא"ש דלא הוי אלא מדרבנן ודי לו בוידוי דברים ותשובה" עכ"ד.

ולכאורה אף לפי הרמב"ם ומרן השו"ע שאיסור ברכה לבטלה מהתורה, מ"מ כבר כתב בספר שיעורין של תורה בשם החזו"א, שכל זה רק בזורק ברכה מפיו סתם אך לא כשמתכוין לברך כדין.ע"ש

ואף שבשו"ת יביע אומר (ח"ט סי' פ"ו הערה י"ב) העיר שמצאנו ברמב"ם בתשובה בשו"ת פאר הדור (סי' ק"ה) שסובר שברכה לבטלה מהתורה. מ"מ עיין בספר ברכת ה' (ח"א פ"א הערה 8) בשם ר' אליהו ישראל זצ"ל המובא בברכ"י (או"ח סי' מ"ו אות ו') שמצינו כנגד זה תשובה אחרת בשו"ת פאר הדור (סי' כ"ו) שמשמע שסובר הרמב"ם שברכה לבטלה מדרבנן. ועיין עוד בספר ברכת ה' מה שכתבו האחרונים בזה.

ועכ"פ, אף אם נסבור שכוונת הרמב"ם שברכה לבטלה מהתורה ממש. מ"מ כתב בשו"ת יביע אומר (ח"ז סי' ה' אות ג') שיש לנו כעין ס"ס, שמא הלכה כרוב הפוסקים שאיסור ברכה לבטלה אינו אסור אלא מדרבנן, ואת"ל כהרמב"ם, שמא הלכה כמ"ש הרמב"ן על התורה (פרשת ויקרא) ש"בשגגת לאו" אין עליו נשיאת חטא, וכן כתב בחידושי הר"ן (סנהדרין פ"ד), וא"כ הוי ס"ס שלא צריך כפרה.

ואף שמהתוס' (ביצה כ"ה ע"ב) נראה שסוברים שגם שגגת לאו צריכה כפרה, מ"מ עיין בשו"ת חת"ן סופר (סי' ה') ושו"ת מהרש"ם (ח"א ס"ס ק"פ) שזהו דווקא באיסור אכילה.

והנה הטעם שהבאנו כל זאת ואע"פ שאינו דומה לנידון שלנו, היות שכל הפוסקים הנ"ל עוסקים כשנמצא פסול גמור כגון של חסר או יתר.

אך מ"מ מצינו בכמה אחרונים שכתבו שנחשב לו הנחתן כמצוה גמורה כמ"ש לעיל, א"כ ק"ו בנידון דידן. ואף להגאון היביע אומר שס"ל שרק נחשב לו כאילו קיים המצוה, מ"מ בנידון דידן לאחר שראינו כל מה שכתבנו עד כאן וראינו שיש פוסקים שהכשירו, ודאי שכולם יודו שנחשב לו שקיים המצוה ממש.

ונעתיק כאן מה שכתב הגר"ש שבדרון זצ"ל בהקדמה לספר תכלת מרדכי (להגאון מהרש"ם מברז'אן זצ"ל סבו של הגר"ש שבדרון) מה שמצא בכתבי המהרש"ם הקשור מאוד לעניננו וז"ל "פעם אחת חלמתי בחול המועד סוכות בהיותי ישן בסוכה, שהייתי לפני ב"ד של מעלה, וראיתי שישבו כחצי גורן עגולה, והביאו איש אחד לדין שעבר עבירה שחייבים עליה מיתה בידי שמים, אלא שיש שתי דעות אם חייבים מיתה על עוון זה. והיו מיימינים ומשמאלים, ונחלקו אם בספק פלוגתא של פוסקים יש לפטור בידי שמים, דספקא כלפי שמיא ליכא. והשטן היה עומד לשטנו. ושמעתי קול שאמר שנשאל לב"ד של מטה, ושאלו אותי על זה, והשבתי כי גם בדיני שמים פטור ושכן מבואר בכסף משנה.

והשטן רצה לדחוף אותי באומרו מה לך להתערב במשפט ב"ד העליון, ואמרתי פסוק "יגער ה' בך" וכו', וגם כי הלא נדרשתי לאשר שאלוני.

ויצא הפסק לפוטרו, ואיקץ והוא שם, דלא זכר איה מקומו עד שחיפש ומצא והוא בכסף משנה (פט"ז מפסה"ק ה"ט). ובזה פירש הפיוט "להוגה דיעות בדין לוותיק ועושה חסד" וכו', דבכל דבר שיש דעות להקל הוא פוטר מספק ועושה חסד ביום הדין מצד היושר והטוב" עכ"ל.

ונסיים בראיה חזקה שסיים בה הרב פעלים (שהזכרנו לעיל).

בגמ' הוריות (דף י' ע"ב) גרסינן "אמר רב נחמן בר יצחק גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה שנאמר "תבורך מנשים יעל". הרי כאן המעשה עצמו עבירה היא, עכ"ז כיון שהכוונה הייתה לשם שמים יש לה שכר גדול, וכ"ש היכא שהיה פסול במצוה דאין כאן עבירה, דאזלינן בתר כוונתו שהוא כיון לשם שמים לעשות מצוה, כי למראה עיניו זו היא מצוה גמורה ושלמה ועשאה לש"ש, דודאי יש לו שכר שלם. ואפילו היכא דהיה בה נמי עבירה, כגון, ברכה לבטלה בעניין פסול התפילין וכיוצא, מ"מ, הנה זה נקרא עבירה לשמה ולא גרע מהא, והרי אמרינן עבירה לשמה יש לה שכר גדול דכתיב "מנשים באהל תבורך" מאן נינהו שרה רבקה רחל ולאה. וגם לפי המסקנא, הא מסיק דעבירה לשמה היא כמצוה שלא לשמה דיש לה שכר ודוק היטב עכ"ל.

ודרך אגב לפעמים קורה שמוצאים מזוזה שהונחה בטעות הפוכה ולא הרגישו בה אלא רק לאחר זמן כשמסרו המזוזה לבדיקה. ולמעשה על מה יש לסמוך כל אותם שנים שהיתה המזוזה הפוכה?!!

ראה בספר שכל טוב (סי' רפ"ט אות קל"ז) שהביא בשם כמה אחרונים שמזוזה הפוכה פסולה. מ"מ ציין שבספר מזוזות ביתך (שעה"צ אות ס"ב) להגאון הרב חיים קנייבסקי שליט"א כתב ללמוד מדין תפילין, שכמו ששם אין פוסל אם הניחם בשכיבה, ה"ה אם היפך הפרשיות (עיין מ"א סי' ל"ב ס"ק ס"ב), א"כ ה"ה לעניין מזוזה בדיעבד לכאורה כשרה, ולכן כשמורידה והופכה אין לו לחזור ולברך.

וכן כתב בפשטות בספר שולחן גבוה (סי' ל"ב ס"ק קי"ב), והסביר כן בדעת השו"ע שכל הדין שצריך שלא יהיה התפילין ומזוזות הפוכות היינו לכתחילה אך בדיעבד כשר ע"ש.

וכשם שלימדנו בס"ד זכות בנושא זה, כך בורא עולם ידון אותנו לכף זכות אמן.

תוכן העניינים

ויען אליהו

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה