בדין דעתו (אומדן) של רואה לגבי שיעור ברכה אחרונה
שאלה כ': האם כדי לברך ברכה אחרונה צריך למדוד את המאכל בכלי מדה כדי לדעת אם יש בנפחו כזית, או שמספיק לשער לפי אומדן של רואה, אם משער ומחליט בדעתו שיש נפח של כזית (ברווח) במאכל שלפניו, יכול לברך ברכה אחרונה ?
מקורות מהש"ס
תשובה: שנינו במשנה (כלים פרק י"ז משנה ו'): "כביצה שאמרו, לא גדולה ולא קטנה אלא בינונית, ר' יהודה אומר מביא גדולה שבגדולות וקטנה שבקטנות ונותן לתוך המים וחולק את המים, אמר ר' יוסי וכי מי מודיעני איזוהי גדולה ואיזוהי קטנה, אלא הכל לפי דעתו של רואה".
ופירש הרמב"ם (שם בפירוש המשניות) וז"ל: "ואמר ר' יוסי וכי מי מודיעני כאשר תקח הביצה היותר גדולה שלא תמצא יותר גדולה ממנה, וכן כאשר לקחנו היותר קטנה שלא תמצא יותר קטנה ממנה, אבל העניין שב (חוזר), אל אומד האדם שזאת הביצה תהיה שוה לא קטנה ולא גדולה,והלכה כר' יוסי".
וכן פירש רבנו עובדיה מברטנורא וז"ל "לפי אומד דעתו שהיא בינונית למראה עיניו, והלכה כר' יוסי".
וכן פסק הרמב"ם (כלים פ"ו הלכה י"ב) וז"ל: "והרימון שאמרו בינוני לא גדול ולא קטן. לפי דעת הרואה".
רואים אנו שדעתו של הרואה היא הקובעת, ואין צריך למדוד ע"י מים.
מקורות מהגאונים
וכן מובא בתשובת רב שרירא גאון (או"ח סי' תקי"ג) שם נשאל הגאון, מדוע מצינו למר הילאי גאון שאמר, משקל המים של "הביצה" ששה עשר כסף ושני שלישי כסף. ומדוע רק בביצה אמר משקל ולא בכזית וככותבת וכו'. ועל זה ענה הגאון הוו יודעים שאין לאלו שיעורין משקל כסף לא במשנה ולא בתלמוד שלנו כל עיקר. ואילו בקשו לתת שיעור מן הדינרים היו עושים מעיקרא וכו'.
וע"ש שהוכיח מהמשנה בכלים שבין לר' יהודה ובין לר' יוסי לא נתנו קצבה ע"י משקל המים, וכתב "וסלקא דעתין רב יהודה ור' יוסי דקאמרי היאך משערין ביצה לא היו יודעים לקוץ לה משקל ידוע, וכי מר הילאי (שנתן משקל לביצה) גאון וחכם מר' יהודה ור' יוסי היה?
אלא כמתניתין עבידנן "הכל לפי דעתו של רואה". ומר הלאי הכין הות דעתיה שהמשנה חייבה כל אדם לפי דעתו, והרי פירש לכם מה שראה הוא לפי דעתו או מה שראו מלפניו ולמדוהו. אם חפצים אתם לעשות כמוהו לסמוך עליו או על החכמים שלפניו ששיערו כן לפי דעתם עשו, ואם לאו, שערו אתם ולפי דעתו של רואה יעשה אם חסר אם יותר. וכן לעניין כזית וכגרוגרת הרי פורש לכל אחד משנתו לא קטן ולא גדול אלא בינוני, וגם הוא לפי דעתו של רואה.
והאי דקצת רבנן שיערו לפי דעתם ביצה ולא שיערו כזית וכגרוגרת, משום דביצה תלויין בה מילי נפישי קב, סאה, ואיפה, ועומר, כולהון משתערין בביצה לפיכך שיערו לפי דעתם, אבל הני שיעורים שבקינון לפי דעתו של רואה" עכ"ל.
וכדברי הגאון כתב ג"כ בספר האשכול (הלכות חלה דף קכ"ו ע"א) ובתשובת הגאונים (מוספיה סי' צ"ה) ותשובת הגאונים שערי תשובה (סי' מ"ו).
רואים אנו מדברי כל הגאונים הנ"ל שהדין הוא, הכל לפי דעתו של רואה. ויכול כל אדם לשער לפי דעתו מהו כזית או כביצה וכו' בבינונית, ורב הילאי גאון שיער ובדק ויצא לו משקל כך וכך, וכל אחד יכול לשער לפי דעתו, ומה שראינו שמ"מ קצת מהחכמים שיערו משקל המים של ביצה וכו', ולמה לא שיערו משקל המים של כזית וכד' ג"כ ? על זה ענה הגאון שהיות ובביצה תלויין בה מילי נפישי, קב, סאה, איפה ועומר, לכן נתנו שיעור לביצה. משא"כ כזית גרוגרת וכו', השאירו לפי דעתו של רואה.
ועיין בספר שיעורין של תורה להגר"י קניבסקי זצ"ל (סי' י' אות ב') שלמד מתשובה זו שדעתו של רואה, הוא עצם עצמיות השיעור. ושלכן הורה הגאון לעשות נגד מה ששיער רב הילאי גאון ז"ל, שאם תאמר שדעתו של רואה אינו אלא אומדנא שזהו באמת הבינוני, א"כ כשהוא נגד אומדנותו של רב הילאי ז"ל עכ"פ הו"ל להיות ספק וליזל לחומרא, דאטו היכולת ביד כל אדם לחלוק על רב הילאי ז"ל. אע"כ משום שזהו עיקר עניין וגדר השיעור מה שהוא לפי דעתו של רואה. ולא שייך כאן עניין טעות ושגגה שכן הוא יסוד קביעות השיעור מעיקרו וזה ברור עכ"ל.
ועיין בספרו שעורין דאורייתא (ענף י"א) שכתב עוד, שמוכרח לומר שמה שכתב רב שרירא גאון שאם רצונם לסמוך על שיעור של רב הלאי גאון, שיסמכו, היינו שלא ימדדו כלל, אלא יקחו המשקל כמו שכתב רב הילאי גאון, אבל לאחר שימדדו וימצאו שיעור משונה מזו של רב הילאי, א"א שוב לסמוך על שיעור הגאון ז"ל, שהרי אפי' להקל נגד שיעור הגאון התיר, וכ"ש שצריך להחמיר כהשיעור שמצא בעצמו, שזהו עצם השיעור כדעתו של רואה.
וכעת נראה הא שכתב הרב שרירא גאון שכל אחד יכול לשער לפי דעתו, ואף אם יחסר או יותר מהשיעור שראה רב הילאי גאון, כוונת הגאון שאפילו יצאו הבדלים גדולים בין מה שהם שיערו לבין מה שרב הלאי שיער, מ"מ אין חשש כי הכל לפי דעתו של רואה.
שהנה בספר שיעורין דאורייתא (ענף ד') הביא, שבאוצר הגאונים (בעירובין פ"ז, וכן הוא בספר האשכול הל' חלה דף קכ"ח ע"ב) בשם האשכול כתבו, שמצינו שיש גאונים שקבעו שיעור קמח לחלה ע"ב אונקיות והרבה מרבואתא שערו כשעור הזה, והוא מפני שכך עלה בדעתם וכך ראו במידת הביצים, וחכמי אספמיא קבעו, ששיעור חלה מ"ד אונקיות, והוא מפני שכן ראו המציאות במידת הביצים. וכתב שם הגאון שחייבין לעשות כפי שיעורן. כי הכל לפי דעתו של רואה.
וכתב על זה בשיעורין דאורייתא, שאין זה תימה כלל. לפי שיש שינויים גדולים בביצים ממדינה למדינה.
רואים מכאן שאפילו בהפרש כ"כ גדול, שיוצא לפי מה שאני רואה את הביצה שלפני, מ"מ דעתו של רואה היא הקובעת לפי מה שרואה. והגאונים ששערו לפי ע"ב אונקיות, כשעשו עיסה בפחות מזה לא הפרישו חלה.
וכןמצינו בתשובת הגאונים הרכבי (סי' רס"ח). (ומובא ג"כ בתשובת הגאונים זכרון לראשונים) וז"ל: "ששאלת כמה שיעור גרוגרת הגסה וגרוגרת בינוני וכן זית גדול וזית קטן וזית בינוני. הרי אלו שיעורים ואיך יהיה שיעור לשיעור. ואם תאמר במשקל, לא פירשו רבותינו משקל ולא דקדק הקב"ה עמנו במשקל, וכל אחד ואחד בעשותו לפי דעתו הרי יצא ידי חובתו ואין צריך ללמוד שיעור, מאחר דתנן ר' יהודה אומר מביא גדולה שבגדולות וכו'. אמר ר' יוסי, וכי מי מודיעני איזוהי גדולה שבגדולות ואיזוהי קטנה שבקטנות אלא הכל לפי דעתו של רואה".
ועייןעוד בשו"ת מעיל צדקה (סי' כ"ז) שכתב לחקור על כל שיעורי חז"ל, אם צריכים לעמוד על החשבון במדידה ממש או באומד לבד.
וע"ש שכתב להוכיח שגם בשיעורים דרבנן, (כגון מדידות לעניין תחומין) אין סומכים על אומד דעת כל אחד, מ"מ לעניין הבינוני שנינו משנה שלמה בכלים "שאין צריך כ"א אומד". שהרי גם אם נקח השיעור בפועל, כגון ליקח הגדולה והקטנה ולחצות ביניהם מי מודיעני איזוהי הגדולה ואיזוהי הקטנה. אלא ע"כ נסמוך האומד דברי ר' יוסי שם. והרמב"ם פסק כוותיה בפ"ו דכלים ע"ש.
ועל פי זה מובנת הגמ' בבכורות (י"ז ע"ב) המוכיחה שבידי אדם אפשר לצמצם והראיה ממדת כלי המקדש, שבאמת רק לעניין שיעורי הבינוני נמסר הדין של דעתו של רואה. ולא היכן שהיו בידיהם המדה המדויקת של "אמה של משה" ובשאר מידות האורך וכדו'.
ויתר על כן עיין במנחת חינוך (מצוה ק"ט) שכתב להסביר, שאף שבגמ' (שם) שם אמרו שבידי אדם אפשר לצמצם. הכוונה כמו שאמרו שם "דרחמנא אמר עביד ובכל היכי דמצית עביד ניחא ליה", והיינו, דהתורה ניתנה לבני אדם על הארץ, ונתנה הצמצום לפי כחנו ודעתנו. וכן במצוה והאזהרה, במדה או במשקל. לא שייך לומר אי אפשר לצמצם, והיינו אפילו במקום שצריך לאכול בדיוק כזית, כגון במקרה שאוכל מצת איסור, ומטעם שעשה דוחה לא תעשה, ואז חייב לצמצם, שאם אוכל יותר, יוצא שאוכל איסור, ואם אוכל פחות לא יוצא ידי חובה. ועל זה כותב המנחת חינוך: "אלא ודאי בדעת האדם תליא מילתא. והתורה ציוותה לנו כך" דהיינו שנתנה הצמצום לפי דעתנו, שהתורה לא נתנה למלאכי השרת.
ועיין בספר קהילות יעקב (קידושין סי' ל"ה) שכתב לחזק דברי המנחת חינוך ושבעצם מקור דין זה הוא רבי יוסי, הסובר "הכל לפי דעתו של רואה". אך הוסיף, שמ"מ לעניין כזית בצמצום בדיוק לא פחות ולא יותר, שייך רק למי שראוי להוראה, והדבר מוחלט אצלו שזהו הבינוני בצמצום, אבל לסתם בני אדם, שלא יכול לשער הכזית בצמצום, פשוט שחייב לאכול עד שיצא הספק מלבו, וברור לו שאכל כזית ברווח, ושקיים המצוה כשיעורה.
וכן כתב בשערי תשובה (סי' תרמ"ח ס' י'), גבי אתרוג שנראה שיש להחמיר ולא לברך על אתרוג מצומצם בדיוק, ע"ש.
אמנם עיין בספרויגד משה (סי' כ"ד אות ל'), שבחידושי גור אריה למהר"ל מפראג (מסכת עירובין דף ה' ע"ב) כתב: "בכל מקום שהצריכו חכמים שיעור כזית וכיוצא בזה, לא אמרינן שצריך יותר מכזית שמא לא צמצם, אבל אנו אומרים, דשמא צמצם שכך אירע שצמצם".
(ולכאורה גם מסתימת הפוסקים משמע כן, שלא מצאנו שהדגישו שאין לקחת כזית בצמצום).
והנה, המתבונן בשו"ת בית דוד (או"ח סי' פ"ב) שהוא הראשון שהסביר שהשיעור של קביעות סעודה בפת הבאה בכסנין נלמד מדין עירוב, והשיעור הוא נ"ד דרהם (לשיטות של ג' ביצים). וע"ב דרהם (לשיטות של ד' ביצים), ואחריו נמשכו גדולי הספרדים.
שיעור נ"ב דרהם וע"ב דרהם ששיער בספר בית דוד בפת הבאה בכיסנין, הוא לפי דעתו של רואה
ושם כתב כיצד מדד ויצא לו שיעורים הללו, וז"ל: "וצריך לשער הפת כדמות ג'ביצים או ד' בצים לפי ראות העין, אבל לשער ע"י משקל, כגון שנאמר שכיון שכתב הרמב"ם וכו' אלא נראה לשער פת גופיה בכמות ג' ביצים או ד' ביצים, ובמשקל הוא" וכו'.
רואים ששיער את נפחם של הג' וד' ביצים ע"י ראות העין, ואח"כ שקל אותם ויצא משקלם כפי מה שכתב. וכן כתב לפרש כך בדבריו, הרב פתח הדביר (ח"א סי' ק"ץ דף קצ"ו ע"א).
ועיין בספר חסד לאלפים (סי' קס"ח ס' ה'), שלאחר שהביא דברי הבית דוד הנ"ל, הסביר, שהבית דוד שיער במיני מזונות כבדים ולכן יצא לו כך, אבל אם הם מיני מזונות שנאפים יפה והם קלים, כל שיש כמות ד' ביצים (לאחר מיעוט החללים שבינתיים), מברך ברכת המוציא ובהמ"ז, וציין לעיין בבית דוד ע"ש ,וכן פירש בפתח הדביר (שם).
ויש להביא ראיה שהפת שהייתה בזמנם הייתה פת כבדה, עיין שו"ע (או"ח סי' תמ"ו ס' ד') ומקורו במסכת פסחים (דף ז' ע"א) וז"ל: "מצא פת בפסח בביתו, ואינו יודע אם הוא חמץ או מצה " וכו', וכתב שם המשנ"ב (ס"ק י"ב) "דין זה הוא לפי מנהג זמנם, שהיו אופין מצות עבות קצת, ולא חלוקין בתארם מככרות של חמץ" עכ"ל.
החזו"א לומד מדעתו של רואה של כל אדם,
שחכמים יכולים לקבוע גדרי השיעור לכל ישראל
רואים שהפת שבזמנם היו דומות למצות העבות, שעשויים דחוסים וכבדים מאוד, שאילו הפת כיום אוורירי ורך מאוד, ושונה לחלוטין מכל סוגי המצות.
ועיין חזו"א בריש קונטרס השיעורים (סי' ל"ט אות א') וז"ל: "ונראה, דבין לרבי יוסי ובין לרבי יהודה השיעור מתחלה ניתן לפי האומד, וכמו שאמרו תרומת מעשר ניטלת באומד, וכשנאמרו שיעורין בסיני נאמרו על האומד, ומה שנראה לו לאדם זהו שיעורו, ואמנם, הדבר מסור לחכמים לקבוע גדרי השיעור לכל ישראל. וכמו שאמרו חכמים כזית זה איגורי, כשעורה זו מדברית, כעדשה זו מצרית, לא שנאמרה למשה כך, אלא נאמרה סתם והיא הבינונית, אלא חכמים עיינו בדבר וקבעו לכל ישראל שכזית איגורי ושעורה מדברית ועדשה מצרית, הם הבינונים.
וכשם שמסור לדעתו של רואהלהכריע על הבינוני של הפרי, בין חבריו הגדולים והקטנים. כן מסור לחכמים לקבוע את המדינה שיש להגיד עליה שפרותיה הם הבינונים בהגלילים והארצות השונות".
הנה, המתבונן היטב בדברי החזו"א רואה, שיש שני גדרים בדעתו של רואה.
א'. דעתו של אדם שמחליט מהו הבינוני בין גדול לקטן, ומה שנראה לו זהו שיעורו.
ב'. דעתם של חכמים, שרואים לפי דעתם אלו סוגי הזית הם הבינונים כגון כזית איגורי וכד', וזה נקרא בלשון החזו"א "גדרי השיעור".
(ועיין בספר שיעורין דאורייתא (ענף י"א) שכתב, שכח ב"ד לעניין גדרי השיעור כ"כ גדול, שאף אם נניח ששיעור הרמב"ם קטן מזה ששיערו רבותינו האחרונים, מ"מ אין לזוז משיעורם. שהרי המה הן הדעת של הרואה בזמננו. והוסיף, דודאי לא כל אדם יכול לומר בזה אני הרואה. כי הדבר מסור לגדולי הדור ע"ש).
והנה הדבר ברור שעיקר דעתו של רואה שהמשנה דברה עליו, היינו דעתו של אדם הפרטי וכנ"ל, אלא שלמד החזו"א, שה"ה שדין זה חוזר על חכמים לעניין סוג הזית, וכמדוייק בלשונו הטהור: "וכשם שמסור לדעתו של רואה להכריע על הבינוני של הפרי וכו', כך מסור לחכמים לקבוע גדרי השיעור" וכו'.
ועוד ראיה פשוטה שאין צריך להזכירה. החזו"א דימה דין דעתו של רואה לתרומות ומעשרות שניתנים באומד. ושם הדבר פשוט, שניתן לכל אדם ואדם לתרום תרומה גדולה על פי האומד.
החזו"א ממשיך וכותב: "והנה, רבי יהודה ובית דינו, חייבו את היחיד ליטול הגדולה והקטנה ולחלקם, אף שהקטנה והגדולה הוא מסור לדעתו של רואה, מ"מ זה עדיף מלמסור לו באומד את הבינוני, שבזה מוסיפים לשלול הדקדוק ביותר, ורבי יוסי סבר, כיון דסוף סוף אין בשיעורין דקדוק מאמת אלא קירוב, אין להכביד על האדם ליקח גדולה וקטנה, אלא אומד לפי דעתו".
הנה מפורש בדברי החזו"א הללו, שדעתו של רואה חוזר על כל יחיד ויחיד.
ומחלוקת התנאים היא כך, דרבי יהודה ס"ל, שצריך להשתדל ולקרב דקדוק השיעור כמה שאפשר, אע"פ שלעניין הגדול והקטן, חייבים להגיע לדעתו של רואה להכריע בדעתו מהו הגדול ומהו הקטן, מ"מ אחרי שמשער לפי הנראה בדעתו מהו הגדול והקטן. יכניס לתוך המים ויחלוק, כיון שע"י כך, לפחות אני מדקדק בבינוני שיצא לי על פי החלטתי ששערתי בגדול והקטן.
ועל זה פליג רבי יוסי וסובר, שהיות וסוף סוף אין אתה מגיע לשיעור המדוייק ממש, שהרי הגדול והקטן הוא לפי דעתי, ואולי יש יותר גדול ויותר קטן, וא"כ מה שיצא לי ע"י חילוק המים, אע"פ שהבדיקה מצד עצמה מדוייקת, מ"מ ההשערה בגדול והקטן אולי לא נכון.
ולכן, כשם שאתה רבי יהודה מודה, שהדין נמסר לדעתו של רואה לעניין הגדול והקטן, א"כ אין צורך להכביד על האדם להכניס לתוך המים, אלא ישער על פי דעתו ומה שנראה לולאדם זהו שיעורו, כיון שאין בשיעורים דקדוק מאמת אלא קירוב.
ועיין עוד בחזו"א (כלים סי' כ"ג סוף ס"ק ו') שאף רבי יהודה (במשנה בכלים שהבאנו לעיל) שסבר שצריך למדוד ביצה בינונית ע"י המים, מ"מ לעניין הזית, מודה שהולכים לפי דעתו של רואה, היות וא"א למודדו ע"י המים כי בולע את המים, ולא דומה לביצה שאינה בולעת מים ע"ש.
(אמנם, עיין תוספתא דנזיר ריש פ"ד ורש"י בחולין ק"ח ע"ב, וצ"ב).
והנה, אם החזו"א כתב כן על זית, ק"ו לכל שאר מיני מאכלים שא"א למודדם ע"י מים שצריכים ללכת בהם אחר דעתו של רואה.
ועל פי זה כתב החזו"א (בקונטרס השיעורין ס"ק י"ז) לעניין כזית מצה, וז"ל "שיעור המצה צריך לקבוע עלפי ראות העין, אבל קשה לקבוע משקל וכו'. וגם אי אפשר לשער במים וכו'" ע"ש המשך לשונו.
רואים שאפילו במצה שכזית בזה הוא מן התורה, צריך ללכת אחר דעתו של רואה. ואין חשש שיטעו ע"י אומד העין, אע"פ שקשה לאמוד כזית במצה שהרי היא דקה ושטוחה ודו"ק.
ישוב קושיית הגר"ח נאה זצ"ל
ועיין בספר שיעורי תורה להגר"ח נאה זצ"ל בהקדמה לספרו, שהקשה על תשובת רב שרירא גאון (הנ"ל), שכתב שבביצה תלויין בה הרבה דינים קב סאה וכו' ושלכן מקצת הגאונים נתנו דווקא לביצה, משקל.
והקשה הרי גם בכזית תלויין הרבה דינים, ברכה אחרונה,מצות מרור וכו'. ובגמ' ברכות (מ"א ע"ב) דרשו "ארץ זית שמן" ארץ שרוב שיעוריה כזיתים ע"ש
והנה נ"ל בס"ד שלא קשה כלל הבה ונתבונן, מדוע רב שרירא גאון לא כתב בעניין הכביצה, שתלוי בה ג"כ עניין של נטילת ידיים ואכילה בסוכה וכו' ?!
אלא ע"כ שלעניין זה ודאי סמכינן על דעתו של רואה ורק כאשר צריכים לשער כמות גדולה כמו קב סאה וכו', כמו שהזכיר הגאון בדבריו שם א"א לסמוך על דעתו של רואה. כיון שא"א לאמוד כמות גדולה כזו, ויתכן שזה כוונת דברי הגאון שכתב "תלויין בה מילי נפישי". דהיינו דברים שיש בהם כמויות גדולות. וממילא ניחא ג"כ עניין הכזית היות וכל אחד יכול לשער בדעתו, הניחוהו לדעתו של רואה. וכמו שכתב הגאון.
ובזה ניחא שמצינו לכל הגאונים והראשונים שהזכירו מדידת המים, רק לעניין הפרשת חלה, ולא לעניין כזית וכד'. (ועיין לקמן עוד הסבר בזה).
ואם תקשה הרי מצינו בתוספתא (תחילת פ"ד דנזיר) "נזיר שאכל כל האסורים לו וכו' חייב על כל אחת ואחת. וכמה שיעורו, בכזית. כולן מצטרפין בכזית, יין וחומץ כיוצא בהן. כיצד הוא עושה, מביא כוס מלא יין ומביא כזית איגורי, ונותן לתוכו ושופע אם שתה כיוצא בהן חייב".
ולכאורה קשה, למה כאן הוצרכו למדוד על ידי היין, ולא סמכו על דעתו של רואה?
ההבדל בין שיעור יין לנזיר לבין שאר שיעורי חז"ל
אלא נראה בס"ד שאין קושיה מזה כלל, שהנה בגמ' סוכה (דף ו' ע"א) דרשו על המלה "גפן" כדי רביעית יין לנזיר, ופירש רש"י שהכוונה שחרצנים ועלין מצטרפים לשיעור רביעית יין, והוסיף רש"י, ואינו דומה המשער בכוס מלא מים למשער ביין. משום דיין עב הוא ואינו ממהר לצאת, אלא נברץ ונגדש על שפת הכוס יותר מן המים".
ופירשו התוס' בעירובין (דף ד' עמ' א' ד"ה גפן), שכוונת רש"י שהתורה באה ללמד במלה "גפן", שאת הזגין והלולבין משערים ע"י יין, ולא ע"י מים. דהיינו שניקח כוס מלא יין ונכניס בו העלין והלולבין כשיעור מה שאכל, ואם יצא רביעית (מהיין בנפח רביעית של מים שזה אצבעיים על אצבעיים וכו') חייב, ואם היה בא לשער במים היה יוצא רביעית מהמים בפחות זגים ולולבים, מפני שהיין נגדש על הכלי אבל המים לא נגדשים.
ומכאן שהתורה באה להקל בנזיר לעניין אכילת הזגין והלולבין בשיעור רביעית. שצריך להכניס זגים ולולבים בנפח של יותר מכביצה וחצי. שזה שיעור רביעית מהמים כדי שיצא רביעית יין בגודל של כלי שמחזיק רביעית מים אצבעיים על אצבעיים וכו'
וא"כ מובן מדוע בנזיר א"א ללכת אחר דעתו של רואה (לפי גודל של כביצה וחצי), כי בעצם זה חידוש של תורה בנזיר שצריך לאכול יותר מנפח ביצה וחצי, שע"י כך יישפך נפח ביצה וחצי מהיין, ודבר זה אפשר למדוד רק ע"י בדיקה ביין ודו"ק.
ראיה מהמהרש"א
ועיין עוד בתוס' (בעירובין שם) שהביאו שיטת ר"ת והקשו על דבריו.
ועיין במהרש"א (שם ד"ה וזהו) מה שהעיר ותירץ בדברי התוס', ובתוך תירוצו כתב וז"ל: "משום דלא מצינו כזית של תורה ששיער במים".
והנה לכאורה, איך כתב המהרש"א שלא מצינו כזית של תורה ששיער במים והרי דרשו חז"ל, "ארץ זית שמן" ארץ שרוב שיעוריה כזיתים?
אלא ע"כ, שכל שיעורי הזיתים הם על פי ראיית הרואה. שכך נמסרה ההלכה ולא על פי מדידת המים והדברים פשוטים.
הסבר במשנה
בכלים
ועל פי הדברים הנ"ל נבין, מדוע נחלקו ר' יהודה ור' יוסי במשנה בכלים פי"ז משנה ו', רק לעניין ביצה כיצד למדוד הבינוני, ולא נחלקו כבר במשנה ה' לעניין בינוני ברימון כיצד למדוד הבינוני, ושם התוס' יו"ט כתב שהמדידה ברימון לפי דעתו של רואה, ודין זה בלא מחלוקת, ומשמע שגם ר' יהודה מודה בזה לר' יוסי ומאי שנא מביצה?
אלא ע"כ מוכרחים לומר, שגם ר' יהודה סובר שבשיעור הבינוני נמסרה ההלכה הכל לפי דעתו של רואה, רק שסובר ר' יהודה שבביצה היות ויש הרבה סוגים והרבה זנים (עיין מלאכת שלמה שם), קשה הרבה יותר לברר מהו הבינוני. משא"כ בשאר שיעורי חז"ל לעניין רימון וכדומה, שם אפשר לשער על פי ראיה פחות או יותר מהו הבינוני. ולכן סובר ר' יהודה שבביצה צריך ליקח הגדולה ביותר והקטנה ביותר ולהכניס למים ולחצות המים וזהו הבינוני, ועל זה אומר לו ר' יוסי מניין לך לדעת שזו הביצה הכי גדולה וזו הכי קטנה, אלא השאר את הדין גם בביצה על פי דעתו של רואה, וכמו שהנך מודה בשאר השיעורים.
ולפי זה יוצא שאף בדבר שאפשר לברר את הנפח הבינוני על פי בדיקת המים (פחות או יותר) כמו ברימון, כזית, ושאר שיעורי הבינוני וכו', מ"מ אין צורך לבדוק על פי המים, שהיות וא"א לדעת מהו הבינוני במדויק. לכן נמסרה ההלכה הכל לפי דעתו של רואה.
דעתו של רואה קובעת בצורה מוחלטת ובלי ספק
עתה נראה שדעתו של הרואה קובעת בצורה מוחלטת ובלי ספק. וכמו שכתב בספר מדות ושיעורי תורה (פ"ג אות ב').
שנינו בתוספתא במנחות (פי"ב מ"ג) ובגמ' כתובות (ק"ד) ומנחות (ק"ג) "אמרתי להן כל השיעורין שבתורה קצובין הן וכו' כביצה מטמא טומאת אוכלין. חסר אפילו שומשום אין מטמאת אוכלין וכו'.
חזינן שאע"פ שהשיעורים תלויים בדעתו של רואה, מ"מ קבעום חכמים כודאי ולא כספק. שכל שנקבע שיעור לפי דעתו של רואה הוא עיקר השיעור, ואין לפחות ממנו אפילו משהו. וראיה לכך שהגמ' בכתובות מביאה ברייתא זו ליישב מה שהקשו "קודם שקיעת החמה (של שנת העשרים וחמש שלא תבעה) לא גביה, בההיא פורתא אחילתא?" הנה ודאי אין מחילת הכתובה תלויה בשקיעת החמה ממש שנומר שבאותו רגע מוחלת. אלא קביעת חז"ל היא כבשיעור תורה. דאע"פ שהשיעור אינו בצמצום, מ"מ לאחר דעתו של רואה הרי זה בתורת ודאי. וכמו שכתב רש"י "העמידוה יתד ולא תמוט".
ואם תאמר הרי מצינו להרמב"ם בעדיות פ"א משנה ב' שעשה כלי מדידה להפרשת חלה ע"י האצבעות בתכלית הדקדוק ,ומדוע לא כתב לשער ע"י דעתו של רואה שאם יש בקמח 43 ביצים וחומש ביצה מתחייב בחלה?
עיין במה שכתב בספר פתח הדביר (ח"א סי' ק"ץ דף ר"ט ע"ב טור ג-ד).
מדוע עשה הרמב"ם מדידות רק להפרשת חלה ורביעית משקין
אמנם נ"ל שאפשר להסביר דעת הרמב"ם, על פי מה שכתב בספר מידות ושיעורי תורה (פרק ט"ו ס' ג') שעיקר שיעור התורה במדות הנפח (אצבעות) נאמר באיפה וחלקיה, ואינו עניין לביצים. ובזמן הבית ודאי היו מקובלים בידיהם מידות נכונות (כלי מדידה) אלא שנאבדו אח"כ, ולסימן בלבד היו מקובלים לשערם בביצים. וא"כ אין הביצים יסוד המדה ויש לדקדק שיהיו שוים לביצים שהיו בימי משה.
ולפי זה יובן ג"כ מדוע עשה הרמב"ם (שם) מדידות ע"י כלי מדידה רק בשני דברים. א' רביעית לגבי יין ב' לעניין הפרשת חלה, ומדוע לא עשה מדידות כמה הם הכזית והגרוגרת והכותבת ושאר שיעורי התורה. אלא ע"כ שרק לעניין רביעית הלוג וכלי של עשירית האיפה בהם נתנו מידה בביצים, שביצה וחצי היא רביעית. וארבעים ושלש ביצים וחומש הם שיעור להפרשת חלה, וכל זה רק לסימן, אך אין זה השיעור, ולכן בזה דווקא מדד הרמב"ם ע"י האצבעות, (וכן בספר מאה שערים להרי"ץ גיהת הלכות קידוש ובספר העתים הלכות קידוש ונר, מדדו רביעית יין לקידוש, ע"ש ובפירוש יצחק ירנן על הרי"ץ גיהת אות נ"ב).
משא"כ לעניין כזית וככותבת וכו' ששם השיעור הוא לא סימן, אלא עצם השיעור ולא ניתן ע"י אצבעות. ובזה הולכים לפי דעתו של רואה.
ובזה יובן ג"כ הרמב"ם שבכל משנה תורה כתב כל כך הרבה פעמים "כזית", ובשום מקום לא כתב במפורש איך נמדוד את נפחו וכמה הוא נפחו ע"י מדידת המים!
ועל פי זה אפשר ג"כ לדחות מה שכתב הגר"ח נאה זצ"ל בהקדמה לספרו שיעורי תורה שהביא ג' ראיות שדין "הכל לפי דעתו של רואה" נמסר רק לגדולי הדור (וע"ש איך שנדחק בדברי הגאונים הרכבי סי' רס"ח שכתבו וכל אחד ואחד בעשותו לפי דעתו הרי יצאידי חובתו וכמו שהעתקנו בתחילת דברינו) ראיה א' מהגמ' חולין ק"ז שתיקנו כלי לרביעית לנט"י. ב' מהגמ' פסחים ק"ט שעשו כלי לרביעית ליין. ג' מהירושלמי פ"ב דחלה ה"ג שעשו כלי למדידת הפרשת חלה.
ומזה שהוצרכו לעשות כלים למדידות אלו ולא סמכו על דעתו של רואה, הוכיח הרב שאין דין דעתו של רואה נמסר לכל אדם.
והנה מלבד שאפשר לדחות ולומר בפשטות שעשו כן רק כדי להקל על העם (וכמו שנכתוב לקמן) , עוד אפשר לומר שאין בראיות הללו ממש, שלעניין ב' הדברים הללו שהם, רביעית, והפרשת חלה, לא נאמר דעתו של רואה וכמו שהזכרנו לעיל. אלא אדרבה יש להוכיח להיפך, שמזה שמצינו שעשו כלים רק לב' דברים הללו ולא עשו ג"כ כלים לכזית שנוהג יום יום, וכן לעניין ככותבת ליוה"כ החמור וכו'. על כורחך הטעם מפני ששם הדין הוא על פי ראות עיני הרואה. וא"א למחוק דברי הגאונים שכתבו מפורש בזה הלשון, וכל אחד ואחד בעשותו לפי דעתו הרי יצאידי חובתו . וידוע מה שכתב הגאון בית מאיר בתשובתו שהובאה בספר חכמת אדם (בינת אדם שער הקבוע סי' ד') וז"ל" "ודע שנוח לי ללמוד מסתימת דברי הראשונים, יותר מפירושם של האחרונים" וכ"כ בספרו בית מאיר (או"ח סי' תמ"ג אות ב' בד"ה ואולם ע"ש) ודו"ק.
סיוע מדברי ספר "פתח הדביר"
ועל פי הדברים הנ"ל נבין היטבמה שהביא בספר פתח הדביר (סי' ק"צ בקונטרס כסא דחיי דף קצ"ב עמ' ב'), שכתב ליישב את הסתירה שמצינו בדברי התשב"ץ שהנה בח"ג סי' ל"ה כתב למדוד את האגודל הבינוני ע"י גדולה שבגדולות וקטנה שבקטנות (והיינו שאם נחבר הגס עם הדק יחד, חציו, הוא הבינוני), ולמה הוצרך למדוד כך, הרי זה כשיטת ר' יהודה. אבל לר' יוסי הכל לפי דעתו של רואה. וכמ"ש התשב"ץ בעצמו ח"ב סי' קמ"ג שקי"ל כר' יוסי ?
וכתב פתח הדביר ליישב, שלזה כיון הרב התשב"ץ ז"ל באומרו (שם בסי' ל"ג) "כי האצבעות שוות הם בכל המקומות וסיים והוא יותר נכון ממדידת הביצים כי אינן שוות בכל מקום". והסביר פתח הדביר שכוונת התשב"ץ במילים הללו לשלול סברת "מי מודעני באצבעות". דכיון שהאצבעות לא נשתנו, בכל מקום יוכל האדם למצוא במקומו ע"י בדיקה וחקירה האצבע היותר גדולוהיותר קטן בודאי. וגם ר' יוסי מודה בזה, משא"כ בביצים דכיון שאינן שוין בכל המקומות אפי' שע"י חקירה ובדיקה ימצא היותר גדולה והיותר קטנה שבמקומו, לא ישיג הבינוני בכוון, כי מי מודיעני דאפי' במקום אחר זו בינונית ממש, שהרי הוא מבטל דעתו וראייתו ומברר ע"י גדולה וקטנה.ולהכי איפסקא הלכתא כר' יוסי דאין לשער אלא לפי דעתו של רואה ולמראה עיניו ישפוט לכוון אלהבינונית, על דרך שפירשו המפרשים והפוסקים ז"ל עכ"ל.
והנה לפי מה שכתבנו לעיל לחלק בין דברים שנמסר לנו שיעורם בבינוני, ששם שייך דעתו של רואה לבין דברים שנמסר שיעורם בדקדוק, מובן היטב מה שיישב "פתח הדביר" שלעניין מקוה נמסר לנו שיעור מדוייק כמו שאמרו בפסחים (ק"ט), ששיעור מקוה אמה על אמה ברום ג' אמות. וכל אמה ששה טפחים וכל טפח ד' אצבעות, א"כ כשאנו באים למדוד שיעור מקוה לפי אצבעות חייבים אנו לדייק כמה שיותר באצבע הבינוני, ושייך שם לדייק כמה שיותר כמו שכתב פתח הדביר, ולכן שם מצינו שמדדו האצבעות לפי גדולה וקטנה. וזה אף לר' יוסי, משא"כ לעניין השיעורים שנמסרו לנו בבינוני שהרי לא נצליח להגיע לבינוני המדוייק, שם הדין לפי דעתו של רואה בלבד.
ועיין בספר שיעורין של תורה להגר"י קניבסקי זצ"ל (סי' י' אות א'), שהקשה ג"כ על התשב"ץ, מדוע מדד האצבעות ע"י גדולה וקטנה, ועי"ש שכתב ליישב טעמו של התשב"ץ, מפני שהאידנא קשה להחליט בעצמו מהו הבינוני על פי האומד, לכן הצריך למדוד ע"י גדולה וכו'.
אך הדברים צריכים עיון, שהרי התשב"ץ כתב לעניין הביצים שאזלינן לפי דעתו של רואה גם כיום, כמו שכתבו לעיל בשם פתח הדביר, ולא כתב שאין אנו בקיאים. ועוד, בתשובת התשב"ץ (לפי השיעורין של תורה) לא כתב שמדד האצבעות ע"י גדולה וקטנה וכו' מטעם שלא בקיאים, אלא כתב הטעם שהאצבעות שוות הם בכל המקומות. ועוד לא מצינו בפוסקים שכתבו שאין אנו בקיאים כיום בדעתו של רואה, וכפי שהבאנו לעיל החזו"א הורה שבמצה צריך לקבוע ע"פ אומד העין (אע"פ שהאומד במצה היא קשה) ולא כתב שאין אנו בקיאים.
ודבר המסתבר הוא, שהרי דין דעתו של רואה מעיקרו (בזמן הש"ס ולפני כן), ניתן לכל אדם, ואפילו לפשוטים ביותר, שהרי ברכה אחרונה שייכת לכולם, וא"כ כך הוא עיקר עניין וגדר השיעור שמה שמשער כל אדם בדעתו) לפי הביצה הבינונית שמצוי לפניו) זהו השיעור,ולא צריך חכמה גדולה לדבר כזה פשוט.
ועוד, לא זכינו להבין מה שכתב השיעורין של תורה שר' יוסי מודה למדידה זו של גדולה וקטנה. אלא שסובר שאין צריך לזה וסגי בדעתו של רואה. ולכאורה לא משמע כן לשון ר' יוסי שאמר לר' יהודה "ומי מודיעני איזוהי גדולה ואיזוהי קטנה אלא הכל לפי דעתו של רואה", משמע שסובר שאין שייך למדוד כך, מדאמר "אלא" ולפי דברי השיעורין של תורה ר' יוסי היה צריך לומר לשון שמשמעותו שאין צריך לזה אלא הכל לפי דעתו של רואה.
וכן כתב להדיא בפתח הדביר דלרבי יוסי א"א למדוד ע"י המים כמו שעתקנו לעיל לשונו "שהרי הוא מבטל דעתו וראייתו ומברר ע"י גדולה וקטנה ולהכי איפסקא הלכתא כר' יוסי דאין לשער אלא לפי דעתו של רואה ולמראה עיניו ישפוט לכוון אלהבינונית, על דרך שפירשו המפרשים והפוסקים ז"ל עכ"ל.
וכן משמע מהמלאכת שלמה (שם) שלר' יוסי אין למדוד ע"י המים. וז"ל: "והלכה כר' יוסי בפירושו לת"ק שאינו משער אלא באומד דעתו שהיא בינונית שבביצי התרנגולת".
וכן משמע מפירוש הרמב"ם (הבאנו לשונו באורך בתחילת דברינו) שכתב בדברי ר' יוסי שאומר לר' יהודה: "אלא שב (חוזר) אל אומד האדם" וכו', לכאורה, למה התכוון הרמב"ם שכתב "שב" להיכן שב, אלא ע"כ שב למשנה הקודמת שעוסקת ברימון בינוני, וכן למשניות הבאות שעוסקות בעדשה ובשעורה ובזית בינוני, שבהם מודה רבי יהודה שהולכים רק לפי דעתו של רואה וא"א למודדם ע"י המים, וכמו שפירש החזו"א (בכלים סי' כ"ג סוף ס"ק ו').
והנהיש ראיה גדולה להרמב"ם שכל דין של דעתו של רואה נאמר רק בשיעור שנמסר לנו בבינוני (כגון כזית וכו'), ולא בדבר שנאמר בו מדידה באצבעות כגון הפרשת חלה) .
ראיה לשיטת הרמב"ם
שהנה מצינו בגמ' בעירובין (פ"ג ע"א) לעניין שיעור חצי פרס שהוא שיעור שני ביצים ודעת רבי יוסי שמשערים בביצים שוחקות דהיינו גדולות מעט.
ולכאורה, מה זה שונה ממה שאמר רבי יוסי בעצמו במשנה בכלים (שהזכרנו לעיל) שמשערים לעניין טומאת אוכלין לפי דעתו של רואה ולא הוזכר שם ביצה שוחקת ?
אלא ע"כ שיש לחלק בין חצי פרס וכו' שזה עניין של כלי מדה ושייך לעניין קב ואיפה, שם סובר רבי יוסי שהיות והשתנו הביצים מזמן דור המדבר וכמו שהסבירו התוס' (שם ד"ה יתירה) ורש"י בשבת (ט"ו ע"א) והמאירי (שם). לכן צריך להוסיף מעט על הביצים כדי להגיע לשיעור של הכלי שהיה בזמן משה רבינו היות והביצה היא רק סימן לכלי ולא יותר. (ושיעור התוספת עיין בספר מידות ושיעורי תורה פרק ט"ו עמ' ר"מ הערה 19 שדן בזה שלדעת רבי יוסי אפשר שזה מעט ואין לזה שיעור מוגדר ולדעת רבי, התוספת אחד חלקי עשרים מהביצה).
משא"כ לעניין ביצה לטומאת אוכלין וכו', שהשיעור עצמו נאמר בביצה, שם סובר רבי יוסי שהשיעור בבינוני לפי דעתו של רואה ואין צריך להוסיף שיעור השוחקות כדי להגיע לביצה של דור המדבר, אלא הכל לפי דעתו של רואה.
(ואם תקשה על שיטה זו, שהרי מצינו שרבנן במסכת ערובין (שם) חלקו על רבי יוסי, וא"כ לפי דבריהם יוצא שלא חוששים לשינוי הביצים, ואפשר למדוד על פיהם אף בשיעורים שנמסרו ע"י אצבעות?
עיין בספר פתח הדביר (דף ר"ח ע"ב טור ג') שהקשה כן על שיטת הצל"ח ותירץ, שהנה התוס' בערובין (שם דף פ"ג ע"ב) הביאו שר"ת הסביר שמחלוקת רבנן ורבי יוסי בעניין אחר, וממילא אין ראיה שלפי רבנן אפשר למדוד לפי בצים, ע"ש.
ועיין עוד בספר מידות ושיעור תורה (שם עמ' רמ"ב) שהקשה, הנה מצינו להרמב"ם שפסק כר' יוסי לעניין השוחקות בדין שיעור חצי פרס כמובא בהלכות שאר אבות הטומאה (פ"ח ה' י"א) אם כן מדוע לעניין הפרשת חלה (בפ"ו הלכות ביכורים הל' ט"ו) לא פירש שהיינו בביצים שוחקות ומאי שנא?
וע"ש בהערה 27 שנראה שצ"ל שכוונת הרמב"ם גם בהפרשת חלה על ביצים שוחקות ואף שלא כתב זאת במפורש, שהנה מצינו בעוד מקומות שהוזכר דין של שוחקות והרמב"ם לא כתב זאת, כגון לעניין מלא לוגמיו בגמ' ביומא (דף פ' ע"א) שם מובא שמלא לוגמיו זה בשוחקות דהיינו בריוח ולא בצמצום. והרמב"ם בהלכות שביתת עשור (פ"ב הל' א') לא ציין זאת. וכן לעניין פסי ביראות במשנה עירובין (י"ז ע"ב) שם שנינו "אחת נכנסת ואחת יוצאת". ופירשו בגמ' שהמידה בשוחקות (בריוח) ולא בצמצום. והרמב"ם בהלכות שבת (פ"ז הל' כ"ז) כתב רק את השיעור ולא ציין זאת.
ונ"ל בס"ד שודאי הרמב"ם בכל המקומות הנ"ל כן כלל את העניין של השוחקות. שהנה בכל המקומות הללו הזכיר הרמב"ם שיעור מידה מפורש שהיא כוללת את השוחקות.
ישוב קושיית ספר "מידות ושיעורי תורה"
ונסביר הדברים. הנה בעניין הפרשת חלה בפ"ו הלכות ביכורים כתב הרמב"ם במפורש שעשה כלי מדה של עשר אצבעות על עשר אצבעות וכו' ושהקמח שקל בכלי זה חמש מאות ועשרים דרה"ם מקמח מצרים. והרי כלי זה כולל השוחקות (שצריך להוסיף בביצים) שהרי זה הכלי שהיה בזמן המדבר, וא"כ לא חש הרמב"ם להדגיש את השוחקות בביצים, ופרט ששיעור השוחקות לא מוגדר ולכן העדיף הרמב"ם שנמדוד ע"י האצבעות ולא ע"י הביצים (וכשיטת רבנו יצחק שנעתיק לקמן), ולכן הרמב"ם ג"כ דקדק וכתב וז"ל "וכמה מכילה מדה זו כמו ארבעים ושלש ביצים בינוניות". ועוד שכתב ג"כ את מידת הקמח להדיא "חמש מאות ועשרים דרה"ם".
וכן לעניין פסי ביראות לאחר שציין הרמב"ם שהמדה ע"י פס אחת יוצאת ואחת נכנסת, כתב: "ושיעור רוחב זה אין יותר על שלש עשרה אמה ושליש", וא"כ שפיר כלל הרמב"ם את השוחקות בתוך מילים אלו.
וכן לעניין מלא לוגמיו לאחר שכתב הרמב"ם ששיעור מלא לוגמיו "כדי שיסלקם לצד אחד ויראה מלא לוגמיו" הוסיף וכתב: "ושיעור זה באדם בינוני פחות מרביעית" ובמלים הללו כלל את השוחקות. ועיין עוד בספר שיח יצחק (בגמ' שם) שכתב שבלשון "ויראה מלא לוגמיו" כלל הרמב"ם את השוחקות.
שיטות גאונים כהרמב"ם
ודווקא בהלכות אבות הטומאה ששם הרמב"ם כתב רק שיעור חצי פרס, ולא ציין כמה זה בדיוק ע"י כלי מדה או אצבעות, לכן שם כתב הרמב"ם את שיעור הביצים שהם ע"י שוחקות, והדברים ברורים.
והנה כשיטת הרמב"ם שסבר לעניין הפרשת חלה שיש למדוד ע"י האצבעות דווקא, כן מצינו ג"כ בספר הכלבו (סי' פ"ט) בשם רבינו יצחק ז"ל שכתב, היות ויש ביצים גדולות ויש קטנות אין למדוד אלא לפי חשבון רביעית של תורה אצבעיים על אצבעיים וכו'.
ולכאורה מדוע, הרי קי"ל כדעתו של רואה והיא תקבע את הבינוני של הביצים, אלא ע"כ שסובר שבהפרשת חלה היות וניתן ג"כ המדידה ע"י האצבעות, א"כ צריך לדקדק במדידה כפי הכלי שהיה בזמן המדבר.
וכן העתיק את דברי רבינו יצחק האורחות חיים הלכות חלה (אות א') ושם הביא ג"כ את שיטת הרמב"ם שמדד להפרשת חלה ע"י האצבעות. וכן כתב המאירי (פסחים ק"ט ד"ה רביעית) ע"ש.
וכן מצינו לרשב"ץ במאמר חמץ (אות פ"ב) ובשו"ת התשב"ץ (ח"ב סי' רצ"א) שכתב שעדיף לשער ע"י האצבעות, היות ובביצים יש גסות כארצות אדום ויש מקומות שהביצים דקות כארצות ישמעאל, ויש ביצה גדולה מביצה ע"ש. [ועיין עוד בקונטרס השיעורין להגר"י סילמן שליט"א (סי' של"א ס' י"א)].
וכן בספר פתח הדביר (ח"א סי' ק"ץ דף ר"ט ע"א) הביא דעת הרב משה הכהן זצוק"ל, שסובר שהיות ובשיעור רביעית אמרו חז"ל ע"י מדת אצבעות, ודאי אין לנו אלא מה שיצא מפי חז"ל דהיינו לשער באצבעות.
שיטות גאונים שלא כהרמב"ם
אמנם לעומת שיטה זו מצינו גאונים שסברו שאפשר למדוד ע"י הביצים אף בהפרשת חלה, דהיינו אף במקום שניתן לנו שיעור חלה ע"י האצבעות ג"כ.
שהנה בתשובת הגאונים שערי תשובה (סי' מ"ו) ובאשכול הלכות הפרשת חלה (דף קכ"ח ע"מ ב') הביא לשון הגאונים שכתבו, שהיות והכלי מדה שהיו בזמן משה רבינו לא נשמרו, לכן נתנה לנו התורה שיעור בביצים ובפירות שדברי סופרים על הר סיני ניתנו, לפי שהביצים והפירות נמצאים בכל מקום, כי גלוי לפני מי שאמר והיה העולם שעתידין ישראל להתפזר בין האומות ומשקלן ומדתן שהיו בימי משה וכו' אינן נשמרין, ולכן תלו חז"ל השיעור בביצים ובפירות שהן קיימין בכל עת ואין משתנים, מיהו שיעור הביצים והפירות תלו אותן בדעתו של רואה והן המדה הישרה ע"ש.
רואים מתשובה זו שסובר הגאון שאפשר למדוד ע"י הביצים אף בהפרשת חלה, שלאחר שחז"ל מסרו לנו את שיעור החלה במדות האיפה שהיא ג"כ לפי הביצים (הכוונה לגמ' בעירובין פרק כיצד משתתפין שם מבואר שהסאה קמ"ד ביצים וא"כ האיפה שהיא ג' סאים שיעורה תל"ב ביצים, ושיעור הפרשת חלה עשירית האיפה יוצא מ"ג ביצים וחומש ביצה) אם כן שפיר אפשר למדוד ע"י הביצים, ועל פי דעתו של רואה ואין לחוש לזה שלא נכוון בזה, לכלי של עשירית האיפה שהיה בזמן משה רבנו. היות וכך נמסרה לנו ההלכה שדעתו של רואה היא הקובעת.
הסבר החזו"א והשיעורין של תורה בדברי רב האי גאון
אם כן לאחר שאנו משערים בדעתנו מהו ביצה בינונית מכניסים ארבעים ושלש ביצים למים, והנשפך הוא הכלי להפרשת חלה ואף שיכול להיות שהוא פחות מגודל הכלי של דור המדבר.
וכפי דברי הגאון הנ"ל מצינו שהסביר החזו"א (בקונטרס השיעורים ס"ק ו') שלאחר שכתב שדעתו של רואה היא הקובעת וזהו מתנאי וגדר השיעור, הוסיף החזו"א וכתב וז"ל: "ועוד אפשר דגם בידוע שנתקטנו הביצים מ"מאחרי שנמסר לנו שיעור חלה בביצים (ר"ל שנמסר שיעור חלה בקב והקב בביצים) כך הוא הדין למדוד בביצים שבדור".
ועיין עוד בספר שיעורין של תורה להגר"י קניבסקי זצ"ל (סי' ט') שהביא דברי החזו"א הנ"ל וחיזק דבריו, ובסי' י' ס"ק א' העתיק את תוכן דברי החזו"א וז"ל: "דעיקר גדר הוא כדעתו של רואה ואפ' לא כוון בשיעורו כביצה המתאימה לפי האגודל אין זה בגדר טעות ומכשול, מאחר שכך הוא הדין למדוד בביצה הנראית בזמנו לבינונית וכך הוא עיקר השיעור כפי דעתו של רואה".
ושם (סי' י' ס"ק ג') הביא הרבה ראיות מראשונים ואחרונים הרמב"ן התשב"ץ מהרי"ו מ"א ש"ך תיו"ט, שנראה מדבריהם שלא חששו להתאים את מדת הביצה למדת האצבעות והאמה, ע"ש באורך.
וכן בספר פתח הדביר (ח"א סי' ק"ץ דף ר"ט ע"א) שהאריך והביא ג"כ הרבה פוסקים ראשונים ואחרונים שפסקו כדעת רבנן, שחולקים על רבי יוסי בעירובין (פ"ג ע"א) וסוברים שאין לחוש לשינוי הביצים ואף לעניין שיעורים שנמסרו באצבעות.
ראיה מהראשונים לשיטת רב האי גאון
וכן בס"ד מצינו דעת רש"י בסידור רש"י (סי' שס"ו) ובספר האורה (ח"ב- כ"ט) שכתב וז"ל: "כיצד הוא עושה מכניס מ"ג ביצים בכלי מלא מים על כל גדותיו ובמים שנשפכים חוצה זה שיעור מדת קמח לחלה" וכו' וכן כתב במחזור ויטרי (הלכות פסח סי' ט"ו).
ובפשטות משמע שסוברים שהמדידה ע"י ביצים בינוניות הוא על פי ראיית הרואה. וכן כתב הכלבו (סי' פ"ט) ובאורחות חיים (ח"א אות א') בשם רש"י, שרש"י לא גרס "חמשת רבעים קמח "ועוד" חייבים בחלה", אלא חמשת רבעים קמח בלי המלה "ועוד", שהרי אינם אלא חמשת רבעים בצמצום ע"ש.
וכפי שכבר כתבו התוס' בשם ריב"א בעירובין (פ"ג ע"ב ד"ה שבעת) שהטעם של ה"ועוד" היינו לרבי יוסי, שסובר שהביצים התקטנו מעט ולכן הוסיפו עליהם.
ומוכח שסובר רש"י שאין להוסיף על הביצים ואף שהתקטנו הביצים. מכיון שבכל דור משערים בביצים שבאותו דור על פי ראות עיני הרואה, וכן כתב בספר האשכול (דף קכ"ח ע"ב) וז"ל: "וחייבין לעשות כפי שיעורן כי הכל לפי דעתו של רואה".
ומה שהצריכו להכניס את הביצים למים (לפי הפוסקים הללו) ולא סמכו בזה ג"כ על דעתו של רואה, הטעם פשוט, כי א"א לשער כמות כזאת גדולה ע"י דעתו של רואה. וכמו שמצינו ג"כ בספר הפרדס (סי' ק"ח) לעניין י"ח גרוגרות לשער כל אחד לפי משקל המים של הגרוגרת, וע"כ הטעם כאמור היות שכמות כזו גדולה של י"ח גרוגרות א"א לשער לפי דעתו של רואה, וע"כ כאן אין את הדין של דעתו של רואה.
שיטה שלישית בגאונים
והנה מצינו שיטה שלישית בגאונים שסברו לשער על פי הביצים, אך לא נתנו השיעור לכל אדם לשער בדעתו. אלא על פי מה ששיערו החכמים הראשונים ע"י בדיקת המים, כן כתב בתשובת רב נטרונאי גאון (סי' ר"פ) וז"ל: "ולעניין הביצים ששאלתם היאך מודדים בהם אם ממלאים כלי מים ונותנין הביצים לתוכו ובמדת המים מודדים הקמח, או לא?
תשובה: לא כך משערין חכמים, ששיעור שפרשתם אין לעמוד עליו, אלא כך נתנו חכמים שיעור לביצים שמשערין בהם לפסח ולחלה מעסת המדבר וכך שיערו חכמים ראשונים שהמים שעור הביצה בינונית משקל ששה עשר זוז ו-ד' גיראות במשקל כסף של בגדאד כמשפט הזה שערו לעסה לחלה ולפסח, וכן הלכה".
וכן כתבו בתשובת הגאונים מגאוני מזרח ומערב (סי' קי"ד) וכן הביא שיטה זו בספר שיבולי הלקט סדר פסח (סי' רי"ב). (וטעמם של גאונים הללו עיין לקמן). וכן כתב רש"י בספר האורה הלכות חלה. (אך צ"ע שלעיל ראינו שיטת רש"י בפשטות כשיטת הגאונים שמשערים לפי ראות העין של כל אחד,ואולי סמך רש"י שם על מה שכתב בספר האורה).
רב שרירא גאון שלא כשיטת רב נטרונאי גאון
ואמנם מצינו בתשובה לרב שרירא גאון שהזכרנו לעיל (סי' תקי"ג) שחולק על רב נטרונאי גאון וסובר שאין חיוב לשער על פי מה ששיערו חכמים הראשונים שיעור הביצה אלא אם רוצים אפשר לשער כן, ואם לא רוצים אפשר לשער לפי ראות עיני הרואה. וז"ל: "אלא כמתניתין הכל לפי דעתו של רואה ומר רב הילאי (שנתן משקל לביצה) הכין הוה דעתיה שהמשנה חייבה כל אדם לפי דעתו, והרי פירש לכם מה שראה הוא לפי דעתו או מה שראו מלפניו ולמדוהו אם חפצים אתם לעשות כמוהו ולסמוך עליו או על חכמים שלפניו ששיערו כן לפי דעתם עשו ואם לא, שערו אתם ולפי דעתו של רואה יעשה אם חסר אם יותר וכו' והאי דקצת רבנן שיערו ביצה ולא שיערו כזית וככותבת וכגרוגרת, משום דביצה תלויין בה מילי נפישי,קב, סאה,איפה ועומר כולהון משתערין בביצה, לפיכך שיערו לפי דעתם אבל הני שבקינון לפי דעתו של רואה" עכ"ל.
וכן כתבו בתשובת הגאונים מוספיה (סי' צ"ה) וכן העתיק בשו"ת דברי יציב (או"ח סי' קי"א).
וכן מצינו עוד כמה גאונים שכפי הנראה הסתפקו לגמרי בעניין זה. עיין בספר העיטור עשרת הדברות הלכות מצה ומרור (דף קכ"ח עמ' א') שכתב וז"ל: "ואנן שיעור משקל לא נהיגו לן, וחיטי איכא דקלילי ואיכא דלא קלילי, ושיעור ביצים איכא קטנים ואיכאגדולים, ולא ברור לן טוטפות או גדושות, ונוהגין השתא ללוש מדות קטנות ולאפות כל אחד ואחד בפני עצמו כרב יוסף אליבא דר"א. וכך יפה לנו שלא לשרוף את החלה" וכו'.
והובא ג"כ בספר שיבולי הלקט (סי' רי"ב) בשם ספר הדברות בשם רבוותא ע"ש.
דברי סיכום
הנה לאחרשראינו כל זאת נמצינו למדים שיש לנו מחלוקת יסודית בין הגאונים והראשונים בעניין מדידת הפרשת חלה, שלשיטת רבנו יצחק כמובא בכלבו ובאורחות חיים, אין לסמוך על מדידת הביצים אלא רק על מדידת האצבעות, וכן נראה בפשטות דעת הרמב"ם שמדד ע"י האצבעות ולא ע"י הביצים. ובפרט שפוסק כר' יוסי שבעינן שוחקות, אם כן חייבים לילך לפי כלי המדה של דור המדבר, והביצים רק סימן והיות והתקטנו או שא"א לדייק בהם לכן צריך למדוד לפי האצבעות.
ולעומת זאת מצינו בתשובת הגאונים המובאים בשערי תשובה ובאשכול שסוברים שלאחר שחז"ל מסרו לנו המדה גם בביצים, אם כן אפשר לילך לפיהם ולשער הבינוני לפי ראות עיני הרואה, ואין חיוב לדייק לפי הכלי שהיה בזמן דור המדבר, וכן דעת הרמב"ן התשב"ץ מהרי"ו ש"ך מ"א והתיו"ט ועוד, כמו שכתבו הרב פתח הדביר ובספר שיעורין של תורה שהזכרנו לעיל.
ודעת רב נטרונאי גאון שאף שאפשר למדוד ע"י הביצים מ"מ צריך שתהיה ביצה מדויקת על פי מה שמדדו הראשונים דווקא, ונראה שטעמו מפני שהראשונים דקדקו למדוד הביצה שמתאימה לשיעור האצבעות, ולכן יש למדוד דווקא בביצה במשקל זה.
וכן נראה ברור שכך דעתו של הגאון, שהנה עיין בספר מידות ושיעורי תורה (פי"ג ס' ט') ששיטת הרמב"ם בגודל הביצה היא כשיטת רב הילאי גאון ודעימיה (אף שלפי הרמב"ם ביצה י"ח דרהם (כסף מצרי) ולפי רב הילאי גאון ט"ז ושני שלישי כסף (דרהם בבלי) מ"מ משקלם שווה, כי משקל הכסף של הרמב"ם היה שוקל פחות חלק א' מעשרים ממשקל הדרהם של הגאון. עיין בעניין זה בספר מידות ושיעורי תורה (שם בהערות 5-6, ובפרק ל' ס' ה')) ועל כרחך כמו שלהרמב"ם יצא שיעור זה בגלל המדידה ע"י האצבעות כך לגאון ודו"ק.
אך כל זה רק לעניין הפרשת חלה שניתן בו גם השיעור באצבעות וכמו שהזכיר הגאון "כמשפט הזה שערו לעיסה לחלה ולפסח". אך לא לעניין דבר שניתן לו השיעור בביצה עצמה, שם מודה הגאון שאפשר לילך לפי דעתו של רואה.
ועתה נעבור לברר מה דעת הטור והשו"ע בעניין זה.
דעת הטור והשו"ע