וילקט יוסף· רבי יוסף פינצי
מערכת יוד
א
יראה ג' מיני יראה יש יראה מפני העונש והיסורין. יראת המקום שמוראו וגודלו ואימתו מוטלת עליו והיינו יראה מחמת הבושה בוש מלעבור על דברי מלך גדול רב ושליט כזה. יראה המעולה שבכולם שאין למעלה הימנה למדחל למריה בגין דאיהו רב ושליט עיקרא ושרשא דכל עלמין שהוא שורש כל השרשים ואם יחטא הרי נפסק משרשו זהו יראת הדביקות שרוצה להיות דבוק בו ומתיירא פן יפול למטה ויפסוק דביקותו שזה אינו פוסק רגע ואינו שוכח וזהו יראה שיש בו תשוקה ואהבה יתירה ויראה כזו כוללת אהבה שמתוך שהוא מתיירא שלא יופסק משרשו מכלל שהוא אהוב להיות לו דביקות ושורש שם במקום גבוה כזה וירא שמים כזה חושק מאד שיבואו עליו יסורין על עונותיו כדי שישאר זך ונקי ויוכל להיות דבוק למקום וזהו דחילו הרמוז ביוד של הוי"ה ב"ה ולכן מצינו בתנאים הקדושים שהיו מקבלים עליהם יסורין באהבה ואמרו בואו אחי וכו' וזהו התשובה המעולה שבתשובה והייראים ההם אף שלא היה בידם חטא ואשמה קבלו עליהם יסורין לטובת ישראל (אהבת ציון):
ב
ישועה הישועות אינם באים לישראל אלא ממדתו של יצחק שאם לא תסכים מד"הד עם מד"הר בטוב ההוא והישועה המזומנת לבא על ישראל יתעכבו מצד מד"הד עד שמסכים מדתו של יצחק שהוא מד"הד. (כתם פז):
ג
ירבעם בן נבט כשהיה קטן ולא היה בו חטא אמר הקב"ה למלאך המות להביאו אליו מיד באו מ"הש ואמרו ה' אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ ר"ל מה שהוא שמך דהיינו התורה הוא אדיר בה והוא צדיק ובזכותו יבא לנו שפע אמר הקב"ה מאחר שרצונם שלא ימות אניחנו וכשחטא ועשה ב' עגלים והחטיא את ישראל אמר הקב"ה למלאכים כל שפע שנתן לכם בראשונה נהפך לזוהמא טוב היה יותר אם היה מת כשהיה נער והיה מלאך מ"ט לומד עמו מיד הצדיקו את הקב"ה ואמרו צדיק אתה ה' ש"מ תלת ש"מ צדיק בזכותו בא שפע למלאכים וש"מ כשחטא נהפך לזוהמא וש"מ נער שמת מ"ט לומד עמו. (ספר חסד שמואל):
ד
יין יש בו ד' דברים האחד הוא המזון שזן את האדם הב' השמחה שמשמח השותהו כמאז"ל על פסוק ויין ישמח לבב אנוש שהיין מלבד שמסעד סעיד ג"כ משמח הג' שהוא מבושם מריח טוב והד' שמשכר את האדם והשכרות הוא מין תענוג ולזה תמצא במין השכרות הגם שמתעבת את האדם הם מתאוים לה וכנגד ד' דברים אלו אשר ביין הם בתורה פרד"ס הפשט הוא כנגד הנאת המאכל שסועד שיש כיוצא בו ביין. הדרש הוא כנגד השמחה כמשרז"ל דברי הגדה מושכין את הלב ומשמחין אותו הרמז הוא כנגד הריח שאינו גוף אלא היולי ונרמז שם כך הוא הריח הטוב הסוד הוא כנגד השכרות והוא שצריך להתפשט חומרותו ולא יהיה סמוך בכל האופנים החומריים כי מרוב התלהובתו בתורה עד אשר תשמט נפשו ממנו ולא ידע מה לעשות והנפש מצד עצמה מיושבת בעצמה בדרך אשר היא חושבת בו וענין זה ימצא בנכנסין בעומק בתורה. (ראשון לציון פי' על שיר השירים):
ה
ישראל בשגם הם חוטאים אינן נידונין כי אם או בעו"הז או בגהינם אבל האומות עוע"ז נידונין בין בעו"הז בין בעו"הב וזהו רמז עגלה ערופה בת שנתה דהיינו שבזמן שישראל שנמשלו לעגלה פונים אל השם עורף ולא פנים נידונין שנה אחת כי משפט הרשעים בגהינם י"ב חדש וזהו בת שנתה אבל פרה אדומה דהיינו האומות עע"ז בת שתי שנים שנידונין בעולם הזה ובעו"הב (הרב עיר גבורים פ' יתרו):
ו
ישראל בזמן שישראל חוטאים אז נמשלו למים ע"ד פחז כמים ונידונין בגלות הנמשל כמים לפיכך מתכפרין בתורה הנמשלה כמים ובתפלה ע"ד שפכי כמים לבך ובצדקה ע"ד שלח לחמך על פני המים ולפיכך מתנחמין לעתיד במים. שנאמר ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים (שם פ' נח):
ז
ישראל כשאנו עושים רצונו של מקום אז מעביר אותנו באחד מכתרין ומכנה אותנו בשם אלהים לפי שהוא בכבודו ויקרו מתלבש בהוד מלכותו ונק' בשם הוי"ה שהוא רחמים ואותנו לובש בשם אלהים אבל אם אין אנו עושין רצונו אז אנו מהפכין מד"הר למד"הד והוא בכבודו נקרא אלהים ואין לנו רשות להשתמש בשרביטו של מלך (שער המלך בדרושי יו"הכ דרוש ו'):
ח
ישראל שירה ושם הוי"ה עולה בגי' ישראל נמצא שבשם ישראל רמוז בו שירה ושם הוי"ה ב"ה וזה גרם לישראל שיאמרו שירה קודם מלאכי השרת כדאיתא בילקוט שאמר הקב"ה למ"ה המתינו עד שיאמרו ישראל שירה תחלה (זכות הרבים ד' ל"ב ע"ב):
ט
ישראל נקראים בנים ועבדים כי מצד נשמתינו שהיא חלק אלוה ממעל אנו נקראים בנים ומצד אשר קנה אותנו לעבדים בהוציאנו ממצרים אנו נקראים עבדים (פנים יפות פ' האזינו):
י
ישראל בשעת גדולתם נקראים ישראל ובעת ירידתם נקראים עם (שער המלך ח"ב שער ד' פרק ז'):
יא
ירח ענין מיעוט הירח י"ל שרצה הקב"ה בזה שבזה יהיה רמז לצדיקים ע"ד שאו מרום עיניכם ושיתבוננו כמו שגלגל השמש רם מגלגל הירח כן ירמוז שיש שמש ומגן ה' צבאות רם מכל העולם וכמו שהירח מקבלת אורה מאור השמש כן הצדיקים וכל העולם מקבלים מאור השמש ומגן ה' צבאות וכן הצדיק כשהוא משעבד לבו לאביו שבשמים ומתקרב לה' צבאות אזי מאיר משא"כ כשמתרחק וז"ש צדיקים יקראו על שמך וגם יש בזה רמז לבעל תשובה לרמוז דאף אם לא נשאר לו שום אור עדיין יכול להתחדש ולהאיר (אור הגנוז):
יב
יחוד קב"ה הכוונה להביא הת"ת למלכות שיתפאר הקב"ה עם המלכות דהיינו המדרגה התחתונה עולם הדיבור וזאת המדרגה מחיה את כל העולמות כמש"ה בדבר ה' שמים נעשו ונאמר ואתה מחיה את כולם והדיבור של הקב"ה הוא תמיד מחיה את כל העולמות וכשאדם עושה מצוה קב"ה מתפאר במלכות דהיינו הדיבור שהוא בתוך כל העולמות ואז מביא האדם המ' אל הקב"ה דהיינו שהקב"ה מתפאר עם עולם הדיבור וזהו יחוד קב"ה שיתפאר הקב"ה ב"מ שהוא בתוך העולמות ויתגלה מלכותו דהיינו שיכירו הכל שהוא מלך בעולמות וזהו תענוג גדול להקב"ה ומדת המלכות היא מצדינו ובידינו דהיינו שאנו מכירים גדולת מלכותו ואז הוא נשלם במדת מלכותו כי אין מלך בלא עם שמחמת העם נתגלה המ' ויש להקב"ה תענוג גדול מזה (כתר שם טוב):
יג
יו"ט סגולה להנצל מגדלות לכבד את הימים טובים ולקבל יו"ט בשמחה ובהרחבת הלב כפי יכולתו כי מרע"ה ע"י שהיה עניו מאד מכל האדם זכה למ"ט שערי בינה ויו"ט הוא מוחין דאימא שהוא בינה וע"כ כשמקבל את היו"ט שהוא בינה זוכה לענוה כי יו"ט בגי' ס"ג שהוא היפך גס הרוח כי יו"ט מבטל הגדלות כי טבע הקטנות שיתבטל לגבי גדלות (ליקוטי מוהר"ן):
יד
ישראל הקב"ה דן את ישראל ביום והאומות בלילה והוא מטעם דביום הנשמה היא למטה ובלילה הנשמה עולה למעלה וא"כ לגבי האומות הקב"ה יודע בודאי שיצאו חייבין וא"כ מוכרח הקב"ה לדונם בלילה בשעה שנשמתם עולה למעלה ויכול לחייבה בב"ד של מעלה מטעם דאין חבין לאדם אלא בפניו משא"כ לגבי ישראל הוא להיפך שהקב"ה יודע שיוצאין זכאין ולכך דנם ביום שזכין לאדם שלא בפניו ולחייבם אי אפשר כי אין חבין לאדם אלא בפניו (צפנת פענח חדש):
טו
ישראל בגופו של אדם הישראלי חקוק שם שדי דהיינו החוטם היא שין הזרוע כשהוא כפול הוא צורת ד' והמילה היא היוד והאו"הע שאין להם פריעה שהיא צורת היוד נמצא חקוק בגופם ש"ד (מדרש האיתמרי):
טז
יצ"הר בא לאדם מכח הערלה שהיה בו קודם שנימול:
ומי שנולד מהול אין לו יצ"הר. (צפנת פענח חדש משם מוהרש"א):
יז
יעקב נתן נפשו על הבכורה כדי לזכות לחג הקדוש של שמיני עצרת שלו משפט הבכורה וז"ש מכרה כיום את בכורתך לי ר"ל כיום ש"ע שהגם שהוא הח' הוא הבכור במעלתו כן אנכי אם שיצאתי באחרונה אהיה הבכור ויבז עשו את הבכורה כי אמר ש"ע פרים שלו קודמים. (מדרש לפירוש'):
יח
יעקב השתחוה לעשו ז"פ כי הנה בית יעקב אש ובכל פעם שהשתחוה לו הוריד האש על ראש עשו שהוא תרמו"ס סר מות ס"מ רה"ב שהם מות וכאשר השתחוה ז"פ בזה שלקו ז"פ וז"ס והיה בית יעקב לאש וגו' ועי"ז הבית עשו לקש בהיפוך אתוון שלק כי שלקו יעקב וביטל ז' רישין דיליה ומש"ה ובית יוסף להבה שאין כח ליעקב לבדו לבטל את שור וחמור אם לא כשיוסף עמו שאז יעקב יוסף בגי' של"ח ומבטלים את שחל דקל"י ס"מ ורהב בחושבן שח"ל. (מדרש לפירושים):
יט
יעקב ועשו יש להקשות מאחר שיעקב הוא הבכור באמת למה עשה ה' ככה שנולד עשו בראשונה עד שהוצרך יעקב לקנות הבכורה ומסר נפשו עליה ועוד איך יעקב שהוא רובו חסד נולד מן יצחק שהוא דין ומהיכן בא לגבורות שיולידו את החסדים ואמנם הענין הוא שכיון שאברהם הוליד את יצחק ויש בבן כח האב הרי שיש ביצחק כח מן אברהם אביו ומן אותה הבחי' וכוחו של אברהם הנתון בתוך יצחק ממנו דוקא נולד יעקב באופן שעיקר של יעקב הוא רק הכח הזה של אברהם רק בדבר הזה נמצא בו שמץ מן בחי' אביו ממה שנולד מכחו ונמשך ממוח שלו ויצחק הוא כמו מעבר בעלמא ובחי' אמצעי בין אברהם ויעקב במה שע"י יצא לאויר העולם ומעתה לק"מ כי לכן נולד עשו בראשונה כי כן ראוי שיצא תחלה מי שהוא בחי' אביו עצמו קודם אל מי שאינו רק מבחי' התערובות שיש באביו ולכן אף שעשו יצא בראשונה מ"מ ליעקב משפט הבכורה והיינו מטעם האמור כי כיון שעיקרו של יעקב הוא מבחי' אברהם אבי יצחק ממילא הוא בכור לעשו שהוא מבחי' יצחק בן אברהם ודוק היטב (שם):
כ
יעקב כשהוא מלא בוא"ו הוא רחמים שעולה קפ"ח פקח עיניך וראה אבל כשהוא חסר והוא מנין קפ"ב הוא מד"הד שהוא למנין אל קנ"א וזהו וירד מיעקב שירד מיעקב שיפחת מיעקב אות ו' ולכן אמר וירד כלומר ו' ירד א"כ הוא אל קנא ואז והאביד שריד מעיר שיעשה נקמה בגוים (ש' שמואל):
כא
יעקב ישראל הפרש שבין יעקב לישראל הוא מנין שנ"ט שהם אותיות שט"ן כי יעקב הוא קפ"ב וישראל הוא תקמ"א א"כ הפרש שביניהם הוא מנין שטן שע"י קטרוג שטן נעשה מישראל יעקב כי יעקב לשון שפלות וישראל לשון גדולה והשטן מקטרג להיות מישראל יעקב ולכן בשעה שנצח יעקב את השטן אמר השטן אל יעקב לא יעקב יאמר עוד שמך כ"א ישראל יהיה שמך שלא היה לשטן שליטה ביעקב לכן קראו ישראל. (ש' שמואל):
כב
יעקב נקרא ביוד והיה לו לקרא עקב שאחז בעקב עשו אלא משום שעקב תיבות יש ביוד הדברות א"כ היוד רומז שבני יעקב יקבלו י' הדברות שבו עקב תיבות ועוד משום כי אותיות ראשונות של אברהם יצחק יעקב המה אי"י שהוא במספר אהיה ולכן נקרא יעקב ביוד להשלים שם אהיה (שם):
כג
יעקב ראה בחלום סולם שהוא בנין ב"המק ר"ל שלא יירא מעשו כי ברכת עשו הוא על חרבך תחיה ובב"המק כתיב לא תניף עליהם ברזל (ילקוט דוד משם כלי יקר):
כד
יעקב טעם שנשא יעקב שתי אחיות הוא דקשה בלשון הפסוק ואשה אל אחותה לא תקח לצרור וכו' בחייה ולמה בשאר עריות נאסרה אפי' לאחר מיתה ואיסור אשה אל אחותה הוא דוקא בחייה אלא טעם איסור שתי אחיות לפי שהם בני אב ואם אחד ויבאו להתקנאות וא"כ זהו דוקא בחייה וממילא רחל ולאה שהיו אהובות ביותר שהרי מסרה הסימנים א"כ מותר:
(שם בשם הרמב"ן בפ' אחרי מות):
כה
יצחק לא רצה יצחק לישא אשה בילדותו כי אילו היה עשו יוצא בילדותו לא היו יכולין בני יעקב להתקיים תחת יד עשו בגלות מחמת חיזוק טבעו ועכשיו נתחלש קצת. (שם בשם רבינו בחיי):
כו
יצחק מה שאהב יצחק את עשו כדי שיקנא יעקב בעשו ולא יהיה שלום עמו ולא ילמד ממעשיו הרעים. (שם בשם שפתי כהן):
כז
יצחק הוצרך להתפלל על רבקה מפני שהיה אסור בשפחה ולא כן אברהם שהיה מותר בשפחה ע"כ לא התפלל על שרה (שם בשם מפרשים):
כח
יצחק למה לא נשתנה שם יצחק כמו אברהם ויעקב הוא מפני שיצחק נתן הקב"ה לו שם זה משא"כ באברהם ויעקב אביהם ואמם נתנו להם שם זה לכך נשתנה (שם בשם רבינו בחיי):
כט
יצחק הוצרך להמתין מ' שנה עד קחתו את רבקה שכן מ' שנה המתינו ישראל לקבל תורה שבע"פ שהרי בתחלת מ' שנה קבלו תורה שבכתב ולסוף מ' הואיל משה באר היטב שהוא תשבע"פ ולכן פתחה תושבע"פ במ"ם מאימתי וסיים במ"ם שלום (שם בשם מ"ע):
ל
יצחק צפה ברוה"ק שבני יעקב יחטאו וירשו גהינם וכשראה שילכו בגלות עשו שמח וזה ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו ר"ל צידה של גהינם נתן בפיו של עשו וישראל יכופרו מן עונותיהן ע"י גלות עשו שמכפר עון. (שם בשם שערי אורה):
לא
יצחק ג' טעמים למה כהו עיני יצחק א' כדי שיקבל יעקב הברכות ב' ע"י שהסתכל בעקידה בשכינה וכתיב כי לא יראני האדם וחי וסומא חשוב כמת. ג' על שנטל שוחד מעשו (שם בשם מפרשים):
לב
יצחק בדעת יצחק היה שיבורך יעקב בברכות עו"הב. ועשו בעו"הז כמו שהיתה הפשרה בבטן אמם ח"ש ויקח ברכתיך הראויה לך בעו"הז אבל באמת טעה יצחק בזה כי עו"הב תלוי בעו"הז כי מי שאין טורח בע"ש מה יאכל בשבת ובאמת למה לא גילה הקב"ה שגם ליעקב יתן לו ברכות עו"הז בלי רמאות אלא הענין הוא דכתיב ותגזר אומר ויקם לך בצדיקים והנה אם יצחק בירך אותו בעו"הז אף אם חטא יעקב היה ראוי שיתקיים מכח ותגזר אומר ממילא לא היה גלות לישראל מארצם ולא נתכפר עונם אם לא ע"י גהינם לכך נתנם ברמאות שאם לא יזכו לא יתקיימו הברכות ויכופר עונם בשעבוד מלכיות ויהיה להם חלק עו"הב במילואה (שם בשם חן טוב):
לג
יצחק הטעם שלאברהם ויעקב היה שינוי בשמותם משא"כ ביצחק שלא נשתנה שמו הוא שבהיות שהוספת האות בשם בא להורות על תוספת מעלה גדולה וגבורה וכיון שיצחק הוא דין לא שינה שמו ולא הוסיף בו אות לרמוז שהקב"ה מטה כלפי חסד לעזור ולסיוע העולם שנברא בחסד ולכן הוסיף בשם אברהם ויעקב שהם חסד ולא הוסיף אות בדין בפחד יצחק כדי שלא להוסיף כח הדין. ועי"ל שידוע שיצחק הוא מן הששה שנקראו בשמותם קודם שנולדו והוא אות וראיה שהקב"ה יודע סוף כל האדם והראיה שקרא שמותם מקודם וידוע שבשמות רמוזים מעשיו של אדם וא"כ אם היה משנה שם יצחק ששמו עדות על ידיעתו יתברך יראה ח"ו שסותר הראשונות ולכן בהכרח גמור שאין שום צד לשנות את שמו. (מנחת אליהו דמ"ו ע"ב):
לד
יצחק היה בסופו עני עד דכדוכה של עניות כמ"ש הראב"ע בפ' תולדות והטעם הוא שבהיות שמד"הד בעו"הז מתגרה בישראל והם דחופים ומטורפים אמנם בביאת הגואל בב"א יעלו מעלה מעלה ויתגברו על הדין ולכן לרמוז לזה העני הקב"ה ליצחק שהוא דין בסוף ימיו לרמוז שבסוף הדין לא ישלוט בישראל ויתגברו ויהיו מתנהגים בחסד וברחמים בלבד ולא ישלוט עליהם דין כלל וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי ויהיה עונה אמן בע"כ והדין יתהפך עליהם לרחמים שכן בסופו נהנה יצחק מיעקב והאכילו וברכו יצחק ויצא עשו בפחי נפש (מדר' האיתמרי דע"ד ע"ב)
לה
יעקב היה בהיפוך כל הצדיקים שבחייהם אינם יודעים עתידות רק בשעת מיתתן מתנבאין כמו יצחק והלל ורבי וביעקב נסתמה ממנו הנבואה בעת מיתתו ומקודם היה הכל גלוי לפניו (ילקוט דוד בשם יד יוסף):
לו
יעקב כשהלך יעקב למצרים למעשה גופני נקרא שמו יעקב וכשהלך למעשה נשמה נקרא שמו ישראל וז"ש ויחי יעקב ואח"כ ויקרבו ימי ישראל למות ר"ל שהלך אחר מעשה הנשמה שעיקרה אחר מותו. (שם בשם בחיי):
לז
יעקב הקב"ה כשבירך את יעקב ואמר לא יעקב יאמר עוד שמך הוא לא שיעקר שם יעקב אלא לפעמים שמך יעקב ולפעמים שמך ישראל כדרז"ל והטעם הוא מפני שהמלאן ג"כ בירך אותו כך ואמר לא יעקב יאמר עוד שמך וכוונת המלאן היה לרעה שרצה לעקור שם יעקב ואח"כ לקטרג על הבכורים באומרו עשו מכר ליעקב ואתה ישראל לפיכך כשבא הקב"ה לברך את יעקב אמר לא יקרא עוד את שמך יעקב כ"א ישראל פעמים יעקב ופעמים ישראל כדי שלא יוכל שרו של עשו לקטרג על הבכורה (לב אריה פ' תולדות בשם הש"ך):
לח
יעקב אע"ה כשהלך למצרים הלך לקצץ ארזים לבנין ב"המק כדאיתא במדרש רז"ל והענין הוא כי יעקב אע"ה הוא הרואה במראה הנבואה שאין ישראל יכולים לצאת ממצרים כ"א בהיותם לגוי גדול ועצום ס' ריבוא שיהיו שייכים לקבלת התורה ולנחלת ארץ ישראל והרבוי בא ע"י ב"המק ומצינו כשיקבל עליו האדם לעשות איזה מצוה נחשב לו כאילו עשה כמ"ש בדניאל מיום ששמת לבך להתענות נתקבל תעניתך וכמו שדרז"ל על פסוק מזמור שיר חנוכת הבית לדוד אע"פי שלא בנאו דוד רק חשב לבנותו מעלה עליו הכתוב כאילו בנאו א"כ כאן גבי יעקב אע"ה שהלך לקצץ ארזים לבנין ב"המק ונחשב לו כאילו בנאו ולכך ויפרו וירבו מאד ויחי יעקב (שם פ' כי תצא):
לט
יעקב מה שהשכינה היתה ביעקב יותר מבשאר האבות הואיל והיתה מיטתו שלימה והענין היא שעיקר מרכבה עליונה הם י"ב בקר שרמז להם שהע"ה והים עליהם מלמעלה והם כנגד י"ב צירופי הוי"ה שהם שורש המרכבה והשכינה עליהם הרי כביכול בין הכל י"ג שהוא בגי' אחד שזהו האחדות הגמור למעלה שמתייחדת השכינה במרכבתה וז"ש הפ' והוא באחד ומי ישיבנו והנה הק"בה בחסדו ובטובו הגדול רצה לרדת השכינה למטה וזה א"א אם לא שצריכים צדיקים להעשות מרכבה אליה כביכול כדוגמא שלמעלה ואז הוי מרכבה קדושה שלמעלה כנגד שלמטה וטרם בא יעקב עם השבטים לא נתאחדה השכינה למטה ביחוד גמור כדוגמא שלמעלה כי לא מצא מקום א' להיות י"ג שרשי הקדושה להאחז השכינה בהם עד שבא יעקב עם י"ב שבטים שלו כולם צדיקים כולם גבורי כח עושי דברו ועם יעקב עצמו הם י"ג אחד באחדות גמור נתאחדה השכינה במרכבתה בשלימות. (אספקלריא המאירה):
מ
יעקב נשא אשה בהיותו בן פ"ד שנה והטעם שלא המתין יותר הוא שיעקב בהיותו נקרא אל וצריך להעמיד י"ב שבטים מטה שלימה היה מוכרח להעמיד בצ"א שנים שהוא מספר הוי"ה ואדנות י"ב שבטים אלו דהיינו י"ב שבטים הם כנגד י"ב צירופי הוי"ה והוי"ה אדנות הם זיווג שלם כידוע דהיינו מן פ"ד עד צ"א הוא ז' שנים צא וחשוב שילדו אמותינו כל אחת בז' חדשים י"ב פעמים מספר ז' חדשים הוא ז' שנים וזהו הטעם שלא היה יכול להמתין יותר מפ"ד שנה והנה ר"ת של פסוק הבה את אשתי כי מלאו ימי ואבואה אליה הוא מספר פ"ד (לב אריה משם המקובל ר' אלחנן זלה"ה):
מא
יעקב נתן ליצחק אפיקומן אחר האכילה וזהו כוונת הפ' בא אחיך במרמה עולה אפיקומן וכונתו בזה כדי שאם יביא עשו אחריו לאכול שלא יוכל עוד יצחק לטעום ממנו מאחר שכבר אכל אפיקומן מנחת אליהו דנ"ג ע"ג משם זקן אחד חכם וכתב הרב שהקשה לו שהאכילה הזאת היה ביום פסח וביום אינן אוכלים אפיקומן ואמר הרב שאחר ימים מצא חוזק לדברי הזקן שראה להרב רבי משה פיזאנטי ז"ל שמעתי שצריך לאכול כזית מצה ביום כמו בלילה ויש מקומות נוהגים כן והטעם כדי שיהיה טעם מצה בפיו ויזכור יציא' מצרים כל היום כמו בלילה:
מב
יעקב הטעם ששלח יעקב לעשו מלאכים ממש כוונתו היא להראות לעשו שאין להאשימו על מה שנשא שתי אחיות דכתב הציוני הטעם של איסור עריות הוא שלמעלה מזדווגים הקרובים ואסור להשתמש בשרביטו של מלך משא"כ יעקב שנקרא אל דכתיב ויקרא לו אל לפיכך הותר לו להשתמש בשרביט המלך וא"כ זהו כוונת יעקב ששלח לו מלאכים ממש להראותו שהוא נדמה למלאכים ויכול להשתמש בשרביטו של מלך ומותר לו בשתי אחיות (תפארת הגרשוני פ' וישלח):
מג
ישראל הטעם שהקב"ה המשיל לאברהם אע"ה לישראל ככוכבי השמים שהוא לשבח וליעקב אע"ה אמר לו והיה זרעך כעפר הארץ שהוא ח"ו לגנאי ואדרבא ליעקב שהיה בחיר שבאבות היה צריך לומר לו ככוכבי השמים הענין הוא כי אדרבא מה שנמשלו ישראל ליעקב אע"ה כעפר הארץ הוא לשבח והוא כי לאברהם שיצא ממנו ישמעאל ולא היתה מטתו שלימה אינו מן הראוי שיבטיח לו הקב"ה שאפי' אם יהיה זרעו כעפר הארץ שאינם עושים רש"מ שיקרע להם הים לזה הבטיח לו ככוכבי השמים שצריך שיהיו צדיקים וכן מ"ש כי גר יהיה זרעך ר"ל זרע הדומים לך צדיקים כיוצא בך אבל אצל יעקב שלא היה בו פסולת והיתה מיטתו שלימה נתרצה הקב"ה בזה והבטיח לו שאפי' אם ח"ו יהיה זרעך כעפר הארץ ואינם עושים רש"מ אפ"ה יקרע להם את הים שדי להם זכות יעקב ובניו כולם קדושים משא"כ באברהם ויצחק שלא היתה מטתם שלימה (זכות הרבים דל"ד ע"א):
מד
ישראל נמשלו לחטים שנ' בטנך ערמת חטים והוא מג' טעמים א' כי כמו החטים אדם מכניסן לאוצרות כמו כן ישראל עושין אוצרות ביראת ה' שנ' יראת ה' היא אוצרו וכנגד זה כתיב יפתח ה' את אוצרו הטוב ב' כמו שהחטים עומדין לזרוע מהם ויצמחו עוד כהנה וכהנה כמו כן ישראל זורעין לצדקה שנאמר זרעו לכם לצדקה ומוסיפין עוד שנ' יש מפזר ונוסף עוד ג' כמו שהחטים בעל הגרן מקפיד בפרטות על כל כור וכור כמו כן ישראל הקב"ה מקפיד בפרטות על כל מעשה איש ומעלליו. והאומות נמשלו לקש שכמו בעל הגורן אינו מקפיד על המנין בפרטות רק על הכלל כמו כן האומות אינן ספונין וחשובין שיקפיד עליהם בפרטות כ"א בכללם וכמו שהקש אינו עומד לזרוע עוד ממנו כמו כן האומות שנאמר בהם אף בל זורעו וכו' שאינן זורעין זריעה של מע"ט ואפי' הצדקה שעושין ארז"ל שהוא חטאת להם שנ' וחסד לאמים חטאת וכמו שהקש אין מכניסין אותה לאוצר כמו כן האומות אינן עושין אוצרות ביראת ה'. (הרב עיר גבורים פ' במדבר):
מה
ישראל בזמן שאין שליטה לשטן נקראו ישראל ואימתי אין שליטה לשטן בזמן שהשכינה שורה על ישראל ואז נתחבר שם הוי"ה ב"ה לאותיות שטן ואז משטן נעשה שכינה. (שם שמואל):
מו
ישראל הוא אותיות לי ראש אבל בגלות גדע בחרי אף כל קרן ישראל היינו הקרנות של ישראל היינו אותיות לי ואז היו צריה לראש דכשהיה ישראל בשלימות אז יהיה לישראל ראש אבל כשגדע הקרנות של ישראל היו צריה לראש אויביה שלו. דעכשיו בזמן הגלות חסרים אותיות לי שהוא ארבעים אם כן חסר המ"ם של שלום ונשאר שלו. (שם):
מז
ישראל קודם קבלת תורה לא היו נקראין בשם ישראל רק ע"ש אביהן כמו שמתייחסין האומות ע"ש אביהם הראשון אבל אחר מ"ת נקראין ישראל ע"ש שהיו קרובים בהר סיני לאל ית' וזש"ה לבני ישראל עם קרובו (ילקו' דוד בש' יד יוס'):
מח
ישראל ג' מידות יש בישראל גומלי חסדים ביישנים רחמנים שהם כנגד ג' אבות אברהם עסק בג"ח יצחק נתבייש מאביו ויעקוד את יצחק בנו כשה לטבח יובל ולא עיכב בו יעקב היה רחמן שהיה לו צער גידול בנים (גבו' בנימן):
מט
ישראל נדמו לאגוז כמו שהאגוז כל זמן שלא נגמר הוא הכל קליפה ואח"כ כשגמר אז נחלק לד' חלקים כך ישראל כ"ז שאין קץ הגאולה הם כולם ביחד ואח"כ נגמר לד' חלקים והם בית ישראל ברכו את ה' בית אהרן ברכו את ה' בית הלוי ברכו את ה' יראי ה' וכו' ומ"ש אצל כולם בית ואצל יראי ה' לא כתיב בית כי יראי ה' המה הגרים ולגרים אין להם בית בפ"ע לכן לא כתיב אצלם בית (מכתב מאליהו די"ג ע"ב):
נ
יוסף מה שנתן יוסף לבנימן ג' מאות כסף הוא שיוסף קנס עצמו כדין מוציא שם רע במאה כסף והוא הוציא שם רע דאכלו אמ"ה וכו' לכך נתן מממונו ג' מאות כסף דהוא ג"פ הוציא ש"ר בג' דברים ודוקא נתן לבנימן שלא חטא כלום ולאחיו לא נתן שגם הם חטאו במכירתו (ילקוט דוד בשם מפרשים):
נא
יוסף היאך יוסף הצדיק דיבר ל"הר על אחיו הצדיקים ושקולה ל"הר כעובד ע"ז אלא כוונתו לטובה היתה שיוכיח אותם אביו ויחזרו למוטב וז"ש יהודה בראותו שהשליכו אותו לבור של נחשים ועקרבים שזה הוא העונש על ל"הר וניצל מהם אמר כי אחינו בשרינו ר"ל מוכח שלטובתינו נתכוון ועי"ל חשב יוסף שהבריות יקללו את יעקב אם לא יוכיח אותם כמשחז"ל אפי' לרשע בן צדיק מותר לקרותו רשיעא בר רשיעא וז"ש ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם ר"ל מכבוד אביהם (שם בשם יד יוסף):
נב
יוסף השכינה באה עם יוסף למצרים כ"ב שנים קודם לביאת השבטים נגד כ"ב אותיות התורה למען הכניע כל כוחות מצרים הטמאה ולשמור עדת ישראל לבל ישקעו בטומאה וע"כ ישבו בארץ גושן שלא היתה תחת השר שלהם לפי שהיתה כתובת שרה וע"כ כל תבואת מצרים היתה נרקבת זולת תבואת שתחת יד יוסף בארץ גושן (שם בשם מוהר"ם אלשיך):
נג
יוסף טעם שמכרו אחי יוסף אותו לפי שראה שעם כל השבטים נולדו תאומות ולא עם יוסף חשבו שלא יזכה לישא אשה כי מהיכן ישא ממילא גברא קטילה קטלי כי לא יצא ממנו זרע וחשוב כמת ומה טעם לא נולדה עמו תאומה לפי שעתיד לישא אסנת ומטעם זה ראובן ביקש להחזירו ליוסף כי כשימות יוסף מוכרח להוליד אחר במקומו ולא יהא לו הנאה מזה משא"כ שיוסף חי ולא יזכה לישא אשה אז צריך שבט אחד לחלוק ולמי ראוי לחלוק יותר ממנו שהוא הבכור אבל לא עלה על דעתו שינוטל ממנו הבכורה ויותן ליוסף (שם בשם זרע בירך):
נד
יהושע היה נקרא הושע ובשליחות המרגלים לחפור את הארץ קרא אותו משה יהושע מפני שלא האמינו כל מלכי ארץ שהניקה בנים שרה וכל ל"א מלכים הביאו בניהם לשרה והניקה אותם ובאותו חלב התישה כח של מלכים שעתיד יהושע לכבוש לכן אות יוד של שרה הוא בראש יהושע וזהו כד חזא משה ענותנותו אמר יה יושיעך כי ענוים ירשו ארץ אם כן יהושע ירש הארץ לכן נתן לו היוד של שרה כי היוד מורה שיוכל לכבוש ל"א מלכים כי שרי אינו מוליד א"כ ע"י אותה היוד שניטלה משרה ונתן ליהושע שפיר יוכל לכבוש מפני שהניקה שרה כל ל"א מלכים והתישה כוחם וא"ש שבמרגלים ניתן לו אות יוד. (שם):
נה
יהושע עצור עצר בעד יהושע מלהוליד להראות את ישראל שלא יאמרו שוא עמלו בוניו בו במקדש דודאי עתיד ליחרב אפי' אם יהיו צדיקים לשמור ולעשות את כל דברי התורה הזאת צא ולמד מהמנהיג המכניסנו לארץ דהוא פני הלבנה איתתא בלא בעלה א"כ אין תשועתינו תשועת עולמים:
ולכך עצר ה' בעד יהושע מלהוליד להורות להם דהדבר תלוי בהם דאם הם רשעים אז יהיה גלות ושעבוד ולכך היתה ההכנסה ע"י הנקבה ואם יהיו צדיקים אל ייראו מהגלות הואיל והכנסתם היה ע"י נוקבא דבמעשיהם הטובים מהפכים הסדר דאף נקבה אינה יולדת וא"כ הכנסתם היה ע"י זכר (נחלת בנימן מצוה מ"ו):
נו
יצ"הר הרשעים בשעת לידה נכנס בהם היצ"הר כמשחז"ל אימתי יצ"הר בא בשעה שננער לצאת אבל במעי אמו אין ליצ"הר שליטה אבל המינים והאפיקרוסין שהם משורש הטומאה הם טעים בבטן דאפי' בבטן יש להם יצ"הר וזהו תעו מבטן דוברי כזב והוא היפך מעלת בני ישראל שאחז"ל שעובר במעי אמו מלמדין לו כל התורה כולה (פנים יפות פ' כי תבא):
נז
יוסף הצדיק עשה פשרה בין אאע"ה ובין יצחק אע"ה כי אברהם בירר לבניו שעבוד מלכיות ויצחק בירך יעבדוך עמים נמצא שהפקיע שעבוד מלכיות בא יוסף שנתקיים בו יעבדוך עמים כדאיתא במדרש וחזר הדבר לקדמותו (זכות הרבים ד"ל ע"א):
נח
יוסף הראה לאחיו המילה שמכח המילה הראה להם שאין לו תרעומת עליהם ואין עליהם שום עון ואשמה על מכירתו והענין הוא דתמן תנינן במס' שבת פ' רבי אליעזר מנין לפקוח נפש שדוחה שבת ק"ו ממילה שהיא אחד מאיבריו של אדם דוחה שבת ק"ו פקוח נפש ודבר זה נודע דחטא מכירת יוסף היה דוגמת חטא חילול שבת דאיהו דוגמת ברית קדש והוציאו מר"הי לר"הר למקום ערות הארץ ומכירת יוסף היה באמת לטובה להחיותם ברעב והוי כמו פיקוח נפש ופיקוח נפש דוחה את השבת לכן אמר יוסף ועתה אל תעצבו כי למחיה שלחני אלהים לפניכם ופיקוח נפש דדוחה את השבת ילפינן ממילה לכן הראה להם המילה (כסף נבחר):
נט
יוסף כמה שכבש יצרו באשת פוטיפרע וינס החוצה זה היה תיקון מעליא לפגם אד"הר וזהו הטעם דכשראה הים ארונו של יוסף נקרע שמתחילה עלה על דעת הים שהתנאי הראשון בטל לפי שהתנאי לא היה כ"א כשלא יחטא אד"הר אז הוא ימשול בכל וידמה הים משירתו ושירתו של אדם עדיף שיאמר על הים אבל כשיחטא אין לו יתרון על שאר הברואים בשירתן ולכן לא רצה הים להקרע ולשתוק משירתו בשביל ישראל אבל כשראה ארונו של יוסף דכתיב ביה וינס החוצה ותיקן הפגם של אד"הר אז חזר הים לתנאו הראשון וזהו ג"כ הטעם שיתרו אחר ששמע קי"ס לקח את ציפורה להחזירה למשה אחר שילוחיה ולא קודם לכן דהיינו מכח קי"ס שנקרע לפני ארונו של יוסף מוכח שתיקן יוסף חטא אד"הר מעתה ממילא אין למשה לפרוש מן האשה לתקן פגם אד"הר כי מקודם סבר יתרו שמשה מוכרח לפרוש מן האשה כדי לתקן פגם אד"הר כי אד"הר ביקש לתקן על ידי פרישתו מן האשה ק"ל שנים אבל לא עלתה בידו רק אדרבה ע"י הקרי שראה לאנסו נעשה ממנו רוחין ושדין וכן היו מולידים במצרים ק"ל שנים עד שלא נולד משה והיה מן הראוי שמשה יתקן הפגם ויפרוש מן האשה ובשביל זה לא החזירה לו מקודם אבל עתה שכבר נתקן פגם אד"הר ע"י יוסף כדמוכח מקי"ס. ממילא אינו מן הצורך שמשה יפרוש מן האשה ע"כ בא יתרו עם צפורה להחזירה למשה (תפארת הגרשוני פ' יתרו):
ס
יוסף הטעם שיוסף כפה את המצריים למול אע"פי שלא גיירן הוא שידוע שעיקר טעם המילה הוא לשבר ולהכניע תאות המשגל כי בהסיר את הערלה נכנע תאות היצ"הר וידע יוסף כי עתידין המצריים לשלוט על ישראל וכיון ששולטים על ישראל מכ"ש ששולטים בנשותיהם ח"ו ובפרט המצריים שהם שטופי זמה ואם ח"ו שולטים בנשותיהם אין להם תקומה לעולם וע"ז חשב מחשבות יוסף הצדיק לכוף את המצריים למול שעי"ז יוכנע תאותם ולא ישלחו יד בנשי ישראל כלל והמצריים כדי להציל ממות נפשם מפני הרעב הודו לדבריו ע"כ שלא בטובתם ומלו את עצמם ובזה היה תיקון גדול לנשי ישראל שלא שלטו בהם שונאיהם (זכות הרבים דכ"ז ע"ב):
סא
ישמעאל כוונת אאע"ה בהתפללו בעד ישמעאל לו ישמעאל יחיה לפניך הוא שכיון שראה אאע"ה שישראל היו עתידין ליפול ביד ישמעאל התפלל שלא יחסר מישראל ל"ו צדיקים בכל דור ודור להגין עליהם כדחז"ל שבכל דור ודור יש ל"ו צדיקים כאאע"ה וז"א לו ישמעאל יחיה לפניך כלומר ל"ו צדיקים אל יחסר מישראל בכל דור ודור בעבור שיעמדו לפני ישמעאל ויחיו ישראל לפניך ואל יפלו ביד ישמעאל והשיב לו הקב"ה ולישמעאל שמעתיך בעבור ישמעאל שלא יגע בישראל שמעתיך והנה ברכתי אותו וכו' כדי שלא יצטרכו לצער כ"כ לישראל וזהו הטעם שישמעאל מלכי חסד הם (מנחת אליהו שכן שמע ד"י ע"א):
סב
יו"הכ הא דמזכירין ביו"הך מיתת בני אהרן ולא מיתת שאר הצדיקים כמו האבות משום שהמה באו תחלה לכפר על הדור לפי שקודם מ"ת לא היו ישראל ערבים זה בזה כי אחר קבלת התורה שהיו כל הנשמות ישראל שהיו ושיהיו כולם היו על הר סיני ונתקדשו בקדושת סיני ואז היו ישראל קנין א' ה' קנני ראשית דרכו ואז קבלו על עצמם להיות באחדות השוה ובערבות קבלנות ומשם והלאה אחד נתפס על עון חבירו ונדב ואביהוא היו הראשונים שנפרעו מהם. והמה היו פרועי ראש ומהם היה התחלה שפרעו חובותינו כמובא בזו"הק וכיון שיצא הפרעון החוב והוקבע לדורות שבעו"הר הצדיקים נתפסים בכל דור ודור על זאת אנו מזכירין מיתתם ביום הזה שהם היו בתחלה אחר עמידת הר סיני נתפסים על הדור (שער המלך ח"א שער ה' דרושי יו"הך פרק ה'):
סג
ירושלים הוא בחי' הלב כי ירושלים היא יראה שלם דהיינו שלימות היראה התלויה בלב כמשארז"ל דבר המסור ללב נאמר בו ויראת אך יש ג' מדות שהם מחריבי ירושלים דהיינו הלב שמפסדין היראה התלויה בלב והם תאות ממון ותאות אכילה ותאות משגל כי ג' אלו הם בלב וע"כ הם מפסידין היראה שבלב ממון שרשו בלב כמ"ש ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה וכתיב ויתעצב אל לבו אכילה כמ"ד ולחם לבב אנוש יסעד תאות המשגל כי עיקר התאוה היא ע"י החמימות הבא מהדם שבחלל הלב ומחמת שהם בלב ע"כ הם מפסידין היראה שבלב שהיא בחי' ירושלים (ליקוטי מוהר"ן ח"ב ד"א ע"ב):
סד
יניקה אם התינוק יונק מחלב אשה חצופה אזי מתגבר בו תאות המשגל כי תאוה זו כפי היניקה כי דם נעכר ונעשה חלב וע"כ כשהיא חצופה אזי מתגבר בו תאות זו ומזיק לתינוק חלב הנעכר ונעשה מעכירות דמיה ונולד בו חמימות בלבו שהוא התגברות תאוה זו וכן להיפך כשיונק חלב אשה כשירה אזי לבו חלל בקרבו ואין לו חמימות רק מעט המוכרח למצות הבורא ית"ש וזה שארז"ל לא היה דוד ראוי לאותו מעשה וכו' שנאמר ולבי חלל בקרבי כי לבי חלל בקרבי הוא ר"ת חלב דהיינו שע"י חלב כשירה לבו חלל בקרבו ואין מתגבר בו תאוה זו ולהיפך חלב אשה חצופה מוליד חמימות הרבה וזהו חם לבי בקרבי ר"ת חלב. (שם):
סה
יסורין כמו שבכל מצוה שאדם עושה לשמה הוא בורא מלאך טוב הממליץ טוב בעדו ומעיד עליו ומברך שעשני ישראל זה בשעת זאת כמו כן בכל צרה ומכה הבאה על האדם והוא בפי' שמקבל היסורין מן הש"ית ב"ה באהבה ומצדיק עליו את הדין בזה בורא מלאך טוב יותר הממליץ עליו ומעיד שחביבין עליו היסורין ומקבלן באהבה כדי שיכפרו על עונותיו ולא עוד אלא שהקטיגור נעשה סניגור כי בעבירה שאדם עושה הוא בורא מלאך מחבל ומשחית והמה נקראים נגעי בני אדם הבאים תמיד על האדם ומסיתים אותו שיעשה עוד העבירה. וזה הוא חיותם וכשאדם עושה תשובה אפי' מחמת היסורין ואלו באים להסית אותו והוא אינו שומע להם והמה מחבקים ומנשקים אותו ומראים א"ע לאדם כאילו אוהבים אותו והאדם המבין את זאת הוא בוכה ומתחנן לו ואומר איני רוצה בנשקין שאתה מנשק אותי כי אח"כ יגיע כי ידך להדיחני ולקטרג עלי ובזה מחמת שאינו שומע אותו נהפך האויב לאוהב ונעשה סניגור ומרבה בתפילה ובקשה להציל את האדם הזה ומעיד שלא אבה לשמוע אותו ולא חפץ בו. (שער המלך ח"ב):
סו
יעקב כוונת הס"מ בהאבקו עם יעקב היה כדי לעשות ליעקב בעל מום כדי שלא יקבר במערת המכפלה עם האבות כדי לקבור שם עשו ובת זוגו ולא עלה בידו שמיד ריפא אותו האל ית' באומרו ויבא יעקב שלם ואז"ל שלם בגופו כי האל ית' ברוב רחמיו היפך כוונת ס"מ ותקעו ליעקב ביתד תקועה במקום נאמן להקבר במערה כנז'. (מדרש לפירושים ח"ב דרוש י' משם טוב הארץ):