וילקט יוסף· רבי יוסף פינצי
מערכת הא
א
התבודדות הוא מעלה עליונה וגדולה מן הכל דהיינו לקבוע לו עכ"פ שעה או יותר להתבודד לבדו באיזה חדר או בשדה ולפרש שיחתו בינו לבין קונו בטענות ואמתלאות בדברי חן וריצוי ופיוס לבקש ולהתחנן מלפניו יתברך שיקרבהו אליו לעבודתו באמת ותפל' ושיחה זו יהיה בלשון שמדברים בו כי בל"הק קשה לו לפרש כל שיחתו וגם אין הלב נמשך אחרי הדיבורים מחמת שאינו מורגל כ"כ כי אין דרכנו לדבר בל"הק אבל בלשון שמספרים ומדברים בו קל וקרוב יותר לשבר לב כי הלב נמשך וקרוב יותר אל לשון שמדבר בו מחמת שהוא מורגל בו וגם יכול לפרש כל שיחתו ואת כל אשר בלבבו ישיח ויספר לפניו ית' הן חרטה ותשובה על העבר והן בקשת תחנונים לזכות להתקרב אליו ית' מהיום והלאה באמת וכיוצא בזה כל חד לפום דרגיה ויזהר מאד להרגיל עצמו להתמיד בזה מידי יום ביום שעה מיוחדת כנז' ושאר כל היום יהיה בשמחה והנהגה זו היא גדולה במעלה מאד מאד והוא דרך עצה טובה מאד להתקרב אליו ית' כי זאת היא עצה כללית שכולל הכל כי על כל מה שיחסר לו בעבודתו ית' או אם הוא רחוק לגמרי מכל וכל מעבודתו ית' על הכל יפריש שיחתו ויבקש מאתו ית' ואפילו אם לפעמים נסתתמין דבריו ואינו יכול לפתוח פיו ולדבר לפניו ית' כלל:
אעפי"כ זה בעצמו טוב מאד דהיינו ההכנה שהוא מוכן ועומד לפניו ית' לעשות לו שיחה ותפלה מזה בעצמו ג"כ טוב מאד וע"ז בעצמו יצעק ויתחנן לפניו ית' שנתרחק כ"כ עד שאינו יכול אפי' לדבר ויבקש מאתו ית' רחמים ותחנונים שיחמול עליו ויפתח פיו לפרש שיחתו לפניו ודע שכמה וכמה צדיקים גדולים מפורסמים סיפרו שלא באו למדרגתם רק ע"י הנהגה זו והמשכיל יבין מעצמו גודל מעלת הנהגה זו העולה למעלה למעלה והוא דבר השוה לכל נפש מקטן ועד גדול כי כולם יכולים לנהוג הנהגה זו ועי"ז יבאו למעלה גדולה אשרי שיאחז בה (ליקוטי מוהר"ן ח"ב די"ז ע"ב):
ב
התבודדות כשאדם מתבודד ומפרש שיחתו וצערו לפני הש"ית ומתודה ומתחרט על גודל הפגמים שעשה אזי גם השכינה כנגדו מפרשת לפניו שיחתה וצערה ומנחמת אותו כי כל פגם ופגם שפגם בנשמתו פגם אצלה ג"כ כביכול ואז הוא בחי' את ה' האמרת היום וה' האמירך וכו' והיא מנחמת אותו שיבקש תחבולות לתקן כל הפגמים (שם):
ג
הרהור הרהורי עבירה נמשלו לריח שהאדם מהרהר וחוזר ומהרהר עד כי חדל לספור ועיניו לא ישבעו. ועבירה עצמה נמשלה לבשר שהאדם אחר שעשה העבירה נפשו קצה בה כמו אכילת בשר שאחר האכילה נפשו קצה (ס' מילי דשמי'):
ד
הרהור הקליפה הקשה הבאה בהרהור ומחשבת עון לאדם היא נקראת אלה והוא דכתיב גבי עגל אלה אלהיך ישראל שנתנו כח לקליפה במחשבתם שעיקר החטא עשה הערב רב אלא שישראל חטאו במחשבה והרהור וזהו אלה אלהיך ישראל דייקא (אספקלריא המאירה) ולענ"ד נר' שזהו כוונת הפסוק על אלה אני בוכיה דהיינו שידוע משרז"ל בבבא בתרא ג' דברים אין אדם ניצול בכל יום וחדא מנייהו הרהור עבירה נמצא שבעו"הר בכל יום אנו נותנין כח לקליפה אל"ה ע"י הרהור עבירה זהו אומרו על אלה אני בוכיה שהוא דבר שאי אפשר להנצל ממנה וכדברי רז"ל:
ה
הרהור ע"י הרהור תשובה שהרהרו הרשעים בעו"הז הוא הגורם שגם בגהינם מהרהרים תשובה ויש להם תיקון עי"ז שמורדים דמעות והוא אותו הרהור תשובה שהרהרו בעו"הז יורד שם ומעוררים מחדש ובוכים על עונותיהם עד שמצננין גהינם וע"י התשובה שהרהרו בעו"הז ושנתעוררו מתוך גהינם עולים משם לג"ע (גבול בנימן):
ו
הרהור עולה באה על הרהור הלב כמ"ש העולה על רוחכם היינו שעולה באה על הרהור הלב ששם משכן הרוח ואין הש"ית מצרף מחשבה למעשה בר מהרהורי ע"ז והרהור ע"ז שייך אצל כל אדם דהיינו מה שמתחיל להתפלל בדביקות או מתבודד א"ע ובאמצע התפלה או התבדדות נופל ממדרגתו זהו בחי' הרהורי ע"ז כי כל הנפילות באים מחמת קלקול האמונה וכשנתקלקל האמונה נמצא מחזיר פניו מהש"ית כמ"ש נזורו אחור והש"ית ג"כ מסתיר פניו ממנו נמצא הוא אב"א וצריך להביא על זה עולה והעולה הוא כשמשביר את רוחו בקרבו ומתבייש וחושב בעצמו איך נפלתי והחזרתי פני מהש"ית ונשארתי אב"א ומרחם על עצמו כי אין רחמנות גדולה מזו וצריך לזה נסירה כמו שהיה אצל אד"הר שנברא דו פרצופין אב"א ואח"כ ננסר והיה פב"פ והנסירה הוא ע"י שם חת"ך כמו שכתוב בכונת פותח את ידיך ס"ת חת"ך היינו שחותך ומנסר אותו והשם חת"ך נעשה ע"י שמשבר את לבו כי כשמשבר את לבו בודאי מאנח ומוציא רוח ומכניס רוח והוא תרין רוחין וב"פ רוח גי' חת"ך וזהו בחי' נסירה ובא אל בחי' פב"פ וזהו בחי' עולה (ליקוטי מוהר"ן). ולענ"ד נר' שזהו רמז מ"ש רז"ל אנחה שוברת חצי גופו של אדם דהיינו כשאדם חוטא ח"ו הוא מחזיר פניו מהקב"ה וגם הקב"ה מסתיר פניו ממנו ונמצא אב"א וצריך נסירה וכמ"ש הרב ז"ל וכשאדם חוזר בתשובה ומאנח על חטאיו הוא מכניס רוח ומוציא רוח ונעשה שם חת"ך כמ"ש הרב ז"ל ואז ע"י השם ננסר זהו אומרו אנחה דהיינו אנחה על חטאיו שוברת חצי גופו של אדם דהיינו מה שהיה אב"א ע"י אנחה שובר ומחזיר פב"פ ודו"ק:
ז
הסיבה מה שארז"ל שבליל פסח אפי' עני שבישראל לא יאכל עד שיסב הטעם הוא מפני שבכל ליל פסח מתגלה האור העליון שהיה ביציאת מצרים אם האדם מכוין לבו ולפי הבנתו הוא מקבל הארתו וזהו הבטחון החזק שהיה להם במצרים ללכת בארץ לא זרועה והוא ענין הסיבה שאפי' עני שבישראל יתחזק בבטחונו אל ה' ויהיה שמח בדרך הסיבה המורה על חירות והרוחה בלי חוסר כלל כמו שהיה הבטחון חזק כשיצאו ממצרים לארץ לא זרועה. (פני' יפות פ' בשלח):
ח
הא אין בכל האותיות מתוקן ומסוגל להולדה כמו אות ההא ובגין כך פתוח' מכל צד (לב ארי' בש' מד' הנע'):
ט
הר הר סיני זה הר המוריה שנעקד עליו יצחק ונעקר ממקומו לכאן (ילקוט דוד בשם מפרשים):
י
הר סיני היה דוגמת אירוסין ע"י התורה שהיה הסרסור לכך לא נתקיימה התורה והיה השכחה אבל לעתיד יהיה נישואין ע"י הקב"ה כדכתיב ישקני מנשיקות פיהו ממילא לא יהיה שכחה. (שם בשם מפרשים):
יא
הר סיני למה לקח הקב"ה שר של עשו וכל שרי ע' אומות ג"כ על הר סיני בשעת קבלת התורה כדי שיוכלו הנשמות הקדושות שתחת ע' אומות להתגייר שבלאו הכי לא יתגיירו כי ישראל יאמרו להם ירושה לנו מאבותינו ואין אתם שייכים לתורה (שם בשם כלי חמדה):
יב
הר המוריה אלמלא נשחט יצחק על הר המוריה לא היה נחרב ב"המק לעולם ואם ישראל היו חוטאים היה שופך הקב"ה ח"ו את חמתו על ישראל ויבוטל כלל ישראל אבל הואיל שלא נשחט יצחק במקום ההוא לכך נחרב ב"המק והקב"ה שפך חמתו על העצים ואבנים כדרז"ל על מזמור לאסף וישראל נשארו קיימים (ס' לב אריה פ' וירא):
יג
המן מה שהיה יורד להם המן בכל יום ויום הוא לפי שאחז"ל שוב יום אחד לפני מיתתך וכו' וכי אדם יודע וכו' נמצא שכל ימיו בתשובה ואם היה יורד להם המן מן השמים על ב' ימים או יותר כבר היה מובטח שיחיה זה הזמן כמשאחז"ל במס' תענית דכי יהיב מזונא לחיים יהיב וא"כ היה בטוח כל אותן הימים בחייו ולא היה חוזר בתשובה משא"כ עתה שיורד דבר יום ביומו ממילא כל ימיהם בתשובה (פני' יפו' פ' בשלח):
יד
המן מה שאין המן יורד בשבת וגשמים יורדים בשבת:
לפי שהמן בא מקדושה העליונה עולם העליון שהוא ר"הי ממש לא כן הגשמים שבאים מעולם הגלגלים שהוא ג"כ ר"הר כעולם התחתון (ילקוט דוד בשם חידושי אגדות):
טו
המן בני ישראל אכלו את המן עד בואם אל ארץ כנען כי עסק המן להיות מזוככים מן גסותם ועובים גופם להיות מוכנים לקבל התורה ואוירא דא"י מחכים ממילא לא צריכים שוב להמן. (שם בשם חידושי אגדות):
טז
המן לא נתן הקב"ה רשות לומר שירה על המן על שלעתיד יאמרו ונפשינו קצה בלחם הקלוקל אע"ג דמתחילה חפצין היו במן שהיו טועמין בו כל הטעמים מ"מ הקב"ה היודע עתידות ידע שיאמרו אח"כ ונפשינו קצה לפיכך לא נתן רשות לומר שירה (שם בשם יפ"ת):
יז
המן וחם השמש ונמס לפי שהיו חושבין אותו לע"ז לכן נמס שיראו שאין בו ממש וכן וירם תולעים ויבאש היה מטעם זה. (שם בשם של"ה):
יח
המן וינחהו אהרן למשמרת למה דוקא אהרן לפי שהמן שהיה נגנז לדורות היה להורות שחסד אל כל היום להמציא לכל מזונות הצריך לו ואהרן היה מידתו חסד (שם בשם מקובלים):
יט
המן ויקראו בית ישראל את שמו מן אלו הנשים ר"ל לפי שהיה המן מגיד מי סרח על מי כדאיתא בגמ' לפיכך היו הנשים מחבבין אותו וקראו לו שם ועי"ל מן הוא לשון מנין שהיה מגיד אם בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון (ש' בש' כלי יקר)
כ
הסתכלות בפני רשע דע אחי באמיתות וכלל זה בידך שהאשה המסתכלת בפני אדם רשע אשר בלבו תאב אותה גם האשה בראותו דעתה מתבלבלת עליה לחשוב רק רע כל היום משא"כ המסתכל בפני חסיד שיראת ה' נופלת עליו מסיבת השכינה השרויה בפניו ובאור פני מלך חיים מהשפעת ראייתו נכנע היצר המביט בו באמת (מדרש האיתמרי):
כא
הספד הצדיק שרוצה לקשר באמת נשמת צדיק אחר שיועיל זכותו גם אחר מותו הוא ע"י שמספידו ובוכה עליו במותו עין רואה חשיבותו בעולם ועי"ז זוכה להיות מזוקק להועיל בזכותו לבני דורו וגם אחר מותו הוא מליץ יושר עליהם בבואם על קברו וזהו סיבת הבכיה על מיתת צדיקים אע"ג דלדידיה הוא הילולא כמ"ש בזו"הק וזהו אחוזת קבר והבן (אור הגנוז):
כב
הספד מעלת הספד לצדיק ועניינו הוא כי כל צדיק וצדיק במעשיו בעו"הז מוציא נצוצות הקדושה ביד חזקה והם עומדים ברום עולם ועדיין אינם יכולים לעלות עד אחר דנח נפשיה. ואז נשמתו מתחברת למעשים ומעשים מתחברים לנצוצות הנ"ל שהוציאו וכולם יחד מוכנים לעלות ולהתחבר לשכינה כביכול בסוד ואתם הדבקים וכו' וידוע שאין שום דבר התעוררות למעלה עד שיתעורר למטה תחילה נמצא גם בענין מעלת הצדיק ונשמתו עם נצוצות הקדושה הנז' צריכין להתעוררות שלמטה והוא הוא ההספד שעושים ומזכירים מעשיו ומדברים דברי תורה בההוא הספד אז מיד התורה ההיא מתעוררת מלמטה לנשמתו עם מעשיו ונצוצות הקדושה שעמדו ברום עולם כנ"ל להעלות אותם מעלה מעלה למקום עליון נורא להתדבק בהתחברות אחד בסוד ואתם הדבקים בה' כנ"ל. (אספקלריא המאירה):
כג
המן הרשע הטעם שהמתין המן עד י"ג באדר ולא היה הגזרה בז' באדר שבו מת משה הוא מפני שתוך ימי אבל של צדיקים נהנה העולם עדיין מדיבורו שעוד נשמתו הקדושה אינה נפרדת מזה העולם כמו שעיכב הקב"ה בפורענות עד אחר ז' ימי אבלו של מתושלח ולכן המתין המן עד י"ג באדר כי בז' באדר מת משה וזכותו עדיין ז' ימים ומקצת היום ככולו (ילקוט דוד בשם מוהר"ם אלשיך):
כד
המן הרשע מה שנתן עצה המן לאחשורוש שיחטיא את ישראל ביין נסך וזנות הוא שכיון שהוא משורש ס"מ שהביא המיתה ע"י היין גם כאן חזר בחטאו לגרום מיתת ישראל מסיבת היין והזנות בכוונתו אז לזנות את חוה כדחז"ל (מנחת אליהו ד' ן' ע"ג):
כה
המן מה שזימנה אסתר להמן והזמין מיתתו ביום השני במשתה היין הוא לפי שאסתר היתה משורש חוה והמן היה ס"מ וידוע שהנחש הוא ס"מ הסית לחוה בסחיטת ענבים שהשקה אותם וגרם עם זה במיתתה ולכל הבאים אחריה במשתה היין שהשקה אותם ולכן בהיותה אסתר משורש חוה. הביאה מיתת המן שהוא משורש ס"מ במשתה היין לשלם גמולו בראשו כשם שעשתה לה שגרם במיתתה עם היין שהשקה לה וזהו הטעם שקבלו ישראל שבאותו הדור התורה ברצון מה שלא עשו כן בצרות אחרות שאירעו להם מקודם אמנם הכוונה שבסיני כשקבלו התורה נעשו חירות ממלאך המות משום שפסקה מהם זוהמת הנחש הוא ס"מ וכיון שעשו את העגל חזרו ונמסרו בידו בעון שעבדו ע"ז והטו לבם אחר אל זר הוא ס"מ ולכן עכשיו כיון שראו שאסתר שהיא חוה המית להמן שהוא ס"מ אמרו כבר נתקן העולם ונחלש כח ס"מ ולכן נחזור בקבלת התורה מחדש והיא קבלה ברצון ובזה אנו חוזרים לקדמותינו להיותינו חירות ממלאך המות הוא ס"מ הרשע והם לא ידעו שדי להם קבלת התורה שקבלו ברצון לכפר להם עון ע"ז שהיו חייבים כליה על שהשתחוו לצלם של נבוכדנצר כמו שהשיב רשב"י ז"ל לתלמידיו דאה"נ שאם לא היה בידם עון ע"ז בקבלת התורה ברצון בימי אסתר היו חוזרים לקדמותם להיותם חירות ממלאך המות במתן תורה בסיני. (מנחת אליהו ד' מ"ט ע"ג וע"ד):