בדין אתרוג טבל
שאלה ט"ו: אדם שנזכר ביו"ט ראשון של סוכות, שלא עישר את האתרוג, האם יוצא ידי חובה באתרוג זה, ומה הדין בשאר ימי החג?
תשובה: שנינו במשנה (סוכה דף ל"ד ע"ב) בדין אתרוג, "של דמאי ב"ש פוסלין" (משום שא"א לאכלו) וב"ה מכשירין" (משום דאי בעי מפקר ליה לנכסיה והוי עני וחזי ליה).
ושם קודם לזה שנינו "של ערלה, פסול. של תרומה טמאה, פסול. של תרומה טהורה, לא יטול, ואם נטל כשר".
ובגמ' (דף ל"ה ע"א) נחלקו ר' חייא בר אבין ורב אסי, בטעם אתרוג ערלה שפסול, חד אמר משום שאין בו היתר אכילה (פרש"י, ורחמנא אמר "לכם" הראוי לכם בכל דרכי הנאתו), וחד אמר לפי שאין בו דין ממון (פרש"י, שאינו שווה פרוטה, דאיסורי הנאה הוא, הלכך לאו שלכם הוא).
ובתחילה בס"ד דגמ', שמי שמצריך היתר אכילה, לא מצריך דין ממון, וכגון מעשר שני בירושלים שיש בו היתר אכילה בירושלים, אך אין בו דין ממון (לר"מ שסובר ממון גבוה הוא), מ"מ יוצא בו, למ"ד שלא מצריך דין ממון.
וכן קס"ד שאותו שמצריך דין ממון לא מצריך היתר אכילה, וכגון אתרוג טבל שאסור באכילה, אך מ"מ חשוב דין ממון ויוצא בו, היות ומותר הוא בהנאה.
והקשו מאתרוג של תרומה טמאה, ששנינו במשנתנו שלא יוצאים בו, וע"כ הטעם מפני שאין בו היתר אכילה. שהרי דין ממון יש בו, שהרי מותר להסיקו תחת תבשילו.
ולכן הסיקה הגמ' שלכו"ע בעינן היתר אכילה, ונחלקו אם צריך גם דין ממון, ונפק"מ למעשר שני ואליבא דר"מ וכמו שכתבנו לעיל.
ובהמשך הביאו ברייתא ששנינו בה, "אתרוג של מעשר שני לדברי ר"מ, אין אדם יוצא בו ידי חובה", וכן "מצה של מעשר שני לדברי ר"מ, אין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח". וכן "עיסה של מעשר שני לדברי ר"מ, פטורה מן החלה".
והקשה רב פפא, "בשלמא עיסה (פטורה), כתיב "ראשית עריסותיכם", אתרוג נמי כתיב "לכם" משלכם, אלא מצה מי כתיב מצתכם ?
אמר רבה בר שמואל וכו' אתיא "לחם" לחם" (מצה מחלה), כתיב הכא במצה "לחם עוני", וכתיב התם (בחלה) "והיה באכלכם מלחם הארץ". מה להלן משלכם ולא משל מעשר, אף כאן משלכם ולא משל מעשר.
ובתוס' (ד"ה אתיא) הקשו, מהגמ' בפסחים (ל"ה ע"א) שאמרו "אין אדם יוצא ידי חובתו במצת טבל", ולמדו מהפסוק "לא תאכלו עליו חמץ, שבעת ימים תאכלו עליו מצות" יצא מי שאיסורו עליה משום בל תאכל טבל.
והקשו התוס', תימה, תיפוק ליה מדצריך מצה משלכם, וטבל לא נקרא משלכם.
והראיה מסוגיין, שכל מה שנחלקו ב"ש וב"ה הוא רק באתרוג של דמאי. משום דאי בעי מפקר לנכסיה והוי עני וחזי ליה, אבל בטבל ודאי, משמע שכולם מודים שפסול כי יש בו חסרון של "לכם".
ותירצו, שיש לחלק בין אתרוג למצה, באתרוג הפסול של טבל, משום שיש לכהן וללוי חלק באתרוג, וא"כ הוי כאתרוג של שותפין (ודמי לאתרוג שקנו בתפיסת הבית, שלא יוצאים בו ידי חובה, כדאמרינן בפרק יש נוחלין קל"ז ע"ב). וא"כ חסר ב"לכם",
אבל במצה שילפינן מחלה שצריך מצתכם ולא של גבוה, ובעיסה של טבל אמרו בירושלמי (דמאי פ"ה) שחייבת בחלה, וכן אמרו בחולין (קל"ה ע"ב) שעיסת שותפין
חייבת בחלה, א"כ גם במצה אם יש לו חלק במצה ואכל כזית משלו, אף שהמצה שייכת לכמה אנשים יצא ידי חובה. לכן הוצרכו בגמ' ללמוד שלא יוצאים במצת טבל, מפסוק אחר. ולא מהפסוק "עריסותיכם", כי אין חסרון של שותפות במצה וחלה.
יוצא מהתוס' שחיסרון של טבל הוא משום שותפות. ועיין בספר בית מאיר (או"ח סי' תרמ"ט) שהסביר לפי התוס', לשון הגמ' (בדף ל"ה ע"ב) שאמרו "דמאי הא לא חזי ליה", הכוונה הא לא חזי ליה כולו, שהרי יש חלק לכהן בו, ועל זה תירצו מיגו דאי בעי מפקר לנכסיה והוי עני וחזי ליה כולו, לא הוי דשותפין ע"ש.
יוצא לפי התוס' שכתבו שאתרוג טבל פסול משום שותפות, א"כ כל זה שייך רק ביום הראשון, שאז בעינן "לכם". אך בשאר הימים שלא בעינן "לכם", אפשר לצאת באתרוג טבל.
אמנם מרש"י (ד"ה ומאן) שהזכרנו לעיל, משמע שפסול אתרוג טבל משום שאין בו היתר אכילה. שהרי פירש בס"ד של הגמ', שלמאן דבעי דין ממון באתרוג לא מצריך היתר אכילה, וכגון אתרוג של טבל שאסור באכילה. א"כ למסקנא שלכו"ע בעינן היתר אכילה, אתרוג של טבל פסול מטעם שלא ראוי לאכילה.
וכן משמע מרש"י (בעמ' ב' ד"ה מאי טעמיהו דב"ה) ששם שאלה הגמ' מה הטעם של ב"ה שמכשירין אתרוג דמאי, ופרש"י "והא לית ביה היתר אכילה"?
וכן כתבו בדעת רש"י, בשו"ת שאגת אריה (סי' צ"ז) והרש"ש בסוכה (דף ל"ה ד"ה אתיא, וע"ש שהסכים עם פרש"י, וכתב לדחות ראיות התוס').
וא"כ, לפי רש"י, היה אפשר לכאורה לומר שאתרוג טבל פסול אף בשאר הימים, כי דין ראוי לאכילה בעינן אף בשאר ימים, כמו שכתב בספר כפות תמרים (סוכה דף ל"ד ע"ב ד"ה של עורלה) בדעת הרמב"ם, ולמד זאת מדכתיב "פרי". וכל שלא ראוי לאכילה לא מקרי פרי, ולכן פסול כל שבעה. וכן כתב המשנ"ב (סי' תרמ"ט ס"ק מ"ה) בדעת הרמב"ם.
אך א"א לומר שכך סובר רש"י, שהרי כתב שלומדים שצריך ראוי לאכילה מהמלה "לכם", וכמו שכתב (בד"ה אלא בהיתר וכו'), "דכיון דלא חזיא לכל דרכי הנאה, לאו לכם הוא". וא"כ כל זה שייך רק ביום הראשון שנאמר בו "לכם".
וכן כתבו המ"א (סי' תרמ"ט ס"ק כ') והמחצית השקל בהדיא בדעת רש"י .
והוסיפו עוד, שאף דעת התוס' כן, שלמ"ד בגמ' בערלה בעינן היתר אכילה, היינו רק ביום הראשון. משום שילפינן לה מהמלה "לכם".
וכוונתם לתוס' (ד"ה לפי שאין בו) שכתבו "ורחמנא אמר "לכם" הראוי בכל דרכי הנאתו"
וזה שייך רק ביום הראשון.
וכן ראיה מהמשך דברי התוס' שכתבו לחדש, שאף למ"ד דלא בעינן דין ממון באתרוג, מודה הוא שבלולב בעינן דין ממון, כיון ששם אין עניין של אכילה. א"כ כשהתורה אמרה "לכם" לעניין לולב היינו שבעינן דין ממון. והקשו התוס' א"כ מדוע צריכה הגמ' לומר טעם פסול בלולב של אשרה משום דכתותי מכתת שעוריה, תיפוק ליה דבעינן דין ממון? ותירצו, שנקטו טעם של מכתת שיעוריה כדי לפסול ביו"ט שני (ובשאר ימים).
ומשמע מדבריהם שמצד הטעם של דין ממון או ראוי לאכילה שלומדים מהכתוב "לכם", היינו רק ביום הראשון.
ועיין עוד במהרש"א שהקשה על פרש"י, מדוע כשרצתה הגמ' להקשות ולהוכיח שלכו"ע בעינן היתר אכילה, הוכיחה זאת מאתרוג של תרומה טמאה. תיפוק ליה מאתרוג של טבל, שהרי נובע ממשנתנו, שלכו"ע לא יוצא בו כי בעינן היתר אכילה? (כמו שדייקו התוס לעיל, שאף ב"ה מודו בטבל).
וכתב ליישב, שהגמ' הוה מצי להקשות משם, אלא שניחא לה להקשות ממשנה מפורשת ששנינו בה בהדיא "פסול" ולא מדיוק.
ועוד כתב ליישב, שרש"י לומד כשיטת הרמב"ן המובא בר"ן.
וכוונתו לרמב"ן (בסוכה דף ל"ד ע"ב ומובא בר"ן שם) שסובר שלעולם אתרוג של טבל כשר, ויוצאים בו אף ביום הראשון. משום שאפשר להפריש עליו ממקום אחר, ולסלק את הכהן מהאתרוג, וכמו ששנינו (בב"ב קל"ז) האחין שקנו בתפיסת הבית, אם לא מקפידים זה על זה או שיש לכל אחד אתרוג, יוצאים ידי חובה ואף שיש בזה שותפות.
וכ"כ בחידושי הריטב"א (המובא בסוף חידושי הרשב"א) בשם הרמב"ן. וסיים "וזה נכון וברור".
והוסיף הרמב"ן, ומה שראינו במשנה שנחלקו ב"ש וב"ה בדמאי, היינו בדמאי של תרומה טמאה, והמשנה חוזרת על הרישא שאיירי בתרומה טמאה. (ובזה אין היתר אכילה).
ובזה נחלקו, שלב"ש אף בדמאי טמא פסול, ולב"ה כשר, דאי בעי מפקר נכסיה וראוי לו, ואף שזה דמאי טמא, מ"מ כשם שמאכילים את העניים דמאי, כך מאכילים אותם תרומות טמאות של דמאי. (ומהמשנה הזאת נלמד כן).
ולפי זה מובנים דברי רש"י, שלכן המשנה לא הקשתה מאתרוג של טבל, כי אכן אתרוג של טבל כשר.
ומדוקדק לפי תירוץ ב' של המהרש"א הנ"ל, שרש"י מכשיר אתרוג של טבל, אף ביום הראשון. וכהרמב"ן ודלא כהתוס'.
אמנם עיין בר"ן שהקשה על הרמב"ן, שאין ראיה מהגמ' בב"ב לגבי אתרוג של האחים, דשאני התם, דכיון דדעתייהו שכל אחד יטול מן האתרוגים שרצה לעצמו הוה ליה כדידיה. (מטעם שכל אחד מוחל חלקו לשני וכשנוטל האתרוג לידו הוא מבורר שהוא שלו ואין לשום אחד מאנשי הבית חלק בו,כן פירש בשו"ת ספר יהושע סי' ל"ח), אבל בטבל, כיון שאסור ביה עד שיפריש עליו ממקום אחר, כשהוא נוטלו לצאת בו א"א שתהיה כשלו.
[כוונת הר"ן, היות ויש שותפות של הכהן, לכן חסר ב"לכם" ולא שייך לומר מיגו דאי בעי מפריש והוי שלו. אך מ"מ היכן שלא בעינן "לכם" שפיר אמרינן מיגו והוי ראוי לאכילה, וכדאמרינן בעירובין (דף ל ע"ב) ששפיר אמרינן מיגו להכשירו באכילה. ולכאורה נראה שחייבים לפרש כן, שהרי אף לר"ן, טבל כשר בשאר ימים, וכמו שמוכח מלשונו להדיא, וכמו שכתב האור שמח (הל' לולב פ"ח ה"ט), והרי בשאר ימים אסור באכילה, אלא ע"כ היות ובכה"ג אמרינן מיגו, לכן כשר ויוצאים בו.
אמנם מדברי האור שמח (שם) משמע, שכשר טבל לר"ן בשאר ימים, מפני שדינו כשאול שהרי יש חלק לכהן בו, ושאול כשר בשאר ימים ע"ש].
א"כ יוצא, לדעת הר"ן, אתרוג של טבל פסול ביו"ט ראשון, וכדעת התוס' משום דהוי אתרוג של שותפים, ולא אמרינן שיכול לסלק הכהן מהשותפות ע"י שיפריש עליהם ממקום אחר.
ועיין בספר כפות תמרים (דף ל"ד ע"ב ד"ה של דמאי) שלמד מדברי הר"ן שאם בעל האתרוג הוא כהן והרי את התרומה הוא מפריש לעצמו, אין בעיה של שותפות, א"כ יכול לצאת ידי חובה אף ביום הראשון, וכ"ש להרמב"ן.
ותמה, והרי אין בזה היתר אכילה? וכתב ליישב, שהרמב"ן והר"ן סוברים שמיגו שיש לזה היתר אכילה ע"י שיקרא לזה שם, אינו מעכב את ההפרשה בפועל. וכמו שאמרו ב"ה בדמאי, א"כ אין בעיה של אכילה, אלא כל מה שטען הר"ן היינו חסרון ב"לכם" משום חלקו של כהן. ולרמב"ן אין חסרון של "לכם" משום מיגו דאי בעי מפריש ממקום אחר.
ועיין עוד בכפות תמרים, שתמה עוד על הרמב"ן, שהרי אסור להפריש ביו"ט, וא"כ איך אמרינן מיגו? ועוד, הרי הטבל מוקצה ואיך יכול לטלטלו?
ויישב בדוחק, שלעולם אסור לטלטל האתרוג משום מוקצה, אלא כוונת הרמב"ן שמן התורה היה אפשר לצאת באתרוג זה, כיון שמן התורה אין מוקצה, וכן אין איסור להפריש תרומות ומעשרות ואין בעיה של שותפות. (עיין לקמן עוד תירוצים).
עכ"פ ברור לנו, שלהתוס' והר"ן בשאר ימים יוצאים באתרוג של טבל. משום שלא בעינן "לכם". והוי כדין שאול, וכ"ש להרמב"ן.
וכן לדעת רש"י, יוצאים בשאר ימים. משום שאין דין של "לכם", וממילא אין איסור אכילה. ולפי תירוץ ב' של המהרש"א, לדעת רש"י אפשר אף לצאת ביום הראשון, באתרוג של טבל וכדעת הרמב"ן.
ועיין בהגהת קרני ראם (על המהרש"א דף ל"ה ע"א) שכתב לתרץ את רש"י בדרך אחרת, על הקושיא (שהקשה המהרש"א) מדוע הגמ' לא הקשתה מאתרוג של טבל, שהרי משם חזינן שבעינן היתר אכילה?
משום שמה שכתב רש"י שלמ"ד בעינן דין ממון, לא בעינן היתר אכילה. וכגון אתרוג של טבל שכשר, מיירי שלאחר שיפריש יהיה האתרוג שלו, וכמו במלוה מעות ללוי ולכהן, להיות מפריש עליהם מחלקו. כמבואר (בגיטין דף ל'), שבכה"ג לא הוי כאתרוג של שותפין. או שמיירי באתרוג של כהן דבכה"ג לא הוי כאתרוג של שותפות, שהרי מה שמפריש שייך לו.
ולכן אע"ג שלפני שמפריש אין בו היתר אכילה, מכשיר מ"ד זה (בסלקא דעתין), אבל במשנה, אף המ"ד הזה מודה שאתרוג של טבל פסול, משום שותפות, כי מיירי באתרוג של טבל של ישראל, שלא הלוה מעות לכהן וללוי להיות מפריש על חלקם, ופסול כי יש לכהן חלק בזה.
וכל דברי הקרני רא"ם הם לס"ד של הגמ'. שלמ"ד בעינן דין ממון לא בעינן דין אכילה, וכדי ליישב קושיית המהרש"א שהקשה מדוע לא הקשתה הגמ' מהמשנה, אבל למסקנה שלכו"ע בעינן דין אכילה, יוצא שפסול אתרוג של טבל, הוא משום דין אכילה. וכמו שכתב רש"י דלא חזי לאכילה. וכמו שביארנו לעיל בפשטות בדעת רש"י ולא משום שותפות.
ועיין עוד בקרני רא"ם, שהקשה על התוס', שכתבו באתרוג של טבל טעם הפסול, משום דהוי כאתרוג של שותפים, ואמאי לא פירשו משום שאין בו היתר אכילה וכמו שפרש"י, וכמו שאמרו בגמ' באתרוג של ערלה, וצ"ע.
ויש ליישב על פי דברי שו"ת שאגת אריה (סי' צ"ז). שכתב שהתוס' והרמב"ן והר"ן סוברים, דאע"ג דאמרינן אתרוג של תרומה טמאה פסול, משום דלא מקרי "לכם", כי אסורה באכילה, (אע"פ שתרומה טמאה מותרת בהנאה להסקה ואינו אסור אלא באכילה עיין שבת דף כ"ה), הני מילי איסור אכילה שאין היתר לאיסורו כלל, אבל טבל שיש היתר לאיסורו, ע"י הפרשת תרומות ומעשרות, אי לאו משום חלק כהן ולוי המעורב בו שפיר מקרי "לכם". לכן לא כתבו התוס' בטבל, את הטעם של אין בו היתר אכילה. (וכעין זה כתבנו לעיל בשם הכפות תמרים).
ובשו"ת מנחת יצחק (ח"ז סי' מ"ה) הביא שכן כתבו ליישב בספר טעמי המלך (פ"ח הל' לולב ה"ב) וברש"ש ובכפות תמרים (בסוכה דף ל"ה).
וראה עוד בשו"ת שאגת אריה שהקשה ופלפל באורך בדברי התוס' הר"ן והרמב"ן שס"ל שהחיסרון משום שותפות. ואח"כ כתב: "ואחר העיון נ"ל שהעיקר כדבריהם". (כוונתו לאפוקי מפרש"י שס"ל שהיות ואין בו היתר אכילה, כי איסור רביע עליה, לכן לא הוי "לכם").
והוכיח כן ממסכת מנחות (פרק רבי ישמעאל דף ס"ז ע"א) ומעוד מקומות בש"ס, שאמרו "עריסותיכם" ולא עיסת נכרי, ולא עיסת הקדש. ומשמע שהטעם, שעיסת הקדש פטורה מן החלה, משום דמקרי עיסה של גבוה ולא עיסת ישראל. ולא משום ההקדש דרביע עליה, ודומיא דעיסת נכרי שפטורה נמי מהאי טעמא, שלאו עיסת ישראל היא, וכן מיעטו בגמ' מ"דגנך" שדיגון נכרי והקדש פטורים.
משמע שגם שם הטעם משום שלאו דגן של ישראל הוא, ואין הטעם משום שזה של הקדש ואיסור רביע עליה, ואפילו בהנאה אסור. ודלא כפרש"י.
ועוד ראיה, דאיכא במנחות (שם) מ"ד שסובר שטעמו של ר"ע, שמחייב למותר העומר במעשרות, אע"פ שזה הקדש, משום דס"ל שגלגול ומירוח הקדש, אינו פוטר ממעשרות. ולכאורה מדוע לא פוטר, הרי הוא הקדש ואיסורא רביע עליה. אע"ג שיש היתר לאיסורו ע"י פדיון ושאלה, מ"מ כיון שלא פדה ושאל עליו בשעת גלגול ומירוח הקובעים לחלה ולמעשרות, לאו "לכם" מקרי, ולמה חייב במעשרות. אלא שרואים מכאן שאיסור שיש לו תקנה אפילו ע"י מעשה, ואפילו בעודו באיסורו, ש"לכם" קרינן ביה, וכדברי הרמב"ן, ואף התוס' והר"ן, מודים בזה. (אלא שסוברים שהאתרוג פסול משום דהוי אתרוג של שותפים, אך מצד איסור אכילה דרביע עליה, שפיר "לכם" מקרי היות ויכול לסלקם).
וע"ש עוד מה שהאריך בטוב טעם, והסכים עם הרמב"ן הר"ן והתוס', ולבסוף כתב להוכיח על פי הגמ' בפסחים פרק כל שעה, שאף באיסור שאין בו היתר אכילה לעולם, מ"מ קרינן ביה "לכם" לכל דבר אם אינו אסור בהנאה ע"ש.
א"כ חזינן שגם השאגת אריה ס"ל כשיטת הראשונים הנ"ל, ואף הביא לכך הוכחות ברורות.
וראה בספרילקוט יוסף (מועדים הל' ארבעת המינים עמ' קנ"ז ס' י"א) שכתב שהמקיל ליטול אתרוג של טבל אף ביום הראשון יש לו על מי שיסמוך, ובהערות ציין את מחלוקת הרמב"ן והר"ן דלעיל, וכן ציין לעיין בכמה אחרונים בנושא, אך קיצר מאוד בדבריהם, ולכן נרחיב קצת בנושא.
עיין בשו"ת מהרשד"ם (יור"ד סי' קצ"ב), שנשאל על המנהג בעיר צפת, שהיו נוהגים לקטוף אתרוגים מקרקעות הגויים, וגומרים מלאכתם ע"י ישראל, ולא היו מעשרים אותם, והיו יוצאים בהם ידי חובה אף ביום הראשון. ובא חכם אחד ומיחה בהם.
וענה מהרשד"ם, על ערעור האתרוגים יש לי לומר שאין בו גמגום, כיון שמצינו שהרמב"ן מכשיר לצאת בו ידי חובה, ואפילו טבל גמור מן התורה, וכמו שכתב הר"ן בשמו. ואע"פ שהר"ן דחה ראייתו, מ"מ כדאי הוא הרמב"ן ז"ל לסמוך עליו בדבר גדול כזה.
והוסיף, וכ"ש על פי דברינו, שאמרנו שאין טבל בזמן הזה, אלא מדרבנן, ואתרוג דמאי יוצאים בו לדעת ב"ה שהלכה כמותם, וכן פסקו כל הפוסקים.
ועוד אני אומר, לרווחא דמילתא, שאפילו בזמן הזה גם טבל מן התורה, יוצאים בו ידי חובה, כיוון שהיהודי חותך האתרוג מן האילן אינו חותכו לאוכלו, אלא, לצאת בו ידי חובת מצווה. ואני לומד זאת ממה שכתב הרמב"ם (בפ"ב מהל' מעשר הל' א') וז"ל: אינו חייב להפריש מן התורה, אלא הגומר פירותיו לאוכלן, והביא ראיה מן הפסוק. ע"ש.
א"כ זכינו לדין שכל שאינו גומר פירותיו לאכילה אלא למצווה יכול לצאת בו ע"ש.
רואים שדעת המהרשד"ם להתיר לצאת בטבל אף ביום הראשון, שהרי כך יישב את מנהג אנשי צפת.
(ולפי דברי המהרשד"ם צ"ל שמה שאסר הרמב"ם אתרוג טבל, ביום הראשון, היינו באתרוג שקטפוהו לאכילה, שאז יש בו דין טבל מן התורה, אך לא מיירי דקטף לצורך מצוה).
ועיין בספר כפות תמרים (בסוכה דף ל"ד ע"ב ד"ה של דמאי) שהעיר על המהרשד"ם, שמה שכתב לסמוך על הרמב"ן נגד הר"ן.
הנה אפשר לעשות כן רק כאשר פליגי הרמב"ן והר"ן בלבד, אבל כיון דאשכחן שהרמב"ם פסל, וכן דעת רש"י בסוגיא גבי אתרוג של ערלה. א"כ פשיטא שאין יכולים לסמוך על הרמב"ן נגד הרמב"ם ורש"י והר"ן, וכ"ש שאפילו להרמב"ן אין ליטול לכתחילה, משום מוקצה. שהרי אסור להפריש ביו"ט.
ועוד הקשה, על מה שכתב המהרשד"ם, שהיות וטבל בזמן הזה דרבנן אפשר לצאת בו. כמו שלבית הלל יוצאים באתרוג דמאי. זו אינה טענה, דיש לחלק, דדוקא אתרוג דמאי יוצאים בו משום דרוב עמי הארץ מעשרין הן, וכיון שהקלו גבי דמאי שמאכילין את העניים, לכן יוצאים בו, אבל בטבל דרבנן שאין מאכילים את העניים, א"כ א"א לצאת בו.
וכן העיר בספר אור שמח (הל' לולב פ"ח הל' ב') שלפי התוס' אתרוג טבולו רק מדרבנן, ובזה חז"ל אסרו טבל לעניים, ורק בדמאי הקלו, וא"כ איך מדמה המהרשד"ם דינים אלו זה לזה.
וכן לעניין מה שכתב המהרשד"ם והביא ראיה מהרמב"ם, שהיות ואינו קוטפו לאוכלו וכו'. כתב הכפות תמרים, ראיה זו איני מכיר, דהתם לא קאמר הרמב"ם "גומר פירותיו לאוכלו" למעוטי אתרוג מצווה. אלא שהרמב"ם בא למעט גומר פירותיו למוכרן, שגם מוכר וגם לוקח פטורים מלהפריש תרומות ומעשרות. ועל זה הביא הרמב"ם ראיה מהפסוק "עשר תעשר ואכלת", וכן מוכח מהגמ' בב"מ בפרק הפועלים (דף פ"ח). אבל הגומר פירותיו למצווה, כגון החותך אתרוג מהאילן למצווה, לא נתמעט מהפסוק שאינו חייב לעשר.
ותדע שכן הוא, שהרי בערלה כתוב "ונטעתם כל עץ מאכל", ואפילו הכי אמרו בירושלמי, הנוטע למצוה חייב בערלה. וכן פסקו הרמב"ם (הל' מעשר שני פ"י הל' ז') והטור (ביור"ד הל' עורלה).
וכן הקשה האור שמח (שם).
וסיים הכפות תמרים, שכיון שראיות המהרשד"ם אינן מספיקות להתיר ליטול אתרוג טבל, לכן צריכים להזהיר את היהודים בעלי החזקות שבא"י שחותכים אתרוגים, שיפרישו מהם. משום שאין לסמוך על הרמב"ן נגד הרמב"ם והר"ן ורש"י. דיחיד ורבים הלכה כרבים, ועוד אף הרמב"ן לא הכשיר לכתחילה אלא בדיעבד, אבל לכתחילה אסור כי הוא מוקצה ע"ש.
ומצינו אחרונים שכתבו ליישב את דברי המהרשד"ם.
עיין שו"ת שואל ומשיב (תליתאה סי' תל"ו) שכתב שמה שהעיר מדין מוקצה י"ל שס"ל להרמב"ן כשיטת הטור (או"ח סי' תצ"ה) שמוקצה מותר ביו"ט.
והוסיף, "ועוד, מעיקרא לא חזינן התחלה לקושיא" שהיות והרמב"ן סובר שאם היה מפריש עליו, ממילא הוי חזי למצוות לולב, א"כ תו לא שייך בזה דין מוקצה וכמ"ש התוס' ריש פרק לולב וערבה (דף מ"ב ע"ב ד"ה טלטול), וכאן הוא כלי גמור (נ"ל כוונתו היות ויכול להפריש ויהיה ראוי לאכילה) ובודאי לא שייך לאסור משום מוקצה.
וכן כתבו ליישב בספר ערוך לנר (סוכה פ"ג ל"ד ע"ב ד"ה במתניתין של דמאי) ובספר בית מאיר (סי' תרמ"ט). והוסיף הבית מאיר, לולב דאין תורת כלי עליו מ"מ מותר אף לנשים בטלטול מדחזי לאנשים, כ"ש אתרוג של מצוה אין בו דין מוקצה אף שאסור באכילה משום טבל (שהרי יכול להכשירו).
ולגבי מה שהקשה,הכפות תמרים, על הרמב"ן, שאין מפרישים ביו"ט, ואיך יש מיגו דאי בעי מפריש. עיין בספר ערוך לנר (שם) שכתב ליישב, שמ"מ שייך מיגו לקרותו "לכם" שמותר באכילה, דהא אי מפריש הוי מותר באכילה. ואף שלכתחילה אסור להפריש. וגדולה מזו כתבו התוס' (בסוכה דף ל"ג ע"א ד"ה נקטם) כיון דאם מיעטן ביו"ט, כשר. מיקרי בידו לתקן אף שאסור לתקן ביו"ט. והוסיף, והרי בלאו הכי צריך לומר כן, לפי מה שכתב הפר"ח (או"ח סי' תל"ד) שאסור להפקיר בשבת ויו"ט, ואעפ"כ אמרינן דיוצאין בדמאי, במיגו דאי בעי מפקיר לנכסיה.
ועוד הוסיף, שגם מה שהקשה על הרמב"ן, למה לא חילק בין יש לו אתרוג טבל אחר כדי שיוכל להפריש עליו, וכמו באחין שחלקו, לא קשה. דבשלמא גבי אחים הכל תלוי ביש להם, אבל בטבל אפילו אין לו ראוי למיקרי לכם, כיון שיכול להפריש מאחר, אם יהיה לו, אפי' אין בידו עתה, הרי יש טבל הרבה בעולם.
ועיין עוד בשו"ת מנחת יצחק (ח"ז סי' מ"ה) מה שכתב עוד ליישב בדברי הרמב"ן בזה.
ובעניין מה שהקשה הכפות תמרים, שאם קוטפו למצוה חייב במעשרות. כתב בשו"ת שואל ומשיב ליישב, שבאמת אתרוג כשחותכין (קוטפים) אותו עדיין אינו נגמר ואינו ראוי לאכילה, א"כ בכה"ג שלא נגמר הפרי, ואינו חזי לאכילה, לא נתחייב עוד ביד ישראל, כיוון שלא נתמרח לאכילה רק למצוה וזה ברור ע"ש.
ובשו"ת הר צבי (או"ח סי' ק"ט) כתב וז"ל: ""גברא רברבי קא חזינן הכא, ותיובתא לא חזינא, ואדרבא תמיהתם תמוה לי". שאם לדבריהם שסוברים שהנוטע למצווה חייב בערלה משום שמצוה חשיב כאכילה, א"כ במה שאמר רב הונא בירושלמי שהנוטע אתרוג למצוה חייב בערלה, והקשו בירושלמי מאי שנא מהמשמר פירותיו לעצים שפטור? ומה הקושיא, י"ל שמצוה שאני, שכאכילה חשיבה, ואינו דומה למשמר פירותיו רק בשביל העצים.
אלא ודאי פשוט לירושלמי שמצוה לא חשובה כאכילה. ולכן הקשו מאי שנא מהמשמר פירותיו לעצים שאין בו דין ערלה. ותירצו שבמשמר לעצים הוא רוצה בעצו ואינו רוצה בפריו כלל, אבל בנוטע אתרוג למצוה, הוא רוצה בפריו.
והדברים מבוארים, דהא דבעינן שצריך בערלה נטיעה לשם עץ מאכל, לאו מאכל ממש, אלא לומר שתכלית הנטיעה תהיה בשביל להשתמש בפרי, הן לאכילה והן למצווה, והפרי הוא העיקר בנטיעתו, ולכן במשמר פירותיו לעץ, לא צריך את הפירות כלל. משא"כ באתרוג שצריך את הפרי לצורך מסויים, לכן חייב בערלה, אך כל זה בערלה שכתוב בה עץ מאכל.
אבל בתרומות ומעשרות שכתוב להדיא, "עשר תעשר את כל תבואת זרעך וכו'" "ואכלת", זאת אומרת שיש הדגשה מיוחדת שדווקא צריך שיגמור את הפירות לאכילה ממש, לא למכור ולא למצוה. וכמו שכתב המהרשד"ם: "ומה מקום לדמות חיוב ערלה לתרומות ומעשרות, אחרי שכל עין רואה שגדרי חיוביהן שונין זה מזה".
וגם בשו"ת שבט הלוי (חלק ג' יור"ד סי' קנ"ה) חילק בין מעשרות לערלה.
וכתב לפרש את הירושלמי לעניין ערלה, על פי דברי הריטב"א בסוכה (דף ל' ול"א) שמסייע למהרשד"ם. שהנה סובר הריטב"א שחפצא של מצוה, הוי ליה כהוצאה מרשות הדיוט והכנסה לרשות גבוה, דמה לי מכרו לגבוה ומה לי מכרו להדיוט.
וכמו שאנו פוטרים מ"ואכלת" ולא מוכר, (מטעם דמה לי מכרו להדיוט וכו'), ה"ה גם לעניין מירוח כשמרחו למצוה, חשיב שינוי רשות, וכאילו מכרו לגבוה שפטור מדין מעשר כמו במוכר.
ומ"מ לעניין ערלה, כיון שלא כתוב "ואכלת" (דאין ואכלת תנאי של ערלה), אלא "עץ מאכל" הוא דכתיב, וכיון שרוצה את פריו הרי האילן הוא שם עץ מאכל, משא"כ לעניין מעשר, ד"ואכלת" כתיב, דואכלת בפועל ולא מה שיאכל הקונה, דע"כ לקוח פטור מהתורה. ולא מה שלא יאכל הממרח לעולם.
וסיים הרב שבט הלוי "וכיון שכן שפיר כתב המהרשד"ם דממרח לאתרוג של מצוה פטור. ואינו דומה לעץ מאכל דערלה".
וגם בספר בית מאיר (או"ח סי' תרמ"ט) כתב ליישב, שהקוצר למצוה לא חייב במעשר, דמאי שנא בין הקוצר למכור לבין הקוצר למצוה. ולא קשה מנוטע לצורך מצוה לעניין ערלה, כי שם עדיין שם נטיעה עליו, ומה שנטע למצוה עדיין שם נטיעה עליו, כיון דסוף סוף נקרא אילן מאכל, וגם הנטיעה למען יעמדו ימים רבים. ומה בכך שנוטע למצוה והבאים אחריו יאכלו פירותיו. משא"כ בקוצר למצוה ולא לאכילה. וע"ש עוד מה שכתב בזה, ונשאר בצ"ע.
ולעניין מה שהעיר הכפות תמרים שאין לסמוך על הרמב"ם שהוא יחיד נגד הני רבוותא, (וכן הסכים לקושיא זו בספר בית מאיר (שם).)
ראה בשו"ת שואל ומשיב (שם) שכתב ליישב, שהיות ומצינו דעת הראב"ד (הל' מעשר פ"ב ה"ב), שהקונה אתרוג בין שהתמרח ביד המוכר, ובין התמרח ביד הקונה, פטור ממעשר. וגם הרמב"ם ור"ת נחלקו בפרק הפועלים (ב"מ פ"ח), אי חייב הלוקח או לא, א"כ יש לסמוך על זה בצירוף שיטת הרמב"ן.
ועוד הרי ראינו לעיל שגם הריטב"א סובר כהרמב"ן.
(ולעניין מה שכתב הכפות תמרים, שגם דעת רש"י כהר"ן, כבר כתבנו לעיל שהמהרש"א בתירוצו השני הסביר את רש"י כדעת הרמב"ן).
ולעניין מה שהעירו עוד הכפות תמרים והאור שמח, שאינו דומה טבל בזמן הזה לדמאי,
כבר כתב השואל ומשיב ליישב, שאם בזמן הזה היה מן התורה, אז היו מחמירים גם בטבל דרבנן שלא להאכיל לעניים, אבל בטבל דרבנן בזמן הזה סובר המהרשד"ם שמותר להאכיל לעניים, א"כ שייך שפיר מיגו כמו בדמאי.
עד כאן ראינו שהאחרונים כתבו ליישב את דברי המהרשד"ם, שסמך על הרמב"ן שמתיר ליטול אתרוג טבל אף ביום הראשון.
ולעניין אתרוג טבל בשאר ימי חול המועד.
עיין ברמב"ם (הל' לולב פ"ח ה"ט) וז"ל: "והפסלנות שהיא משום ע"ז או מפני שאותו אתרוג אסור באכילה, בין ביום טוב ראשון בין בשאר הימים פסול".
ועיין ברבינו מנוח (שם, מובא ברמב"ם הוצאת פרנקל) שכתב לפרש כוונת הרמב"ם ש"אסור באכילה כגון שהיה של ערלה, או של תרומה טמאה או של טבל".
וכן הבינו בספר אור שמח (שם) ובבית מאיר (סי' תרמ"ט) בדעת הרמב"ם.
והמשנ"ב (סי' תרמ"ט ס"ק מ"ה, ובשער הציון ס"ק מ"א) כתב, שהיות ובהל' ב' (שמיירי לעניין יו"ט ראשון) מנה הרמב"ם ערלה ותרומה טמאה וטבל. א"כ בס' ט' שכתב "אסור באכילה", בא לכלול כל מה שכתב בהל' ב'.
אמנם עיין בבית מאיר (שם) שכתב: "ודע, שדעת הרמב"ם שפוסל של טבל כל ז', דמשמע שהוא מפני שהוא אתרוג שאסור באכילה, באמת צריך עיון רב".
וכוונתו, היות ומכל הראשונים שראינו לעיל, (רש"י, תוס', ר"ן, ועיין עוד במאור הקטן בסוכה פ"ג דף י"ז וכן בהשגות הראב"ד אות א') מוכח, שכל מה שאסרו טבל היינו ביום הראשון, שהרי למדו כן מהפסוק "לכם" שנאמר רק ביום הראשון.
וגם רבנו מנוח כתב על הרמב"ם "ודבר זה צריך תלמוד" וכו', וע"ש שנשאר בצ"ע.
ולכן הביא הבית מאיר בשם ספר כפות תמרים (בסוכה דף ל"ד ע"ב ד"ה של ערלה) שכתב לפרש דברי הרמב"ם, על פי פירושו למשניות. שהרמב"ם לומד שהטעם של היתר אכילה או דין ממון לא נלמד מ"לכם". אלא מדכתיב "פרי", ופרי שהוא אסור באכילה או שאין בו דין ממון לאו פרי מקרי. וכיון שנלמד דבר זה מהמילה "פרי", לכך פסול אתרוג טבל כל שבעה.
אבל בספר מעשה רוקח (הל' לולב פ"ח ה"ב) העיר על הכפות תמרים וז"ל "וקשיא לי על זה, דערלה גופא קרייה רחמנא פרי, אף שאסור באכילה, דכתיב "וערלתם ערלתו את פריו, הרי שאף שהוא אסור באכילה, לא נמנע הכתוב מלהזכירו בשם פרי".
ועיין עוד בבית מאיר מה שהעיר ג"כ, ולבסוף כתב, שלפי פרש"י, הסוגיא מתיישבת בפשטות, משא"כ לפי הרמב"ם.
והנה דברי הכפות תמרים צריכים ביאור, שהרי מהרמב"ם בפירוש המשניות (פ"ג דסוכה) משמע להדיא שמיירי רק על ערלה ותרומה טמאה, שיש בהם כתותי מכתת שיעורן, היות וטעונין שריפה. וז"ל: "ערלה ותרומה טמאה הם מכלל הדברים הטעונין שריפה ולפיכך הוא פסול למאמר השם יתברך, "פרי", דאלו אינן ראויים לאכילה בשום פנים" וכו'.
משמע להדיא שבטבל שאין טעון שריפה, ובוודאי כשיש אופן שמותר באכילה, ע"י שיעשר, שפיר נקרא פרי. ואיך אפשר לומר שכוונת הרמב"ם על טבל.
וכן מוכח להדיא ג"כ מהב"י (סי' תרמ"ט ד"ה וזה שכתב) שהסביר שמה שפסל הרמב"ם בשאר ימים, הוא משום כתותי מכתת שיעורייהו, והובא גם בפרישה שם בקיצור.
וכן מוכח מהב"ח (ד"ה ומ"ש ובעל הלכות וכו', וכן מד"ה וכל הפסולין וכו').
וכן כתב הריטב"א בסוגיין שערלה ותרומה טמאה, פסולים כל שבעה מטעם שעומדים לשריפה וכתותי מכתת שיעורייהו.
וא"כ נראה שמה שפסל הרמב"ם טבל, הוא מטעם אחר.
ולולי דמסתפינא הוה אמינא שגם הרמב"ם שכתב שאתרוג שאסור באכילה אסור כל שבעה, היינו רק בתרומה טמאה וערלה, שהם בשריפה אך לא בטבל. שהרי אף אתרוג ע"ז של גוי אע"פ שאסור באכילה ואף בהנאה, מ"מ כשר בשאר ימים, כמ"ש הרמב"ם לפני כן, וכמ"ש המשנ"ב (ס"ק כ"ב), והטעם מפני שהגוי יכול לבטלו. וא"כ חזינן שמה שכתב הרמב"ם "שאסור באכילה" לא כלל הכל, א"כ ק"ו בטבל שמותר בהנאה, ויש בו ג"כ מיגו שיכול להפריש עליו ממקום אחר.
ומה שאסר הרמב"ם טבל ביו"ט הראשון הוא משום דבעינן "לכם", (כמו שכתבו רש"י והתוס' והר"ן). ולא שייך מיגו דמפריש מפני שאסור להפריש ביו"ט, (וכמו שכתב טעם זה בשו"ת הרשב"א (ח"ד סי' ר"ב)). ומה שהתירו דמאי אף ביו"ט ראשון, כתב שם הרשב"א וז"ל: "משום דדמאי שאני, דודאי מעושר הוא. ואפילו כספק מדבריהם לא הוי, דרוב עמי הארץ מעשרים הן כדאיתא בשבת כ"ג".
ועוד אפשר לומר הטעם שהתירו בדמאי, שהרי הטעם מפני שאי בעי מפקר נכסי וחזי ליה. ולהפקיר לצורך, יש מתירים אף ביום שבת כמו שכתב בכף החיים (סי' רמ"ו אות מ"ז) בשם הברכי יוסף (סי' רמ"ו) ופתח הדביר (שם) ושו"ת תשובה מאהבה (סי' קל"ח).
ויתר על כן כתבו התוס' (בסוכה דף ל"ה ע"ב ד"ה דאי) שהגמ' לא הייתה צריכה להגיע לטעם דאי מפקר נכסיה, שהרי אתרוג דמאי, חזי לעניים, ודינו כמו אתרוג של תרומה, שישראל יוצא בו, היות וחזי לכהן. ע"ש.
ומה שאסר הרמב"ם אתרוג תרומה טמאה אף בשאר ימים, ולא התיר משום מיגו דאי בעי מתשיל עליה. יש לפרש על פי מה שכתבו התוס' בפסחים (מ"ו ע"ב) שהואיל שאי בעי מתשיל לא שכיח, לא אמרינן. והביאו ראיה משני הלחם ולחם הפנים ע"ש. משא"כ לעניין מעשר שמצוה ושכיח לעשר שפיר אמרינן מיגו. וכן באתרוג של עכו"ם, שפיר אמרינן מיגו דמבטל ליה הגוי, שהרי מצוה לבטל ע"ז.
וכן כתבו לחלק כעין זה בתשובת שער אפרים (או"ח הל' חנוכה) ובשו"ת ישועות יעקב (או"ח סי' ה' דף ג' סע"א) שהיות ובתרומה אין מצוה לישאל כמו שאמרו בנדרים (דף נ"ט ע"א) לכן אין אומרים, מיגו דאי בעי מתשיל. אך לנדרים, שמצוה לישאל, שפיר אמרינן מיגו. וכמו שאמרו בריש בכל מערבין: "מערבין לנזיר ביין", דהוי סעודה הראויה לו משום דאי בעי מתשיל עלה. (עיין רמב"ם סוף הל' נדרים).
וכן הזכיר בספר מרכבת המשנה (הל' לולב פ"ח ה"ב) בנזיר שמצוה להישאל, אמרינן מיגו.
אמנם עיין שו"ת יביע אומר (ח"ט או"ח סי' צ"ז אות י"ב) שבספר מנורה טהורה (קני מנורה סי' שמ"א ס"ק א') כתב להעיר מהגמ' בעירובין (ל' ע"ב), שהקשו "אי הכי תרומה נמי אי בעי מתשיל עלה" משמע דאמרינן הואיל, גם כשאין מצווה להישאל ע"ש.
ונראה לומר שהשער אפרים ס"ל, שבעצם נחלקו בזה הסוגיות, שהרי בנדרים (שם) חזינן שבתרומה שאין מצוה להישאל, לא אומרים אי בעי מתשיל, ורק בקונמות שמצוה להישאל אמרינן אי בעי מתשיל.
ונראה להסביר עוד, הטעם שפסל הרמב"ם אתרוג תרומה טמאה כל שבעה, היות ונצטרך בכה"ג להגיע לתרי מיגו, מיגו דאי בעי מתשיל, ומיגו דאי בעי מפריש. שהרי לאחר שנישאל עליו האתרוג נעשה טבל, וא"כ צריך לומר עוד מיגו דאי בעי מפריש, ותרי מיגו לא אמרינן לדעת חכמים בב"מ (דף ט' ע"ב) וכמו שפסק הרמב"ם (בהל' מתנות עניים פ"ב הל' י"ט) וכמו שכתב ברדב"ז (שם).
ולפי ההסבר שכתבנו בדעת הרמב"ם, יוצא שהרמב"ם ג"כ ס"ל כדעת כל הראשונים שהתירו טבל בשאר ימים. ולא נצטרך להדחק בטעמו, וכמו שכבר העירו גדולי הפוסקים על דברי הרמב"ם וכנזכר לעיל.
וכל מה שפירשנו עד כאן, יש לפרש בפשטות ג"כ בשו"ע, מה שאסר דבר האסור באכילה, כל שבעה, היינו באתרוג של תרומה טמאה, ולא של טבל.
וכן משמע להדיא מהגר"א בביאורו (להשו"ע ס' ה') שכתב, וז"ל: "משמע אף תרומה טמאה ועורלה, ודלא כפרש"י ותוס' משום "לכם", אלא כיון דליכא היתר אכילה או דין ממון, כתותי מכתת שעוריה שהן מן הנשרפים, סוף תמורה (ל"ג ע"ב) כמש' הרשב"א והר"ן ע"ש. ומגן אברהם לא ע"ש. ובזה מתורצת קושית התוס', דלמה ליה למימר כתותי מכתת וכו' הוה ליה למימר משום היתר אכילה (בלולב ע"ז ועיר הנידחת), ולפי זה ניחא, דכולהו משום כתותי" עכ"ל.
חזינן להדיא שהגר"א לומד בשו"ע, שרק ערלה ותרומה טמאה אין ליטול בשאר ימים שעליהם נאמר כתותי מכתת שיעוריה, היות ודינם בשריפה. כמו שאמרו בתמורה (דף ל"ג ע"ב) וכמו שכתב הרשב"א. (אצלנו הוא הריטב"א, ומובא בסוף חידושי הרשב"א) וז"ל: "והנכון דטעמא משום דערלה היא מן הנשרפין וכתותי מכתת שיעורא שאין לה היתר לעולם". וכן כתב הר"ן, משא"כ טבל דאינו מן הנשרפין, ואין בו משום כתותי מכתת שיעוריה. וא"כ אין איסור ליטלו בשאר ימים.
וכן כתב בספר קהילות יעקב (פסחים סי' ל"א) שלפי הרמב"ן והר"ן כתותי מכתת שייך רק לעניין ערלה ותרומה טמאה שטעונים שריפה, ולא בטבל שאין טעון שריפה.
ואע"פ שאמרו בגמ' לשון "היתר אכילה", כתב הר"ן (בתחילת פ"ג דסוכה עמ' י"ד בר"ן) שהכוונה לאיסור הנאה. כדאמרינן בעלמא (פסחים דף כ"א ע"ב) "לא יהיה בו היתר אכילה".
ואח"כ ראיתי שכן כתבו בדעת הגר"א, בספר דמשק אליעזר (ביאורים על הגר"א), ובאוצר מפרשי התלמוד (סוכה ל"ה ע"א הערה 57), ובהערות המשנ"ב עוז והדר (סי' תרמ"ט אות פ"ה).
וברמב"ם הוצאת פרנקל ציינו את דברי הגר"א, גם על דברי הרמב"ם. וא"כ יצא שהבינו שאף הרמב"ם אסר טבל רק ביום הראשון, וכ"כ באוצר מפרשי התלמוד (שם) .
אמנם צ"ע, כי הגר"א כתב אחרת (באבן העזר סי' קכ"ד ס' א'), וז"ל: "הא לא מצינו בש"ס שאמרו כתותי מכתת אלא באותן שצריכים לבער, כגון ע"ז, ולכן הצריכו בסוכה ל"ה ע"א טעם אחר לערלה, אע"ג שמצוותו בשריפה, כמ"ש המפרשים" וכו'.
יוצא שדין כתותי מכתת לא נאמר על ערלה, וזה היפך ממה שכתב כאן, ועוד צריך להבין מה החילוק בין ע"ז לערלה, הרי שניהן נשרפין כמו שכתב הגר"א כאן, וצ"ב.
ועיין בספרמעשה רוקח (הל' לולב פ"ח ה"ב) שמאן לפרש כהסבר הכפות תמרים ברמב"ם, ודחק לפרש שגם הרמב"ם לומד מהמילה "לכם" ונקיט תיבת פרי, דביה איירינן דהיינו אתרוג.
וכן בספר חלקת יואב (סי' ל"ד ד"ה ודע) כתב בדעת הרמב"ם, שכיון שהיתר אכילה נפיק מקרא ד"לכם", א"כ דין זה שייך רק ביום הראשון.
ובספר דבר בעתו (סי' תרמ"ט אות נ"ח) כתב שהרמב"ם מכשיר טבל ביו"ט שני. דזה הוי רק משום שאול, ואי משום שאין בו היתר אכילה, י"ל שיכול לתקנו. וע"ש שכתב "ובתשובה הארכתי".
וכן מצינו בלבוש (סי' תרמ"ט הל' ה') שהסביר שאתרוג שאסור באכילה כל שבעה היינו אתרוג של ערלה וז"ל: "או מפני שאותו אתרוג אסור באכילה, כגון ערלה".
וכן בשו"ת ספר יהושע (או"ח תשובה י"ח) כתב שאתרוג של טבל פסול ביו"ט ראשון מטעם אתרוג השותפין ומשום חיסרון של "לכם". וכמו שכתב הר"ן.
וגם בספר כפות תמרים (בסוכה דף ל"ד ע"ב סוף ד"ה של עורלה) למרות שהסביר שהרמב"ם פוסל טבל כל שבעה. מ"מ משמע שדעתו להתיר אתרוג טבל בשאר ימים, ונלמד זאת, ממה שהתיר אתרוג ערלה של חוץ לארץ בשאר ימים, שאף שאסור אפילו בהנאה, מ"מ לא טעון שריפה, ובשאר ימים לא בעינן "לכם". והוסיף, שע"פ זה מובנת מחלוקת האמוראים בטעמא דערלה, וכן מובנים דברי רש"י במשנה ע"ש. וסיים "וזה עניין עמוק ונכון וישר ודוק".
ומ"מ עיין במשנ"ב (סי' תרמ"ט ס"ק מ"ה ובשער הציון ס"ק מ"א) שכתב ג"כ לפרש דעת הרמב"ם שאוסר טבל בשאר ימים. ולמד שכן דעת השו"ע. שמה שכתב "אסור באכילה", היינו אף שלא אסור בהנאה כגון טבל, אסור אף בשאר ימים.
וכ"כ כף החיים (שם אות מ"א) שכן פסק שו"ע הגר"ז (אות ט"ו) והא"א (אות כ').
ועיין עוד בספר אוצר מפרשי התלמוד (סוכה ל"ה ע"ב הערה 57) שציינו עוד אחרונים שלמדו כן בדעת הרמב"ם.
ומהביאור הלכה (שם ס' ב' ד"ה אינו יוצא) משמע, שהבין בדעת הגר"א שכל דבר שאסור באכילה, כתותי מכתת שיעוריה. ולכאורה מהרמב"ם בפירוש המשניות שהזכרנו לעיל לא משמע כן. וכן מהב"י והב"ח כמו שראינו לעיל.
וכן הגר"א בסי' תרמ"ט, ציין בדבריו במפורש רק את הדברים הטעונים שריפה. וכדאיתא במסכת תמורה (ל"ג ע"ב),וכן ציין לעיין ברשב"א ובר"ן שכתבו להדיא הטעם שטעונים שריפה. ובעצם, עיקר דברי הגר"א הוא לחלוק על המ"א שהסביר שהשו"ע אוסר כל שבעה רק משום שאסור באכילה בלבד, וצ"ע.
מ"מ למעשה, לעניין יו"ט ראשון, היות וכתב השו"ע בס' ג', לפסול אתרוג של עכו"ם, כיון שכל זמן שהגוי לא ביטלו יש חיסרון של "לכם", ולא מכשירים במיגו דאי בעי מבטל ליה, וא"כ ה"ה לכאורה בשל טבל. לכן ודאי שלכתחילה יש להזהר מליטול אתרוג טבל ביו"ט ראשון. אך עכ"פ בשעת הדחק ששכח ולא עישר ואין לו אתרוג אחר כלל, אפשר לטול אתרוג זה ולצאת בו ידי חובה, לפי דעת הרמב"ן והאחרונים שראינו לעיל.
ולעניין הברכה, אף שמצינו לכמה אחרונים שיכול אף לברך, כמו שכתב בשו"ת מנחת יצחק (ח"ז סי' מ"ה) שכן נהגו אנשי צפת. מ"מ לדינא לא יברך משום סב"ל, היות ופשטות דעת השו"ע לפסול ביום הראשון.
וכן העלה המשנ"ב בשער הציון (ס"ק מ"ה).
אך לעניין שארימים, נ"ל שאם מברך יש לו על מה לסמוך, היות ורוב הראשונים מתירים בזה. (ולפי חלק מהאחרונים שהבאנו לעיל אפשר שאין בראשונים מי שחולק על זה). וכן לא ברור אם השו"ע פוסל בזה, וכמו שראינו לעיל באריכות בדברי הב"י והב"ח, ושכן דעת הגר"א בסי' תרמ"ט.
ועיין במחצית השקל (על המ"א סי' תרמ"ט ס"ק ד'), שכתב וז"ל: "ואפשר לדעת המחבר סעיף ה', טבל אפילו בשאר ימים פסול".
רואים שדייק לכתוב "ואפשר וכו'", היות ואין הדבר ברור שכן דעת המחבר.
ועיין בשו"ת שואל ומשיב (סי' תל"ו) משמע, שמסתפק בדעת המ"א לעניין טבל ע"ש. אך המנחת ברוך (סי' צ"ח סוף ענף ג') למד שהמ"א שסיים וכתב "וטבל, עיין בר"ן" משמע שדעתו של המ"א לפסוק כהר"ן, ולפסול טבל ביו"ט הראשון, ודלא כהרמב"ן. משמע שבשאר ימים מכשיר.
והמשנ"ב (בשער הציון ס"ק מ"ג) כתב, שדעת התוס' להכשיר טבל בשאר ימים, וכ"ש לרמב"ן שהכשיר אף ביו"ט ראשון.