וילקט יוסף· רבי יוסף פינצי
מערכת הצדי
א
צדקה כשמוליכין אל האדם לקבר הצדקה מהלכת לפניו תחלה ובשכבו שמה היא שוכבת אצלו וכשמביאים אותו למשפט אלהים היא מתעטפה בו ואינה נותנת לשום משחית להגיש אליו והקב"ה רואה כביכול ויודע מעשיו הרעים ושואל מה את ידידה מתחברת ומתבקשת אצל האיש הלזה אשר פחים סביביו ורשע וכסל בפניו יענה והיא משיבה מארי מלכי שלי הוא זה והוא אהבני וקרבני מעודו ע"כ אחזתיו ולא ארפנו כי אהבה עזה אהבתיו וכשרואה הקב"ה כביכול כן מצוה בעבורה להצילו מדעתו (אספקלריא המאירה) ולעד"ן עפי"ז פסוק אשרי משכיל אל דל דהיינו שנותן צדקה ביום רעה דהיינו יום הדין הגדול והנורא ימלטהו הצדקה מהדין וכדכתב הרב ומהו המילוט ה' שממ"הד שהיה מתוחה עליו מחמת מעשיו הרעים ע"י הצדקה שממליץ בעדו נעשה ה' רחמים גמורים:
ב
צדקה ע"י נתינת הצדקה מקרב שם הוי"ה ב"ה דפרוטה של הנותן כמין יוד וה' אצבעות הרי חצי השם ויד המקבל הפשוטה כוי"ו וה' אצבעותיו הרי ה"א אחרונה ואם הבא לשמוע לעצת היצ"הר לכבוש פנים נגד האביון אשר בוש ונכלם לתבוע חלקו ולא יתן עד שיבא ויהיה פושט יד אז בא השם מקודם ו"ה של המקבל ואח"ך י"ה של הנותן ונעשה משם הוי"ה והי"ה ובזה פי' והסרותי את כפי וראית את אחורי ופני לא יראו דהיינו והסרותי את כפי אם לא תתן צדקה ותאמר מה לי להשכיל אל דל יבא ויפשוט ידו ויתבע חלקו אזי אתן לו אם תעשה כן וראית את אחורי שיהיה השם שלא כסדר ופני לא יראו דכשהשם הוא כסדר נק' פנים וכנודע. (חוות יאיר חדש). ולעד"ן שזהו כוונת הפסוק נתון תתן לו וכו' דהיינו נתון תתן לו קודם שיבא לשאול ואל ירע לבבך וכו' כלומר אל ירע בעיניך ליתן לו קודם שיבא לשאול ותאמר אם רוצה יבא וישאל לא תעשה כן כי בגלל הדבר הזה אם תעשה כן ליתן לו קודם שישאל יברכך ה' שיבא השם כסדר וכשהשם הוא כסדר הוא רחמים גמורים וברכה:
ג
צדקה העשיר המפרנס לעני אין צריך למיתה להורות שהוא ית' יחיד בעולמו דמהיכא תיתי למה יאמרו המינים שיש ח"ו שתי רשויות אם מכח נעשה אדם הרי כיון שנותן צדקה מורה שמה שנאמר נעשה אדם קאי על העני שהקב"ה אמר לעשיר נעשה אדם ביחד שאנכי אברא אותו ואתה תפרנסהו. (אורי וישעי. (ולעד"ן שזהו מש"ה וצדקה תציל ממות והרי הוא מבואר:
ד
צדקה היא תיקון הברית כי פגם הברית הוא כי היה צריך להשפיע בקדושה למקום שצריך להשפיע והוא בחטאו סילק ההשפעה משם והמשיכה למקום אחר וע"כ התיקון הוא ע"י הצדקה שעי"ז חוזר ומשפיע לשם אל הקדושה ועי"ז נתתקן וע"כ כשנותן לעני שאינו הגון אזי אדרבא הוא נפגם יותר כי חוזר ומשפיע למקום שאינו צריך (ליקוטי מוהר"ן):
ה
צדקה היא תועלת הגוף והממון. הממון שנא' יש מפזר ונוסף עוד וכו' והגוף כענין שנאמר אצל הצדקה וארוכתך מהרה תצמח ועצמותיך יחליץ וכתיב ומבשרך אל תתעלם היינו מבשרו ממש. (הרב עיר גבורים פ' וירא):
ו
צדקה היא סגולה גדולה ומועלת מאד להנצל מהרהורי ניאוף אך עכ"פ אסור לסמוך ע"ז ולהיות מעורב עם הנשים ולהרבות שיחה עמהם ח"ו רק שאינו מזיק לו כ"כ וזהו ויהיו עניים בני ביתך ואל תרבה שיחה עם האשה וכו' אבל אין האיסור רק שלא ירבה אבל מה שהוא מוכרח אין מזיק לו וזה נעשה ע"י הצדקה שהיא מצלת מהרהורי ניאוף שהם בחינ' אבי אבות הטומאה בחי' מות וצדקה מצלת מהם כמש"ה וצדקה תציל ממות ה' יצלנו. (ליקוטי מוהר"ן). ולעד"ן שעפי"ז יובן מאמרם ז"ל בבתרא כל הרגיל בצדקה הויין ליה בנים בעלי חכמה וידוע שמי שיש לו הרהורי ניאוף הוא שותה בכוס זה ונותן עיניו בכוס אחר ומזה בא פריצי הדור וטפשים זהו אומרו כל הרגיל בצדקה וסגולת הצדקה היא להנצל מהרהורי ניאוף ובזה מכוין כוונתו ומקדש עצמו וממילא הויין ליה בנים בעלי חכמה:
ז
צדקה הנה בא"ב יש ששה פיפין. דהיינו אל"ף אי אפשר לקרות בלא ף' וכן כ"ף וך' וקו"ף ופ"א וף' ג"כ א"א לקרות בלא פ' נמצא בא"ב ששה פיפין וששה פעמים פ' גי' ת"ף כמנין לילי"ת והנה חיו כשאירע לאדם מקרה בלתי טהור הוא ע"י הקליפה הנ"ל כידוע והנה הקליפה הנ"ל יונקת מן הא"ב כמנין שמה היינו מן הפיפין הנז"ל ונעשה מן הפ"א אף לפיכך ארז"ל איש ואשה שזכו שכינה שרויה בניהם לא זכו היינו שהוא בלתי טהור אש אוכלתו כי האותיות עצמן של הפיפין היינו א כ ך פ ף ק הנ"ל הם גי' אש ונוקמין בו וכשנותן צדקה בסתר פודה הנצוצות הקדושות מן הקליפות ונעשה מן אף פ"א וזהו מתן בסתר יכפה אף מלשון כופה עליו כלי שהוא לשון הפיכה ונעשה פ"א וזהו יכפה אף שכופה והופך האף ונעשה פ"א (שם):
ח
צער בכל ענייני צער בגשמי וברוחני שם יש ניצוץ קדוש ממנו ית' כמשרז"ל דבזמן שאדם בצער שכינה מה הלשון אומרת וכו' פי' שיש לה צער בצער האדם כיון שאדם הוא ניצוץ וענף מהשכינה אלא שהוא בתוך כמה לבושין וכאשר יתן אל לב להבין שגם כאן הוא ית' אתו עמו אז הוסר ונתגלה הלבוש ונתבטל הצער (אור הגנוז):
ט
צרות כל הרפתקאות דעדו עליו יתן לב להבין שהוא בשכינה ולא נזדמן זה רק כדי שיתפלל עבור השכינה הנק' זאת שנק' את כלולה מן כ"ב אתוון ויכוין לחבר עמה ז' ספירות שלה נק' בת שבע הרי זאת וזהו על זאת יתפלל כל חסיד גם יכוין לחבר מדרגה תחתונה שבמלכות הוא אות ת' עם ז' מדרגות שלה אל אות א' שהוא פלא והבן (כתר שם טוב):
י
צרות כל הצרות והיסורין והגלות אינו אלא לפי ערך חסרון הדעת וכשנשלם הדעת אזי נשלם כל החסרונות. כמ"ש אם דעת קנית מה חסרת וכתיב לכן גלה עמי מבלי דעת ועיקר החיים הנצחיים יהיה לע"ל מחמת הדעת שירבה שידעו הכל את ה' וע"י הדעת יכללו באחדותו ואז יהיו חיים נצחיים כמוהו ית"ש כי ע"י הידיעה נכללים בו ועיקר הידיעה יהיה לע"ל כדכתיב ומלאה הארץ דעה וכו' ומחמת הדעת לא יחסר כל טוב ויהיה כולו טוב (ליקוטי מוהר"ן).
יא
צרה אפי' בהצרה עצמה הש"ית מרחיב. כי אם יסתכל האדם על חסדי ה' יראה שאפי' בעת צרה שהש"ית מיצר לו גם בהצרה עצמה הש"ית מרחיב לו ומגדיל חסדו עמו וזהו בצר הרחבת לי. מלבד מה שאנו מצפים שהש"ית יושענו בקרוב מכל הצרות וייטב עמנו מאד (שם):
יב
צדיק כשהעולם אצל הצדיק אז יש לו ממשלה כי אלישע פעם נכתב איש האלהים ופעם אלישע סתם וארז"ל כשהיו בני הנביאים אצלו היה נקרא איש האלהים וכשהיה לבדו נקרא אלישע סתם (שם):
יג
צדיק במספר קטן היא ט"ו כמנין י"ה רשעים הוא במ"ק י"ז שהוא יז נצחם וכשהקב"ה ממעט הרשעים אז נעשה מי"ז טוב וזהו ועוד מעט ואין רשע ר"ל כשיתמעט הרשע אז ואינו שיהיה טוב. (שם שמואל) ולעד"ן שעפי"ז יובן מאמרז"ל צדיקים אפי' במיתתם קרויים חיים ורשעים אפי בחייהם קרוים מתים ונאמר שהמיעוט הוא כעין מיתה שמצמצם את השם זהו אומרו צדיקים אפי' במיתתן כלומר כשממעטין שמם במ"ק קרוים חיים שצדיק במ"ק י"ה שם אלהים חיים ורשעים אפי' בחייהם שהוא שמם בלתי מעוט קרוים מתים שכן רשעים בגי' כרת:
יד
צדיק וטוב לו צדיק ורע לו הענין הוא שלכל אדם יש לו נפש הבהמית דהיינו מקליפת נוגה שהוא טוב ורע וכשהאדם הוא צדיק גמור עד שמהפך הרע לטוב אז נקרא צדיק וטוב לו' צדיק ורע לו הוא דהיינו שיש בו עדיין מעט מזער רע בחלל השמאלי אלא שכפות ובטל לטוב מחמת מעוטו ולכן נדמה לו כי ויגרשהו וילך לו כולו לגמרי נקרא צדיק ורע לו (ליקוטי אמרים):
טו
צדיק ורע לו רשע וטוב לו הטעם הוא משום דשכר מצוה אינה משתלמת רק אחר מותו והרשעים בחייהם קרוים מתים ולכך שכרם משתלמת בהאי עלמא וזהו הטעם דרשע וטוב לו משא"כ בצדיק שכרו בחייו ליכא רק אחר מיתתם וזהו הטעם דצדיק ורע לו ועוד משום דדינם של בני אדם בחטאם כמו דין נזיקין דדינו בעדית והצדיק הוא העידית. אבל השכר ממצוותיו אינו נוטל הצדיק רק לעו"הב. (צפנת פענח חדש):
טז
צדיק ורע לו רשע וטוב לו מפני שהקב"ה הוא צופה לאדם וחפץ בהצדקו והקב"ה יודע העתידות אם רואה באדם שהוא צדיק גמור ולא ירום לבבו לבעט מתוך העושר כמו שמצינו לרבינו הקדוש שהרים עשר אצבעותיו ואמר גלוי וידוע וכו' שלא נהניתי מהעו"הז אז משפיע לו הש"ית טובות בעו"הז עד בלי די אבל כשרואה הש"ית שהעושר יזיק לו לנפשו כדכתיב וישמן ישורון ויבעט וכתיב ורם לבבך ושכחת וכו' אז מונע הש"ית ממנו העושר למען הצדיקו וכן הוא הענין ברשע שיש רשע שמתוך שמכבדין אותו בני אדם מפני עושרו הוא בוש מלעבור מחשש העדר כבודו אז משפיע לו הש"ית עושר למונעו מן העבירה אבל רשע שיודע הש"ית שלא יועיל עושרו ויבעט ביותר ולא יחוש לכבודו מעוצם רשעתו אז ורע לו כראוי לו. (פנים יפות):
יז
צדיק במעשיו הטובים יכול הוא להעלות את נפש הרשע ואם לא יוכל להעלותו מחמת שנשתרש בחטא אעפי"כ מביאו לידי הרהור תשובה וכן הרשע אם מרבה לחטא יכול הוא להחטיא את הצדיק כי אוי לרשע ואוי לשכנו ואף שאינו יכול להחטיאו בפועל מביא את הצדיק לידי הרהור עבירה (ליקוטי יקרים):
יח
צדיק הוא מגן על הדור ועל ידו בא שפע וטובה לכל הדור כמ"ש כל העולם כולו נזון בשביל חנינא בני וגם מביא אור גדול וקדושה רבה לכל האנשים המתקדשים והמטהרים וכמ"ש כשעלה אליהו למעלה נתמעט הנבואה מן הנבאים הרי שבמיתת הצדיקים שיש בזה טובה לרשעים גמורים שנתחייבו מיתה ונצולים במיתתם אבל רעה גדולה היא לכל הכשרים שבדור ההוא כענין הפרה אדומה שמטהרת את הטמאים ומטמאת את הטהורים (פנים יפות):
יט
צדיק אי אפשר לצדיקים גמורים העומדים במקום טהרה להוציא נצוצות הקדושה המעורבים במקום טומאה מחמת ההרחק רב שבניהם אבל הבעלי תשובה שבשעה שחטאו נפלו בתוך מקום טומאה כשחוזרין בתשובה ועולים ממקום טומאה לטהרה מעלים עמהם כמה נצוצות הקדושה שבתוך הטומאה למקום טהרה ובזה פי' במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד (פנים יפות):
כ
צרה בזמן שישראל בגלות שרויין בצרה אז מצינו ד' דברים השרויים יחד א' ישראל ב' הקב"ה שאף הוא כביכול עמהם בצרה כמשרז"ל ממה שנ' עמו אנכי בצרה ג' היינו התורה השרויה עמנו בגלות כי בזמן שהבנים גולין אז מקורות החכמה סתומים והתורה מונחת בקרן זוית אין דורשה ואין מבקשה מקוצר רוח ומעבודה קשה כענין שנאמר ואבדה חכמת חכמיו וכו'. ד' המלאכים השרויין בצרה בזמן שישראל בגלות כמשרז"ל שבזמן החרבן נתמעטו המלאכים וכתיב הן אראלם צעקו חוצה וד' אלו שרויין יחד בגלות כדי שיהיו ישראל מובטחין שיהיו נגאלין. (הרב עיר גבורים פ' וארא):
כא
צרה לעולם הקב"ה כביכול מצטער אפי' בצרתן של רשעים כי הכל מעשה ידיו ית' אמנם זהו דוקא כשאינו יוצא מזה קדוש השם אבל כשיוצא ממפלת הרשעים קד"ה אזי גם הקב"ה שמח וכמש"ה באבוד רשעים רנה (זכות הרבים דל"א ע"ד משם הרב מוהרימ"ט זלה"ה):
כב
צדקה הוא גורם גדר בפני העושר שלא יבא לידי רום לב מתוך העושר כענין שנ' וכסף וזהב ירבה לך ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך ולפיכך הרוצה לגדור בעד ממונו שלא יביאהו לידי רום לב אז יחסר ממונו בצדקה ובזה הוא גודר בעדו כענין שנאמר בישעיה ותפק לרעב נפשך וכו' וכתיב באותו ענין וקורא לך גודר פרץ וכו' שבצדקה הוא גודר הפרצה הבאה מן העושר וזה"ש מעשרות סייג לעושר הזכירו לשון סייג לפי שבזה הוא גודר בעדו. (הרב עיר גבורים פ' מטות):
כג
צפרנים אמרו רז"ל הקוברם צדיק והוא מטעם שאוחז במדת יוסף שנקרא צדיק על שזן טובים ורעים בשני הרעב ומדת הצדיק לזון לכל וזה הקובר צפרניו בארץ נותן מזון לרשע שהוא נחש כי עפר לחמו ובפרט בענין אכילת הצפרנים שהולך אחריהם שזהו חלקו שהם קליפת האדם אשר בו נתלבש בעבורו ולכן הקוברם נקרא צדיק (מנחת אליהו ד"ל ע"א משם הרב מוהר"י טאייטאצק ז"ל):
כד
צדיק נתפס בעון הדור היינו בישראל לא כן באו"הע. והוא מפני דהא דהצדיק נתפס בעון הדור הוא מטעם ערבות א"כ ישראל שהם ערבים ז"לז נוטל הערב שלהם שהוא הצדיק והם נצולים אמנם או"הע שאינן ערבים זה לזה אין צדיק שלהם נתפס בעבורם (תולעת שני ד"ה ע"ב):
כה
צדיק בעת מיתת הצדיק הוא מבקש מן העומדים שם לכבוד יציאת נשמתו שיחזרו בתשובה גדולה ע"י ראייתם מיתת הצדיק וע"י תשובתם ובכיותם וטהרת העומדים שם יש תקוה גדולה לאותו נשמת הצדיק שע"י חזירתם בתשובתה הם מגרשים ממנו כל הדין וכל הקליפות בהיות שמסלקים מהם עצמם כל מיני קטרוג וכוחות טומאת עונותם ואז זכות הרבים תלויים במיתתו אבל אם הם עומדים ח"ו בקשיות ערפם ואינם חוזרים בתשובה והם בעצמם מסובבים עם כוחות טומאת עונותם אז יש לו צער גדול לצדיק ולנשמתו ולא די שיש לנשמה ולגוף צער משל עצמם אלא אף זו שיש להם צער מן הקליפות וסביבות חצונים משל אחרים כי אף שהעומדים שם יש להם עיני בשר ואינם רואים כלום אבל נשמת הצדיק בשעת פרידת מן הגוף ואז בלי התלבשות החומר ואז היא רואה הכל ובראותה שעומדים שם סביבות כתות כתות כוחות הטומאה מהעומדים שם אז היא בבהלה וחלחלה גדולה עד מאד (בית אהרן דכ"ו ע"ב):
כו
צדי הוא צורת נו"ן הנושאת אות יו"ד על שכמה ומשניהם נעשה אות הצדי והוא רמז על נו"ן הנפולה שאין לה תקומה רק ע"י שתעמיס על שכמה אות היהודות ומאז שבע יפול צדיק וקם (ספר החיים):
כז
צדיק יש צדיק שהוא מצד עצמו ויש צדיק שהוא מצד אבותיו והסימן לזה הוא כי הצדיק שהוא מצד אבותיו כל מה שיגדל יתמעט צדקותיו מחמת רחוקו מיום הלידה שלו והצדיק שהוא מצד עצמו הוא מוסיף והולך והענין הוא כי הצדקות שהוא מצד עצמו מצד קירוב הנשמה באסיפת הצדיק נשמתו עולה למעלה ומתדבק בה' ונהנה מזיו השכינה בעו"הב וע"כ מה שהוא קרוב יותר לאסיפתו מתגדל בו צדקתו מחמת קריבתו לשורשו ולתכליתו בשרשה העליון וכן הוא במידת הרשעות (פני"י פ' נח):
כח
צדיק נשמות הצדיקים עוברים דרך גהינם כדי להעלות משם את הרשעים שנדונים בו והם אותם אשר הרהרו תשובה קודם מותם ועכ"פ לא יוכל לעלות רק אותם שיש לו להצדיק איזה תפיסת יד בהם או שהם בני גילו ומכ"ש אם הם בני עירו שהיה עליהם לראש דהכי איתא בזו"הק כל עיר ועיר ראש שלהם הוא כלול מכולם כשם שמשה היה כלול מכל ס' ריבוא ישראל והרי כל אותם הם בני גילו ויכול להוציאם וכן אפי' אחרים שמספדים ומתאבלים עליו ואומרים עליו ד"ת ושבח מעשיו או אותם ששומעים ומצטערים עליו כל אותם תפיסת יד יש לו בהם שיוכל להוציאם (אספקלריא המאירה):
כט
צדיק מצינו בכמה דוכתי בגמ' ומדרשים שהצדיק נתפס בעון הדור וזה צריך טעם למה זה כל העדה יחטאו ועל הגדול שבהם שלא טעם טעם חטא יקצוף אבל הענין הוא שהקב"ה ברא את עולמו במד"הד ובמד"הר כמ"ש ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים שאלו בראו כולו דין אם היו באים לידי עבירה לא היו מתקיימים אפי' שעה אחת ואלו בראו כולו רחמים לא נענש אדם מעולם לכך שיתפס יחד שאם יתחייב העולם יתן לכל אחת מן המדות חלק אחד דהיינו חצי העולם למד"הד וחצי העולם למ"הר ולפי שגדול הדור שאין כמוהו בישראל בחסידות ובחכמה שקול הוא ככל הדור לפיכך כשישראל חייבים כליה ח"ו מאת ה' וצריך ליתן למד"הד ולמד"הר לכ"א חלקו מחצה על מחצה מה הקב"ה עושה מחלק את ישראל לב' חלקים דהיינו גדול הדור ההוא חלק א' וכל ישראל חלק שני כי שניהם שקולים הן והיה מן הראוי שיטול מד"הד את כל ישראל לחלקו לענשם ע"פי הדין כאשר המה חטאו ונתחייבו כליה ומד"הר יטול את גדול הדור לחלקו לרחמו אבל לפי שהוא ית' בתחלת הבריאה הקדים מד"הר למד"הד לכן מד"הר קודמת לברור לעצמה חלק היפה שבהן והגדול שבהן נוטל מד"הד כדי שיתקיים העולם מיהו לא שייך האי מילתא אלא בגדול הדור שאין כמוהו בכל הדור ששקול ככל הדור אזי די לו למד"הד שיטול אותו לחלקו אבל אם גדול הדור איננו גדול כ"כ להיות שקול ככל ישראל אז אין די לו למד"הד ליטול א' לחלקו וצריך הקב"ה לצרף כמה גדולי הדור להדדי עד שיהיו שקולין ביחד ככל הדור ונוטלת מד"הד כולם לחלקו. (לב אריה פ' נח משם תורת חיים):
ל
צדיק ע"י ג' מדות נקראים הצדיקים בנים למקום א' ע"י מדת האהבה שתהיה לשמה לשם ה' בלי תערובת אהבה זרה. ב' ע"י מדת היראה שהיא יראת הרוממות ולא יהיה בה תערובת יראה זרה. ג' ע"י מדת הת"ת להיות מפאר ומשבח ליוצר בראשית ולא יהיה בו תערובת התפארות גרוע לפאר את עצמו (אור הגנוז משם ס' תניא):
לא
צדיק לכל צדיק יש ב' שמות כגון אברהם אברהם יעקב יעקב משה משה כי יש לו שתי נשמות א' בעו"הז וא' לעו"הב אבל ביצחק שפרחה נשמתו של עו"הז ונכנס בו של עו"הב לא כתיב רק פעם א' יצחק. (ס' לב אריה פ' תולדות):
לב
צדיק מה שאין לצדיק בעו"הז קורת רוח גם כשהוא מתפלל לפעמים על עניני עו"הז אינו נענה ואין משגיחין בתפלתו. אבל האמת הוא כי הכל הוא מגודל החיבה והאהבה שיש לו ית' אל הצדיק ובשביל כך אינו נהנה בענייני העו"הז. משל לזה לבן מלך שהוא קטן והבן ההוא עשה עצמו בית קטן מקסמין כדרך שהתנוקות עושין המשחקין ובא אדם א' וסתר אותו הבית שעשה לו הבן המלך ובא התינוק אצל אביו המלך בקובלנא רבא. וצועק ובוכה לפני המלך אביו על גודל הצער שעשה לו האדם הזה והנה אביו בשמעו היה מצחק הגם שהוא אוהב אותו ביותר כי בעיני אביו לא נחשב לכלום אותו הבית נגד הטובות המוכן ומזומן לקבל מאביו המלך וגם במחשבתו של המלך לבנות לבנו פלטרין וטרקלין גדולים מפוארים. אבל הבנין השפל והגרוע אינו נחשב לאביו כלל שינקום זה מאותו אדם שסתרו ואף שיש לבנו צער גדול עכ"ז אינו משגיח עליו כי לפי דעתו של התינוק הוא צער לו אבל אביו שיודע שלגדול מזה הוא מתוקן לכל הטובה אשר עתיד הוא לקבל ממנו והנמשל מובן שמחמת גודל אהבה וחיבה שיש להקב"ה על הצדיקים:
שבשביל האהבה ינחילם לעו"הב כל הטוב הצפון אשר עין לא ראתה לכן אינו משגיח הקב"ה על הצער שיש לצדיק בעו"הז כי הוא יודע ית"ש שכל טוב עו"הב הוא כפול ומכופל ושכל טוב העו"הז הוא כאין נגד האהבה החזקה שבשבילה ינחלם לעו"הב טוב הגמול. ועוד משל על עונש הצדיקים בעו"הז והם כאילו מתרחק מהם ח"ו והוא אדם שיש לו בן קטן ורוצה להרגיל אותו לילך מעמידו על הארץ ומרחק ממנו מעט וקוראו שילך הקטן אצלו מעט וכאשר בא התינוק אל אביו מתרחק אביו ממנו עוד מעט והולך התינוק עוד אצלו ועושה האב כזה כמה פעמים עד שמרגילו לבא להליכה גמורה כי כל מה שמתרחק האב מן התינוק תמיד הוא כדי שיהלך התינוק עוד להלן משא"כ אם לא היה האב מתרחק מהתינוק כשבא אצלו בפעם א' היה התינוק עומד ונשאר במקום ההוא הראשון ולא היה הולך להלן עוד והנמשל מובן שהקב"ה רצונו תמיד שהצדיק יעלה תמיד שהצדיק יעלה תמיד ממדרגה למדרגה ע"י מעשיו לכן הקב"ה מתרחק תמיד ממנו ומענישו תמיד ועי"ז מפשפש במעשיו ומתחזק בעבודת בוראו ועולה תמיד במדרגה יותר עליונה (ליקוטי יקרים):
לג
ציצית במצות ציצית כתיב וראיתם אותו וזכרתם כי בראיתם מטהר את האדם להיות עיניו ולבו אל המצות כדי שאחר זה כשיבא המצוה לידו ויעשה אותה יהיה כלי מוכן לקבל אור המצוה ההיא וז"ש בתחלה וזכרתם ויהיה לכם תועלת לטהר לבבכם ועינכם. ואח"ך למען תזכרו ועשיתם כי מחמת הזכירה הזאת תקבלו אור גדול בעשית המצות וזהו והייתם קדושים אני ה' אלהיכם שהוא גילוי שכינה (פנים יפות פ' שלח לך):
לד
ציצית ארז"ל בספרי כל המקיים מצות ציצית כאילו מקיים כל המצות כולם. הטעם הוא שיש כמה מצות שאין האדם יכול לקיימם כמו מצות קרבנות וכן נסכים וחלה. שבהיותנו בח"ל אין אנו יכולים לקיימם וכן כמה מצות אחרות. וכיון שמצות ציצית אין חיוב אלא כשיש לו בגד מד' כנפות והוא מהדר אחריו כדי להיות עליו תמיד בגד של ד' כנפות כדי שיוכל לקיים מצות ציצית זהו עדות על שאר המצות שאינו יכול לקיימם ואם היה יכול להדר עליהם בשום אופן כדי לקיים היה עושה כן כמו שמהדר על בגד של ד' כנפות (שם):
לה
ציצית ב' ציציות לפניו וב' לאחוריו הטעם הוא משום שד' ציציות הם ל"ב חוטין וכ' קשרים גי' ב"ן. ורמז בין כך ובין כך קרוים בנים ר"ל בין קודם שיחטא בין לאחר שיחטא. (מאמר מרדכי):
לו
צדיק הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה ויש להבין דאטו בשביל שהוא צדיק ידקדק עמו ועם הרשע לא מדקדק וכי מצינו חוטא נשכר אבל הענין הוא כך:
משום דהנשמה תחלה נתונה לאדם כדמיון פשוטי כלי עץ בלי שום תיקון רק אח"ך כשמקיים האדם התורה והמצות על ידי זה מתקן הנשמה ועושאה לכלי וכשחוזר ועבר עבירה ח"ו בזה הוא מקלקל ומשבר הכלי שתיקן כבר נמצא לגבי הצדיק דאם עבר איזה עבירה מקלקל כלי מתוקן והיזקו מרובה משא"כ לגבי רשע שמעולם לא תיקן כלום ועדיין לא היה שם כלי עליו וא"כ אף אם עבר איזה עבירה אינו מקלקל רק פשוטי כלי עץ ואין הזיקו מרובה ברשע כמו גבי צדיק ולכן מדקדק עם הצדיק כחוט השערה. (צפנת פענח חדש משם נפוצות יהודה):
לז
צדיק הצדיק נתפס בעון הרשע ואדרבא איפכא מסתברא דהרשע יהא נתפס בעון הצדיק הוא מפני שקי"ל ת"ח שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום שמא עשה תשובה שמא ס"ד אלא ודאי עשה תשובה ורשעים הם תמיד ברשעם מוסיפין חטא על פשע וא"כ החטאים שלהם תמיד הם בני יומן אבל החטאים של הצדיקים תמיד אינם בני יומן וקי"ל דהכלי שהוא בן יומו אינו בולע מכלי שאינו בן יומו אבל הכלי שאינו בן יומו הוא בולע מכלי שהוא בן יומו א"כ הצדיק נתפס בעון רשע שהוא ככלי בן יומו אבל חטאים של הצדיק אינן מצטרפין לחטאים של הרשע משום דחטאם אינם בני יומן אבל של רשעים הם בני יומן וכל שהוא בן יומו אינו מצטרף עם שאינו בן יומו מש"ה הדין נותן שהצדיק יתפס בעון הרשע ולא איפכא. (כסף נבחר פ' נצבים):
לח
ציצית שלשה פעמים נזכרה מילת ציצית ב"פ והוא מלשון הסתכלות לרמוז שיציץ ויסתכל האדם תמיד בג' דברים א' בשעת לידה שנאמר כציץ יצא וימל ב' בשעת מיתה שנ' אנוש וכו' כציץ השדה כן יציץ ורוח עברה בו ואיננו. ג' לעו"הב שנ' ויציצו מעיר כעשב השדה וזה"ש ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם שבג' זמנים אלו האדם דומה לבגד בשעת לידה שנא' תתהפך כחומר חותם ויתיצבו כמו לבוש ובשעת מיתה שנ' כבגד אשר אכלו עש וכתיב כולם כבגד יבלו ולעו"הב כמשרז"ל לעתיד הצדיקים יעמדו בלבושיהון וכו' וגם בתכלת מרמז על ג' זמנים אלו על זמן הלידה שאז ניתנה בו הנשמה שהיא אצולה מכסא הכבוד וזה נרמז בתכלת כי תכלת דומה לים וים דומה לכסא הכבוד גם העו"הב נרמז בזה שנ' וכסא כבוד ינחילם וכמשרז"ל נשמותיהן של צדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד ומילת תכלת הוא לשון תכלית כי שם הוא תכלית כל אדם ותקות כל מקוה. גם תכלית הוא לשון כליון רמז למיתה שהגוף כלה ונפסד גם מה שאמר בציצית וראיתם אותו היינו שיראה תמיד בג' זמנים אלו כי לשון ראיה נופל על ג' זמנים אלו א' על היותו במעי אמו כמשרז"ל שנר דלוק לו על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו. ב' בשעת מיתה ע"ד שנ' כי יראה חכמים ימותו יחד כסיל ובער יאבדו. ג' לעו"הב שנ' ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלהים וכו' ובהסתכלות האדם בג' זמנים אלו אז אינו בא לכלל עבירה. (הרב עיר גבורים ת' שלח לך):
לט
צדיק כל זמן שהצדיק בעיר הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה הודה הוא מה שמשפיע מלמודו על יושבי עירו כד"א ונתת מהודך עליו שנתן משרע"ה מן הודו חלק ליהושע תלמידו. זיוה הוא מה שהוא מגן על יושבי עירו להגין עליהם מן היסורין ואשר המה עושים ה' מצליח בידם ומברך אותם בגללו של הצדיק המגין עליהם וכמו שאמרו נהנין מזיו השכינה הדרה הוא מה שמהדר ומפשפש במעשיהם ומעיין להזהירם ולמגדר דרכם באיסור מוסיף על ההיתר בכדי שלא יבאו לידי מכשול:
(שער המלך ח"ב פרק ו' ד"ז ע"א):
מ
צדיק כשאין הצדיק מת בעון הדור אז אינו מת אלא אחר תשלום שניו מיום אל יום וטרם מיתתו מזריח הקב"ה שמשו של צדיק אחר כדי שלא יהיה הפסד לבני דורו משא"כ כשהצדיק מת בעון הדור אז מת קודם זמנו ואין הקב"ה מזריח שמשו של צדיק אחר כדי שיהיה הפסד לבני דורו (אור לישרים דרוש ט'). ולעד"ן שזהו כוונת הפסוק נפלה עטרת ראשינו וכו' דהיינו נפלה עטרת ראשינו דהיינו הצדיק שהוא מגן הדור וא"ת ומה הספד שייך בזה הלא זרחה שמשו של צדיק אחר לזה מתרץ אוי נא לנו כי חטאנו וכיון שמת בעון הדור אינו מזריח שמשו של צדיק אחר והוא הפסד לדור וע"ז שייך לקונן ולהספיד:
מא
צדיק ורע לו רשע וטוב לו כביכול הקב"ה עשה זה לטובתו של הצדיק ולטובתו של הרשע כי לצדיק שאינו גמור רע לו שהקב"ה רוצה לייסרו ולעורר אותו משנתו באמור אליו אילו לא היית עושה מצות ומע"ט החרשתי אבל מאחר שאתה עוסק במצות מה אתה מפסיד אם אתה עושה אותם לש"ש מלב ומנפש וע"כ רע לו כדי שעי"ז יתקן מעשיו:
ומתוך שלא לשמה בא לשמה לא כן הרשע שאינו גמור אם מייסרו ביסורין ורע לו אומר בלבו כיון שכל היסורין האלו הם על עונותי אע"פי שלא מלבי ומרצוני היה א"כ נמצא שח"ו כל אפיא שוין א"כ מכאן ואילך אעשה מה שלבי חפץ ברעות נפשי כיון שהקב"ה נפרע ממנו בין כך ובין כך וע"כ טוב לו כדי שיחשוב בלבו ויאמר אם לעוברי רצונו כך ומוכרח שזה מפני שאין רצוני לחטוא וה' בוחן לבות יודע כי כל מה שחטאתי אינו אלא ע"כ שלא בטובתי ואם אני מתגבר על יצרי ואכבוש אותו מכ"ש שיטיב ה' עמי יותר ויותר ובזה נותן דעתו לשוב בתשובה נמצא שכל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא. (זכות הרבים דכ"ח ע"ג):
מב
צדיק כשהקב"ה נוטל צדיק אחד לכפר על הדור אזי הצדיק תובע שכר מאת הקב"ה באומרו אם הייתי חי בעולם הייתי מסגל תורה ומע"ט אבל יש ב' סוגי צדיקים יש צדיק שמזגו טוב ובנקל יכול לכבוש את יצרו ויש סוג אחר שמזגו רע ולוחם עם יצרו תמיד ויש לו צער גדול עד שיוכל לכבוש אותו וא"כ לצדיק הזה שמזגו טוב צריך הקב"ה לשלם לו שכרו כאילו היה חי ופעל ועשה אבל להצדיק שמזגו רע אין להקב"ה לשלם לו כ"א מה שפעל ועשה דוקא ולא מה שהיה עתיד לעשות כי אומר לו דייך שהצלתיך ממלחמת היצ"הר וח"ו היית נלכד ברשתו. (שם דכ"ח ע"ג):
מג
צדיק דע שהצדיקים שבדור הם יושבים בעיגול דהיינו סדר ישיבתם שהם יושבים בעולם כ"א וא' במקומו הוא על סדר העיגול ואף שיש שאר בני אדם בניהם שמפסיקין ומקלקלין סדר העיגול אך דע שאלו בני אדם הם בבחי' אינן מן הישוב ואינם נחשבים כלל ואזי נשארים הצדיקים יושבים בסדר עיגול והקב"ה על כולם והוא בחי' ראש ב"ד כי אלו הצדיקים שיושבים בעיגול הם בחי' ב"ד שמהם יוצא המשפט לכ"א ואחד כפי הראוי הן לזכות הן לחובה וכן פרנסה יוצאת מהם שהם מחלקין פרנסה לכ"א ואחד כפי הראוי לו והעיקר הוא שיהיה אהבה בניהם וזה בחינ' הסנהדרין היתה יושבת בגורן עגולה. סנהדרין זה בחי' הצדיקים שמהם יוצאין כל המשפטים וכל הפרנסה כנ"ל וזהו כגורן שמהם יוצא מזונות ופרנסה וישיבתם בעיגול וכ"ז כדי שיראו זה את זה כמ"ש בגמ' היינו בחי' אהבה שהיא בחי' ראיה (ליקוטי מוהר"ן):
מד
ציצית בזכות הציצית ישראל נגאלין כמשרז"ל כל הזהיר בציצית זוכה ומשמשין לו שני אלפים ושמנה מאות עבדים שנ' והחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגוים וכו' ולכך באו בציצית מראה תכלת ולבן התכלת מרמז לעו"הב לנשמתן של צדיקים הגנוזות תחת כסא הכבוד ולבן מרמז לימות המשיח שנ' אם יהיו חטאכם כשנים כשלג ילבינו וח' חוטין רמז לח' נסיכי בני אדם שיבאו לעתיד ונמשלו לחוט שנ' כחוט השני שפתותיך. וה' קשרים רמז לה' דברים שיתקשרו לעתיד ביחד ובזמן הגלות הם מפוזרין זה מזה שנא' אל תאמר קשר לכל העם הזה וכו' ואלו הם א' הקב"ה. ב' ישראל ג' ארץ ישראל:
ד' התורה. ה' משיח שאלו כולם מפוזרין זה מזה בזמן הגלות ולעתיד יתקשרו כולם ביחד שנ' שאי סביב עיניך וראי כולם נקבצו באו לך חי אני נאם ה' וכו' גם ה' קשרים אלו מרמזים על ה' חומשי תורה הנקראת קשר שנ' קשרם על אצבעותיך והוא ה' חומשי תורה כנגד ה' אצבעות שבאדם. גם רמז לה' מצות שמצותן בקשירה א' קשר של תפלין ב' קשר של ציצית ג' קשר הלולב עם ג' מינין ד' קשר נעל של חליצה ה' קשר התורה. לפיכך כדאי מצוה זו שיגאלו ישראל בזכותה ושיתקשרו ה' דברים אלו שהזכרנו:
(הרב עיר גבורים פ' שלח לך):