אור ברסלב
ויען אליהו בדין פסיעות גסות ביום חול

ויען אליהו

בדין פסיעות גסות ביום חול

דיבוקים הנמצאים בתפילין ומזוזות לאחר כמה שנים

שאלה ו': האם מותר לפסוע פסיעות גסות ביום חול ?

תשובה: בגמ' בשבת (קי"ג ע"ב) דרשו על הפסוק "מעשות דרכיך" שלא יהיה הילוכך של שבת כהילוכך של חול וכו'. כדבעא מיניה רבי מר' ישמעאל בר' יוסי מהו לפסוע פסיעה גסה בשבת, אמר ליה וכי בחול מי הותרה ? שאני אומר פסיעה גסה נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם. ומהדר ליה בקידושא דבי שמשי.

ופרש"י," מהו לפסוע פסיעה גסה וכו' מי עבר משום "מעשות דרכיך" (ישעיה נ"ח). פסיעה גסה, יותר מאמה, פסיעה בינונית, אמה. קידושא דבי שמשי, השותה מיין של קידוש בלילי שבתות".עכ"ל.

ועיין במהרש"א בחידושי אגדות שהקשה, הרי אף בחול אסור לפסוע פסיעה גסה משום סכנה, ואם כן מה החידוש שבשבת אסור?

וכתב ליישב שהגמ' באה לאשמועינן, שמהפסוק נלמד שבשבת יש ג"כ איסור משום שבת ולא רק משום סכנה.

והוסיף המהרש"א להקשות, מדוע הגמ' לא דורשת ג"כ כאן ש"דרכיך" דווקא אסורים, הא דרכי שמים מותרים, וכמו שדרשו כן לעניין דיבור?

וכתב ליישב, שכאן א"א לדרוש זאת, כי אף אם נאמר שאין איסור ריצה בשבת לצורך מצוה, מ"מ אסור הדבר משום סכנה.

יוצא לנו מדברי המהרש"א ב' דינים, א'. אסור לפסוע פסיעה גסה ביום חול משום סכנה. ב'. אפילו לצורך מצוה אסור לפסוע פסיעה גסה בין בחול ובין בשבת.

וצריך להבין דברי המהרש"א, שהנה בגמ' בברכות (דף ו' ע"ב) אמר רבי חלבו אמר רב הונא היוצא מבית הכנסת אל יפסיע פסיעה גסה. אמר ר' זירא מריש הוה חזינא להו לרבנן דקא רהטי לפרקא בשבתא, אמינא קא מחליין רבנן שבתא (פרש"י דאמר מר (שבת קי"ג ע"ב) אסור לפסוע פסיעה גסה בשבת, שנאמר "אם תשיב משבת רגליך") כיון דשמענא להא דרבי תנחום אמר ר' יהושע בן לוי לעולם ירוץ אדם לדבר הלכה ואפילו בשבת שנאמר "אחרי ה' ילכו כאריה ישאג" אנא נמי רהיטנא.

ולכאורה, מוכח מכאן שמותר לפסוע פסיעה גסה לצורך מצוה וכן דרשינן "דרכיך" אסורים הא דרכי שמים מותרים, ודלא כהמהרש"א.

והראה לנו ידידנו הרב דוד חדאד שליט"א שבספר שפת אמת הקשה על סוגיין כקושית המהרש"א. ועוד הוסיף להקשות על המהרש"א, שאם בחול אינו רשאי משום סכנה, עכ"פ, אם כן עדיין קשה איזה שינוי יש בין חול לשבת, והרי גם בחול לא הולך כך ?

וכתב ליישב, נראה שודאי רבי מודה שפסיעה גסה בחול אסור, ולא נתכוין רבי בשאלתו לעניין שבת על פסיעה גסה כזו שאסור אפילו בחול, אלא כוונת רבי לשאול על פסיעה בינונית, האם מותר בשבת, שהרי צריך לשנות מיום חול וללכת בפסיעות קטנות ביותר.

ובזה פירש ג"כ את הגמ' בברכות הנ"ל שאמרו, היוצא מבית הכנסת אל יפסיע פסיעה גסה. וע"כ כוונת הגמ' לפסיעות בינוניות שאם לא כן, מה החידוש שהיוצא מבית הכנסת אל יפסיע פסיעה גסה, בלאו הכי אסור לפסוע, גם בלי יוצא מבית הכנסת.

אלא ע"כ, בפסיעות בינוניות מדובר שם, ואז דווקא ביוצא מבית הכנסת לא יפסע כך.

וממילא על פי זה מיושב לכאורה המהרש"א ממה שהקשנו לעיל, דמה שאמרו בגמ' שלצורך מצוה מותר לרוץ בשבת. היינו בפסיעות בינוניות.

והנה מלבד שתירוץ השפת אמת קצת דחוק, שהרי רש"י בשבת כתב לפרש את הסוגיה בשבת בפסיעה גסה יותר מאמה.

ועוד, לפי הסבר זה ששאלת רבי על פסיעות בינוניות, א"כ על מה אמר רבי ישמעאל בר' יוסי "וכי בחול מי הותרה", והרי כן מותר פסיעות בינוניות ביום חול, שהרי בזה אין סכנה וצ"ע.

אבל מ"מ כדברי המהרש"א שאסר לפסוע ביום חול, כן פסק המ"א (סי' ש"א ס"ק א') וז"ל: "ואף בחול אסור פסיעה גסה, דנוטלת אחד מת"ק ממאור עיניו", וכן העתיק מחצית השקל (שם) את דברי המהרש"א.

וכן כתב הפמ"ג (א"א ס"ק א'). ומשמע שמסביר את הגמ' בברכות הנ"ל כמו שפירש השפת אמת, דמיירי בפסיעות בינוניות, ובשבת אסור (כל שהוא בריצה). ומ"מ לצורך מצוה מותר, אך בפסיעות גסות אף בחול אסור.

וכן פסק המשנ"ב (שם ס"ק א') שאין לפסוע פסיעה גסה ביום חול.

ועיין שו"ע (סי' ש"א ס' א') וז"ל: "אין לרוץ בשבת אלא אם כן הוא לדבר מצוה כגון לבית הכנסת וכיוצא בו".

והוסיף הרמ"א "ואסור לפסוע יותר מאמה בפסיעה אחת אם אפשר לו בפחות". ומקורו בהגהות אשרי בשם אור זרוע (ערובין פרק מי שהוציאוהו דף מ"ב ע"א), "אמר רב נחמן אמר שמואל היה מהלך בבקעה ואינו יודע תחום שבת מהלך אלפיים פסיעות בינוניות", וכתב על זה האור זרוע "ואסור לפסוע יותר מאמה בשבת היכא דאפשר".

והקשה הפמ"ג (שם), הרי גם בחול אסור, ומדוע כתבו הפוסקים הנ"ל דווקא בשבת?

ותירץ כתירוץ המהרש"א, שאין הכי נמי בחול יש סכנה אבל יש תקנה בקידוש והבדלה משא"כ בשבת שיש גם איסור.

ועיין בספר עולת שבת (ס"ב') שהקשה ג"כ כמו שהקשה הפמ"ג. וכתב האליה רבה ליישב בתירוצו הראשון כמו שכתבו הפמ"ג והמהרש"א, שבחול יש סכנה בלבד. ובתירוץ ב' כתב ליישב, שבאמת ר' ישמעאל דעתו לאסור אף ביום חול כמו שאמר לרבי "וכי בחול מי הותרה", ועל זה ענה רבי (או הש"ס) שבחול איכא תקנתא ע"י קידוש וממילא אין סכנה ולכן שאל דווקא על שבת בלבד.

ונ"ל בס"ד שדברי האליה רבה בתירוץ זה נראים, ודברי הפמ"ג דחוקים, הן בהסבר הסוגיה במסכת ברכות, שהעמיד בפסיעות בינוניות, והן בפשט דברי הרמ"א. שהרי הרמ"א כתב דבריו רק בהלכות שבת, ולמה לא כתב גם לעניין יום חול. ועוד, שמקור דברי הרמ"א הם האור זרוע והגהות אשרי שכתבו במפורש "ואסור לפסוע פסיעה גסה בשבת".

ומלבד כל זאת נתבונן בדברי רבותינו הראשונים, ונראה שאף לדעתם אין איסור ביום חול.

ועיין ברי"ף (שבת קי"ג ע"ב) שהעתיק תחלה את שאלת רבי, ותשובתו של ר' ישמעאל בר' יוסי, ובהמשך הביא ג"כ את דברי רב הונא המובא אצלנו בגמ' קודם לזה. ושם נאמר שאם היה מהלך בשבת ופגע באמת מים, אף אם לא יכול להניח רגלו ראשונה קודם שיעקור שניה מותר לו לדלג, כיון דלא אפשר ליה, פסע ליה פסיעה גסה וקופץ לאמת המים ושפיר דמי.

והמעיין בגמ' שם רואה שלא אמרו "פסע ליה פסיעה גסה" אלא הרי"ף הוסיף זאת. וא"כ יוצא בפשטות שדברי הרי"ף קודם לזה "אסור לפסוע פסיעה גסה בשבת", ע"כ מיירי בפסיעה גסה כה"ג, שהרי בשני הסוגיות כתב הרי"ף אותו לשון "פסיעה גסה" והיינו שעוקר רגלו שניה לפני הנחת רגל ראשונה.

ומכאן חזינן בפשטות דלא מיירי בסוגיה בפסיעות בינוניות (בשיעור פסיעה גסה עיין כף החיים סי' ש"א אות ה').

ועיין בגמ' בברכות (דף מ"ג ע"ב) "ת"ר ששה דברים גנאי הוא לת"ח, אל יצא כשהוא מבושם לשוק וכו', וי"א אף לא יפסיע פסיעה גסה, דאמר מר פסיעה גסה נוטלת אחד מת"ק ממאור עיניו של אדם, מאי תקנתיה, מהדר ליה בקידושא דבי שמשי".

ועיין ברמב"ם שהביא דין זה בהלכות דעות (פ"ה הל' ח') וז"ל: "ולא ירוץ (ת"ח) ברשות הרבים כמנהג המשוגעים".

ומזה שבגמ' וברמב"ם אמרו זאת רק לעניין ת"ח משמע שלכל אדם אין איסור, שהרי הרמב"ם הזכיר דין זה רק בהלכות שבת (פכ"ד הל' ד') והלכות דעות (שם), וע"כ שסובר שאין איסור בדבר לשאר אדם ביום חול. ועוד מזה שהדגיש הרמב"ם "ברשות הרבים" משמע שלא ברשות הרבים מותר ולא חשש מפני מאור העינים.

ועל פי זה מיושבת ג"כ קושיית הלחם משנה (בהלכות דעות שם) שהקשה על הרמב"ם, שבגמ' לא אמרו את טעמו של הרמב"ם אלא מפני שנוטל מאור עיניו של האדם?

ועל פי פירושו של הא"ר בגמ' ניחא. וכנראה שכך למד הרמב"ם.

וכן משמע שהבין בספר בן ידיד על הרמב"ם (הלכות דעות). שכתב ג"כ להסביר את הרמב"ם וז"ל: "וכן בפסיעה גסה לכל אדם אם נוטלת מאור עיניו הא אית ליה תקנתא בקידושא".

אמנם, מה שכתב לעניין ת"ח וז"ל: "אבל ת"ח אינו נכון לקלקל עצמו על סמך התקנה ומה גם דת"ח חלוש ואין ראוי להחליש גם מאור עיניו". פירוש זה צ"ע, שא"כ מדוע כתב הרמב"ם שאסור לת"ח לרוץ דווקא ברשות הרבים. (ועיין עוד בהמשך דבריו מה שחילק לעניין ת"ח בין ריצה לפסיעה גסה, ודוחק, שלשון הרמב"ם שכתב "לא ירוץ כמנהג המשוגעים" משמע בפסיעות גסות.

ועיין עוד בספר עבודת המלך על הרמב"ם (הלכות דעות) מה שכתב ליישב על פי גירסת האברבנאל ברמב"ם ע"ש. ומ"מ גם לפי אותה גירסה, עכ"פ יוצא מזה, שהרמב"ם כתב זאת רק לעניין ת"ח ורק ברשות הרבים ולא בשאר אדם, משמע, שלשאר אדם או לת"ח שלא ברשות הרבים אין איסור.

אמנם עיין בספר קובץ אל י"ד (על הרמב"ם הלכות דעות) שהסביר דברי הרמב"ם. וכתב לחלק, שלשאר אדם הדבר אסור מטעם מאור עיניו ולת"ח יש תוספת שאסור שנוהג כמנהג המשוגעים, וז"ל: "וא"כ צריך לומר דלא תפס (הרמב"ם) טעם האמור בגמ' שהוא אמור לכו"ע, אלא נקט ואמר טעמא שהוא כמנהג המשוגעים, דזהו גנאי לת"ח מלבד הטעם השייך לכו"ע" .

והנה, מלבד כל מה שהקשינו לעיל, שאם לכו"ע אסור ביום חול א"כ מה השינוי שיש בין יום חול לשבת? עוד צ"ע, מדוע לא השמיענו הרמב"ם בשום מקום שאסור בשאר אדם דמניין נדע זאת? ועוד, מדוע השמיענו בת"ח שאסור דווקא ברשות הרבים?

וכן השו"ע ביו"ד בהלכות דברים האסורים משום סכנה לא הזכיר זאת, ואף בהלכות שבת (סי' ש"א ס' א') כתב שאסור לרוץ רק בשבת דווקא, וכן הרמ"א שהוסיף שלא יפסע פסיעה גסה כוונתו בשבת, כמו שמוכח ממקור הרמ"א שהם האור זרוע והגהות אשרי וכמ"ש לעיל.

ועוד, בשו"ע (או"ח סי' צ' ס' י"ב) כתב וז"ל "מצוה לרוץ כשהולך לבית הכנסת וכן לכל דבר מצוה אפילו בשבת שאסור לפסוע פסיעה גסה". ולכאורה אם גם בחול אין לרוץ משום סכנה, א"כ מדוע לא הזכיר השו"ע שאפילו בחול וכ"ש בשבת אסור לפסוע פסיעה גסה, ולצורך מצוה מותר?

ואין לומר שהשו"ע מיירי בפסיעות בינוניות, שהרי פשטות לשון "לרוץ" שכתב השו"ע משמע בכל גוונא. וכן הבין המשנ"ב (שם ס"ק מ"ב) שכתב על השו"ע "ואף בחול נוטל אחד מת"ק ממאור עיניו" וכו'. וע"כ שהבין שהשו"ע מיירי בפסיעה גסה ממש. וא"כ קשה, מדוע לא הזכיר השו"ע זאת בשום מקום? ובפרט שבסי' צ' לא מיירי לעניין שבת, אלא לעניין תפלה ביום חול, ואם סבור השו"ע שאסור לדלג ולעשות פסיעה גסה מדוע לא הזכיר זאת ואפילו ברמז?

ועוד, עיין במאירי (שבת קי"ג ע"ב) וז"ל "וכן ראוי לכבדו בשאר דברים והוא שאמרו מעשות דרכיך שלא יהיה הילוכך בשבת כהילוכך בחול, ר"ל שלא ילך בפסיעה גסה כמו שהולך לעסקיו, ואף בחול ימנע ממנה כמה שאפשר לו אלא לפי הצורך, שפסיעה גסה מזקת לעינים, אלא שכל שהוזק בה בחול מתרפא ממנה במנוחת השבת והוא המשל בקידושא דבי שמשי כלומר משיכנס בקדושת שבת. ופסיעה גסה פירשו בה כל שהיא יותר מאמה בת ששה טפחים" עכ"ל.

וא"כ רואים במפורש מהמאירי שהסוגיה עוסקת בפסיעה גסה ממש ורק משום עצה טובה לא יפסע, ואין הדבר אסור מן הדין ביום חול שכתב "ימנע עצמו". (ואולי גם כוונת המ"א רק משום עצה טובה, אך מהלשון שכתב "ואף בחול אסור" וכו', לא משמע כן).

ועוד, עיין בסמ"ק (סוף סי' ר"פ ופסק כן השו"ע סי' ש"א ס' ב') וז"ל: "וכן אל ידלג ואל ירוץ בשביל חפציו אבל לדבר מצוה מותר. ונ"ל כי בחורים המתענגים בקפיצתם ומרוצתם מותר, שאינם רצים להרויח, וכן לראות כל דבר שמתענגין בו" עכ"ל

והנה, מהלשון שכתבו "ידלג" "ירוץ" "בקפיצתם ומרוצתם", משמע דמיירי בפסיעות גסות ממש, ואם זה לצורך עונג מותר ולא חוששים לסכנה, ודלא כמ"ש המהרש"א והפמ"ג.

ועוד צ"ע, שהנה כתב הב"ח (שם) שרק בדיעבד התירו זאת כיון שכבר נהגו בקפיצה וריצה לשם תענוג בשבת, ואם אנו מוחים בהם אנו מבטלים אותם מתענוג שבת שלהם, אבל לכתחילה אין להתיר להם. והמ"א (ס"ק ג') פליג על הב"ח והתיר אף לכתחילה ודלא כהב"ח שנדחק בזה.

ולכאורה אם המ"א למד כמו שפירש המהרש"א שאף לצורך מצוה אסור לרוץ בפסיעות גסות, א"כ מדוע כאן התיר לכתחילה?

ועיין עוד בערוך השולחן (סי' ש"א ס' מ"ג) וז"ל "ואמר הנביא אם תשיב משבת רגלך" ודרשינן מזה וגם מקרא ד"וכבדתו מעשות דרכיך" שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול, דבחול דרך האדם לרוץ אחר עסקיו ולפסוע פסיעות גסות אע"פ שקשה לעינים, אמנם בשבת איסורא איכא לרוץ ולפסוע פסיעות גסות. אלא הולך עקב בצד גודל כאיש מנוחה. וכמה היא פסיעה גסה יותר מאמה" וכו'.

וחזינן שהבין שהסוגיה מיירי בפסיעות גסות, ואין איסור. ושכך דרך בני האדם לפסוע פסיעה גסה ביום חול.

ועיין בספר תוספת שבת (סי' ש"א ס"ק ג'), שכתב להוכיח מהגמ' ברכות (דף מ"ג ע"ב) שהזכרנו לעיל, דמזה שאמרו שם "וי"א שאין לת"ח לפסוע פסיעה גסה" משמע שזה רק ליש אומרים, ומי זה הסתם שחולק על זה? והסביר, שהחולק הוא רבי (בשבת קי"ג ע"ב) שסובר שאין איסור לפסוע פסיעה גסה כלל ביום חול, ולא נוטל אחד מת"ק ממאור העינים.

ועל פי זה ביאר שלכן בגמ' בשבת אמר ר' ישמעאל "שאני אומר פסיעה גסה נוטלת" וכו', משמע שכך דעתו, אך יש חולקים בדבר והלכה כמותם.

וע"ש בתוספת שבת בציונים (ס"ק ב') שבספר בגדי ישע הקשה, שהרי הגמ' בתענית (דף י' ע"ב) דרשו על הפסוק "אל תרגזו בדרך" שלא תפסעו פסיעה גסה. ומי יחלוק על יוסף הצדיק?

ותירץ שבגמ' בתענית דרשינן דרשות אחרות, ואפשר שבזה חולקים, שאותם שדרשו דרשות אחרות סוברים כרבי, ושאין איסור בפסיעה גסה ביום חול.

[אמנם צ"ע שהתוספת שבת (שם) כתב שהרמב"ם בהלכות דעות לא הזכיר הך מילתא, ותמוה, דהרי הרמב"ם כן כתב בהלכות דעות כמו שהבאנו לעיל? ואולי כוונתו שלא הזכיר הטעם מפני היזק העינים אלא משום שגנאי הדבר לת"ח. ועכ"פ לא קשה גם אם הרמב"ם כתב דין זה, שהרי הרמב"ם הביא זה רק בת"ח ורק מצד הנהגה טובה וכמ"ש לעיל].

והוסיף התוספת שבת שכך דעת האור זרוע והגהות אשרי והרמ"א שכתבו לאסור לפסוע פסיעה גסה בשבת דווקא, כי פסקו כרבי. ואף שהרמ"א (סי' רע"א ס' י') גבי קידוש כתב שיתן עיניו בשעת הקידוש בנר שהוא לרפואה לפסיעה גסה שנוטלת אחת מת"ק וכו' היינו לרווחא דמלתא כדי לצאת ידי האומרים כן (רבי ישמעאל בר' יוסי) אבל אנן לא קי"ל כוותיה בהא.

והנה, לפי מה שכתבו הא"ר והספר בן ידיד שהזכרנו לעיל, אפשר לומר שהרמ"א כתב ליתן עיניו בשעת קידוש בנר דע"י זה יהיה מותר לפסוע פסיעה גסה ביום חול.

וגם הרב כף החיים (סי' ש"א אות ב') פסק להלכה כהתוספת שבת שאחר שהביא דברי המ"א שאוסר, סיים "מיהו עיין בתוספת שבת אות ג' בהא דפסיעה גסה נוטלת, וקי"ל כוותיה ורק בשבת הוא דאסור. ע"ש.

לכאורה, מזה שכף החיים סיים דבריו בדברי התוספת שבת ולא כתב להכריע שהלכה כהמחמירים, ועוד, שחזר באות ו' והביא שוב את דברי התוספת שבת שחולק ג"כ על הפמ"ג בא"א ומתיר לפסוע פסיעה גסה ביום חול, משמע לכאורה שכך ס"ל להלכה, (שכידוע דרכו שכשחושש להחמיר מסיים שצריך להחמיר בדבר).

וכשהראינו הדברים לפני חברינו הרב אביגדור גרינשטיין שליט"א, אמר לנו שאולי כוונת המ"א וההולכים בשיטתו לאסור פסיעה גסה, היינו דווקא כשפוסע ללא צורך כלל, אבל כשפוסע לצורך, אף לשיטתם מותר, ובשבת אף לצורך אסור.

והנה הסבר זה עדיין קשה, דאם רק בשלא לצורך אסור,א"כ רבי ששאל את רבי ישמעאל בר' יוסי, לעניין מה שאל, אם כשאין לו צורך כלל, א"כ גם בשבת שאסור, מיירי בלא צורך כלל, שהרי על זה ענה לו ר' ישמעאל, אבל אם יש לו צורך, יהיה מותר אף בשבת, וזה אינו, שהרי רק לצורך מצוה בלבד מותר.

ואם מיירי שאלת רבי, באדם שיש לו צורך לפסוע פסיעה גסה, א"כ מה עונה לו רבי ישמעאל בר' יוסי "וכי בחול מי הותרה" והרי בחול כן מותר. ואם נפרש שלר' ישמעאל בר' יוסי גם זה אסור, ורבי ענה לו שהיות ואפשר להחזיר ע"י הקידוש לכן אין איסור בדבר. א"כ מניין לנו ללמוד שלא לצורך כלל אסור בחול, והרי מאותו טעם שהתרנו לצורך בגלל שאפשר להחזיר ההיזק ע"י הקידוש ה"ה גם ללא צורך כלל אפשר להחזיר ע"י הקידוש.

ועוד, מדוע לא מצאנו כלל בראשונים ולא הטור ושו"ע שכתבו לאסור לפסוע ביום חול ללא צורך כלל?

לכן למסקנת הדברים, ראינו בגמ' בברכות שדווקא ת"ח אין לו לפסוע פסיעה גסה. ומשמע ששאר אדם מותר וכן למדו בפשטות הרמב"ם והמאירי.

וכן נראה שכך דעת הרי"ף. וכן משמע מסתימת הפוסקים שלא הזכירו לאסור לפסוע ביום חול פסיעה גסה. וידוע מה שכתב הגאון בית מאיר בתשובתו שהובאה בספר חכמת אדם (בינת אדם שער הקבוע סי' ד'), וז"ל: "ודע שנח לי ללמוד מסתימת דברי הראשונים יותר מפירושם של האחרונים". וכ"כ בספרו בית מאיר (או"ח סי' תמ"ג אות ב' בד"ה ואולם ע"ש) .

ובפרט שכן נראה דעת מרן השו"ע והרמ"א שלא כתבו לאסור רק בשבת ולא ביום חול. וכן דעת התוספת שבת, וכתב שכן דעת האור זרוע והגהות אשרי והד"מ, וכן נראה דעת ערוך השולחן וכף החיים.

וכן נראה מנהג העולם שלא מקפידים בזה ואין פוצה פה ומצפצף, ואם נבדוק נראה שאפילו הליכה רגילה נעשית בדרך כלל ע"י פסיעה גסה שהרי פסיעה גסה היינו כשיש בין רגל לרגל יותר מחצי אמה (עיין כף החיים סי' ש"א אות ה'), ועוד, דקי"ל בשל סופרים הלך אחר המיקל . ומ"מ טוב להימנע כמה שאפשר וכמ"ש המאירי שהזכרנו לעיל .

לסיכום: מותר לסתם אדם, לפסוע פסיעה גסה ביום חול, אך לא בשבת. ומי שאפשר לו, טוב להימנע אף ביום חול. ולצורך מצוה מותר אף בשבת. ומ"מ כתב הרמב"ם בהלכות דעות, שת"ח לא ירוץ ברשות הרבים כמנהג המשוגעים. (ושיעור פסיעה גסה עיין כף החיים סי' ש"א אות ה' בשם האחרונים).

תוכן העניינים

ויען אליהו

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה