אור ברסלב
ויען אליהו בדין מאה ברכות שחייב אדם לברך בכל יום

ויען אליהו

בדין מאה ברכות שחייב אדם לברך בכל יום

עוד בעניין שינת פרקדן

שאלה ט': האם דין מאה ברכות שחייב אדם לברך בכל יום, חיובו מהתורה, והאם יוצאים ידי חובה זו ע"י שמיעת אמנים?

תשובה: גרסינן בגמ' (מנחות דף מ"ג ע"ב) "תניא היה ר"מ אומר חייב אדםלברך מאה ברכות בכל יום שנאמר (דברים י'-י"ב) "ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעמך".

ופרש"י ד"ה מה, "קרי ביה מאה".

רב חייא בריה דרב אויא בשבתא וביומי טבי טרח וממלי להו באספרמקי ומגדי"

ופרש"י, בשמים ומגדים שטעונים ברכה.

ובתוס' (ד"ה שואל מעמך) פירשו בשם ר"ת שהלימוד כך הוא, שהמלה "שואל" הוי מלא עם וא"ו, ובכל הפסוק (בדברים שם) יש מאה אותיות עם הוא"ו, ומכאן לומדים למאה ברכות שחייב לברך כל יום.

ובמהרש"א כתב שיש לומר שגם רש"י התכוין ללימוד זה, שלכן דרשינן אל תקרי מה אלא מאה, מפני החשבון, היות וחסר אות אחת למניין מאה אותיות,(וכפי' האחרון בתוס') שאל"כ אינו מפורש טעמו של רש"י מדוע דרשינן כך ע"ש.

וכן פירש בתורה תמימה (שם אות י"א) שהיות שיש בפסוק מאה אותיות חסר אחת ע"כ מפרשים חז"ל "אל תקרי מה אלא מאה", כלומר מאה אותיות וכמו שמצינו בפסוק "כל הנפש הבאה ליעקב שבעים" אע"פ שאינם אלא ס"ט.

וכן מצינו בפסוק "תספרו חמשים יום" אע"פ שאינם אלא מ"ט. והיינו משום שכן דרך הכתובים כשמגיע המניין לסכום עשיריות פחות אחת, מונה אותו בחשבון עשיריות, ואינו מקפיד על חסרון אחד, וכמו שכתב הרא"ש (סוף פסחים סי' מ').

ומכל שכן כאן שאפשר לדרוש זאת על דרך אסמכתא ורמז. ורוצה ר"מ להסמיך וליתן סימן לדבר הזכרת מאה ברכות בכל יום, ומסמיך אמספר אותיות שבפסוק זה, וכן דרך חז"ל לתת סימנים וציונים לכל דבר כנודע . וכמ"ש בשבת (ק"ד ע"א) "סימנים עשה בתורה" ובעירובין (כ"א ע"ב) "אגמריה בסימני טעמים" וכן (שם נ"ד ע"ב) "עשו ציונים לתורה".

ועיין בתוס' שהביאו עוד שיש מפרשים "מה" בא"ת ב"ש הוי מאה, שהרי מ' כנגד י' וה' כנגד צ' וביחד הוי מאה.

ועיין במהרש"א (במנחות שם) שפירש עוד טעם לדרשת חז"ל "אל תקרי מה אלא מאה", שכוונת חז"ל ליישב את מה שהגמ' במגילה (פ"ג) ובברכות (פרק אין עומדים) הקשו על הפסוק "מה ה' אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה" וכי יראה מילתא זוטרתא היא? דהיות ובפשטות המילה "מה" חוזרת על "כי אם ליראה", לכן הקשו וכי יראה זה דבר קטן? וכדי ליישב זאת, דרשו בסוגיין אל תקרי "מה" אלא מאה, וכוונת התורה שע"י המאה ברכות יוכל כל אדם לזכות ליראה וזה ודאי דבר גדול.

ועיין במהרש"א עוד פירוש על פי הסוד.

ועיין בטור (או"ח סי' מ"ו) בשם רב נטרונאי גאון ריש מתיבתא דמתא מחסיא, שדוד המלך תיקן מאה ברכות. שהרי כתוב בשמואל (ב' פרק כ"ג- א') "נאם דוד בן ישי ונאם הגבר הקם על", "על" בגימטריא מאה. כי בכל יום היו מתים מאה נפשות מישראל ולא היו יודעים על מה, עד שחקר והבין ברוח הקודש, ותיקן להם לישראל מאה ברכות, ועל כן תקנו חז"ל אלו ברכות על סדר העולם והנהגתו להשלים מאה ברכות בכל יום.

ועיין ברי"ף (ברכות פ"ט דף מ"ד ע"ב ברי"ף) וכן ברא"ש (דף ל"ט ברא"ש) הביאו את דברי ר"מ הנ"ל להלכה, וכן פסק הרמב"ם (פ"ז הל' תפילה הל' י"ד) ובטור ושו"ע (סי' מ"ו ס' ג').

ובספר שדי חמד (ח"א קונטרס הכללים מערכת חי"ת אות ל"ד) כתב לדון אם חיוב מאה ברכות מהתורה או מדברי חכמים. והביא, שבספר דובב שפתי ישנים כתב שלדעת רש"י במנחות (הנ"ל) הוא מן התורה, ולפי הפירושים האחרים שבתוס' הוי מדרבנן.

ושכן נמצא בכתיבת יד הרב מוהרקי אלקיים זצ"ל.

וכתב השדי חמד שספר שפתי ישנים אין מצוי אצלו, ולא ברור מהיכן למד ברש"י שדין זה מהתורה. שהרי נוכל לפרש שהוא אסמכתא, דיתכן דדרשה דדרשינן ב"אל תקרי" הוי אסמכתא, ומי מזקיקנו להמציא מחלוקת בין הפירושים במקום שנוכל לומר שלכו"ע הוי מדרבנן כדמשמע משאר פוסקים, וכן מפורש בטור שכתב "דוד תיקן", וכן "תקנו חז"ל".

והיה לו להביא דעת ההלכות גדולות והרב מוהר"ש בן גבירול שסוברים שדין מאה ברכות מהתורה. ודעת הרמב"ם והרמב"ן שהוי מדרבנן.

(וציין לעיין בספר תפלה לדוד (דף י"א) ולהרב מוהרמד"ל בספר שתי ידות (דף ק"א ע"ב).)

והנה, מה שכתב השדי חמד שדעת ההלכות גדולות שדין חיוב מאה ברכות מן התורה, כוונתו שמצינו בהקדמת ספר הלכות גדולות במניין מצות עשה (מצוה כ"ה) מנה מצות מאה ברכות בכל יום.

אמנם עיין בהגהת הרא"ש טרויב (על ההלכות גדולות ס"ק ג') שכתב לפרש, שכוונת ההלכות גדולות למצות תפילה שהיא מן התורה, שנלמד מהפסוק "ולעבדו בכל לבבכם" וכדעת הרמב"ם. וכלל בה ההלכות גדולות גם יתר ברכות שהם דרבנן ע"ש.

ועיין עוד בשדי חמד שהחיד"א בספרו מחזיק ברכה (סי' ר"ץ אות א') הוכיח שדין זה הוי ממידת חסידות דאמרו במנחות (שם) "דרב חייא בשבתא וביומי טבי טרח וממלי להו באספרמקי ומגדי".

מזה שבש"ס הביאו שרב חייא היה מצטיין לטובה בהא מילתא לטרוח בגופו ובממונו, משמע שאין חיוב לכל אדם לטרוח בזה.

אך השיג השדה חמד, דא"א לומר שאין בזה חיוב לכל אדם, דלא מבעיא לדעת הפוסקים הנ"ל שס"ל דהוי חיוב מהתורה דפשיטא שחייב לטרוח בגופו וממונו לקיים חיובו. אלא אף למאי דנקטינן שחיובו רק מדרבנן, למה לא יהיה חייב כל אדם לטרוח כשיעורו אם בגופו אם בממונו.

וציין, שכבר השיג עליו בספר פתח הדביר (שם אות ג'), והוכיח שע"כ חיוב גמור הוי מדינא וכל אדם מחוייב לטרוח כדי לקיימם.

והסביר שכוונת הגמ' שציינו שר' חייא דווקא היה מצטיין לטובה, היינו על שהיה מחזר אחר פירות חשובים ומיני תפנוקים ומיני מגדים להשלים בהם הק' ברכות, והגם שהיה בידו להשלימם בשאר דברים שדמיהם קלים כגון פירות הנמכרים בזול, הוה טרח וממלי להו באספרמקי ומגדי שזהו מכלל עונג שבת, לחזר אחר דברים חביבים וחשובים ומתוקים לחיך. ושאר אנשי, הגם שהיו טורחים עכ"פ להשלים חיובם בק' ברכות, מ"מ הוו ממלו להו מן הבא בידם מיני ירקות וכיוצא, וזהו חסידות של רבי חייא טפי משאר דורו.

ועיין עוד בהגהות על הברכי יוסף (שם הערה ט') שע"כ חייבים לפרש שאין כוונת החיד"א שאין חיוב מאה ברכות מדרבנן שהרי מצינו בספרו יוסף אומץ (סי' נ') שחיובם מדרבנן וז"ל: "ועלה מן האר"ש דאליבא דכו"ע מאה ברכות מדרבנן" וכו'. וע"כ צריכים לפרש שכוונת הברכי יוסף על הטרחה שטרח רבי חייא ע"ש. (ויתכן שהתכוון לפרש כפירוש הפתח הדביר הנ"ל בגמ').

ועיין בספר יביע אומר (ח"ח או"ח סי' כ"ג אות כ"ג) מה שהסביר עוד בדברי החיד"א.

ועיין עוד בספר ברכת איתן (סי' א') שהאריך בשיטות הפוסקים בזה בטוב טעם, והנפק"מ שיש ביניהם ושדעת רוב הפוסקים דהוי מדרבנן.

ועיין עוד בשו"ת עטרת פז (ח"א כרך א' טו"ח סי' א').

א"כ יוצא שיש ב' דעות בדין מאה ברכות. יש פוסקים שנראה מדבריהם שחיובם מהתורה. אולם דעת רוב הפוסקים שהוי מדרבנן, והכי נקטינן.

וראה בב"י (סי' מ"ו) שהביא בשם השיבולי הלקט (סי' א') שכתב בשם הגאון שבשבת ויו"ט אם לא יכול להשלימם ע"י פירות, משלימין ע"י הברכות שקורין בתורה בשחרית ז' עולים ובמנחה ג', ומברך כל אחד לפניה ואחריה, הרי כ' ברכות, והמפטיר עוד ז' ברכות.

וכן כתב בהגהות מיימוניות (פ"ז הל' תפילה ס"ק פ') בשם הרא"ם (סי' רנ"ה), וכן פסק הרא"ש (פ"ט בברכות סי' כ"ד).

והוסיף בהגהות מימוניות בשם הרא"ם שלפיכך נכון לקוראים בתורה לומר הברכות בקול רם.

ודייק הב"ימזהשדוקא אם שומעים הברכה ועונים אמן אחריה רק אז יוצאים ידי הברכות.

אך הוסיף הב"י "ולי נראה, שאפילו אם אומרים אותה בלחש כיון שהשומעים יודעים איזו ברכה הוא מברך ומכוונים לצאת בה ידי חובתם, ועונים אחריה אמן, יוצאים ידי חיוב מאה ברכות. כדאמרינן בפרק החליל (סוכה דף נ"א ע"ב) שבבית הכנסת של אלכסנדריא היו מניפים בסודרין להודיע שסיים הש"ץ הברכה ויענו אמן. אלמא היו עונים אמן אע"פ שלא שמעו הברכה, שכיון שהיו יודעים אותו ברכה שסיים די בכך, וכמ"ש הטור (סי' קכ"ד), וא"כ כיוון שיכול לענות אמן אע"פ שלא שמע, משמע דהכי נמי נפיק ידי חובת הברכה בכך".

והנה במעדני יו"ט על הרא"ש (ברכות פ"ט ס"ק ל') כתב, שמ"מ מלשון הרא"ש משמע שצריך לשמוע הברכה וכדעת ההגהות מימוניות. שמלשון הרא"ש "שיכוון אדם בשבתות ויו"ט וכו'", משמע שצריך לשמוע הברכה ולכוון בה.

אך הקשה על דברי ההגהות מימוניות, שאם מכוון ושומע כל הברכה, תו לא צריך לענות אמן, דהא קי"ל בפרק לולב הגזול שומע כעונה, ולמה כתבו שצריך שיענה אמן כדי שיחשב לו ברכה.

וכתב ליישב שהיות והרא"ש בפרק מי שמתו (סי' י"ח) כתב, שמ"מ ענייה חשובה טפי הידור מצוה, נוכל לומר שגם כאן לא כתב הרא"ש שיענה אמן אלא מפני שחשוב טפי הידור ברכה כשעונה, אבל ודאי גם אם לא ענה אמן, יוצא בשמיעתו מדין שומע כעונה.

וכן כתב ג"כ בדברי חמודות (ס"ק פ"ז) שסגי בכך שיענה אמן אם יודע על מה עונה אף שלא שמע הברכה, או ששמע הברכה ואף שלא ענה אמן ג"כ יוצא ידי חובת מאה ברכות.

ועיין שו"ע (או"ח סי' מ"ו ס' ג') וז"ל: "חייב אדם לברך בכל יום מאה ברכות לפחות".

ובסי' (רפ"ד ס' ג') כתב: "צריך לכוון לברכות הקוראים בתורה ולברכות המפטיר, ויענה אחריהם אמן ויעלו לו להשלים מניין מאה ברכות שחיסר מניינם בשבת".

ובסי' (ר"צ) כתב "ירבה בפירות ומגדים ומיני ריח להשלים מאה ברכות".

ובמ"א (סי' מ"ו ס"ק ח') כתב לחדש שדברי השו"ע בסי' רפ"ד שיכול להשלימם ע"י שמיעת קריאת התורה, היינו דווקא אם אין לו פירות. והכריח זאת, דאטו ר' אבהו (בגמ' שלנו גרסינן רבי חייא בריה דרב אויא) שהיה מברך על הפירות לא היה מתפלל בציבור, ושומע קריאת התורה בחבר עיר (במניין)? אלא ע"כ שלסמוך על קריאת התורה זה רק כשאין לו פירות.

וציין שכן כתב מהר"מ מטראני (ח"א סי' קי"ז וק"פ).

וראה עוד במ"א שהביא דברי הב"י שאף שלא שמע הברכה, אם יודע על מה מברך וענה אמן יוצא. והמ"א פליג וס"ל שצריך לשמוע ולכוון לכל הברכה שהרי זה דומה למי שמחויב בברכה שצריך שישמע הברכה כנפסק בסי' קכ"ד.

והסבירו המחצית השקל והלבושי שרד, שהכוונה, להשו"ע (שם ס' ח') שכתב "המחויב בברכה צריך שישמע הברכה מהש"ץ ואם אינו שומע אותה לא יענה אמן. ומי שאינו מחויב בברכה עונה אמן אע"פ שאינו יודע איזה ברכה סיים".

וא"כ גם כאן כיוון שיעלה לו עניית אמן במקום ברכה להשלים מניין מאה ברכות א"כ דינו כאילו רוצה לצאת בברכות, שהדין הוא שחייב לשמוע כל הברכה ודלא כהב"י.

וכן העיר הפרי חדש (סי' קכ"ד ס"ק ח').

ולעניין שמיעת חזרת הש"ץ עיין במעדני יו"ט (שם ס"ק כ') שדייק מהרא"ש שמזה שכתב שיכוון לברכות התורה והמפטיר, משמע שלכוון לברכות הש"ץ אינו מועיל. והוסיף "ונ"ל טעמא כיוון שהוא בעצמו התפלל".

אמנם, עיין במ"א (סי' מ"ו ס"ק ח') שבתעניות כשצם מבעוד יום (ולכן חסר לו סעודה שיש בה ח' ברכות) אפשר שיוצא ע"י שמיעת חזרת הש"ץ, וכן פסק המשנ"ב (שם ס"ק י"ד) לעניין יוה"כ וז"ל: "ואפשר שיוצא בשעת הדחק במה שמכוון לשמוע חזרת הש"ץ".

והנה צריך להבין, מה יענו על הטענה שכתב המחצית השקל, שהרי הוא כבר התפלל ואיך מועיל?

ואפשר לומר שכשאי אפשר אחרת כלל כגון בתעניות, הקלו אף בברכות שכבר יצא בהם. והטעם, היות וגדול העונה אמן יותר מהמברך (כמבואר בברכות נ"ג ע"ב). ועיין בב"י (סי' קכ"ד) שהביא דברי הרב דוד אבודרהם (בתחילת ספרו עמ' ז') בשם רבנו אברהם ן' שושן שבתפלה אחת נחשב לשומע כאילו התפלל פעמיים שמונה עשרה. אחת בשמיעת החזרה ואחת בעניית האמן, דאמרו חז"ל גדול העונה אמן יותר מהמברך.

והובא ג"כ בכף החיים (שם אות ל"א) וציין שכן הביאו בפרישה (אות ז') ובא"ר (אות י"א).

ועוד הביא הב"י (שם) בשם רבנו יונה (סי' פ"ב) וז"ל: "העונה אמן אחר כל ברכה הרי הוא כמתפלל שתי פעמים".

וכן כתב בספר ערוך השולחן (סי' מ"ו ס' ב') וז"ל: "ויש שכתבו שישמעו הברכות מפי העולים לתורה ויענו אמן, דגדול העונה אמן יותר מהמברך (ב"י בשם גאון)".

חזינן שכתב את הסברא שהאחרונים כתבוהו לעניין חזרת הש"ץ. אף בברכות ס"ת שמוזכר בראשונים. א"כ רואים שס"ל שמטעם זה נחשב לו לברכה.

ועל פי הדברים הנ"ל נראה לכאורה, שאפשר ליישב קצת תמיהת המ"א והפר"ח על הב"י שהבאנו לעיל. דתמהו הרי בברכה שמחויב בה חייב לשמוע הברכה, ומדוע כתב השו"ע שאין צריך לשמוע ויעלה לו למאה ברכות?

ולפי האמור, י"ל שכאן הדין שונה, שהטעם שיוצא ידי מאה ברכות הוי מדין "גדול העונה אמן", וא"כ אף שלא יוצא לעניין הברכה עצמה, מ"מ לעניין דין מאה ברכות הקלו שיוצא.

ומה שכתב הב"י "אע"פ שלא שמע נפיק בה ידי חובת אותה ברכה" יש לפרש שנפיק היינו לעניין מאה ברכות, אך לא ממש שיוצא חובת ברכה ממש.

וכן נראה כוונת הפמ"ג במשבצות זהב (סי' קכ"ד סוף ס"ק ד) ליישב, והובא בספר ברכת איתן (סי' ד' ס' ג' סוף הערה 1), וז"ל:"בשלמא המחוייב לברך על האוכל או טלית וכדומה כששמע מאחר ומכוין שומע כעונה וכאילו מברך בעצמו, משא"כ למאה ברכות, איך נאמר שומע כמברך והוא לא קרא בתורה, רק כשעונה אמן וקימ"ל גדול העונה אמן יותר מהמברך, אז עולה לו למאה ברכות" וכו'.

וא"כ יוצא שבעצם פליגי הב"י והמ"א, דלב"י מספיק לענות אמן ולצאת ידי מאה ברכות, אף שלא שמע הברכה רק אם יודע על מה עונה, היות וגדול העונה אמן יותר מהמברך. וכן כתב ערוך השולחן (סי' מ"ו ס' ב') בשם הב"י.

ולמ"א צריך שישמע כל הברכה ממש, מכיון שרוצה לצאת ידי חובת מאה ברכות א"כ דינו כמחוייב ממש בברכה שאין לו לענות אא"כ שמע כל הברכה.

ואם תתמה, שאם הטעם משום גדול העונה אמן, א"כ מדוע לא נאמר שיוצאים ידי חובת מאה ברכות ג"כ על כל ברכה שעונים בה אמן כגון בברכת הנהנין?

ויש לחלק, שרק בברכות חזרת הש"ץ הקלו בתעניות, היות ויש עניין לכל הציבור לשמוע החזרה (עיין שו"ע סי' קכ"ד ס' ג'). ועוד, הרי יש פוסקים (לבוש ומ"א בשם הב"ח) שס"ל שהיות ותקנו חז"ל לחזור התפילה אע"פ שכולם התפללו, חשיב כאילו כל הקהל מחוייב ממש בברכות כנזכר לקמן במשנ"ב (ס"ק ל"ג). ולכן לשיטתם אסור באמת לענות אמן על ברכת הש"ץ אם לא שמע כל הברכה .

א"כ יוצא שרק שם הקלו בשעת הדחק לסמוך על הפוסקים הנ"ל, היות וחשיב כעין מצוה חיובית על כל הקהל, ובצירוף שגדול העונה אמן, לכן נחשב לשומע כאילו בירך, משא"כ בברכה פרטית כגון בברכת הנהנין לא מהני שהרי אין השומע חייב במצוה זו כלל. כנ"ל.

לסיכום: לדעת רוב הפוסקים דין מצות "מאה ברכות בכל יום" חיובם מדרבנן. ובשבתות ויו"ט משלימים ע"י פירות ומגדים דווקא. ואם א"א לו, יכול להשלימם ע"י שמיעת ברכות התורה וההפטרה. וביוה"כ או בתענית וצם מבעוד יום, ישלים ע"י ברכות הריח, ובשעת הדחק, יכול להשלים ע"י שמיעת חזרת הש"ץ. ולדעת הב"י אף שלא שמע הברכה אם יודע על איזה ברכה עונה, עולה לו למאה ברכות. ולמ"א והפר"ח ועוד, צריך דווקא שישמע כל הברכה כדי שיעלה לו למאה ברכות.

תוכן העניינים

ויען אליהו

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה