וילקט יוסף· רבי יוסף פינצי
מערכת מם
א
משה היה נקרא איש האלהים בסוף ימיו קודם מותו ולא מקודם לכן לפי שקודם מותו נתעלה במעלה עליונה ונקרא צדיק מושל ביראת אלהים (ילקוט דוד בשם מפרשים):
ב
משה באמת לא היה משה ראוי למות כי הוא היה מתקן חטא אד"הר שהביא המיתה ע"י עשיית המשכן כנודע רק בשביל שקראו הקב"ה אלהים לפרעה ואפי' במותו לא נס ליחה ויעשו אותו ע"ז לכך מת וז"ש איש האלהים לפני מותו:
לכך צריך למותו. (שם):
ג
משה חי ק"ך שנים נגד ג"פ מ' יום שהיה בהר סיני ר"ל יום לשנה ק"ו ממרגלים שיענשו יום לשנה ומידה טובה מרובה (שם בשם יד יוסף):
ד
משה למה בכו ישראל למשה ל' יום לפי שפני משה חמה ויהושע לבנה וכמו שהחמה מאירה עד חצי חודש ונותנת אור בלבנה ואחר חצי חודש אינו נותן אור כן משה כשנתן ידיו על יהושע אז היה מלא רוח חכמה וכשסלק ידיו לא כן היה וזה דמיון מהלך החמה והלבנה ולכן בשלשים יום היה ניכר ההפרש בין משה ליהושע כדמיון חמה ולבנה (ש' בש' מפרש'):
ה
משה ולא ידע איש את קבורתו לפי שמשה בן ק"ך שנה לא נס ליחה ואפי' במותו היה כן ביופי פנים ואם היו יודעים את קבורתו יבאו לראות פניו משונה מכל הבריות ויעשו אותו ע"ז ח"ו.(שם בשם כלי חמדה):
ו
משה קשה למה באמת לא קיבל הקב"ה תפלת משה וגם קשה למה לא התפלל אהרן על עצמו וי"ל אהרן לא התפלל שלא יאמרו בשביל כ"ד מתנות כהונה מבקש א"י וטעם שלא נתקבל תפלת משה שלא יאמרו שני בני אדם חטאו חטא אחד זה משה ואהרן לאחד גזר מיתה ולאחד חיים (ש' בש' מפר'):
ז
משה אילו בא משה לא"י לא היו יכולין השונאים לשלוט במשכן מעשה ידיו ומכח זה לא היו ישראל עושין תשובה מעולם (שם בשם מגלה עמוקות):
ח
משה ביקש משה לבא לא"י כדי שלא תתבטל התורה מעולם וז"ש והלבנון ע"ש ארזי הלבנון שהם אדירי התורה שלא יתבטל ולא ילכו בגלות והשיב הקב"ה אין צריך אתה לכל זה לבא בשביל זה לא"י כי מ"מ בשבילך כתיב וישקוד ה' על הרעה שתגלה גלות צדקיה ועדיין גלות יכניה קיימת וזה הכל בשביל משה וז"ש החרש והמסגר אלף כי אלף סוד משה ע"ד אדם א' מאלף מצאתי (שם בשם מקובלים):
ט
משה אל תתמה על משה אדון כל הנביאים ושאר צדיקים שבאו מקצת איסורי ביאה כי כוונתן ליתן חלק לטומאה ע"ש ועולתה תקפוץ פיה כי אין דבר בעולם שלא יהיה כלול מדין ורחמים דין מצד האומות ורחמים מצד ישראל כדי שלא יהא חלק לדין בשום מקום לקטרג וחסידים ה"א היו כ"כ צדיקים דבקים בקדושה בלי שום תערובת דין והיו מתייראים שיעבור עליהם הקטרוג לפיכך שלא יהיה פירוד נתחברו לנשים אסורות משא"כ דורות האחרונים שאין צדיק בארץ וכו' וכבר הוא בלול מצד החטא בחלק הדין ע"כ אסרה התורה בנשים נכריות (שם בשם ריקאנטי):
י
משה כל הנביאים נבואתם היה ע"י המלאכים הנקראים אישים לא כן משה שנבואתו מפי הקב"ה בעצמו והוא מטעם כי כל הנביאים אחר שהיו נולדים אחר חטא אד"הר באים מזרע חומר לכן אין נבואתם באה מהקב"ה בעצמו משא"כ משה שתיקן חטא אד"הר נעשה הוא כבתחילה שהיה כולו זרע קודש ורוחני ומפי הקב"ה בעצמו בא לו הנבואה ולכן נולד משה לק"ל שנים לתקן מה שקלקל אד"הר בק"ל שנים להוליד רוחין ולכן פירש מאשה לתקן כל זה להיות כולו רוחני ולכן פה אל פה אדבר בו. (שם בשם רמב"ם):
יא
משה מה שנתאוה משה ליכנס לא"י הוא למבעי רחמי על יצרא דע"ז דליבטליה שבח"ל לא היה יכול לבטלו לפיכך היה רוצה ליכנס לא"י כדי שזכות א"י לסייע ליה וליבטליה (אספקלריא המאירה):
יב
משה בראותו שבני ראובן ובני גד יעברו הירדן ללכת לפני ישראל למלחמה ואח"ך יחזרו לארצם אשר נתן להם בעבר הירדן שאל את פי ה' יתרצה להניחו שגם הוא יכנס עמהם ואח"כ מפני השבועה דלכן לא תביאו יחזור לח"ל (גבול בנימן):
יג
משה הטעם שלא נכנס לארץ הוא שאילו היה נכנס לארץ ולא יחרב ב"המק לא היה דור המדבר יכולים ליכנס לארץ מפני השבועה אבל במה שלא יכנס משה לא"י ויחרב ב"המק ויבנה בית שלישי בב"א יכולים אז ליכנס כי למנוחה זאת אינם באים אבל באים למנוחה אחרת (שם):
יד
משה יסוד הענין שנענש משה בהכאת הסלע לכאורה קשיא מילתא היאך שייך עונש זה שיסתלק מן העולם לחטא זה דוקא ולמה לא עונש אחר ונראה בדרך קרוב לפשוטו להיות כבר נודע שפנימיות התורה א"א היה להתגשם בעו"הז כלל כי אין כת בשום נברא בגוף לסבול קדושתה חוץ ממרע"ה והיא כסופא דאורייתא תורה של עו"הב והצדיק כשמגיע זמנו להפטר מהעו"הז מראים לו התורה ההיא ואז נפרדה הנשמה מיד מהגוף מרוב חשקה והיא התורה השלימה שאין בה פלוגתא ושום ספק כלל נמצא לפ"ז לא היה צריך משה למות כלל שהרי בלאו הכי היה יכול לעמוד בה באותה תורה אפי' בעו"הז כנ"ל והנה מבואר בספרי האמת שע"י שהכה משה את הסלע משם יצאה שורש בצבוץ המחלוקת בין החכמים וכל הפלוגתות זה אוסר וזה מתיר זה מטמא וזה מטהר זה פוסל וזה מכשיר א"כ לפ"ז הרי הסברא הואיל שע"י נתקלל ונעשית מחלוקת התורה הרי לא שייך שוב חותה תורת אמת למשה וממילא פרחה ממנו אותה ידיעה העליונה ונעשה אב החכמה רק בתורה זו שיש בה ספק ומחלוקת והתורה אמת נעלמה ממנו וע"כ מכח זה ודאי הוכרח הדבר שימות כדי לבא להשג' הראשונה כנ"ל (אספקלרי' המאירה):
טו
משה לא נכנס לא"י משום דקי"ל פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה ובז"הז אין ללבנה אור כלל אלא שצריכה לקבל מן החמה וכל מה שהיא רחוקה מן החמה היא מאירה יותר עד שבאמצע החודש שהיא בתכלית ההרחקה היא מאירה ומליאה כמו החמה בעיגול וכל מה שמקרבת אל החמה נתמעט אור הלבנה כאשר אנו רואין בחוש ואם היה בא משה לא"י לא היה ניכר חכמת יהושע בהיותו קרוב אליו שהרי נאמר ונתת מהודך עליו כמו השמש שנותנת מהודה ללבנה וצריך להיות רחוקים זה מזה תכלית ההרחקה האפשרית כרחוק מזרח ממערב ממש כך משה ויהושע צריכים להיות רחוקים זה מזה תכלית ההרחקה שהוא מא"י לח"ל שהם שני הפכים ומתנגדים כמו מזרח ממערב ממש ע"כ היה משה בערבות מואב בח"ל וא"ל הקב"ה עלה ראש הפסגה ושא עיניך וכו' כי לא תעבור וכו' וצו את יהושע שמראש הפסגה תאיר הוד חכמתו להחכים את יהושע כשיהיה בא"י. (ראשית בכורים):
טז
משה לא נכנס לא"י מטעם דא"י נטלו ישראל בשביל פרעון חוב אביהם היינו גלות מצרים דמי שפורע חוב אביו הוא יורש את אביו וא"י הוא בירושה מאביהם משא"כ משה דלא היה בגלות מצרים ולא פרע חוב אביו לכך לא נכנס לארץ. (צפנת פענח חדש):
יז
משה לא נכנס לא"י משום דא"י היא הכתובה שלנו וטעם זה לא שייך כ"א לגבי כל ישראל שהיו בתואר אשה להקב"ה משא"כ משה שהיה בעלה דמטרונית' כנודע דעת המקובלים ואין האשה חייבת ליתן כתובה לבעלה ואדרבא להיפך הבעל נותן לאשתו (שם):
יח
משה רבינו הטעם שנקרא משה רבינו ולא רבינו משה שכן היה ראוי הוא להגיד שלא החזקנו את תורתו תורת אמת בשביל רוב התחכמותו רק מפני שהיה עניו מכל אדם ולא החזיק עצמו רק כמשה בעלמא ולא סמך רק על מסורת התורה שנמסרה לו בסני מפי הגבורה וע"י כך נעשה הוא רבינו לפי שחזר ולמדה לנו (ספר החיים):
יט
משה לא מצא הקב"ה עילה להביא מיתה על משה אם לא שמצא גם בזה מקום שליחות והוא ע"פי מאמר חז"ל על פסוק זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר אמר הקב"ה למשה לך אמור להם לאי"ו השבועה שנשבעתי לכם כבר קיימתי לבניכם לכן תכף שציוה לו השליחות הלז אמר לנפשו שחי ונעבורה ומסר נפשו תכף למיתה בכדי לעשות שליחות המקום ב"ה וב"ש. (סידורו של שבת בשם הגאון איש אלהים קדוש אברהם יהושע העשיל זלה"ה):
כ
משה כתב הרב מג"ע דאילו נכנס משה לא"י לא היה חרב המקדש והיה מוכרח לשפוך חמתו על ישראל ח"ו אבל השתא שפך חמתו על עצים ואבנים והיה המקדש כפרתם והטעם שאילו נכנס משה לא היה נחרב הבית הוא דאיתא במד' דאמר הקב"ה לישראל בני אלו שני בתי מקדשות ע"י שהוא מעשה ב"ו לפיכך שלטו בהם ידי אדם אבל לעתיד אני אבנה לכם ולא יחרב לעולם כדכתיב מקדש ה' כוננו ידיך והדבר ידוע כל זמן שהיה משה לא סר הקב"ה עצמו מהוליכם במדבר כמו שהתפלל משה ע"ז אם אין פניך הולכים אל תעלינו מזה וכן הבטיח אותו הקב"ה אמנם אחר מיתת משה כתיב ביהושע כי אני שר צבא ה' עתה באתי והיינו הואיל ולא אתי משה שמה לארץ לא הלך גם כביכול הקב"ה ומש"ה נבנו הני תרי ב"מק ע"י בני אדם משום דהקב"ה כביכול בעצמו לא היה שם אבל אי לא הוה כן אפשר שהיה נבנה ע"י הקב"ה בעצמו ואז היה מן ההכרח שלא ליחרב נמצא הרי השתא שמשה לא אתי לארץ ישראל משום זה גרם שגם הקב"ה נמי לא אתי כנ"ל וא"כ שפיר היה תלוי חרבן הבית במיתת משה (אספקלריא המאירה):
כא
משה כשאמר לו הקב"ה למשה בסנה של נעלך וכו' בציווי הזה רמז לו שיפרוש מאשתו שהאשה נקרא נעל כמו בחליצה שחולצת מנעלו הרומז לפרישה ממנו כן אמר לו הקב"ה למשה לפרוש מאשתו אז בסנה ולהדבק מיד בשכינה ואילו עשה משה כן מיד כשאמר לו הקב"ה בסנה לפרוש מאשתו ולהדבק בשכינה מיד היה באמת חי לעולם. כי עץ חיים היא השורש העיקרי כדאמרן אבל הוא לא כן עשה כדכתיב ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים והיינו שלא פירש מאשתו ולא דבק אז בשכינה שהיא עץ החיים ע"כ אפשר לומר דמשם נגזרה מיתה על משה הואיל ולא דבק אז בעץ החיים ואע"פי שאח"ך בקבלת התורה כבר פירש אז לא אהניא ליה בשכבר נגזרה גזירה על שפגם כביכול בשכינה שלא רצה להסתכל וירא מהביט ולידבק בה (שם):
כב
משה רצה למסור נפשו לכפר במיתתו על ישראל ועל דעת כן עלה לשמים אחר מעשה העגל והיינו דאמר אולי אכפרה בעד חטאתכם כי אולי עלייתי וסילוקי מעליכם יכפר על ישראל (פנים יפות פ' כי תשא):
כג
מחלוקת מגביה ומרים את האדם כי האדם עץ השדה והנה עץ המונח על הארץ אי אפשר לו להגביה כ"א ע"י שבאין עליו מים שוטפין ואז המים מרימין ונושאין את העץ והמחלוקת נקרא מים כמ"ש סבוני כמים כל היום הקיפו עלי יחד (ליקוטי מוהר"ן):
כד
מחלוקת בבריאת העולם נתיעץ הקב"ה בפמליא שלו לברוא האדם ומלאך מ"ט שהוא מצד החסד והרחמים הסכים לברוא אותו ועז"א ועזא"ל עם כת שלהם נשתתפו עמהם שהם כולם מצד הדין ולא הסכימו בבריאתו ודע שיוסף למטה היה כנגד מ"ט ברקיע וכתיב ביוסף והוא נער וכו' והאחים של יוסף היו למטה כנגד כת המלאכים שנשתתפו עם ע"ז וע"ז לומר אל יברא וזהו ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם שלא הסכימו בבריאה וזה המחלוקת שנכנס בניהם בשורש נשמתם כמו שחלקו בתחלה בריאת העולם (מדרש האיתמרי):
כה
ממון כל הנפשות תאיבים לממון ולא לממון בלבד מתאוים ואוהבים אותו אלא אפי' לאדם שיש לו הממון דרך ב"א למשוך אליו ולאהוב אותו מחמת שיש לו ממון כמו שאנו רואין בחוש וכמש"ה ואוהבי עשיר רבים וזה מחמת שהנפש באה ממקום עליון שהממון בא ומשתלשל ומתהוה משם כי בודאי התחלת המקום שמשתלשל משם הממון הוא בודאי בחי' קדושה ושפע קדוש ואח"ך נתגשם למטה בדרך ההשתלשלות ונתהווה ממון וע"כ הנפש תאיבה לממון מחמת שהנפש באה ממקום שהממון בא משם אך צריך ליזהר לבלי התאוות להממון כמבואר כבר כמה פעמים גודל גנות תאות ממון רק להתאוות ולאהוב המקום שהממון בא ומשתלשל משם כנ"ל ובבחי' זו רבי מכבד עשירים מחמת שיש להם ממון שהוא בא ממקום גבוה (ליקוטי מוהר"ן):
כו
ממון הטעם שהעכו"ם תאיבים לממון ישראל אע"פי שיש לגוי ממון הרבה תאיבים לדינר של ישראל כאילו לא ראו ממון מעולם וזה מחמת שהכסף וזהב שיש תחת ידם אין הגוונין עילאין המלובשין בכסף וזהב אין מאירין לא כשבאין לאיש הישראלי כי שם מקומם ונכללין זה בזה ומתנהרין אלו הגוונין כמ"ש ישראל אשר בך אתפאר ובשביל זה הגוים נקראים רשים כמו הוי זהיר ברשות כי הם רשים ועניים כי אין להם הנאה מממונם כאילו הם עניים ותאיבים לממון ישראל כי על ממונם של ישראל שורה הפאר והחן והכל תאיבים להסתכל על הפאר והחן אבל דע שתכף ומיד כשהגוי מקבל ממון מישראל תכף ומיד נתעלם החן והפאר בתוך הממון ובשביל זה הגויים בכל פעם תובעים ממון אחר מישראלי ושוכח הממון שכבר קיבל כי נתעלם החן כשבא ליד הגוי וזהו שאין מקרבין אלא בשעת הנייתן וזה בחי' חן בעיני ה' עיני ה' זה גוונין עילאין שהם בחי' כסף וזהב שם עיקר החן והפאר וע"י הצדקה שנותן מממונו נתקן כל ממונו. ונתגלה הגוונין ומאירין ונעשה כל ממונו בבחי' לי הכסף ולי הזהב בבחי' בגדי ישע מעיל צדקה יעטני (שם):
כז
ממון משל המורגל בפי ההמון וגם בחכמים לקרוא להממון דמים באמרם כמה פעמים חייב אדם ליתן את הדמים וכן הדמים מודיעים הענין הוא כי מצינו ראינו ג' מיני חלאים מתהוים לאדם מצד הדם הראשון תגבורת הדם כאשר יקרה בזמן האביב אשר תרופתו היא ההקזה להקל ממנו כובד וריבוי הדם הב' מחמת איכותו אם נתעפש לאיזה סיבה הדם גם זה רפואתו להקיזו ולהסיר ממנו הדם המעופש. השלשי כאשר נר' יציאת הדם מנחירים ברבוי עצום כ"כ עד שמתעלף מבלי יוכל להעמידו בשום מין תרופה גם בזה מצאו הרופאים תועלת מפורסם להקיז מוורדי הזרוע כי בזה הדם היוצא חוצה יכנסהו מן העגולה אל המרכז באופן שכל חלאי הדם יתרפאו ע"י הוצאת הדם:
וכנגד זה יקרה לאדם חלאים עצמיים בנפש הטהורה מחמת הממון אשר רפואתם הוצאת הממון לשמו ית' אם מחמת הרבוי והכמות שהוא מזיק גדול לו אל השלימות כמש"ה ובקרך וצאנך ירביון וכסף וזהב ירבה לך וכו' ורם לבבך ושכחת את ה' ומבלי ספק ינצל מסכנה זו אם ירוץ אל ההקזה לעשות צדקה מממונו כי בזה יורה היותו מכיר שאין העושר והנכסים שלו אלא הוא כאפוטרופוס לחלקם כפי רצונו ית' אל עניים ובלי ספק בהיות לו הבחנה זו ימלט נפשו מלחטא בהם. אם מצד איכותו בהיות הממון קנוי לאדם באורחות עקלקלות עושה עושר ולא במשפט הוא ממש עיפוש גמור שיכלה כליון חרוץ ויקוים בו בחצי ימיו יעזבנו וכו'. תקנתו הוא ההקזה להוציא הממון המעופש ממנו להשיב לאשר עשקו ממנו ולוותר משלו במצות הצדקה כי כאשר יראה בעין שכלו היותו מחויב לתת משלו לאחרים כ"ש שלא יוכל לקחת לעצמו משל זולתו אם מחמת יציאת הדם ונטילתו כגון מנחירי האף וכיוצא בזה רואה האדם שממונו מתפזר ויוצא ממנו בכמה מיני אופנים שונים אם מן החוץ כעין הטלת המסים וארנוניות ואם מצד עצמו שהוא ותרן ומפוזר ביותר גם זה יתוקן כשישתדל לעשות לו יציאה ממקום אחר מכוונת לשמו ית' והיא מתעב היציאה המקולקלת נמצא שיש כינוי לממון עם הדם ולפי"ז נקרא הממון דם (ספר סם חיים):
כח
מילה בזכות המילה זכו לג' דברים א' היא התורה זכו בזכות המילה כמשרז"ל שמשה למד ק"ו ומה פסח שהיא מצוה אחת כתיב וכל ערל לא יאכל בו ק"ו התורה וכל ישראל ערלים הרי שמצד היותם ערלים לא זכו לתורה וכארז"ל וכי ערלים שמעו קולו וכו' ב' לביאת הארץ זכו מצד המילה כי הוא אוירא המחכים זה"ש ונתתי לזרעך את ארץ מגוריך וסמיך ליה ואתה את בריתי תשמור ג' לביאת הגואל יזכו מצד המילה כענין שנ' לא יבא בך עוד ערל וטמא (הר' עיר גבורים פ' ויר'):
כט
מרגלים הטעם שהתפלל משה על יהושע וכלב התפלל על קברי האבות שינצל מעצת המרגלים הוא כמו שמצינו במשה בעצמו שאמר מי אנכי כי אלך אל פרעה כי היה צריך קדושה גדולה מאד להנצל מכח שהיה בפרעה וכן פירשו במה שאמר פרעה תנו לכם מופת שהסית את משה להטותו אליו וכן היא במרגלים מחמת כח שהיה בכנען היה קשה לכנוס להם שלא יטו אותם מחמת הכח שהיה בהם לכך התפלל משה על יהושע וכלב וכיון שנכנסו יהושע וכלב והכניסו הקדושה לא"י אותם הכנענים שלא היה בהם כח כ"כ קאה אותם הארץ ומתו וזהו ארץ אוכלת יושביה וזהו שמצינו בגמ' דשבת שרשב"י נתן עיניו בו ועשאו גל של עצמות דהיינו כיון שע"י ראות עיניו השרה עליו קדושה יתירה שלא היה יכול לסובלו ומת וזהו שהשיבו יהושע וכלב הארץ אשר עברנו בה טובה הארץ מאד מאד פירוש כיון שהיתה הקדושה גדולה מאד לכך לא היו יכולים לסבול (פנים יפות פ' שלח לך):
ל
מרגלים עברו על מצות עשה ועל מצות ל"ת במה שמיאנו לעלות לארץ עברו על מצות עשה כדכתיב בפר' דברים עלה רש וכו' ובמה שאמרו ניתנה ראש ונשובה מצרימה עברו על מצות לא תעשה (שם)
לא
מזוזה אז"ל דרשו שעשרת הדיברות הם בק"ש ודיבור לא תחמוד כנגד וכתבתם על מזוזות כי ע"י המזוזה נתבטל חמדת הממון כמארז"ל מלח ממון חסר והענין שמלח הוא בחי' ברית כמ"ש ברית מלח כי עיקר תאות הממון שנתמעט אינו אלא ע"י הברית בי בתיקון הברית מאיר לעצמו באור פני מלך חיים ושם שדי הנכתב במזוזה הוא בחי' ברית כמש"ה אני אל שדי פרה ורבה וזהו שארז"ל שאריכות ימים ע"י המזוזה כי סמיך לוכתבתם למען ירבו ימיכם כי ע"י אמונה משא ומתן בא אור החיים ובשביל זה קביעות המזוזה בשליש העליון של הפתח כי אחז"ל לעולם ישלש את מעותיו שליש בפרקמטיא ושליש העליון הוא השליש שבפרקמטיא כמאחז"ל טבין חמשין דעבדין ממאתן דלא עבדין ועיקר האמונה צריך להיות במשא ומתן כמ"ש נשאת ונתת באמונה נמצא שעיקר הממון ששם צריך אמונה הוא בשליש העליון שהוא בשליש שבפרקמטיא (ליקוטי מוהר"ן):
לב
מזוזה הצדקה נקרא מזוזה והטעם הוא דאיתא בתיקונים ע"פ על מזוזות ביתך שהוא ר"ת זז מות שע"י מצות המזוזה מגרש הקלי' והמות מביתו ומצינו כן בגמ' דהצדקה ג"כ מציל ממות בעו"הז במעשה דאונקלוס הגר שהיה ניצול ממות וכדכתיב וצדקה תציל ממות וגם קיומה הוא ליתן לעני העומד בחוץ על פתח הבית אצל המזוזה כדאיתא בריש שבת וא"כ נאה לכנות הצדקה ג"כ בכינוי מזוזה (בינת יששכר):
לג
משיח אף ששבע שמות יש לו כדחז"ל עיקר שמו הוא משיח והוא ר"ת מים שמן יין חלב המשקים שנמשלו בהם תורתינו הקדושה לרמוז לנו שהמשיח יהיה שלם במדע. כאשר ייעד הכתוב ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה וכו' ויהיה מורה ודאין וא"כ שפיר שם זה תפארת לו יותר מכל השמות (שם):
לד
מחשבה כאשר בא לאדם מחשבה זרה בתפלה או בלימוד ישבור המחשבה זרה וידבק עצמו בבורא ית"ש ובזה מתקן ניצוץ קדוש שיש במחשבה ההיא והוא משל לאדם שהיה מונה מעות והיה בנו בשביה ובא אצל אביו וא"ל יש לך מעות פדני משביה. (כתר שם טוב):
לה
מחשבה המחשבות לא נגלו כ"א לו לבדו יתברך אבל המלאכים אינם יודעים מחשבות לבב אדם. וכשהקב"ה בא לשלם שכר טוב לצדיק הוא בעצמו דן אותו למען יראה גם מחשבות טובות שלו וישלם לו שכרו מושלם גם עבור המחשבות משא"כ אם בא לשלם לרשע כרשעתו הוא יושב ומצרף אליו ב"ד של מעלה והם אינם יודעים ממחשבות הרשע בכדי להקל מעליו עונש המחשבות כי חפץ חסד הוא ית"ש (חוות יאיר חדש בשם נזר הקודש):
לו
מדרגות ג' מדרגות הם אשר בם תתעלה הנפש לשוב אל מחצב העליונה ומצידם הוא זוכה אל החיים הנצחיים א' הוא שצריך כל צדיק להחזיק בחכמה והיא לו למעוז בצרה שנאמר והחכמה תעוז לחכם לפי שזולת החכמה לא נתקיים בצדקו כענין שנ' פי צדיק יהגה חכמה וכתיב כי אם לבינה תקרא אז תבין יראת ה' ב' צריך כל צדיק להחזיק בתורת ה' והיא לו למעוז בצרה לפיכך נקראת התורה עוז שנ' ה' עוז לעמו יתן נ' צריך כל צדיק לדבק בדביקות גמור בהש"ית כענין שנ' ובו תדבקון ולשום בטחונו בו ולא יסור מנגד עיניו תמיד שנ' שויתי ה' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט וימין הקב"ה הוא לו למחסה ועוז ושלשתן מביאין אל האדם אל החיים החכמה שנ' והחכמה תחיה בעליה והתורה שנ' עץ חיים היא למחזיקים בה והתדבקות ב"ה שנאמר ואתם הדבקים בה' חיים כולכם היום וג' אלו עומדים לישראל בגלות שלא יכלו כי החכמה תמיד מצויה אצל ישראל כענין שנ' רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה והתורה שנ' ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם וכו' שהתורה נקראת זאת היא תמיד בגלותם והדביקות בה' ע"ד שנ' כי עליך הורגנו כל היום:
(הרב עיר גבורים פ' נח):
לז
מוקצה ג' מיני מוקצה הם א' מוקצה מחמת מיאוס ב' מוקצה מחמת חסרון כיס ג' מוקצה מחמת איסור רמז ליצ"הר שראוי להקציא אותו מצד ג' מיני מוקצה אלו א' מוקצה מחמת איסור היינו לפי שהוא אוסר את האדם במאסר שלו שלא יוכל להרים ידיו ורגליו בתורה ובמצות מוקצה מחמת חסרון כיס היינו לפי שמביא האדם לידי גתות הרוח וארז"ל סי' לגסות הרוח עניות מוקצה מחמת מיאוס היינו שהיצ"הר גורם שימאס האדם מוסר ה' כד"א כי את הדעת מאסת כי מאסו את תורת ה' או מחמת מיאוס היינו מי שרוחו גסה הרי הוא נמאס אלהים ואדם (שם פ' ויקרא):
לח
מתכת ד' מיני מתכות יש זהב וכסף נחושת עופרת והם שורש לכל מיני מתכות זהב רמז על התורה כי זהב אש לוהט ומעשים טובים שאין בו חלק לס"א כלל שהוא לשמה גמור כמו תפלין ציצית הוא כסף שהוא לבן ומלבין ישראל כשלג וכצמר והוא כולו סגולה כי מע"ט המה עושים לאדם סגולה מעלה מעלה. ומצות שיש בו כח נחש כגון פריה ורביה שיש בו חימוד יצרו אכילה ביו"ט ושבת וכהנה יתר מצות שיש לס"א חלק בו והם נקראים נחשת כי להנחש יש חלק בו אמנם התפילה שהיא עיקר עבודה שבלב היא הנק' עופרת כי עופרת יש לו כובד וכן יש להתפלל מכובד ראש וכבר אמרו כי עופרת טבעו עפר ואויר ולכן בקל יהתך ויהיה נמס באש כי האויר נפרד מעפר בקל כי טבע אויר למעלה וטבע עפר למטה וכן בתפלה צריך שיתן לבו למעלה באויר ועינו למטה בעפר כי יזכור כי רוח שהוא אויר ורוח ילך למעלה וגופו שהוא עפר ישוב אל האדמה וכשיתפלל כן אז יהיה תפלתו בהכנעה ובכובד ראש וכבר נודע כי כל הכורים לצרוף זהב וכסף שורשו עופרת כי הוא המסיר כל סיגים ובדילים ומזכזך הכל נקי ובהיר כשחקים והטעם היותו עפר יסודי וא"כ כל הסיגים נדבקים בו כי הכל היה מעפר והכל שב אל עפר וכן התפילה כל החטאים ופשעים בהרהור ובמעשה שיחטא אדם ויהיה פגמים וסיגים בנשמתו כשיתפלל בהכנעה בכובד ראש ויבקש מחילה אז יסורו כל הסיגים והכל נדבקים בו ואחר התפילה יהיה זך ונקי כי הכור צירף הכל ומצרף הנשמה כי בתפילה ובהכנעה כל הסיגים מצורפים ובפרט הגאוה והכעס בעומדו בהכנעה ושפלות התפילה מתמתקין כי היא המבטלת כל הגאוה והכעס בעומדו בהכנעה ויזכור במעמדו השפל וכמו שאמרו תמיד של שחר מכפר עוונות הלילה וכו' כמו כן התפילה בשחר ובערב מצרף כור כל העונות ופשעים. (יערות דבש ח"א):
לט
משה לא בא לא"י בשביל שקיבל גזעא בישא ע"ר משום שפרעה קטל ששית מישראל שנאמר וחמושים עלו בני ישראל ר"ל חמשה חלקים יצאו לכך קיבל משה ע"ר לתשלום דמשה סבר כל האמור בפרשת מלך מלך אסור בו ופרעה קטל מישראל חלק ששית לכך קיבל הע"ר ולפי"ז יש למשה תירוץ אך משום זה גופא לא יכול משה לבוא לארץ ישראל משום דאיתא בשל"ה דהקב"ה נתן לנו א"י ונטל מכנען משום דהקב"ה נקרא מלך וכל האמור בפרשת מלך מלך מותר בו א"כ גם פרעה שהיה מלך היה מותר להרוג בישראל ומשה לא יפה עשה שקיבל לתשלום את הע"ר לכן לא בא לא"י (מאמר מרדכי):
מ
משה היה כבעל לאשתו המושל בה ומוריד לה שפע כן משה בשם אלהים היה כבעל בעלה דמטרוניתא וזהו הטעם שצוה הקב"ה לפרוש מן האשה כי משה מלך ומושל ואיתא בכתנות אור דאין משיאין למלך אלא נשים הראוים לו מבית המלך ולא היתה צפורה ראויה למשה רק השם אלהים כביכול לו לאשה לכך נאמר פה אל פה אדבר בו אמרתי לו לפרוש מן האשה שנאמר ואתה פה עמוד עמדי (מאמר מרדכי):
מא
משה מה שמשה נעשה כבד פה וכבד לשון הוא בסיבת התורה דאם היה משה בעל דיבור אשר יכול לכלכל ולהטעים דבריו היו אומרים דהתורה אין אמריה נעימים מצד עצמה רק מצד שהיה ממליץ לדבריו לכן היו נעימים דבריה לכן היה כבד פה ואעפי"כ נעימים דבריה א"כ כל איש ישראל ישפוט בעין שכלו שהתורה מצידה היא נעימה. (כסף נבחר משם הר"ן):
מב
מיתה קודם חטא אד"הר. מיתה היתה אלא שהיה שהאדם היה נעלם לזמנו מן העו"הז שיעלה למעלה בגוף ונפש כמו חנוך ואליהו שמהגשמי נעשה הכל רוחני והיו חיים וקיימים למעלה לעולם וזו היתה נקראת מיתה אבל כשחטא אד"הר והביא היצ"הר מבית ומחוץ אז נגזר מיתה עליו כמו עכשיו להפרד הנשמה מן הגוף ולשלוט מלאך המות שהוא ס"מ הוא הנחש על הגוף הגשמי. (לב אריה פ' תרומה):
מג
מידות ג' מידות דהיינו הקנאה והתאוה והכבוד באו מסיבת אכילת עץ הדעת ט"ור קנאה הוא מש"ה כי יודע אלהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו וכו'. תאוה הוא מש"ה ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים כבוד הוא מש"ה והייתם כאלהים יודעי טוב ורע וזה גרם מיתת האדם ומאלו הג' מידות מסתעפים הג' עבירות חמורות ע"ז ג"ע ש"ד ש"ד מצד הקנאה ג"ע הוא מצד התאוה. ע"ז הוא מצד הכבוד ולעתיד לבא שיתוקן עון עץ הדעת ממילא יפסקו ענין הג' מידות אלו ולא יבואו לעבור אלו הג' עבירות החמורות ובשביל זה יהיה המקדש קיים לעד שהלא מה שנחרב הוא בשביל ג' עבירות או ממילא כשיתבטלו ג' עבירות אלו יהיה ב"המק קיים לעד בב"א (לחמי תודה):
מד
מנין מה שגזרה חכמתו ית' למנות את ישראל במדבר ולא בארץ ישראל משום דבהיותם בח"ל הוא מקום הקלי' וקי"ל דאין לחיצונים שליטה בדבר המדוד ובדבר המנוי לכך הוצרך לצוות לפקוד אותם בכל פעם אבל בבואם לא"י הוא מקום שאין הקלי' שולטים וא"כ הוי המנין שלא לצורך (כסף נבחר משם זרע בירך):
מה
מלקות הטעם שהוא ל"ט מכות ונכתב בתורה ארבעים ואתו רבנן ובצרי חדא הוא שהמלקות ל"ט כנגד ל"ט חייבי מיתה שבתורה י"ח נסקלין וי"א נשרפין וב' נהרגין וח' נחנקין סך הכל ל"ט וכנגד זה נלקה ל"ט מכות ועוד יש מיתה אחרת והוא הבא על הנכרית קנאין פוגעין בו רק כיון שאם בא לב"ד אין מורין כן ע"כ בצרי ליה חדא (תפאר' הגרשוני פ' כי תש'):
מו
מחשבה לפי מחשבתו של אדם כך יש עולמות למעלה ממנו העומדים עליו אם מחשבתו בקדושה ורוחני כך הם העולמות שלמעלה ממנו העומדים עליו ואם מחשבתו בטומאה כך הם העולמות וכפי המחשבה והעולמות כך עוברים בגשמי עופות טהורים וטמאים וה"ה שאר מיני ב"ח טמאים וטהורים עוברים לפניו (כתר שם טוב):
מז
מחשבה זרה שבאים לאדם באמצע תפלתו הם מסוד השבירה ורפ"ח נצוצין שצריך האדם לברר בכל יום ויום שיתקן אותם ולהעלותם ואין מחשבה זרה של יום זה דומה למ"ז של מחר והוא בחון למי שנותן לב ע"ז ופי' הבעש"ט איך יתקן מ"ז אם היא בהרהורי נשים יכוין להעלותם בשרשן שהוא חסד בסוד ואיש כי יקח את אחותו חסד הוא ומחשבת ע"ז פגם בת"ת ישראל ודי בזה. (שם)
מח
מחשבות כשמתגברים על האדם מחשבות רעות והרהורים והוא מתחזק ומתגבר עליהם ומנצח אותם יש להקב"ה תענוג גדול מזה והוא יקר מאד בעיני הש"ית כמשל שיש אצל המלכים לפעמים ביומא דפגרא הם מניחים כמה חיות שינצחו זע"ז והם עומדים ומסתכלים ויש להם תענוג גדול מהנצחון כמו כן המחשבות הם באים מבחי' החיות ומחשבות קדושות הם בחי' חיות טהורות ומחשבות רעות הם בחי' חיות טמאות ומניחים בכוונת מלמעלה שינצחו זה עם זה ויש להקב"ה תענוג גדול כשאדם מתגבר על החיות טמאות ומנצח אותם. הכלל הוא שא"א בשום אופן בעולם שיהיו שני מחשבות ביחד בפעם אחד ע"כ בקל יכולין לגרש מחשבות רעות רק בשב ואל תעשה דהיינו שלא לחשוב אותה המחשבה רק לחשוב איזה מחשבה אחרת בתורה או עבודה או אפי' משא ומתן כי אי אפשר שני מחשבות ביחד בשום אופן (ליקוטי מוהר"ן):
מט
מצוה כשעוסק במצוה הנקרא נר ובתורה הנקר' אור גורם אור גדול למקום ארבע אמות של הלכה שמקדש לעצמו וכאילו האור מלהטת סביבותיו כי ע"י נר מצוה ותורה אור מתגלה אור גדול ושפע מהקב"ה שהוא אלהות הנעלם מן העולם לשכינתיה דהיא אלהות השוכן בתחתונים וכן מן המחשבה על הדיבור וזהו יחוד קב"ה ושכינתיה (אור הגנוז):
נ
מצוה כשעושה מצוה ראוי שתגרום לו דביקות ויחוד לאור עליון שע"כ נקרא מצוה לשון צוות דגורם לאדם צוותא ויחוד לאור העליון והעבירה גורמת פירוד מדביקות עליון וע"כ נקרא עבירה לשון עבר לפניו מלפני הש"ית ומדביקותו וע"כ נק' התשובה תשובה פי' ששב הוא לעבודת ה' ודביקותו (שם):
נא
מצוה מי שהוא חכם לב יקח מצות פי' לקשר מעשה המצוה שעושה שנקרא מצוה תתאה ליחדא אל מצוה עליונה שהיא המחשבה וכוונה של המצוה וזהו שאנו אומרים על מצוה אחת אשר קידשנו במצותיו (כתר שם טוב):
נב
מצוה כל המצות שהאדם עושה בלא ממון היינו שאינו רוצה להפסיד ממון בשביל המצוה זה הבחי' נק' צדק אבל כשחביב כל כך המצוה עד שאין מרגיש בהפסד ממון זאת הבחי' נקרא אמונה כי עיקר אמונה הוא בממון כשמשבר תאות הממון (ליקוטי מוהר"ן):
נג
מצוה האדם ההולך לעשות מצוה הרגש ההליכה ותנועת איבריו והנענוע שמנענע גופו למעשה המצוה והבל היוצא מפיו כל זה בוקע באויר העולם להפריד הקליפות שבאויר כמשארז"ל שהאויר מלא כולו מזיקין ומטהר ומזכך האויר ונשאר פנוי בלי דבר מעכב שום תפלה העולה היא מלמטה ולשפע היורד מלמעלה וע"י כך נמצא העולם מלא כל טוב מרבוי השפע הבא מלמעלה כי רב הוא יען אין דבר באויר מעכבת מלירד וכ"ש וק"ו כשהמצוה נעשית ברבים ע"ד בבית אלהים נהלך ברגש שאז יהיה הרגש בפומבי שפועל בכפלי כפלים לפעולה הנז"ל לפי שמתרבה התנועה וההבל היוצא מפיהם ומטהר האויר ביתר שאת (אגדת אליהו):
נד
מצוה מצות עשה הן מצד חסד ומצות לא תעשה הן מצד הדין ולכן עשה דוחה לא תעשה יען שצריך שלעולם יתגברו החסדים. (שם):
נה
מצוה דע שכל מצוה ומצוה נעשה ממנה נר אחד וכשנסתלק האדם אם היא נשמה גדולה שהיא יקרה מאד בעיני הש"ית אזי נותנין לו נר להיות מחפש בגנזיא דמלכא שיחפש ויקח לו מה שירצה בגנזי המלך ית"ש וזהו תכלית כל תענוגי עו"הב ולחיפוש צריך נרות כמשחז"ל שחיפוש בנרות ולמדו מפסוק נר ה' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן והנרות נעשין מן המצות כמ"ש כי נר מצוה כנז"ל. ובאלו הנרות מחפשת הנשמה אחר הסתלקותה בגנזי דמלכא וזה מש"ה במתים חפשי כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות כי המצות הם נרות שעל ידם החיפוש כנ"ל אבל יש צדיק שממית עצמו בחייו וגם בעודו בחיים הוא מחפש בגנזי אביו (ליקוטי מוהר"ן ח"א דע"ג ע"א):
נו
מלח הוא רמז לג' דברים שהם תורה ועבודה וג"ח דהיינו צדקה הצדקה הוא ע"ד שארז"ל מלח ממון חסר. תורה כמאמרז"ל כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל:
עבודה שכן ניתנה כהונה לאהרן בברית מלח (הרב עיר גבורים) ולענ"ד נר' שאפשר שזהו הטעם שצריך לטבול פרוסת המוציא ג"פ במלח שכיון שהוא רוצה לאכול ואם ימשיך עצמו באכילה הוא סיבה שיתגרה עליו היצ"הר כמשרז"ל מלי כריסיה זיני בישי ויפתהו היצ"הר לעבור על ג' דברים שהעולם עומד לפיכך טובל הפרוסה במלח ג"פ רמז לאלו הג' ששלשתן נקראו מלח כדי שיזכור ולא ימשיך עצמו לאכילה ודוק:
נז
מיתה אמרו רז"ל שהמלאך המות זורק באדם ג' טיפין והם רמז לג' בחי' הכבוד והקנאה והתאוה שמוציאין את האדם מן העולם והם באים מן הרע של עץ הדעת שהיה בו ג' בחי' אלו ע"כ הוא מאכיל אותם את האדם קודם מותו וירמז בזה ביום אכלך ממנו מות תמות שביום המיתה מאכילין אותו ממנו ולכך נתקלל הנחש בג' אלו על גחונך תלך היא בחי' השפלות היפך הכבוד ועפר תאכל היפוך התאוה כמשחז"ל שבכל אכילתו טועם טעם עפר ואיבה אשית היפך הקנאה וז"ש חז"ל ויצו על האדם שצווהו על ג"ע וע"ז וש"ד שהם בחי' ג' אלו כי ע"ז היא בחי' הכבוד כמ"ש כל המתגאה כאילו עוע"ז ודוחק רגלי השכינה וג"ע היא בחי' התאוה וש"ד היא בחי' הקנאה והש"ית יצילנו מכולם כיר"א. (פנים יפות):
נח
מלאכים נקראו עומדים לפי שהם מזמן ברייתם תמיד הם במדרגה אחת ואין יכולים לקנות עצמם מעלה יתירה כיון שאין להם יצ"הר והצדיקים נקראו מהלכים. שמדי יום ויום הולכים ממדרגה למדרגה של מעלה מהם ע"י עוסקם בתורה והיינו פסידא דצדיק כשמת דכל זמן שהיה חי על תני האדמה היה מוסיף והולך יום יום וכשמת נעשה עומד שאינו יכול לעלות עוד מעלה מעלה יום יום (חוות יאיר חדש):
נט
מלאכים המלאכים ששלח יעקב לעשו הם המלאכים שבכו בשעת העקידה והטעם הוא דאיתא במ"ר שע"י הדמעות של המלאכים כהו עיניו של יצחק ואיתא ג"כ במ"ר למה כהו עיניו של יצחק כדי שיבא יעקב ליטול את הברכות. והשנאה שהיה לעשו עם יעקב היא על הברכות לפיכך שלח לו אלו המלאכים לפייסו לפי שהשנאה של עשו ליעקב בא מכח בכייתן נמצא עליהם מוטל לפייסו. (תפארת הגרשוני פ' וישלח):
ס
מנורה היה כנגד התורה בזה האופן המנורה ז' קנים כך פסוק ראשון של בראשית יש בו ז' תיבות. ויש י"א כפתורים כך פסוק ואלה שמות יש בו י"א תיבות גם יש ט' פרחי' כך פסוק ויקרא יש בו ט' תיבות גובה המנור' היה י"ח טפחי' כך פסוק במדבר יש י"ז תיבות לפי שהטפח י"ח לא היה שלם אצל המנורה ולכך נחסר תיבה אחת בפסוק ולא יש רק י"ז תיבות:
גם היה לה כ"ב גביעים כך בפסוק אלה הדברים יש בו כ"ב תיבות מנין הכל של הגביעים והכפתורים והקנים מ"ט לרמוז כי מ"ט יום עברו ויום הן' קבלו את התור' (ש' פ' בא מש' האר"י זלה"ה):
סא
משה הטעם שלא נכנס משה לא"י. הוא מפני מכירת יוסף כי משה היה משבט לוי. ולוי היה עיקר המכירה בינו ובין שמעון כמשרז"ל ושמעון כבר נפרע ממנו יוסף בעצמו כמש"ה ויקח מאתם את שמעון נשאר לוי לזה פרע משה רע"ה במה שלא נכנס לארץ (זכות הרבים דל"ח ע"ב משם הרב אשד הנחלים משם הקדמונים):
סב
משה הטעם שלא נכנס משה לאיי הוא דבמתן תורה נאמר והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ היינו שהיו מקבצים כל נצוצות הקדושה שבכל העמים. אבל כשחטאו בעגל ישראל נתנו כח בארץ העמים ואי אפשר להוציאם אלא ע"י גליות כדכתיב והיה ביום פקדי וכו' ואחז"ל שאילו היה משה מכניס ישראל לא"י לא היו ישראל יוצאים משם לעולם וכיון שהגלות הוא הכרח לקבץ הנדחים מד' כנפות הארץ בשביל זה לא נכנס לארץ (פנים יפות פ' ואתחנן):
סג
מי הוא כינוי לתשובה שלתשובה צריך ב' דברים האחד הוא לימוד התורה הנגלית כמשרז"ל אם רגיל לשנות פרק אחד ישנה ב' פרקים וזאת שנית צריך השב שיהיה שפל רוח ורוחו נשברה וכמש"ה זבחי אלהים רוח נשברה ולימוד התורה הנגלית מורה עליו המ' הפתוחה וכמארז"ל בשבת מאמר פתוח מאמר סתום ופירש"י מאמר פתוח הוא תורה הנגלית. ומאמר סתום הוא קבלה והיוד מורה על הענוה קטנה ונמוכה נקודה דלית מגרמא כלום ולזה התשובה מכונה בשם מי (מאמר אסתר דרוש א' מאמר י"ז):
סד
משיח מלך המשיח עתיד ליתן לאו"הע מצות סוכה ולולב והטעם שנותן להם אלו המצות יותר משאר מצות הוא שמלך המשיח בא לפרסם ולהודיע אלהותו ית' לכל העולם וזהו הכוונה הנרמזת כאן בענין לולב וסוכה כי לולב רומז להקב"ה כדחז"ל ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר דא קב"ה כפות תמרים דא קב"ה שהלולב רומז לעץ החיים עמודא דאמצעיתא והסוכה רומז לשכינה שהיא סוכת דוד הנופלת ובשביל זה נותן מלך המשיח לאו"הע שני מצות אלו דוקא כלומר להודיע להם ענין האלהות קב"ה ושכינתיה שהם רמוזים בלולב וסוכה כי אז ידעו כולם לקרא כולם בשם ה' (מדרש האיתמרי דע"ג ע"ג):
סה
מערת המכפלה שם קבורת האבות והוא מעבר לג"ע התחתון כי עובר לסוחר בגי' אורח לגן כי לסוחר חסר ו' כתיב ובגי' חצר לרמוז כי המערה כחצר לג"ע ולבן כיוין בחכמת המכשפות להעתיק את יעקב שלא יזכה להקבר במערת המכפלה אלא רצה להרוג אותו ולתקוע את אחיו ר"ל אדום וישמעאל שיזכו לעבור דרך מערת המכפלה לג"ע שהם נאחזים באברהם ויצחק ואם ח"ו לא היה נקבר יעקב במערת המכפלה שום אחד מישראל לא היה עובר דרך שם וכל האומות הנלוים עם אדום וישמעאל היו נכנסים ועוברים דרך שם (מדרש לפירושי' ח"ב דרוש י' משם הרב כנפי יונה וחסד לאברהם):
סו
ממון התורה חסה על ממונם של ישראל ולמה כך כי זה כלל גדול שכל דבר שאדם לובש או אוכל או משתמש בכלי הוא נהנה מהחיות שיש באותו דבר כי לולא אותו רוחניות לא היה שום קיום לאותו דבר ויש שם נצוצין קדישין השייכים לשורש נשמתו וכשהוא משתמש באותו דבר או אוכל אותו מאכל אפי' לצורך גופו הוא מתקן הנצוצין כי אח"ך עובד ה' בכח ההוא שבא לגופו מהלבוש או מאכל או שאר דברים ובזה הכח עובד להש"ית נמצא מתקנם לכך פעמים שיאבד ממנו הדבר ההוא שכשכלה לתקן כל הנצוצין שהיו באותו דבר השייכים לשורש נשמתו אז לוקח ממנו הש"ית אותו הכלי ונותן לאחר ששייכים הנצוצות הנשארים באותו הכלי לשורש של אחר שהוא משורש נשמתו:
לכך צריך האדם לחוס על כליו ועל כל דבר שיש לו היינו מצד הנצוצין שיש בכלי זה בכדי לחוס על הנצוצין הקדושים. (ליקוטי מוהר"ן). א"ה וא"ת כפי זה איך ציוה לנו הש"ית בתורתינו הקדושה מצות השבת אבידה אבל נר' לחלק דמצות השבת אבידה היא בדבר שלא עשו עדיין הבעלים יאוש ועיין ש"ע ח"מ סי' רס"ב דזה מורה שעדיין יש ניצצותיו וצריך לחזור לבעלים אבל כשעשה יאוש זה מורה שכבר הוא בירר כל ניצצותיו ועכשיו לקח ממנו הש"ית אותו כלי ונותנו לזה האחר המוצאו לתקן גם הוא וכדכתב הרב זלה"ה:
סז
מזיקין טעם שהשדים נשארו בלא גוף וכי הקצור קצרה יד ה' ח"ו מלבראות להם גוף ונשמה כאחד ברגע כמימריה רק הטעם הוא כדי להזהיר על שמירת שבת שכשיגיע סמוך לקבלת שבת ישליך כל עסקיו ומלאכתו מידו אף שהוא דבר חשוב. (בינת יששכר):
סח
מדרגות יש באנשים ד' מדרגות וד' מדרגות יש במאכל ת"ח היושב באהל של תורה ועובד עבודת ה' ומשמר עצמו מכל חטא ועון ראוי להתכנות בשם כהן שהוא כהן לאל עליון שומר תורה והמצות וכן כתיב ואתם תהיו לי ממלכת כהנים מחזיק ביד לומדי התורה ומתאבק בעפר רגליהם נתכנה בשם לוי ע"ש הפסוק וילוו עליך וישרתוך שהוא לשון חיבור כל המחובר לטהור טהור. דלא הא ודלא הא דאיהו גופא לאו צורבא מרבנן וגם לא רחים ומוקיר רבנן די לקראו ישראל דזה הוא שם כללי ואע"פי שחטא ישראל הוא. העולה על גביהם הוא איש מדע נבון לחש שכל רז לא אניס ליה ונהירין ליה שבילי דרקיע כרשב"י ע"ה ודומיו ראוי לכנותו בשם כ"הג שעומד בסוד ה' ובקי בשם המפורש ככ"הג. וד' מדרגות יש במאכל מה שאוכלים ד' מיני אנשים הללו נתעלו ונחלקו לפי מדרגתם לד' חלוקות דוגמת ארבע מדרגות שהיו בזמן הבית. מה שאוכל כ"הג שהוא אחד מבני עליה עושה מאכלו קודש ע"י כוונה נמרצת מה שמכוין בשעת אכילה וברכה שלפניו ושלאחריו משרה הקדושה על המאכל. הכהן הדיוט שאינו יודע לכוין במדות עליונות אבל ת"ח הוא בנגלה וכל מאכליו ע"פי הדין שלא יהיה בו נדנוד איסור בגוף המאכל הן מדברים שעל גופו כמו נטי' וברכה ולימוד תורה על השלחן עושה מאכלו תרומה שהוא ג"כ קודש רק מעט פחות שחסר ממנו הפנמיות הלוי שמתחבר ללומדי תורה שומע מהם כמה דינים בסעודה ובברכות הנהנין וכיוצא ומקיים מה ששומע נקרא מאכלו מעשר. העם הארץ שהוא ריק מכל די לקרא מאכלו חולין כלומר חולין הוא לך מעשות זאת (בינת יששכר):
סט
משא ומתן הוא בחי' שמנשאין ומרימין הדב' ונותנין ומשיגין אותו למקומו כי יש קדושות נפולות דהיינו נצוצות שנפלו וע"י משא ומתן מנשאין ומרימין אותן ונותנין אותם למקומם. וזהו משא ומתן ועיקר בירור הנצוצות מן הקליפה הוא ע"י אמונה כי דרך האמונה לשכון תמיד אצל אלו הקדושות הנפולות כמש"ה זאת ירושלים בתוך הגוים שמתיה וסביבותיה ארצות ירושלים היא קריה נאמנה בחי' אמונה כי היא בניהם תמיד וע"כ אלו הנצוצות שנפלו הם נדבקים ונאחזים סביבות האמונה והוא מעלה אותם משם וע"כ צריך לעשות משא ומתן באמונה שע"י האמונה מעלין הנצוצות שזה עיקר בחי' מ"ומ להעלות הנצוצות (ליקוטי מוהר"ן):
ע
משא ומתן כל העושה משא ומתן באמונה מקיים מצוה עשה ואהבת שהיא שורש לכל מ"ע כמ"ש בתיקונים על פסוק ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי מפקודין דעשה וכיצד מקיימין מצות ואהבת ע"י מ"ומ באמונה דאיתא בגמ' על פסוק ואהבת שיראה שיתאהב שם שמים על ידך כיצד אדם קרא ושנה ושימש ת"ח ועסקו בנחת עם הבריות ומשאו ומתנו באמונה מה הבריות אומרים אשרי מי שלמד תורה וכו' נמצא ש"ש מתאהב על ידו ומקיים מצות ואהבת שהוא שורש כל המצות:
גם במשא ומתן באמונה בא למדרגה שלמעלה מהזמן כדאיתא בגמ' במסקנא ועליו הכתוב אומר ישראל אשר בך אתפאר וישראל הוא במחשבה ומחשבה היא למעלה מהזמן וגם ע"י משא ומתן באמונה יכול להתפלל בשכל צח כי תפלה הוא ג"כ למעלה מהזמן כי הוא דבר העומד ברומו של עולם. גם מחמת שבא לאהבה מכח זה בא לגדלות המוחין ויכול להתפלל בשכל צח (שם):
עא
מדרגות ג' מדרגות הם הולך עומד יורד הצדיקים נקראים הולך שהולך ממדרגה למדרגה בנונים נקראים עומד כמו שאמרו בינונים תלוים ועומדים רשע נקרא יורד שמוריד הנשמה כל שעה ושעה עמוק יותר (בית אהרן ד' ד' ע"א):
עב
מרכבה האבות הן הנה המרכבה לשכינה והם לא היו רק שלשה אבל דוד הוא רגל ד' כמ"ש רגלי עמדה במישור ולכן יש לנו ג' רגלים פסח שבועות סוכות נגד ג' אבות וש"ע רגל בפ"ע נגד דוד אך צריך לדעת וכי מימי אבותינו עד זמן דוד היה המרכבה מחוסר רגל ד' אך הענין הוא דבאמת היה כוונת הב"יתש שיצא מיצחק יעקב ודוד כדי שיהיה המרכבה שלימה אך באותה שעה שהגביה הקב"ה לאברהם ושרה למעלה מן המזל שמצד המזל לא היו ראוים להיות להם בנים והיה נגזר עליהם להוליד בנים ולצאת מהם עם הקדוש ישראל נתרבה המקטרג מאד ובפרט ביום הגמל את יצחק שלא היו שם עניים ולא הקריב קרבן כידוע עד שגזר הקב"ה על אברהם נסיון של עקידת יצחק בנו וע"י ששניהם זריזים בדבר ועשו הכל באהבה ובשמחה גמורה והקב"ה חישב להם כמו שנעשה בהם מצותו. וכשראה השטן שנתהפכה כוונתו הרעה אל טובה ואדרבא נעקדו הדינין תחת אברהם שהוא חסד עי"ז התאספו השטן כלל הדינין תקיפין וכל המקטרגים וקטרגו עליו למה לא מסר נפשו עבור סדום כמו משה שאמר מחיני נא מספרך ואו נמסר נפשו עליהם היה אפשר שהיו נצולים בזכותו ואינו מן הראוי לעשות לו נסים האלו ועלה הקטרוג עד שהתרצו לו שיהיה לו חלק בזרעו של יצחק ונתחלף עשו תמורת דוד והיה יעקב ועשו ב' שעירים א' לה' וא' לעזאזל ויעקב היה כולו לה' ועשו היה כולו לשטן ולולי זאת לא היה יצחק ניצול מן גזרת העקידה והיה העולם לתוהו ובהו וע"י לידת עשו ניצול יצחק ונתקיים העולם וזהו הטעם שזכה עשו למלכות ולבגדי השרת החמודות הבאים מאד"הר הנעשים בג"ע כאשר שאותו רשע נתחלף תחת דוד כי כל אלה היו ראוים לדוד וזהו הטעם שאותו רשע היה מקיים כיבוד אב מה שלא קיים שום אדם ולא היה מקיים כיבוד אם כאשר שעל ידו היה ניצול אביו והיה הוא חלקו של עשו וזהו ג"כ הטעם שיצחק אהב את עשו וקשה על צדיק שכמותו איך אהב אותו רשע ומתרץ הפסוק כי ציד בפיו ר"ל כי עשו ניצוד בפיו של השטן ולא היה בוחר ברע מצד בחירתו אלא ניצוד קודם ביאתו לעולם בפיו של היצ"הר ועי"ז היה טמא ומזוהם מרחם אמו ובאמת היה זה תיקון העולם ומש"ה אהב אותו והיה רוצה לתקנו אך בכל זה היה מוטל על האבות למלאת המרכבה ובפרט על יעקב כי מה ראית שיעקב יהיה נולד ודוד יהיה נדחה לכן היה מוטל על יעקב לתקן המרכבה והיה יוסף במקום דוד כמו שיש משיח בן יוסף משיח בן דוד וזהו הטעם שהתנהג יוסף מנעוריו עד יום מותו במלכות באשר שהיה תמורת דוד והיה לו נאה המלוכה (בית אהרן ד' ל"ד ע"ב וע"ג):
עג
מילה הטעם שלא צוה הקב"ה לאברהם אע"ה מצות המילה עודנו באיבו ועיכב אותו עד היותו בן צ"ט שנה:
הוא לפי שידוע כי טעם כריתת המילה הוא כדי להכניע היצ"הר וידוע שבחו של אברהם בגמ' עפרא לפומיה דאיוב דאמר ברית כרתי לעיני וכו' דלאו דידיה לא היה מסתכל אבל בדידיה מסתכל ובאברהם כתיב הנה נא ידעתי וכו' אפי' בדידיה לא מסתכל:
נמצא דגדול שבחו של אע"ה והקב"ה רצה לפרסומי בעולם לזה עיכב מצות המילה דאם היה מל את עצמו בימי בחרותו. היו אומרים או"הע כי מחמת המילה והסרת הערלה הכניע את יצרו אמנם עתה כ"ע יעידון יגידון כי מה שפעל המילה פעל הוא בעצמו עודנו משוך בערלה. (זכות הרבים דמ"ה ע"ג):
עד
מאכל כל מאכל ומשתה יש בהם חיות המחיה את האדם כמו שתיקנו בברכה אחרונה להחיות בהם נפש כל חי לכך לא נזכר במעשה בראשית אלא פרי המאכל את האדם וכולם יונקים מעץ החיים אשר בגן ה' ולא הוצרך אד"הר למלבוש עד אשר חטא ונגזר עליו מיתה וע"כ צותה תורה שלא להוציא מעות מעשר עני אלא במאכל ומשתה שלא להורידם מבחי' חי דהיינו מפירות שהיו לבחי' מת דהיינו מלבוש (פנים יפו' פ' כי תב'):
עה
משה הוסיף יום אחד מדעתו הענין הוא שעלה בדעת הקב"ה ליתן להם התורה ביום הששי לימי בראשית לפי שיום הששי הוא סוד יסוד והיא נקודת ציון והוא בסוד הברית כידוע והתורה היא היסוד שנקראת ציון והיא הברית אבל משרע"ה היה רעיא מהימנא אוהב ישראל ידע והביט שעתידין ישראל לחטוא וח"ו יוחזר העולם לתוהו ובהו כמו שהתנה הקב"ה במעשה בראשית לכן הוסיף יום אחד מדעתו שתנתן התורה ביום השבת שהוא מדת מלכות והוא ג"כ בסוד יסוד ובסוד מלכות והאם מרחפת על הבנים בכל עת שלא יהרס יסוד העולם ואף שהם חוטאים ונטרדים ממקום למקום ואזלין בגלות היא משמרת אותם ותקם בעוד לילה היא הגלות ותתן טרף לביתה ודע שמדת מלכו' בזמן הגלות נקראת לילה ויסוד נקרא יום וצריכים לחבר מדת יום עם מדת לילה ולפי שהיה יודע משה שיהיו ישראל מוכרחין להיות בגלות וכמ"ש וקם העם הזה וזנה וכו' וידע שבית ישראל צריכין שימור בגלות לכן הוסיף יום אחד בכדי שיקבלו התורה ביום השבת שהיא מדת מלכות והוא ששי לחדש מדת יסוד וחיבר מדת יום עם מדת לילה בכדי שתהיה לישראל שמירה מעולה בגלות: