אור ברסלב
ויען אליהו בעניין התג באות חי"ת

ויען אליהו

בעניין התג באות חי"ת

ספק אם קידש קודם כתיבת הסת"ם

שאלה ד': היכן נכון לעשות "חטוטרת דרש"י" באות חי"ת בסת"מ, האם בצד שמאל של הגג, או מעל הרגל השמאלית ישר למעלה?

תשובה: בספר קסת הסופר בלשכת הסופר(סי' ה' ס"ק י') אחר שהביא מחלוקת רש"י ור"ת (מנחות כ"ט ע"ב) בעניין חטוטרת של האות חי"ת. כתב, "ואנן עבדינן כתרויהו חטוטרת באמצע, ותג כעין מקל משמאל. ואמנם מדברי הפוסקים נראה דעבדינן את התג בראש השמאלי של הגג. ומדברי התוס' (מנחות כ"ט ע"ב ד"ה דחטריה) נראה שעושין אותו כנגד הרגל השמאלי שיהא נראה הרגל הזה גבוה למעלה מן הגג". (הכוונה לתוס' שכתבו בשם רש"י "דחטרי לגגיה דחי"ת" היינו שהגביה רגל שמאלו של חי"ת עד למעלה).

והוסיף לשכ"ה, שמדברי הב"י (בתוספותיו ד"ה הר"י אסכנדרני) בשם היראים שכתב "ובלבד שיעשנה (להתג) בסוף הגג לצד שמאל שתהא נראה כמו רגל שמאל, ולא למעלה ככתר על גגה" וכו' (הובא במ"א סי' ל"ו ס"ק ג'). מוכח שמנהגם לעשות את הרגל בקצה הגג ממש. וא"כ לדידן שכותבים את הרגל באמצע הגג כאות זיי"ן, א"כ צריך לעשות מקל דרש"י באמצע הגג ע"ש. (בב"י כתב כן בשם ר"י אכסנדרני, עיין מנחת סולת עמ' ק"ד הערה 410).

ולכאורה דברי לשכ"ה צ"ב, שהנה בתחילת דבריו משמע שיש מחלוקת בין הפוסקים (הר"י אסכנדרני ועוד) לתוס'. והיינו, שלפוסקים המקל צריך תמיד להיות בסוף הגג, ולפי התוס' המקל צריך להיות היכן שהרגל השמאלי נמצא. ובהמשך דברי לשכ"ה משמע שמשווה את דברי התוס' לפוסקים, שהסביר שהפוסקים שכתבו לעשות התג בסוף הגג מיירי שכותב הרגל בסוף הגג. (והיינו שהם מודים שהעושים הרגל באמצע הגג כאות זי"ן יעשו התג ג"כ באמצע הגג).

והדברים צ"ע, שהרי הר"י אסכנדרני כתב במפורש שהמקל נעשה בסוף הגג ממש מטעם שלא יראה ככתר. ולפי טעם זה אין נפ"מ היכן נמצאת הרגל, תמיד המקל צריך להיות בסוף הגג. ולפי התוס' יש נפק"מ היכן נמצא הרגל. וא"כ אין התוס' שווה לפוסקים, וכמו שהבין הלשכ"ה בתחילת דבריו.

ועוד, הרי "הברוך שאמר" (שצורת האותיות המובא בב"י נלקח מספר זה) כתב במפורש "אות חי"ת יהיו רגליה דומים לשני זייני"ן ממש". וכן כתב שאנו מחמירים לעשות כדעת ר"ת ורש"י. ואח"כ הביא דברי ההגהות מיימוניות (הל' תפילין פ"א אות צ') שהעיר על רש"י מהמדרש אותיות דר"ע, שאמרו שלאות חי"ת אין כתר מפני שבעלי חטא יש להם בושת. וא"כ משמע שלאות חי"ת אין מקל?

ותירץ הברוך שאמר בשם ההגהות מיימוניות וז"ל: "מקל שבצד שמאל שרגילים הסופרים אף בלא חיובא, אין ידוע שהוא כתר מחוייב".

ובהגהות מיימוניות מובא "והא דקאמר חי"ת אינו קשור כתר, היינו שאין מחוייב לעשות". ושם מובא עוד תירוץ "אי נמי כיון שנראה בתחילת רגל שמאלי כמו שרגילים סופרים לעשות אין נראה כתר". וכן הוא לשון ההגהות מיימוניות המובא בהגהת הברוך שאמר על התיקון תפילין (ס"ק י"ח). והם כדברי הר"י אכסנדרני דלעיל.

וכן כתב המקדש מעט (ס"ק ד') בשם ההגהות מיימוניות וז"ל: "ומתרץ, דשם אינו ניכר לכתר דמחזי רק כהתחלת הרגל, כי דרך הסופר בהתחלתו עושה קצת עוקץ".

וכוונת ההגהות מיימוניות בתירוצו השני, כמו שכתב המרדכי וז"ל: "והתג שבצד שמאל נעשה מחמת התחלת רגל שלא בכוונה ולכן לא נקרא כתר". (הובא בליקוטי הגהות שבליקוט ספרי סת"ם ס"ק ב' ובקובץ ספרי סת"ם ס"ק כ'. והנה במרדכי לא נמצא לשון זה, ועיין בספר פתשגן הכתב אות ח' סי' ו' עמ' רט"ז שיתכן שהמרדכי הנ"ל מרבותיו של הא"ב וכמ"ש בריש ספרו.)

ונראה לפי זה שלמדו שכתר בוודאות, נקרא אם זה לא בסוף הגג כיון שאז אין צד לומר שנעשה מחמת הכתיבה, ואז ודאי שנעשה לשם כתר. אך אם נעשה ממש בסוף הגג נראה שנעשה מחמת כתיבה, וממילא אין נראה בוודאות שנעשה לשם כתר. וכשעושים שם מקל לא מכוונים לשם כתר אלא לשם חוטרא והכוונה "חי הוא ברומו של עולם". משא"כ באות ה"א אמרו בהמשך הגמ' שעושים לו תג בסוף גגו ומכוונים לעשותו לשם כתר. (עיין יד אפרים על המ"א סי' ל"ו ס"ק ג').

ומשמע שיש עניין לעשות באות חי"ת את המקל בצד שמאל ממש, כדי שלא יראה ככתר. ואף באות חי"ת שנכתבת בשני זייני"ן צריך לכתוב כך כדי שיראה כהתחלת כתיבת הסופר.

ולכאורה לפי דברי הלשכ"ה, היה הברוך שאמר צריך להוסיף על דברי ההגהות, שלפי מה שאנו כותבים את החי"ת בשני זיניי"ן , אין המקל בסוף הגג. ומדוע הביא דברי ההגהות מיימוניות בסתם.

וכן הב"י ומ"א הביאו דברי ר"י אכסנדרני הנ"ל בסתם, ולא פירשו שלפי צורת כתב הברוך שאמר, אין התג נמצא בסוף הגג אלא כנגד הרגל. (וכעין זה העיר בספר ספקות הסופר (עמ' ס"ו הערה 3). ע"ש).

ועיין עוד בכתב יד של צורת האות חי"ת המובא בספר היראים (סי' שצ"ט) והמנהיג (עמ' תרכ"ג) והאור זרוע (סי' תקמ"ט), ובציורים שמובאים ברמב"ם (הוצאת הרב פרנקל עמ' שמ"ד) מתוך כת"י שעשו המקל ממש בסוף הגג.

והמעניין, שגם בכתב יד המובא בגמ' שלנו ברש"י ובתוס', רואים שאין הרגל ממש בסוף הגג, מ"מ, המקל כן מופיע בסוף הגג ממש ולא מעל הרגל השמאלי.

ואולי היה אפשר לומר שגם כשאין הרגל ממש בסוף הגג, והמקל כן בסוף הגג, מ"מ נראה שהגביה רגל שמאל למעלה, היות והרגל סמוך מאוד לגג. (דנראה שהתעקם הרגל מעט).

ובספר ספקות הסופר (באות חי"ת הערה 3) כתב לפרש שרש"י מחשיב כל הזי"ן השמאלית לירך שמאל של החי"ת, וממילא כשאומרים "נחשב כתחילת הרגל" היינו חלק מכל הרגל עם הגג השמאלית ע"ש.

וכן נ"ל בס"ד שהבין כן הלבושי שרד (על המ"א סי' ל"ו ס"ק ג'), שכתב את טעמם של התוס' על דברי המ"א בשם ר"י אסכנדרני. ועיין במנחת סולת (הערה 410) שהעיר על הלבושי שרד, ולפי מה שכתבנו ניחא.

וכן מצינו בחיד"א בספרו לדוד אמת אות חי"ת וז"ל: "ויעשה לה מקל מצד שמאל בסוף הגג שתהא נראית כמו ראש רגל שמאלולא למעלה ככתר על גבה".

ושם החיד"א עוסק באות חי"ת שנכתבת בשני זיי"נין ע"ש.

וכן כתב היד אפרים (בביאורים על המ"א סי' ל"ו ס"ק ג') וז"ל "ובלבד שיעשנה, ר"ל שזקיפת המקל הוא בסוף הגג לצד שמאל, ואז נראה כאילו הוא ראש רגל" וכו'.

וכן ראינו שהעיר בקצרה בספר משנת הסופר (עמ' נ"ה שער הציון ס"ק קכ"א), וכתב שכן כתב התיקון תפילין, דאף שיש לעשותו כזי"ן, מ"מ התג בסוף צד שמאל. וכ"כ שאר ראשונים. וציין, שבספר מנחת סולת (דף ק"ד) העיר על הלשכ"ה.

וכן כתב בספר בית הסופר (עמ' רי"ג) שמנהגם לעשות בקצה הראש בצד שמאל ושכך נכון לעשות על פי הראשונים. והוסיף שבספר אמרי שפר (כלל ה' אות ח') כתב הטעם שלא יעשה התג באמצע הגג שלא יראה כשתי וערב. וכן בילקוט כתרי אותיות (עמ' קמ"ח) ובספר מקדש מעט עם הגהות פאר הכתב (עמ' כ"ח) עשו את המקל בצד שמאל ממש.

וכ"כ בספר ספקות הסופר (עמ' ס"ו הערה 3).

ומה שמצאנו, שיש שלא דקדקו בזה ולא עשו את התג ממש בקצה הגג. כנראה סמכו על תירוץ א' של ההגהות מיימוניות, דמה שאמרו באותיות דר"ע שלאות חי"ת אין כתר, היינו שאין מחויב לעשות לה כתר. אך אם רוצה יכול לעשות לה כתר. או שעיקר הקפידא שלא יעשה בצד ימין החי"ת ולא בצד שמאל, כמובא שם.

ומ"מ נראה יותר כהנוהגים לעשות התג בקצה ממש, היות ולתירוץ ב' יש עניין לעשות התג דווקא בקצה השמאלי שיראה כהתחלת הרגל, ולתירוץ א' אין קפידא היכן עושים אותו. א"כ ראוי לחוש לתירוץ ב'. וכ"כ הלבושי שרד (בפירושו על המ"א סי' ל"ו ס"ק ג') שמשמעות המ"א בשם ר"י אכסנדרני שכשעושה התג בצד שמאל יוצא ידי שני התירוצים .

ובפרט שמהמ"א (סי' ל"ו ס"ק ג') משמע ששני התירוצים לא חולקים ועיין ביד אפרים (שם).

ועיין בספר הלכה ברורה (עמ' ס"ט ס' מ') וז"ל: "יש נוהגים לעשות את התג בקצה האות ממש בצד שמאל. ונכון לעשותו כנגד הרגל השמאלית של החי"ת סמוך לסוף הגג".

וטעמו שעדיף לעשות את התג סמוך לסוף הגג. כתב בבירור הלכה (שם ס"ק מ"ג) שמצינו למאירי בקרית ספר (ח"א מאמר ב' עמ' ל"ה) שנראה שמפרש דאף למאן דאמר דחטרי הוא לשון מקל, אין המקל בסוף הגג אלא באמצעיתו. ושכן הביאו פירוש זה תלמידי רבנו יונה (ברכות ריש פ"ב עמ' י"ט ברבנו יונה). והוסיף הבירור הלכה "ושמא אף הם נתכוונו לבאר כן בשיטת רש"י".

וצ"ע, דהמעיין במאירי רואה שכתב כן רק בדעת ר"ת ולא בדעת רש"י, וז"ל: "חזינן להו לספרי דווקני דחטרו ליה לגגיה דחי"ת וכו' ומפרשים בה (וציינו שם בהערות שהמפרשים, הוא דעת ר"ת בתוס') בענין דחטרי לה, שעושין לה תג אחד בחי"ת כמין חוטר כגון זה, וזהו שקורין לה גג שהיא באמצע הגג, ואילו היה בא' מראשי הגג היה קורא לה תגה וכו'. ויש מפרשין (וציינו בהערות שם, שהכוונה לרש"י בד"ה חטרי) בענין דחטרי לה לגגה דחי"ת שעושין בה כגן חטוטרת כגון זה".

חזינן שכתב "באמצע הגג" רק בדעת ר"ת ולא בדעת רש"י.

וכן מה שכתב בשם תלמידי רבנו יונה שכתבו כן בשם רבני צרפת, ג"כ אינו מוכרח שפירשו כן בדעת רש"י. היות וברש"י בסוגיין לא כתוב באמצע הגג וכן בסוגיא במסכת ברכות לא פירש כחכמי צרפת. וכן בספר המנהיג כתב כן בשם ר"י ולא בשם רש"י, והעיד שכן הוא מנהג צרפת (עיין ביאור הסופר סי' ה' עמ' נ"ז ד"ה בלא חטוטרת).

ובפרט שהרא"ש (הלכות ס"ת סי' י"ב) כתב במפורש שלפי רש"י המקל בסוף ממש וז"ל "ופרש"י מקל מתרגמינן חוטרא בסוף החי"ת בצד יש למעלה כמין מקל כזה" (ע"ש בציור). וכן פירשו כל הראשונים שתירצו את קושיית ר"ת מהמדרש אותיות דר"ע וכנ"ל.

וע"ש עוד בבירור הלכה, שהביא, שיש ראשונים שכתבו שהתג בקצה הגג ממש ושכן הוא בכתב יד שהובא בספר היראים (סי' שצ"ט) ושכן כתבו בספר המנהיג (בנד"מ עמ' תרכ"ג) התרומה (סי' רי"ג) הרא"ש (שם) ועוד ראשונים (עיין שם שער הציון ס"ק פ"ד).

מ"מ הוסיף הבירור הלכה, אולם יש לפרש בדברי הראשונים דלא בעינן סוף הגג ממש והעיקר שיהיה נוטה לצד שמאל, ונסתייע מדברי המעדני יו"ט (הלכות תפילין סי' י"ב אות ו'). והבין שכן כוונת תירוצו השני של ההגהות מימוניות שהבאנו לעיל.

והנה מלבד שדחוק הדבר לפרש בכל הראשונים הנ"ל שהם למדו ברש"י שאין הכוונה ממש בסוף הגג. שהרי גם בכתב יד המופיע ברש"י בסוגיא וכן בתוס' עשו את התג ממש בצד שמאל וכן הוא ביראים (סי' שצ"ט) ובספר המנהיג (עמ' תרכ"ג) ובתרומה (סי' רי"ג) ובהגהות מיימוניות (פ"א הל' תפילין אות צ' הנדפס ברמב"ם פרנקל עמ' שד"מ) ובאור זרוע (סי' תקמ"ט). ולומר שכולם לא דייקו , הדבר דחוק מאוד.

ועוד, כפי שהבאנו לעיל ההגהות מיימוניות, התרומה, הר"י אכסנדרני, התיקון תפילין, והגהת הברוך שאמר על התיקון תפילין, הסבירו שהתג נעשה ממש בסוף הגג, שאז נראה שנעשה מחמת התחלת כתיבת הסופר (וכן המציאות שבדרך כלל בהרבה אותיות שכותבים הסופרים, בתחילת הכתיבה נעשה כעין תג ע"י הנחת הקולמוס בקלף).

וכן כתב המקדש מעט להדיא (עיין לשונו לעיל).

ולא מצינו ראשונים שפירשו ברש"י שאין כוונתו ממש לסוף הגג. ולהיפך, מצינו בראשונים שלמדו וכן עשו את התג ממש בסוף הגג. וכ"כ המנחת סולת (על הברוך שאמר עמ' 410) שהראשונים הבינו בשיטת רש"י שהמקל הוא לסוף האות ממש ע"ש.

ועוד מצינו בחידושים המיוחסים לרשב"א (מנחות כ"ט ע"ב) ובחידושי הר"ן (שבת ק"ג ע"ב). ובמאירי (שבת ק"ד ע"א) ובקרית ספר (מאמר ב' ריש ח"א) שיוצא מדבריהם שהרגל ממש בסוף הגג. (עייו ביאור הסופר סי' ה' עמ' מ"ח ד"ה אפילו נגיעה דקה). וממילא גם התג בסוף הגג ממש.

ועוד, עיין בבירור הלכה (שם, בסוף דבריו) שציין, שבסי' ל"ו ס"ק ו' הביא רבים מהפוסקים שיש קפידא לעשות התגין "בד"ק חי"ה" בסוף הגג השמאלי. ואף החולקים בזה וסוברים שלא יעשנו בסוף ממש, אינו אלא כגון באותיות דלי"ת וקו"ף שיש לחוש שאם יעשה התג גדול תהיה נראית כאות למ"ד. ולפי זה בנידוננו באות חי"ת שאין לחוש לזה, יש לעשות התג בקצה ממש.

א"כלאחר שראינו כל זאת, נראה, שאדרבה עדיף לעשות התג ממש בסוף הגג. וכ"כ המקדש מעט (שם), יד אפרים (שם), ומלאכת שמים (כלל כ"ו).

וכ"כ המנחת סולת (על הברוך שאמר הערה 410) שהרוצה לצאת ידי שניהם צריך לעשותו בסופו ממש וכ"כ המשנת הסופר (שם) וספקות הסופר (שם).

וכ"כ בספר ליקוט ספרי סת"ם (בהוספות וביאורים לאות החי"ת על התיקון תפילין אות א' עמ' י"ב) שכן נהגו הסופרים המומחים לעשות התג בסופו.

ועיין עוד בספר מנחת סולת (שם) שכתב שהר"י ליפמן באלפא ביתא אות חי"ת המובא בב"י, לא העתיק כלל את תירוץ א' המובא בהגהות מיימוניות (והיינו התירוץ, שאין חיוב לעשות כתר אך אם רצה יכול לעשות).

וצ"ע, מלשון הר"י ליפמן משמע שכן הזכיר תירוץ זה וז"ל "מקל שבצד שמאל שרגילים הסופרים אף בלא חיובא אין ידוע שהוא ככתר מחוייב" וכו'.

ומה שכתב עוד המנחת סולת שהב"י (בהוספות לפ' הא"ב ד"ה ומ"ש) העתיק דברי המרדכי דאין נפק"מ במקום כתיבת המקל.

נ"ל שלהמרדכי כן יש עניין לכתוב המקל ממש בסופו שהרי כתב וז"ל: "ר"ת היה אומר לעשות שניהם מקל בראשה דרך כתיבתה" ולכאורה "דרך כתיבתה" היינו שעשאה ממש בסוף, כדרך כתיבת הסופרים, שאז נראה שנעשית שלא בכוונה דרך כתיבתה.

ומה שכתב המנחת סולת (בסוף ההערה שם, בהערתו על הלשכ"ה) וז"ל: "דלא מצאנו שום פוסק שיכתוב דרגל החי"ת השני הוא בסופו ממש" וכו'.

וצ"ע, דהנה, מלבד מה שכתבנו לעיל שראינו הרבה ראשונים שעשו את הרגל ממש בסופו, עיין ספר היראים (סי' שצ"ט) המנהיג (עמ' תרכ"ג) אור זרוע (סי' תקמ"ט) ובכתבי יד שברמב"ם פרנקל (עמ' שמ"ד). (ואע"פ שלפי זה אין החי"ת בנוי משני זייני"ן ומהגמ' משמע שחי"ת עשוי משני זייני"ן. עיין ישובים לזה בספר ילקוט כתרי אותיות בקונטרס החידושים עמ' נ"ה אות ד' ובקונטרס היישובים עמ' ריג אות ד').

עוד, כבר הזכרנו לעיל שבחידושים המיוחסים להרשב"א במנחות (כ"ט ע"ב) ובחידושי הר"ן והמאירי (שבת ק"ג ע"ב) כתבו במפורש שרגל החי"ת ממש בסופה ושזהו ההבדל בין חי"ת לה"א.

[ואע"פ שנמצא שיש סתירה לכאורה, שהנה בר"ן וברשב"א (שבת ק"ג ע"ב) כתבו שלאות חי"ת יש ראשים כאות זי"ן. ולפי זה יוצא שאין הרגל ממש בסופו? עיין בהקדמת קובץ הערות למסכת יבמות להגאון הרב אלחנן בונם וסרמן זצ"ל ששמע מהחפץ חיים, שהרשב"א על מס' מנחות אינו של הרשב"א. ומסגנונו נראה שהוא תוס' רי"ד, כי הוא מעתיק דברי רש"י בשם לשון "המורה" וזהו דרכו בתוס' רי"ד. ובשם הגאון ר' יהושע זצ"ל מקוטנא אומרים שהוא רבנו שלמה בר' אברהם מן ההר רבו של רבנו יונה. ולעניין חידושי הר"ן, עיין בהקדמת חידושי הר"ן מאת הרב ישראל סקלר (עמ' 10) שכתב שדנו בנושא זה והסכימו שאין זה חיבור הר"ן, ובעצם חידושי הר"ן הם חידושים אחרים, וע"ש הערה 14].

ועיין בספר שערי בינה (על המשנת סופרים ס"ק ז') שכתב שגם האור זרוע (סי' תקמ"ט) סובר כהתוס' שהתג צריך להיות כהמשך הרגל. ואח"כ הביא דברי סה"ת (סי' רי"ג) שתירץ "אי נמי הא כיון שנראית כמו התחלה של רגל שמאלי כמו שרגילים סופרים לעשות אין נראה ככתר". ותמה, היות וסובר הסה"ת שהאות חי"ת נכתב כשני זינ"ין, א"כ אם עושה התג בסוף הגג כמו שרגילים לעשות, אין זה כהמשך הרגל, ונשארו בצ"ע.

והנה, מה שכתב שהאור זרוע ס"ל כהתוס', אין הדבר מוכרח. שהרי בתמונה בכתב יד בחי"ת דרש"י (המובא באור זרוע) גם הרגל וגם המקל ממש בסוף, וגם בכתב יד של חי"ת דר"ת (המובא שם) הרגל לא בסוף הגג, מ"מ המקל בסוף הגג ממש. ואינו מול הרגל.

ואע"פ שהאור זרוע כתב כלשון התוס' "שהגביה רגל שמאל של חי"ת למעלה".

נראה מכאן ראיה להסברו של הלבושי שרד (על המ"א סי' ל"ו ס"ק ג') שהבאנו לעיל שכתב את טעמם של התוס' על דברי המ"א בשם ר"י אסכנדרני. וכנראה הבין שאף לתוס' אין נחשב המקל שבסוף החי"ת לכתר, היות ואף שהמקל ממש בסוף הגג, מ"מ נראה כהמשך הרגל (וכאילו הרגל התעקם מעט).כנ"ל.

ובספר ספקות הסופר (באות חי"ת הערה 3) כתב לפרש, שרש"י מחשיב כל הזי"ן השמאלית לירך שמאל של החי"ת וממילא כשאומרים נחשב כתחילת הרגל היינו חלק מכל הרגל עם הגג השמאלית ע"ש.

ומה שהקשה עוד השערי בינה על ספר התרומה. הנה קושייתו אינה רק על ספר התרומה אלא גם על ההגהות מימוניות, והברוך שאמר על התיקון תפילין, והב"י בשם ר"י אסכנדרני. כולם כתבו כתירוץ ספר התרומה. וקשה לומר שכל הגדולים הנ"ל לא הרגישו בקושיה זו.

ולי הקטן נראה שאין כאן קושיה כלל, שודאי כוונתם שהמקל נראה כראש רגל הזיי"ן השני שבחי"ת. וכמו שכתב הר"י אסכנדרני וז"ל "שתהא נראה כמו ראש רגל שמאל". והיינו כתחילת הראש. ובספר הנ"ל לא הרגיש בלשון זה.

ועיין עוד בשערי בינה (שם) בהמשך דבריו שכתב, שנראה, שאף להראשונים שכתבו שהוא בסוף הגג. מ"מ אם יכניס התג מעט פנימה ויהיה כנגד הרגל יתקיים בזה העניין דחוטרא אף שאינו בסוף ממש. והביא ראיה לזה, דבכל האותיות בד"ק חי"ה שנרמזו התגין בגמ' וכתב רש"י בה"א וקו"ף דהוא בסוף האות, עכ"ז כתבו הפוסקים שיכניס מעט פנימה ומיקרי נמי בסוף האות, וה"ה לעניין חוטרא דחי"ת.

ועוד הביא ראיה מהר"י אסכנדרני שכתב "ובלבד שיעשנה בסוף הגג לצד שמאל שתהא נראית כמו ראש רגל שמאל ולא למעלה ככתר על גבה".

ודייק, שמשמע מדבריו שיעשנה כהמשך של רגל ואפ"ה כתב בסוף הגג. ומבואר דזה נמי מיקרי סוף.

והנה מלבד שהדבר דחוק מאוד לומר שכל הראשונים לא דקדקו בלשונם שהרי כתבו מפורש בסוף הגג. ויש שהוסיפו וכתבו "שנעשה מחמת התחלת הכתיבה כדרך הסופרים". והדבר ידוע ופשוט שבהתחלת הכתיבה, ע"י הנחת הקולמוס בקלף נעשה כעין תג בסוף גג האות. ואין מציאות כלל שנעשה כעין תג לפני סוף גג האות.

ומה שהביא ראיה מהפוסקים שכתבו לעשות התג לפני סוף גג האות. הנה הפוסקים כתבו זאת בעיקר רק באותיות שיש חשש לשינוי צורה כגון דלי"ת קו"ף וכדו'. עיין ספר הזכרונות (זכרון ט' פ"ג) ובספר מעשה רוקח על הרמב"ם (פ"י הלכות ס"ת הל' א') וקסת הסופר (סי' ה' באות הקו"ף) ומובא בבירור הלכה (סי' ל"ו ס"ו,ובאות החי"ת בבירור הלכה סוף ס"ק מ"ג) שאף הפוסקים שכתבו שלא לעשות התג בסוף האות ממש אינו אלא באותיות שיש לחוש שאם יעשה התג גדול יהיה שינוי צורה משא"כ באות החי"ת שאין חשש לזה ע"ש .

וכ"כ עוד בבירור הלכה (סי' ל"ו ס"ק ו') שנראה, שאף הפוסקים הללו ודאי מודים שהיה עדיף לעשות התגין בסוף ממש .אך מ"מ היות ואין זה לעיכובא שיהיה ממש בקצה לכן הקילו שלא לעשותו בסוף ממש כדי שלא תשתנה צורת האות.

וא"כ באות החי"ת שאין חשש לשינוי צורה ויש עניין לעשותו דווקא בסוף ממש שלא יראה ככתר וכנ"ל, ודאי שיודו שיש לעשותו בסוף הגג.

ומה שהביא השערי בינה ראיה מהר"י אסכנדרני והקשה בדבריו. ומזה העלה שאין כוונתו לסוף הגג ממש. כבר כתבנו לעיל שאין כוונתו להמשך רגל הזי"ן אלא להמשך ראש רגל הזי"ן כמו שכתב להדיא ואין קושיא כלל בדבריו.

ועיין עוד בספר שערי בינה (שם ס"ק ח') על לשון המשנת סופרים (באות החי"ת) שכתב "ומקל והוא כמין תג גדול יעשה לה בראש רגל שמאל ולא באמצע". וציין השער הציון (ס"ק ה') שכונתו לחידושי רע"א.

והסביר השערי בינה, שהכוונה, לרעק"א (בגליון על השו"ע ונדפס בחידושי רעק"א על מס' מנחות), שכתב שהמקל באמצע הגג אינו לא כרש"י ולא כר"ת. דלרש"י בעינן שיהיה המקל בסוף הגג ולא באמצע ולר"ת בעינן שיהא הגג מוגבה כחטוטרת ולא כמקל בעלמא ע"ש.

והתקשה השערי בינה, שהרי המשנת סופרים מיירי באופן שעושה החי"ת בשני זייני"ן וחטוטרת באמצע כר"ת ואיך העתיק דברי רעק"א שכתב ולא באמצע. ונדחק לפרש שכוונת המשנת סופרים ללמוד מרעק"א לעניין זה שלא יכניס התג יותר פנימה לצד ימין (ע"ש, שהכוונה שלא יעשה התג לצד ימין של ראש הזי"ן השמאלית של החי"ת, קרוב לחיבור חטוטרת דר"ת).

ומה שהכריח את השערי בינה לפרש כן. מפני שהבין שמה שכתב המשנת סופרים "ומקל וכו' יעשה לה בראש רגל שמאל". הכוונה, באמצע ראש רגל השמאלי של הזיי"ן השני של החי"ת, וכנגד חיבור הרגל לגג. ולכן התקשה דלכאורה כן מונח המקל באמצע, ומה התכוון המשנת סופרים "ולא באמצע". לכן נדחק כאמור.

אך לא צריכים להדחק, וכוונת המשנת סופרים פשוטה (וכמו כל הראשונים שהזכרנו לעיל) שהמקל צריך להיות בסוף ראש הזיי"ן ממש ולא באמצע ראש הזיי"ן השמאלית. ולפי השערי בינה היה למשנת סופרים לומר בלשון זה "יעשה המקל כנגד רגל הזי"ן השמאלית ולא לצד ימין של ראש הזיי"ן".

וכן הבינו בפשטות בכוונת המשנת סופרים, בספר תורת הסופר (אות חי"ת עמ' ס"ג) ובספר בית הסופר (צורת האותיות אות חי"ת הערה 3).

ועיין עוד בספר פתשגן הכתב (סי' ה' עמ' רי"ד) שהביא דברי הגמ' (מנחות כ"ט ע"ב) שאמרו "ספרי דווקני חטרו לגגיה דחי"ת ותלו לכרעיה דה"א", ומשמע שלה"א לא עשו חוטרא. והתקשה, הרי בהמשך הגמ' (שם) אמרו שלאות ה"א יש תג. ופרש"י כתר קטן בסוף גגו.

וע"ש (בהמשך דבריו) שכתב ליישב, שההבדל, שלאות חי"ת המקל הוא גדול משא"כ לה"א המקל קטן וכמ"ש רש"י.

וע"ש שתמה עוד, לפי מה שכתב הברוך שאמר בא"ב שנהגו הסופרים לעשות כל העוקצים כעין מקל לנוי, א"כ מה ההבדל בין החי"ת לה"א. וכתב ליישב שבאות חי"ת אין התג ממש בסוף האות משא"כ בה"א. ותמה על הסופרים כיום וז"ל: "ותימה גדול מה שעושים הסופרים את החוטרא של רש"י ממש כתואר צורת התג של הה"א, וזה ודאי נסתר מן הגמ' וכמו שנתבאר, וצ"ע".

והנה מה שכתב שאין התג באות חי"ת ממש בסופו, כבר הוכחנו לעיל באורך מהראשונים והאחרונים שהתג באות חי"ת ממש בסופו.

ומה שדייק מהגמ', דמזה שאמרו "חטרו לחי"ת" משמע שלה"א אין תג.

לכאורה אין ראיה מזה, שמה שהזכירו דווקא את האות חי"ת, מכיון שלאות ה"י כולם עשו תג ולא רק ספרי דווקני שכך נתקבלה צורת האות לכתחילה וכמו שאמרו בהמשך הגמ' בפשטות "ומאי טעמא אית ליה (לאות ה"א) תגא". משא"כ באות חי"ת שרק ספרי דווקנא היו עושים לה חוטרא. ולכן הסבירו בגמ' טעם למה עשו לה סופרי דווקנא חוטרא.

ועכ"פ, מה שכתב לחלק בין המקל של האות חי"ת ששם המקל גדול. כן מוכח מהגמ'. שהרי באות חי"ת אמרו חוטרא (מקל), ובאות ה"א אמרו תג. וכן משמע מפרש"י שבאות חי"ת לא כתב שהמקל קטן כמו שכתב באות ה"א "כתר קטן". וכ"כ המשנת סופרים (באות החי"ת) בשם הב"ח וז"ל "ומקל והוא כמין תג גדול" וכו'. ובאות ה"א כתב לעשות "תג קטן" ע"ש.

וממילא לא קשה מה שתמה בספר פתשגן הכתב, מהא"ב על הסופרים. כיון שאע"פ שבאמת מספיק לאות ה"א תג קטן, מ"מ נהגו לעשותו כעין מקל לנוי ומכוונים לעשותו לשם כתר, והשוו אותו למקל החי"ת. (עיין בברוך שאמר בא"ב שגם באות ה"א וגם באות חי"ת כתב אותו לשון "מקל קטן"). אך באות החי"ת אין מכוונים לעשותו לשם כתר ונראה שנעשה מחמת התחלת הכתיבה.

ועכ"פ נראה, שכיום לא נהגו הסופרים לעשות תג הה"א כמקל החי"ת, אלא נהגו לעשותו כהמשנת סופרים, שכתב לעשות בחי"ת מקל גדול, ובאות הה"א כתב לעשות תג קטן.

וכן מנהג מלמדי הסופרים כיום ללמד לעשות מקל החי"ת מעט יותר עבה וגדול, עיין בספר מקדש מעט עם פאר הכתב להרה"ג בן ציון טולידנו שליט"א (עמ' כ"ח הערה ה') וז"ל: "ולכן צריך להיות יותר עבה כמקל ולא דק כתג", וע"ש בצורת אות ה"א שעשה הכתר שעל פניו דק וקטן.

ובחוברת הדרכה עם כתב יד הסופר המומחה הרב יחזקאל יחזקאל שליט"א, כתב לעשות העוקץ באות חי"ת גדול (כקולמוס), ובאות ה"א עשה קטן (פחות מחצי קולמוס). וכ"כ קונטרס "זה אלי ואנוהו" להרה"ג יצחק מרדכי הילדסהיים שליט"א (עמ' י"ב) לעשותו באורך קולמוס.

ובספר בית הסופר (דיני צורת האותיות עמ' רי"ג) כתב בתחילת דבריו שהחילוק בין מקל האות חי"ת לה"א, שבאות חי"ת התג יותר קטן מתג הה"י. וכתב לדייק כן מהב"י והלבוש שכתבו לעשות בחי"ת מקל קטן ע"ש. אך צ"ע שהרי גם באות ה"א כתבו אותו לשון.

ועיין עוד בספר בית הסופר (שם) בהמשך דבריו, הבדל נוסף, שבאות ה"א התג לא ממש בסוף ראשו אלא כלפי הסוף, משא"כ באות חי"ת המקל ממש בסוף.

הנה, מה שכתב שבאות ה"א אין התג ממש בסוף האות, אע"פ שמרש"י שכתב "בסוף גגו" וכן בברוך שאמר שכתב "למעלה על פניה" משמע שהוא בסוף הגג ממש. מ"מ מצינו בחלק מהפוסקים שהזהירו שלא לעשות התגין בסוף האות ממש מחשש קלקול האות כמ"ש לעיל, עיין בספר הזיכרונות (זיכרון ט' פ"ג הובא במ"א ס"ק ג' ובקול יעקב אות י"ב וביריעות שלמה פי"ד הערה 12 והלכה ברורה סי' ל"ו בבירור הלכה ס"ק ו').

וכל זה עכ"פ בשאר אותיות שאין עניין לעשותו דווקא בסוף הגג ממש. משא"כ באות החי"ת יש עניין לעשות המקל דווקא בסופו כדי שלא יראה ככתר וכמ"ש ההגהות מימוניות ועוד ראשונים בתירוצם השני.

ולסיום, אחר שראינו שיש עניין לעשות המקל דווקא ממש בסוף רגל השמאלי של הזיי"ן כדי לחוש לתירוץ ב' של ההגהות מימוניות וכו' ושכ"כ הרבה אחרונים (עיין לעיל). א"כ אותם שעושים גם מקל בסוף ראש הזיי"ן וגם באמצע ראש זיי"ן. ודאי שסומכים על התירוץ הראשון שהובא בשם הראשונים. אך צ"ע, אולי גורע לפי התירוץ השני.

לסיכום: המנהג הנכון לעשות את מקל האות חי"ת בצד שמאל של הזיי"ן השמאלי בקצה ממש. ובזה יוצאים אף ידי חובת התירוץ השני של ההגהות מיימוניות ועוד ראשונים.ומ"מ הנוהגים לעשותו באמצעראשרגל השמאלי יש להם על מה שיסמוכו. ויש שעושים גם בקצה ממש וגם באמצע ראש הזיי"ן.

תוכן העניינים

ויען אליהו

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה