וילקט יוסף· רבי יוסף פינצי
מערכת דלת
א
דם מכה ראשונה שבעשר מכות הוא דם והטעם הוא דמובא בזו"הק פרשה שמות בשעה שאמר הקב"ה ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים הלך דומה שר של מצרים לבקש על עצמו לפני הקב"ה א"ל הקב"ה גזרה נגזרה מלפני שכן כתיב יפקוד ה' על צבא המרום במרום וכו' באותה שעה ניטלה השררה ממנו ונתמנה להיות שר גהינם לידון שם הרשעים ודע שהשררה שניטל מן המלאך דומה הוא החיות של הקדושה שהיה יונק מן הקדושה והיינו הב' אותיות ו"ה וכשינטלו הב' אותיות ו"ה מן דומה נשאר דם ולכך היתה המכה ראשונה במצרים מכת דם שניטלה השררה מן השר שלהם ונשארו אותיות דם והיינו טעמא שנתמנה אחר כך על דם נפשות לדונם בגהינם (שער המלך בשער החדש לכם פרק ה'):
ב
ד' דברים נקראו אבן התורה נקרא אבן היינו לוחות אבנים היצ"הר נקרא אבן שהוא אחד מז' שמותיו ישראל נקראו אבן שנאמר משם רועה אבן ישראל המקדש נקרא אבן היינו אבן השתיה וכתיב הנני יוסד בציון אבן אבן בוחן (הרב עיר גבורים פ' תצוה):
ג
דוד הע"ה נפטר בעצרת לפי שהאבות מתו ברגלים יצחק בפסח מחמת שבפסח נולד יצחק והקב"ה ממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום ובתשרי נולדו אבות וגם מתו בתשרי וביום ראשון של סוכות נפטר יעקב אבינו וגדולים המה במיתתם שנשמתם עלו למרכבה כמ"ש חז"ל האבות הן הן המרכבה ודהמע"ה הוא ג"כ רגל כידוע לכן נפטר בעצרת ועלה למרכבה וע"ז רמז דוד באומרו רגלי עמדה במישור (שע' המל' דרושי למ"ת דרו' ו'):
ד
דמעות ג' דמעות הזיל עשו הרשע אחת מעינו של ימין ואחת מעינו שמאלי והשלשית נקשרה בעינו ולא ירדה והם ג' מקומות שהרעו לישראל על שכתוב וישא עשו קולו ויבך אחת מעינו ימין וכנגדה ויבא עמלק שהיה יושב בנגב שהוא ימין של עולם ושל שמאל כנגדה גזרת המן שהיה מזרעו של עמלק וג' כנגדה חרבן בית שני ולא ירדה דאילו ירדה לא היה תקומה לשונאיהם של ישראל (גבול בנימן):
ה
דין שלשה מיני דינים נידון האדם האחד בעו"הז ביסורין והוא ליסרו לא לכפרת פשע רק לעוררו משינת אולת לשוב אל ה' כאשר יתעלף איש ויכו אותו באגרוף לעוררו מעולפו וזה אינו לעונש רק למען ישוב רוחו לאיתנו כן כל היסורין בעו"הז בזה האופן לעוררו משינת אולתו. והשני לאחר מיתה:
אין נידון לעונש אלא לטהרו ולזככו מכתמים ומומים שנתהוו בגופו ונשמתו ע"י פגמים וחטאים וכלי שיש בו כתם מלבנו באור ומכבסו במים כן הענין גהינם וכדומה להעביר הכתם ולזכך אותו אבל אין עדין עונש על אשר עבר מצות. והג' הוא לע"ל ליום הדין הגדול לאחר התחיה יהיה נידון בשביל שעבר על מצות ה' והמרה רצונו ואמרי פיו ואין זה מועיל מה שנתלבן בגהינם להעביר הכתם עדין מעיקרא דדינא פירכא מי הביאך הלום לטנף בגדיו וגופך ונפשך ותצרך אח"כ ליבון וצירוף ע"ז יהיה דין הגדול ליום התחיה ולכך מתים כשיחיו יעמדו במומם כי מום סימן על עבירה כי מי שאינו חוטא גופו נקי מן מום ולהיות כי עון עצמו אינו נמחק עד לאחר יום הדין הגדול לכך יעמדו במומם ולכך אם יתן החי חל לבו ימי הדין אלו על שלשה אלה ירגז ארץ ויעורר בתשובה כי הכל תלוי בתשובה יערו' דבש ח"ב):
ו
ד' בגדים שהיה לובש כ"הג ביו"הכ מצנפת ואבנט כתנת ומכנסים מצנפת רמז לשכינה הנקראת אחד ולא הממשלה והמלוכה וכן פירשו רז"ל שהמצנפת הוא דרך המלכים נושאין אותו על הראש והוא רמז להקב"ה שהוא המתנשא לכל לראש וכתיב אצלו וכובע ישועות על ראשו כתנת בד קדש רמז לתורה כי הכתנת הוא המלבוש ראשון לגוף וכמו כן מלבוש מע"ט הבא מצד התורה כענין שנ' צדק לבשתי וילבשני ואותו המלבוש צריך האדם להקדים ראשית כל דבר כאז"ל כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו וכו' וכתיב ראשית חכמה יראת ה' שלה משפט הראשית להלבישה קודם כל המלבושים ואבנט בד יחגור רמז לכ"י כי האבנט הוא האזור וכתיב כאשר ידבק האזור אל מתני איש כן הדבקתי אלי כל בית ישראל ומכנסי בד רמז לנשמה כמו שהמכנסים היו לכסות בשר ערוה כמו כן הנשמה מכסה ערות הגוף כי לולא נפש המשכלת היה האדם הולך בגילוי ערוה כמו הבהמה שאין בה נפש המשכלת ע"כ אינה מתביישת לילך בגילוי ערוה נמצא שנפש המשכלת שבאדם היא מכסה בשר ערו' כמו המכנסים ולפי שהמצנפת והכתונת הם כנגד הקב"ה שהוא אחד וכנגד התורה אחד ע"כ כתיב בפר' תצוה ושבצת הכתנת שש ועשית מצנפת שש הזכיר בשניהם לשון שש מה שלא הזכיר במכנסים ואבנט והיינו לפי שהמצנפת רמז להקב"ה אשר כובע ישועות בראשו והוא המושל בכל ששה קצוות ולכך הזכיר לשון שש במצנפת והכתונת רמז לתורה הנכללה בששה סדרים ובו' שבחים הנז' בפסוק תורת ה' תמימה ולכך הזכיר בכתונת לשון שש (הרב עיר גבורים פ' אחרי מות):
ז
דרכים שני דרכים הם לג"ע האחד הוא דרך הפשוט רק דמפסיק שם להט החרב המתהפכת והוא גהינם העיקרי ועוד יש דרך אחר עקום ועקלתון ובזה הדרך מסבבים את להט החרב הנז' ולא יראו פני גהינם כלל אבל הוא רב הדרך ורחוקה היא מאד מאד ובדרך הפשוט מוליכין כל צדיק גמור דרך שם ולא שישלוט בו אור גהינם ח"ו אלא כי בעברו דרך שם מתדבקים בו נשמות של פושעי ישראל הנדונים שם שהרהרו תשובה בלבבם קודם מותם ולא עשו הנשמות הללו יש להם מקום דביקות בצדיקים הללו ונושעים בעלות הצדיק מהגהינם ומייתי אותם לג"ע. משא"כ בעלי תשובה אי אפשר להם לעמוד ולעבור בדרך זה כלל כי יפקד עליהם עונם לאמר מה נשתנו אלו מאלו ואף שעשו תשובה מ"מ איכא מקום לקטרג וע"כ עוברים אותם דרך עקלתון ודרך רחוק (אספקלרי' המאירה משם האר"י זלה"ה):
ח
דין וחשבון דין הוא שדנין אותו על שעבר עבירה וחשבון הוא בשעה שעשה העבירה באותה שעה היה יכול לעשות מצוה או ללמוד וזהו חשבון שמחשבים העתים ורגעים שהיו לריק ומענישים אותו על זה מלבד שעונשין אותו על העבירה גופא שעשה (חדושי הגאון מוהר"ר אליהו ווילנא זלה"ה):
ט
דין ישראל ואומות נכנסין לדין ישראל נכנסין תחילה ואח"כ אומות העולם וטעמא מקמי דליפוש חרון אף ואין בזה טענה לאו"הע מפני שישראל מצווים על רמ"ח מ"ע ואין לך אדם מישראל שאינו מחוייב העשה וארז"ל דבעידן ריתחא ענשי העשה ג"כ א"כ אם ח"ו ידונו ישראל בעידן ריתחא לא היה אדם מישראל שיכול לזכות משא"כ באו"הע ששבע מצות שלהם אין בהם קום עשה (פנים יפות פ' אמור):
י
דין הקב"ה דן את ישראל בב' מידות זו היפך זו וכולם שוים לטובה והוא אם האדם עכשיו הוא צדיק ועתיד להחמיץ דן אותו הקב"ה באשר הוא שם וכן מצינו גבי ישמעאל והפך זה אם האדם הוא עכשיו רשע ועתיד להיות צדיק או עתיד לצאת ממנו זרע כשר דן אותו ע"פי העתיד וזהו דוקא הקב"ה לא כן ב"ד של מעלה מטין לצד הדין מכל הצדדים היפך הקב"ה כמו שמצינו גבי ישמעאל שהיו רוצין לדון ע"ש העתיד וכן גבי מנשה היו רוצים לדון אותו באשר הוא שם (זכות הרבים ד' ל"ה ע"א):
יא
דין הקב"ה מרוב רחמיו וחסדיו המרובים דן את הציבור ביחד כדי שיגינו הצדיקים על הרשעים כמ"ש יעקב חבל נחלתו כענין החבל הזה שנארג נימא בנימא ונאחזים זה בזה. וזהו כשמעשה הצדיקים רבו על מעשה הרשעים ויכריעו אותם לכף זכות אבל אם רואה הש"ית שמעשה הרשעים מרובים יותר ויכריעו לכף חובה אזי ממתח החבל ודן את הצדיקים בפני עצמם:
(פנים יפות פ' בראשית):
יב
דם מתוך מעשה המצות יתילד באדם דם זך וזהיר כמשז"ל בענין איסורי מאכלות שמולידין דם עכור ובסיבת עכרותו הוא פוסק קודם זמנו כי הדם הוא הנפש כמו כן בכל המצות מצרפין ומזקקין דם האדם וזהו שנאמר כי היא חייך וכתיב כי הדם הוא הנפש ולפיכך הוא אומר ברשעים דמיהם בם דמו בראשו שאין דמו דם תמידי לפי שפוסק קודם זמנו מצד שהיה מעכיר אותו בעמק עכור בעבירות שבידו וכענין שנ' בעכן יעכרך ה' שהוא מורה על דמו שהוא עכור וזה"ש מעשה מביא לידי זהירות שדמו זך וזהיר בקרבו (הרב עיר גבורים פ' מסעי):
יג
דוד הטעם שדוד לא רצה להרוג את שאול ואמר ה' יגפנו ואדרבה היה לו להרגו כיון דקי"ל מעשה ב"ו עדיף הוא דהא דמעשה ב"ו עדיף מוכח מכח המילה כי הקב"ה ברא את האדם ערל והמילה נעשית ע"י ב"ו אמנם דוד המע"ה נולד מהול ובראות כן רצה להורות את עצמו שהקב"ה רמז לו שיתנהג בענייניו על מעשה שמים מאחר כי מילתו היתה מעשה שמים ולז"א חלילה לי מלשלוח יד במשיח ה' וכו' (זכות הרבים ד' ל"ה בשם הרב חוזה דוד):
יד
דוד אמר דוד לפני הקב"ה בשעה שאתה דן את הרשעים שפטני ובשעה שאתה דן את הצדיקים אל תבא במשפט את עבדך וכוונת דוד המע"ה בזה הוא מצד רחמנותו של דוד בבריותיו של הקב"ה רצה שידין אותו כשדן הרשעים כדי שיערבם הקב"ה על הרשעים וירחם עליהם בטענת שהיו אנוסים ביצרם שהרי דוד שלבו חלל בקרבו ועכ"ז לא יכול לעמוד עמו ק"ו שאר הרשעים שחטאו בתוקף יצרם שנמצא שהיו קצת אנוסים וא"כ אין להאשים כ"כ עליהם ובזה ינצלו מדינם אבל כשדן הצדיקים ביקש שלא ידון אותו משום שהצדיקים עמדו ביצרם וינצחו אותו ודוד שאלתו ובקשתו להטיב דוקא עם בריותיו של הקב"ה שאע"פי שחטאו יצאו צדיקים בדינם בהיותם נדונים עמו יחד (מנחת אליהו דנבע"ג):
טו
דוד הוא אחד מרגלי המרכבה ולכך נקרא שמו דוד:
שהמרכבה עולה במספר קטן כמנין דוד עם הכולל ואחר שחטא עם בת שבע נדחה מרגלי המרכבה עד שמחל לו הקב"ה עון זה וחזר לו לרגלו המרכבה והטעם דנדחה מרגלי המרכבה דוקא בשביל חטא דבת שבע ולמה לא בשביל חטא הריגת אוריה הטעם הוא כפי דברי רז"ל דכל מקום שנאמר בו קדושה אינו אלא גדר ערוה וממילא אחר שחטא עם בת שבע ולא היה בגדר ערוה לא היה זוכה לקדושה רבה להיות מרגלי המרכבה משא"כ בחטא הריגת אוריה לא שייך האי סברא:
(צפנת פענח חדש):
טז
דוד נקודות של דוד הוא קמץ וחירק בגי' כ"ו כמנין השם בן ד' והנקודות גבוהים במעלתן מן האותיות הרי שנרמז בדוד עצמו סוד היחוד וז"ס ויברך דוד את ה' שהוא בסוד היחוד (פרשת אליעזר):
יז
ד' דברים הם קולטין והם תיבת נח כדחז"ל בפ' חלק מכל הבהמה הטהורה תקח לך ז' איש ואשתו אישות לבהמה מי איכא א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן מאותם שלא נעבדה בהם עבירה מנא ידע א"ר חסדא העבירם לפני התיבה כל שהתיבה קולטו בידוע שלא נעבדה בו עבירה גם הארון היה קולט כדחז"ל ביבמות פ' הערל גבי בני שאול שהרגו הגבעונים א"ר הונא העבירום לפני ארון כל שהארון קולטו למיתה. גם אילן של אאע"ה היה קולט כאומרם ז"ל אילן היה לאאע"ה והיה מכניסם לשם אם ענפיו היו מכסים עליהם שהיה קולט אותם היה מאכילם. גם גגו של מזבח עולמים היה קולט כשהיה כהן ועבודה בידו כאומרם ז"ל במכות נמצא שתיבתו של נח וארון הקדש ואילן של אאע"ה וגגו של מזבח ארבעתן היו קולטים והוא מפני שארבע אלו נקראו אוצר הנשמות. תיבתו של נח פירשו המפרשים ז"ל בפ' תולדות נח אלה התולדות הנזכרים מכאן ואילך אשר מהם נתיישב העולם נח גרם להם בהיות איש צדיק ובזכותם ניצולו כולם באופן שבנח תלויות הנשמות אשר באו אחר המבול ונמצא שהתיבה היתה אוצר הנשמות גם הארון הקדש היה אוצר הנשמות והוא שידוע שבתורה יש ששים ריבוא אותיות כנגד ששים ריבוא נשמות של ישראל שאי אפשר לעולם להיות חסר מהם וכ"א ואחד אחוז מאות אחת כפי שורש נשמתו וכ"א הולך אחר שורש האות שלו נמצא שהארון גם הוא אוצר הנשמות גם אילן של אאע"ה היה ג"כ אוצר הנשמות וכמו שכתב בריקאנטי בפ' ויטע אשל למ"ד שהוא אילן יתכן שירמוז לעץ הדעת שהוא עץ החיים וידוע שאאע"ה היה מתקן הנשמות המגולגלות מדור המבול ודור אנוש ודור הפלגה בכל דור ודור היה מתקנן ע"י שהיה מאכילם כנודע וזאת האכילה היתה ע"י ניסיון האילן שאם האילן היה קולטתו היה מכניסו שהיה מורה בזה שכבר הוא ראוי ומתוקן ומזומן לתיקון הרי שהאילן היה אוצר הנשמות מכניסן ומקבצן תחתיו והוא כנגד אותו אילן של מעלה הנקרא גוף וכדפרש"י במס' יבמות פ' הבא על יבמתו גם המזבח הוא אוצר הנשמות שידוע שהמזבח היה מכפר על הנפש ושם מקום עלייתם למעלה כנודע שעולות משם למקומם אשר נאצלו משם בהיותם נקיות ולכן מזבח בית עולמים היה קולט בא הרמז בזה בהיות נקרא בית עולמים לרמוז לחזרת הנשמות לבית עולמים שהוא למעלה לעו"הב ולרמוז לזה גגו היה מכפר רמז לעלייתם וכיון שארבעתן היו נקראים אוצר הנשמות וכולם עולים יחד בקנה אחד ולכן כולם שוים בסגולה אחד כשם שזה קולט זה קולט כולם שוים לטובה גם ערי מקלט שהיו קולטות גם המה אוצר הנשמות וזהו פשוט ששם מתקבצים כל נפש הורג בשגגה והיה מתלבנת ומצרפת שם והיה מציל עצמו שם ואדם אחד עולם מלא הוא שבו תלוים נשמות אין חקר ע"ש כל הדורות מהיוצאים ממנו. (מנחת אליהו ד' כ"א ע"ב וע"ג וע"ד):
יח
דיבור שלימות הדיבור הוא לשון הקודש כי כל לשונות העמים הן חסרים ואין להם שלימות כי נקראים לשון עלגים ולשון הקדש הוא מקושר לשבת כמ"ש ודבר דבר שלא יהיה דיבורך של שבת כדיבורך של חול כה תברכו בל"הק של"הק נכלל בו ברכה וקדושה ומקושר לשבת שנ' בו ברכה וקדושה כמ"ש ויברך ויקדש אותו ועי"ז ממשיכין השמחה של שבת לששת ימי החול כי ימי החול הם בחי' עצבות ואפי' המצות שעושין בימי החול הם בחי' עצבות כי מלאך מ"ט שולטנותיה בימי החול ומ"ט הוא בחי' עבד בחי' עצבות אבל שבת הוא בחי' בן ואז נייחא לעילאין ותתאין ונתעורר שמחה ואזי נתרוממין ונתעלין כל המצות של ששת ימי החול מן העצבות ונמשך עליהם מנוחה ושמחה:
וכשזוכין לבחי' ל"הק שהוא מקושר לשבת אזי ממשיכין ע"י את הקדושה והשמחה של שבת לששת ימי החול כי מחמת של"הק מקושר לשבת ע"כ נמשך ע"י השמחה של שבת לששת ימי החול וזהו אל אלהים דבר מספר שמחה עם התיבות כי ע"י שלימות הדיבור שהוא ל"הק נמשך שמחה (ליקוטי מוהר"ן ח"ב ד"ג ע"ב):
יט
דינים כשיש דין ח"ו המד"הד היה מכלה את האדם ח"ו אבל המד"הד אין לה כח לכלות לגמרי כמשרז"ל חצי כלים והם אינם כלים אבל האדם יש לו כח לכלות לגמרי את חבירו וע"כ כשיש דינים על אדם אחד ח"ו ובא אדם אחר ועומד וחולק עליו אזי מד"הד מסתלק ממנו כי הם רוצים יותר שינקום בו האדם כי יש לו יותר כח כנז' ע"כ מי שהוא צדיק גדול ומשגיח בתיקון העולם הוא חולק לפעמים בכוונה על צדיק אחר כדי לסלק מעליו מד"הד כי יסמכו עליו שהוא ינקום יותר אבל אח"כ הוא עושה ברחמים ואינו עושה יסורין באותו צדיק וזהו מש"ה פנחס בן אלעזר וכו' השיב את חמתי וכו' בקנאו את קנאתי ולא כליתי וכו' דהיינו שפנחס השיב את חמתי וסילק מד"הד מישראל ע"י שהוא לבש נקמה לנקום בהם ע"כ נסתלקו הדינים וזהו מחמת כי הדינים אינם יכולים לכלות זהו ולא כליתי היינו כי מחמת זה שאינו יכול לכלות במד"הד שלי עי"ז השיב פנחס חמתי וסילק מד"הד אבל באמת פנחס היה רחמן ובודאי אח"כ הקיל הדינים מעליהם (שם וז"א דס"ה ע"ג):
כ
דינים כשהדינים ח"ו גוברים על האדם אין למתפלל בעבורו להזכיר שמו שלא יתגברו הדינין ח"ו וכמו דאיתא שנח לא קרא לו אביו שם בשעת לידתו משום שהיה אז העולם בדינין וע"כ לא רצה אביו ליתן לו שם כי ע"י השם יהיה ניכר ומסויים בין המקטרגים ויוכלו הדינין להתגבר עליו וזה הטעם כשהתפלל מרע"ה על מרים לא הזכיר שמה רק אמר סתם אל נא רפא נא לה מחמת שהיו הדינין גוברים עליה לא רצה להזכיר שמה בפי' ואעפי"כ העלים שמה ברמז נפלא בתוך תפלתו כי נא רפא בגי' מרים יוכבד מכוון ממש היינו שם החולה ושם אמה שצריך להזכיר על החולה כשמתפללין עליו ולא רצה להזכיר בפי' (שם):
כא
דיבור כשאחד מדבר עם חבירו ביראת שמים נעשה אור ישר ואור חוזר ולפעמים מקדים האור חוזר קודם האור ישר כשמקבל יש לו מוח קטן ואין יכול לקבל דברי חבירו שם:
כב
דביקות כשעושה מצוה או עוסק בתורה בדביקות עושה הגוף כסא לנפש ונפש כסא לרוח ורוח כסא לנשמה ונשמה כסא לאור השכינה פירוש כי המעשה הוא ענף מן הנפש והדיבור שנקרא רוח ממללא הוא ענף מן הרוח והכוונה הוא ענף מן הנשמה ועי"ז נעשה הנשמה כסא לאור שכינה שעל ראשו וכאילו האור מתפשט סביבו והוא בתוך האור יושב ויגיל ברעדה (אור הגנוז):
כג
דביקות סיבת אמיתות החיות הוא הדביקות וכשיש לו דביקות בהש"ית שהוא חי החיים הוא חי בעצם וכשנפסק מן הדביקות הוא חי במקרה (שם):
כד
דבורה בשם הקדושים כמו הדבורה שמהפכת מאכל שבפיה לדבש כן יכול האדם לעלות המאכל מתענוג גשמי לאור זיו השכינה ותענוג רוחני כשאדם נוטל פרי או דבר מאכל לברך עליו ומזכיר השם בכוונה ואומר ברוך אתה ה' אזי ע"י הזכרת השם שע"י השם נברא הכל עי"ז מעורר רוחניות עליון בזה המאכל ומקדשו ומעלה את המאכל מגשמיות לרוחניות עד שמאכל שלו הוא כ"כ רוחני כמו אור זיו השכינה שניזון ממנו המלאך בעולם העליון וגשמיות המאכל הוא מזון הגוף ורוחניות המאכל הוא מזון הנשמה (שם):
כה
דין הא דכתיב בסדום ארדה נא ואראה הוא כי במקום שכינתו ית"ש גבוה מעל גבוה שם הכל עוז וחדוה וכשרוצה לעשות דין בעושה רעה כביכול יורד ממקום גבוה למקום נמוך כי שם מקום שיש התעוררות דין (בינת יששכר):
כו
דין רצון הבורא ית"ש שברא מד"הד בעולם כדי שיראו ממנו וכן יעשו שלא יצטרך להגיע עליהם מד"הד כלל וכלל והוא כמו שאדם מיירא את בנו עם השבט שבידו כדי שהבן יעשה רצונו ואם הבן עושה רצונו אין מכת השבט בא אליו וכל זה שהאב נוטל השבט בידו ומראה לו לייראו בזה אין כוונתו בשום אופן כדי שיכנו בשבט אך כוונתו להפך כדי שלא יצטרך להכותו ונמצא תחלת עשיית השבט ומה שמראה לבנו הכל הוא חסד גמור בלי שום תערובת דין כי כל זה עושה כדי שלא לענוש את בנו כן הוא ענין הדין ונמצא כי הוא חסד גמור (סידורו של שב'):
כז
דין תורה מי שצריך לדון לפני הדיינים בדין תורה זה לו עונש ונקמה שהתורה נוקמת בו כי באמת כל המשא ומתן הוא תורה למשל דין המחליף פרה בחמור הוא תורה ומכ"ש כשעושין הדבר בעצמו הוא בודאי תורה וע"כ כשעושין מ"ומ צריך שיקשר מחשבתו רק בתורה ובדינין המלובשין שם ומי שעוקר המ"ומ מן התורה ונופל אל המ"ומ בעצמו ואינו מקשר מחשבתו אל התורה המלובש שם אזי עונשו שאח"כ הוא צריך לדון בד"ת ואזי צריך לחזור ולהביא כל הדברים וכל המחשבות וכל העסקים שהיה לו בשעת מ"ומ מתחילתו ועד סופו צריך להביא הכל אל התורה לפני הדיינים והם פוסקים ע"ז ד"ת נמצא שחזר ונעשה מכל דברי המ"ומ תורה והוא לו נקמה שהתורה נוקמת על אשר עקר הדינין המלובשין במ"ומ כאלו אין שם תורה והכל לפי הפגם כי יש אחד שאין עונשו רק שצריך לדון אבל זוכה בדין רק שמראין לו שפגם כנ"ל אבל יש אחר שעקר יותר במ"ומ מן התורה אזי עונשו יותר שגם אינו זוכה בדין כי באמת כשעושין מ"ומ צריך שיהיה רק חיצוניות המחשבה בתוך המ"ומ אבל פנימיות מחשבתו צריך לקשר את התורה. (ליקוטי מוהר"ן):
כח
דין ג' פעמים הבן אדם נידון דין א' בכל ראש השנה אף שהוא בכל שנה ושנה מ"מ כל ימי חייו נכללין בחד דין. דין הב' הוא דין הקבר שכל אדם נידון לג"ע או לגהינם:
דין הג' יום הדין הגדול והנורא (אהבת ציון):
כט
דביקות האדם צריך להתפלל בדביקות גדול להש"ית. כי בעת אשר יתפלל בדביקות אזי מעלה כל התפילות עם התפלה ההיא שמתפלל כראוי אך אם לפעמים יש עת שאינו יכול להתפלל בדביקות אל יאמר איני מתפלל כלל:
מאחר שאיני יכול לכוין כראוי להתפלל בדביקות והתפלה אינה מקובלת אל יאמר האדם כן אלא יתפלל תמיד. ואם לא יוכל להתפלל בדביקות כראוי יתפלל בכל כחו וזה מש"ה ואתחנן אל ה' תמיד בין בדביקות בין שלא בדביקות בעת ההיא לאמר היינו בעת שאזכה להתפלל בדביקות שהוא בחי' שגורה תפלתי בפי:
והיינו בעת ההיא לאמר שהדברים נאמרים וחרוצים בפיו אז יעלה כל התפלות שהתפלל עד עתה (ליקוטי מוהר"ן):
ל
דוד לא חי אלא ע' שנין הטעם הוא דדוד היה גלגול אד"הר ששפך דמו של עולם דהיא משקל חיי דינרין ועולה לתל"ב איסרין וזהו מתוקן ע"י השינה והשינה דלילה אחד מס' במיתה נמצא שני חדשים הוא מיתה שלימה ושנה דהיא י"ב חדשים דהוא ששה מיתות נמצא בע' שנים הוא ת"כ מיתות צא וחשוב חדשים המעוברים דהם י"א ימים היתרים שנות החמה משנות הלבנה חשוב ע' פעמים י"א עולה י"ב מיתות נמצא ת"כ עם י"ב עולה לתל"ב מיתות כנגד תל"ב איסרין אשר שפך דמו של עולם כי בכל איסר ואיסר הוא מתחיל לטעום טעם מיתה ולכך צריך כפרה ע"כ איסר ואיסר נמצא מהאי טעמא היה שנות דוד ע' שנים דוקא לא פחות ולא יותר כדי שיתקן ע"י השינה שבו. (צפנת פענח חדש):
לא
דפק דופק ונוקש באדם לפעמים הוא נוקש באדם ומזכיר אותו לעית"ש כמ"ש קול דודי דופק ולפעמים הוא מזכיר את האדם לעבירה ח"ו כי הדפק בא מן הנשימה והנשימה מן האויר ע"י הדיבור וכפי הדיבור כן נעשה הדפק אם לטוב אם להפך ח"ו (ליקוטי מוהר"ן):
לב
דוד ושלמה מה שפגם דוד בבת שבע חלילה לומר שדוד חטא בגשמיות מחמת תאוה ח"ו כי כבר אמר דוד בעצמו ולבי חלל בקרבי שהרג כבר את יצ"הר הגשמי בתכלית והכניע הדם שבחלל השמאלי ואף שרז"ל אמרו כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה אעפי"כ אפי' זה הפגם הקטן והחטא קל שעשה כמובא גם זה בודאי לא היה ח"ו מחמת תאות מחמת עכירת הדמים ח"ו שמשם בא תאוה זה של ניאוף רק הפגם שלו היה למעלה בגבורות שלא המתיק היצ"הר שלמעלה היינו הגבו' והדינים וגם זה היה בדקות גדול כי ראויה היתה בת שבע לדוד וכו' וזהו שנאמר בדוד רק אתה לא תבנה הבית כי דמים רבים שפכת היינו שלא המתיק הגבו' ע"כ לא זכה לבנות הבית ואף שמלחמת ה' נלחם עכ"ז למעלה למעלה בתכלית המעלה במקום שצריך להכלל היינו בא"ס שם כולו טוב וצריך להיות רק טוב בלי שום דינים כלל וכן שלמה הע"ה שנשא בת פרעה ונשים נכריות רבות בודאי לא יעלה על הדעת שהיה מהיצ"הר הגשמי כי היה חכם אמת כמש"ה ויחכם מכל אדם וכבר מונח כלל זה בידינו שמי שהוא חכם אמת קצת אינו נחשב אצלו זאת התאוה לשום נסיון אפי' אם תתבע אותו אשה יפה במקום סתר שיהיה בידו למלאת התאוה הוא אצלו דרך שטות ושגעון ואינו נחשב לו לנסיון כלל ומה שנאמר בתורה שבח יוסף הצדיק שעמד בנסיון יש בזה סוד ועיקר הנסיון הוא כנז"ל המתקת הגבו' לנצח היצ"הר שלמעלה אבל לא לנצח היצ"הר הגשמי שזה אינו נסיון כלל וכן מה שפגם שלמה הע"ה לא היה רק בבחי' זו (ליקוטי מוהר"ן). ולענ"ד נראה שעפי"ז יובן פסוק שאמר דהמע"ה הן בעון חוללתי ובחטא יחמתני אמי דהיינו שאמר דהמע"ה הן בעון שהוא מזיד דהיינו תאות היצ"הר גשמי חוללתי מלשון ולבי חלל בקרב ובחטא יחמתני כלומר הטעם שנתחממתי לעשות זה החטא של בת שבע הוא אמי כלו' הגבו' שמינה דינים מתערין בשביל שלא המתיקו הגבו' שמתערין מאמי דהיינו בינה:
לג
דתן ואבירם הטעם שנתקנאו דתן ואבירם בעדת קרח על משה אע"פי שלא היו הם לויים הוא שמצינו שמשה ואהרן היו דור שביעי לאברהם ובז' בחר הש"ית וקידשו. כי לאברהם ניתן הכהונה והממלכה כדכתיב אב המון וכו' ונאמר אתה כהן לעולם ונצנצו ונתגלו בדור ז' וידוע שהכהונה והמלכות היתה ראויה לראובן כדכתיב יתר שאת ויתר עז והם ג"כ היו שביעי לכן נתקנאו בו (פנים יפות פ' וארא):
לד
דם מה שצוה הקב"ה ביציאת מצרים ליתן מן הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות וגם ליקח אזוב ולטבלו בדם אשר על הסף הענין הוא שהמשקוף ושתי המזוזות הם נגד אברהם יצחק יעקב והדם אשר בסף על האסקופה יסוד הבית רמז אל יוסף והוא כי אזוב מספרו י"ו ועם אותיות סף הוא יוסף ואפשר שהיה מכפר על מכירת יוסף דכתיב בו וגם דמו הנה נדרש ולכך נצטוו על דם פסח ומילה ועוד ששתי המזוזות היו מרמזים על ב' מקדשים ראשון ושני והמשקוף על בית ג' שיבנה במהרה בימינו כיר"א והסף הוא רמז למזבח שילה שהיה בחלקו של יוסף (שם פרשה בא):
לה
דינה יעקב אע"ה נענש על שלא נתן דינה לעשו וא"ת הלא עם כל השבטים נולדו נקבות וא"כ למה לא נענש על שלא נתן אחת מאלו שנולדו עם השבטים למה היה העונש דוקא על דינה אבל הענין הוא שלאה היתה ראויה לינשא לעשו רק בדמעותיה התפללה על זאת כדאיתא ברז"ל ומ"מ דבר הנגזר במרום אין חוזר ריקם לכך יצא הגז"ד בדינה בתו ולכך בן חמור החוי שר של עשו מתדבק בה (ילקוט דוד בשם יפ"ת):
לו
דינה לפי שבא שכם על דינה בעודו ערל ונזרע הולד שלה שלא בקדושה ויצא ממנה אסנת לכן יצא מיוסף אפרים וממנו ירבעם גם אח"כ נשאה שמעון קלט שמעון הזוהמא ממנה ויצא זמרי בן סלוא השמעוני. (שם בשם יפ"ת):
לז
דינה נענשה לאה שילדה בת משום דכתיב ותקרא שמו גד ר"ל לא נולד רק דרך מזל ולא דרך גזרה מאת הש"י מש"ה ילדה בת ותקרא שמה דינה שדנה דין בעצמה על דברים אלו (שם בשם מפרשים):
לח
דינה כל השבטים נולדו עמם תאומות חלק א' לה' זה הזכרים וחלק א' לעזאזל זה הנקבות התאומות. ולכן נזכר שם ה' בלידת כל השבטים משא"כ בדינה היתה כולה לעזאזל לכן שכב עמה שכם בן חמור שהיתה חלקו ושכם לשון חלק החוי חלק הנחש נשיא הארץ שר הקליפה ולפי שאכלה פגה שלא ניתנה לו רק נטלה לפיכך נלקחה ממנו (שם בשם ש"ך):