אור ברסלב
ויען אליהו בעניין כיצד משערים "כזית" › בעניין שיטת הגר"ח נאה זצ"ל

ויען אליהו

בעניין כיצד משערים "כזית" · בעניין שיטת הגר"ח נאה זצ"ל

שאלה כ"ב: אלו חללים שבמאכלים מצטרפים לשיעור כזית, ואיזה צריך למעך?

עיין בספר שיעורי תורה להגר"ח נאה זצ"ל (סי' ב' ס' י"ב) וז"ל: "ולחם רך הכנסתיו בדוחק עצום לתוך כלי, והיה משקלו כמשקל המים של אותו כלי".

וכן כתב בסי' ג' (בהערה סוף ס"ק י"ז).

והטעם לזה, מפני שהביא שם את המשנה בעוקצין (פ"ב מ"ח) "פת ספוגנית משתערת בכמות שהיא, אם יש בה חלל, ממעך את חללה".

והעיר בשיעורי תורה, שאם נפרש פת ספוגנית שיש בו נקבים כספוג, קשה להבין הטעם שהנקבים מצטרפים.

ולכן, כדי ליישב דברי רבותינו מוכרחים לפרש כוונתם דנקבי הספוג הם דקים כ"כ שאינם נראים לעין כלל, ואלו הנקבים הדקים שאנו רואים בפת ספוגי הם באמת דינם כחללים שאינם מצטרפים, ועל פי מה שכתב התפארת ישראל (בטהרות פ"ג מ"ג בבועז אות ה') וז"ל: "אולם לאשר שיש בכל גוף שבעולם נקבים דקים וקטנים מאוד הנקראים מחכמי הטבע בשם "פארען", שאינן נראים לעין רק ע"י זכוכית המגדיל והנקבים ההם מלאים אויר וכו', כך מקובל לנו שיהיה האויר ההוא הטמון שם בטבע מצטרף לשיעור, ורק אם יש חלל הנראה, אז ממעך החלל ואח"כ משער כעוקצין (פ"ב מ"ח).

עוד הוסיף השיעורי תורה, אם חללים הקטנים כן מצטרפים, א"כ מי מודיענו איזה נקבים הם ספוגיים שמצטרפים, ואיזה הם חללים שצריך למועכם?!

ולכן כתב לפרש כנ"ל, שכוונת המשנה בפת ספוגנית שמשתערת כמות שהיא, היינו בפת כזו שאין בה חללים, אלא נקבי הטבע שאינם נראים לעין. ולכן הפת שלנו שיש בו חללים הנראים צריך למועכם, וע"י מעוך הפת בדוחק עצום, יוצא משקלו כמשקל המים.

והנה, לכאורה הדבר דחוק מאד לפרש כן בדברי רב האי גאון והרא"ש, ששניהם הסבירו שכוונת המשנה לדמות הפת לספוג, מחמת החללים שיש בספוג. (עיין לעיל לשונם).

ואם כפירושו של השיעורי תורה, א"כ הרי כל הגופים שבעולם יש בהם נקבים הללו וא"כ, מדוע חז"ל דימו זאת דווקא לספוג ?!

ועוד, כפי מה שהסביר לנו ידידנו הרב בנימין עזרא שליט"א שאם כוונתו לחללים שבין האטומים, (שכך נראה מפשט לשונו) א"כ הנקבים הללו א"א כלל לדוחקם ולהעלימם, ומה החידוש של המשנה שמשתערת כמות שהוא, הרי זה פשוט.

ואח"כ ראיתי שכן הקשה בספר איפת צדק להגר"י קניבסקי זצ"ל (ענף י"ח), וכתב שדברי הגר"ח תמוהין ומרפסן איגרי, שאיך אפשר להסביר שחז"ל התכוונו ללחם שעשוי כעץ ויש לו חללים שיש בברזל ובאבן ע"ש.

אלא ע"כ שחז"ל דימו הפת לספוג, מפני שבספוג יש חללים יותר משאר הגופים, וע"כ שלא דיברו חז"ל על חללי הפארען.

וראיה, שהנה הרמב"ם בפירוש המשניות (בטהרות פ"ג מ"ד, לשון תרגום הר"י קפח) כתב, וז"ל: "והשמיעך כאן כלל, והוא שכל השיעורים אין הולכים בהם אלא אחר שעור הגודל, ואין חוששים אם מחולחלים או מוצקים" וכו'.

הרמב"ם מפרש לנו שהמשנה באה להשמיענו שבין אם יש חלל או לא, אין לחשוש ותמיד הולכים אחר הגודל. ואם כוונת הרמב"ם לנקבי הפארען א"כ הרי הם ישנם בכל הגופים שבעולם, ואיך כותב הרמב"ם "ובין מוצקים" שאין להם חללים.

וגם שו"ת זרע אמת (שהבאנו בתחילת דברינו), הבין שפירוש המשנה לגבי פת ספוגנית שצריך למעך, היינו לנקבים הנראים בלבד. שהרי העיר ממשנה זו על שיטתו שכתב "הרי דמחלקים בין חלל הניכר לתיפוח שאינו ניכר". וכתב לדחות "דהכא מדרבנן קאמר דלעניין טומאת אוכלים משתערת כמות שהיא". ומזה שלא כתב לדחות ולהסביר את המשנה כפירוש השיעורי תורה, ע"כ שהבין כמו שהסברנו ופשוט.

ומה שתמה עוד השיעורי תורה, "דמי מודיעני איזה חללים מצטרפים לשיעור ואיזה לא".

כבר כתב הגרי"י קנייבסקי זצ"ל בספרו שיעורין של תורה (סי' ב' ס"ק ה') שחללים קטנים היינו שאינם נראים להדיא, ומה שנראה להדיא אינו מצטרף.

ומה שהעיר הגר"ח נאה זצ"ל בספרו שיעור מקוה (בשיעורי ציון עמ' י"ט הערה 6) שהרב שיעורין של תורה לא טרח לבאר מה נקרא להדיא ומה נקרא שלא להדיא ע"ש.

לכאורה הדבר פשוט שלא ביאר זאת, היות ומצינו שיעור זה בכמה מקומות לעניין הלכות סת"ם, (עיין שו"ע או"ח סי' ל"ב ס' כ"ה ובמשנ"ב ס"ק קכ"ב ובביה"ל שם) והיינו כשרואה מיד זה ניכר להדיא, וכשצריך להסתכל ולהתבונן ורק אז נראה, זה לא ניכר להדיא, ושם בתו"מ כשיש ניתוק באות שלא ניכר להדיא מותר לחברו, וחזינן שמקרי מחובר, ואין בזה חיסרון של כסדרן, ואפשר ללמוד שה"ה לעניין חללים שכשלא ניכר להדיא נחשב שאין שם חלל.

ועיין עוד בהלכות לולב לעניין אתרוג (סי' תרמ"ח במשנ"ב ס"ק מ"ו).

ואע"פ שבספר איפת צדק (ענף י"ב של הגרי"י קנייבסקי זצ"ל). כתב שאין אנו יודעים מהו אויר גדול ומהו קטן, נראה שכוונתו לחללים שיותר גדולים מהחללים שאינם ניכרים להדיא, שהרי בהמשך דבריו שוב חזר וכתב שאם אין ניכר להדיא מצטרף, וכן כפי שראינו, כן כתב בשיעורין של תורה בצורה ברורה ובלי ספק.

וכן כתב בספר ברכת השם (ח"ב פ"א ס' ל' ובהערה 109) שהחללים שאינם ניכרים לעין מצטרפים. ומוכרח שכוונתו ג"כ שהנקבים שאינם ניכרים להדיא מצטרפים, שהרי ג"כ הביא שם דברי הגר"ח וחלק עליו, ע"ש.

ועיין עוד בשיעורי תורה (שם) בהמשך דבריו שהקשה, ממה שאמרו חז"ל (במסכת יומא דף פ' ע"א) לעניין טומאת אוכלים ששיערו כביצה, מפני שבית הבליעה מחזיק כביצה. ואם מדובר בלחם עם חללים הנראים, א"כ ברגע שאנו לועסים מתמעט השיעור ע"י הלעיסה, וא"כ בית הבליעה יכול להחזיק יותר מכביצה פת ספוגנית ולמה שיעורו כביצה?

ולכן כתב לפרש, שע"כ פת ספוגני היינו נקבי הטבע שאינם נראים לעין, ואלו נשארים גם לאחר הלעיסה. וכן בשאר איסורין דשיעורן בכזית ופת ספוגנית משתערת כמות שהיא, מוכח דאין בפת ספוגנית שום חלל הנראה, דבחלל ממש אין הנאת גרונו ולא הנאת מעיו. אפילו נימא שאינו מתמעך בלעיסה ולמה יצטרף לשיעור ע"ש.

ונראה ליישב זאת, שכוונת חז"ל, שהיות ואם אדם רוצה יכול להכניס כביצה (ללא קליפתה) ממאכל מוצק שאין בו חללים ולבולעו בבת אחת, א"כ כל מאכל שהוא בגודל זה, יש לו דין כביצה לטומאת אוכלין, ואע"פ שבמאכל אחר יש חללים קטנים, מ"מ היות ונפחו כביצה, טמא, ואין דנים עליו כשעת הבליעה אלא כמות שהוא לפני שאני אוכלו.

וע"כ חייבים לומר שאין כוונת חז"ל, שדרך אדם תמיד לבלוע כביצה, שהרי המציאות לא כך, עיין בנודע ביהודה (או"ח מהדו"ק סי' ל"ח) שהסביר שמיירי שאונס את עצמו לבלוע.

ובשיעורי תורה (סי' ב' עמ' קמ"ה) תמה על הנודע ביהודה, שאם בליעתה ע"י אונס, א"כ למה שיערו כך, והרי קי"ל בכל התורה שמשערין בבינוני, וממילא גם שיעור אוכל הנאכל בבת אחת מיירי באכילה בינונית. ואע"פ שאין הדרך לקחת כביצה לפיו בבת אחת רק מי שאוכל בזריזות כדטעם בר בי רב ועייל לכלה (סוכה כ"ו), וכן הדין בשו"ע (סי' ק"ע) שלא יאחוז אדם פרוסה כביצה ויאכל ממנה , מ"מ כיון דסו"ס בבליעה בינונית הוא יכול לבלוע כביצה, מקרי אוכל הנאכל בבת אחת.

רואים שאף השיעורי תורה סובר שאין המדידה ע"י אכילה רגילה של בני אדם, אלא באדם שאוכל בזריזות, מ"מ משם לומדים לכל אדם ולכל מאכל. וא"כ אפשר לפרש כמו שפרשנו.

ומה שתמה עוד, שבחלל ממש אין הנאה. עיין בעתים לבינה (על ספר העתים עמ' 333 ס"ק י"ד) שהביא את הגמ' ביומא (דף ע"ד סע"ב) שמשם לומדים שחשיבות הדבר בשיעור כזית, תלוי בגודל כזית הנראה למראית העין, כי חוש הראות מצטרף בחשיבות הדבר אף להועיל גם להשביע לו ע"ש.

ושם בגמ' אמרו "אמר אביי מאן דאית ליה סעודתה, לא ליכליה אלא ביממה, אמר רבי זירא מאי קרא, טוב מראה עינים מהלך נפש". ודו"ק.

ועיין עוד בשו"ת מהר"ם שיק (סי' רנ"ו אות ג' בתשובה לשואל) וז"ל: "ואין לזה הבנה, דמה עניין זה להנאת גרונו או מעיו, הרי גם הנאת גרונו אינו ע"י עצמו, אלא מ"מ כיון דנתפח ובשאר איסורין מדרבנן חייב, ה"ה דחייב כאן מדרבנן לברך, דכל שיעור כזית הוא מדרבנן ולמה לא יברך" ע"ש.

ועיין עוד מה שכתבנו על זה לעיל בדברי הזרע אמת.

ומה שתמה עוד בספר שיעור מקוה (בשיעורי ציוןעמ' י"ז מס' 5)שאם המשנה בפת ספוגנית התכוונה לפת שלנו, א"כ אם יש בה חלל צריך למעך חללה, ואיך תהיה מיעוך החלל, אם בהשערה בעלמא, הלא א"א לדעת מהבטה על שטח החיצוני של הלחם כמה חללים נמצאים בבטן הלחם ע"ש.

הנה זה לא קשה כיון שיכול לחתוך הפרוסה דקה שאז נראה הלחם בשני כיוונים, ולמעך (באצבעותיו ע"י אחיזתו במקום האפוי למעלה ובמקום האפוי למטה) ואז רואים ממש איך כל החללים נמעכים בשני כיווני הלחם, ומשם נלמד לחתיכות גדולות. (ועיין עוד מה שכתב על זה בספר איפת צדק (ענף י"ח)).

ועיין עוד בספר שיעור מקוה (עמ' י"ח בהערה) וז"ל: "והנה בשיעורי תורה (עמ' קפ"ד) כתב דע"י מיעוך וכיווץ הפת מתמעכים החללים, אבל נקבי הפארען נשארים בעינם, שבתי וראיתי דיש לפקפק קצת בזה, דאולי ע"י כיווץ גדול גם נקבי הפארען מתמעכין, ובכן איך נוכל לשער מיעוך החללים שבפת, דאפשר שאם אחרי המיעוך לא נשאר כביצה, היינו משום שנתמעכו גם נקבי הפארען, ועם הנקבים יש באמת כביצה" וע"ש, שלכן חזר בו ממדידה ע"י מיעוך, ועיין איך שכתב למדוד ומה שנדחק בזה.

ולבסוף כתב: "וכל זה כתבתי לפילפולא אבל בנוגע למעשה כבר הורו זקנים וכו' כמו שפסק הגאון הקדוש החיד"א ז"ל ודעימיה" וכו'

רואים, שכל מה שנדחק הגר"ח נאה זצ"ל בזה, הוא מפני שמצינו בספרי הספרדים לחשב שיעור הפת כמשקל המים.

והנה, החיד"א שהזכיר הגר"ח נאה זצ"ל הוא בספר ברכי יוסף (סי' קס"ח ס' ד') לעניין פת הבאה בכיסנין. ששיעור ג' ביצים הוא נ"ד דרהם, וארבע ביצים הוא ע"ב דרהם, ומקורו בבית דוד (סי' פ"ב).

המתבונן בבית דוד רואה שלא הזכיר כלל למעך את הפת הבאה בכיסנין. אלא לשער ג'-וד' ביצים מהפת על פי ראות העין, ובמשקל הוא כנ"ל. וע"כ שהבית דוד מיירי בפת שהיה בזמנו כבד מאוד, ובכמות מעט יש משקל כזה ולא מיירי בפת שלנו.

וכמו שפירש להדיא בספר חסד לאלפים (סי' קס"ח ס' ה'), שלאחר שהביא דברי הבית דוד כתב וז"ל: "והא דמשערינן במשקל היינו כשיש משקל כזה בכמות מועט, אבל אם הוא דבר שנאפה והוא קל, כל שיש בו כמות חצי ביצה לאחר שממעט האויר שבינתיים, מברך אחריו וחשוב כזית. וכן כל שיש כמות ארבע ביצים מברך המוציא וברכת המזון, עיין בית דוד סי' פ"ב".

וכן כתב כהסבר החסד לאלפים בספר פתח הדביר (ח"א סי' ק"צ דף קצ"ו טור ד').

וכן כתב בשו"ת זרע יעקב (ס' ס"ח) אף לגבי מצות, שיש מצות ככובד אבן ע"ש. והחיד"א במחזיק ברכה (סי' תפ"ו ס"ק' ב') שכתב להוכיח שהולכים לפי נפח ציין לעיין בו.

וכן כתב עוד החסד לאלפים (בס"י ר"י ס' י') וז"ל: "בשיעור הכזית, כבר כתבתי לעיל דאם הוא דבר קל שנאפה יפה לא משערינן במשקל, אלא בכמות חצי ביצה לאחר שימעט האוירים שבנתים".

רואים במפורש שלחם שאינו כבד, אף לבית דוד אין הולכים אחר המשקל. ודלא כהגר"ח נאה זצ"ל, שס"ל תמיד למעך הלחם בדוחק עצום ותמיד משתווה משקלו למשקל המים.

וא"כ כאמור, אין ראיה מדברי הבית דוד שס"ל שצריך למעך החללים שלא ניכרים להדיא.

ואף שמצינו בחיד"א (מחזיק ברכה סי' ר"י אות ג') שהביא דברי שו"ת זרע אמת שהזכרנו בתחילת דברינו, שפת ספוגנין שנתפח עד שאין האוירים שבו נרגשים, שאין לברך על כזית כמות שהוא. מ"מ אין כוונת החיד"א שבכה"ג ילך אחר המשקל. (בגלל שע"י מיעוך בדוחק עצום משתווה למשקל המים). שאם לא כן, למה היה צריך לכתוב דין זה כלל, שהרי כבר כתב בסי' קס"ח (שהזכרנו לעיל) בשם הבית דוד, שאזלינן אחר המשקל בפת הבאה בכיסנין.

ועוד, שבמחזיק ברכה (סי' תפ"ו ס"ק ב') כתב שכזית משערים לפי נפח. וציין לעיין בזרע יעקב הנ"ל, שכתב להדיא שאין ללכת אחר המשקל במיני המזונות.

אלא ע"כ מוכח מכאן שכל מה שכתב החיד"א שאפשר לילך אחר המשקל היינו דווקא בפת כבד, שמשקלו משתווה למשקל המים. אך בפת ספוגנין שנתפח הוא קל, אף אחר המיעוך אין משקלו כמשקל המים. ע"כ אין ללכת בזה אחר המשקל אלא יש למעך החללים וישער אם יש בו נפח חצי ביצה. (וכמו שכתב באורך בסי' תפ"ו שהולכים אחר הנפח).

וראיה לזה, החסד לאלפים הנ"ל, שהזכיר ג"כ את הזרע אמת, ומ"מ כתב על פת כזו, שלא יברך עד שימעך ויהא בו כחצי ביצה, והוסיף, "ולעולם לא יברך ברכה אחרונה עד שיצא הספק מליבו". ומיד אח"כ כתב, "ואם הוא דבר כבד משער במשקל ט' דרהם".

רואים בברור שאף לאחר מעוך החלל בפת ספוגנין, אין הוא כבד כמשקל המים, שהרי לא כתב ללכת בפת ספוגנין ג"כ אחר המשקל, כמו שכתב מיד אח"כ לגבי פת כבידה.

אלא כתב למעך ויעלים החללים, עד כדי שיצא הספק מליבו. (ואין לחשוש שיטעה במיעוט החללים, כי הוא בכלל דעתו של רואה ומה שנראה, זהו השיעור, וכמו שהארכנו לזה במאמר "דעתו של רואה").

ועיין עוד בשיעורי מקוה להגר"ח נאה זצ"ל (בשיעורי ציון עמ' י"ז מס' 4) שהביא ג"כ ראיה מספר נר ומצוה (ח"ב סי' י"ז) ומובא ג"כ בפתח הדביר (סי' ק"ץ בקונטרס כסא דחיי) שמדד בפירורי פת אפוי וע"י מיעוך, ויצא כמשקל י"ח דרהם לביצה. ומכאן רצה הגר"ח נאה להוכיח שע"כ יצא כך, בגלל שמעכו בדוחק עצום.

והנה דבר זה א"א לאמרו בדעת פתח הדביר, שהרי פתח הדביר בסי' (ר"י ס' א') פסק שלא כדברי הזרע אמת, לעניין פת ספוגנין שתפח ואין חלליה נכרים שמשערים כמות שהוא, וכמו שכתב בדעתו בספר שדי חמד (מערכת ברכות אסיפת דינים עמ' 1528 ס"ק ז').

וא"כ ע"כ מה שכתב הנר ומצוה "ע"י מיעוך", היינו מיעוך החללים הנראים שיש, ושיש בין פירור לפירור. (שהרי הנר ומצוה פירר הלחם לפירורים). אך לא לעניין החללים שאינם ניכרים.

וגם ראיה לדבר, שהנה הנר ומצוה כתב שמיעך על פי מה שכתב הרמ"א (בסי' תפ"ו) לעניין הירקות, וכן על פי מה שכתב המ"א (שם ס"ק א') לעניין חלל במצה, ושם מיירי בחלל הנראה שכתב "וה"ה אם יש חלל במצה אינו מצטרף".

וא"כ, היוצא מדברינו, שאין ראיה להגר"ח נאה זצ"ל, שהבית דוד וחכמי הספרדים וכו' סוברים שצריך למעך הלחם בדוחק עצום.

ועיין בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ו סי' י"א) שהביא את דברי הגאון הרב אליהו וייספיש שליט"א, בקונטרסו "שיעורי תורה", שכתב להעיר על הגר"ח נאה זצ"ל לעניין מיעוך החללים לגמרי.

וכתב הרב ציץ אליעזר, "אמנם כן יש לדברי כת"ר אחיזה גדולה בדברי רבותינו הפוסקים ז"ל, אבל לפי דעתי אין לצאת בגלל כן בסופה ובסערה נגד מחבר הספר שיעורי תורה ולעשותו טועה בדבר משנה".

וע"ש שכתב להביא להרב שיעורי תורה סמך מכמה פוסקים. הראשון שהביא הוא מדברי חידושי הרז"ה (דיני שיעור עירוב ופרס ס' ו', שהיה בזמנו של הנודע ביהודה),שכתב וז"ל: "גם מבואר שע"י הלישה נתמעט העיסה ממידת הקמח, ולאחר האפיה חוזר ונתרבה ע"י החללים המתהוים בפת, אלא דקי"ל בכל איסורים שבתורה למעך החללים. א"כ עיקר השיעור יש לשער מיד אחר הלישה, קודם שיתפח העיסה".

ומאחר וספר הנ"ל לא מצוי אצלי, אכתוב הדברים שנ"ל, לפי מה שהעתיק הרב ציץ אליעזר.

א'. הנה צריך להבין דבריו הקדושים, שהרי לפי מה שראינו לעיל מהגמ' במנחות (שהבאנו בתחילת דברינו) א"כ יש שתי אפשרויות, או שאזלינן בתר השתא, דהיינו אחר האפייה, לפי מה שרואים הפת לפנינו. או שאזלינן בתר מעיקרא, דהיינו בזמן שהיו חיטים,או עכ"פ קמח, וא"כ מניין למד הרז"ה לילך אחר שעת העיסה, וצ"ע.

ועוד, א"א להביא ראיה מחידושי הרז"ה להגר"ח נאה זצ"ל, שהרי הגר"ח נאה הגיע לחידושו זה, מתוך דברי הבית דוד והחיד"א, שכתבו שמשקל הפת כמשקל המים וכמו שראינו לעיל,

והרי כתב בספרו שיעור מקוה (עמ' י"ח בהערה 89) לאחר שהביא דברי חידושי הרז"ה הנ"ל), שא"א לפרש דברי רבותינו הספרדים כהרז"ה, ולא עוד אלא שהקשה על שיטתו, וז"ל: "והנה מה שכתב שצריך למעך החלל שבפת, זה ברור מאד. אך מה שכתב לשער כמו שהוא בעיסה זה לא מסתבר, ע"פ מה שבארנו דנקבי הפארען שבתוך הפת כן מצטרפים להשיעור, אע"פ שאינם כלל בעיסה, וגם הפוסקים שכתבו לשער פתכביצה במשקל ח"י דרהם כמשקל כביצה מים, בודאי לא ס"ל לשער בעיסה, דמשקל כביצה מן העיסה הוא רביע יותר ממשקל המים. כמו שכתב בס' נר ומצוה הובא דבריו בשיעורי תורה (עמ' קכ"ב) ובפת מתייבשים המים ונוספים נקבים טבעיים שאינם נראים לעין".

ב'. ומה שהביא הרב ציץ אליעזר מדברי התפארת ישראל, הנה כבר הביא דבריו הרב שיעורי תורה, ועיין מה שהערנו לעיל שקשה לפרש כן בדברי הרב האי גאון והרא"ש, וגם פירוש זה סותר את דברי הרמב"ם בפירושו למשנה שם.

ג'. מה שהביא עוד ראיה מהחזו"א (עוקצין סי' ג' אות ה') שמהתורה הפת משתערת כמדת החיטים וכו'.

הנה דברי החזו"א הם מדין תורה. אבל מדרבנן אזלינן בתר השתא, אף לעניין ברכות. אבל למעשה כתב החזו"א (שם בס"ק ז') שמדין תורה הפת משתערת כמות שהיא וז"ל: "פת ספוגנית משתערת כמו שהיא, והיינו לכל דיני תורה, וכן לעניין ברכת המזון בכזית או בד' ביצים לעניין דאורייתא".

וכנראה, שהבין החזו"א כמו הגר"א ועוד אחרונים וכמו שכתבנו לעיל, שלמסקנת הגמ', גם אם לא היה שיעור מתחילה, וכעת יש שיעור, הולכים בתר השתא אף מדין תורה.

וכן כתבו, בספר בירור הלכה (סי' תע"ה) ובספר מידות ושיעורי תורה (פי"א ס' ט' הערה 59) שכך דעת החזו"א.

ד'. מה שהביא עוד ראיה מדברי המנחת חינוך (במוסך השבת אות ח') שכתב בכל האיסורים שבתורה ובשבת לדינא, תפחה, משערים לכמות שהייתה, וגם בקמח דהוי תפחה, משערים כמות שהיה קודם בזמן שהיה תבואה. וכתב הרב ציץ אליעזר: "הרי דס"ל דאפי' חללים כחללי קמח שנתרבה ע"י פירוד החלקים ואי הידבקותם כמו שהיה קודם שזהו דבר שדרכו בכך, בכל זאת ג"כ לא מצטרפים לכשיעור".

הנה כבר בעתים לבינה (על ספר העתים עמ' 333 ס"ק י"ד) כתב באריכות לחלוק על המנחת חנוך בראיות וסברות חזקות, וז"ל: "אבל בירורן של דברים בזה לדעתי דבכל שיעורי תורה כזית כביצה וכו', בכולן משערינן בכל מאכל כמו שהיא בכמותה בשעת אכילת האיסור, אם חיטים, משערינן בכזית חיטים. ואם אוכל קמח, יש לשער בכזית קמח. ואם אוכל עיסה, בכזית עיסה. ואם אוכל פת, בכזית פת. ובוודאי אם יש בהמאכל חלול יותר מכפי דרך המאכל ההוא, צריכין למעך חללה. אבל כשהיא מחובר ברפיון חלקים כדרכה בהתאחדות במאכל זה, אין לומר בזה להצריך כלי אומנות למעך רפיון החלקים עד שיתחברו לגוף אחד כדבר המחובר בתולדה, ודבר זה מפורש ברמב"ם בפירוש המשניות (פ"ג דטהרות מ"ג, (העתקנו לשונו כבר לעיל) וכו'.

ועוד, כל מה שכתב המנחת חינוך הוא רק לעניין אכילת קמח של איסור שלא נאמר שם "לחם", והתורה אסרה את החיטים, אך היכן שהתורה כתבה "לחם", מדין תורה משערים הפת כדהשתא.

וכמו שכתב המנחת חינוך (מצוה ש"ג אות י"א) וז"ל: "גם נ"ל כיון דאיכא לאו בפני עצמו בלחם, א"כ לוקין על כזית לחם ואין משגיחין כמה קמח בפת, כגון אם הלישה עבה ואין בה פת כזית, ויש קמח יותר מכזית, מ"מ אין לוקין, כיון דאין בלחם כזית, וכן להיפך, אם הלישה רכה ויש כזית פת, ואין כזית קמח רק עם המים יש כזית דהבלילה היא רכה, מ"מ חייבים מלקות, כיון שיש בפת כזית והתורה אסרה לחם, כמו גבי מצה דיוצא בכזית מצה, ואין משגיחין בקמח, אלא גבי חלה דהשיעור הוא דווקא קמח כמבואר בהלכות חלה".

ובסוף דבריו חזר וכתב: "מ"מ גזירת הכתוב הוא דעל כזית פת חייב, והא יש כזית פת, כמו כזית מצה דאין משגיחין על הקמח.עיין מנחות נ"ד ע"ב".

הרי, שציין לעיין בגמ' מנחות בסוגיא של בשר העגל שתפח, שמשם לומדים שהולכים בתר השתא, וכנראה כוונתו למסקנת הגמ', וכמו שפירשו הגר"א ועוד אחרונים כמו שראינו לעיל, שלמסקנת הגמ' גם אם לא היה שיעור מתחילה, וכעת יש שיעור הולכים בתר השתא אף מדין תורה.

וממילא ה"ה לעניין ברכה אחרונה, כאשר תקנו חז"ל הברכה, לא תיקנו על חיטים או קמח, אלא על המאכל שנמצא לפנינו, א"כ גם בזה אזלינן בתר השתא.

ובספר מידות ושיעורי תורה (פי"א עמ' ר"ד ס' ח') ציין, שכמו שפירש המנחת חינוך כתבו ג"כ בשו"ת חת"ס (יו"ד סי' קי"ז). ובשו"ת מהר"ם שיק (סי' רנ"א) בחילוק הב', ובחילוק הג' כתב כן גם לעניין ברכה אחרונה. ודו"ק.

ועל דבריהעיתים לבינה (שהזכרנו קודם), שכתב, "ובוודאי אם יש בהמאכל חלול יותר מכפי דרך המאכל ההוא צריכין למעך חללה. אבל כשהוא מחובר ברפיון חלקים כדרכה בהתאחדות במאכל זה אין לומר בזה להצריך כלי אומנות למעך רפיון החלקים עד שיתחברו לגוף אחד כדבר המחובר בתולדה".

עיין בספר שיעור מקוה (בשיעורי ציון עמ' כ' הערה 90) שהבין, שמזה שכתב שצריך כלי אומנות כדי למעך רפיון החלקים, משמע שהתכוון לנקבי ה"פאערן".

הנה, כבר כתבנו לעיל שכיום נודע שא"א למעך חללים הללו.

ועוד, אם התכוון לחללים הללו, א"כ מה הוא זה שכתב "עד שיתחברו לגוף אחד כדבר המחובר בתולדה", הרי חללים הללו הם בתולדה, שהרי ישנם בכל הגופים שבעולם. וכמו שכתב התפארת ישראל שהבאנו לעיל.

וא"כ מה שהזכיר כלי אומנות, כוונתו למאכלים מוצקים, ודווקא לחללים הנראים, ומוכרח לפרש שכך כוונתו, שהרי כל דבריו באריכות להוכיח שכל מאכל משערים אותו כמות שהוא, וכמו שכתב "הנה בזה פשוט דכל מאכל כפי ענינו הנהוג בו משערין ביה כשיעור, כזית חיטים, בכזית חטים. קמח, בכזית קמח. עיסה, בכזית עיסה. פת, בכזית פת, והדברים ברורים אצלי". וכן לפני כן כתב "ובוודאי אם יש בהמאכל חלול יותר מכפי דרך המאכל ההוא, צריכין למעך חללה".

ועיין בקונטרס שיעור הכזית (להרה"ג הדר יהודה מרגולין עמ' 26) שהעתיק את דבריו של הגאון הרב יונה מרצבך (עלה יונה קמ"א) שכתב לרב אליהו וייספיש שליט"א וז"ל "ברור כשמש וכבר צווחו ככרוכיא על הגר"ח נאה בזה, שא"א ללכת אחרי המשקל אלא אחר המידה בלבד. ואין צל של ספק שראיית כ"ת וראיות של החזו"א ושל הרב קנייבסקי (הקה"י) נ"י מכריחות, שאין למעך את החללים הטבעיים, ולחם ספוגנים נמדד כמו שהוא, ורק חללי אויר כמו שיש במצות שנפוחות יש למעכם".

[רואים, שס"ל שגם החללים הקטנים הטבעיים שיש בלחם משתערים לשיעור הכזית, וראיתי שכן כתב בחידושים וביאורים (במנחות סי' ו אות ג') וז"ל "והתם נראה דאין ר"ל המשהו אויר שנמצא בהכרח בכל פת ספוגנית, אלא ר"ל אם אירע שיש בה חלל מיוחד גדול קצת, כמו שהוא מצוי באיזה מקומות בתוך הפת" ע"ש]

ועוד הוסיף בקונטרס שיעור הכזית (שם) את לשון הג"ר צבי פסח פרנק (במכתב לרב וייספיש שליט"א, הובא בספרו חג האסיף עמ' שט"ז) וז"ל: "לדעתי דברי הגר"ח נאה זצ"ל הם דברי שגגה בזה שאומר למעך ולכווץ הרבה, ודברי מע"כ נכונים מאוד, דנקבים שדרכם להיות תמיד כן, משתערים כמות שהם".

והוסיף בקונטרס שיעור הכזית, שבספר הערוך (פרק ע"ט הערה 32) כתב שהגר"ח נאה זצ"ל אמר לגרש"ז זצ"ל "שיש לשער בכזית מצה לפי נפח ולא לפי משקל, דלא כמו שכתב בספרו". ומשמע שגם הוא חזר בו משיטתו.

ועיין ג"כ בספר בירור הלכה (ח"ה עמ' קנ"ד ס"ק ג') שלפי בדיקתו של הגר"ח נאה בספרו (עמ' קנ"ה) היה צריך להיות שיעור כזית מצה לכל היותר 14.7 גרם, ואיך כתב יותר מזה. "וזה אחד מהפלאים הגדולים של הגר"ח נאה לחומרא".

והנה ראיתי מי שרצה להסביר, מדוע הספרדים הלכו אחר המשקל בכל ברכות הנהנין, ודעתו היא מפני שחששו לדברי הזרע אמת, ולכן הצריכו לדחוס המאכלים. והורו ללכת לפי המשקל.

הנה, מלבד מה שראינו עד כאן שדברי הרב זרע אמת קשים מאוד, ולפי הרמב"ם ועוד ראשונים, פשוט שמשערים הפת כמות שהיא עכשיו, וכן דעת הרבה אחרונים, ובכללם הרבנים הספרדיים, הרב פתח הדביר, הרב זכור ליצחק הררי, הרב יעקב בן נאים, והרב אברהם גגין, ועוד.

ועתה נביא עוד כמה טעמים שאין לומר כן.

א'. הנה ראינו לעיל שהרב בית דוד, כתב לשער כדמות ג' ביצים מפת הבאה בכיסנין, ולא כתב שצריך למעך החללים, והסביר הרב חסד לאלפים שהב"ד מיירי בלחם כבד.

וכן מזה שהוצרך הרב חיד"א, לכתוב את דינו של הזרע אמת, ולא סמך על מה שכתב כבר בפת הבאה בכיסנין שהולכים לפי משקל, ע"כ מפני שבפת הבאה בכיסנין מיירי בפת כבדה שמשתווה למשקל המים, לכן הורה ללכת לפי משקל, (וכמו שהסביר החסד לאלפים), אך בפת ספוגנין שאף אם נדחוס אין משקלה ונפחה שוה, לכן לא כתב שם לילך אחר המשקל, אלא צריך לעשות כמו שכתב החסד לאלפים שצריך למעך עד שיצא הספק מליבו, וכמו שראינו לעיל.

וכן כתב הרב פתח הדביר (ח"א סי' ק"צ דף רי"ג ע"א) שבפת סופגנין אף לאחר מיעוך אין משקלו שווה לנפחו וז"ל: "ואין הכי נמי דגבי פת ספגוני, ופת שלא נאפה יפה וכבד כאבן, שאין הכמות והמשקל שוין יש לשער בכמות. ברם בפת אפוי יפה, האיכא מעשה רב ואהסהדיתיה דהרב נר ומצוה ז"ל, דמדד בפירורי פת אפוי ומצא המשקל מכוון אליה" וכו'.

ומוכח שבפת סופגני, אין לללכת אחר המשקל, ודוק.

ועוד, ראינו להחיד"א במחב"ר (סי' תפ"ו) שכתב להוכיח מגדולי הפוסקים שהולכים אחר הנפח ולא משקל, ושם מיירי לעניין מצה דאורייתא, וכן לעניין מרור, ואע"פ שהמרור אינו רחוק הרבה ממשקל המים. ועוד ציין לעיין בזרע יעקב (סי' ס"ח) ושם כותב הזרע יעקב שאין ללכת אחר המשקל בפת ובמצה.

וכן כתב החסד לאלפים במפורש. שפת שנאפה יפה והוא קל יש לשער לפי נפח ולא לפי משקל. והסביר שכן דעת הבית דוד.

וכן כתב פתח הדביר (דף רי"ג ע"א טור א')שהרב חיד"א לא כתב ללכת אחר המשקל בפת ספוגני, היות והיא קלה, ואין משקלה שוה לנפחה ע"ש.

ב'. הנה המתבונן בדברי הזרע אמת, רואה שהזכיר בדבריו את השאלה על מאכל שקורין ביצקוטו שעשוי כספוג שנתפח. (ע"כ מה שכתב עשוי כספוג היינו לעניין שהוא רך כספוג, שהרי כתב שאין האוירים ניכרים). ולכאורה מדוע לא כתב דבריו בפת רגילה וכן בכל מיני המאכלים שנאפים בתנור, שהרי ודאי תופחים אם מעט ואם הרבה, וא"כ גם בהם א"א ללכת בהם כמו שהן.

אלא נראה לומר שכל מה שכתב כן, הוא רק בעוגה שהיא אוורירית מאוד, ולכן ס"ל שאין לשערם כמות שהוא, אך מיני המזונות היבשים, כגון, בסקויטים וקרקרים ולחמית, שהם דחוסים ולא אוריריים ורכים, ויש באכילתם ולא רק במראיתם הנאת מעיים, (וגם חלליהם קטנים ומועטים, דהרבה חללים שאנו רואים כשחוצים הבסקויט, נעשים מחמת השבירה. כשנתבונן בשני צדדי השבירה רואים איך שאחד משלים את השני).

במוצרים אלו מודה הזרע אמת שיש לשערם כמות שהם, וכנראה שגם הפת שהייתה בזמנם הייתה עשויה כעין המצות הרכות שיש כיום, שהם דחוסים ולא אווריריים, ולכן היו כבדים, וכמו שראינו בבית דוד וכמו שהסביר החסד לאלפים, (עיין עוד שו"ע או"ח סי' תמ"ו ס' ד' ובמשנ"ב שם) ולכן בכל אלו הדברים, היה פשוט לזרע אמת שיש לשער הנפח כמות שהוא. או לפחות לפררם כדי למעט החללים הנראים לעין בלבד.

ולראיה, עיין בשו"ת אור לציון (ח"ג במבוא ענף ב' אות י"ג) בעניין מיעוך החללים, שהביא את דברי הזרע אמת והשיעורי תורה שצריך למעך החללים, ובאות ו' וי"א, כתב רק לטחון את המאכלים ולא כתב לדוחסם, וציין שבהרבה מוצרים כבר במשקל מועט מתחייב בברכה אחרונה, הרי להדיא, שהבין שאף הזרע אמת מיירי רק בדברים אוריריים, וכמו הלחם כיום וכד', ולא בכל המוצרים.

[אך צ"ע,כי שמענו כמה שמועות בדעת האור לציון, שהנה בספר ברכת יאיר (עמ' תרנ"ד) כתב בשם הרב יוסף אביטל שליט"א מו"צ בעיר אופקים והוא מתלמידי הרב אור לציון, שאמר להם הרב בשיעור, שיש לדחוס קצת את פרוסת הלחם כך שירדו אווירים הגדולים וקצת יותר, ומגיעים בשני שליש פרוסה לכזית. והוא בערך עשרים גרם. וזה דלא כהזרע אמת והשיעורי תורה.

ובקוטרס זית רענן (עמ' ע"ד הערה 28) כתב, שדברי האור לציון בעניין הבמבה לשער כמות שהיא בלי למעך ידועים ומפורסמים.וכן הבין בדעתו בספר וזאת הברכה (עמ' 380 הערה קי"ט)].

ג'. ועוד צריך להבין את דברי הזרע אמת, שכתב בפת ספוגני שיש לשערה בכמות שהייתה מתחילה קודם שתפחה.

ומה כוונתו, האם לפי מידת העיסה קודם שתפחה שזה נקרא מעיקרא, ואז צ"ע, מדוע יש לשער כן, ולא לשער לפי הקמח שקדם לזה, והקמח הרי תפוח, וכן מצינו דעת המטה יוסף (סי' א' עמ' מ"ח ע"ב) וע"ש, שאין הפרש גדול בין הקמח לבין הפת אחר האפיה ע"ש.

ואם כוונת הזרע אמת, למדוד לפי נפח החיטים, וכמו שהבין בספר מידות ושיעורי תורה (פי"א ס' ח'). א"כ ראה (שם בפי"ז ס' י"ט ובהערות) שבירר במאפיות וחישב ומצא שרק בלחם, מסמ"ק אחד של חיטה נאפה גרם לחם, אך לעניין מצות יוצא בהרבה פחות, ע"ש.

וא"כ כ"ש לעניין בסקויטים וקרקים וכדו', שהם קלים מהמצה, ודאי שמשקלם אינו שווה לנפחם. גם לפי מדידת הזרע אמת.

ד'. וראה בספר פתח הדביר (סי' ר"י ס' א') שהביא את דברי הזרע אמת, וכתב שגן המלך פליג, והזכיר בסיום דבריו, את דברי ערך השולחן שתפס כסברת גן המלך והוכיח כן מהש"ס דמנחות. וכתב הרב שדי חמד (מערכת ברכות באסיפת דינים עמ' 1528 ס"ק ז') שנוטין דברי הפתח הדביר לפסוק כדברי ערך השולחן, ודלא כזרע אמת.

ה'. גם הגר"ח נאה זצ"ל, אע"פ שבלחם כתב לדחוק בדוחק עצום, הנה כתב זאת רק בלחם, אולם בספרו שיעורי תורה (סי' א' ובהערה שם) כתב, שמה שכתבו הפוסקים האחרונים לשער במשקל, היינו בדברים שכבר עמדו על הכמות ואח"כ שיערו את משקלם, אבל אין זה כלל על הדברים שלא נתבאר שיעור משקלם בפוסקים.

רואים להדיא שאין ליתן שיעור משקל לכל המוצרים.

ה'.אף הרב שדי חמד (מערכת ברכות באסיפת דינים עמ' 1528 ס"ק ז'), שחשש לדברי הזרע אמת, לא כתב שלכן יש ללכת אחר המשקל.

ו'. וגם הרב כף החיים (סי קס"ח)שניסה להביא ראיות לכזית לפי משקל, לא ציין מקור מהרב זרע אמת.(ועיין מה שכתבנו על דברי הכף החיים, בקונטרס "ואת הנחלים ארנון").

ז'. היות וחז"ל תיקנו שיעורי הברכות לפי נפח, קשה לומר שהצריכו לכל ישראל לשער ולמדוד לפי נפח הקמח או החיטים או העיסה, ובפרט שמצינו בלשונם של הגאונים שכתבו ששיעור הכזית הוא לפי דעתו של רואה. (כמו שהארכנו בזה במאמר דעתו של רואה), א"כ מסתבר מאוד, שהתכוונו לשער המאכל לפי מה שאנו רואים לפנינו.

לסיכום: המורם מכל האמור, חידושו של הרב זרע אמת אינו מוסכם לפי הרבה ראשונים, והרבה אחרונים חלקו על שיטתו. וכן חידושו של הגר"ח נאה זצ"ל מוקשה מאוד, וראינו שאף חזר בו, וכן הרבה אחרונים חלקו על שיטתו. ולכן נראה, השיטה הנכונה ביותר היא, שהחללים שלא נראים להדיא, אלא ע"י התבוננות מצטרפים לשיעור הכזית, והחללים היותר גדולים מזה אינם מצטרפים. ולדעת הרב אור לציון ע"י טחינת המוצרים היבשים (כגון בסקוטים קרקרים וכו') ממעטים את החללים הנראים. ולדעת הרב ברכת ה', צריך לפוררם בידו ולשער הכזית בפירורים.

תוכן העניינים

ויען אליהו

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה