אור ברסלב
וילקט יוסף מערכת אלף

וילקט יוסף· רבי יוסף פינצי

מערכת אלף

א

אבות אברהם יצחק ויעקב הם רמז על ג' בתי מקדשות ועל ג' גליות כי אלו שלשתן גרמו הג' גליות אברהם גרם גלות ראשון של מצרים באומרו במה אדע יצחק גרם גלות בבלי כדאיתא במדרש שבעבור שיצחק אהב את עשו והק"בה שונאו שנאמר ואת עשו שנאתי והוא אוהבו בשביל מאכל ומשתה שנ' כי ציד בפיו לפיכך נמכרו בניו בשושן מתוך מאכל ומשתה שנהנו מסעודתו של אחשורוש. יעקב גרם גלות שלשי וקבלו עליו כענין שנאמר יעבור נא אדוני לפני עבדו שתקבל עולמך בתחלה ואנחנו נתנהלה לאט ופירשו רז"ל לאט באורך הגלות והוא היה בעון שקרא לעשו אדוני וכמו שסבבו הגלות כמו כן תקנו לישראל התפלות שיגאלו בזכותם כענין שנאמר בבכי יבואו ובתחנונים אובילם. אברהם תיקן תפלת שחרית הוא גאולת מצרים שנמשלה לשחר שנ' מי זאת הנשקפה כמו שחר וגם הוא בזמן בוקרו של עולם כי גאולת מצרים היתה באלף השלישי שהוא זמן בוקרו של עולם כי שני אלפים הראשונים אינן בכלל. כי שני אלפים תוהו בלא תורה ולא הגיע העולם עדיין לתכליתו כענין שנ' אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי נמצא שבשני אלפים תוהו כאילו לא נברא העולם והאלף השלישי הוא בוקרו של עולם ובאותו זמן היתה הגאולה ראשונה לפיכך נמשלה לשחר וזה"ש אברהם תיקן תפלת השחר וכן נרמז הענין בתולדותיו של אברהם שהוליד יצחק וישמעאל כי אברהם הוא אב המון גוים והוא שבגאולה היו ישראל לאב המון גוים שנ' ונתנך ה' עליון על כל גוי וכו' ותולדותיו שהוליד יצחק שהוא לשון שמחה. רמז לשמחת ישראל בגאולה ראשונה גם שבאותו זמן ניתנה התורה פקודי ה' ישרים משמחי לב אמנם גאולה ראשונה לא היתה שלימה כי עם יצחק נולד ישמעאל לשטנו. כי בגלות ראשון נאמר מקול פרש שובי קשת כל העיר בורחת והיינו ישמעאל:

שנ' בו ויהי רובה קשת. וכן היו בני ישמעאל מרמין את ישראל בנודות נפוחים:

יצחק תיקן תפלת מנחה היינו שכמו שיצחק גרם גלות שהוא בזמן צהרים של עולם באלף הרביעי וגם הוא בזמן צהרים לשררתן של ישראל ואז התפללו על הגאולה כמו עזרא ודניאל וחביריו וכמו שהוליד יצחק את יעקב הרומז על הגאולה שהאויבים שבו על עקב בושתם בזכות בשמרם עקב רב. וגם נולד עשו לשטנו של יעקב והוא רמז לגלות שלישי שאחר הגאולה שניה שאז ישראל משועבדים ברוב תחת יד עשו:

אמנם יעקב הוליד צדיקים והיה מטתו שלימה ע"ד שנ' לעתיד ועמך כולם צדיקים וכו' והוא תיקן תפלת ערבית להתפלל על הגלות שהוא זמן ערבית של העולם באלף הששי וגם הוא זמן ערב לישראל כענין שנ' והיה לעת ערב יהיה אור:

(הרב עיר גבורים פ' תולדות):

ב

אבות שלשה דברים שהעולם עומד היינו תורה ועבודה וג"ח הוא רמז על שלשה האבות שמצינו גבי יעקב איש תם יושב אהלים של תורה וכתיב מה טובו אהליך יעקב ועבודה היא ברית יצחק שנעקד על גבי המזבח וגמילות חסדים הוא ברית אברהם כמשח"זל שהיה ביתו של אאע"ה פתוח לרווחה:

(פנים יפות פ' בחקתי):

ג

אבות ג' אבות רמז לג' דברים שנקראו אב שהם תכליתם של ישראל א' הק"בה נקרא אב אחד לכולנו וכמו כן אברהם אב המון גוים וכתיב כי אחד היה אברהם ואברכהו:

ב' התורה שבכתב נקראת אב שנ' מוסר אביך ודרשו רז"ל שהוא תורה שבכתב והוא כנגד יצחק שתרגום של יצחק הוא וחדי. וכתיב פקודי ה' ישרים משמחי לב'. ג' משיח נקרא אבי עד שר שלום והוא כנגד יעקב שהוא רמז לעקב רב טוב הצפון לצדיקים לימות המשיח:

וד' דברים נקראו אם. והם כנגד ד' אמהות שרה רבקה רחל לאה. א' התורה שבע"פ נקראת אם ע"ד שנ' ואל תטוש תורת אמך ואמרו רז"ל זו תורה שבע"פ והיא כנגד אה כי נלאו כל מבקשיה לעמוד על סופה כמו שנ' לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאד ב' ישראל נקראו אם ע"ד שנ" בעטרה שעטרה לו אמו והוא כנגד רחל ע"ד שה פזורה ישראל ג' הבינה נק' אם שנ' כי אם לבינה תקרא והיא כנגד רבקה מלשון הכתוב לא יבקר בין טוב לרע כי הבינה היא המבקרת בין טוב לרע ד' ארץ ישראל שהיא אם לכל הארצות והיא כנגד שרה ע"ד שרתי במדינות:

(הרב עיר גבורים פ' וירא):

ד

אמהות עקרותם של הג' אמהות רמז לציון העקרה שנתעקרה ג"פ ובאותו לשון עצמו שנתפקדו העקרות באותו לשון היו הג' גאולות כי שרה רמז לגאולה ראשונה שאז היתה תחילת שררתן של ישראל ע"ד שנ' שרתי במדינות וכמו ששרה נפקדה בלשון פקידה שנ' וה' פקד את שרה כמו כן נגאלו ישראל ממצרים בלשון פקידה שנ' פקוד יפקוד אלהים אתכם. ובאותו לשון עצמו נחרב בית ראשון שנ' קרבו פקודות העיר וכו' ועקרותה של רבקה רמז לחרבן בית ראשון שנכרתו מעיר ה' כל פועלי און והוא ע"ד שנ' לבקרים אצמית כל פועלי און. וכמו שרבקה נפקדה בלשון עתר שנ' ויעתר לו ה' כמו כן כתיב בגאולה שניה ונעתר להם ורפאם. עקרותה של רחל רמז לשה פזורה ישראל המפוזרין בד' רוחות העולם וכמו שנפקדה רחל בלשון זכירה שנ' ויזכור אלהים את רחל כמו כן יגאלו לעתיד בלשון זכירה. שנ' וזכרתי להם ברית ראשונים:

וכתיב וזכרתי את בריתי יעקב וכו':

(שם פ' תולדות):

ה

אנכי הק"בה אומר לפעמים על עצמו כ"ביכול בלשון אני. ולפעמים אומר בלשון אנכי. והענין הוא כשאנו עושי רצונו של מקום ואנו שרוים על אדמתינו אז הקב"ה יושב על הכסא וכתרו ישועה ואז הקב"ה במילואו אנכי משא"כ אם אנו בגלות המר והב"המק חרב. והכסא הכבוד שהוא הב"המק של מעלה אינו במילואו כד"א כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשינו ואז ביטל האות כ' מן אנכי ונשאר תיבת אני והשכינה כביכול אומרת שחורה אני וכו' כי חסר הכסא כביכול:

(שער המלך ח"ב שער ו' פרק ג')

ו

אלה בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום נקראים אלה ר"ל המה מסטרא דאלה אלהיך ישראל:

(שם ח"ב שער ד' פרק ו'):

ז

אהרן כשאמר פרקו נזמי הזהב הורה להם אהרן דרך תשובה ומזה יצא דרך מעוקל. כי התחלת היה שהסכימו במחשבה לע"ז כענין שנ' קום עשה לנו אלהים ומיד הוכיחם אהרן על זה על חטא המחשבה והדיבור קודם שתצא מחשבתן אל הפועל והורה להם אהרן דרך התשובה ואמר שיפרקו כל נזמי הזהב שבאזני נשיהם ובניהם רמז להם שישליכו מעליהם הקישוטים הגופנים והזכיר דוקא האזן כארז"ל שהאזן נכוית תחילה כי אזן ששמעה בהר סיני אנכי ולא יהיה לך. והם אמרו קום עשה לנו אלהים לכך ילקה האזן כמו אצל ע"ע שנרצע באזן מטעם זה ולכך צוה להם להביא לכפרה נזמי האזן היינו הקישוטים שעשו להם מרוב כסף וזהב שבסיבה זו נזדווג להם השטן היינו היצה"ר ויכול להיות שהיה כונת אהרן לעשות מן הזהב ההוא ציפוי למזבח לכפר עליהם על חטא המחשבה כמו במחתות של אנשי קרח וכאשר השליכו אהרן הזהב לתוך האש להתיכו אז עשו הערב רב דרך מכשפות והוציאו את העגל הזה:

(הרב עיר גבורים פ' כי תשא):

ח

אדם הוא ר"ת אפר דם מרה כדי שיזכור תמיד בג' דברים שאמר התנא דע מאין באת וכו' ולא יבא לידי עבירה. דם היינו מאין באת מטיפה סרוחה שהוא הזרע וידוע שהזרע דם הוא והראיה שזרע האשה דם ממש הוא אפר היינו לאן אתה הולך למקום עפר מרה הוא לזכור יום הדין שהוא אחרית האדם ע"ד שנ' ואחריתה מרה כלענה וכן בשר הוא ר"ת בושה סרוחה ורימה. סרוחה היינו שבא מטיפה סרוחה רימה היינו שהולך למקום רימה. בושה היינו ליום הדין שאז האדם מתבייש מבוראו כבושת גנב כי ימצא כענין שנ' יבושו רשעים ידמו לשאול:

(שם פ' שלח לך):

ט

אור מקיף אין לך אדם שאין לו אור כמו לבוש והוא המשמר לאדם והן מלאכיו אשר יצוה לך לשמרך בדרכך שהוא אור מקיף לאדם ואפי' לבהמה יש קצת אור מקיף אך לא כ"כ כמו לאדם אבל לנחש אין אור מקיף כלל כדכתיב והנחש היה ערום מכל חית השדה ערום ממש בלי אור מקיף כלל ואד"הר וחוה קודם החטא היו הם מקיפים באור מקיף גדול ולא היו ערומים כלל ולא היו צריכים ללבוש כלל וכן בלהקת נביאים ושאול בניות ברמה שהיו מתנבאים ומפשיטים בגדיהם והיו ערומים כל היום וכל הלילה חלילה מגנות כזה אבל היה להם אור מקיף ויתייצב כמו לבוש ולכך היו מפשיטים בגדיהם ולכך אד"הר וחוה כאשר אכלו מעץ הדעת ונדבקו בנחש אף הם נעשו ערומים ונסתלק אור מקיף והיו ערומים בתכלית וזהו ותפקחנה וידעו כי ערומים כי בחטא נסתלק אור מקיף והרגישו בחסרונם וזהו מאמר אד"הר את קולך שמעתי בגן ואירא כי עירום אנכי כי נסתלק אור מקיף ודע כי אדם הנבעל לארמית נפשט כל אור מקיף שלו ממנו ולכך ביוסף למ"ד לעשות צרכיו נכנס נאמר וינח בגדו אצלה ולכך דוד שנשא ליפ"ת היה מסופק אם הוא בכלל בועל ארמית כי לא דיברה התורה רק כנגד יצ"הר או לא כי התורה התירה ולכך כשנכנס לרחוץ עצמו מצואתו ועונו שחטא לנפש אמר אוי לי שאני ערום כי חשב שנלקח ממנו אור מקיף ע"י בעילת יפ"ת ארמית וכאשר ראה במילתו ולא נמשך ערלתו הבחין כי לא בעל בת אלהי נכר:

(הרב יערות דבש ח"ב ד' י"ג ע"א):

י

אברים אבריו של אדם נחלקים לג' חלקים החלק האחד הוא ע"צ ההכרחי והוא כל אותן אברים שהוא צריך לחיותו ואלמלא היה נעדר אחד מן האברים הללו היה נעדר היותו וממילא היה נעדר מציאותו כענין המוח והלב והכרס וכדומה הרבה אברים פנימיים וחצונים שיש לו לאדם וכ"ז נברא מצד מדת הדין כי שורת הדין נותן שיותן לאדם האברים הללו כיון שהבורא חפץ להיטיב להברואים לבראם ולהמציאם ממילא צריך שיברא אלו האיברים הללו כי לולי הם לא היה לנברא ההוא מציאות כלל כיון שאין לו חיות מבלעדיהן. החלק השני הוא מה שיש לו רק על צד התועלת וההטבה כגון עינים ואזנים וידים ורגלים וכדומה מהאברים הפנימיים והחצונים שאף לולי האיברים הללו כבר היה לו לאדם מציאות בעולם אלא שהיה מציאותו קשה ורע ומר מאד ולא עשה הק"בה האיברים הללו לאדם על צד ההכרח כי אם על צד ההטבה והתועלת שיהיה לו מציאות טוב בעולם. החלק השלשי הוא מה שאין בו לא הכרח ולא תועלת לאדם כי אם שהבורא ית' התחסד עם ברואיו לברוא להן אותן האברים על צד היופי והנאות להאדם ההוא כגון העיניים שהעין אחד הוא מצד התועלת אבל העין הב' שנברא באדם אין בו תועלת רק שהוא על צד היופי ונגד שלשה אלה חלקי הטובות שעשה עמנו הש"ית והם ההכרחיות והשני התועלת והשלשה היופי והנוי הנה לעומת זה אנחנו חייבים להודות ולהלל לה' על צד גמוליו מכ"מ בכל שלש אלה לעשות ככל התורה הזאת אשר צונו ה' אלהינו שהיא נחלקת ג"כ לשלשה חלקים האמורים והוא נגד מה שעשה עמנו מן הטובות ההכרחיות להראות נגד זה אנו עושים נגדו ככל אשר צונו מן המצות ההכרחיות להראות בהם הכנעתינו ועבודתינו אליו ית' לעשות לו קורת רוח כביכול שצוה ויהי כן והיינו אותן המצות הנאמרות בת"שבכ בפי' ובכלל זה הוא ג"כ אותן המקובלות לנו מפי השמועה ע"י מעתיקי השמועות איש מפי איש פא"פ עד פה קדוש משרע"ה מפי הגבורה ונגד החלק השני והוא מה שעשה הק"בה עמנו טובות התועליות הנה נגד זה אנחנו עושים נגדו מן המצות של דבריהם מה שתקנו וגזרו חכמי התורה עלינו מדעתם הרחבה וקבלנו עלינו לדבר שבחובה להיות התקנות והגזרות ההם משמרת לתורה להשמר מן ההזק הגדול גופי העבירות והם תועליות לבלתי בא אל גוף העבירה ונגד חלק השלשי שהם היופי והנוי מה שעשה עמנו הק"בה מן הטובות אף זו אנו עושים נגדו בעבודתינו אליו מן היופי המצוה ונאותה ע"ד זה אלי ואנוהו ודרז"ל התנאה לפניו במצותיו בכל המצות שאנחנו עושים במלאכת ה' ע"צ היופי והנוי ביותר כל מה שנוכל ומפזרים ע"ז הרבה מאד כי מוסיפין להידור מצוה עד שליש:

(מאמר אסתר)

יא

אויבים שלשה מיני אויבים שונאים לישראל הא' הם האומות המשעבדים את ישראל והב' הם הקליפות הנבראים בעוונותיו הסובבים אותו והג' הוא היצ"הר הטמון בלב האדם והם נכרתים בקדושת ג' רגלים כי בפסח שהוא גאולת הנשמה שנגאלו ממצרים גאולת עולמית היא שעה הגאולה מיצ"הר ולבער חמץ ושאור ולבטלם מלבו ובעצרת שהוא מתן תורה נכרתים האויב הב' שהוא החצונים הסובבים את האדם בקדושת קבלת התורה וכמ"ש חז"ל בשעת מתן תורה היו כל החצונים נשקעים בעומקי תהומא רבא. ובסוכות נכרתים האויב הג' שהם האומות שבו היו מקריבים ישראל ע' פרים כנגד ע' אומות:

(פנ"י פ' בשל')

יב

אמת הוא ר"ת אבות אמונה מקום תורה ואלו נגד ד' גליות שגלו ישראל ובזכות ד' אלו נגאלו גאולה ראשונה כשעלו מבבל זכות אבות עמדה להם כמ"ש בפ"ק דברכות אמר רב אף דניאל לא נענה אלא בשביל אברהם שנ' למען אדני למענך מבעי ליה אלא למען אברהם שקראו אדון וכו' וכן זכות יצחק ויעקב שכנגדם היה חעו"ע שמסרו נפשם לכבשן האש לקדש שמו ברבים גלות מדי נגאלו בזכות המקום כביכול כמש"ה לולי ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם זה המן הרשע שאילולי זכות המקום ב"ה היו נהרגים כולם בגלות יון עמד עליהם זכות התורה שהיו רוצים לבטלה מישראל והם היו מוסרים נפשם עליה ונתקיים ולי תורתך וכו' ובגלות האחרון נאמר תשורי מראש אמנה ודרשו רז"ל אין הגליות מתכנסות אלא בזכות האמונה (גבול בנימן)

יג

איל שנשחט בעקידת יצחק נברא בששת ימי בראשית בכח ולא בפועל ובשעת העקידה נעשה פועל כי פרחה נשמתו של יצחק ומפרחת נשמתו של יצחק נגלם האיל בפועל וכיון שנשחט האיל נשחט יצחק:

(מאמר מרדכי בשם עשרה מאמרות)

יד

ארץ ישראל דינו כקרקע משום שהוא תחת יד הק"בה וחוצה לארץ דינו כמו מטלטלין משום שהוא תחת יד השרים:

(שם בשם מעשה ה')

טו

אד"הר כשאכל מעץ הדעת טו"ר הזרועות שלו לא היו באותה עצה דלא כתיבא לקיחה באדם אלא ויאכל בלבד ולא יותר כי לא רצו הזרועות להתפשט והידים להפתח והאצבעות ליגע באותו פרי וז"ש אין הק"בה מביא תקלה על ידן דיקא:

(הרב תפארת הגרשוני משם העשרה מאמרות) והרב כתב דזהו הטעם שהכהנים כשמברכים את ישראל היו נושאין את כפיהם כי הידים הם מסוגלין ומיומנין לברכה כי הם לא חטאו כאמור שהידים זכאים ויבא זכאי:

טז

אור כשברא הקב"ה את העולם בראו באור גדול שהאדם מביט בה מסוף העולם ועד סופו וכונת האורה הזאת היתה לתת השכלה לשכל להבין סוד התורה שנקראת אור שנ' כי נר מצוה ותורה אור וכיון שהביט ברשעים גינזה ונסתמו עיני שכל האדם והתורה נתלבשה בלבוש ואין מבין:

(מנ"א די"ג ע"ב)

יז

אליהו הטעם שכלכל הקב"ה לאליהו ע"י העורבים הוא שבהיות העורבים הם אכזרים על בניהם כדרז"ל ועכ"ז שהם אכזרים על בניהם רחמנים הם על זולתם כאומרם ז"ל הביאו הילקוט מפר"א שכשאין מטר על פני הארץ צועקים העורבים והקב"ה בשבילם נותן מטר על פני ארץ ואליהו עשה הפך מזה שעצר הגשמים לכן נתן העורבים לכלכלו ומסרו בידם להיות משועבד להם למאכלו בהיות עשייתו היפך העורבים הצועקים על המטר:

(שם ד' כ"ב ע"ב משם הרב יעקב פינטו ז"ל)

יח

ארץ ישראל יש לחקור כיון שבעינינו ראינו את כל מעשה ה' אשר עשה לישראל עמו וכולם היו חוץ מן הטבע ומפורסמות א"צ ראיה וא"כ למה לא ברא להם ארץ חדשה ולא יוריש את ארץ הכנעני כדי לתת את ישראל את ארצם וכי היד ה' תקצר ח"ו אבל הטעם הוא כי הקב"ה כביכול רצה להכריח את ישראל שיקיימו התורה והמצות ואם היה נותן להם ארץ חדשה לא היה מקום להכריח שהיו אומרים הרי הכנעני וכ"ו יש להם ארצות ואין להם חיוב לקיים התורה ואנו למה נגרע ע"ז הקב"ה הוריש גוים והביא את ישראל על ארצם ועל נחלתם ובזה יכול להכריח אותם שיקיימו התורה והמצות וזהו כונת הכתוב ויתן להם ארצות גוים וא"ת למה לא ברא ארץ חדשה לזה אמר בעבור ישמרו חקיו וכו':

(זכות הרבים משם הרב חוזה דוד)

יט

אבות מכח ג' אבות הקדושים בטלה כל טענתם של ישראל שעדיין לא הגיע הזמן לצאת ממצרים דהיינו אם יאמרו ישראל שעדיין לא נשלם הזמן יש להשיב שהגלות עזר על שאמר אאע"ה במה אדע ודי בזה וכמו דאיתא בילקוט פרשת בשלח ואם יאמרו שאעפי"כ צריך ת' שנה יש להשיב שמשנולד יצחק התחיל הגלות ואם יאמרו שעכ"ז זרעך בעינן צדיקים וכאן ח"ו היה להיפך וא"כ אינן ראוים לגאולה יש להשיב ההבטחה שהבטיח הקב"ה ליעקב אע"ה שאפי' אין עושים רצונו של מקום עתיד לקרוע הים כמש"ה והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וידוע דכשישראל אינם עושים רש"מ נמשלים לעפר ועכ"ז ופרצת מה דהיינו קי"ס א"כ כ"ש להוציאם ממצרים נמצא דמכח האבות נסתר כל הטענות שיהיה לישראל על עיכוב גאולתם:

(שם דל"ג ע"ד)

כ

אברהם הטעם שהקורא לאברהם אברם עובר בעשה הוא משום ששם אברהם עולה בגי' רמ"ח ע"ש שקיים רמ"ח מצות כמארז"ל ולכן הקורא לאברהם אברם ופוחת המנין בא לומר שלא קיים אבינו הצדיק כל המצות ולכן עובר בעשה ועי"ל שהקב"ה אמר לאברהם לך לך מארצך והבטיחו להגדיל שמו שנ' ואגדלה שמך שהוסיף לך אות אחת על שמך באופן שהקורא לאברהם אברם עובר בעשה משום שמורה בזה שלא קיים לו הקב"ה הבטחתו להגדיל שמו. ועי"ל שהקב"ה הוסיף אות ה"א בשם אברהם כדי שיוליד ליצחק והוספת האות בשם הוא דרך עדות על היחס כדחז"ל השמעוני וכו' שהוספת ה"א יו"ד היא עדות שהם שבטי יה ולא נתערבו במצרים באופן שניתוסף לו שם ה"א בשמו כדרך עדות על היחס וזהו עדות שיצחק בן אברהם ולא מאבימלך כי כל זה שעשה הקב"ה להוסיף אות בשמו כדי שיוליד ליצחק ונמצא שהקורא לו אברם ועוקר ה' עובר בעשה משום שמורה שיצחק הוא בן אבימלך. ועי"ל כמ"ש בזו"הק א"ל הקב"ה לאברהם בשבילך בראתי את עולמי גם אמרו רז"ל שאמר לו הקב"ה דיו לעולמי אני ואתה ועוד אמרו בהבראם באברהם באופן שבעבור אברהם נברא העולם וידוע שאם אין עוה"ז אין עוה"ב והקב"ה ברא עוה"ז ועוה"ב בי"ה דכתיב כי ביה ה' צור עולמים ואברהם ושרה הם בבחי' עוה"ז ועוה"ב ולכן חלק הקב"ה יו"ד של שרי ונקרא שרה וה"א אחרונה נתן בשם אברהם ונמצא שבין שני ההין היוד כלולה והוא השם שברא העולמים שם י"ה ולכן הקורא לו אברם עובר בעשה משום שמור' שכופר בכל האמור:

(שם ד' מ"ו ע"ד)

כא

ארץ ישראל מקבלת השפע ע"י הש"ית ושאר ארצות ע"י שליח והיינו שהשפע יורד בשביל ישראל כדכתיב לתת מטר ארצך וכתיב גם ה' יתן הטוב וארצנו תתן יבולה דהיינו שהוא במתנה אבל שאר ארצות הוא בהלואה והם מחוייבים לשלם לעתיד להיות עבדים ומשועבדים לישראל וז"ש והלוית גוים רבים ואתה לא תלוה שאתה מקבל במתנה אבל שאר ארצות בהלואה:

(פנ"י פ' בשל')

כב

אשה הבעל חייב לאשתו בג' דברים דהיינו שארה זו מזונות כסותה כמשמעה ועונתה תשמיש במזונות חייב משום דהאשה אין בה אור שפע שבע רצון מעצמה כי אם מה שמקבלת מבעלה דנשמת הנקבה נאצלת מבן זוגה והם דמות חמה ולבנה כשם שאין ללבנה אור מעצמה רק מה שמקבלת מבעלה כסותה הבעל חייב בכסות אשתו כי במה תכסה את בשרה אחרי אשר גרמה לסיבה להתבושש על כי ערומים הם והיא הצריכה להתלבש לכך מעשיה גרמו לבל יכסה קלונה עד אשר יכסנה בעלה מש"ה בעלה חייב לכסותה ועוד טעם אחר דחייבו התורה לבעל לכסות את אשתו דכשם שהיא מכסהו כי היא אור מקיף לבעלה בסוד נקבה תסובב גבר ולכך נקראת האשה אהל כי היא מקיפו ומלבישו באור מקיף ולכך את זה לעומת זה הבעל חייב לכסותה. ועונתה תשמיש דהוה לה צערא דגופא הזהירה התורה עליה:

(נחלת בנימן מצוה מ"ו)

כג

אפוד על כתפות האפוד היו ב' אבני שוהם בכל כתף אחד וי"ב שבטי י"ה חרותים עליו פתוחי חותם ששה משמותם על האבן אחד וששה משמותם על האבן השנית ויש להקשות למה היו כתובים שמות השבטים בכתפות האפוד הלא הם כתובים בחושן ולמה נכפלו להיות גם בכתפות האפוד אבל היינו טעמא דכבר נודע מה דאמר ישעיה כי כאשר השמים החדשים וכו' עומדים לפני כן יעמוד זרעכם ושמכם וכן הדבר בהיפוך ואם יגיע ח"ו ביטול באחד משמות שבטי יה גם השמים והארץ בטלים והיינו דגמירי דלא כלא שבטא דאם יגיע ביטול באחד מהשבטים יבוטל בריאת שמים וארץ ולכך לא היה הסתפקות בשמות שבטי יה הכתובים בחשן לחוד דהואיל ובשעת שאלת האורים ותומים נתבטל שמות קצתן דרך משל בשאלת האעלה למלחמה האיר משם עלה דהיינו עי"ן משמעון למ"ד מלוי ה"א מיהודה ואלו האותיות היו בולטות ומצטרפות ועמדו עצמן לצד אחד בחיבור והיה כתוב עלה א"כ נתבטל שמות אלו ואם יבוטל חלילה שם אחד משבטי יה אפילו רגע אחד יבוטל כלל העולה לכך היו שמות שבטי יה כתובים גם על כתפות האפוד כדי שבשעת שאלת אורים ותומים יאירו אותן האבנים בתוספת אור לבלי היות שמם בטל חלילה אפילו רגע אחד ולכך ולא יזח החשן מעל האפוד כי שניהם צריכין להדדי:

(שם מצוה ק"א)

כד

אמת חותמו של הקב"ה אמת א' תחילה מ' באמצע ת' בסוף וכן הקב"ה היה הוה ויהיה והצדיק נקרא תם והרשע נקרא מת והטעם כי האדם אין לו שייכות באל"ף כי הוא קטן וחסר דעת והקטון יהיה לאלף אך הצדיק תמיד מקדים תי"ו כי הוא דבק בה' וחושב תמיד שיהיה לו אחרית טוב ואח"כ המ' להחיות גופו בהוה והרשע מקדים מ' הויית גופו לת' שהוא סופו ולכך ת' דתמים רבתי שצריך הרבה זהירות שיזכה לתי"ו:

(הרב דבש לפי משם זרע אהרן) ולענ"ד נראה שזהו רמוז באות צ' שיש לה בראשה שני יודין האחד פונה לאות ת' והאחד פונה לאות א' וכשבא לכתוב כותב היוד הפונה לצד שמאל תחלה והוא מעיקר האות אבל האחרת היא טפלה לגוף האות לרמוז אל האמור שהצדיק עיקר כוונתו אל התיו שהיא האחרי' טוב וכדכת' הרב ואח"ך פונה להמ' להחיו' גופו בהוה ודוק:

כה

אברהם הקב"ה הקנה לאברהם שמים וארץ והן הנה האומות הם כפוים תחת מערכות השמים ומעתה בקניית השמים זכה אברהם להיות כל האומות לו לעבדים ושוב אי אפשר להיות להם בישראל קנין הגוף דמה שקנה עבד קנה רבו כי אם שעבוד בעלמא יהיה להם בישראל ולכך הקנה הקב"ה לאברהם שמים וארץ קודם גזרת כי גר יהיה זרעך בארץ לא הם דמרמז ג"כ על ד' מלכיות ועוד הקנה לו שמים וארץ לכבוש את הדרך לפני משה שיהיה מסילה סלולה לעלות השמימה ואין מוחה בידו לאמר מה לילוד אשה בינינו כי בשלו הוא נכנס. ועוד לסלק טענת המלאכים תנה הודך על השמים דהואיל והתורה על השמים והשמים קנוים לנו זכתה לנו חצירנו דחצירו של אדם קונה אפילו שלא מדעתו ואף דהו"ל חצר המתהלכת דאין קונין על ידו מ"מ הואיל ובמאמר הצדיקים שגוזרים ומעמידו הו"ל ככפות וקונין על ידו וכבר עמד בשעה שאמרו ישראל שירה השתיק הקב"ה כל צבא מרום ובשעה שהשמים שותקים נחים ולא נדים ואז נקנה להם התורה דחצירו קונה שלא מדעתו:

(נחלת בנימן מצוה ע"ו)

כו

אותות הג' אותות שהראה הקב"ה למשה בסנה הוא לטהר את ישראל מזוהמת הנחש של עץ הדעת כמבואר בזו"הק והאר"י ז"ל שגלות מצרים היה להעלות ניצוצי הקדושה שנפלו בחטא אד"הר ונתגלגלו בדור המבול ובדור הפלגה ובסדום והנה חטא סדום היה בזה נהנה וזה לא חסר והוא בחי' הקנאה והוא דוגמת הנחש וכשאחז"ל שאומרים לנחש מה הנאה יש לך וזה הוא האות הראשון:

האות הב' הוא אות הצרעת הוא בחי' הכבוד שהיה בדור הפלגה וכמו שמצינו בעוזיה המלך שנתגאה וזרחה צרעת במצחו וכמו כן הם נתגאו ואמרו נעשה לנו שם והפיצם ה' על פני האדמה ואות הג' היא בחי' דור המבול שנענשו במים על בחי' חטא התאוה שהיה בהם וכל זה היה בבחי' עץ הדעת. ועוד הורה לו באלו הג' אותות מה שאז"ל גדולה תשובה שנעשה לו זדונות כזכיות והוא מה שאחז"ל כל העובר עבירה קונה לו קטיגור א' ובתשובה מתהפך מקטיגור לסניגור והוא ענין ישראל כשעשו תשובה נתהפך ממה שהיו שקועים בנ' שערי טומאה וכנגד זה נתעלו בן' שערי קדושה וזהו שהראה לו שנתהפך מנחש למטה שהוא סעד בידו. האות הב' שים נא ידך בחיקך רמז עמ"ש חז"ל כיון שעבר עבירה ושנה נעשה לו כהיתר והוא ענין המצורע הדומה למת כדכתיב אל נא תהי כמת והיינו מה שאמרו חז"ל רשעים בחייהם נקראים מתים והוא ענין הבהרת שהוא עזה כשלג שהוא רמז על מה שנעשה לו כהיתר כענין שאמר הכתוב אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו והמצורע הוא היפוכו שהוא אודם נראה כשלג והורה לו בזה שאפילו אותם אנשים שנשקעו בטומאתם במצרים עד שנעשו להם כהיתר אפ"ה יש להם תקנה בתשובה ולהיות כי אחז"ל שהתשובה השלימה היא באותו מקום שעבר עבירה ישוב בתשובה ע"כ נאמר השב ידך אל חיקך להורות שבאותו מקום שעבר עבירה ישוב בתשובה ואז ישוב ויטהר מצרעתו. ויש רמז עוד בזה במה שאמר שים נא ידך וכו' שהוא על ביטול מצות עשה בענין שאמר שלמה המלך ע"ה במדת העצל לקיים מצות הבורא בקום ועשה קראו עצל שטמן ידו בחיקו והיא רמז למרע"ה שלגודל חשיבותו היה קצת פגם במה שסירב בעשיית שליחות הש"ית וסירב כפירש"י על פסוק מתמול שלשום וכמו כן הבטיח לו הש"ית לעזור לישראל אף אותם השקועים בגילולי מצרים ואמר אם לא יאמינו גם לשני האותות דהיינו אם ימצא בהם אנשים הגרועים משני מינים והם בני אדם המהפכים דברי אלהים חיים ואומרים על טוב רע ועל רע טוב ותשובתן קשה מאד הבטיח לו הש"ית שגם להם יהיה תקנה ויסייע אותם להורות להם כי שורש טומאתם שהוא נילוס שהוא מים יתהפך לדם ויכירו ברשעתם כמ"ש חז"ל במכת דם שנהפך ממים לדם שהוא מכת שר שלהם המטעה אותם והבטיחו כי באותות האלה ישלימו כולם באמונתם וישובו בתשובה ויהיו ראוים לגאולה (פנים יפות פ' שמות):

כז

אבות ואמהות לפי שהיה גלוי וידוע לפני הקב"ה שעתידות האמהות שרה רבקה רחל ולאה להנשא אל האבות והאותיות של האמהות הם י"ג גי' אחד ואותיות של האבות הם י"ב דהיינו אברם יצחק יעקב ולכן הוסיף הקב"ה אות ה"א באברהם כדי שיהיה מספר אותיות אבות ג"כ י"ג כמנין אחד נמצא מספר אותיות האבות והאמהות הם כ"ו כמספר שם הוי"ה ב"ה ואח"ך קרא הקב"ה ליעקב בשם ישראל וניתוספו עוד ה' אותיות כדי שיהיה מספר הכל ל"א אותיות כמספר א"ל (ס' חסד שמואל בשם ס' האמונה והבטחון להרמב"ן ז"ל). ולענ"ד נראה שעפי"ז יובן טעם למה הקפיד הכתוב שלאברהם לא יקרא עוד שמו אברם עד שאמרו שעובר בעשה משא"כ ליעקב שהוא בעצמו חוזר וקוראו יעקב אבל ע"פי האמור ניחא דלאברהם אם קורא אותו אברם מגרעות נתן ח"ו אבל ליעקב הוא מוכרח יעקב וגם ישראל כמ"ל:

כח

אכילה ושתיה אם הם מאכלים כשרים ואוכלים בכוונה והרי אפי' במאכלים יש כוחות מהדיבורים של הקב"ה שאמר והיה העולם כגון תוצא הארץ וכו' וכשאדם אוכל אותה בקדושה נתחזק כוחו מחמת המאכלים ויש לו כח לדבר דיבורים של תורה ותפילה בלי מחשבה זרה ואם הם מאכלים אסורים ח"ו נתחזק כוחו של היצה"ר וא"א לו להתפלל כראוי בלי מחשבה זרה (אור הגנוז):

כט

אחדות כשיש אחדות בין הצדיקים אין הצדקה מזקת כי ע"פי הטבע כשנותנין צדקה מחסר ממונו מה שנתן אבל עם האחדות שבין הצדיקים יוכל ליתן צדקה ולא יחסר כלל וכן יכול עי"ז שיהיה לו מסירת נפש באמת ואעפי"כ לא יזיק וישאר בחיים : (ליקוטי מהר"ן):

ל

אדם יש באדם ג' זמנים בשנים שלו שני נערות שהולך אחר תאות עוה"ז ושנים אמצעיות אין בהם כ"כ תאוות עוה"ז ושני הזקנה אין לו תאות כלל וטעם לזה לפי שג' שותפין באדם אב ואם והקב"ה לכן בשני נערות יש לו להאדם תאוות רבות מצד חלק האם שיש בו ובשנים אמצעיות אין בו תאוות כ"כ לפי שכבר כלה חלק האם שבו אבל עכ"ז יש לו תאות מצד חלק האב שבו אבל בימי הזקנה אין לו תאות כלל לפי שהוא חלק הקב"ה

(ס' ליקוטי יקרים):

לא

אלול דע דיום שבת קדש כלול כל יומי דחול ומניה מתברכין כל שית יומין עילאין כדאיתא בזוה"ק פ' יתרו כמו כן זה החדש כולל כל חדשי השנה ומרומז בתורה שכל י"ב חדשים המה כנגד י"ב שבטי ישראל והחדש אלול הוא בסוד היסוד שהוא בסוד ברית קודש ויוסף בגין דנטר בריתו דרגא דיליה יסוד ע"ד נק' צדיק כידוע וכללו של דבר שהחדש אלול הוא בסוד יוסף הצדיק ויוסף היה מכלכל את אחיו כמו כן כל החדשים מצפים שיזונו ויפרנסו ויהיה להם תקומה מזה החדש שהוא בסוד יוסף (שער המלך):

לב

אלול י"ג מידות הם והם כנגד י"ב חדשים מדת אל הוא ניסן רחום כנגד אייר וחנון נגד סיון ארך נגד תמוז אפים נגד אב ורב חסד נגד אלול ואלול הוא החדש הששי ששה קנים מצד האחד וששה קנים מצד השני ואם אנו עושים תשובה בזה החדש הוא המחצה מן החדשים אמרו שפיר בית הלל רב חסד שהוא אלול מטה כלפי חסד שהוא ניסן ר"ל מכריע כף מאזנים נוצר חסד שמצא מין את מינו מדת ורב חסד מטה כלפי חסד וכאילו הם רוב ומכריעין לכף זכות ועליהם אמר דוד אהבתי כי ישמע ה' את קולי תחנוני כי הטה אזנו לי דייקא ר"ל שהטה לי הכף מאזנים לכף זכות (שם):

לג

אף גם כשיש אף חיו יכוין כי אף הוא פ"א ג"כ בו נתעלם אות אלף אלופו של עולם ועי"ז נמתק האף. (כתר שם טוב):

לד

אכילה הטעם שברא הקב"ה דברי מאכל ומשקה שאדם תאב להם הוא שהם ניצוץ אדה"ר שהיו מתלבשים בדצח"ם ויש להם חשק להדבק בקדושה והם מעוררים מ"ן בסוד אין טיפה יורד מלמעלה שאין טפיים עולה כנגדה וכל אכילה שאדם אוכל ושותה הם ממש חלק ניצוצות שלו שהוא צריך לתקן וז"ש רעבים גם צמאים שאדם רעב וצמא להם למה זה ואמר נפשם בהם תתעטף (שם):

לה

אכילה מי שיצא מתאות אכילה יכול להיות איש מופת ומי שהוא משוקע בתאות אכילה סימן שהוא שקרן וכן אפילו איש צדיק שכבר יצא מתאות ונפל ממדריגתו ונפל לתאות אכילה סימן שיצא שקר מפיו וכן מורה ג"כ שיש דין עליו למעלה וגם הוא סימן עניות והענין דהנה כתיב ואכלת ושבעת וברכת ולכאורה מזה יבא טענת יצה"ר לאכול ולשבוע למלאת נפשו ואחיך לברך את ה' אך באמת ארז"ל כתיב אשר לא ישא פנים וכו' וכתיב ישא ה' פניו וכו' וכי לא אשא פנים וכו' שאני אמרתי ואכלת ושבעת וברכת והן מדקדקין על עצמן מכזית ועד כביצה וזהו רמז נפלא אם ישראל מדקדקין לבלי לאכול הרבה רק מכזית עד כביצה אז הם בבחי' ישא ה' פניו ואז יש נשיאות פנים אך להפך ח"ו מכלל הן אתה שומע לאו כי כאשר הם משוקעים בתאוות אכילה אז הסתרת פנים ח"ו וזהו והסתרתי פני והיו לאכול כלומר אם הם משוקעים בתאוות אכילה אזי והסתרתי פני ח"ו והנה נשיאות פנים הוא בחי' אמת כמבואר בכוונות על י"ג מדות תיקון אמת הוא הארת פנים וזהו שאמרו כי המשוקעים באכילה הוא רחוק מהאמת כי הוא בהסתרת פנים שהוא מדת אמת וזהו הטעם שעל כל צרה שלא תבא גוזרין תענית כי מאחר שישראל נתונים בצרה הם בחי' הסתרת פנים וע"כ גוזרין תענית לשבור תאות אכילה ואזי יהיו הארת פנים כנז"ל. (שם):

לו

אכילה התיקון להכניע ולבטל כסילות השכל הוא ע"י בחי' מזבח כי עיקר יניקת הכסילות דהיינו הקליפות הוא רק מבחי' מזבח היינו בחי' אכילה כי שלחנו של אדם מכפר כמזבח ומשם עיקר יניקתם וע"כ אפילו איש הכשר אחר אכילה בהכרח שיהיו לו בלבול הדעת קצת אחר אכילה וזה מחמת שיניקת הכסילות הוא משם אך צריך שלא ליתן חיות לקליפה כי אם כדי חיותו בצמצום ולא יותר ואז כשהמזבח כתקונו היינו שהאכילה בכשרות כראוי אז נכנעים הקליפות היינו הכסילות כי אינו נותן להם שום כח וחיות יותר מכדי חיותם וע"כ ע"י אכילה בכשרות נכנע הכסילות ונתרומם השכל אבל כשאוכל כזולל וסובא שזה בחי' פגם המזבח אזי יונקים הקליפות דהיינו הכסילות יותר מהראוי ואז מתגב' הכסילו' על השכל וע"י אכילה כראוי נכנעי' הנ"ל שם:

אמר הכותב עפי"ז נראה שיובנו פסוקי כי יהיה לאיש בן סורר ומורה איננו שומע בקול וכו' ותפשו בו אביו ואמו וכו' ואמרו אל זקני עירו בנינו זה סורר ומורה איננו שומע בקולנו זולל וסובא דיש להקשות שהרי בתחלה לא אמר זולל וסובא ועוד דהול"ל סורר ומורה זולל וסובא איננו שומע בקולנו אבל ע"פי האמור יובן והענין הוא שאביו ואמו אומרים אל הב"ד שהבן הזה הוא סורר ומורה ואינו שומע בקול אביו ואמו ובודאי שכל השומע תמ"ה תמ"ה יקרא וכי אפשר שהבן לא ישמע בקול הוריו שכיון שהסברא נותנת שיכבדם כידוע שמצות כאו"א הוא מאותם המצות שהשכל חייבתם לכן אומרים איננו שומע בקולנו והטעם שאינו שומע לקול הוריו אע"פי שהשכל מחייבתו הוא שהוא זולל וסובא שאינו אוכל בכשרות וזהו סיבה לכסילותו:

ודוק

לז

אנחה הוא אריכת הנשימה שאם תחסר הנשימה תחסר החיים נמצא כי עיקר חיות כל הדברים הוא בבחי' רוח וכשיש חסרון בדבר החסרון הוא בבחי' הרוח של הדבר וכשמתאנח על החסרון ומאריך רוחיה הוא ממשיך רוח החיים להחסרון כי החסרון הוא הסתלקות רוח החיים ובזה משלים החסרון וזה מקבלין מהצדיק והרב שבדור כשהוא מתאנח ומאריך רוחיה ממשיך רוח חיים מהצדיק שהוא דבוק בתורה אשר שם הרוח כי עיקר החיים הוא בתורה (ליקוטי מהר"ן):

אמר הכותב עפי"ז יובן פסוק אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה' דהיינו אשרי תמימי דרך שאין להם שום חסרון בדברי העו"הז שהוא דרך ובמה זוכים לזה ההולכים בתורת ה' במה שהם מתדבקים בההולכים בתורת ה' דהיינו הצדיקים שהם עיקר החיים ובזה ממשיך לאותו חסרון חיות והוא תמים:

לח

אד"הר אע"פי שחטא וגרם מיתה לעלמא אפ"ה הוא פטור והטעם דמיתה היתה ראויה להיות מטעמא אחרינא מכח חירם מלך צור שהיה אחריו שלא יעשה עצמו אלוה כדאיתא במדרש ודמיא הא להא שדרשו רז"ל על קראי וכי יפתח איש בור וכי יכרה אם על הפתיחה חייב על הכריה לא כ"ש אלא להביא כורה אחר פותח שסילק האחרון מעשה ראשון וה"ה בניד"ד סילק חירם מעשה אדה"ר ולכך היה פטור ממיתה (צפנת פענח חדש):

לט

אדה"ר היה פטור ממיתה והטעם דנידון במלקות דהיינו מ' קללות כנגד מ' מלקות ואיתא כדעת המקשן דבמס' כתובות דמקשה שם ממאי דמיתה חמורה דילמא מלקות חמור דהא אילו נגדהו לחמ"ו הוו פלחי לצלמא ואף לדעת התרצן דמשני אינו דומה הכאה שאין בו קצבה להכאה שיש בו קצבה ולכך מיתה חמורה ממלקות שיש לו קצבה מ"מ בניד"ד היינו מלקות דאדה"ר דהיה מ' קללות חמורות והיו כמו הכאה שאין בו קצבה דחמורה ממיתה וא"כ כיון דנידון אדם בחמורה אזי פטור ממיתת כמו דתנינן מי שנתחייב שתים נידון בחמורה שם:

ולע"ד נראה שעפי"ז יובן פסוק ותבט עיני בשורי בקמים עלי מרעים תשמענה אזני צדיק כתמר יפרח דהיינו שאומר אדה"ר ותבט עיני בשורי בקמים עלי דהיינו ראיתי את הב"ד הצדק מעיינים בדיני לראות אם אני חייב מיתה או פטור אבל רבש"ע מרעים דהיינו מ' רעים כלומר מ' קללות שמעתי וא"כ הו"ל הכאה שאין לה קצבה א"כ צדיק כתמר יפרח שהוא פטור:

ודוק

מ

אדה"ר אכל מעץ הדעת וכוונתו היה לטובה דרצה לקיים פו"ר וזה א"א להתקיים כי אם ע"י תאוה ועץ הדעת הוא הגורם לתאוה. (שם בשם אמרי נועם):

מא

אדה"ר לא חטא באכילת עץ הדעת מטעם דסחטה ענבים ונתנה לו והוא לא ידע שהוא דבר איסור דפסקינן דאשה אפוטרופוס בתוך הבית ונאמנת ואין הבעל חייב לדקדק אחריה אי הוא דבר איסור או לא. (שם):

מב

אד"הר לא חטא באכילת עץ הדעת מטעם דכוונתו היה לטובה שהיה מתיירא שלא יעשו אותו לאלוה כמו שהיה באמת שהשתחוו אליו כל הברואים ולכך לא נתקלל רק בעצבון תאכלנה כדי שלא יתגאה (שם בשם ש"ך):

מג

אד"הר כיון שעשה תשובה ונתקבלה תשובתו למה לא חי לעולם אבל הטעם דמתחלה היה כתוב כתנות אור באלף ר"ל כולו אור זך היה והיה יכול לראות בשכינה מתי שירצה אבל לאחר החטא אז נתעבה ונעשה עור בעין ולא היה יכול לראות שוב בשכינה ממילא טוב לו שימות ולאחר מיתה יראה בשכינה וז"ש במדרש והנה טוב מאד זה מיתה:

(ילקוט דוד משם של"ה):

מד

אד"הר אילו לא חטא אד"הר והיה כותנות אור באלף אז לא היו צריכים לתורה שבע"פ כי מרוב שכל הזך היה מבין הכל מתורה שבכתב ולאחר החטא נתעבה החומר והשכל לכך צריך לתורה שבע"פ להבין פי' התורה וז"ש במחשכים הושבני כמתי עולם זה אד"הר ואיתא בגמרא זה תלמוד בבלי שם:

מה

אד"הר אילו לא חטא אדם היה השמש ברקיע הראשון והיה כח לאדם לקבל חמימות החמה ולאחר החטא נתנה ברקיע הב' שלא היה כח לקבל החמימות עד לעתיד יחזור לרקיע הראשון ורשעים ידונו בה (שם בשם חן טוב):

מו

אד"הר כיון שראה שעתיד למות ביטל מפריה ורביה וממילא יבוטל ממנו גזירת המיתה שצריך שיקויים המין וכיון שראה קבלת התורה דוקא לששים רבוא קיים פ"ור ובחר במיתה בשביל נתינת התורה שם:

מז

אד"הר למה יעד הקב"ה לאד"הר דוקא מיתה ישאר חי ויסבול עונש אחר הענין הוא כי מתחילת בריאת העולם נתאוה הקב"ה לדור בתחתונים והנה ע"י חטא אד"הר שהביא עליו זוהמת הנחש נתעבה החומר ולא היה מקום לחול קדושתו ית' באדם והנה ע"י מיתה נתהפך הגוף בקבר וע"י תחיה נברא מחדש בזכות כבתחילה כדי להשרות שכינתו בתחתונים ואם לא חטאו בעגל כבר פסקה הזוהמא ממ"ת והיו חירות ממיתה (שם בשם מהר"ם אלשיך):

מח

אדם נמשל לעץ שנ' כי האדם עץ השדה לומר ששלימות האדם להיות כעץ שבכל שנה עולה ממדרגה למדרגה תחילה בעלין ואח"כ בענפים ואח"כ בפירות וזהו שלימותן לפי שאם לעולם יעמד במצב אחד קוצצים אותו מאחר שאינו נותן פירות כן צריך להיות האדם לעלות ממדרגה למדרגה כי עיר פרא האדם יולד ואם יעמוד כן לעולם במצב אחד נוח לו שלא נברא והמלאכים נמשלו לאבן כדכתיב ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר בהיות מעלתם היותם לעולם כאבן במצב אחד שלא ישנו את תפקידם ולעולם הם במדרגה אחת וזהו מעלתם ושלימותם היפך האדם (מדרש האיתמרי בשם הרב יד יוסף):

מט

אדם נקרא עולם קטן ויש בו כללות כל הברואים חיות ועופות וגם כללות העמים וע"י הכשר מעשיו גורם שנשרשים במלא קומתו הבאים מסטרא דטוב וחלק הדם מדחה ממנו. (בתי אבות בשם הרב אור מאיר):

נ

אדם ע"י קבלת התורה שמתחלת באלף של אנכי עי"ז נעשים אחדות עמו ית' וכמ"ש כי חלק ה' עמו ונתחבר בחי' אלף אל בחי' דם שהוא נפש הבהמית המלובש בדם ונעשה כסא לבחי' הא' ונעשה אדם שהוא אותיות א' דים משא"כ האומות העולם (שם בשם הרב מאור עינים בשם רבו):

נא

אדם הוא נוטריקון של ג' מידות טובות ונכבדות דהיינו ענוה תורה וג"ח ובכל אחד מצינו שנקרא בשם אדם זה יצא ראשונה ענוה הנה ע"י ענוה מכבד לכל אדם ויש לו אהבה עם הבריות במה שיודע שכולנו בני איש אחד נחנו אד"הר שמשם יצאו כל נשמות בני ישראל והיינו רמז אות א' של אדם שהוא רמז לאחדות ואהבת חסד עם הבריות ועי"ז מכניע לרע של ע' אומות העובדים ע"ז וכמשרז"ל ע"פ חבור עצבים אפרים הנח לו בזמן שיש אחדות בישראל אפי' עע"ז יוצאים למלחמה ונוצחים כי גדול כח השלום והעניו מצינו שנק' אדם בדרך פרט ובדרך אמת וכמו שהובא בס' פני דוד כי האיש התמים והעניו נק' אדם והבעל גאוה נמשל כבהמה ויצא מכלל אדם והיינו כמדובר שחושב עצמו כאין ודבר מה ע"ד מש"ה ונחנו מה ולכן שפיר נק' בשם אדם גי' מ"ה. וכן ע"י התורה שבאות ד' של אדם שהוא דיבור ודיבור האמיתי היינו ע"י התורה וכמ"ש ודברת בם וארז"ל ולא בדברים בטלים שמה שנקרא האדם בעל חי מדבר היינו בעבור התורה שעוסק בה ומדבר בכל יום ולא בעבור שמדבר דברים בטלים דהא גם החיות ועופות ובע"ח בלתי מדברים יש להם צפצוף דיבור שלהם נמצא שע"י התורה נק' האדם בשם בע"ח מדבר והנה התורה נק' מים חיים וכתיב והלוחות מעשה אלהים המה כי מ"ה במלוי כזה מ"ם ה"ה בגי' מים הרי הד' של אדם הרומז לדיבור כנז'. אות המם של אדם ירמוז לג"ח וצדקה כי כן מצינו שקורא המדר' למצות הצדקה פעמים רבות בשם מצוה סתם וכן יש לרמוז שרומז המם לג"ח הנק' בשם מעשה וכמ"ש לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה וכמ"ש כל מי שיש בידו תורה ואין בו ג"ח דומה כמי שאין לו אלוה דהתורה תחילתה וסופה ג"ח וע"י עשיית הצדקה וג"ח נק' האדם בשם הנכבד הנ"ז וכמ"ש בהקדמת הזוה"ק בפרשה בראשית יעו"ש (שם):

נב

אדם בריאת האדם ע"י שאמר אלהים שהוא מד"הד אמר למדת החסד שהוא שם ע"ב נעשה אדם בצלמנו כי צלמנו הוא במספר השוה רי"ו כי בשם ע"ב של ויסע ויבא ויט יש בו רי"ו אותיות וכן שם אלהים ג"פ הוא רנ"ח ומ"ב הנותרים ע"ש מ"ב שהוא ג"כ מ"הד ומפני שבריאת האדם נעשה ע"י ז' שמות דהיינו ג"פ ע"ב של חסד וג' אלהים שהוא רי"ו ג"כ ע"ב של מד"הד ובזה נעשה שני אזנים ושני עינים ושני נחירי אף ופה היינו ע"י ג' ע"ב דחסד אזן ועין ונחי' ימין וע"י ג' ע"ב דאלהים נעשה אזן ועין ונחיר שמאלי וע"י שם מ"ב נעשה פה ולכן כתיב ודברת בם שהוא שם מ"ב כי התורה ניתנה בגבורה ובאמצע השני נחירים שהם בסוד יודין ניתן האף שהוא החוטם ונתן הקב"ה החוטם בתוך אלו שני יודין להכריע שהוא בריח התיכון שאי אפשר שיהיה כולו דין או כולו רחמים רק ממוצע (שם שמואל). עפי"ז אפשר שיובן פסוק אף ידי יסדה ארץ דהיינו אף שהוא החוטם שניתנה בב' יודין זהו אומרו ידי זהו סיבה יסדה ארץ שנתקיים האדם כמ"ש הר"ב:

נג

אדם נקרא איש שצריך לתת לב שאף חלקם חלק גופני הכל הם נאצלים ונפרשים מדברים עליונים והכל ניתן להם מאת המקום ב"ה מאש הגדולה אש של מעלה ולכן נקרא איש אותיות אשי ע"ש שהוא משים לב שהכל נאצל מאש וגם כי היו"ד מורה על המחשבה ע"ד שכתבו באז ישיר משה שהוא שנתן בלבו לומר שירה והאיש הנותן על לבו ומחשבתו שכל מה שהוא עושה הכל ניתן מאש של מעלה הרי אש ויו"ד ונעשה איש. (סידורו של שבת):

נד

אמת ידוע כי סביב רשעים יתהלכון כי הס"א מסבבת הקדושה כי את זה לעומת זה עשה ובפרט מי שכבר נמשך אחר עבירות ח"ו ונמשך אחר הס"א ושם מקומו והם מסבבין אותו מכל צד וכאשר יעורר רוחו לשוב אל ה' קשה לו מאד להתפלל ולדבר דיבורים לפני ה' כי הן מסבבין אותו מכל צד לכ"א לפי עניינו ומחמת שאי אפשר לו להוציא דיבור לפני אלהים בדחילו ורחימו וחיות כראוי לכן כל הדיבורים והתפלות שהוא מדבר לא יוכלו לבקוע המחיצות והמסכים המבדילים לעלות למעלה ונשארים למטה תחת המסכים עד אשר יזכה וישוב באמת וידבר דיבורים הראוין להתקבל בד"ור מעומקא דלבא בהתעוררות גדול אזי מבקע הדיבור המאיר את כל המחיצות והמסכים ויעלו עמו כל הדיבורים שהיו מונחים למטה עד הנה אך איך יזכה לזה העיקר שהכל תלוי בו הוא האמת והוא יסוד הכל כי אמת הוא ראש תוך וסוף וכיון שהוא במדרגת אמת אזי כביכול נתלבש בו אור הש"ית בעצמו אשר חותמו אמת ואז נאמר עליו ה' אורי וישעי וכיון שה' אור לו יוכל למצא פתחים הרבה כמשרז"ל הבא לטמא פותחין לו יש לו פתחים הרבה וכיון שנמצא שם פתחים היה יכול לצאת רק הכסיל בחשך הולך ולא יראה הפתחים לצאת והוא אסור וקשור שם ולא יתנו לו לצאת עד אשר יזכה לדבר דיבורי אמת לפני ה' אזי הדיבורים מאירים וה' אור לו כנ"ל ואזי פתח דבריך יאיר מבין פתיים כי הדיבורים המאירים היינו דיבורי אמת כנ"ל הם מראין לו הפתח אך צריך שיהיה האמת אמת גמור ברור וצלול בלי שום דופי והמשכיל יבין דיש לו להתפלל כל ימיו שיזכה פעם אחת כל ימי חייו לדבר דיבור אחת של אמת לפני ה' כראוי ויש בזה כמה מדרגות ומי שזוכה למדרגת אמת האמיתי אזי ה' אור לו ואזי הוא מאיר בעצמו מאחר שלא הגיע לאמת הנכון עכ"ז האמת הועיל שיוכל אחר להועיל בו וגם בזה מדריגות וענינים יבינם המשכיל בעצמו והנה הרמב"ם כתב שיש ג' עולמות עולם המלאכים והגלגלים והגשמי והש"י מחיה ומקיים כולם ברצונו ומי שזוכה לאמת וה' אור לו כביכול הוא מקיים העולם ונותן שפע לכל הג' עולמות (ליקוטי מוהר"ן):

נה

אדם יש בו פה חוטם עינים תכופים זה לזה דע שיש ג' עולמות עולם השפל וגן עדן ועו"הב עולם השפל הכל אכילה ושתיה לפי צורך וכוונת השם כידוע ליודעי חן נגד זה יש פה באדם לתקן עולם השפל באכילה ושתיה. בגן עדן לא יש אכילה ושתיה כי אם ריח גן עדן שאדם נהנה ממנו והוא חיותו ולזה יש באדם חוטם המריח לתקן כפי הצורך כמ"ש האר"י ז"ל בסוד ריח ניחוח. עו"הב אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא ריח כי אם שנהנה בראיה מזיו השכינה בהסתכלות עניהם ולזה יש באדם עינים לתקן בראות עיניו כפי הצורך (ס' קטן שומר שב'):

נו

ארץ ישראל פעמים נק' ארץ כנען ופעמים ארץ סתם. הענין הוא כשיש מחלוקת אזי נקרא ארץ כנען כאן עני כמשרז"ל על פסוק ולא יהיה כנעני אין כאן עני נמצא כנען הוא כאן עני וזה ע"י המחלוקת כי מחלוקת אחד דוחה מאה פרנסות וזה ויריבו רועי אברהם עם רועי מקנה לוט והכנעני אז בארץ שע"י הריב והמחלוקת עי"ז והכנעני כי אזי נק' ארץ כנען אבל כשיש שלום אזי היא נקרא ארץ סתם ואז היא בחי' ארץ נתנה יבולה שנותנת כוחותיה לכל יבול הארץ ואז יש כח לכל הרפואות כי אז הם כל הרפואות בבחינ' ארץ נתנה יבולה שהוא היפך המחלוקת (ליקוטי מוהר"ן):

נז

ארץ ישראל נתחלקה בג' אלו אורים ותומים וגורל המדבר וכספים והן כנגד עדת ישראל שמתחלקת לג' חלקים כהנים לויים ישראלים לצרף זכות כולם בחלוקת הארץ שהחלק הטוב מהארץ שיעלה לשבט שיהיה שלא יגרום לו רבוי ברכת הארץ לחטוא ע"ד וישמן ישורון ויבעט ולמי שיצא לו חלק רע ארץ כחושה ממעטת פירותיה וכל מזון שישלח לו ברכה לברך את המועט ויספיק להם כמרובה והנה האורים ותומים הם כנגד הכהנים המתעסקים באורים ותומים והגורל שהיה מדבר הוא כנגד הלויים העוסקים בתורה שהיא מחכימת פתי ועושה אותו לדבר בחכמות להבין ולהורות בצחות לשון והכספים כנגד ישראל העוסקים בסחורה לתת לכסף מוצא להחזיק ביד לומדי התורה ובצירוף זכותם לא יבא שום שבט לידי תקלה בחלק שיזכה בו כמדובר (ולע"ד נר' שזהו כוונת הכתוב חבלים נפלו לי בנעימים אף נחלת שפרה עלי דהיינו חבלים שהם הגורלות שבהם נתחלקה הארץ נפלו לי בנעימים כלומר בשבילי הוא נעימות ומהו הנעימות אף נחלת שפרה עלי שבזכות הגורלות לעשיר היה מגן שלא ירם לבבו ולעני שיספיק לו.) א"נ שלשה אלו שנתחלקה עמהם הארץ אורים ותומים וגורל וכספים באים לרמוז הארץ זאת המתחלקת להם עתיד' שיבנה בה ג' מקדשו' אורים ותומים בא לרמוז על מקדש ראשון שבנה שלמ' שהיה בו אורים ותומים והגורל בא לרמוז על בי"ש שהיו משתמשים בגורל שתיקנו ע' זקנים שהיו בימי תלמי מלך מצרי' והיה כתוב אצלם בספר על הגויל וסוד גורל זה הוא סוד גדול וחכמה נפלאה ובימי ע' זקנים לא היו משתמשים בו אלא היחידים ולא גילוהו לכל ישראל והיו משתמשים בגורל זה במקום אורים ותומים והכספים לרמוז על מקדש האחרון שאז כל כסף וזהב שבעולם היא של ישראל וכתיב תחת הנחושת אביא זהב ותחת הברזל אביא כסף (אגדת אליהו):

ולע"ד נראה שאפשר שזהו כונת הכתוב אך בגורל יחלק הארץ וידוע דאך הוא מיעוט כלומר מיעוט היא שבגורל יחלק הארץ לפי ששם רמז שעתיד ב' מקדשות להחריב:

נח

אברהם כל הנסיונות שנסה הקב"ה לאברהם היה כדי למרקו יען דתרח אביו כשהיה עע"ז היה אברהם בחלציו שהרי נמצא בחטא כמו שפירשו המפרשים ז"ל ברומיא דקראי לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות וכתיב פוקד עון אבות על בנים ובגמ' כאן כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם כאן כשאין אוחזין וכו' והם ז"ל פירשו אם כשחטא האב הבן היה בעולם שנמצא שלא היה בחלציו של אביו כשחטא אז לא יומתו בנים על אבות אבל אם כשחטא האב עדיין הבן היה בחלציו של אביו שנמצא דטעם מהחטא שחטא אביו יען היה כלול בחלציו אז הבנים יומתו על אבות (שם):

נט

אברהם הקב"ה כרת את אברהם ברית דהיינו אות יו"ד שנתגלה ע"י ברית כאשר ידוע שע"י ברית נגלה הי"וד והקב"ה כרת הברית דהיינו אות יו"ד לשנים ונתן המחצה לאברהם דהיינו אות ה' ומחצה שניה לקח לעצמו שע"י אלו שני ההין נעשה מאברה' רחם שהוא רמ"ח ומהשם הוי"ה שהוא כ"ו נעש' אל דהיינו נתחבר אות ה' להשם ואז נעשה אל (שם שמואל):

ס

אברהם תיקן כל הדורות שהיו לפניו קין הרג את אחיו והוא הציל לוט בן אחיו א"נ והנפש אשר עשו בחרן שהרשעים בחייהן קרויין מתים והוא היה מחיה אותם דור המבול היו שטופין בזנות והוא אפילו במותר לו לא הסתכל הנה נא ידעתי דור אנוש כפרו בעיקר והוא היה מפרסם אלהותו כנודע סדום לא הודו במי שאין לו בנים אין לו חלק לעוה"ב שהשחיתו זרעם במשכב זכור ואברהם נתחבט כ"כ בשביל להוליד בנים מצרים לא היו מבחינים בין טיפה של בכור ולא היו משגיחין בבכורה ואברהם אמר לו ישמעאל יחיה אע"פי שהיה בכור ועשו בו ביום שמת אברהם הרס את כולם הרג את הנפש וביזה הבכורה ובא על נערה המאורסה (ילקו' דוד בש' המפ'):

תוכן העניינים

וילקט יוסף

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה