בעניין כיצד משערים "כזית" · שאלה כ"ב: אלו חללים שבמאכלים מצטרפים לשיעור כזית, ואיזה צריך למעך?
תשובה: שנינו במשנה בעוקצין (פ"ב מ"ח) "עלי בצלים ובני בצלים, אם יש בהן ריר משתערין בכמות שהן. אם יש בהן חלל ממעך את חללן. פת ספוגנית משתערת בכמות שהיא. אם יש בה חלל ממעך את חללה. בשר העגל שנתפח. ובשר זקנה שנתמעט. משתערין בכמות שהן".
ופירש הרע"ב, "ספוגנית, עשויה רכה כמין ספוג, ואינה דרוסה ובעוטה".
ובפירוש הרב האי גאון (שם) כתב: "פת האיספוגית, פי' פת שנעשה מן בצק שהחמיצה כל צורכה ודומה לספוג, וכמו שהספוג הזה יש בו נקבים נקבים חללים, כך זה שאמרנו".
וכן פירש הרא"ש (שם) "פת ספוגנית והוא פת חלול מבפנים כמין ספוג".
וממשנה זו אנו למדים שהחללים הקטנים מצטרפים לשיעור כביצה, לקבל טומאת אוכלין.
ועיין בשו"ת זרע אמת (ח"א סי' כ"ח) שנשאל בעניין פת ספוגנין שקורין "ביצקוטו", שהוא עשוי כספוג שנתפח, עד שאין האוירים שבו נירגשים בחוש. האוכל כזית ממנו כמות שהוא, צריך ברכה אחרונה, ואין צריך למעך חללו ודלא כנפסק גבי מרור (עיין רמ"א סי' תפ"ו), משום דשאני התם במרור, דהחללים ניכרים, משא"כ כאן, או דלמא לא שנא?
והביא דברי הרמב"ם (פי"ד הל' מאכלות אסורות הל' ד') וז"ל: "כזית חלב וכו' שהניחו בחמה האוכלו פטור, חזר והניחו בגשמים ונתפח, חייבים עליו כרת וכו', היה פחות מכזית בתחילה, ונתפח ועמד על כזית, אסור ואין לוקין עליו".
הרי, דכל שמתחילתו לא היה בו כזית, אף שנתפח ע"י איזו סיבה, אינו חשוב אלא חצי שיעור לעניין איסור, וא"כ ה"ה לעניין ברכה אחרונה, דאינו חשוב כאוכל כזית, דהא דין ברכה אחרונה ילפינן לה מדין איסור ע"ש.
והקשה מהמשנה (ב"פ דעוקצין הנ"ל) ששנינו "פת ספוגנין משתערת בכמות שהיא, ואם יש בה חלל ממעך את חללה" וכו' ופסקה הרמב"ם (פ"ד הל' טומאת אוכלין הל' ח').
הרי שמחלקין בין חלל ניכר לתפוח שאינו ניכר?
אך כתב לדחות, דהתם מדרבנן קאמר ולעניין טומאת אוכלין, אבל אין הכי נמי מדאורייתא, אין לנו לשער אלא כמות שהיה קודם שנתפחה.
והביא ראיה מהגמ' (במנחות נ"ד ע"א) מדברי רבה שאמר לעניין מחלוקת רבי יוחנן ור"ל, שלכו"ע אם לא היה בו שיעור ועכשיו יש בו שיעור, טמא מדרבנן.
אך העיר, שלכאורה כל זה לס"ד, אך למסקנא (בעמ' ב') שהגמ' דחתה דברי רבה מכוח המשנה (בפ"ג דטהרות משנה ד'), א"כ כעת הגמ' חוזרת להבנה הראשונה שלרבי יוחנן שקי"ל כוותיה, אם לא היה שיעור, וכעת יש שיעור אזלינן מדין תורה בתר השתא, וקשה על הרמב"ם שכתב: "היה פחות מכזית בתחילה ונתפח ועמד על כזית אסור ואין לוקין עליו"?
וכתב ליישב, שגם למסקנא נשארה הגמ' שטמא רק מדרבנן. והוכיח זאת מהמשנה בטהרות הנ"ל ששנינו שם, "כביצה אוכלין שהניחן בחמה ונתמעטו וכו' הניחן בגשמים ונתפחו חייבים" וכו', ואם איתא דאזלינן בתר השתא מדאורייתא, ואף אם לא היה בה שיעור מעיקרא, קשה, למה ליה למתני שהיה בה כשיעור מתחילה, הוה ליה לאשמוענין רבותא, דאף אם לא היה בה שיעור מתחילה, חייבים, כיון שיש בה עכשיו שיעור ע"י תיפוח, אלא ע"כ, מדאורייתא התיפוח לאו כלום הוא, כל שלא היה שיעור מתחילה.
ולכן העלה שהיות ובכה"ג טמא רק מדרבנן, א"כ רק לעניין טומאה גזרו מדרבנן שהתפוח יחשב שיעור, אטו היכא דהיה בו שיעור מתחילה ונתמעך וחזר ונתפח. אבל לעניין ברכה אחרונה, ודאי לא שייך למגזר שיברך בכה"ג, דזהו חומרא דאתי לידי קולא דהיינו ברכה שאינה צריכה. ועוד דלעניין ברכה אחרונה, בעינן דיהנו מעיו בכזית וכאן לא נהנו אלא למראה עינים ע"ש.
לפני שנראה דעות האחרונים בעניין זה, הנה יוצא מדברי הרב זרע אמת, שאם היינו אומרים שמאכל שלא היה בו שיעור ותפח, אזלינן בתר השתא וטמא מהתורה, א"כ גם לעניין ברכה אחרונה אזלינן בתר השתא.
עיין בשו"ת תורת חסד (או"ח סי' ו' ס"ק ב') שציין, שהרשב"א (במנחות שם) הביא בשם התוס' שלמדו, שכל מה שרבה אמר שאזלינן בתר השתא מדרבנן, היינו דווקא לריש לקיש. אבל לרבי יוחנן רבי חייא ורב, טמא מהתורה.
וע"ש בתורת חסד שהאריך והסביר שיטת התוס' הנ"ל בסוגיא.
וכן מצינו בהגהות שטמ"ק (סביב הדף במנחות שם ס"ק ד') שפירש ג"כ את הסוגיא כך בשם התו"ח ע"ש.
והוסיף עוד בשו"ת תורת חסד (שם ס"ק ג') "ופירושנו זה לכאורה מוכרח בדברי הרמב"ם". שהנה כתב (בפ"ד מהלכות טומאת אוכלים הל' ט') וז"ל: "בשר העגל שנתפח, ובשר זקנה שנתמעטה משתערין כמות שהן".
מהא שהרמב"ם סתם וכתב משתערין כמות שהן, ולא פירש שטמא רק מדרבנן, משמע דס"ל שטמא מהתורה. וע"כ מפני שאינו מסביר כאוקימתא דרבה, אלא כמסקנת הגמ' ופוסק כרבי חייא רב ורבי יוחנן.(וע"ש עוד הכרח לזה).
והקשה (שם בס"ק ד') אמנם מצינו סתירה לזה, שהנה הרמב"ם (בפ"ד מהל' שאר אבות הטומאה הל' י"ג) כתב וז"ל: "פחות מכעדשה מן השרץ ופחות מכזית מן הנבלה שתפחו ועמדו על כשעור מטמאים מדברי סופרים".
ומכאן לכאורה רואים שהרמב"ם פסק כרבה שטמא מדרבנן.
(ואיןלומר שסמך הרמב"ם בהלכות טומאת אוכלין, על מה שכתב כבר בהל' שאר אבות הטומאה. דכל זה שייך לומר לעניין כזית חלב ודם שהזכירם בשני המקומות, אבל לעניין בשר העגל ופת ספוגנין שהזכירם רק בהלכות טומאת אוכלין,א"כ מדוע לא פירש שטמא רק מדרבנן. ועיין בספר דברי מלכיאל (ח"ג סי' נ"ד) שהוסיף, דכיון דבמנחות פליגי אמוראי בפירוש המשנה (של בשר העגל וכו') אי משתערין כמות שהן או לכמות שהן, א"כ הוה ליה לרמב"ם לפרושי היכי הלכתא, ע"ש.
וכן מדוייק בדברי הכסף משנה שבהל' טומאת אוכלין (פ"ד הל' ה-ו) לעניין כזית חלב וכו' כתב על דברי הרמב"ם וז"ל: "כביצה אוכלין טמאים וכו' עד, חזרו לכמות שהיו. בפרק ד' מהל' שאר אבות הטומאה נתבאר דין זה יפה בדברי רבנו, ורבנו קיצר כאן וסמך על מה שכתב שם". רואים שהכסף משנה מדגיש, שדבריו הם עד המילים של הרמב"ם שכתב "חזרו לכמות שהיו". ואם היה סובר שגם בהלכה ז'-ח'-ט' סמך הרמב"ם על הל' שאר אבות הטומאה, א"כ היה צריך להדגיש שגם בסעיפים הללו סמך הרמב"ם על הל' שאר אבות הטומאה.)
על כן כתב בתורת חסד(שם ס"ק ה') שע"כ צריך לומר שהרמב"ם מחלק בין אם קיבל טומאה לאחר שתפח שאז טמא מהתורה, לבין שנטמא כשלא היה בו שיעור, שאז אף שתפח אין חוזר וניעור.
ועל פי זה מיושב, דהרמב"ם בהלכות שאר אבות הטומאה מיירי לעניין שרץ ונבלה, שבשעה שמתו שאז חלה על בשרם טומאה עדיין לא תפחו, ולכן אף שאח"כ תפחו אין חוזר וניעור, וטמא רק מדרבנן (וכן הוא הפירוש ברמב"ם פ"ד מהל' מאכלות אסורות הל' ד').
אך הרמב"ם בפ"ד הל' טומאת אוכלים, מיירי שנטמא אחר שתפח, ואז טמא מהתורה.
הרמב"ם הכריח כן מהסוגיא, שע"כ חייבים לחלק כן, שהנה לכאורה קשה על רבי יוחנן מהמשנה דטהרות שהביאה הגמ', ששנינו שם בסיפא "הניחן בגשמים ותפחו טמאין, וחייבין עליהם משום פיגול ונותר וחלב". וזה חוזר על הרישא "כביצה אוכלין שהניחם בחמה ונתמעטו" וכו'.
ואהא קאמר שאם אח"כ חזרו ותפחו טמאין וחייבין עליהם, מאחר שגם מתחילה היה בהן שיעור וצמק וחזר ותפח. ומזה מבואר שאם מתחילתן היה פחות מכביצה והניחן בגשמים ותפחו טהורין ואין חייבין עליהם, וקשה על רבי יוחנן, וא"כ מדוע הגמ' הקשתה רק על ריש לקיש?
ומחמת קושיא זו, הבין הרמב"ם שע"כ הא דאמר רבה "דכל היכא דמעיקרא לא הוה ביה והשתא אית ביה מדרבנן", מיירי לעניין אם האוכל קיבל טומאה מתחלה בעודו פחות מכביצה ואח"כ תפח, אבל אם אחר שתפח קיבל טומאה מחדש שפיר נטמא מהתורה ובתר השתא אזלינן.
ולשון המשנה בעוקצין מסייעת לפירוש זה ששם שנינו בסתמא "בשר העגל שנתפח. ובשר זקנה שנתמעט. משתערין בכמות שהן".
ומפרש הרמב"ם שרבי יוחנן מסביר משתערין כמות שהן, היינו אם קיבלו טומאה מכאן ולהבא אחר שתפחו.
א"כ יוצא שמה שהוכיח הזרע אמת מהמשנה דטהרות, שמזה שלא שנו במשנה רבותא, שאף אם לא היה שיעור ותפח טמא מהתורה, משמע שלא טמא מהתורה.
הנה לא הרגיש, שלפ"ז יהיה קשה על רבי יוחנן ורב ורבי חייא, וכנ"ל בשו"ת תורת חסד, וזה בעצם מה שהכריח את הרמב"ם לחלק כמו שכתבנו לעיל.
והנה כהסבר התורת חסד בדעת הרמב"ם, כן כתבו לפרש בספר חידושים וביאורים (מנחות סי' ו' ס"ק ד') ובספר ברכת ה' (ח"ב פ"א הערה 109).
וראיתי שכן כתב בספר מידות ושיעורי תורה (פי"א הערה 44) בשם שו"ת בית יצחק (סי' ל אות ח'), ובנזר הקודש (על מנחות), והרש"ש (שם).
תן אל לבך, שהרש"ש לא פירש כן רק בדעת הרמב"ם, אלא פירש בסתם דברי רבה, דהא דקאמר רבה טמא מדרבנן, מיירי שלא נגע בטומאה שתפח.
וברמב"ם (הוצאת הרב פרנקל הל' טומאת אוכלין פ"ד ה"ד) הוסיפו שכן כתבו לחלק בשו"ת מהריא"ז ענזיל (סי' ס"ה) ובזרע אברהם (סי' י"ט ד"ה וראיתי), ובספר צפנת פענח (הל' כלאים פ"ה סוף הל' כ"ד). ושם הוסיף שעל פי זה יש לתרץ קושיית התוס' במנחות, ושזהו כוונת הירושלמי ע"ש.
ועיין בספר דברי מלכיאל (ח"ג סי' נ"ד) שכתב להסביר ולחדש, שלדעת הרמב"ם אם לא היה בו שיעור ותפח, לכו"ע אזלינן בתר השתא, ולא שייך לומר שם שהיה דחוי ואין חוזר ונראה, שהרי רוב האיסורים הם כן, שמקודם אין עליהם איסור ואח"כ חל עליהם שם איסור כגון כשנעשה פיגול וכו', וכל מה ששייך לומר בו יש דיחוי זה רק בהיה בו שיעור ונתמעט וחזר ותפח, ע"ש מה שהאריך בזה ותירץ קושיית הרשב"א על התוס'.
ועכ"פ לפי מה שראינו לעיל, שיוצא מדברי הזרע אמת, שאם אזלינן בתר השתא מהתורה לעניין טומאה, ה"ה לברכה אחרונה.
לפ"ז להרמב"ם והפוסקים שהבאנו לעיל, יוצא, שאזלינן בתר השתא לעניין ברכה אחרונה, היות ודומה ממש לבשר העגל שנטמא אחר שתפח, שהרי לפני כן נקרא עיסה, ולא נקרא פת שאפשר להנות ממנו ולברך עליו רק אחר אפיה, ופנים חדשות באו לכאן.
כל מה שכתבנו עד כאן, הוא דעת הרמב"ם, והרשב"א בשם התוס', והשטמ"ק והאחרונים שראינו לעיל.
אבל עתה נראה, שאף לדעת שאר הראשונים שלמדו מהסוגיא שרבה שאמר "כל היכא דמעיקרא לא הוה והשתא הוה ביה, מדרבנן", לכו"ע קאמר, ואף לרבי יוחנן. (ובפשטות אף בנגע בטומאה אחר שתפח). מ"מ בפת סופגנין מודים שמן התורה אזלינן בתר השתא.
עיין בשו"ת זכור ליצחק הררי (סי' ס"ג), שכתב להוכיח כסברא זו מדברי קמאי דקמאי גאוני עולם, הרא"ש בתשובה (כלל ב' סי' י"ד) והרשב"א (בראשון סי' תס"א) ומובא בב"י (סי' שכ"ד). שנשאלו לעניין חלה, שבשעה שנילושה לא היה בה כשיעור, ובעת האפיה תפחה וגדלה, ושאלו לאשה אם נטלה חלה, ואמרה שלא היה שיעור חלה, ושאל השואל אם תתחייב עתה בחלה, היות ותפחה?
והשיבו, שאין לחייב עיסה זו, היות דשיעור חיוב חלה בעינן בודאי משתטיל מים בקמח דהיינו חמשת רבעים, וכל שאין בה שיעור בשעת חיובא אעפ"י שתפחה העיסה ונתרבית אזלינן בתר מעיקרא.
ונפסק כן בשו"ע (יו"ד סי' שכ"ד). והסביר שם הט"ז (ס"ק ט"ז) טעם הפטור משום דבתר שעת הגלגול אזלינן דאז עיקר החיוב.
ומשמע שאם היה חיוב החלה לאחר האפיה בעת שנעשית פת, הוה אזלינן בתר השתא, לפי מה שנראית כעת, ולהפריש חלה בברכה.
וכיון שכן, דון מינה ואוקי באתרין לעניין ברכה דפת ספוגנין, שג"כ אזלינן בתר השתא, מאחר דבהא לאו עיקר חיוב ברכה דידה בתר שיעורא דקמח הוא דבעינן כבחלה, אלא בתר השתא כשנעשית פת. וכל שנראית שיש בה שיעור, שפיר מברכין אחריה. (משום שזה המעיקרא של הפת שהרי לפני כן לא נקרא פת).
ומעתה נפקא לן כעת שאף לפי הרשב"א והרא"ש, אזלינן בפת בתר השתא.
וכן כתבו לפרש בספר חידושים וביאורים (מנחות סי' ו' עמ' י"ח אות ג') ובספר דעת יוסף (בעוקצין פ"ב מ"ח מערכה י"ד) ובספר ברכת ה' (שם).
ולפ"ז נמצינו למדים, שאף אם לא היינו מפרשים בדעת הרמב"ם כמו שכתבנו לעיל, אלא היינו מסבירים שדעתו כהרשב"א והרא"ש, שבשר העגל שתפח טמא אף לרבי יוחנן מדרבנן, כל זה בבשר עגל שגם לפני כן נקרא בשר עגל, מ"מ לעניין פת ספוגנית יסבור שטמא מן התורה, מטעם האמור, היות ורק משעת אפיה כשתופח מקרי פת וזה המעיקרא שלו, והרי זה כאילו יש בה שיעור משעת קצירה. ולכן שנינו בסתם "פת ספוגנית משתערת כמות שהיא". וכלשון זה פסקה הרמב"ם (בהל' טומאת אוכלין פ"ד ה"ח) ולא פירש שטמא מדברי סופרים.
ועל פי זה יובן ג"כ, מדוע הניחו רבי יוחנן וריש לקיש את הרישא, ונחלקו רק בסיפא, לעניין בשר העגל שתפח, ולא נחלקו גם ברישא לעניין פת ספוגנין?
ולפי האמור ניחא, היות ובפת ספוגנין לכו"ע אזלינן בתר השתא, ואף לריש לקיש וכאמור.כן כתב בשו"ת דברות יעקב (ח"ב בקונטרס השיעורים ס"ק ג').
ועוד יש לומר, שאף שמצינו שהרב תורת חסד (שם), העלה שבשרה את הפת במים ותפח, מספק לא משלים לשיעור, הנה כל דבריו הם בשרה במים שלפני כן היה פת וגם כעת פת, אבל בפת ספוגנין שלפני כן היה עיסה וכעת פת, מודה שאזלינן בתר השתא. וכן מוכח מהקרן אורה (מנחות נ"ד), שאף שהסביר שלמסקנת הגמ' מחלוקת האמוראים היא אם יש דיחוי באיסורים, וממילא יוצא, שלכו"ע אם לא היה בו שיעור ותפח אזלינן בתר השתא רק מדרבנן, מ"מ לעניין פת ספוגני כתב, שפשוט שמשערים מהתורה כדהשתאע"ש.
ויש לציין שכמו שחילקו הרבנים זכור ליצחק והברכת ה' שבפת ספוגנין טמא מהתורה, כן מוכח מרש"י וכן מובא בספר מדות ושיעורי תורה (פי"א הערה 53).
שהנה פירש"י במנחות (נ"ד ע"ב ד"ה כי פליגי) שהסיפא של המשנה "בשר העגל שנתפח משתערין בכמות שהן" מיירי שהיה בו שיעור, וצמק וחזר ותפח. ולכן הם משתערין כמות שהן עכשיו מהתורה. וזה לפי רבי יוחנן.
ולכאורה, מה הכריח את רש"י לדחוק ולפרש כך (שהרי לשון המשנה לא משמע כן, עיין רש"ש שם), הרי רש"י בסוגיא מפרש כהרא"ש והרשב"א שבשר העגל שלא היה בו שיעור ותפח נטמא מדרבנן לכו"ע. (לפי מה שהעמיד רבה בסוגיא, עיין רש"י שם ע"א ד"ה דמעיקרא) וכמו שכתב בשו"ת תורת חסד הנ"ל בדעת רש"י.
א"כ מדוע לא פירש"י ג"כ את הסיפא של המשנה בכה"ג, ואז המשנה הייתה לכו"ע וטמא מדרבנן לכו"ע, (וכן לשון המשנה ג"כ הוה ניחא טפי), ורבי יוחנן שאמר טמא מן התורה לא קאי על המשנה אלא סתם בעלמא, במקרה שהיה שיעור וצמק וחזר ותפח, וכמו שפירש כן ברש"ש ע"ש.
אלא נראה, מפני שרש"י הבין שברישא של פת ספוגנין אזלינן כדהשתא מן התורה, היות ולפני כן לא מקרי פת כלל, ולכן הוצרך רש"י לפרש גם את הסיפא בכה"ג שטמא מן התורה, לפי הס"ד, רק לרבי יוחנן, ולמסקנת הגמ' גם לריש לקיש, (דלמסקנא לכו"ע אין דחוי באיסורים), ובפרט שהסיפא נשנתה בסתם, ומשמע שטמא מן התורה.
ועיין בדברות יעקב (שם) שציין להגר"א (באו"ח סוף סי' תפ"ו) שכתב שלולי דברי הראשונים (רש"י הרשב"א הרא"ש ועוד,) שפירשו דברי רבה שסובר שאף לרבי יוחנן אזלינן בתר השתא מדרבנן. היה מפרש שכל דברי רבה הוא לס"ד דגמ', אך לאחר שהגמ' דחתה את האוקימתא של רבה בהסבר מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש, (מכח קושיא מהמשנה בטהרות), א"כ תירוצו לא מתקיים, וחוזרים לס"ד, שמחלוקתם בדאורייתא. וכהבנה בס"ד דמיירי שלא היה בו שיעור ותפח. ולרבי יוחנן טמא מהתורה.
ולפי זה מתורצת ג"כ קושיית התוס' (ד"ה דמעיקרא).
וכהסבר הגר"א כתב לפרש בשו"ת זכור ליצחק (סי' ס"ב עמ' רס"ד).
ובשו"ת תורת חסד הסביר, שזו אחת הסיבות שהרמב"ם פסק שאם נטמא אחר שתפח טמא מהתורה. ושכן למדו תוס' שהביא הרשב"א כמו שכתבנו לעיל.
לפי זה יוצא שיש לדעת הגר"א, מקור בראשונים.
והוסיפו בשו"ת תורת חסד והדברות יעקב , שכך עדיף יותר, כי לפי זה קשה לריש לקיש רק מברייתא, ואילו לפי הדרך שרבה הסביר מחלוקתם קשה על ריש לקיש ממשנה!!!
ואע"פ שהגר"א הקדים ואמר, לולי דברי הרא"ש והר"ש וכו',וכוונתו שרק בגלל הרא"ש והר"ש חזר בו מהסבר זה, למרות זאת עיין בספר חידושים וביאורים (סי' ו' אות ג') שכתב שמוכח שאף הרא"ש והר"ש סוברים שלמסקנה הגמ' חזרה בה והמחלוקת היא בדאורייתא, שהרי בפירושם לעוקצין כתבו, שבמנחות נחלקו האמוראים אי כמות שהן משערים או לכמות שהיו, ולא פירשו שמחלוקתם לעניין אם יש דיחוי באיסורים, משמע שהבינו שמסקנת הגמ' אינה כן.
(וכן מוכח מדברי הרמב"ם והרע"ב בפירוש המשניות שם).
ועוד הוסיף בחידושים וביאורים, שגם התוס' במנחות, והרמב"ן הרשב"א והריטב"א שהקשו על רבה, מהסוגיא דשבת (צ"א ע"א) שרואים שם שסובר שאזלינן בתר השתא מהתורה, לא תירצו ששם הגמ' הולכת לפי המסקנה שיוצאת כאן,
יש לפרש שגם הם מודים שלמסקנת סתמא דגמ' אזלינן בתר השתא מן התורה, וכל קושייתם היא שיש סתירה בדברי רבה על רבה, ע"ש, וכן המשיך להוכיח שראוי לפסוק דכמות שהן משערינן מהא דקי"ל כרבי יהודה במנחות (נ"ב ע"ב).
ובאמת שעל פי דברי החידושים וביאורים הנ"ל, יש לדחות דברי ספר אמרי בינה (או"ח סי' ט"ו) שרצה להוכיח מדברי הרשב"א בשם הראב"ד בברכות (דף כ' ע"א) שכתבו שאין כלל ברכת המזון דרבנן, ודייק, שמזה שלא כתבו שיש ברכת המזון דרבנן כמו המקרה שלא היה כזית ואח"כ תפח, משמע שבכה"ג לא מברך ע"ש.
אך לפי הנ"ל, אין ראיה מזה, כיון שאפשר לפרש שהם סוברים שלמסקנת הגמ' אזלינן בתר השתא מן התורה.
ועל פי זה אפשר לדחות ג"כ מה שכתבו בשו"ת ברית יעקב (או"ח סי' א') ועוד כמה אחרונים להוכיח מקושיית התוס' במנחות (נ"ד ד"ה דמיעקרא), דמשמע שס"ל לתוס' שאזלינן כדהשתא רק מדרבנן. אך לפי האמור אין ראיה למסקנה שכך דעת התוס', ודו"ק.
[ומה שהקשה עוד, הברית יעקב (שם) ונמצא כן ברשב"א (במנחות נ"ד), שאם רבה סובר, שלרבי יוחנן בלא היה בו שיעור ותפח הוא מדאורייתא, א"כ מדוע אמר רבה כי פליגי היכי דהיה בו שיעור וצמק וכו' דרבי יוחנן סובר אין דיחוי, תיפוק ליה דבלא"ה טמא אפי' לא היה בו שיעור מעיקרא היות וכעת יש בו שיעור ע"ש.
הנה כבר הקשה כן בחידושים וביאורים (שם אות ג') וכתב ליישב, דרבותא קמ"ל רבה, שלריש לקיש אף בנראה ונדחה ס"ל דחוי.
ובשו"ת דברי מלכיאל (ח"ג סי' נ"ד) כתב ליישב אחרת, על פי מה שכתב לחדש ע"ש.]
ומצאנו בס"ד עוד סייעתא להסבר הרמב"ם ודעמיה, שאף רבה מודה שלרבי יוחנן אזלינן בתר השתא מהתורה. שהנה ביפה עינים (במנחות נ"ד) ציין את הירושלמי (תרומות פ"ב ה"ב) ששם מובא, שרבי יוחנן וריש לקיש לא נחלקו וקיימי בחדא שיטה, דבלא היה שיעור ותפח משערין בתר השתא.
והנה, אם נאמר שש"ס דידן ס"ל שאף לרבי יוחנן אזלינן מהתורה בתר מעיקרא וכריש לקיש, א"כ יוצא שמחלוקת הבבלי והירושלמי מקצה לקצה. ולכן כדי לקרב ולצמצם המחלוקת כמה שאפשר, צריך לומר שלרבי יוחנן באמת אזלינן בתר השתא אף לפי רבה. ודו"ק.
וכן בחידושים וביאורים (מנחות סי' ו' אות ג') ציין לירושלמי (שם ה"ה) שהעמידו את המשנה של "הניחן בגשמים", דדינא באפי נפשיה הוא ולא קאי דווקא ארישא, ואף בלא היה בו שיעור מעיקרא נמי איירי ע"ש.
ולסיכום, נמצאנו למדים מכל האמור:
א'. לדעת הרמב"ם והתוס' המובא ברשב"א, רבי יוחנן סובר בשר העגל שתפח אזלינן בתר השתא מן התורה, אע"פ שמעיקרא לא היה בו כשיעור. וכ"ש בפת סופגנין אזלינן בתר השתא דהתם יש עוד טעם, שפנים חדשות באו כאן וזה המעיקרא שלו.
ב'. אף לדעת רש"י הרשב"א והרא"ש, שלרבי יוחנן בשר העגל שתפח וכו' טמא רק מדרבנן. מ"מ בפת ספוגנין טמא מהתורה מפני הטעם האמור, וא"כ אף לברכה אחרונה אזלינן בתר השתא,ודלא כהזרע אמת.
ויתר על כן מצינו בשו"ת קול אליהו (או"ח סי' ח') שאף שלא נחת לכל מה שכתבנו לעיל, וסובר שלעניין טומאה אזלינן לכו"ע בתר השתא רק מדרבנן, מ"מ כתב להוכיח שלגבי ברכה אחרונה, ג"כ אזלינן בתר השתא. ודלא כזרע אמת.
וראייתו, מדברי רבה שהסביר דמדרבנן אזלינן בתר השתא, ובגמ' אמרו שבסיפא דקתני "וכן בפיגול ונותר", היינו טומאת פיגול וטומאת נותר דרבנן. ואמרו בגמ' וסלקא דעתך אמינא כיון דטומאתם מדרבנן היא, וכולי האי בדרבנן לא עבוד רבנן, קמ"ל.
הרי להדיא דאע"ג דטומאת פיגול הוי מדרבנן, מ"מ החמירו רבנן בדרבנן, ודכוותה נמי בברכות דרבנן.
וכן כתב להעיר בספר מנחה טהורה (מנחות נ"ד ע"א) על הגן המלך שכתב שבדרבנן לא החמירו תרי חומרי, וז"ל: "ודבריו מן המתמיהין, דקאי מר בסוגיא זו ולא ראה מאי דאמרינן מעיקרא וכו' וכן בפיגול" וכו'.
ולכאורה נ"ל שיש להביא ראיה, מדין נט"י לאכילה, שתקנו חז"ל לכל ישראל לברך משום שסתם ידיים שניות הן, וא"כ רואים, שגם לעניין טומאה מדרבנן תקנו לברך. וא"כ ה"ה לעניין ברכה אחרונה.
ולעניין טענת הזרע אמת שצריך הנאת מעיים, הנה ראינו שלדעת הרבה ראשונים אזלינן בתפח בתר השתא מן התורה, א"כ התורה חייבה מלקות בכה"ג, ואף שבמציאות לא נהנה גרונו ומעיו בכזית, א"כ ה"ה לעניין ברכה אחרונה חייב לברך [כמו שכתב הזרע אמת שברכות מאיסורים ילפינן וכמו שכתב הכסף משנה (פ"ג הל' ברכות הל' י"ב), והמ"א (ס"י ר"י ס"ק א')].
וראיה לדבר, שהרי בהיה בו שיעור וצמק וחזר ותפח, לכו"ע אזלינן מן התורה כדהשתא, וחייב מן התורה, ואע"פ שתפח וכשאוכל נמעך ואין נהנה בכזית. ומשם למדו הפוסקים שה"ה לעניין ברכה אחרונה.
והטעם לדבר, אפשר להסביר על פי מה שכתב בספר עתים לבינה (על ספר העתים עמ' 333 ס"ק י"ד) שהביא את הגמ' ביומא (דף ע"ד סע"ב) שמשם לומדים שחשיבות הדבר בשיעור כזית תלוי בגודל כזית הנראה למראית העין, כי חוש הראות מצטרפות בחשיבות הדבר אף להועיל גם להשביע לו ע"ש.
ושם בגמ' אמרו "אמר אביי מאן דאית ליה סעודתה, לא ליכליה אלא ביממה, אמר רבי זירא מאי קרא, טוב מראה עינים מהלך נפש".
ואע"פ שלעניין אכילת איסור קי"ל שמה שנשאר בין השניים לא מצטרף לאיסור, ורק מה שבין החניכיים מצטרף (עיין רמב"ם פי"ד הל' מאכלות אסורות הל' ג'), התם שאני, שמה שנשאר בין השניים לא חשיב שאכל כלל, והוי כמו שחתכו לפני שהכניסו לפיו, משא"כ היכן שאכל כל הכזית שיש לפניו, אף שהכזית נעשה ע"י תפיחה, חייב.
שהרי מסתמא כל כזית של איסור, המאכל נמעך ומצטמק ע"י הלעיסה, אף שלבסוף בלע כולו, ומ"מ התורה חייבה, היות ולפני שאכל היה נפחו כזית.
(ומה שכתב הזרע אמת שלעניין ברכה אחרונה צריך הנאת מעיים ודלא כמו באיסורים שסגי בהנאת חניכיים, עיין מה שהאריך בזה בספר ברכת ה' (ח"ב פ"א ס' ט' הערה 29) להוכיח מדברי הריב"ש ועוד, שגם לעניין אכילה לא בעינן הנאת מעיים, אלא סגי בהנאת גרונו ע"ש.)
ועתה נביא עוד אחרונים שחלקו על הזרע אמת ופסקו שאף בפת ספוגנין אזלינן בתר השתא לברכה אחרונה.
עיין בספר גינת ורדים (בקונטרס גן המלך סי' קכ"ב) שכתב לחלק, שבדבר שאין דרכו לשרותו ואין דרך הנאתו בכך וכגון שנתפח מאליו ע"י גשמים, אזי לגבי ברכת בורא נפשות יש לברך, וזאת בצירוף השיטות שסוברות שברכת בורא נפשות אין צריך לכזית.
אך בדבר שדרכו לשרותו במים והוא תופח ומתרבה וכך היא דרך הנאתו, שפיר חשיבא ליה האי תפיחה לשיעור לכל מילי, בין לאיסור טומאה בין לאיסור אכילה, דהוי שיעוריה דאורייתא, ולא מחומרא דרבנן. וסיים "ויש לזה ראיות, אלא שלעת כזה לא אחוש להנה" וכו'
וכן בספר ערך השולחן (בתיקוני ערך סי' ר"י) הביא דברי הזרע אמת, וכתב שהרב גן המלך חלק עליו,ודעתו שבדבר שדרכו לשרותו ותפח חשיב שיעור לכל מילי.
והביא הרב ערך השולחן ראיה לדבריו מהגמ' במנחות נ"ד, שמזה שנחלקו האמוראים בסיפא בדין בשר העגל שנתפח, ולא חלקו ברישא בדין פת ספוגנין, משום דהתם מן התורה משערים כמות שהיא שכך דרך הנאתו.
וכן בספר תורת חיים (סי' ר"י ס"ק ב') הזכיר דברי הגן המלך שבדבר שדרך הנאתו בכך הוה כמו כזית בלחם, והוסיף "אבל אין צריך לזה לעניין ברכה, דכיון דמדרבנן נחשב לכזית, ממילא מחוייב לברך אחריו. וכמו שכתבנו לעיל".
אמנם עיין בספר קול אליהו (או"ח סי' ח') שהביא דברי גן המלך, והעיר על מה שכתב לחלק בין ברכת בורא נפשות לבין על המחיה דאין סברא לחלק בזה ע"ש.
ועוד הוסיף להעיר, לעניין מה שכתב שבדבר שדרכו לשרותו חשיבא האי תפיחה מדאורייתא, והקשה, שמהסוגיא של בשר העגל שתפח מתבאר להיפך, שהרי פירשו המפרשים שהבשר תפח ע"י בישול, וא"כ דרכו בכך, ומ"מ טמא רק מדרבנן ע"ש.
וכן כתבו להעיר בספר ברכת ה' (ח"ב פ"א הערה 109) ובספר דברות יעקב (ח"ב בקונטרס השיעורים סוף ס"ק ג').
ודעתם הוא שאין צריך להגיע לטעם זה של דבר שדרכו בכך, אלא לטעם, שפת ספוגנין משתערת כמות שהיא, משום שכשהייתה קמח או עיסה לא היה עליה שם פת, וצריך לשער כזית ממנה משעה שנאפית ומקבלת שם פת.
אמנם ראיתי בספר מנחה טהורה (להרב אברהם גגין זי"ע על מנחות נ"ד ע"א) שכתב ליישב בדוחק כוונת גן המלך, שס"ל דבעינן תרתי, דרכו בכך וגם עשאו במתכוון לדרך הנאתו. אבל אם נעשה מאליו, הגם שדרכו בכך אעפ"כ הוי מדרבנן, וסובר שבשר העגל שנתפח דקתני, היינו שנתפח מאליו ולא במתכוון בדרך הנאתו, ולכן הוי מדרבנן ע"ש.
ומ"מ, אף שבספר קול אליהו (הנ"ל) העיר על טעמו של הגן המלך, מ"מ העלה ג"כ שיש לשער הפת כמות שהיא. היות ומצינו בגמ' שאף לעניין טומאת פיגול ונותר שהם מדרבנן תקנו חז"ל שאזלינן בתר השתא, א"כ ה"ה גם בברכות דרבנן. וסיים "למאי דאתאן עלה הדבר ברור לעניות דעתי, דכל דבר שלא היה בו שיעור מתחילה ונתנו במים ונתרבה ונעשה כשיעור. כי דרך האורז שנותנים דבר מועט בקדרה ומתרבה, וכדרך הכעכין יבשין ופת ספוגנית, שנותנין אותם במים והם נתפחים ומתרבים, ויש בהם שיעור כזית דמחייב לברך לאחריו ברכה אחרונה" וכו' ע"ש.
וראה עודבשו"תזכור ליצחק הררי (סי' ס"ג שהזכרנו לעיל) שאחר שהוכיח שאזלינן בברכה אחרונה בתר השתא, הביא שכן כתב בשו"ת זרע יעקב בן נאים (סי' ס"ח) וז"ל: "דהא פת ספוגנית משתערת כמות שהיא תנו. ואע"ג דמתניתין לעניין טומאה מיתנייא, וחלוקה בשיעורא שהיא כביצה, מ"מ לעניין מהות השיעור באיזה אופן משערים שוים הם וכו' וזה דבר פשוט, אין צריך להביא ראיה עליו, וברכות מאיסורין גמרינן להו וכמ"ש מרן הכסף משנה (פ"ג מהל' ברכות).
וסיים הרב זכור ליצחק "וכיון שכן מאחר עלות כל זה קם דינא מהנך טעמי וכו' שפיר מצי לברוכי בפה מלא ברכה ה'. וליכא למיחש לה ח"ו לברכה לבטלה וכו'מאחר דקי"ל הכי לעניין דינא וכן עמא דבר" וכו'
ובספר פתח הדביר (סי' ר"י ס' א') הביא ג"כ את דברי הזרע אמת וכתב שגן המלך פליג, והזכיר בסיום דבריו את דברי הערך השולחן שתפס כסברת גן המלך, והוכיח כן מהש"ס דמנחות.
ובספר שדי חמד (מערכת ברכות באסיפת דינים עמ' 1528 ס"ק ז') כתב, שמתוך דברי פתח הדביר מובן שדעתו נוטה לפסוק כערך השולחן.
וכן מוכח שכך דעת פתח הדביר. שהנה (בדף רי"ג ע"א טור א') כתב וז"ל: "ואין הכי נמי, דגבי פת סופגני, ופת שלא נאפה יפה וכבד כאבן, שאין הכמות והמשקל שוין, יש לשער בכמות. ברם בפת אפוי יפה, האיכא מעשה רב ואסהדתיה דהרב נר ומצוה ז"ל, דמדד בפירורי פת אפוי, ומצא המשקל מכוון אליה" וכו'
נמצא להדיא שהיו ג' סוגי פת, פת סופגני, שהיא קלה מאוד, וכמו שכתב שם בשם הרב זרע יעקב סי' ס"ח. ויש פת שלא עשויה כספוג אך לא נאפתה יפה וכבדה כאבן (מטעם המשקין שעדין בתוכו שלא התאדו), ויש פת רגילה, שג"כ אינה עשויה כספוג אלא דחוסה וכבידה אך נאפית יפה, ומשקלה היה כמשקל המים. וכתב פתח הדביר שם שפת זו שמשקלה ונפחה שוה, בזה כתב החיד"א שאפשר ללכת אחר המשקל.אך לא בפת הבאה סופגנין שמשתערת על פי כמות, באומד העין.
ועיין עוד בשו"ת מהרש"ם (בסוף סי' רמ"ט) וז"ל: "ובדבר מה שהאריך רו"מ בדין שיעור כזית, בודאי בסתם, גם החללים מצטרפין כיון שכן הוא טבעו ודרכו בכך, ודווקא בניכר חלל אינו מצטרף. כדמוכח ממשנה דעוקצין שרמז המ"א וכן הוא בשו"ע הרב שם סי' תפ"ו, ועיין פירוש המשניות להרמב"ם (פ"ג דטהרות מ"ד) וז"ל: ואודיעך הנה עיקר אחד והוא, שהשיעורים כולם אמנם נשמור בהם שיעור הגודל ולא נביט לרפיון החלקים וההתחברות, לא לעניין טומאה ולא לעניין איסור והיתר, ובאור שנפחו, ר"ל שניספו וגדלו עכ"ל, ולפני כן ביאר שהשמש יכלה כוח לחות הגוף וינגבם ולכן יכמוש, ובמים ילחלחן וירפן ויגדלן ויוסיף בגדלן".
ובהמשך דבריו הביא ג"כ את דברי גן המלך, וכן דחה דברי חידושי הרז"ה (הובאו דבריו לקמן), וכתב עליו "ולא הרגיש מהא דפ"ב דעוקצין" וכו'.
ובספר בירור הלכה (סי' תע"ה ס"ק ב') הוסיף שגם המהרש"ם בהגהותיו (שבדעת תורה) מציין על הרב זרע אמת, למג"א בסי' תפ"ו שמביא למשנה דפת ספוגנית. [וכל המשנה הלכה למעשה, אף הרישא דמשתערת כמות שהיא אם אין בה חלל, וכמו שביאר במחצית השקל].
ועוד ציין בבירור הלכה שגם בספר בגדי ישע (סי' תפ"ו) פוסק בפשיטות דפת ספוגנית משתערת כמות שהיא ע"ש.
וכן דעת הרב אברהם גגין בספרו מנחה טהורה (מנחות נ"ד ע"א). וכןכתב בשו"ת מהר"ם שיק (סי' רנ"א בחילוק הג' ובסי' רנ"ו אות ג').
ובספר ויגד משה (סי' כ"ד ס"ק ל"א) ציין, שכן כתב עוד בשו"ת מהר"ם שיק (או"ח סי' רס"ד) שפשוט שמשערין בכל מצה כאשר הוא לפנינו, אע"ג דהוא ספוגי ונתגדל על ידי המים והאפיה ממה שהיה, מעיקרא לא היה בו כזית ועכשיו נעשה כזית, אלא א"כ יש שם חלל צריך למעך חללו. וכשלמדתי בישיבת מרן הגאון (בעל חתם סופר) זצ"ל זכיתי להיות מאוכלי שולחנו בשבתות וימים טובים, וראיתי ששיער כזית מצה כאשר הוא בא לפנינו עכ"ל.
והוסיף (שם), שכן כתב בספר גליוני הש"ס מסכת פסחים (דף ל"ה ע"ב).
ובהוספות לספר ויגד משה (עמ' ש) ציין, שכן בתשובת קרן דוד (סי' קל"ה) כתב דפשיטא דמשערינן כזית מצה כפי שהוא לפנינו, לא בהקמח. וכן כתב בתשובת מהרש"ג (ח"ב סי' י"ט).
וכן בספר קרן אורה (מנחות דף נ"ד ע"א) כתב וז"ל: "אבל בני בצלים שיש בהן ריר משמע דשיעורן הוא מדאורייתא, וכן בפת ספוגנית כיוון דאין בו חלל אלא שהוא ספוגי וכו'. וכן לעניין כזית מצה דליכא כזית קמח בכזית אפוי, דלישתו רכה, נימא דלא יצא בו ידי מצוה, זה לא שמענו, אלא ודאי כיוון דאין בו חלל רק הוא ספוגי, חשיב כזית פת דבר תורה".
ועיין במשנ"ב שאף (שבסי' ר"י ס"ק א') הביא דברי הזרע אמת, מ"מ (בסי' תפ"ו בשער הציון ס"ק ז') כתב וז"ל: "ונראה פשוט שהוא הדין לעניין ברכת המזון בפת ספוגנית משתערת כמות שהיא".
ועיין בספר מועדים וזמנים (ח"ז סי' רל"ה) שהעיקר כמו שכתב המשנ"ב בסי' תפ"ו.
וכן כתב ספר בירור הלכה (סי' תע"ה ס"ק ב') וז"ל: "ודברי האחרונים והמשנ"ב בסי' תפ"ו המפורשים מילתא בטעמא ע"פ המשנה הלכה למעשה להקל בדאורייתא מכריעים יותר".
ועיין בחזו"א (בעוקצין סי' ג') שאף (שבס"ק ה') שכתב שפת ספוגנין מטמא מדרבנן, מ"מ (בס"ק ז') כתב שפת ספוגנית משתערת מן התורה לכל מילי, ואף לברכת המזון ולעירוב וכו'.
וכן כתבו שכך דעת החזו"א למעשה, בספר הלכה ברורה (סי' תע"ה ס"ק ב'), ובספר מידות ושיעורי תורה (פי"א ס' ט' ובהערה 59).
ובספר אורחות רבנו (ח"א עמ' פ"ט) הביא ששאל הגרי"י קניבסקי זצ"ל את החזו"א בעניין החללים שבעוגות, והשיב לו שהחללים והנקבים הגדולים הנראים לעין, אין להכניסם לשיעור.
ובספר ברכת יאיר (סי' י"ט עמ' תרנ"ב) הביא שבספר מועדים וזמנים (ח"ז סי' קע"ב) כתב, שהחזו"א משער במצה גם התפיחה. והיינו כמות שהיא ואף שתפחה הרבה באפייתה ג"כ נחשב בתוך שיעור הכזית, ולכן מיקל בו ומצריך רק שיעור חצי מצה ע"ש.
ובזה יש לפשוט ספקו של השונה הלכות (סי' תפ"ו) שהסתפק בדעת החזו"א לעניין מצה שהיא מהתורה ע"ש, ומכאן רואים שגם לעניין מצה שהיא מהתורה הקל לשער כמות שהוא, וכן הבין בספר בירור הלכה (סי' תע"ה) שהעיקר כדברי החזו"א בעוקצין סי' ג' ס"ק ז'.
ועיין בשו"ת אגרות משה (או"ח סי' ע"א) שכתב, דכיון שאמר במנחות דמדרבנן מטמא אף כשגם מעיקרא לא הוה ביה כזית ונתפח לכזית, וכן איפסיק ברמב"ם וכו', יש לחייב בבהמ"ז לכה"פ מדרבנן, אף בהיה מתחלה פחות מכזית ונתפח לכזית, ואף שהוא תרי דרבנן יש לחייבו.
ועיין בספר חידושים וביאורים (מנחות סי' ו' אות ד') וז"ל: "ולעניין הלכה בכזית מצה משערינן כמות שהוא לאחר אפייה וכדתנן בפת ספוגנית, וכ"ש הכא דתחלת המצוה היא בפת, וכן לעניין אכילת כזית בסוכה וכו', ולעניין ברכה אחרונה בכל הדברים נראה דכמות שהוא משערינן ואף שתפח וכו' כיון דסוף סוף הוא נראה ככזית, וכן לעניין ברכת המזון מדרבנן, ולעניין כזית מרור מדרבנן" וכו'. ע"ש, וכן במה שכתב שהיו רגילין לעשות על פי מרן החזו"א. וכן בסוף דבריו שכתב לתמוה על הזרע אמת.
ובספר וזאת הברכה (עמ' 309) כתב שכן דעת הגרש"ז אוירבאך זצ"ל והגרי"ש אלישיב שליט"א וכן שמע מפי מורי הוראה.
ובפ"ט (עמ' צ"ג) כתב "ולהלכה עמא דבר לשער המאכל כמו שהוא, לא לכווץ אותו אלא א"כ יש בו חללים גדולים".
ועיין עודבספר ברכת יאיר (שם עמ' תר"נ ותרנ"ד) שכתב בשם הגאון הרב גדעון בן משה שליט"א שנראה לו לומר בדעת מרן הראשל"צ הרב עובדיה יוסף שליט"א, שיש לשער בכמות שהיא שבהכי מסתבר טפי, וכתב שם שלפי זה בכשליש פרוסה יש נפח כזית.
וכן בספר וזאת הברכה (עמ' 208) כתב "שמעתי, שלדעתו (של הגר"ע יוסף שליט"א) החורים הגדולים אינם מצטרפים לשיעור והקטנים כן מצטרפים".
וכן בקונטרס זית רענן (עמ' ע"ד הערה 28) כתב לדייק כן מדברי הראשל"צ בקובץ בית הלל (טבת תשס"ז) ע"ש.
ובספר בירור הלכה (סי' תע"ה ס"ק ב') כתב וז"ל: "ונראה, שאין ריבוי האחרונים בהל' ברכות שהעתיקו דין הזרע אמת מכריעים לדינא כחידושו העצום בעיקר הדין בשיעור פת שאין בו חלל שאינו משתער כמות שהוא, שהרי גם הגר"י סופר ז"ל בתורת חיים (סי' ר"י ס"ק ב') מן המעתיקים דין הזרע אמת וכתב וז"ל, ועיין בשערי תשובה (ס"ק א') בשם הזרע אמת שהחלל אינו מצטרף, אבל מה שנתפח בודאי מצטרף. דדרך ספוגנין הוא נאפה ע"ב והוא משנה שלמה (פ"ב דעוקצין ח') פת ספוגנית משתערת בכמות שהיא אם יש בה חלל ממעך את חללה עכ"ל, והרי שביאר לדין המעותק מהזרע אמת היפך המבואר בפנים הזרע אמת, וכפשטיה דמתניתין וכפי המורגל, דפת ספגונית שנתפח ואין בו חלל משתער כמות שהוא מדינא לכל השיעורים, ולא מן הנמנע שעוד אחרונים הנ"ל לא התכוונו להכריע כחידוש המבואר בזרע אמת. ובכלל זה המשנ"ב בסי' ר"י אפשר שלא התכוון להכריע כן".
ובספר ברכת ה' (ח"ב פ"א הל' ל' ובהערה 109) כתב על הזרע אמת "וחזות קשה הוגד לי" (וכבר הבאנו לעיל מקושיות הרב ברכת ה' על הזרע אמת).
ולכן כתב להלכה וז"ל: "אורז וקטניות שבישלום במים ותפחו, משערים אותם כפי שהם לאחר בישולם, שהרי אין שום משקה בעין ספוג בתוכם, אלא שהחללים הפנימיים שבתוכם גדלו, וכיון שאין החללים נראים לעין, הרי הם מצטרפים לשיעור. ומ"מ לחם או עוגה שיש בהם חללים שנראים לעין, אין חללים אלו מצטרפים לשיעור, וכדי לשער כזית מהם צריך למועכם עד שיעלמו, ואח"כ לשער כזית. ומצה ומציות ולחם צנימים ובמבה וכיו"ב שיש בהם חללים הניכרים לעין וא"א למועכם, צריך לפוררם ולשער כזית בלי החללים הללו".
ובספר דברות יעקב (ח"ב בקונטרס השיעורים עמ' ר"נ) לאחר שדחה דברי הזרע אמת (וכמו שכבר ראינו לעיל) העלה להלכה "וכל מאכל אשר יאכל נדון כמות שהוא כגון לחם או עוגת טורט, ואין למעך המאכל כדי לשערו, זולת חלל אויר הנראה לעין כגון המצה, דיש בה כמין אבעבועות ותוכן אויר בעלמא וכן כל כיו"ב".
וכן כתב בקונטרס זית רענן (עמ' ע"ד) "כאשר משערים נפח של פת ספוגנית אין צריך למעך אותה, אלא היא משתערת כמות שהיא,(הסכמת האחרונים וכו')".
ובספר ברכת יאיר (סי' ס"ט עמ' תרנ"ו) כתב, שאמר לו הרה"ג יעקב יוסף שליט"א שיש לשער הבמבה כמות שהוא בלי למעך כלל.
דעת שו"ת אור לציון עיין לקמן.
הנה כפי שראינו לעיל הפתח הדביר והערך השולחן והשדי חמד למדו שיש מחלוקת בין גן המלך לבין הזרע אמת.
אמנם בשו"ת כולו מחמדים (סי' י') כתב להוכיח שאין מחלוקת ביניהם, שעד כאן לא אמר הזרע אמת שלא מועיל להשלים השיעור אלא באויר, שלפי האמת לא נהנה אלא פחות מכזית, משא"כ גן המלך איירי באופן שהניח הפת במשקין, ועל ידי כן בא לכלל שיעור, דבכה"ג המשקין נהפכו לחלק מהפת, ולכן שפיר המשקין משלימים את השיעור ע"ש.
ונ"ל בס"ד שהטעם שהאחרונים הנ"ל הבינו שלדעת גן המלך אף בנתפח ע"י האויר משלים לשיעור, היות והמתבונן בדברי גן המלך רואה, שכל ראייתו הוא מהגמ' במנחות הנ"ל, לעניין המשנה בטהרות של "בשר העגל שהניחן בגשמים ותפח" וכו',
ועיין מה שפירש התפארת ישראל (שם ס"ק כ"ו) וז"ל: "הניחן בגשמים ונתפחו טמאים, ואע"ג דאין בגוף החתיכה כשעור רק בצירוף המים הנבלעים בה, וקי"ל דאין היתר מצטרף לאיסור, הכא שאני, שלא מכח המים הנבלעים נתהווה כשעור אלא כשנצטמק בחמה נפחת שעורו, אבל קודם שנצטמק כבר אסרה התורה גם האויר שיש בפנימיות האיסור בנקבי הפארען, והאויר ההוא מצטרף להשלים השיעור. וכשנצטמקה החתיכה ונתקטנה מכשעור הרי יצא האויר, וכשחזרה ונתקררה ע"י מי הגשמים חזרה להתפשט ושב האויר הפנימי למקומו וכו' ובהיה מעיקרא פחות מכשיעור ותפח לכשיעור טמא עכ"פ מד"ס", ע"ש וכן במה שהאריך בזה ביכין ובועז (ס"ק ה').
חזינן שמפרש הסוגיא לעניין האויר, ובעצם המתבונן בדברי פירוש המשניות לרמב"ם (שם לשון תרגום הר"י קפח) רואה ג"כ שמסביר הסוגיא לעניין האויר, ולא לעניין צירוף המשקה וז"ל: "ידוע שהשמש מכלה לחות הגופות ומיבשתם ולפיכך צומקים. והמים מרטיבן ומנפחן ומוסיף בגודלן. והשמיעך כאן כלל גדול והוא שכל השיעורים אין הולכים בהם אלא אחר שעור הגודל, ואין חוששים אם מחולחלים או מוצקים, לא לעניין הטומאה ולא לעניין איסור והיתר".
וכן מוכח מהרשב"א והריטב"א (בשבת צ"א) בתירוצם לקושיית התוס' במנחות ובהסברם את הגמ' במנחות וז"ל: "וכיון שכן, כל שאין בו כזית אעפ"י שתפח ונראה בכזית הרי אין בו כזית ולא נהנה גרונו בכזית" וכו'.
וכן כתב להדיא הזכור ליצחק (סי' ס"ב) שממנו הסתייע בספר כולו מחמדים הנ"ל, וז"ל: "דהתם שאני (בטהרות), דעכ"פ אע"פ שתפח אין בו כזית אלא למראה עינים שכן כתב הרשב"א בלשונו וכו' דאלמא גם לאחר שתפח אין בו כזית ממש אלא נראה בכזית למראה עיניים, דהאי שתפח היינו בנתפח מאליו לא ע"י ששרה אותו במים".
רואים בבירור שמסביר את המשנה בטהרות לעניין האויר. [אך מה שפירש שהתם מיירי בנתפח מאליו ולא ע"י ששרה במים, הדבר צ"ע, שהרי במשנה שם כתוב להדיא "הניחן בגשמים ונתפחו" וכן פירש הרמב"ם בפירוש המשניות שהבאנו לעיל, ושאר המפרשים].
וא"כ, היות וכל ראיית גן המלך הוא מסוגיא זו, ע"כ שגן המלך ג"כ מיירי לעניין הניפוח שנעשה ע"י האויר וכנ"ל.
ועוד, אם כוונת גן המלך לעניין צירוף המשקה, א"כ מדוע לא הביא סיוע גדול לדבריו מהגמ' ביומא (דף פ ע"ב) ומהתוס' בזבחים (ק"ט ע"א) ומהמ"א (סי' ר"י).
כמו שהביא הרב זכור ליצחק.
אלא ע"כ מוכרחים לפרש שאין גן המלך מיירי לעניין צירוף המשקה. וכגון שמטביל המאכל, ומיד אוכל. שאז נתגדל המאכל ע"י הכנסת המים לתוכו מפני שהמשקה שם בעין בתוכם. אלא מיירי, כגון שלאחר שהמאכל נרטב בגשמים ותפח וגדלו החללים שבמאכל ע"י המים שנכנס בתוכם, ולאחר זמן התאדו מעט המים ואין המים בעין, אלא נשאר שם רק לחלוחית, אך החללים שגדלו, נשארו בגודלם ע"י האויר שנכנס במקום המים, וכעת האויר כחלק מהמאכל. (וכמו שאנו רואים מעשים בכל יום באורז וקטניות שלפני בישולם הם קטנים מאוד ולאחר בישולם הם גדלים הרבה ונשארים כך אף לאחר זמן רב, ואע"פ שאין המשקה ספוג בהם בעין).
ועוד נראה שבכה"ג מיירי גן המלך, שלאחר שהעתיק לשון הרמב"ם (שהזכיר בדבריו כלשון הסוגיא במנחות), כתב גן המלך: "והשתא לעניין ברכה כה"ג דלא הוה ביה שיעור ואיתפח ועמד על כשיעור כיצד נדון עליו" וכו', ולא הזכיר בדבריו שמיירי במטביל המאכל ורוצה לרככו כדי לאכלו מיד, וכמו שכתב זכור ליצחק וז"ל: "ושורה אותם במים כדי שיתרככו ויוכל לאכול אותם" וכו'.
ואדרבא, מסיפא דבריו חזינן דמיירי לעניין דבר שאין דרכו לשרותו במים ונרטב בטעות ע"י הגשמים. (ע"ש בדבריו במילים "ועוד נ"ל לומר" וכו'). וא"כ ע"כ בכה"ג לכו"ע אין המשקה מצטרף למאכל, שהרי אף למ"א ודעימיה שס"ל שהמשקה מצטרף, הוא רק בדבר שבא להכשיר את המאכל ולא בדבר שאין דרכו, וא"כ ע"כ מוכרחים לפרש דברי גן המלך כאמור.
ומה שהביא עוד הרב כולו מחמדים ראיה מחסד לאלפים (בסי' ר"י ס' ג') שפסק שהמשקה מצטרף למאכל, והבין שפסק כגן המלך, אין ראיה מזה כלל, שיש לומר שפסק כהמ"א ודעימיה שכתבו כן להדיא, וכמו שפסק כן המשנ"ב והביא כן מהמ"א. ומיירי בדבר שדרך לשרותו במשקה. ולעניין המחלוקת בין הזרע אמת לגן המלך פסק בס' י' כזרע אמת.
ועל פי הדברים הנ"ל, נמצא שהשדי חמד (ח"ו מערכת ברכות סי' א' אות ז' עמ' 307) שתמה על הגר"ח פלאג'י בספרו זכרנו לחיים, ע"כ שהבין שאם לזרע אמת לא מצרפים החללים, אע"פ שכעת הם מגוף המאכל וכך צורת המאכל כעת, א"כ כ"ש לעניין המשקים שאין מצטרפים למאכל, ששם יש סברא נוספת שאין משקה מצטרף לאוכל.