אור ברסלב
וילקט יוסף מערכת בית

וילקט יוסף· רבי יוסף פינצי

מערכת בית

מערכת אלף

א

ברכה הברכה שבירך יעקב לאפרים ומנשה היה בעי"הכ דכתיב ויאמר ליוסף הנה אביך חולה ויקח את שני בניו וכו' כדי שיברכם לפני מותו וידוע מה שארז"ל דעד יעקב לא היה חולשה ובודאי ביום ראשון כשחלה מיד הודיעהו ליוסף ובא מיד דהא סבר שמא ימות היום והוא רצה שיברך את בניו לפני מותו ובודאי יעקב אבינו מת כדרך כל הארץ ולא במיתה חטופה דהיינו בשבעת הימים לחוליתן שכל מי שמת בחמשה ימים הוא מיתה חטופה וידוע שיעקב אע"ה מת ביום ראשון של סוכות שהוא ט"ו לחדש וא"כ יום ראשון של חוליו ביום ערב יו"הכ בתשעה לחדש ובאותו היום בירך את אפרים ומנשה ולזה יש לנו זכרון לדורי דורות שכל אחד יברך את בניו עי"הכ. (שער המל' ח"ו שער ה' דרושי יו"הכ פרק א'):

ב

בלק לקח את בלעם בג' מקומות מתחילה בבמות בעל ואח"כ שדה צופים ואח"כ לראש הפעור הנשקף על פני הישימון רמז לו בג' מקומות אלו ג' סימנים שבאומה זו שהם גובהם וחוזקם של ישראל:

א' במות בעל רמז לו זכות הצדקה שנאמר הולך צדקות הוא מרומים ישכון ונקראת במות בעל על דרך שאמרו אחרי ה' תלכו וכי אפשר לו לאדם לילך אחרי השם אלא הלך אחר מדותיו מה הוא גומל חסד וכו' והקב"ה נקרא בעל לכנסת ישראל נמצא שהצדקה שהיא דרך ה' שהוא בעל שלנו וגובהה נקרא במות בעל גם ע"ד שנ' מלוה ה' חונן דל וארז"ל ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך וכו' וזהו במות בעל. שדה צופים רמז לו שם זכות התפלה כי צופים פרש"י שצופים בו למרחוק והוא רמז לתפלה שג' עינינו אל ה' עד שיחננו ומרחוק רמז לשכינה שנ' מרחוק ה' נראה לי והוא שצופים בתפלתם אל השכינה שהיא מרחוק כארז"ל המתפלל צריך להתדמות כאילו השכינה כנגדו ראש הפעור רמז לו זכות התורה ע"ד שנאמר פי פערתי ואשאפה כי למצותיך יאבתי ואין פי אלא תורה שנ' מען תהיה תורת ה' בפיך וכתיב תורת אמת היתה בפיהו ואין ראש אלא תורה שנאמר בראש מרומים תקרא וכתיב כי לוית חן הם לראשיך. הנשקף על פני הישימון הוא ע"ד שארז"ל וממדבר מתנה אם האדם משים עצמו כמדבר הזה שהכל דשין עליו והוא כהפקר לכל אז התורה ניתנה במתנה וזה"ש הנשקף על פני הישמון שאין התורה נשקפת רק על פני הישמון דהיינו אותם המשמי' עצמם כמדב' כי ישימון הוא לשון מדב' (הר' עיר גיבו' פ"בל):

ג

בלעם מה שאמר בלעם לבלק בנה לי בזה ז' מזבחות והכן לי בזה ז' פרים וז' אלים הוא דרצה לבטל מישראל זכות ג' מצות והם תורה תפלה צדקה. ז' מזבחות כנגד תורה העומדת במקום המזבח כמאמר רז"ל העוסק בתורת עולה וכו' וז' מזבחות כנגד מה שנ' בתורה חצבה עמודיה ז' ז' פרים לבטל מהם זכות התפלה שנ' ונשלמה פרים שפתינו וז' פרים כנגד מה שנ' שבע ביום הללתיך ז' אלים הוא לשון חוזק כמו ואת אילי הארץ לקח והוא לבטל מהם זכות הצדקה שהיא חזקם ותקפם של ישראל שנאמר מצודת סלעים משגבו לחמו נתן וכו' וז' אלים לפי שהצדקה באה בז' דרכים וכולם נזכרים ברבינו בחיי פ' משפטים (שם פ' בלק):

ד

ב"המק אברהם קראו הר מידתו אהבה ומדה זו הפקר לעניים ועשירים וכוללת אהבתו יתברך ולכן קרא לב"המק הר שהוא כמו הפקר לעניים ועשירים יצחק קראו שדה מדתו עבודה בשדה אשר ברכו ה' יזרע ויעבוד. יעקב קראו בית מדתו ויעקב איש תם יושב אהלים (בתי נפש):

ה

ב"המק הטעם שהכהנים היו הולכים יחפי רגלים בב"המק הוא כי להדורכים רצפת ב"המק היו משיגים חכמה והיה רצפה מחכמת והוא כי המקום היה אדמת קודש והדורכים עליו השיגו חכמה ונתדבקו בהם רו"הק ולכך הוצרכו לילך בלי סנדל שלא יהיה דבר חוצץ בינו לבין האדמה אשר דורכים עליו כדי שישיגו שפעת קדש מן האדמ'. (הר' יערו' דב' ח"א ד' פ"א ע"ד):

ו

בבות ע"י לימוד ג' בבות מכפר על הפשעים עד שנעשו זכיות דהיינו ע"י ב"ק נעשה הפשע זדון וע"י בבא מציעא נעשה הזדון שוגג וע"י לימוד בבא בתרא נעשה השוגג זכיות (תפאר' הגרשוני פ' תצוה):

ז

בריאה עיקר בריאת האדם בע"הז. לשבר מדות רעות הטבעיות שלו ובזה מעלה מדרגה הנקרא טבעך בעולם העליון שנקרא עולם לשון העלם ונסתר (כתר שם טוב):

ח

בריאה למה ברא הק"בה המזיקין כדי שילמדו בני אדם לעשות תשובה שלא יאמרו אם נתענה עצמינו בצום לא נתקיים לכן ברא הקב"ה המזיקין שאין להם גוף ואפ"ה הרוח מקיימן (ילקוט דוד בשם של"ה):

ט

בריאה הקב"ה ברא את האדם זוגות ב' ידים ב' עינים וכו' לפי שהוא מזוג מן יצ"הט ומן יצ"הר אבל המלאכים אין בהם יצ"הר לכך כתיב בהו רגל ישרה עין ה' אל יראיו אלו המלאכים וכן כל האיברים (שם בשם מפרשים):

י

בריאה פלוגתא דב"ש וב"ה דב"ה סברי נוח לו לאדם שנברא משלא נברא וב"ש סברי נוח לו לאדם שלא נברא משנברא והטעם דדוקא ב"ש וב"ה פליגי בהא ולא זולתם הוא דב"ש וב"ה לשיטתייהו אזלי דגם בעלמא פליגי ב"ש וב"ה כה"ג דב"ה סברי חישב לשלוח יד בפיקדון פטור וכבר נודע דהחיוב באדם בחטאיו הוא מדין שליחות יד ששלח יד בהגשמה שהיא מופקדת אצלו וממילא כשחטא במחשבה דינו כמו שחישב לשלוח יד דפטור לב"ה על מחשבה רעה ולכך סברי בהאי פלוגתא דנוח שנברא דבמחשבה טובה לכפלים יחשב משא"כ במחשבה רעה. וב"ש ג"כ לשיטתייהו אזלי דסברי חישב לשלוח יד חייב ויליף מקרא על כל דבר פשע ולכך סובר כאן דנוח שלא נברא משום דהעונש ג"כ לכפלים יחשב. (הרב צפנת פענח חדש):

יא

בריאה בזו"הק מקשה למה בכל הבריאה נאמר ויברא אלהים וגבי שמים וארץ נאמר ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים ותירץ דאין הקב"ה מייחד שמו שם הוי"ה על דבר נפסד וכלה מש"ה לא נאמר שם הוי"ה ב"ה בכל הברואים זולת בשמים ובארץ דלעולם עומדים ע"ש וקשה איך נאמר שם הוי"ה ב"ה גבי יצירת האדם ותירץ דזהו כוונת רש"י ז"ל באומרו וייצר ה' אלהים את האדם שתי יצירות כתוב כאן א' לתחיית המתים שלא יחזרו עוד לעפרן לעולם מש"ה נאמר בו שם הוי"ה ב"ה יעו"ש (חוות יאיר חדש בשם הרב יוסף הורוויץ זלה"ה). ולענ"ד נראה קשה תירוץ הזו"הק שהרי שמים וארץ ג"כ הם דבר כלה ונפסד כדכתיב כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה ואפשר לומר שכל הבריאה הוא כלה ונפסד בעו"הז כלומר בזמן עו"הז אבל שמי' וארץ הם כלי' לעתי' לבא כידו' ולא בזמן עו"הז ודוק:

יב

בושה גדולה בושה שנכפלה שני פעמים בפסוק ולא יבושו וכו' ולא יבושו עמי לעולם וצער הבושה גדול מאד יותר מעונש גהינם וכל יסורי עו"הז יש בהם צער הבושה שמתבייש מחבירו על שיש לו יסורין וכן לעתיד לבא צער הבושה גדול מאד ואפי' כל צדיק נכוה מחופתו של חבירו אוי לה לאותה בושה ואם הוא במדרגה שאין צריך להתבייש משום אדם יש להתבייש מהקב"ה כי הקב"ה מקיים כל התורה כמו שארז"ל מניין שהקב"ה קבר מתים וכו' מניין שהקב"ה מבקר חולים וכו' ושאר מצות התורה שארז"ל שהקב"ה מקיים אותם וגם הקב"ה מתפלל כמרז"ל מניין שהקב"ה מתפלל וכו' ובודאי שהקב"ה מקיים מצות התורה ותפלתה כמו שנאה לק"בה וכמה רחוק בין קיום התורה שלו ובין תפלה שלו לתורה ותפלה של הש"ית כי כ"א עובד להש"ית לפי מדרגתו בבחי' נעשה ונשמע היינו תורה ותפל'. (ליקוטי מוהר"ן). ולענ"ד נר' עפי"ז יובן פסוק אז לא אבוש בהביטי אל כל מצותיך דהיינו שדהע"ה מתמיה ואומר אפשר שאז דהיינו לע"ל לא אבוש זה א"א בהביטי אל כל מצותיך שאתה כביכול מקיים המצות ובהביטי ההפרש שיש בין קיום מצותיך לשלנו ודאי דאי אפשר שלא אבוש:

יג

בכיה עיקר הבכיה היא כשהיא מחמת שמחה וחדוה ואפי' החרטה טוב מאד שתהיה מחמת שמחה שמרוב שמחתו בהש"ית הוא מתחרט ומתגעגע מאד על שמרד נגדו בימים הראשונים ומתעורר לו בכיה מחמת רוב השמחה וזה עיקר מעלת הבכיה שתהיה מחמת רוב השמחה בשמו ית' כי בכיה הוא ר"ת בשמך יגילון כל היום כי בכי הוא מתעורר משם ס"ג בבינה וע"כ בכיה בגי' המילוי של שם ס"ג כמובא בכתבי האר"י ז"ל היינו שהתעוררות הבכיה תהיה משמחה כי בינה לבא כמ"ש הלב מבין ועיקר השמחה היא בלב כמ"ש נתת שמחה בלבי ומשם צריך שתהיה התעוררות הבכיה כנ"ל ועי"ז נמתק הבכיה והבן (שם):

יד

בכיה מה שארז"ל כל המוריד דמעות על אדם כשר הקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו שנ' נודי ספרת וכו' למה ולאיזה ענין סופרן הקב"ה אותן דמעות אבל הענין הוא דאותם דמעות מכפרים על עון קרי וכל דמע שאדם מוריד בשעת הספד על הצדיק כל דמעה ודמעה מכפרת לו על כל טיפה וטיפה קרי שיצא ממנו מש"ה מוכרח למנותן ודייקא מקרא נודי ספרת דקאי על עון קרי דפוגם בשם ע"ב וארבעה יודין שמתפרדין וזה שנ' נודי נד יוד שהיודין מדנדדין ומתפרדין מן השם ב"ה ע"י עון זה ע"ז מתפלל שימה דמעתי בנאדך שיתכפרו אלו באלו אותן דמעו'. (הרב תבואות שור:)

טו

בכיה והספד בכיה הוא על הנשמה הקדושה שנסתלקה מן הדור ועלתה למעלה וכמ"ש הצדיק אבד לדורו אבד וזהו הטעם שאמרו ז"ל חכם שמת הכל כקרוביו שנשמת החכם כוללת נשמת דורו והם נאצלים מנשמתו ומטעם זה התלמידים נקר' בנים ויחויב בהן האבל מצד הקורבה. הספד הוא על הגוף המת שירד ממדרגתו שהיה דבק בהיותו בנשמה הקדושה (פנים יפות):

טז

ב"המק שבנו ישראל מאותן אילנות ששתל יעקב וא"כ היה למקדש דין נכסי צאן ברזל ממה שהכניסו מבית אביהם ובכה"ג קי"ל דנצ"ב אחריותו על הבעל ואם פיחתו פיחתו לו והבעל חייב באחריותו ולכך חייב הקב"ה לבנותו ומהאי טעמא הוא ג"כ שאף ארץ ישראל חייב הקב"ה לחוזרו ליתן לנו משום דאף א"י מוחזקת לנו מאבותינו ודין נצ"ב יש לה (צפנ' פענ' חד'):

יז

ב"המק שלמה הע"ה צייר כל מיני אילנות במקדש לפי שע"י שאכל אד"הר מן העץ נתקלקלו צינורי השפע בחטאו ונתלבשו כל הדברים בקליפה וניטל טעם הפירות והעולם היה מתמוטט והולך עד שציוה הקב"ה לבנות מקדש בטיבור העולם היא א"י וכל מה שלמעלה ולמטה כלל במקדש כנודע כדי שיתבסמו כל הדברים המקולקלים בעונו וע"י ציור כל מיני אילנות בב"העק שע"י עבודת ה' הנעשית בו ע"י כ"הג בלי מום דוגמתו של אד"הר יציר כפיו של הקב"ה בלי מום מתבסמים כל הדברים שבעולם וחוזר למקומו טעם הפירות וריחן כי בהיותם במקום עבודת ה' כל מיני אילנות מתבסמין אותם שמבחוץ לטעם זה צייר בתוכו כל מיני אילנות וכן דברים אחרים שהיה שם דוגמתם מהדברים שבעולם (אגדת אליהו):

יח

ב"המק הקדים הקב"ה לברא המקדש קודם בריאת העולם דקי"ל בבתי ערי חומה כי ימכור איש בית מושב עיר חומה שהוקף ולבסוף ישב ולא שישב ולבסוף הוקף ולכך ברא הקב"ה המקדש קודם בריאת העולם כדי שיהא מקרי ישב ולבסוף הוקף דתחילה עשה בית דירתו ושוב עשה היקף לדירתו כביכול משא"כ אילו ברא העולם תחילה ושוב היה בונה בית דירה לעצמו מאז הו"ל הוקף ולבסוף ישב דאז הו"ל בתי ערי חומה וימים תהיה גאולתו אבל בכלות השנה הוא לצמיתות לקונה אותו והוא ית' מביט עד סוף כל הדורות וידע שעתיד למכור בית מקדשו לאומות בעונינו ועון אבותינו וכדרז"ל בפסוק ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה דדרשו על חרבן המקדש ועש"ה גזרה חכמתו ית' לבנות המקדש קודם בריאת העולם כדי שיהיה ישב ולבסוף הוקף דהו"ל כבתי ערי החצרים וגאולה תהיה לו (נחלת בנימן מצוה צ"ו):

יט

בת אצל אביו שאולה היא והענין הוא דכתבו בס' המקובלים דנשמת הנקבה נאצלת מנשמת הזכר בן זוגה והכי משמע בריקאנטי שכתב וז"ל זכר ונקב' כמו שנזדווגו נשמותיהן כמו כן קודם יצירתן נזדווגו נשמותיהן והובא בשל"ה וגופה מאיש לוקח' א"כ בהדי' משמע דגם נשמתה נאצלת מבן זוגה ולכן נכתב באדם לשון בריאה ויברא אלהים את האדם וכן לשון יצירה ובחוה לא כתיב רק לשון בניין השיי' בגוף לבד דכתי' ויבן וכו' דבנשמ' אדם שייך לשון בריאה ויצירה ובגוף לשון בנין ובחוה לא כתיב רק לשון בנין דבחוה לא היה נשמה חדשה רק מה שנאצל מנשמת אדם. ואותו חלק נשמה הנאצל מנשמת הזכר ניתן בתורת שאלה לאיזה אדם כפי רצון הבורא ית"ש ולאוקמי בכילתא שיילא לההוא אדם לבן זוגה בכילת חתנים מסירה לחופה כשיגיע רצון הבורא ית"ש להחזירה לאותו זכר שנאצל ממנו לכך האב משתמש בה כל ימי שאילתה להיות כל הנאה שלו כדין שואל והיינו דתנינן האב זכאי בבתו במעשה ידיה ובמציאתה וכל שבח נעוריה עד זמן בגרה שאז יצאה מרשות אביה לכל מילי כי כלתה זמן שאילתה דמסתמא נגזר עליה למצא בן זוגה לזמן זה משא"כ נשמת הבן הוא אצלו דוקא בפקדון ופקדון ברשותיה דמארי קאי ואסור ליגע בו ולכך אין לאב זכיה כלל בבנו אפי' בקטנותו כי פיקדון אסור להשתמש בו אבל בתו דהיא שאולה אצלו מש"ה כל הנאה שלו עוד טעם אחר למה מוכר האב את בתו ולא את בנו אדרבא בושת האשה מרובה ומהראוי לחוס על כבודה ולא לזלזל את בנות ישראל אבל הטעם הוא דתנינן מי חוזר על מי בעל אבידה חוזר על אבידתו היא הנקבה א"כ נמצא דהנקבה היא נק' אבידה ושנינו המוצא אבידה אם הוא דבר שעושה ואוכל הרי זה עושה ואוכל ואב חייב במזונותיה ולכן כל שבח נעוריה שלו עד עת בגרותה או עד שתנשא לאיש שתחזור אבידה לבעל אבידה וא"כ זה הטעם למנהגן של ישראל שנוהגין להפריז נדן לחתנים ופוסקין להם מעות כי מנהגן תורה דתמן תנינן דאם היה שכרן יתר מאכילתן היתר לבעלים ומסתמא כל שבח שלה הוא יותר ממזונותיה ולכן נותנין לבעל נדן להחזיר לו המותר (שם מצוה מ"ג):

כ

בנים התלמידים נקראו בנים והוא הטעם שהתלמידים נשמתם נאצלת משרשם שהוא נשמת הרב המלמד אותם ואי אפשר לו לקבל את החכמה אלא מצינור שהוא שורש נשמתם והו"ל כהבן אצל האב וזהו שאמרו רז"ל ומתלמדי יותר מכולם לפי כשרצון הש"ית להשפיע לתלמידים לכל אחד חלק חכמתו הוא משפיעו דרך הצינור שהוא שורש נשמת החכם הרי שבשבילם הוא מקבל חכמה כדי להשפיע להם הרי שעל ידם ובסיבתם הוא מקבל חכמה וזהו שתקנו לנו לומר והאר עינינו בתורתיך אף לבני אדם ששכלם קצרה מלהבין מ"מ הם מתפללים שיאיר עיני חכמים כדי שיוכלו כל אחד כפי חלקו וכשהחכם אינו משפיע לתלמידים עונשו הוא שחכמתו מסתלקת כמו שאחז"ל והטעם שכיון שנסתם הצינור ממילא נסתם השורש החכם שמקבל ממנו ואחז"ל כל המונע הלכה מתלמידו אפי' עוברים שבמעי אימן מקללין אותו והטעם שכיון שנסתם השורש שהוא נשמת החכם הכוללת כמה נשמות ממילא עוברים שבמעי אימן שאחז"ל שמלמדין אותם כל התור' מ"מ כיון שנסתם השורש שהוא נשמת החכ' ממילא גם הם אינם יכולים לקבל כראוי כיון שנשמתם משורש נשמת החכם. (פנים יפות פ' חיי שרה). ולענ"ד נר' שזהו כוונת הפסוק ולמדת' אתם אתם כתיב וכדכת' הרב כשרצון הש"ית להשפיע לתלמידים חלקם הוא משפיעו דרך הצינור שהוא שרש נשמת החכם הרי שבשבילם הוא מקבל חכמה כדי להשפיע להם וזהו ולמדתם אתם ממש גם זה נר' כוונת הכתוב שמעו כי נגידים אדבר ומפתח שפתי משרים דהיינו שאומר הרב לתלמידים שמעו דברי כי נגדים אדבר נגדים הוא מלשון המשכה כלומר ע"י דיבורי אני ממשיך החכמה לכם מהשורש שלכם שהוא נשמתי ואני כצינור הממשיך מהמקור ובזה אני מרויח ומפתח שפתי שיתפתחו ג"כ שפתי לדבר משרים דהיינו תורה וכדכתב הרב:

כא

ברכה הטעם שבקש יצחק לברך את עשו הוי גביר לאחיך לפי שהקב"ה ברך לאברהם מה שביקש הנני לכהונה ומלכות והוא הנחיל את שני אלו ליצחק וראה יצחק שעשו צד ציד וראוי לו המלוכה כדי שיעשה מלחמה בשונאיו וזה הוי גביר לאחיך זה מלכות וליעקב איש תם זה הכהונה והעבודה וז"ש הידים ידי עשו והקול קול יעקב (ילקוט דוד משם הרב ז"ב):

כב

ברכות צריך להבין כיון שיעקב ועשו חלקו העולמות בהיותם בבטן וא"כ למה יעקב לקח הברכות כי כפי האמת זה היה דעת יצחק שביקש לברך את עשו לפי שהוא לקח עו"הז אבל הענין שתנאי היה בניהם שאם יהיו שניהם טובים ויקיימו מצות הש"ית ואז ראוי ליטול ב' עולמות והיה החלוקה שיעקב יטול חלק עוה"ב של עשו ועשו יטול חלק עו"הז של יעקב וכיון שעשו הרשיע ולא היה לו חלק העו"הב ממילא בטל המקח ויהיה יעקב ב' עולמות כפי צדקתם (הרב פנים יפות בפ' תולדות) ולענ"ד נר' שעפי"ז יובן מאמר יעקב לאמו והייתי בעיניו כמתעתע דיש להקשות מהו אומרו כמתעתע הול"ל מתעתע שלפי האמת הוא מתעתע את אביו ומהו כף הדמיון אבל לפי האמור אתיא שפיר כי לפי האמת יעקב היה יודע כי כיון שעשו הרשיע בטל המקח והברכות שייכים לעשו זהו אומרו כמתעתע שלפי האמת לא היה מתעתע שלו שייכים הברכות כאמור:

כג

ברכה הטעם דתיקנו רז"ל ברכה קודם כל אכילה הוא דכבר נודע דאף דאין לנו חלק בעו"הז מטעם דכבר חלקו העולמות דעו"הז לעשו ועו"הב ליעקב מ"מ אנו אוכלין מדין תרומה מן העולם שמגיע להקב"ה דהוא כהן ואנו עבדיו ומאכילין תרומה לעבדי כהן ובגמ' משמע דהא דמאכילין תרומה לעבדי כהן הוא דוקא בפני רבו אבל שלא בפני רבו לא וא"כ לפי"ז צ"ל דהשכינה למטה ואז יש לנו דין עבדי כהן בפני רבו וכתב מהר"ם אלשיך זלה"ה דבזמן שב"המק קים היו הקרבנו' מקרבין השכינה מלמעלה למטה אבל בזמנינו ע"י הברכות שמברכין על השלחן בזה מקרבין השכינה מלמעלה למטה ובזה פירש כוונת מאמרם ז"ל כל הנהנה מהעו"הז בלא ברכה כאילו מעל וכו' ולכך תקנו חז"ל ברכה קודם אכילה ואז השכינה יורד למטה ואז מותר לאכול כדין עבדי כהן בפני רבו והיינו טעמא דאין מברכין בתוך הסעודה לאחר שכבר בירך קודם הסעודה וגרם שהשכינה הורד למטה שוב אין צריך יותר לברך (צפנת פענח חדש) ולענ"ד נר' שזהו כוונת מאמרם ז"ל כל ברכה שאין בה מלכות שמים אינה ברכה כלומר כל ברכה שאין בה כוונה למלכות שמים כלומר לשכינה שהיא מלכות שמים להורידה למטה אינה ברכה שכל כוונת רז"ל שתיקנו הברכה היא לכונה זו וכיון שלא כיון אינה ברכה וגם זה נר' כונת רז"ל באומרם סימן לגסות הרוח עניות והענין הוא שאנו אין לנו בעו"הז כלל אלא מדין תרומה ולזה צריך שיהיה בפני רבו וכדכתב הרב והמתגאה גורם שתסתלק השכינה למעלה כמאמרם ז"ל אין אני והוא יכולים לדור במקום אחד א"כ אין לו בעו"הז כלום ואינו יכול לאכול וע"ז נאה לו העניות. ועפי"ז יובן פסוק צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן רשעים תחסר דהיינו צדיק וכיון שהוא צדיק בודאי שיקיים מילי דברכות ומוריד השכינה למטה ויוכל לאכול אף שעו"הז הוא דעשו זהו אומרו צדיק אוכל לשובע נפשו אבל ובטן רשעים שאינם מברכים תחסר שאינם יכולים לאכול:

תוכן העניינים

וילקט יוסף

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה