בדין טפח בשדרת הלולב
שאלה י"ד: האם למנהג הספרדים שלוקחים לולב שסגור בראשו, צריכים להקפיד, שתהיה שדרת הלולב טפח יותר משאר המינים גם כאשר שאר מינים גבוהים יותר משעורם?
תשובה: גרסינן בגמ' (סוכה ל"ב ע"ב): "אמר רב יהודה אמר שמואל שיעור הדס וערבה שלשה, ולולב ארבעה, כדי שיהא לולב יוצא מן ההדס טפח. ורבי פרנך אמר ר' יוחנן שדרו של לולב צריך שיצא מן ההדס טפח".
דהיינו שלר' יוחנן צריך שבשדרה יהיה טפח יותר, ולא רק בעלים.
וז"ל רש"י (ד"ה שדרו), לבד מעלין, שהעלים ארוכים למעלה לאחר שכלתה השדרה שאין עוד עלין דבוקים ועולין בו".
ובד"ה שיהא הלולב יוצא מן ההדס טפח, פירש, "כשם שהוא גבוה במינו מכולם".
ובגמ' שם הקשו "תנן, לולב שיש בו ג' טפחים כדי לנענע בו כשר". משמע שמספיק ג' טפחים בלולב?
ודחו, "אימא וכדי לנענע בו כשר, מר כדאית ליה ומר כדאית ליה". דהיינו לשמואל טפח בעלין ולר' יוחנן טפח בשדרה בלבד.
ופסק הרמב"ם (פ"ז הל' לולב הל' ח') כר' יוחנן, וכן פסקו הרא"ש (סי' ז'), הר"ן (דף ט"ו בר"ן) הטור והשו"ע (סי' תר"נ).
ועיין עוד בגמ' (שם דף ל"ז ע"ב) כיצד עושים תנופה בשתי הלחם, ובהמשך הגמ' "אמר רבא וכן בלולב".
ופרש"י, מוליך ומביא מעלה ומוריד.
ועיין בטור (סי' תרנ"א) שהביא בשם בעל העיטור שההולכה וההבאה הוא הנענוע ואין צריך נענוע שדרה ועלין, וכן כתב גאון ז"ל. (היינו רב האי גאון, עיין בהגהת הטור הוצאת מוסדות שירת דבורה הערה ל').
וטעמם, כדרך שאמרו בתנופה מוליך ומביא מעלה ומוריד.
ובב"י (סי' תרנ"א ד"ה וכתב הר"ן) הביא, שהר"ן (דף י"ח ע"ב) חלק על אותם שרצו לומר שסגי בזה שמוליך ומביא ומעלה ומוריד, ואין צריך טירוף אחר ולא נענוע.
שאם כן, לא היו מצריכים בלולב שיהא טפח יוצא על ההדס כדי לנענע בו, שהרי בכל שהוא בין גדול ובין קטן ראוי להוליכו ולהביאו. אלא ודאי לפי שצריך לטרוף הלולב ולכסכסו בעצמו, (בעליו) לכן הצריכו בו טפח עודף נמי כדי לנענע בו.
והוסיף הר"ן, שכן דעת הרמב"ם (שם פ"ז הל' ט-י) שישלטרוף הלולב ג' פעמים כשמוליך, וכן כשמביא, וכן כשמעלה ומוריד וכו'.
ולמד כן מלשון הרמב"ם שכתב "ומנענע ראש הלולב".
וכן הריטב"א (סוכה שם)הביא דעת הגאון הר"י ן' גיאות שג"כ ס"ל כדעת רב האי גאון, שאין צריך נענוע, ומספיק הולכה והבאה. וע"ש בריטב"א דפליג ג"כ על הגאון, וכאותה קושיא שהקשה הר"ן, וע"ש עוד.
ובב"י לאחר שהאריך בשיטות הפוסקים, כתב לפרש, שהטור הבין שהגאונים והרא"ש לא פליגי אהדדי, וס"ל שמוליך הולכה גדולה פעם אחת, ומביא ג"כ פעם אחת הבאה גדולה, ותוך כדי ההולכה וההבאה, עושה שלש הולכות והבאות קטנות, וכל ההולכות וההבאות ללא נענוע שדרה ועלין.
אמנם הב"ח (שם ד"ה והנענוע) חלק על הב"י, ופירש, שדעת הרא"ש והטור כדעת בעל העיטור והגאון, שהנענוע הוא עצם ההולכה וההבאה ואין צריך לנענע כלל.
וכן דעת המהרש"ל (סי' פ"ג) כמובא בסוף דברי הט"ז. (שם ס"ק י' בסופו).
ובד"מ (שם ס"ק י"א) כתב שנוהגין כדברי הר"ן, שע"י ההולכה והבאה מכסכסין ומטרפין הלולב, ודלא כדעת הגאון.
ובשו"ע (שם ס' ט') העתיק כלשון הטור וז"ל: "הנענוע הוא שמוליך ידו מכנגדו והלאה, וינענע שם ג' פעמים בהולכה, וג' פעמים בהבאה" וכו'.
חזינן שהשו"ע לא סובר כהרמב"ם והר"ן, שהרי לא העתיק כלשון הרמב"ם שכתב "ומנענע ראש הלולב", אלא העתיק כלשון הטור בדיוק, ומשמע, שסובר שעושים ההולכה פעם אחת וההבאה פעם אחת, ותוך כדי ההולכה עוצר ג' פעמים, וכן בהבאה, וזהו הנענוע, וכמו שפירש הב"י בדעת הטור.
אלא שהרמ"א הוסיף בהגהתו "וטורף הלולב ומכסכס העלין בכל נענוע". וכדעת הרמב"ם והר"ן.
א"כ יוצא שדעת השו"ע, שאין צריך לנענע ראש הלולב ולכסכס בעלין.
וכן כתב הט"ז (שם ס"ק י בסופו) לפרש כן בדעת הרא"ש על פי קיצור פסקי הרא"ש, וז"ל הט"ז: "ולפ"ז אין צריך לעשות בחד צד כי אם הולכה גדולה אחת ובה ג' זוגות קטנות, וכן הבאה גדולה אחת, ובה ג' זוגות ותו לא".
וכן הבין בשער הכוונות (ענין סוכות דרוש ה' דף ק"ה טור ד') בדעת השו"ע, וכתב לחלוק על זה, וכמו שהעתיק דבריו בכף החיים (סי' תרנ"א ס"ק מ"ז- מ"ח-צ"ט) וז"ל: "שלא כדברי הנוהגים לעשות ג' הולכות רצופות בפעם אחת, שמוליכין הלולב קצת, וחוזרים ומרחקים אותו יותר, ואח"כ מקרבין אותו בג' קירובין".
ובהערות (שבשער הכוונות שם) ציין שכוונת האר"י ז"ל, לאפוקי משיטת השו"ע.
ודעת הארי ז"ל נראה כדעת הגאון, שעושים רק ג' הולכות והבאות גדולות, וכמו שהעתיק כף החיים (שם) וז"ל: "וסדר נענוע הלולב כך הוא, להוליך הלולב למרחוק ולהחזירו פעם אחת, וכן פעם ב', וכן פעם ג', הרי הם ג' הולכות וג' הבאות וכו'.
ועיין בב"י (סי' תרמ"ה ד"ה ונראה) ומובא בכף החיים (ס"ק כ"ד) וז"ל: "אבל אצלנו נמצא הרבה פעמים כמין אדום (קורא) בלולב מצד פניו, שהוא מחבר שני הוצין אלו, ונראה כל ראש הלולב כאילו הוא עץ בלי שום פירוד".
והוסיף כף החיים בשם ספר מאמ"ר וז"ל: "ולכן הרוצה לבדוק העלה העליון יזהר שלא יפריד העלין זה מזה, אלא יכול לבדוק אותו בראיה בעלמא. וכל שרואה שום דיבוק ע"י דבר אדום וכיוצא, לא יגע בו, כדי שלא יפריד העלין הדבוקין. שהרי מן הסתם אז לא נחלק העלה האמצעי, ואם נחלק לא נחלק כי אם מעט".
ובספר כשרות ארבעת המינים (חלק עיוני סי' י"א) כתב שמציאות אותה קליפה אדומה על הלולב כבר הוזכרה בסידור הרס"ג (דף רל"ה) וז"ל: "יהא ישר, לא מעוקם כלל, אלא אם נתעקם לצד פניו והוא צד הנסדק שצבעו אדום".
וכן בספר שדי חמד (ח"ו מערכת ארבעת מינים סי' ב' עמ' ע"ד ס"ק א) כתב וז"ל: "והנה אנחנו הספרדים מדקדקים מאוד שיהיו עלי הלולב העליונים מחוברים היטב ולא יתפרדו כלל. והאשכנזים יש מהם שאינם מדקדקים, ויש שמדקדקים בהיפך שיהיו העלים העליונים פרודים קצת, כדי שיבואו לקשקש בהם בשעת הנענוע.
ולא הייתי יודע טעם הדבר, עד שנדפס ספר רוח חיים למרן החבי"ף בסי' תרמ"ה שהביא שבספר ביכורי יעקב כתב, שלפעמים נמצאים לולבים שמחוברים כל העלים זה בזה ע"י אותו אדום שקורים פאסט בל"א, ועי"ז הוא הלולב כמקל,
ואין נכון ליטלו כן, שהרי בעינן טפח יוצא חוץ לאגד כדי לנענע בו, שמה שבתוך האגד אין ראוי לנענע, והוכיח הריטב"א בסוכה (דף ל"ח) דנענוע הלולב הוא קשקוש העלים דוקא, ולא כדעת הגאונים שהיא הולכה והבאה לבד, וכיון שמחוברין העלים זה בזה כמו תוך האגד ואין ראוי לנענע, לכן צריך להפריד רוב העלים. אך ג' העלים העליונים לא יפריד זה מזה כמ"ש סק"ט.
ועיין ט"ז (רס"י תרנ"א) שמשום שצריך נענוע, כתב שלא לאגוד הלולב למעלה שיעכב נענוע העליון, כ"ש בזה שמחוברין לגמרי למעלה. ותימה שלא הזכירו הפוסקים מזה, ולכן בודאי צריך להפרידם, ואסור להפרידם ביו"ט דהוי מתקן עכ"ל.
וסיים ברוח חיים, ומלתא כדנא כמו זר נחשב בעיני בני ספרד, והוא עניין מן הקצה אל הקצה, וציין ספרים רבים ע"ש.
ומתבאר דאנחנו בני ספרד נקיטינן כדעת הגאונים, דהנענוע הוא רק הולכה והבאה, ולא בעינן קשקוש העלים. והאשכנזים נקטי כדעת הריטב"א דמצריך קשקוש עלים והולכה והבאה" עכ"ל השדי חמד.
וכן חזר וכתב בשדי חמד (ח"ד מערכת הלמד כלל קמא דף פ' ע"ג ס"ק מ"ח) שמנהג אחינו האשכנזים לקשקש הלולב, ולא כן מנהגינו. אלא אנן נקטינן כפירוש הגאונים דנענוע היינו ההולכה והבאה וכו'.
והוסיף, "כעת מצאתי בשם רבנו אבן מיגש, נהגו העם לבקש לולב כפות ועומד שלא נפרדו העלין, ומניחין אותן שנפרדו, ואע"פ שלא ניטלה תיומתו, ובמקום שאינו מצוי אלא נפרדו ולא ניטלה התיומת כשר".
וכן הוא במחזור איש מצליח (בתחילתו) וז"ל: "עדיף לקחת לולב סגור. וטוב שיהיה עם הקליפה החומה מאחוריו הנקראת קורא".
ומוכח מכל זה, שמנהג הספרדים שלא בעינן כסכוס בעלין, אלא ע"י עצם הולכה והבאה בלולב יוצאים ידי חובה.
ועיין בספר כשרות ארבעת המינים (שם), שכתב לדון בכשרות הלולב עם "קורא", והזכיר כמה ספקות בזה, ובתחילה כתב שמי שנוהג לקחתו יש לו על מה לסמוך שכשר הוא, רק המהדר הרוצה להחמיר לחוש גם לשיטת הרמ"א שמקורו הוא בר"ן ובריטב"א, שגם בנחלק מעט ממש נחשב לנחלק, יש לו לחוש שלא לקחת לולב הסגור עם קורא, שבודאי הרבה פעמים פתוח מעט, והקורא מחברו ע"י שנכנס מעט בין שני חלקי העלה האמצעי.
אמנם, לבסוף הביא בשם השדי חמד (הנ"ל) שהספרדים מהדרין שיהיו עלי הלולב מחוברים היטב ולא יתפרדו כלל.
ולכן כתב, שינהג כל אחד כפי מנהגו, ואמנם המחמירים בכסכוס העלים למצות נענועים, יפרידו צדדי העלים מהקורא כדי לקיים מצות נענועים (אך לא יפרידו העלים העליונים ע"ש).
ומ"מ, כפי שכבר ראינו, מנהג הספרדים שאין עושים כסכוס בעלי הלולב, ולוקחים לולב סגור לגמרי עם קורא לכתחלה למצוות לולב.
וא"ת, מה נענה על הקושיא שהקשה הר"ן על הגאונים מהגמ', שמוכח לכאורה שהצריכו טפח בשדרה כדי לכסכס בעלין.
והיה נראה לפרש כרש"י, שכתב שהטעם שצריך טפח בלולב בגלל שהלולב במינו, גדול משאר מינים ולא משום הנענוע.
אמנם, עיין בספר שפת אמת (סוכה ל"ב ע"א) שתמה על טעמו של רש"י. שהרי במשנה משמע שהטעם מפני שצריך לנענע, וכמו שכתב הר"ן.
ולכן כתב, שנראה שכוונת רש"י לחדש, שאם שאר מינים גדולים צריך תמיד שהלולב יהיה גדול טפח מהם, וכמו שכתבו הרב המגיד (הל' לולב פ"ז הל' ח') והר"ן. (דף ט"ו ע"א ד"ה אמר).
אמנם צ"ב, דלכאורה גם ללא טעם זה שכתב רש"י אפשר לדייק כן, והראיה, שהרי הר"ן לא הסביר כטעם רש"י, ומ"מ כתב מסברא דין זה, וכן דייק כן מזה שאמרו בגמ' "שדרו של לולב צריך שיצא מן ההדס טפח", ולא אמרו סתם לשמואל "לולב ארבעה בהדי עלין" ולרבי יוחנן "לבר מעלין".
ולכן נ"ל לפרש, שרש"י למד כהגאונים שהולכה והבאה הוא הנענוע, ולכן היה קשה לרש"י קושית הר"ן, שאם משום הולכה והבאה למה הצריכו דווקא טפח, מספיק כל שהוא להיכר בעלמא שיראו את הלולב, ולכן פירש"י משום שבמינו גבוה מכולם, הצריכו שיעור חשוב של טפח. ולפ"ז מיושבים דברי הגאונים.
והנה, אף שכתבנו שלפי השו"ע אין צריך כסכוס בעלים, מ"מ פסק השו"ע (סי' תר"נ ס' ב') שאם שאר המינים ארוכים יותר מן השיעור, צריך תמיד ששדרת הלולב יהיה גבוה טפח, וכמו שכתבו הר"ן והרב המגיד (שם), ושכן העלה בהלכות רבנו יצחק אבן גיאת, וכן הסכימו מן האחרונים ז"ל.
ובסי' תר"נ (אות ט') כתב כף החיים, שכן דעת הכלבו (הל' לולב) בשם רי"ץ גיאת ואורחות חיים הלכות לולב (אות ה'), וכן פסקו הרמב"ם הריא"ז והערך השולחן (סי' תר"ן).
ועוד הוסיף כף החיים, שאמנם המטה יהודה (סי' תר"ן) סובר שהשו"ע כתב דין זה בלשון "ויש מי שאומר" וכו', מכיון דלסתם השו"ע לא בעינן שיהיה הלולב גבוה מכולם, כששאר המינים גבוהים יותר משיעורם.
אך בספר ערך השולחן (שם) חלק עליו, שהשו"ע בדעה א' לא חולק על זה, שהרי בב"י לא הביא מחלוקת בזה אלא העתיק דברי הר"ן בסתמות.
וכ"כ בספר בית השואבה (שם אות ד') שלפי הטעם שכתב רש"י שהיות והלולב גבוה במינו, א"כ תמיד צריך שיהיה גבוה במינו משאר מינים. והשו"ע שכתב כן בשם יש מי שאומר, מפני שלא מצא חולקים בזה ע"ש.
(וכן כתב הסמ"ע (חושן משפט סי' כ"ו ס"ק י"ג) שדרך המחבר לכתוב כן אף שאין פלוגתא בזה.
וכן כתב כלל זה בשו"ת יחוה דעת (ח"א בכללי השו"ע סי' ל"א) ושם ציין לעיין ביביע אומר (ח"ב או"ח סי' ד' אות ג')).
וסיים כף החיים, שדעת רוב הפוסקים שבעינן טפח בלולב, ואפילו מן אחד גבוה מעכב. וכן חזר וכתב (בסי' תרנ"א אות כ"ט) בשם האחרונים וז"ל: "וצריך להזהר מאוד שיהא שדרו של לולב יוצא למעלה מאגד העליון טפח כדי נענוע".
ומוכח מכף החיים שס"ל שכשכותב השו"ע "צריך להיזהר" היינו לעיכובא.
ואע"פ שיש חולקים וס"ל שלשון זה רק לכתחילה, (עיין שפת אמת (סוכה ל"ב ע"ב) ושו"ת יחוה דעת (ח"א בכללי השו"ע ס' ל"ג), ובספר טהרת הבית (ח"ב עמ' רפ"ו- רפז)).
מ"מ, ודאי שצריך לכתחילה להזהר בזה כי יש סוברים שדין זה לעיכובא.
וכן כתב בקונטרס ההושענות שמחת אברהם (עמ' ו' ס' י"א) וז"ל: "צריך להזהר מאוד מאוד שיהיה סיום השדרה (ולא העלים) למעלה גבוה מן ההדסים טפח. דאל"כ לא יוצא ידי חובה לכמה פוסקים".
והוסיף בשם ספר מועד לכל חי (סי' כ"ג אות קי"ג) וז"ל: "וטוב שימדוד קודם הנענוע שלא יחסר מן זה השיעור" ע"ש.
ועיין עוד בספר כשרות ארבעת המינים (עמ' קל"ט) שאף שהמשנ"ב (סי' תרנ"א ס"ק י"ד) כתב וז"ל "כתבו האחרונים, דצריך לעשות בעניין שיכול לכסכס היטב בהעלין, וע"כ צריך להיות טפח למעלה פתוח ולא מקושר",
ומשמע מלשון זה שדווקא בעלין צריך טפח ולא בשדרה, אך צריך לדחוק שכוונת המשנ"ב שצריך טפח בשדרה. וכמו שכתבו כל גדולי הפוסקים.
ונראה שכן הבין כף החיים בכוונת המשנ"ב, שכתב (שם אות כ"ט) "וצריך להזהר שיהא שדרו של לולב יוצא למעלה טפח, כדי נענוע כמו שכתבתי בסי' תר"ן". וציין שכן כתבו רבנו זלמן והמשבצות זהב (אות א') והמשנ"ב (אות י"ד).
רואים שהבין שהמשנ"ב התכוין לטפח בשדרה.
אמנם צ"ב, שהרי האחרונים הללו כתבו כן לעניין זה שלא יקשור את הלולב למעלה, אלא יהיה הטפח למעלה פתוח כדי לכסכס בעלין, והאחרונים לשיטתם שס"ל כהרמ"א שצריך לעשות כסכוס בעלין, א"כ לכאורה נראה שהיה להרב כף החיים להוסיף, שלפי מנהגנו שאין עושים כסכוס בעלין, ובפרט לנוהגים לקחת לולב עם קורא (כמ"ש הכף החים סי' תרמ"ה אות כ"ד בשם הב"י והמאמ"ר) א"כ אין קפידא ואפשר לקשור הלולב גם למעלה. וצ"ע.
ומ"מ, לאחר שראינו שרוב ככל הפוסקים מצריכים שיהיה טפח בשדרת הלולב גבוה משאר מינים, לכן ודאי שצריך להזהר בזה, ובפרט ביום הראשון שהוא מן התורה.
לסיכום: דעת רוב הפוסקים שאף אם הוסיף בגובהם של ההדסים או הערבות, צריך להזהר שיהיה שדרת הלולב גבוה טפח(בשדרה ולא רק בעלים). ויש שכתבו שאם לא עשה כן מעכב. ודין זה אף למנהג הספרדים שלוקחים לולב סגור בראשו. ולכן יש להשתדל לקנות לולב ארוך. ויש שאינם שמים לב, ומצוה לפרסם זאת ברבים.