אור ברסלב
וילקט יוסף מערכת השין

וילקט יוסף· רבי יוסף פינצי

מערכת השין

מערכת הריש

א

שפע בהיות אבותינו בא"י כשחטאו מיד נסתלק השפע והיו כלא היו ומשום זה הוכרחו ישראל לבא בגולה בין העמים המקבלים משר שלהם כדי שיוכלו ישראל להיות נזונים מתמצית שפע האומות שהם תחת השרים כדי שיוכלו לסבול ולא יכלו בעוונם בהסתלקות השפע ובזה פי' אבותינו חטאו ואינם. פי' אפי' בחטא הקל מעון נסתלקו מן העולם ואנחנו אף שהוא עון יכולים לסבול והטעם מפני שהעבדים משלו בנו שהם תחת השרים (פנים יפות פ' בהר סני):

ב

שופר בתקיעות הראשונות מערבבים שם קר"ע שהם אותיו' שלפני שופר לשם הוי"ה ית' ואז מועיל שלא יקטרג כמ"ש התוס' בשם הירושלמי ובתקיעות שבתוך התפלה ותפלה הוא רחמי מערבבים שם שטן באותיות הקודמות לתיבת שטן שהם אותיות רחם רחמים להמליץ בעד ישראל. (שם פ' אמור):

ג

שכר עשיית המצות תרי מילי נינהו שכר על הקבלה ושכר על העשיה והראיה שמצינו שהאומות יענשו על שלא קבלו את מצות השבת כפירש"י ז"ל בריש פ"ב דביצה אף דגוי ששבת חייב מיתה מ"מ נענש על הקבלה וכ"ש במדה טובה מרובה שמקבלין ישראל שכר על הקבלה ועל העשיה (שם פ' כי תבא):

ד

שכר קבלת השכר הוא עצמו מצוה כמשחז"ל ששכר מצוה מצוה והענין הוא שכשעושה מצוה גורם שפע וברכה לעולם והוא השלמת מדותיו של הש"ית להשפיע להם וזו היה כוונת הבריאה נמצא שבעשיית המצוה והשפע היורד אליו לקבלת שכר היא עצמו מצוה שעושה שלימות מדותיו של הקב"ה והצדיקים כשמקבלים שכר אינם שמחים בשביל טובת עצמם אלא בשביל השלמת רצון הש"ית. (שם פ' כי תבא):

ה

שפע כל גדולי הארץ הוא ע"י ירידת השפע מן השמים אלא שהארץ מתקנת אותו להלביש בלבוש גשמי כדי שיכול האדם לקבל מזונותיו אבל המן היה השפע עצמו היורד מן השמים אלא שלא הוצרך לתקן ע"י הארץ כי היה מעלתו למעלה ממדרגת הארץ כמשחז"ל לחם שהמלאכים אוכלים ולכך טעמו בו כל הטעמים (שם פ' האזינו).

ו

שבטים מה שלקחו השבטים כתנת יוסף וישחטו שעיר עזים וכו' אחר צעקת ראובן הוא שראובן ממעשה שבלבל יצועי אביו סבר שנדחה מאחיו. וכיון שאמר יוסף ואחד עשר כוכבים משתחוים לי מינהו בתוך אחיו והודה בזה שנמחל עונו ולכן היה משתדל בהצלתו וכיון שלא ראהו בבור וסבר שהרגו אותו ובטלה נבואתו שמינהו בתוך אחיו התחיל לצעוק ואני אנה אני בא שמסר דינו לשמים על הרעה שגרמו לו בהריגת יוסף ואמר עכשיו אנה אני בא שעד עכשיו בהיותו חי הייתי מקוה שנמחל עוני מיד כשומעם אחיו לו ויקחו את כתונת יוסף וישחטו שעיר עזים רמזו לו שעדיין חי הוא ולא כיונו בדבר הזה רק שיתגלגל ענין שעיר יו"הך ולקחו שעיר עזים שדמו דומה לדם האדם לרמוז שהם מבקשים כפרת ישראל ע"י שעיר יו"הך שיתגלגל ע"י והענין הוא כי ידוע שהשבטים גרמו לישראל שירדו למצרים בעבור שמכרו את יוסף והיה זה סיבה מאת ה' כדי שלא ירד יעקב בשלשלאות של ברזל כמאמרז"ל וגלגל הדבר על ידי בניו שימכרו ליוסף כדי שירד בכבוד גדול וגם ידוע שאם לא היה גלות מצרים לא היה מציאות לקבלת התורה כדחז"ל

גם ידוע שבעבור יוסף נקרע הים ואם לא היה קי"ס לא היה מציאות קבלת התורה משום שלא היו מאמינים בהקב"ה. ואיך היה יכול לומר בסני אנכי ה' אלהיך אמנם אחר שעברו את הים שאז ידעו נאמנה שכל מעשיו של מרע"ה לא היה ע"י כישוף כדכתיב ויאמינו בה' ובמשה עבדו אז מיד אמר הקב"ה למשה ראוים הם עכשיו לתת להם התורה וגם ידוע שאם לא היה מעשה העגל לא היה מציאות קבלת התורה משום שכשאמרו ישראל נעשה ונשמע נעשו חירות ממלאך המות וידוע שמרע"ה נצח למלאכים באמרו יצ"הר יש בניכם ע"ז יש בניכם וקשה למה המלאכים לא אמרו גם אין בניכם שהרי נעקר יצ"הר מבניכם בשעה שאמרתם נעשה ונשמע אלא בהיות שעשו את העגל בעוד שהיה מרע"ה בשמים חזר היצ"הר בניהם ובזה נצח משה בטענתו. גם ידוע שאם לא היה התורה לא היה העגל שהתורה ניתנה על התשובה שאם יעברו על מה שכתוב בה יחזור ויביא קרבן ויחיה ורז"ל אמרו לא היו דור המדבר ראוים לאותו מעשה אלא כדי שאם חטאו רבים אומרים להם כלך אצל רבים באופן שבעבור התורה שכתוב בה ענין התשובה היה ענין העגל כדי שילמדו תשובה ואם לא היה העגל לא היה יו"הך שבעבור עון העגל נתקן. ואם לא היה יו"הך לא היה ענין של שני השעירים שבאים לכפר על דם האדם החוטאים בנפשותם ובשפיכת דמו היה מכפר על דם האדם כי הדם הוא הנפש:

נמצא שבעבור יו"הכ היה ענין שני השעירים ואם לא היה העגל לא היה יו"הכ ואם לא היה התורה לא היה העגל ואם לא היה העגל לא היה התורה ואם לא היה קי"ס לא היה התורה ואם לא היה יוסף לא היה קי"ס ואם לא היו השבטים לא היה יוסף יורד למצרים וענין ירידתו למצרים היה ע"י שחיטת שעיר עזים הרי שבעבור שעיר עזים ירד למצרים ובעבור שירד למצרים נקרע הים ובעבור שנקרע הים קבלו התורה ובעבור שקבלו התורה עשו את העגל ובעבור העגל קבלו התורה ובשבילו היה יו"הך ובעבור יו"הך היה ענין שני השעירים נמצא דסיבה ראשונה היה יוסף לענין שעירי יו"הכ וכל זה רמזו לראובן בשחיטת שעיר עזים שרצונם הוא שיתגלגל ענין שעיר יו"הכ ואחר שטבלו את הכתנת בדם וישלחו לרמוז לשון הזהרורית הקושרים בראש שעיר המשתלח שהיתה מתלבנת לרמוז על כפרתם כדכתיב אם יהיו חטאכם כשנים כשלג ילבינו לזה אחר שהטבילוה בדם והיתה אדומה אח"ך קרעוה לרמוז על מחיקת האדום ואיבודו מן העולם דלשון השני שהיו קושרים בשעיר היה כנגד לשון הפסים שהיה בכתנת יוסף וכיון שרמזו זה לראובן הבין כוונתם ושעדין יוסף חי ונחה דעתו בזה וענין קריעת הכתנת הוא שהשבטים רמזו לראובן ענין שעיר יו"הכ ואפשר שיקשה לראובן מאן דכר שמיה יו"הכ בעולם כדי שיהיה שעירים לכפרה שהרי בעשיית העגל כולם חייבים כליה וקיום השבועה הקב"ה מקיימה במשה שלא חטא וא"כ אין יו"הכ בעולם. לכן קרעו הכתנת שהקורע דבר בחמתו כאילו עוע"ז ורצו לרמוז לו שע"י שמרע"ה יעשה כדבר הזה לקרוע ולשבר בחמתו משם ימשך יו"הכ לפי שאין הקב"ה יכול לקיים שבועת האבות במשה כי גם הוא חטא בחטא כישראל ובזה הוצרך למחול לישראל על ידי יו"הכ עם השעירים מנחת אליהו דט"ו וט"ז):

ז

שילוח הקן שכרו הוא שזוכה לבנים וממון ושם שכיון שמצוה זו היא בדרך והדרך ממעט הבנים והממון והשם לכן כנגד הבנים אמר ואת הבנים תקח לך שתזכה לבנים כדחז"ל וכנגד הממון אמר למען יטב לך לרמוז על הממון כדפרש"י ז"ל גבי אברהם למען יטב לי ליתנו לי מתנות וכנגד השם והארכת ימים לפי שהאריכות ימים והזקנה גורמת השם. באופן שזאת המצוה אע"פי שצריך להלוך בדרך לא ימשך ממנה נזק (שם די"ג ע"ב) ולעד"ן לתת טעם לשבח לדחז"ל ששכר קיום מצוה זו היא הבנים לפי שידוע שהמצוה הזאת מקרבת הגאולה כדחז"ל וכנודע מדברי הזו"הק וכתבי האר"י ז"ל וכמו כן כתב הרב הנ"ל ז"ל קן צפור ר"ת ק"ץ שהמקיים מצוה זו מקרב הקץ ונמצא גורם בבנין קיר נטוי שהוא המקדש וקן בר"ת קיר נטוי וע"י מי ע"י קדוש צדיק שהוא המלך המשיח ר"ת של ק"ן צפור. וידוע מה שאמרז"ל בגמ' אין בן דוד בא עד שיכלו נשמות שבגוף לפיכך המקיימה זוכה לבנים כדי שיכלו נשמות שבגוף ויבא משיח צדקנו והוא ע"ד קריינא דאגרתא להוי פרוונקא ודוק:

ח

שכינה נקרא שבע עשרה כי מן ספירת גדולה היא שבע ומן ספירת כתר היא ספירת יו"ד. גם שם הוי"ה ב"ה מספרו י"ז כמ"ש השל"ה הודו לה' כי טוב דהיינו מ"ק של שם הוי"ה ב"ה מספרו טו"ב. תורתינו הקדושה נקרא שבע עשרה ז' ימי בראשית יו"ד מאמרים שבהם נברא העולם עו"הב נקרא שבע עשרה כי עו"הב נקרא טו"ב שנ' מה רב טובך טו"ב מספרו י"ז. ישראל נקראין שבע עשרה שידוע בהנחל עליון גוים שהקב"ה נתן לע' שרים ע' אומות ולעצמו לא לקח רק ע' נפש של בית יעקב נפש אחת נגד כל אומה והם בסוד והעשירי יהיה קדש והיינו קדש ישראל לה' ראשית תבואתו שלקח הקב"ה נפש אחת בתורת מעשר מן כל אומה שלימה ולכן נקראין ישראל שבע עשרה היינו שבע פעמים עשרה שהם נפשות ישראל. (בית אהרן דמ"ז ע"ג):

ט

שינה שינת האדם היא אחד מס' במיתה א"כ נמצא בס' לילות היא מיתה אחת והקב"ה אשר הוא רב חסד מצטרף כל הלילות יחד ונחשב לו למיתה גמורה כאילו מת בפועל ובכל שנה יש ששה פעמים ששים נגד ששה אותיות מ"ג שמות הוי"ה אדנ"י דבחטא האדם נפגמו ב' אותיות מכ"א מאלו השמות כנודע מס' המקובלים וראוי לקבל מיתה נגד כל אות מהשם לתקן פגמו. (נחלת בנימן מצוה ד'):

י

שומרים ד' שומרים הם שומר חנם שומר שכר והשוכר והשואל וידוע שדיניהם ג' כי השוכר דינו כש"ש. השומר חנם הוא העובד הש"ית מאהבה לא מחמת שום קיבול פרס או יראת העונש והיא השמירה מעליא וכמו שדין ש"ח קל מכולם כמו כן בזה הקב"ה עושה עמו חסד בדין יותר מכולם שאינו מענישו רק על הפשיעות כי ידוע שהחטא הוא בג' דרכים שוגג ומזיד ופשע וכמו כן ג' דינין בד' שומרים אלו פשיעה וגניבה ואבידה ואונסין שומר חנם אינו חייב כ"א בפשיעה רמז שהקב"ה מעביר שגגותיו וזדונותיו ואינו מענישו רק על הפשע אחר שאחז במדה זו להיות עובד ה' מאהבה אז השגגות והזדונות שכבר עשה הקב"ה מעביר ממנו מעט מעט השואל הוא שכל הנאה דידיה רמז להעובד מחמת קיבול פרס ותמיד הוא שואל מהש"ית שכר מצוותיו וכמו ששואל חייב באונסין כמו כן האוחז במדה זו אז הקב"ה פוקד עליו דינו ומענישו אף על השגגות דהיינו האונסין. והשומר שכר הוא העובד מיראה. כי כל העובד מיראה הוא מיראת העונש אע"פי שאינו שואל בפי' פרס ושכר מ"מ הוא עושה כדי שלא יענש ואף זה קיבול שכר הוא זולת שיש לו קצת מעלה על העובד על מנת לקבל פרס שאינו תובע בפיו השכר. השוכר הוא השוכר בהמה לעשות עמה מלאכה רמז להאוחז בתורה לעשות ממנה קרדום לעשות מלאכתו עמה לא לקיבול פרס כ"א שתציל אותו מן העונש הנקרא מלאכה שנ' ויוצא ה' כלי זעמו כי מלאכה הוא לה' ואלו העובדים מיראה שהוא הדרך הממוצע הקב"ה ג"כ דגם בדרך הממוצע שפטורין מאונסים דהיינו על השגגות וחייבין בגניבה ואבידה שהוא רמז למזידים (הרב עיר גבורים פ' משפטים):

יא

שביעית יציאת העבד בשביעית רמז לישראל שנמכרו לעבדים בין האומות שיצאו בזכות התורה שנ' בה חצבה עמודיה שבעה ובגואל הנקרא בז' שמות שנ' ויקרא שמו פלא יועץ אל גבור וכו' ובזכות התפלה שנ' שבע ביום הללתיך ובזכות אלו יצאו לחפשי חנם (שם פ' משפטים):

יב

שכר מה שמצינו בתלמוד בכמה מאמרים שכשהיו מורים לצדיקים שכר פעולתם היו מורים להם י"ג נהרי אפרסמון בא הרמז להראותם י"ג נהרות החשבון הזה לרמוז על אמונת י"ג עיקרים שמעולם לא נסתפקו באחד מהם ולא זזו מלבם לעולם ועל היותם מאפרסמון ולא ממין אחר כדבש וחלב וכיוצא על היות אפרסמון דבר רוחניי בהיות דבר שייך לרוח שאין בו דבר גשמיי כחלב ודבש שמורים על גשמיות בהיותם דברים של אכילה ולכן מורים להם אפרסמון דבר רוחניי כענין האמנה שהוא דבר שכליי ורוחניי. (מדרש האיתמרי ד"ן ע"ב):

יג

שבח כל זמן שלא נתקן העו"הז כראוי אחז"ל נוח לו לאדם שלא נברא שעלול לחטוא. ובשביל זה המלאכים שהם נקראים עומדים כמש"ה ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה שהם עומדים בבחי' בריאתם. ואם כן ראוי להם להלל על הבריאה משא"כ האדם אבל לעתיד כשיתוקן בעולם יהללו הצדיקים יותר. (פנים יפות פ' בראשית):

יד

שמות שם הוי"ה ב"ה מורה על קיום לדורות ושם אלהים מורה על חרבן לכן גבי בריאת שמים נא' בראשית ברא אלהים ולא נאמר הוי"ה כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה (שם שמואל):

טו

שרים יש לחקור איך הקב"ה בעל היכולת אדון הדעות והחכמות הרמות והנעלמות אשר עיניו משוטטות בכל הארץ צופה ומביט מסוף העולם ועד סופו יודע הנסתרות והעתידות הוצרך לשים שר על כל דבר ודבר כגון גבריאל על בשול הפירות יוקרקמי על הברד וכן בכל דבר ודבר כי מן הראוי היה בהיותו בעל היכולת שהכל יהיה על ידו להורות על גודל יכולתו הפך ממלך ב"ו שמיעוט יכולתו והשגתו גורם לו שימת השרים אמנם הענין הוא בג' אופנים האופן הא' שענין שימת השרים הוא להורות על גודל יכולתו ית"ש שבראותם כח מעשיהם ותוקף עשית גבורתם של שרים יתגדל ויתרומם כח האדון ישתב' שמו באומרם אם כח העבדים כן אע"פי שנחשבים לפניו כאין מה יהיה כח האדון משא"כ אם לא היו שרים שאין היכר בדבר ואין לומר שתלוי פרסום כוחו בזה חלילה ואם לא היה זה היה נוגע לו חסרון מעלת ח"ו שמצד עצמו כל הדברים האפשריים להיות תלוים בו רק להודיע גבורתו לנו אשר מחומר קורצנו ולהאיר עינינו במעלת גבורותיו. האופן הב' הוא מסיבת מיעוט כח המקבלים שלפי שהקב"ה בלתי תכלית כמו כן הנמשך ממנו בלי תכלית לעולם לכן מסר הדברים ביד שרים שיהיו על כל דבר לפי שהנמשך מהם טוב או רע בלתי בל תכלית לאותו דבר. האופן הג' הוא כדי לייסר עולמו וידעו נאמנה שמשיגים בתחתונים לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו והענין שבהיות הקב"ה חנון ורחום אע"פי שיהיו התחתונים עושים רק רע כל היום מרחם עליהם כמדתו שהוא רחום וחנון ואז היו אומרים עזב אלהים את הארץ ח"ו לכן בהיות טבעו לעולם להטיב אע"פי שירשיעו מה עשה מסר הדברים ביד שרים להיותם ממונים על כל דבר לתת לכל אחד כפי מעשיו או מהעונש או מהשכר והכל בצדק ובמשפט ברצון האדון כמו שצוה ומסר להם ובהיות הדבר ע"י השרים מוכרחים לתת לעושה הרעה כרעתו והדבר בהפכו כדרך העבד שמוכרח לעשות רצון רבו אם ראוים לבישול הפירות גבריאל שהוא ממונה על זה מבשלם כפי מעשיהם ואם לא לא משא"כ אם היה הקב"ה שאע"פי שלא היו ראוים היה מבשלם משום מדתו כי רחום וחנון הוא ובזה היו מסירים השגחתו יתב"ש מעליהם בראותם עצמם בלתי הגונים ומושפעים מכל טוב ויאמרו עולם כמנהגו נוהג ולכן מסיבת זה משר הקב"ה כל הדברים ע"י שליח והם עושין הדין והמשפט ואינן גורעין או מוסיפין ממה שראוים התחתונים כפי מעשיהם והכל ברצון האדון כמו שנצטוו מתחילה לעשות כן כמשל העבד (מדרש האיתמרי דמ"א ע"ב):

טז

שכור ששה דברים העולין למספר י"ג כולם מחוללין ממנו. א' י"ג מדות של רחמים ב' י"ג מדות שהתורה נדרשת בהם שהרי בשכרותו אינו יודע להורות. ג' י"ג דברים שהתנדבו למשכן שהרי בשכרותו אסור לו לעבוד עבודה במשכן ולכנס בו' ד' היצר הטוב הבא אחר י"ג שנה הוא מחולל ממנו. ה' אחד שהוא בגי' אחד רמז שבשכרותו סר ה' אחד מעליו. ו' המילה שי"ג בריתות נכרתו עליה והיא להתיש כח החומר ואצלו הוא גובר וששה דברים אלו העולים למספר י"ג כולם מחוללין ממנו ולפיכך נאמרו י"ג ווין בענין היין בפ' נח. (הרב עיר גבורים פ' נח וע"ש באורך):

יז

שמחה צריך ליזהר מאד להיות תמיד בשמחה ולהרחיק העצבות מאד ואף אם נדמה לו שהוא רחוק מן הטוב ועדיין לא עשה כלום אעפי"כ א"א שלא יהיה בו קצת טוב כי היאך אפשר שלא עשה פעם אחד איזה מצוה ואף שאותה מצוה היא ג"כ מלאה פסולת היאך לא ימצא מעט טוב באותה מצוה ועל זה יש לו לשמוח וזה בחי' ועוד מעט ואין רשע שע"י אותו מעט טוב שמוציאין באדם אינו רשע עי"ז והתבוננות על מקומו ואיננו כי עי"ז שדנין האדם לכף זכות ע"י המעט הטוב שמוצאין בו עי"ז מכניסין אותו באמת לכף זכות וזהו והתבוננת על מקומו ואיננו שאיננו על מקומו שהיה בתחלה כי עכשיו מכניסין אותו בכף זכות ממש ונעשה צדיק (ליקוטי מוהר"ן). ולעד"ן שזהו כוונת דהמע"ה באומרו אשרי תמימי דרך וכו' דהיינו שדהע"ה מלמד סניגוריא על ישראל ובתחלה אמר אשרי תמימי וכו' שהוא צדיק באמת ואח"ך אמר אף לא כלומר אפי' אם לא היו מהצדיקים באמת אלא פעלו עולה אפ"ה יש לי ללמד עליהם סניגוריא שהרי בדרכיו הלכו וא"א להם שלא יעשו איזה מצוה ואיזה דבר טוב:

יח

שפע מצד צפון העולם יש היכל אחד שנק' היכל זכות ששם יושבין ב"ד של מעלה ומצד דרום של עולם שם הוא מדת החסד אשר הוא בימין תמיד פתוחה להפיק לעולם ממקום הרצון של הקב"ה כל מיני טובות לתת בעולם לכל שואל די מחסורו אך כשמגיעין אותם המתנות והטובות אל היכל הזכות אשר מצד צפון אזי עומדת מד"הד אשר שם ומעכבת אל הימין לגמור חפץ השואל ואומר נשב בדין אם זה השואל ראוי לאותם מתנות והטובות ואם אינו ראוי אז מונעין ממנו ומהעולם כל אותו עושר והטוב שהמשיכו מדת החסד ואז מקבלת היכל צפון כל אותו עושר והטוב והשפע ונגנז אותו השפע שם לפי שאחר שנמשכו אותו מדת החסד מלמעלה שוב אינם חוזרים למקומם אלא נגנזים שם בהיכל הצפון וכל אלו גנוזים ושמורים לצדיקים לע"ל אמנם אם יש צדיק הגון להגין על הדור אף על פי שלא יהיה העולם ראויים לאותה המשכה של מדת החסד בעבור הצדיק נותנים רשות להמשיך אותו שפע וטוב בעולם (מדרש האיתמרי משם הרב שיח יצחק שמביאו בשם שערי אורה):

יט

שפע בכל יומין דחול השפע נמסר לאומות העולם ומהם מגיע התמצית לנו. אבל ביום השבת אנו מקבלין השפע מידו הרחבה והמלאה (שער המלך):

כ

שפע כל מה שברא הקב"ה לא ברא אלא לכבודו כדי לגלות מלכותו ועי"ז נככפין הקליפות תחת השכינה ובאיזה ענין נתגלה מלכותו כשמשפיע רב טוב לישראל אזי מודים כל אחד ואחד כי מלכותו בכל משלה ובמה יכולים להוריד השפע ע"י התפלה כי התיבות הם כלים לשפע וא"כ כ"א ואחד יזהר בתפלתו שיתפלל באופן שיוכל לעורר השפע בעולם ע"ד שארז"ל חייב כל אדם לומר בשבילי נברא העולם ובאיזה ענין יוכל לעורר השפע בעולם ביראה כמשרז"ל כל מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים ויש שני מיני יראה האחד יראה עליונה שבאה לאדם לפעמים מתי שתרצה ועל יראה כזו אין שכר ויש יראה שבאה לאדם מכח אדם עצמו ויראה זו נקרא צדיק מושל ביראת אלהים וביראה כזו התפל' נשמעת ושפע יורד לעול' ונגלה מלכותו (ליקוטי מוהר"ן):

כא

שבת למה לא נאמר ויהי ערב ויהי בקר בשבת כשאר הימים לפי שלא היה לילה אלא ל"ו שעות היה יום שבת כולו דיום ו' י"ב שעות ועוד י"ל דלא כתיב ויהי ערב לפי שצריך להוסיף מחול על הקדש ר"ל אף קודם ערב הוא שבת. (ילקוט דוד בשם הרב יד יוסף):

כב

שבת אכילת שבת אינה בשביל שביעה כלל רק בנין דיתברכון כלהו שיתא יומין כמבואר בזו"הק כי מאכילת שבת נשפעין ונתברכין כל ששת הימים כי עיקר השביעה בשבת כי סומא אין לו שובע כמשרז"ל מפסוק ויענך וירעיבך וכו' ופסיעה גסה נוטלת מאור עיניו של אדם ומהדר ליה בקדושה דבי שמשי נמצא שעיקר שלימות מאור עינים הוא בשבת וע"כ אז השביעה וא"כ מה שאנו סועדים בן ג' סעודות הוא רק לברך דהיינו בגין דיתברכון כל שיתא יומין אבל בשביל שבת עצמו לא היה צריך לאכול כ"כ ג"פ כי בשבת יש השביעה אם כן מוכרח דהוא לברך כנז' (ליקוטי מוהר"ן):

כג

שבת מקרי אות וכן תפלין וכן ברית וההפרש שיש לאות שבת משאר אותות הוא שאלו האותות הם ניכרים לעין כל אבל אות של שבת הוא אור הגנוז ועין לא ראתה אלהים זולתיך והוא אות בין הש"ית לישראל עצמם ולא לאחרים וז"ש כי אות היא בני ובניכם. (פנים יפות):

כד

שדי מה שקבעה תורה במצות תפלין לטוטפות בין עינינו ועל ידינו שם שדי שי"ן בראש דל"ת מעל העורף יו"ד בזרוע מפני שהמה כדמות מוסרות ומוטות לאסור בחבלי ברזל תאותינו הרעה היא כפורחת מחוטר גזע היצר הטמון בחובינו ולפי שהראש הוא מקום המחשבה ובו נתלה חלק האמונה בו ח"ו ימצא מקום היצר להחטיא אותנו במחשבת פיגול של מינות לכן שי"ן של שם עליו כי אלהים במילואו עולה שי"ן ובא הרמז בב' שינין של ג' ראשים ושל ד' ראשים להזהר באמונת אבותינו הקדושים ואמותינו הקדושות. דל"ת בעורף להגין על ג"ע ועורף הוא מקום התחלת השדרה שמשם מושך והולך הטיפה עד נחלת הברית משכן התאוה כאשר אמרו הטבעיים שאם יקשור אדם חתיכה של עופרת ע"פ כל אורך השדרה. לא יבא לידי קישוי אבר. ובא עליו האות של שמו הקדוש לחזק אותנו נגד יצרא דעבירה ורמז דלית לשון דלות כד"א כי בעד אשה זונה עד ככר לחם יו"ד בזרוע נגד ידים שופכות דם נקי והם כלי המעשה לכל עון ולכל חטאת ובהם עשרה אצבעות נגד עשרת הדיברות ודבור אחרון לא תחמוד נגד אצבע קטנה שבאדם ועליו אמר רבינו הקדוש בשעת פטירתו גלוי וידוע שלא נהנתי מהעו"הז אפי' באצבע קטנה כי יש להקשות איך אפשר שלא נהנה אבל הכוונה הוא כלומר כי הנאתו בעו"הז לא היה על דרך חמדה כ"א לקיום המין והיו"ד אגוני מגנא אצולי מצלה לאדם המכין עצמו ללכת בדרכי השם (בתי נפש):

כה

שבע בגי' הוי"ה אלהים ר"ל הוי"ה במילוי יודין כזה יו"ד ה"י וי"ו ה"י בגי' ע"ב אלהים במילוי יודין כזה אל"ף למ"ד ה"י יו"ד מ"ם בגי' ש' הרי שבע וזה נק' בחי' פנים שנמתקת אלהים בהוי"ה ואז הרי שבע בעולם. משא"כ כשב' שמות אלו נזקקות בסוד אחוריים אז אחוריים דהויה שהוא י' י"ה יה"ו יהו"ד בגי' ע"ב ואחורים דאלהים כזה א' א"ל אל"ה אלה"י אלהי"ם בגי' ר' הרי שניהם בגי' רע"ב ב"מ (אספקלריא המאירה):

כו

שכינה ע"י משה שדיבר ה' עמו פנים אל פנים השרה הש"ית שכינתו על ישראל כי מעלת משה היה שנתנבא בזה הדבר בשעה שהשכינה מדבר עמו היה מדבר עם ישראל כיון שהש"ית היה עמו פנים מול פנים בדברו עמו ומשה מדבר עם ישראל פנים אל פנים ממילא היתה השכינה שורה על ישראל (פנים יפות פ' נשא):

כז

שכינה ענין גלות השכינה הוא ענף אחד יורד ממלכות דבריאה ומתלבש באופן ואותו אופן מתלבש בשאר שרי האומות אשר גלו ישראל תחתיהם והשפע הטהור נשפע אל שרי האומות אשר גלו בהם כדי שתמציתם יהיו נזונים ישראל וז"ס ישראל שבח"ל עוע"ז בטהרה פי' מושפעים מהשרים שהם האומות אבל בזמן הבית היתה השכינה משפעת טובה על ישראל בלתי שום התלבשות כלל ומתמציתם היו נוטלים האומות והדבר הזה התחילו לפגום כשקטרו קטרת לע"ז כי אז הפרידו קשר הקדש השכינה עם המדות העליונות ועשו קשר בוגדים שהיתה קליפת נוגה הדבוקה אל הקדושה להיות בה נצוץ א' מהקדושה היתה מתקרבת ליטול השפע חוץ להיכלות והיתה השכינה משפעת השפע הקדוש והטהור לחיצונים וכל זה בשכינה דבריאה וע"כ נתפזרו ישראל בגלות לכל האומות ולא תחת יד שר אחד כדי שלא תהיה השפעת הקדושה כולה לאומה אחת משא"כ כשהיה השפע לישראל היה כולו להם אמנם מדרגה רבה ירדו ישראל שמתחילה נטלו השרים של אומות מתמצית ישראל משא"כ עכשיו נוטלים ישראל מתמצית האומות ולא מתמצית השרים (אספקלריא המאירה משם ז"ח):

כח

שפע כל ההשפעות והברכות א"א להם לבא אלא ע"י הצדיק כי הצדיק יש לו ידים במה לקבלם דהיינו אהבה ויראה כי הם הידים לקבל בהם כל ההשפעות וכל הברכות וצריך הצדיק בזה לגנוז האהבה והיראה כדי שלא יקטרגו המקטרגים עליו וינזלו ממנו השפע וזהו המכסה שמים בעבים המכין לארץ מטר שמים היינו אש ומים כשהצדיק יכול לכסות שמים דהיינו אש ומים האהבה והיראה שלו אזי המכין לארץ מטר דהיינו שיכול להמשיך כל הברכות שהם בחי' מטר אך כשהצדיק הוא מפורסם גדול אזי המקטרגים יודעים ומשגיחים עליו תמיד היטב ואינם מניחים להוריד השפע והקב"ה נותן בלב צדיק אחד להחזיק עליו במחלוקת כדי לכסות ושיוכל להוריד השפע וזהו מחלוקת שהוא לש"ש היינו לשם הצדיק שהוא מכונה בשם שמים מחמת שיש לו אהבה ויראה וכדי להכין המטר שהוא בחי' ההשפעות והברכות (ליקוטי מוהר"ן):

כט

שכר מצות בהאי עלמא ליכא הוא מטעם דקי"ל אין שכירות משתלמת אלא לבסוף וכל ימי חיי האדם הוא כפועל אצלו ית' ומש"ה לא ישולם שכר תוך ימי העבודה עד כי ימות ונעשה חפשי מן המצות אז שכרו הוא נוטל. וזהו דוקא על המצות שאינו חייב בהן האדם כ"א בהיותו חי על פני האדמה שייך בהם אין שכירות משתלמת אלא לבסוף אבל שכר לימוד התורה דאין לה הפסק כדאיתא סוף מס' ברכות וסוף מ"ק ת"ח אין להם מנוחה לא בעו"הז ולא בעו"הב שנ' ילכו מחיל אל חיל ופירש"י מב"המד לב"המ הרי דגם בעו"הב שייך לימוד התורה א"כ ישולם גם בעו"הז. (חוות יאיר חדש):

ל

שכר מצות בהאי עלמא ליכא ויש להקשות והלא יש לאדם דין שכיר יום לפני הקב"ה והיאך עובר הקב"ה משום לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר ויבואר בט' אופנים

אופן הא' משום דפסקינן בח"מ דהנותן כלי לאומן לתקנו ותקנו ושהה אצלו אפי' לאחר עשרה ימים אין הבע"הב עובר משום לא תלין וגם האדם יש לו דין אומן שקיבל עליו לתקן הנשמה ע"י קיום התורה והמצות וכל זמן שלא החזיר הנשמה דהוא הכלי ליד הבע"הב דהיינו הקב"ה אין עובר הקב"ה משום לא תלין משא"כ בשעת מיתת האדם ומחזיר הנשמה ליד הקב"ה אזי חייב ליתן לו שכרו:

אופן הב' משום דיש לאדם דין אומן להקב"ה ופסקינן בש"ס באומן אין בו משום לא תלין מטעם דאומן קונה בשבח כלי ומקרי זבינא ולא שכירות והטעם דיש לאדם דין אומן משום שקיבל האדם על עצמו לעשות הנשמה לכלי ע"י התורה והמצות:

אופן הג' משום דאמרינן בגמ' לדעת אחד דקבלן אינו עובר משום בל תלין דדוקא שכיר יום הוא דעובר והאדם יש לו דין קבלנות עלינו לקיים כל תרי"ג מצות דאם לא קיימם כולם ומת צריך נפשו להתגלגל באיזה גוף עד שמקיים המותרים ואז נפשו יצא מן הגוף כמ"ש המקובלים:

אופן הד' כמו דאמרינן במד' דכל מה שסוגלין בתורה ובמצות די להם מה שמזריח עליהם השמש וירח וכל השכר שנותן הקב"ה אינו מן החיוב כ"א לפנים משורת הדין נמצא דאינו עובר משום בל תלין דהא יהיב להם השכר מצות בהאי עלמא דהיינו זריחת השמש ביום וירח בלילה:

אופן הה' משום דאדם הוא כדמיון פועל להקב"ה כל ימי חייו והסוף מקרי לאחר מותו ואתיא כמאן דאמר בגמר' דאין שכירות משתלמת אלא לבסוף:

אופן הו' משום דיש לאדם דין שומר חנם להקב"ה ומה שהקב"ה נותן לאדם שכר מצות אינו אלא לפנים משורת הדין וכמו דאמרינן הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס וא"כ אין שייך כאן לא תלין פעולת שכיר:

אופן הז' משום דהקב"ה שכר אותנו ע"י משרע"ה ואמרינן בש"ס השוכר את הפועל ע"י השליח אינו עובר הבעל הבית משום לא תלין:

אופן הח' דכתיב ביומו תתן שכרו מ"מ לא קשה מידי דיומו של הקב"ה הוא אלף שנים וא"כ מצד הדין אינו עובר על לא תלין ומה שנותן הקב"ה לאדם קודם כלות האלף שנים זהו לפנים משורת הדין:

אופן הט' משום דכל העולם הוא כדמיון לילה אחד והעו"הב הוא כדמיון יום אחד ואתיא כמ"ד שכיר לילה אינו עובר עליו בלילה כ"א ביום שלאחריו (צפנת פענח חדש):

לא

שכינה מה שאמרה התורה כי לא יראני האדם וחי. משום דאדם עלול לחטא לכך אינו יכול לראות פני שכינה לכך כתיב האדם בגי' טמא אבל אי לא חטא היה ראוי ורשאי להסתכל בשכינה וזה נמשך מצד עון אד"הר שהטה אחר עצת הנחש (כסף נבחר משם המפרשים):

לב

שמש יהושע העמיד השמש להורות שא"י אינו ביד שרי האומות וביד המזלות אלא ביד הקב"ה ואין מזל לישראל לכך שינה יהושע את המזלות והעמיד השמש עם המזלות. מאמר מרדכי בשם כלי יקר על הנביאים):

לג

שמש הוא בחי' ברית וע"י פגם הברית אין לנו מאור השמש כ"א מראה חמה והעכו"ם נקראים צל כמש"ה הוי ארץ צלצל כנפים מלשון ולא יכנף עוד מוריך וזהו בחינת מראה חמה עמוקה מן הצל כי אף שישראל עיקר עכ"ז העכו"ם מכסין עליהם כאילו כל העולם שלהם ומכסין העולם בדרך הטבע כי באמת הקב"ה מנהיג העולם ע"י החמה והככבים ומזלות והם מכסים הנהגת הש"ית כאילו מתנהג ח"ו ע"י הככבים ומזלות בעצמן אך לע"ל יעביר אותם ואז יקויים סר צלם ואז יתגלה אור השמש בבחי' וזרחה לכם יראי שמי שמש היינו שיתגלה אור השמש:

וזהו ומרפא בכנפיה ואז יקוים עד אשית אויבך הדום לרגליך היינו שהם יהיו למטה לא כמו שהיו מקודם מראה חמה עמוקה ובאברהם נאמר כחום היום שהוא בחי' שמש ע"י שמל ונתגלה הברית (ליקוטי מוהר"ן):

לד

שופר הוא רמז על התשובה מג' מיני חטאים דהיינו שוגג מזיד מרד ובשוגג יש ב' מיני שגגות א' שלא היה לו ידיעה בתחלה אבל יש לו ידיעה בסוף שוגג כזה צריך תשובה ב' שלא היה לו ידיעה לא בתחלה ולא בסוף שוגג כזה אינו צריך תשובה אלא יו"הכ מכפר לזה רמז תשר"ת דהיינו בתחלה תקיעה רמז לעורר על מה שהיה פשוט בעיניו לעשותו ולא עיכבו שום מחשבה מיצ"הט והיינו שגגה שלא היה לו ידיעה תחלה אבל היה לו ידיעה בסוף מ"מ צריך לעורר עצמו קצת בתשובה על זה אע"פי שאין צריך תשובה גדולה אח"ך שברים הם מורים על הזדונות דגנוחי גנח עלייהו היצ"הט ועיכבו מלעשות ועשם מתוקף יצרו צריך ג"כ לעשות תשובה גדולה וסיגוף עד דגנח על הסיגופים. ואח"ך תרועה ילולי ייליל הם מורים על המרדים שעשה להכעיס את בוראו בלתי הנאה ומאד ילל היצ"הט על הדבר הזה ועיכבו במחשבתו מלעשות ומ"מ עשה הרי זה צריך סגופים באין ערך עד שילל ג"כ הוא מאד אח"ך באחרונה תקיעה פשוטה מה שהיה ג"כ פשוטה בעיניו לעשותו ולא היה לו ידיעה כלל הרי זה יו"הכ מכפר עליו לפיכך התקיעה זאת לבסוף היינו כי תש"ר מורה שצריכים לשוב עליהם מהיום מיד עד יו"הכ משא"כ התקיעה אחרונה מורה מה שיו"הכ מכפר וע"כ היא עומדת באחרונה כשם שיו"הכ הוא סוף ימי התשובה:

(אספקלריא המאירה):

לה

שופר תקיעה הוא קול פשוט הוא רמז על הבריאה ראשונה של האדם דאז גם הוא פשוט ומופשט עדיין הן מזכיות הן מעוונות שברים נגד בריאה שניה וגלגול ראשון שהוא לשון שבר ואז גם האדם כבר נשבר בצער מיתה ולידה זה פעמים ובעונשים אחרים תרועה הוא שבירה יתירה שבר על שבר מלשון רוע התרועע ארץ והוא מרמזת על בריאה שלשית דאז גם האדם סבל ונשבר כמה שבירות והוה על הוה ואח"ך כשנזדכך בגהינם וזולתו יסורין אז ישוב להיות פשוט ולשם זה תוקעים תקיעה אחד תרועה להורות שאף שנשבר הרבה עוד ישוב להיות פשוט דאין חפץ לה' במות המת ואל ידח ממנו נדח. (בינת יששכר):

לו

שופר תקיעת שופר בר"ה הוא כדי להעלות התפלות של כל השנה על ידי החכמים הצדיקים המתפללים ותוקעים ועי"ז מתעורר רחמים גמורים ומשל למה הדבר דומה לרועה שאינו חכם שנהג צאנו של מלך במדברות ויערות ותעו קצת מן הצאן בסבכי היער ובא אח"כ רועה אחד חכם ותקע בקרן היובל ועי"ז יצאו ובאו כל הצאן והביא אותם אל המלך כן הוא בענין התפלות הנשארים למטה מבני אדם הדומים לבהמה השבים עתה בתשובה מחרדת השופר ואותן התפלות שלא עלו כל השנה מתעלים אז ע"י תקיעת השופר ועל ידי זה מתעוררים הרחמים. (אור הגנוז):

לז

שכרות צריך להרחיק משכרות ולדקדק שלא לשתות יותר מיכלתו כדי שלא יבא לידי שכרות כי מעט השתיה לפי הצורך הוא טובה להרחיב דעתו ודע כי הדעת מלובש בחסדים וכששותה במדה כראוי לפי ערכו אזי נתרחב הדעת ונתרומם מוחו ואזי נגדלין החסדים ביותר ע"י השתיה וע"ז אמרז"ל כל המתפתה ביינו יש בו מדעת קונו מתפתה דייקא בחי' חסדים שע"י היין מתגדלין החסדים וזהו מתפתה שע"י החסדים הוא מתפתה ומתפייס אע"פי שלא היה ראוי להתפתות לפי החסדים סתם והיה יכול להיות רוגז אבל ע"י הגדלת החסדים ע"י היין הוא מתפתה כנ"ל אבל השותה יותר מדאי ומשתכר אזי אדרבא מתגברין תוקף הגבורות ונעשה כעס ורוגז. ולפעמים מתגברין גבורות דס"א ויוכל לבא לידי רעות ח"ו ודע שע"י שכרות שוכחין כל המצות והאזהרות שצוה משרע"ה כי משה הוא מלובש בכל אחד ואחד מישראל בכל אבר ואבר ומזכיר כל אבר ואבר שיעשה המצוה השייכה לאותו אבר כי רמ"ח מצות כנגד רמ"ח איברים וע"כ משה נקרא מחקק שהוא גי' רמ"ח שמזכיר רמ"ח מצות. וע"י השכרות שוכח אותם כמש"ה פן ישתה וישכח מחקק שע"י השתיה והשכרות שוכח רמ"ח מצות של משה כנ"ל (ליקוטי מוהר"ן ח"ב די"ז ע"ב):

לח

שלום ר"ת ודע מה שתשיב לאפיקורוס כי ע"י השלום יודע להשיב לאפיקרוסות שבלבו גם עי"ז נתבטלים האפיקורוסין כי כשיש שלום בין ישראל אפילו עובדין ע"ז מוחלין להם כי ע"י השלום בודאי יתבטל הע"ז והכפירות באלהים חיים ע"י שידברו זה לזה וישובו זה בזה מדעותיו הרעים והכפירות ובודאי יבאו לאמונה שלימה וישרה ע"י השלום אבל חלק לבם עתה יאשמו כי ע"י המחלוקת באה הכפירות וכ"א אוחז בדעתו מאחר שאינם באים ומתוועדים יחד וידברו זה בזה וידבר עם חבירו להפכו לדעתו ואפי' יבאו יחד וידברו זה עם זה לא ישיב מדעתו מחמת הנצחון של המחלוקת:

שם :

לט

שלום שמו של הקב"ה שלום מפני שאני ה' השוכן בתוך טומאתם שבכל דבר הן בקדושה הן בטומאה שוכן ה' בתוכו כי באותיות רשעים הוא אותיות רע ובתוך אותיות רע המה אותיות שע"י ר"ל ששמי בתוך כל הדברים אפי' בתוך דבר רע והקב"ה כשרוצה להמית הרשעים הוא מוציא בלעם מפיהם ונשארו פגרים מתים כי אותיות רשע הוא נמי אותיות רע ושי"ן שבתוכו היא הקדושה שהוא השם שבתוך הטומאה ואם תצרף שם הוי"ה לאותיות שמי הוא שלום א"כ שפיר הוי שמו של הקב"ה שלום ר"ל שמי בצירוף השם הוי"ה הוא שלום אבל הרשעים כי לא שלום ידברו שהם מתחברי' אותיות שמי לאותיו' רע ואז נעשו רשעי' לכן מרעי' יכרתון שיכרתון כדי שלא יתענגו על רוב שלו' (ש' שמואל):

מ

שם דע שיש שם שכשהקב"ה רוצה להסתיר ולכסות את האדם מן המקטרג להציל אותו ממות שנגזר עליו אזי הוא מסתיר ומכסה אותו בזה השם ואז המקטרג משוטט ומחפש סביבות זה האדם לבקש לו מקום שיוכל להכנס תחת המסתר והמכסה להזיק לזה האדם אך תכף כשמביטין עליו נסתלק ואין לו כח מחמת זה השם אבל דע שכשח"ו מוצא מקום לכנוס תחת המסתר והמכסה לשלוט על האדם אזי אדרבא מקבל עוד המקטרג יותר כח מזה השם וזה מה שאמר בזו"הק שראה פנחס המ"ם של מות משוטטת היינו כי המ"ם הוא הס"מ המשוטט סביב סביב כנ"ל ודע שהשם הנ"ל הוא שם סא"ל ויוצא מפסוק מר"ת אתה סתר לי והמ"ם של מצר תצרני היא המ"ם הנ"זל בחינ' הס"מ המשוטט סביב המכסה והמסתר הנ"ל לשלוט על האדם כנ"ל ואם ח"ו מוצא מקום לשלוט אזי מקבל יותר כח מזה השם כי נצטרף המ"ם להשם סא"ל הנ"ל ונעשה צירוף שמו סמא"ל על כן צריך להפסיק בין תיבות אתה סתר לי לתיבת מצר כדי שלא לעשות צירוף שמו ואזי כששולט על האדם ומקבל עוד כח מזה השם כנ"ל אזי נעשה הנ"ל אבל כשמשמרין עצמן בכח השם הנז' אזי הוא מכסה ומסתר בחי' אתה סתר לי וגם מצר תצרני ותשמרני. (ליקוטי מוהר"ן):

מא

שקר כשתכתוב במילואו כזה שי"ן קו"ף רי"ש אותיות ראשונות שקר אותיות אחרונות נפש אותיות אמצעיו' יו"י שהוא כ"ו כמנין הוי"ה והוא רמז שהשקר רוצה לידבק עצמו בנפש הצדיק אבל אותיות הוי"ה מפסיק וזהו צופה רשע לצדיק רשע שהוא השקר אבל וה' לא יעזבנו בידו (ש' שמואל):

מב

שקר עד שלא נולד יעקב היה התגברות השקר בעולם ע"י חיבור השי"ן בק"ר ואחר שהוליד יצחק את יעקב נשלמו ג' אבות אברהם יצחק ויעקב המרומזים בג' ראשים של השי"ן ועי"ז נתחזקה השי"ן לעלות מאותיות ק"ר ועי"ז נתמעט השקר ונתגבר האמת (סידורו של שבת):

מג

שמחה ע"י שמחת המצות נשלם הקדושה ומעלה החיות והקדושה שבקליפות בבחי' י"א סממני הקטרת כי הקליפה הם בחי' המותרות והם בחי' עצבות כמ"ש בכל עצב יהיה מותר והם תוקפא דדינא בבחי' ויתעצב אל לבו ועיקר השמחה היא בלב כמ"ש נתת שמחה בלבי וגלות השכינה שהיא בחי' לב שהוא שמחתן של ישראל ועיקר גלותה כשהעצבות שהם הקליפות גוברים עליה בבחי' ויתעצב אל לבו וזה הוא הטעם כשיצאו ישראל מהגלות כתיב כי בשמחה תצאו ובשביל זה שע"י הקטרת מעלין הקליפות חיותם כתיב בו קטרת ישמח לב נמצא כשעושה המצוה בשמחה אזי מעלה השכינה שהיא המצוה שהוא שמחת הלב מבין הקליפות (ליקוטי מוהר"ן):

מד

שמות כשקורא לחבירו ששמו אברהם יחשוב שקורא למדת החסד של הקב"ה או כשקורא יצחק יחשוב שקורא למדת הפחד או כשקורא ישראל ירמוז למדת הת"ת של הקב"ה וגם צריך לדבר עם חבירו בד"ת כ"כ בד"ור כאילו מדבר עם הקב"ה ועם שמותיו שהרי ישראל הם מן ויפח באפיו נשמת חיים וארז"ל כל הנופח מעצמותו הוא נופח (אור הגנוז):

מה

שפע שבעה איקלימים יש ועל כל איקלים יש מלאך ממונה בחי' שבעה עיני ה' המשוטטות בכל הארץ וע"כ בכל איקלים גדילים פירות אחרים כפי הממונה וע"כ הם נחלקים לשבעה איקלימים כנגד בחי' ז' רועים והשפע כשיורד מקבל אותו תחלה המלאך הממונה שם ואח"כ יורד השפע דרך השדים השוכנים באויר שהם מקבלים את השפע בדרך מעבר לבד ואין יונקים ממנו רק כדי חיותם לבד ואח"כ יורד השפע למטה לאותו מקום והשד' שהשפע הולך לשם ואח"ך מקבל המלך את השפ' כמ"ש אנת הוא מלכא מזון לכולא ביה וזהו מש"ה מלך לשדה נעבד שהמלך מקבל השפע מן השד' דהיינו כשהשפע באה למטה אזי מקבל אותו המלך וכל אלו מקבלין מבחי' שדי וע"כ כולם נקראים ע"ש שדי כי שד ע"ש שד"י וכן שדה ע"ש שד"י וכן העובד השדה ע"ש שד"י כמ"ש יפתח וישדד אדמתו וכשבחי' המלאך חזק אזי אין השדים מקבלין השפ' רק דרך מעבר לבד ואין יונקים ממנ' רק כדי חיותם לבד אבל כשנחלש ח"ו כח המלאך אזי הם מקבלים לעצמן כח המלאך ואזי המאכלים הגדלים על ידם נתערב בהם כח השד כי הם קיבלו לתוכן ממש את כח המלא' נמצא כשגדלים המאכלי' הם גדלים ע"י תערובת כח השד ולא זו אף זו כי גם הם יכולים ליטמא את האדם ח"ו בשינה בטומאת קרי ח"ו כי המלאך הוא בחי' אש כמ"ש מראיהן כלפדים כגחלי אש וכשנחלש כח המלאך ואזי השדים מקבלין לעצמן כח המלאך אזי הם מחממין ע"י האש הזה ומטמאין ח"ו בטומאה הנ"ל וע"כ צריך לחזק את המלאך וחיזוק המלאך הוא ע"י שמחה כמש"ה לב שמח ייטיב פנים זה בחי' המלאך כמ"ש ומלאך פניו הושיעם שנתחזק ע"י לב שמח וע"כ מקום המלאכים נק' שחקים ע"ש שחוק ושמחה כי עיקר חיזוק המלאכים ע"י שמחה (ליקוטי מוהר"ן ח"ב ד"ז ע"ג):

מו

שלום כשהשם הוי"ה משפיע להשם של אדני עולה כמנין שלום דהיינו היו"ד משפיע להאל"ף עשרה פעמים א' הרי עשרה הה"א ראשונה משפיע להד' ה' פעמים ד' הוא כ' הרי ל' הוי"ו משפיע להנו"ן ו' פעמים נו"ן הוא ש' הרי ש"ל. הה"א אחרונה משפיע להיו"ד ה' פעמים יו"ד הוא נ' הרי בין הכל ש"פ העולה כמנין שלום עם הד' אותיות (שער המלך ח"א שער ה' דרושי יו"הכ פרק ב'). ולעד"ן דאפשר דהיינו טעמא שאנו אומרים אחר תפלת י"ח עושה שלום דידוע דעיקר כוונת תפל' י"ח הוא לשלב שם הוי"ה עם שם אדנ"י וכדכתב האר"י זלה"ה בכוונת הברכה אחרונה שהוא בנקודת שורק השם הוי"ה שהוא אותיות קשר לקשר שני שמות הנז' וידוע דהשילוב הוא זווג והוא שמשפיע שם הוי"ה לשם אדנ"י וע"ז אנו אומרים עושה שלום שהשפע הנז' עולה שלום ודוק וגם זה נר' כוונת ר"ש בן חלפתא דאמר לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום וידוע שחיבור שני שמות הנז' גורם ברכה ושפע. והרי הוא מובן ודוק:

מז

שעירים ב' שעירים שנתן בהם גורלות ביו"הכ רמז לישראל שנמשלו לשעיר עזים שנ' שערך כעדר העזים והאומות אף הם נמשלו לשעיר שנ' והצפיר והשעיר מלך יון וכו' לפיכך נתן גורל אחד לה' היינו ישראל שיעלו לגורלו של הקב"ה שנ' כי חלק ה' עמו. וגורל אחד לעזאזל היינו האומות עוע"ז שעליהם נא' חללים שוכבי קבר וכו' וזה"ש כאן אל ארץ גזרה. והשליחות למדבר רמז ששם האומות לחרבה כמדבר הזה שהוא מקום חרבן ושממון. או הרחקת השעירים ירמוז להרחקת ישראל מן האומות שלא ילמדו מעשיהם ולזה באה האזהרה בפרש' זו כמעשה ארץ מצרים וכו' וכמעשה ארץ כנען רמז לאיסור עריות וגזל כי מעשה ארץ מצרים היה שהיו שטופי זמה שנא' וזרמת סוסים זרמתם ומעשה ארץ כנען היה גזל ע"ד שנ' כנען בידו מאזני מרמה וכו' והוא הגזל (הרב עיר גבורים פ' אחרי מות):

מח

שבת עונג שבת היא אכילה בקדושה כי אכילת ימי החול נהנה ממנה גם הס"א אבל מאכילת שבת אין חלק לס"א כלל וכלל וזהו הטעם שצוה אותנו על אכילת השבת כמ"ש אכלוהו היום כי שבת היום לה' כי אכילת שבת נעשה קדושה ואלהות גמור בלא תערובת סיגים כלל ויכול לפעול באכילת שבת מה שפועל בתענית דהיינו להפיל אויביו לפניו בזכות עונג שבת כמו שפועל בצום ועל שם זה נקרא שבת כי בסגולתו להשבית אויב ומתנקם כי ע"י הצום אויביו נופלים לפניו כי ע"י הכעס הבא מהכבד כמ"ש כבד כועס נתעורר המקטרג הגדול שהוא עשו הוא אדום שאחיזתן בכבד והוא אדמוני שהוא כבד שהוא מלא דם ומן המקטרג הגדול העליון. מתעוררים ומשתלשלים מקטרגים וצרים למטה על אדם הכועס ושולטים עליו ואינם יראים מלפניו כי ע"י הכעס נדמה להם כבהמה כמש"ה נמשל כבהמות נדמו כי עיקר המורא שמתיראין מן האדם כמש"ה ומוראכם וחתכם אינו אלא ע"י הצלם אלהים שבפני האדם וע"י הצלם הוא אדם וכשסר הצלם אזי יוצא מגדר אדם לגדר בהמה ואזי סר מוראו ועיקר הצלם המאיר בפני אדם הוא חכמת הבורא שנתן לאדם יתרון על הבהמה היא המאירה בפני האדם כמש"ה חכמת אדם תאיר פניו וע"י הכעס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו ואז צלו סר ופניו נופלים כמש"ה למה חרה לך ולמה נפלו פניך וע"י הצום ותענית הוא מתקן את פניו ומחזיר לעצמו את חכמתו שהיא צלמו המאיר בפניו ואז הכל יראים ממנו ואויביו נופלים לפניו לפניו דייקא כי עיקר נפילתם מחמת הפנים כנ"ל וכל זה נעשה ע"י הצום כי ע"י הצום נכנע הכבד לפני המוח כי ביום שאדם אוכל אז הכבד ניזון תחלה ואח"ך הוא שולח להמוח נמצא ביום אכילה הגדולה והממשלה להכבד וכשמתענה אז ניזון המוח תחלה והמוח שולח מזון להכבד נמצא ביום הצום נכנע הכבד לפני המוח והגדולה והממשלה להמוח וזהו התיקון למה שפגם בתחלה בהחכמה שהוא הצלם המאיר בפניו ועכשיו ע"י התענית הוא מכניע את הכבד ונותן הממשלה להמוח וכשנכנע הכבד שהוא ראש המקטרגים אזי נכנעים כל האויבים האחוזים בכבד וזהו אותיות צו"ם נוטריקון וכתותי מפניו צריו שע"י הצום נכנע הכבד ונתתקן החכמה שהיא הצלם ומאיר בפני אדם וע"י הצלם שבפניו עי"ז וכתותי מפניו צריו מפניו דייקא אבל כשזוכה לבחי' עונג שבת כנ"ל אז אין צריך לצום כי פועל באכילתו מה שפעל ע"י הצום היינו להשבי' אויב כי אכיל' שבת קדש היא וכל זר לא יאכל קדש ואז נכנע הכבד ואז נתבטל כוחו. (ליקוטי מוהר"ן ח"א דס"א ע"א):

א

תורה הפרשיות שבתורה מתחילות באות ו' חוץ מי"א פרשיו' וששה מהן מתחילות באות א' אלה תולדות נח מלשון והולידה והצמיחה שהוא באלף הראשון שבו נברא העולם השניה אלה פקודי המשכן שנתבשר אברהם באלף השני שיתמשכנו ישראל בגלות מצרים ויהיו נפקדים בבואם במספר ע' נפשות ובצאתם נפקדים בס' ריבוא. הפרשה השלשית אם בחוקתי רמז לאף הג' יקבלו ישראל את התורה הפרשה הרביעית אלה מסעי בני ישראל והוא רמז שישראל יגלו מארצם בד' גליות של האומות ויגזרו גזרות עליהם ויהיו נדים ממקום למקום. ונגד אלף החמישי לא נזכר כלל שהשכינה העלימה מפני גודל הצרות ולכן לא רמזה והיא בסוד גם כל חלי וכל מכה יעלם ה' עליך. פרשת אלה הדברים היא נגד אלף הששי שיחזור הקב"ה ויקח את ישראל ויכניסם בתוכחה ובברית ובתנחומים. הפר' הששית אתם נצבים היא נגד אלף הז' שמסיים הפרשה ושב ה' אלהיך ורחמך ויהיה שלום וטובה ולא יהיה שטן ופגעים רעים וזהו הסוד וחד חרוב שיהיה העול' חרוב משטן וקליפה (ס' חסד שמואל מש' ס' גינת ביתן):

ב

תורה אדם שקורא בתורה ורואה האורות של האותיות שבתורה אע"פי שאין מבין האותיות כראוי כיון שהוא קורא באהבה גדולה ובהתלהבות אין הש"ית מדקדק עמו אף שאין אומרים כראוי משל לתינוק שאביו אוהבו מאד ומבקש דבר מאביו אע"פי שהוא מגמגם ואין אומר כראוי אביו נהנה ממנו מאד. לכן כשאדם אומר ד"ת באהבה הש"ית אוהבו מאד ואין מדקדק אחריו כמשרז"ל ודגלו עלי אהבה. (ליקוטי יקרים):

ג

תורה מה שהחזיר הקב"ה תורה לאומות לא החזיר אלא העשרת הדברות כמשמעות שאמרו אדום וישמעאל מה כתיב בתורה לא תרצח לא תנאף וכו' אבל תר"ג מצות הניח לישראל להיות לגבול בין ישראל לאומות והוא מכוון כמספר בני ישראל שהוא מספר תר"ג כמנין המצות שהניח לבני ישראל:

(פנים יפות פ' האזינו):

ד

תורה שבכתב ותשבע"פ הם בבחי' זכר ונקבה שאע"פי שאנו אומרים שתי תורות חלילה שהם שתים והם אחד ושניהם בשם אחד נקראו בבחי' זאת התורה שבכתב ושבע"פ והענין בבירור איך הזכר והנקבה הם אחד משום שהזכר מטיל טיפת הזרע במעי האשה ובאותה טיפה כלולים כל איברי האדם והם בדרך זכירה דלזה נק' זכר שהוא נותן כדרך זכירה והנקבה נוקבת ומפרסמת כל איברים אשר היו כלולים באותה טיפה ולזה נקראת נקבה מלשון נקבה שכרך כמו כן בת"שבכ הם בדרך זכירה בלבד כמו ועשו להם ציצית תפלין סוכה וכיוצא אמנם אין אנו יודעים דרך עשייתם עד שהתשבע"פ מפרשה כל האיברים שבכל מצוה ומצוה כיצד עשייתם ותיקונם שמים וארץ ג"כ עומדים בבחי' זכר ונקבה שהשמים זכרים ומשפיעים על הארץ והארץ צומחת ומוציא הדברים בפועל וכן א"י עם ח"ל א"י זכר ומשפיע לח"ל שמצמיחת א"י הולך לח"ל (מנחת אליהו ד"ך ע"ג משם רבו). ולעד"ן שזהו הטעם שהת"ח נקראים נקבה כמו שדרז"ל משום שהת"ח עוסק בתורה שבעל פה ואומר דרך עשיית המצות והיינו מעשה הנקבה וכדכתב הרב זלה"ה:

ה

תורה העוסק בתורה זוכה כי הנהגתו והשגחתו ושמירתו ופרנסתו הוא ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו ושלא כדרך טבע בלתי שום אמצעי כדכתיב כי בי חשק ואפלטהו כי ידע שמי שהיא התורה שהתורה כולה שמותיו של הקב"ה עמו אנכי בצרה אחלצהו ואשגבהו לא כן לבעלי מצות הוי ע"י המלאכים והוא בדרך טבע כי המלאכים משותפים בשם אלהים גי' הטבע והטעם הוא כי נבראו אחר בריאת העולם שמניחן ע"ד הטבע משא"כ הוא ית' שהוא ברא העולם יש מאין שלא כדרך טבע. (הרב נזר הקדש בפי' לב"ר ריש ס' ויצא בשם הזו"הק וחכמי האמת הובאו דבריו בס' נשמת כל חי בהקדמה):

ו

תורה ה' חומשי תורה הם לפי שיש באדם ה' חושים חוש השמע חוש הראות חוש הריח חוש הטעם חוש המישוש ואלו החושים מהם מתהוים כמה עוונות וחטאות הקדים הקב"ה רפואה למכה ונתן לנו ה' חומשי תורה כי כל ההוגה בהם יחכם ויזהר מהלכד בפח יקוש רק ילך לבטח דרכו וישתמש בהם לעשות רצון קונו שהכל ברא לכבודו כי הנה ס' בראשית הוא כנגד חוש המשוש שלכן כתוב בו לא טוב היות האדם לבדו וכו' כדי שידבק במינו. ס' שמות כנגד חוש השמע שלפי שהכבידו אזנם משמוע קול מוסר אבותיהם ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם וכמ"ש ותמלא הארץ אותם שנתמלאו בתי תטארות וקרקסאות עהם לכן הכביד עליהם גלות מצרים ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה וכשעשו תשובה וישמע אלהים את נאקתם וכשעשו את העגל ויתפרקו כל העם נזמי הזהב אשר באזניהם רמז שלא שמרו מה ששמעו לא יהיה וכו' הזמין את בני לוי ששמעו בקולו כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו ס' ויקרא כנגד חוש הריח שנכתבו בו כל הקרבנות שהם ריח ניחוח אשה לה' אחריו ס' במדבר כנגד חוש הראות שישראל בהיותם על הר סיני ראו במרכבה עליונה וראו הדגלים של מלאכי השרת ונתאוו גם הם לזה כמ"ש במדבר רבה פ"ב וגם כתוב בו פרש' סוטה שאמרו הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין ופ' בהעלותך במצו' המנורה ופ' ציצית דכתיב בו וראיתם אותו וכו' ספ' הדברים הוא כנגד חוש הטעם שבו נזכר כניסת ישראל לארץ ונאמר כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה וכו' ואכלת ושבעת וכו' ושם הזכיר כל מיני מאכלות את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו וכמה ענייני מאכל. (גבול בנימן):

ז

תורה נמשלה ללחם ולחלב ולשמן לחם היינו תורה שבכתב דהוא עיקר הסעודה כדכתיב בלשצר עבד לחם רב כך התורה שבכתב היא עיקר התורה וכל מילתא דאמרי רבנן יש לו רמז שם והיא הראשון והמקור לכל לימוד כלחם שהוא ראש לכל מאכל. וחלב הוא כינוי למדרשים וטעמו דכמו רחיצת החלב תועלתו ללבן כך התורה מתרחצת ומתלבנת ונתברר פירושו דמקרא ע"י מדרשו. ושמן הוא כינוי לחכמת הקבלה דכמו ששמן עולה ע"כ משקים כך חכמת זו עולה ע"כ כמאמר רשב"י ע"ה מי שלא ראה חכמה זו לא ראה חכמה מעולם (בינת יששכר):

ח

תורה התורה ניתנה על הארץ ולא הניחה הוא ית' בשמים ארעא לחירותא במה שלומדים עליה התורה אשר בה מלכים ימלוכו ומוציאה מעבדות לחירות ע"ד עבד שקראו רבו לקרוא בתורה יצא לחירות דכיון דברצון רבו קראו בתורה אשר מעלתה להמליך מלכים לכך יצא לחירות וגדול מעלת מחזיק לומדיה כנודע ומעתה אף מחזיקיה יוצאים מעבדות לחירות משום הכי הוריד הקב"ה התורה על הארץ כדי להוציאה מכלל ארור לכלל ברוך ולפוטרה מכלל עבדות כי גם היא מחזקת ידי לומדיה בהשפעת יבולה ומספקת להם מים ומזון והיינו טעמא דאחר קבלת התורה ירדה השכינה והוא ית' אמר לקחתם תורתי קחו אותי לשכון כבוד ה' בארץ משום דעד הנה היה האדמה ארורה ואיננה כדאי להיות שפחה ארורה פונדקית לגבירתה ולכך תכף כשחטא אד"הר סילק שכינתו מן הארץ לשמים והמלאכים דידעי דבר זה שעיקר נתינת התורה על הארץ להוציאם לחירות מעבדות נתחכמו וירדו אצל אברהם לאכול מעבור הארץ כדי לברך את הארץ בברכת על הארץ ועל המזון להוציא האדמה הזה מכלל ארור לכלל ברוך וקסברי דע"י בני אדם הואיל וע"י נתקללה אפילו מברכין על הארץ ועל המזון אינה יוצאה לחירות ובשביל זה ירדו המלאכים אצל אברהם לברך על הארץ להוציא האדמה מכלל ארור ותשאר התורה במקומה למעלה אכן אברהם הבין כל זה כי סוד ה' ליראיו וראה כוונתם לכך אמר ואקחה פת לחם וכו' דבר הטעון ב"המז ולשרה אמר לושי ועשי עוגות דהיינו הנילוש במי פירות ודבש דהו"ל פת הבאה בכסנין דלא מברכין עלייהו ב"המז ואכתי היה חושש אברהם פן יקבעו המלאכים עיקר סעודתם על העוגות ויברכו ג' ברכות ואפי' יברכו ברכה מעין ג' הוי קצת ברכת הארץ לכך לחם לא הביא כל עיקר כי אם חמאה וחלב ובקר דבר שאינו גדולי קרקע כי היכי דלא ליברכו על הארץ ולא תצא האדמה מארירותה כי אם בהורדת התורה למטה (נחלת בנימן מצוה יו"ד):

ט

תורה הקשה לדעת על מה עשה אלהים ככה והוריד עוז מבטחה ע"י משה ושינה טבע העולם להעלות אדם קרוץ מחומר למעלה לשמים הו"ל להוריד התורה על ידי אחד ממשרתיו מלאכי מרום דהרי להגר שפחת שרה נזדמן מלאכים כ"ש לכלל ישראל וכבר בימי אד"הר ירד רזיא"ל שר הפנים ולמד לאדם כל התורה מדוע לא חזר השתא לכללם במצות הבורא ללמד את בני ישראל את התורה ולהוריד להם הלוחות הכתובים באצבע אלהים כשם שהורידם משה אבל הענין הוא דתמן תנינן במס' גיטין דכ"ג אמר רב אסי א"ר יוחנן אין העבד נעשה שליח לקבל גט לאשה מיד בעלה לפי שאינו בתורת גיטין וקדושין:

ובמילתא דליתא בנפשיה אינו נעשה שליח ולכך הוצרך הוא ית' לשנות טבע העולם ולהעלות את משה למעלה ולא היה אפשר ליתנה ע"י מלאך דמלאך ליתא בתורת גיטין וקדושין דהמה עיר גבורים שכולם גבורים מש"ה עלה חכם זה משה אבל ע"י מלאך לא היה אפשר דבמילתא דליתא בנפשיה לא מצי משווי שליח:

(שם מצוה ל"ח):

י

תורה כשהתורה שאנו לומדים או התפלה שאנו מתפללין היא שלא לשמה אז אנו מכונים בשם יעקב וכאשר אנו עושים לשמה אנו מכונים בשם ישראל. (שער המלך ח"ב דרו' ד'):

יא

תורה היא מעידה כדכתיב עדות ה' נאמנה והדבר קשה איך התורה שנק' אשה יכולה להעיד הלא אשה פסולה לעדות והתירוץ על זה שהיא מחכימת פתי ובשביל זה יכולה להעיד כמו שמובא בח"מ הלכות עדות סי' ל"ה סעי' י"ד וז"ל תקנת הקדמונים הוא דבמקום שאין אנשים רגילים להיות נשים נאמנות וזה ידוע שעיקר תאוות הם בסתר כמש"ה מים גנובים ימתקו ואין בני אדם רגילים שם אבל התורה היא עומדת שם וקוראת אותו מי פתי יסור הנה ומחמת תשוקת תאותו אינו שומע קריאתה ואחר גמר תאותו הוא מרגיש תכף קריאתה ומתחרט תכף על העבירה וזאת החרטה היא בחי' מחכימת פתי כי בשעת העבירה היה בו רוח שטות ואחר גמר העבירה הטה אזנו לאמריה של תורה והחכים ומתחרט בשביל זה התורה אע"פי שהיא אשה יכולה להעיד כי היא עומדת במקום שאין אנשים רגילים שם כנ"ל (ליקוטי מוהר"ן):

יב

תורה היא בחי' ידין ורגלין כי יש בהתורה נגלה ונסתר נגלה היא בחי' ידים כמ"ש דודי שלח ידו מן החור היינו חרות על הלוחות שהוא בנגלה ונסתר הוא בחי' רגלין כמשז"ל חמוקי ירכיך מה ירך בסתר וכו' וכללות התורה נקראת לב שמתחלת בב' ומסיימת בלמד ששם משכן הרוח דנשיב בשית פרקין דדרועין ושית פרקין דרגלין היינו בנגלה ובנסתר (שם):

יג

תורה נמשלה למים ואש ויין אש רמז לפלפול והוא מכפר על שנתחמם בעשיית העבירות או על שנקרר ונתעצל בעשיית המצות מים רמז לבקיאות שהולך במרוצה ומכפר על הנז' יין רמז להתמיד בהבנת הענין בישוב הדעת ועיקר הלימוד יהיה בבקיאות. (בינת יששכר):

יד

תורה ע"י לימוד התורה מתלבנים ומתבררים כל המידות ונופל הרע למטה ונעשה ביטול הקליפו' ושלוח האו"הע האחוזים בקליפות ההם מתבטל כי באמת אם היו עושין כן ישראל בכללות כבר היה ביטול הגלות המר הזה ולא היה מקום אחיזה לשלוט העמים להיות מושלים עלינו אם היו ישראל משעבדים כל הדינים להתורה היה בטול הקלי' לגמרי והיינו זוכים כבר לביאת המשיח וכמש"ה ואת רוח הטומאה וכו' שהוא ביטול הקלי' ועי"ז אהפוך אל העמים שפה ברורה לעבדו שכם אחד והיו משועבדים לתורה כמו אאע"ה שנעשו גרים ונתקרבו לקדושה בעבור ביטול הקלי' והיו כל האומות נכנעים תחת יד ישראל (בתי אבות בהקדמת לפי' ההושענות משם הרב מאור עינים ז"ל):

טו

תורה וג"ח וענוה ע"י אלו הדרכים אנחנו מעוררים זכותם של ג' צדיקי יסודי עולם אבות העולם והם הם כנגד נר"ן של אדם כי מעשה הצדקה וג"ח בנפש והתורה ברוח וכמש"ה ויהי האדם לנפש חיה ות"א והוה אדם לרוח ממללא:

והענוה היא בנשמה העומדת במוח האדם ונודע שהענוה היא ניכרת בראשו של אדם שמשפיל עצמו בפני כל אדם נמצא שעי"ז מתקדשים נר"ן שלו וזוכה לחוט של חסד המשוך עליו ע"י התורה כמ"ש ותורת חסד על לשונה וכן ע"י הג"ח ואהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד ודכוותא ע"י הענוה ולענוים יתן חן ועי"ז מעורר הרחמים והחסד בעולם וממתיק ומכסה הדינין ויתן אותם לרחמים וחסד ע"פי מעשיו הטובים (שם):

טז

תורה חכמה ותשועת ה' ג' אלו נמשלו למים התורה שנ' הוי כל צמא לכו למים החכמה שנ' ומלאה הארץ דעה את ה' כמים וכו' תשועת ה' ע"ד שנ' הנני נוטה אליה כנהר שלום (הרב עיר גבורים פ' נח):

יז

תורה הקב"ה נקרא מלך וקי"ל מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול וא"כ קשה איך מקבל אותנו בתשובה אבל ע"י התורה יש לנו דין שותף כמ"ד ולאמר לציון עמי אתה שע"י התורה בורא שמים וארץ חדשים ונעשה שותף להקב"ה. (עטרת צבי). ולעד"ן שעפי"ז יובנו פסוקי דהמע"ה באומרו למשפטיך עמדו היום וכו' לולי תורתך שעשועי וכו' וידוע דהיום הוא כינוי לר"ה שהוא יום הדין זהו אומרו למשפטיך עמדו היום שהוא מלך המשפט וכל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון מעתה מתמיה עצמו דהמע"ה ואומר מי יכלכל את יום בואו לדין כיון שהוא עלך המשפט והכל עבדך ומלך שמחל על כבודו אכ"מ וח"ו אבד תקוה זהו אומרו כי הכל עבדך. חזר דהמע"ה ואמר לולי תורתך שעשועי שאני עוסק בה ומחדש בה חדושים ועי"ז אני בורא שמים וארץ חדשים ואני שותף עמך אז אבדתי בעניי כלומר בעבור רשעי אבל כיון שאני שותף יכול למחול ולקבל בתשובה:

יח

תורה תפלה צדקה מצד ג' אלו ראוים ישראל לברכה מצד התורה שנ' ה' יברך את עמו בשלום ואין שלום אלא תורה מצד הצדקה הברכה משתלחת בכל מעשה ידיהם שנ' יש מפזר ונוסף עוד וכתיב ישלח ה' את הברכה באסמיך וארז"ל בדבר הסמוי מן העין והוא רמז לצדקה הצריכה להיות סמוי מן העין שנ' מתן בסתר וכו' מצד התפלה ועבודה שנ' בכהנים כה תברכו את בני ישראל או ע"ד ואברכה מברכך והוא ע"ד כי מכבדי אכבד וכתיב אברכה ה' בחיי. (הרב עיר גבורים):

יט

תורה תפלה צדקה הצדקה אינה מקובלת מכל האדם:

שבזמן שהצדיקים עושים הצדקה אזי היא מקובלת אבל צדקת הרשעים אינה מקובלת לפי שכבר התפלל עליהם ירמיה כנודע מדברי רז"ל התפלה אין תפלת הרשעים נשמעת שנ' גם כי תרבו תפלה אנני שומע ידכם דמים מלאו אבל בתורה אז"ל שאפי' ממזר ת"ח קודם לכ"ג עם הארץ והכל שוין בה (שם):

כ

תפלה בשעת התפלה צריך לעשות עצמו עני בדעת שפל בדיבור אביון בלב ואז הקב"ה יעמוד לימין אביון כי הקב"ה מתאוה להיות לו דירה בתחתונים א"כ זהו תענוג ה' השוכן על המרכבה ותענוג האבות שהם המרכבה להיות נמשכין לתחתונים ע"י תפלתם. (אור הגנוז):

כא

תפלה כשיש ח"ו איזה צרה אין להתפלל אפי' התפלה שמתפללין בכל יום לפי פשטה אלא יכוין להתפלל לבטל הגזרה והצרה ההיא ואפי' השירות ותשבחות שלפני התפלה יכוין הכל ענין זה כי כיון שהשכינה נק' תפלה כמ"ש ואני תפלה א"כ כשם שהשכינה כוללת הכל כן התפלה כוללת הכל ויכול המבין להתפלל כל התפלה מראש ועד סוף ואפי' הפסוקי דזמרא הכל ע"ז לבטל הגזרה והתפלה תהיה על צערא דשכינתא פירו' כיון שהאדם הוא ניצוץ וענף מהשכינה א"כ בצרתו לו כביכול צר כנז' בדברי רז"ל שאומרת השכינה קלני מראשי וכו' כשאדם שרוי בצער וז"ש אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש פי' יתפלל על הכובד והצער שיש לשכינה שנק' ראש רישא דכל רישין שלא יהיה לה צער ע"י צער שלנו. (שם):

כב

תפלה ביומין דחול אנו מתפללין והמלאכים הממונים על התפלות מקבלין התפלות ומגיעין אותן לעבדו המושל בכל אשר לו המלאך מ"ט וע"י מגיע כל התפלות לראש צדיק לכן צריכין הבעלי תשובה לשוב בתשובה שלימה ולהיות עטופים ברעב ע"י סיגופים גדולי' כפי פגמם ואז מקבלים תפלותיה' אבל ביום השבת אין להתענות בו שאז יש לנו רשות ליכנס והקב"ה בכבודו ובעצמו מקבל תפלתינו (שער המלך):

תוכן העניינים

וילקט יוסף

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה