אור ברסלב
ויוסף שאול (אלישר) תמורה › דף כח:

ויוסף שאול (אלישר)· הרב יוסף שאול אלישר

תמורה · דף כח:

דף כד:

בגמ' נפקא ליה מן הצאן מן הכבשים או מן העזים עי' בפי' רגמ"ה ז"ל שכ' מן הכבשים מן העזים וי"ו דמן העזים הרי אלו ג' מיעוטי ע"כ, ותמהנו דמי דחקו לזה הלא כבר מפו' בגמ' הג' מיעוטים והם מן הצאן מן הכבשים או מן העזים, ועוד הלא אין כאן וי"ו מעיקרא בפסוק מיותר דבפסוק כתוב או מן העזים ועם שבגי' שלפנינו כתוב ומן העזים אך הלא כבר הגיהו בגליון דצ"ל או מן ע"ש, ועוד דא"כ כדפריך התנא דבי ר' ישמעאל מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן מאי דריש בהו מיבעי ליה פרט לחולה זקן ומזוהם תיק"ל והלא אית לן עוד מיעוט ד' דוי"ו דומן העזים ומאי דריש ביה וצ"ע. קנין בשבת משכי"מ מס' בתרא דף קנ"ו ע"ב אמר ר' לוי קונין קנין שכי"מ ואפי' בשבת ולא לחוש לר"א אלא שמא תטרוף דעתו עליו ע"כ. ופי' רשב"ם וז"ל קונין משכי"מ בין אם שייר לעצמו דצריך קנין בין אם נתן הכל ולא צריך קנין דבאמירה בעלמא סגי ואע"ג דקנין דמי למו"מ שהרי קונין בקנין של קונה שמקנה סידרו לקנות בו המקנה עכ"ל והתוס' בד"ה קונין משכי"מ כתבו וז"ל במצוה מח"מ או בכותב כל נכסיו אתי שפיר דשייך התם טי"ד כי אע"פ שהקנין אינו מעלה ומוריד מ"מ מצטער על הדבר וה"ה נמי בכותב מקצת אעפ"י שסבור הוא עדיין לחיות שהרי אינו יכול לחזור בו ומשייר לעצמו מ"מ שייך בו טי"ד כדפי' רשב"ם עכ"ל, והרא"ש ז"ל הביא דברי רשב"ם ז"ל וחלק עליו במקצת וכתב דבשייר לא שייך טי"ד כיון שסובר שאפי' שיחיה ויקום וכו' ומיהו מתנה בכולה קוני' ואפי' מפרש שלא יחזור בו אם יעמוד דאז מועיל הקנין מ"מ קונין דחיישינן לטי"ד וכו' ולא כדברי המפרש דבמקום שמועיל הקנין אסור לקנות בשבת אפי' משכי"מ וכו' עי"ש. והרמז"ל בהל' זו"מ פ"ח הל' ג' כתב וז"ל לפיכך אם אמר קנו ממני אפי' בשבת קונין ממנו שזה הקנין אינו צריך עכ"ל, וראיתי להר' שלטי הגבורים בסוג' זו שכתב וז"ל רשב"ם כתב שקונין משכי"מ ואפי' בשבת שזה הקנין אי"צ משמע מדבריו אבל אם יש נפקותא בקנין כגון שכתב כל נכסיו ומפרש שלא יחזור בו אף אם יעמוד שאז מועיל הקנין אין קונין בשבת, אבל הרא"ש כתב דאפי"ה קונין ממנו בשבת וכו' יעי"ש, והוא פלא שברשב"ם עצמו מפורש יוצא להפך כנ"ל, ואח"ז ראיתי להטור חו"מ בסי' רנ"ב שהביא בשם רשב"ם וכתב הרב ב"י להגיה הרמב"ם במקום רשב"ם ואותו דבר צריך להגיה בשלטי הגבורים ובעמדי בזה ראיתי להרב המגיד בהל' הנז' בד"ה ולפיכך וכו' שכ' וז"ל מימרא דר' לוי ופירושה אם אמרו קנו קונים אין הטעם שנחוש לדברו ר"א דאמר דמתנת שכי"מ אינה קונה בלא קנין אלא אעפ"י שאין צריך קנין קונין שלא תטרו"ד ואפילו בשבת קונין שהרי אפי' בלא קנין היה מתקיים ואי"צ קנין וכן פי' רשב"ם עכ"ל. ובכדי להתאים פסק הרמז"ל לפירושו נר' לבאר דבריו והוא דהוא ז"ל מחלק דברי ר' לוי דבתחילה קונין משכי"מ היינו בחול אפי' דאין צריך דבאמירה בעלמא סגי כדו להפיס דעתו קונין ואפי' בשבת קונים משום דאינו צריך, אבל מ"ש וכן פי' רשב"ם קשה דכל הרואה וראה שיש מרחק רב בין רשב"ם להרמז"ל. ורציתי לומר דמ"ש וכן פי' רשב"ם לא על ההלכה אלא לאפוקי ממ"ש הנ"י דפי' קונין היינו באמירה:

והוא דוחק. ועוד ק"ל בדברי הרמז"ל שהוא התחיל בהל' ב' וז"ל כיצד שכי"מ שציוה ואמר ליתן לפ' כך וכך בין בחול בין בשבת וכו' הרי שהוא מדבר על שכי"מ שלא נתן כל נכסיו אלא ששייר לעצמו מדאמר לתת כו"כ וא"כ מהו זה שכתב שהרי זה הקנין אי"צ דבשייר לעצמו צריך קנין. ולולא דמסתפינא אמינא דמ"ש שהרי זה הקנין אינו צריך אין פירושו נתינת טעם למה שקונין אלא פירושו הוא למ"ש אפי' בשבת דמאי ריבותא דשבת ואמר שזה הקנין אי"צ והוי כמקנה סודרו בשבת לאין תכלית, ומילת שהרי סובבת אל אפי' וכאילו אמר ואפי' שזה הקנין אי"צ ולזה כיון הה"מ בפי' הרמז"ל וכמ"ש התוס' בעירובין ע"א ד"ה ומקני, ובאופן זה שוים הרמז"ל ורשב"ם ובזה סרה גם קושית הלח"מ מההיא גיטא דפ' הזורק. אלא דכל הגאונים ראשונים ואחרונים סברי מרנן בדברי הר"מ דדוקא משום דאי"צ קונים אבל אם צריך קנין אין קונין, והייתי מהסס הרבה מאד לפרש דברי הרמז"ל נגד כל הגאונים הראשונים כהטור והלח"מ והב"י וכל הבאים אחריהם. אלא שראיתי לגאון עוזינו בספרו "משפטי עוזיאל' ח"א דף רל"א שכתב וז"ל ולעיקר הדין מודה הרמז"ל שגם במקום שצריך קנין התירו בשבת בשכי"מ כדי שלא תטרו"ד עליו עי"ש, ובודאי שהוא מפרש דברי הרמז"ל כמ"ש בעניותין אלא שהמחבר שליט"א לא מטעמים שהזכרנו נגע בה אלא מטעמים אחרים. והואיל ואתא לידן רצוני לעמוד על דבריו שלפיקע"ד נתקשיתי בהם. א) ראשונה הביא לנו דברי רש"י במס' ביצה ד' כ"ז וכתב ונ"מ בין שני הטעמים דלטעמא קמא דאיסור מכירה הוא מדברי קבלה מקרא דעשות חפציך ודבר דבר נאסר גם הפקר שהוא בכלל עשות חפציך שהרי בהפקר עושה מעשה להוציא מרשותו ולהכניסו לרשות הזוכה מדין הפקר, אבל לטעמא דגזרה משום דאתי לכתוב לא נאסר ההפקר הואיל ואינו צריך לכתיבה עכ"ל. ולא זכיתי לעמוד על כונת דבריו דאדרבה איפכא מסתברא דלטעמא דגזרה גם הפקר אסור כמו הקדש והערכה דאף דאינו צריך לכתיבה אסור ועיין בס' מגילת ספר לאוין רמ"ב ד' קכ"ז דהביא ס' הפ"ח באו"ח סי' תל"ד הלכות חמץ דכתב אסור להפקיר בשבת וי"ט כדתנן אין מקדישין ואין מחרימין ואין מעריכין ביו"ט, והקשו עליו מדתנן פר' הדר מאימתי נותנין רשות, ב"ה אומרים משחשיכה ואמרו בגמ' ד' ע"א דסברי איסתלוקי רשותא בעלמא הוא וכו' ועי"ש במה שיצא לחלק בין ההיא להפקר הרי דהוא סובר דהפקר דומה לכל הדברים שנשנו במשנתינו דליכא למיגזר שמא יכתוב ומשו"ה אסור. ב) כתב עוד ובזה מתישבין דברי הרמז"ל שפסק אם אמר שכי"מ קנו ממני אפי' בשבת קונין ממנו שזה הקנין אי"צ, ולכאורה קשה ממ"ש בגמ' אמר ר' לוי קונין קנין משכי"מ ואפי' בשבת ולא משום שאינו צריך קנין וכו' עכ"ל בודאי דמ"ש ולא משום שאי"צ קנין טעות סופר הוא דלא כן היא הגירסא או דאישתמטיה לרגע נוסחת הגמ' אבל אעיקרא קושיא ליתא דטעמא דשמא תטרוף דעתו הוא טעמא גם לחול למה קונין אחר דבדיבורא בעלמא סגי, וכמ"ש בהל' ב' שמדבר בין בחול בין בשבת ונתן הטעם כדי שלא תטרוף דעתו. ג) כתב עוד ולפי"ז קשה למה שינה הרמב"ם וכתב בטעם ההתר משום שזה הקנין אי"צ וכן הקשה הלח"מ ממ"ש בגיטין ההיא גיטא וכו' ואחהמ"ר לא יכולתי להבין מלבד דאיזה קשר יש בין קושיתו לקושית הרב לח"מ דקושית הלח"מ הוא על הדין דפסק להתיר לקנות משכי"מ בשבת משום דאי"צ הקנין משמע אבל אם יש צורך בקנין אסור לקנות וע"ז הקשה מההיא גיטא, זאת ועוד דמאי מקשה להרמב"ם ממ"ש התוס' דגברא אגברא קא רמית. ד) עוד כתב ואין תירוצו מספיק לע"ד דמה בכך וכו' הא סו"ס איסורא קא עבדו להקנות ולקנות דבר הצריך קנין יעי"ש, ואחהמ"ר תירוצו מספיק כיון דלא היה התם דבר המראה שיש ענין של קנין כיון דהיא רגילה היתה לפתוח ולסגור הקנין בא מאליו כלאחר יד ובזה אין שום איסור אפי' לגבי הרואים. ה) כתב עוד ולפי מה שכתבנו מתפרשים שפיר דברי הר"מ שהוא לשיטתו אזיל דאיסור מכירה משום שמא יכתוב הילכך בהפקר או דבר שאינו צריך קנין ונגמר בדיבור שבע"פ אין מקום לגזרה זו ומותר והוא מפרש סוגיא דב"ב קונין משכי"מ ואפי' בשבת ולא לחוש לר"א דצריך קנין ואפי"ה התירו זה לקיים מעשיו דשכי"מ כמו שהתירו הקנאת מקום לגט מטע"ז וכו' יעי"ש. זאת אומרת שר' לוי הוקשה לו עובדא מההיא גיטא דהתירו במקום דצריך קנין ודחה באומרו לא לחוש לר"א דצריך קנין ואפי"ה התירו אלא אין צריך קנין ולזה התירו ובודאי דר"ל דאין הלכה כרבא דאמר בההיא גיטא להקנות מקום, דברים אלו קשים להולמם בכונת המימרא ו) כתב עוד ומילתא אגב אורחיה קמ"ל דכל דבר שאינו צריך מותר לעשותו בשבת אפי' בבריא הילכך מותר להפקיר בשבת ויו"ט מטע"ז עכ"ל. וקשה איך יפרנס מאמר ר' לוי דאמר לא לחוש לר"א אלא הדין הוא דאי"צ קנין ומה שהתירו משום שלא תטרו"ד עליו ולדבריו כשאין צריך קנין לא צריכים לשום טעם להתיר כיון דלא צריך קנין ממילא מותר אפי' בבריא, וטעמא שמא תטרו"ד הוא לדבר שצריך קנין ועוד איך סבר הר"מ דכשאי"צ קנין דמותר בלא טעמא דשמא תטרו"ד דסו"ס הלא מקנה הסודר לזולתו ויש בו כעין מו"מ, אלא ודאי דגם באי"צ קנין לא שרינן אלא לשכי"מ כדי שלא תטרוף דעתו עליו וכן מבו' בדברי המ"מ שם ולפי"ז אחהמ"ר אין מקום הוכחה מדברי הרמז"ל לנדונו בדין ההפקר שמותר לבריא להפקיר בשבת ויו"ט. יוסף שאול אלישר דין הבחנת ג' חדשים א) יבמות דף ל"ה ע"א רש"י ד"ה הוא דאמר כריו"ס וז"ל דאפי' גיורת נשואה כיון דדעתה לאיגיורי מתהפכת נמי כדי להבחין בין זרע קדושה לזרע שלא בקדושה כדלקמן עכ"ל ונ"ל דדין זה דגיורת נשואה א"צ להמתין יצא לרש"י ממ"ש אביי בשלמא גיורת מכי יהבא דעתה לאגיורי מנטרא נפשה וכו' ובודאי דאיירי בנשואה דאי בפנויה למ"ל טעמא אחרינא תיפוק ליה דכל מזנה מתהפכת ושומרת עצמה שלא תתעבר אלא ודאי דאיירי בנשואה דכל זמן שהיא נשואה משמשת כדרכה אבל מכי יהבא דעתה לאגיורי משמרת עצמה אפילו עם בעלה וכן נמי בשפחה כגון שיחדה לעבדו כנעני או לעבד עברי להוליד בנים אך כששמעה מאדונה משתמרת ובשבויה איירי שיחדה לעצמו, אלא דלפי"ז קשה מ"ש רש"י בד"ה מתהפכת וז"ל ואפי' יוצאת בשן ועין נמי ליכא השתא למיפרך דכיון דהפוך קל לה ואין בו טורח מתהפכת היא דכל אשה מזנה מתהפכת ואינה רוצה להתעבר עכ"ל, נראה מפורש דמפרש הא דאמרינן דעתא לאגיורי וגם הא דפריך מיוצאת בשן ועין היינו אפי' בזנות משום דדעתה לאגיורי מנטרא נפשה, הלא"ה לא מנטרא נפשה משו"ה פריך מיוצאת בשן ועין דכיון דלא קדמה לה ידיעה לא מנטר נפשה אפילו בזנות, וע"ז משני ליה אביי אשה מזנה מתהפכת וכפירש"י דכיון דהיפוך קל מתהפכת וזה היפך מדברינו, וכן קשה לפי"ז ע"ד ה"ה בהלכות גירושין פי"א הלכה כ"א וז"ל פירוש דברי רבינו הם בשפחה וגיורת שהיו נשואות לבעליהן בגיותן ובעבדותן הלא"ה א"צ להמתין שאעפ"י שהן בחזקת מזנות אשה מזנה משמרת עצמה שלא תתעבר וכריו"ס שאמר הכי וההכרח הוא שהוא סובר כן דכשאינן נשואות פלוגתא היא דר"י וריו"ס ע"ש, ולפי"ז למ"ל לאביי לומר מכי יהבא דעתה וכו' תיפוק ליה משום דכל אשה מזנה משמשת במוך, דבשלמא אם פלוגתייהו גם בנשואה הוכרח האי טעמא דדעתה לאגיורי משום נשואה דודאי הנשואות בגיותן לא משמרות עצמן מלהתעבר, אבל לפירוש ה"ה דדוקא בפנויה מה הוצרך אביי להאי טעמא תיפוק ליה דכל מזנה משתמרת וכדקאמר רבה, ובאמת דגם בלתי פירש"י שיטת הגמ' לא מובן לי דמה מקשה משו"ע דאם היוצאת בשו"ע היתה מיוחדת וכוונת הקושיא של אביו שאחרי שלא היתה לה ידיעה בודאי שלא נשמרה מלהתעבר ולא שמשה במוך וא"כ אמאי לא צריכה הבחנה א"כ מאי מתרץ דמתהפכת דמה תיקן בזה אחרי שלא היתה לה ידיעה למה תתהפך, ואם קושייתו על פנויה מזנה מאי איכא ביוצאת בשו"ע טפי מכל המזנות דאמרינן אשה מזנה משמשת במוך ואף יוצאת בשו"ע אם זנתה קודם שחרורה בודאי שמרה עצמה ושמשה במוך בשלמא מאנוסה איכא לאקשויי אבל יוצאת בשו"ע שזנתה מרצונה אינה דומה לאנוסה ואינה ממילא באופן דפשטא דסוגייא זו מוקשה. ובלמדי בזה ראיתי להרב"י על הטור אה"ע סי' י"ג הביא דברי ה"ה הנז' ודחה דבריו וכתב וז"ל לכן נ"ל שאפשר לומר דאע"ג דפסק הרמב"ם כריו"ס באנוסה ומפותה מ"מ בגיורת ושפחה לא פסק כוותיה אלא כר"י דאמר צריכות להמתין וטעמא מדתניא בפרק החולץ גר וגיורת צריכין להמתין ג"ח וההוא כפשטא כר"י אתיא עכ"ל, והדרישה וכן הגאון מוהר"א רוזאנים במל"מ הקשו ע"ד הרב"י אלו דמה ראיה מייתי לפנויות מגר וגיורת דהתם איירי כשהם נשואין דאל"כ למה נקט גר, והדרישה כתב ראייתו סתירתו ע"ש ולפקע"ד אחרי אלפי מחילות ונע"ר לא זכיתי להבין קושייתם דהרי הרב"י לא כיון להביא ראיה אפנויות אלא כוונתו להקשות ע"ד ה"ה דהרמב"ם ס"ל לחלק בן נשואות לפנויות ומפרש פלוגתא דר"י וריו"ס ביבמות בזנות אבל בנשואות מודה ריו"ס דכ"ן משמע מברייתא דהחולץ דגר וגיורת צריכין להמתין מפני שהיתה נשואה "עיין בלח"מ שכן פירש דברי ה"ה" וע"ז כתב הרב"י לדחות דאין זה מוכרח דנוכל לומר דפליגי גם בנשואות וברייתא דהחולץ הויא כפשטא כר"י והרמב"ם פסק בגיורת ושפחה כר"י ובאנוסה ומפותה כריו"ס כנ"ל בכוונת הרב"י וכן ראיתי להתוס' יבמות ל"ה שתירצו לחד תירוצא דהך ברייתא אתיא כר"י ע"ש, ומה שנקט גר לאשמועינן דאף דאין להבחין בין זרע ראשון לשני כיון דהוא הוא הבעל אבל יש להבחין בין זרע שנזרע בקדושה לזרע שלא בקדושה וראיה לדבר ביבמות דף מ"ב בגמ' וכן שאר כל הנשים יש להם, יבמה כדאמרן אלא שאר כל הנשים מאי א"ר נחמן אמר שמואל להבחין בין זרעו של ראשון לזרעו של שני מתיב רבא לפיכך גר וגיורת צריכות להמתין ג"ח הכא מאי להבחין איכא הכא נמי להבחין בין זרע שנזרע בקדושה לנזרע שלא בקדושה עכ"ל הגמ' הא קמן דרבא אחר שתירץ לו רב נחמן דכל הנשים צריכות להמתין להבחין בין זרעו של ראשון לזרעו של שני הקשה לו מגר וגיורת הכא מאי להבחין איכא ולא אסיק אדעתיה הך סברא לחלק בין זרע וכו' וא"כ הברייתא משו"ה נקטא גר וגיורת לאשמועינן הך סברא ואי הוה נקט גיורת לחודא כדקשיא ליה להדרישה הו"א דגר וגיורת א"צ להמתין כדהוה ס"ד דרבא ונתיישב מ"ש הדרישה מקום ראייתו סתירתו. ותבט עיני בס' משפטי עוזיאל ח"ב אה"ע סי' כ"ו לגאון עוזינו החביב בן ציון עוזיאל שליט"א כתב וז"ל לענד"נ לתרץ דברי הרב"י ולומר שכוונתו היתה מ"ש רבא שטעם הבחנה הוא גזרה שמא ישא אחותו מאביו וייבם אשת אחיו מאמו (יבמות מ"ב) ומטעם זה נמי גר וגיורת צריכים הבחנה כדי לברר אם זה שנולד אחרי גרותם ונחשב לבנם הישראלי ומייבם אשת אחיו או שנחשב לבנם בגיותן ואינו מייבם אשת אחיו שנולד אחרי גרותם ואדרבה יהיה עליו באסור אשת אחיו מאמו הואיל ולאו אחיו הוא ליבום ולטעם זה גם בגיורת ומשוחררת צריכה המתנה כדי להבחין על בנה שנולד לה אחרי נשואיה עם ישראל אם הוא בן זנונים גוי או שהוא בנה של ישראל אחרי גרותה לענין יבום עכ"ל ולא ירדתי לעומק דעתו ועד כמה שהתעמקתי להבין דבריו לא יכלתי לירד לעומק כוונתו דהלא עיקר הקושיא על הרב ב"י הוא דההיא ברייתא מיירי דוקא בנשואה עם הגר אבל בפנויה אימא לך דא"צ הבחנה משום דמתהפכת ואינה מתעברת וא"כ מה תיקן בתירוצו דמי לא ידע בכל אלה שטעם הבחנה הוא כרבא אך אין זה אלא היכא דאיכא חשש עיבור משא"כ בפנויה דאין חשש עיבור אין מקום לחששת רבה כדי להצריכה הבחנה. ולעיקר קושיית הדרישה ע"ד הרב ב"י שסיים וכתב מקום ראייתו סתירתו אפשר לומר דנקט גר וגיורת עפ"י דברי הקרבן נתנאל ביבמות ס"פ ד"א בביאורו לדברי הרא"ש שכתב דגר וגיורת מילתא דלא שכיחא ע"ש ולפי"ז נקט גר וגיורת רבותא דהו"א מילתא דלא שכיחא ומילתא דלא שכיחא וכו' אפי"ה צריכין להמתין וכ"נ מדברי הרמב"ם ומרן בשו"ע סי' י"ג שכתבו הגיורת והשפחה שהיו נשואות צריכות להמתין אפילו גר וגיורת ע"כ ע"ש מדנקט אפילו משמע דהוי רבותא והיינו כמ"ש לעיל לאפוקי מדהוה ס"ד דרבא ואם נאמר דהגאון רב חביבי נר"ו נתכוון ע"ד שכתבתי דאי הוה נקט גיורת הו"א דוקא גיורת צריכה להמתין כדי להבחין בין זרעו של ראשון לזרעו של שני אבל גר וגיורת כיון שזה בעלה לא שייך הבחנה דהו"א שא"צ להמתין קמ"ל דאפילו הכי צריכה להמתין כטעמיה של רבא שמא ישא אחותו מאביו וכו' וגבי גר וגיורת לחדא מנייהו איכא למיחש וכדפירש"י בד"ה לפטור יבמתו ע"ש אכתי יש להקשות על דבריו דהרמב"ם בהל' גירושין פי"א הי"ח כתב וז"ל כל אשה שנתגרשה צריכה להמתין צ' יום להבחין בין זרעו של ראשון לזרעו של שני ובהלכה כ"א כתב שפחה שנשתחררה ואפילו גר ואשתו מפרישין אותם צ' יום כדי להבחין בין זרע שנזרע בקדושה לזרע שלא בקדושה הרי מפורש דהרמב"ם לא פסק כוותיה דרבא אלא כתירוצא של רב נחמן וכן נראה מדברי מרן הכ"מ שהביא מימרת אמר רב נחמן אמר שמואל ע"ד הרמב"ם ולא הזכיר דברי רבא א"כ אי אפשר לתרץ דדעת הרמב"ם דנקטה הברייתא גר וגיורת משום שמא ייבם כתירוצו דרבא לכן דב"ק צריכים יישוב, ומעתה נחזור לדברי מרן הב"י שהביא פי' ה"ה סי' י"ג ותמה עליו דלפי' אמאי השמיט רבינו גיורת ומשוחררת שאינן נשואות שנחלקו בזה ר"י וריו"ס ע"ש ולכאורה אינו מובן מאי ק"ל דכיון שכתב הרמב"ם מזנה א"צ להמתין מטעם דמשמרת עצמה שלא תתעבר לאיזה צורך יכתוב גיורת ומשוחררת שאינן נשואות דכל החשש משום זנות וכבר למדנו מזנה א"צ להמתין וכמו שהכריח ה"ה פירושו בדברי הרמב"ם מכח קושיה זו וראיתי בדרישה שהביא, קו' הב"י וכתב דקושייתו תמוה ולא ביאר מאי דק"ל ונראה שלזה נתכוון, עוד יש להרגיש על תירוצו של מרן שכתב דלכן נראה שאפשר לומר דאע"ג דפסק הרמב"ם כריו"ס באנוסה ומפותה מ"מ בגיורת ומשוחררת לא פסק כוותיה אלא כר"י וההיא דהחולץ גר וגיורת צריכות להמתין כפשטא כר"י אתיא ע"כ, ולכאורה קשה לתירוצו דמאי טעמא אנוסה ומפותה א"צ להמתין משום דמשמרות עצמן, וגיורת ומשוחררת צריכות להמתין ולא אמרינן דמשמרות עצמן לכן נ"ל דס"ל למרן דאיכא לאפלוגי בין גויה לישראלית דבישראלית דמקפדת על הזנות ודאי שומרת עצמה שלא תתעבר משא"כ בגויה שאינה מקפדת על הזנות לא שייך לומר בה כ"כ משמרת עצמה ולהכי ק"ל למרן לפי' ה"ה אמאי השמיט רבינו דין גיורת ומשוחררת שאינן נשואות שא"צ להמתין ג"ח, אע"ג דכתב הרמב"ם דמזנה א"צ להמתין לא ילפינן גויה מינה וכאמור ואולי דמשו"ה הוצרך אביי לומר בשלמא גיורת כיון דדעתה לאגיורי מנטרא נפשה דכיון דגויים אינן מקפידים על הזנות ע"כ הוצרך להאי טעמא משום דדעתה לאגיורי וכו' ורבא ג"כ דמשני אשה מזנה משמשת במוך כוונתו דכיון דישראלית המזנה משמשת במוך גם גיורת משמשת במוך דדעתה לאגיורי ואביי לא הניחו לרבא לגמור דבריו עד דאקשי ליה וקושייתו מאנוסה ומפותה משום דלא הוה לה מוך וכפירש"י ומסיק אביי אשה מזנה מתהפכת היינו בישראלית משום דמקפידים על הזנות וגיורת ומשוחררת אע"ג דגויים אינן מקפידים על הזנות משום דדעתה לאגיורי מנטרא נפשה ויוצאת בשו"ע אה"נ דצריכים להמתין וכמ"ש התוס' ובהכי אתי שפיר תירוצא דמרן דהרמב"ם באנוסה ומפותה פסק כריו"ס משום דאשה מזנה מתהפכת ודוקא בישראלית אבל בגיורת ומשוחררת צריכים להמתין דעכו"ם אינן מקפידות על הזנות ולא אמרינן הך סברא משום דדעתה לאגיורי מנטרי נפשייהו וראייתו מההיא דהחולץ דגר וגיורת צריכות להמתין עד כאן. עוד חזיתיה לרב חביבי במשפטי עוזיאל בסי' הנז' שהביא דברי הריב"ש סי' רי"ז והקשה ע"ד וז"ל אולם בדברי ריב"ש אלו איכא למשדי נרגא שלענ"ד אין הנדון דומה לראיה דבהוחלפו נשותיהם כל אחד סבורה דמצוה עבדא ורוצה בהריון דאין אשה אלא לבנים אבל בפילגש כל אשה יודעת שהוא יושבת תחתיו באסור ובניה ממנה הם פגומים יש לומר בה שהיא מתהפכת ולא תצטרך הבחנה ואולם אעפ"י שאין ראייתו מכרעת נראה לקיים את דינו כוותיה ולא מטעמיה אלא מטעמא שכתבנו שכיון שהיא מיוחדת לו ובניה שממנו עליו מוטלים למזונם וטפולם אינה מתהפכת עכ"ל, נראה מדב"ק שהבין בכוו' הריב"ש שהביא ראיה מהוחלפו נשותיהם דכי היכי דהתם אינה מתהפכת משו"ה צריכה הבחנה הכי נמי בפילגש אינה מתהפכת וצריכה הבחנה וע"ז קשיא ליה למני"ר דאין הנדון דומה לראיה וכאמור ונוראות נפלאתי על דבריו שהרי הריב"ש דבריו מפורשים שכתב וז"ל דפילגש זו נראה שהיא אסורה וצריכה להמתין דכיון דהדבר ברור שאינה משמרת עצמה אפי' ריו"ס מודה דאסורה משום עצמה דהא לא פליג ריו"ס אמתני' דהתם שנים שקדשו וכו' והחליפו וכו' דקתני' סיפא מפרישין אותם ג"ח דהא הכא דזנות הואי כיון דאין זה בעלה של זו ולא זה בעלה של זו אעפ"י כן צריכות להמתין ולהפרישן מבעליהן ג"ח כיון שאינן מתהפכות שהרי כל אחת סבורה שבעלה הוא אצלה וכדאמרינן בגמ' שהוחלפו בשוגג וסיים בנדון זה זאת הפילגש וכו' ואין זה זנות בעיניה שתתהפך מבואר הוא שצריכה להמתין עכ"ל הרי מפורש דהריב"ש ז"ל ברור לו מצד הסברא דהפילגש הזו אינה משמרת עצמה כמ"ש שהדבר ברור שאינה משמרת עצמה וא"כ שפיר מייתי ראיה ממתני' דהוחלפו דשתיהן אינן מתהפכות וכי היכי דהתם מפרישין אותם ג"ח כיון שאינן מתהפכות ה"ל הפילגש הזו כיון שאינה מתהפכת צריכה להמתין ואי קשיא לך כיון דהריב"ש ברור לו הדבר שהפילגש הזו אינה מתהפכת מה צורך להביא ראיה דהא כל עיקר טעמו של ריו"ס משום דאשה מזנה מתהפכת וכיון דהפילגש הזו אינה מתהפכת פשיטא שצריכה להמתין ועוד שכתב הריב"ש ואף אם נאמר דריו"ס לא מודה בהא אלא דבכל זנות שרי ואריכות זו למה יש לומר דהצורך לזה משום דהו"א כיון דלריו"ס כל מזנה א"צ להמתין גם פילגש זו א"צ להמתין כיון דכל מזנות מתהפכות וא"צ להמתין גם זו אינה יוצאת מכללם ואעפ"י שאינה מתהפכת לא ישתנה דינה משאר מזנות דלא פלוג רבנן ובפרט דזנות לא שכיחא וכמ"ש הנמוק"י בס"פ ד"א משו"ה אייתי ראיה הריב"ש ממתני' דהוחלפו דגם היא זנות אפי"ה צריכות להמתין כיון שאינן מתהפכות ולא אזלינן בתר רובא ונימא דלא פלוג רבנן ולא תצטרך הבחנה ה"נ בפילגש זו כיון שאינה מתהפכת צריכה הבחנה ולכן דברי הרב צריכים יישוב. ומ"ש הריב"ש והדבר ברור שאינה מתהפכת נראה דפשיטא ליה למר מפני שראינו שנתעברה וילדה גם מפני שהפילגש יושבת עמו בהיתר וכן ראיתיו בתשובת הר"ן סי' ס"ח שנשאל על פילגש המיוחדת לאיש וילדה אם צריכה ג"ח והשיב שהפילגש אינה מתהפכת מפני שיושבת אצלו בהיתר לדעת גדולי ישראל ומגדלת בניו ע"ש מדברי הר"ן אלו יש לתמוה על מ"ש הגאון במשפטי עוזיאל דפילגש יושבת באסור ע"ש גם בכנה"ג כתב דפילגש יושבת בהיתר, עד כאן. ומ"ש במשפטי עוזיאל דהטעם דמתהפכת משום מזונות מלבד שנתבאר בדברי הר"ן לעיל שאין זה הטעם עוד העיר בני מר אלעזר שיחיה דלפי"ז אם היתה עשירה שלא היתה מצפה מבעלה כלום ויש לאל ידה לפרנס ילדים יהיה דינה משונה משאר מזנות שתצטרך להמתין ג"ח א"כ נתת דבריך לשיעורים והטעם פשוט והגיוני הוא שאין אשה בעולם שרוצה שיצביעו עליה שהיא מזנה אלא עושה מעשיה בסתר עדה"כ אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי און ואם תתעבר יתפרסם קלונה וכן האיש אם מייחד לו פילגש לא חפץ שתתעבר מאותו הטעם ואם היא מופקרת ג"כ משתמרת אבל אם ראינו אותה שנתעברה ודאי צריכה להמתין וכן יש לדייק מדברי הר"ן שיושבת אצלו בהיתר ומגדלת בניו משמע משום דאיכא תרתי גם הריב"ש משום דמיירי שנתעברה וכנדון השאלה ומעתה יפה כתב הגאון ח"מ במ"ש שנתעברה במקרה ונתיישב מה שהקשה עליו המשפטי עוזיאל ועפ"י הדברים האלה יש להבין דברי הירושלמי שהביאו הגאון נר"ו במשפטי עוזיאל שם בתשובה הנז' סמוך ונראה וז"ל רבי בא בשם רבי ירמיה אנוסה א"צ להמתין ג"ח והתנן מפרישין אותן ג"ח שמא מעוברות הן שאנו הכא משום תקון הולד ע"כ ועיין להרב פני משה שמפרש דרבי ירמיה בשיטת ריו"ס דמתני' (יבמות ל"ה) דאנוסה ומפותה א"צ להמתין משום דאשה מזנה מתהפכת וביאר בתירוץ הירושלמי מפני תקון הולד משום חשש ממזרות דחמיר טפי מחמירים אפילו בזנות ומודה ריו"ס ע"ש וע"ש במראה הפנים שהביא דברי הרי"ף בס"פ ד"א דמתני' דהוחלפו אפילו ריו"ס מידה בה דכיון דהוחלפו בשוגג כל אחת סבורה שהוא בעלה ואינה מתהפכת ע"ש וכתב שיש נפקא מינה בין תירוץ הירושלמי לתירוץ הרי"ף היכא שנאנסה תחת בעלה וידעה דלסברת הרי"ף א"צ להמתין דכיון שידעה ודאי מתהפכת ולתירוץ הירושלמי צריכה להמתין משום דכיון דאיכא למיחש לממזרות אימור לא נתהפכה יפה וכתב שם דהאור זרוע הביאו הדרכי משה באה"ע סי' י"ג דאשה שלא נבעלה לבעלה תחלה ונאנסה דצריכה להמתין למד דינו מהירושלמי הנז' ע"ש והן הן דברי הרב במשפטי עוזיאל אלא שהפ"מ לא הזכיר דברי הב"ש והח"מ ויש לתמוה עליו שלא הזכיר דברי הפ"מ הנז' ולכאורה לא הבנתי לפירוש הפ"מ דמעיקרא מאי קשיא ליה לירושלמי ממתני' דהוחלפו דהא לא ראי זה כראי זה דשאני מתני' דהוחלפו בשוגג וכל אחת סבורה שהוא בעלה ובודאי אינה מתהפכת וכמ"ש הרי"ף משא"כ באנוסה דאיירי בה רבי ירמיה ודאי דמתהפכת ודקארי לה מאי קארי לה וגם על התרצן אמאי הוצרך לשנויי שאני הכא מפני תקון הולד דהיינו משום חשש ממזרות דהוה ליה לשנויי כיון דהוא בשוגג ודאי אינה מתהפכת ונ"ל דמשום קושיא זו פירש הקרבן עדה באופן אחר דהירושלמי ס"ל דטעמא דאנוסה א"צ להמתין משום דזנות לא שכיחא ולא גזרו:. בה רבנן ופליג אתלמודין דפירש דטעמא דריו"ס משום דאשה מזנה מתהפכת משו"ה קשיא ליה ממתני' מפרישין אותן ג"ח דאוקימנא בתלמודין שהוחלפו בשוגג וחלוף לא שכיח (יבמות ל"ה) וע"ז משני שפיר שאני הכא מפני תקון הולד אבל לפירוש הפ"מ קשיא וליישב דבריו נראה דהירושלמי ס"ל דזנות שכיחא וטעמא דרבי ירמיה דאנוסה א"צ להמתין משום היפוך. והא דקשיא ליה ממתני' מפרישין איתם ג"ח אע"ג דהתם לא שייך טעמא דהפוך אפי"ה כיון דבכל זנות לא מצריכין להמתין ג"ח גם במתני' דהתם לא תצטרך להמתין אע"ג דהתם לא שייך טעמא דהיפוך משום דאזלינן בתר רובא דרובא וע"ז משני הירושלמי משים תקון הולד דכיון דאיכא חשש ממזרות מחמרינן וכמ"ש לעיל בכוונת הריב"ש אלא דאכתי לא נמלט מדוחק דהתרצן למה ליה לשנויי משום תקון הולד הו"ל לשנויי דמתני' כיון דאינה מתהפכת משו"ה צריכה הבחנה ואולי דהוה מצי לשנויי הכי אלא דעדיפא מינה קא משני שאני מתני' משום תקון הולד וכל היכא דאיכא חשש ממזרות צריכה הבחנה אפילו היכא דמתהפכת כגון דידעה אלא דאכתי קשה לפירוש הפ"מ על הרי"ף בס"פ ד"א למה לא תירץ תירוץ הירושלמי ולמה השמיטו וכי אפשר לומר שהירושלמי נעלם מעיני הרי"ף וכי תימא דהרי"ף דחאו מהלכה צריך טעם למה דחאו לכן נראה דהרי"ף היה מפרש הירושלמי כפירוש קרבן העדה וכיון שהירושלמי פליג על בבלי נקטינן כבבלי ולשיטת הבבלי אין חילוק בין היכא דאיכא חשש ממזרות בין היכא דליכא וכל היכא דמתהפכת אין צריכה להמתין. עוד כתב הרב משפטי עוזיאל נר"ו על דברי הב"ש והח"מ שכתבו על דברי רמ"א סי' י"ג דהיכא שנאנסה תחת בעלה אם לא נבעלה תחילה צריכה להמתין דלדעת מרן ושאר פוסקים דמתירים בזנות ה"ה כאן א"צ להמתין וכתב עליהם דהלכה זו מוסכמת מכח הירושלמי הנז' היכא דאיכא חשש ממזרות מחמירים טפי ולפי מ"ש אין תפיסה עליהם מן הירושלמי דהירושלמי אתי דלא כהילכתא משום דפליג אבבלי דפירש טעמא דריו"ס משום דמתהפכת אלא דס"ל דאנוסה א"צ להמתין משום דזנות לא שכיחא ומשו"ה קשיא ליה ממתני' דהוחלפו והוצרך לתרץ משום תקון הולד דכל היכא דאיכא חשש ממזרות מחמרינן טפי וכפירוש הק"ע אבל לשיטת הבבלי דטעמא משום מתהפכת ממילא לא קשה ממתני' ואין צריך לתרץ כתירוץ הירושלמי משום תקון הולד דאין חלוק ביניהם ועוד דהרי"ף ראש הפוסקים המתירים במזנה מבואר בדבריו בס"פ ד"א דמודה ריו"ס במתני' דהוחלפו דמפרישין אותן ג"ח משום דסבורה שהוא בעלה מבואר שאם ידעה שנאנסה תחת בעלה שא"צ להמתין משום דמתהפכת וזה היפך דברי מור"ם וכן מוכח בדברי הריב"ש בתשובה הנז' שכתב דמודה ריו"ס במתני' דהוחלפו ולא העלה על דל שפתיו דברי הירושלמי הנז' ובפרט דלתירוץ הירושלמי משום תקון הולד אין ראיה לדינו דין הפילגש דפילגש אין שם ממזרות אלא ע"כ משום דס"ל להריב"ש דהירושלמי אתי דלא כהילכתא וכן מוכח קצת מדברי מור"ם הנז' שהרי הגיה על דברי מרן שהתיר מזנה י"א שכל אלו צריכות להמתין ואח"כ כתב אשה שנאנסה תחת בעלה ואי אמרת דהך דינא של אשה שנאנסה מוסכם גם לדעת מר"ן היה לו לכתוב ברישא אשה שנאנסה וכו' ואח"כ וי"א שכל אלו צריכות להמתין לאורויי דדין אשה שנאנסה גם מרן מודה בו אלא ודאי להכי כתביה אחר הי"א לאורויי דדין זה שייך לסברת הי"א, ואור זרוע עצמו מארי דהאי דינא לא מכח הירושלמי אלא משום דס"ל כהרא"ש והרז"ה דמחמירין במזנה וכן מצאתי בפירוש למרן חיד"א שכתב בשם היש"ש שפסק הא"ז כהרז"ה והרא"ש ע"ש האמנם מצאתי תנא דמסייע ליה הגר"א בביאוריו על הש"ע סי' י"ג אות מ' וז"ל אשה שנאנסה ממתני' דשם מפרישין אותן דאף לדעת הרי"ף והרמב"ם שפסקו כריו"ס ממתני' הנ"ל ואף שי"ל ממתני' אין ראיה דשם אין לומר אשה מתהפכת כיון דסבורה דבעלה הוא מ"מ בירושלמי משמע אף בריו"ס שאמרו שם רבי בא בשם רבי ירמיה אנוסה א"צ להמתין ג"ח והתנן מפרישין אותן ג"ח ושניא הכא מפני תקון ולד ר"ל דדוקא חששא דלהבחין שהוא מדרבנן תלינן שמתהפכת משא"כ חשש ממזרות דאורייתא וז"ש שנאנסה תחת בעלה עכ"ל והם כדבריו ממש אלא שהגר"א הוסיף נופך שכתב בסוף דבריו וז"ש שנאנסה תחת בעלה כוונתו ז"ל להכריח דהלכה זו אף לדעת הרי"ף דמתיר במזנה כאן מחמיר טפי משום דאיכא חשש ממזרות דאלת"ה אלא משום דס"ל כדעת המחמירים במזנה א"כ אמאי נקט הא"ז בנאנסה תחת בעלה לשמועינן האי דינא בנאנסה אפילו פנויה וכן ראיתי למרן חיד"א בברכ"י אחרי שכתב בשם הרש"ל והא"ז פסק כהרז"ה והרא"ש הוקשה לו אמאי נקט נאנסה תחת בעלה הלא בכל אנוסה ס"ל דצריכה להמתין ע"ש ולא תירץ כלום ולענ"ד אחר נע"ר דמאי דנקט הא"ז תחת בעלה משום דאשמועינן שני דינים שאם נבעלה לבעלה תחילה ואח"כ נאנסה א"צ להמתין משום דתלינן רוב בעילות אחר הבעל ואח"כ כתב אם נאנסה תחת בעלה ולא נבעלה לבעלה תחילה צריכה להמתין וגם מור"ם שכתב בש"ע שנאנסה תחת בעלה לדיוקי שאם נבעלה לבעלה תחילה א"צ להמתין משום דתלינן וכו' עיין בדרכי משה שהביא דברי הא"ז באורך משו"ה נקט תחת בעלה משום הך דינא דאם נבעלה תחת בעלה א"צ להמתין, עוד יש לתרץ דאע"ג דא"ז ס"ל כהרז"ה והרא"ש באנוסה דצריכה אפי"ה אצטריך לאשמועינן האי דינא בנאנסה תחת בעלה דהוה אמינא דזנות דאשת איש לא שכיחא וכמ"ש התוס' בכתובות דף ט' בסוגיית פ"פ וכיון דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן דהא עיקר טעמא של הרא"ש והרז"ה משום דגזרו זנות אטו נשואין וכמ"ש הרא"ש בס"פ ד"א ודוקא בזנות דפנויה דשכיחא גזרו בה כדאמרינן יבמות דף ל"ה זנות דגדולה דשכיחא ליגזור משו"ה נקט האי דינא בנאנסה תחת בעלה דצריכה להמתין דאפילו בכה"ג דלא שכיחא גזרו, ועוד אפשר לומר משום דכשנאנסה תחת בעלה ולא נבעלה תחילה הוה אמינא דא"צ להמתין משום דודאי מתהפכת כיון דאיכא חשש ממזרות חוששת הרבה ומתהפכת בלי ספק קמ"ל דאפי"ה צריכה להמתין, וגם מור"ם אע"ג דכבר כתב קודם זה דכל המזנות צריכות להמתין איכפל תנא לאשמועינן בנאנסה תחת בעלה וק"ל. ובביאור דברי הירושלמי הנז' ראיתי למרן חיד"א בברכ"י שכתב דרבי ירמיה ס"ל סברה אמצעית היכא דליכא חשש ממזרות תלינן במתהפכת אבל היכא דאיכא חשש ממזרות מחמירין ע"ש ולכאורה קשה אמאי לא פורש דרבי ירמיה ס"ל כריו"ס וריו"ס גופיה מודה דהיכא דאיכא חשש ממזרות מחמרינן ולמה ליה למימר דרבי ירמיה אית ליה סברה ג' לא כמר ולא כמר ונראה משום דראה מרן החיד"א להרי"ף ס"פ ד"א לא הביא תירוץ הירושלמי הנז' אע"ג דאיכא נפקא מינה לדינא וכמ"ש לעיל בשם הפ"מ על הירושלמי ע"כ הוכרח לומר דרבי ירמיה אות ליה סברא ג' דכיון דהרי"ף פסק כריו"ס ממילא נדחו דברי רבי ירמיה מן ההלכה עוד נראה משום דבתלמודין משמע לריו"ס אשה מזנה מתהפכת בודאי ולית בה ספיקא רק ר"י חייש שמא לא נתהפכה יפה אבל לריו"ס ודאי מתהפכת יפה וכיון דהכי הוא אין לחלק בין היכא דאיכא חשש ממזרות בין היכא דליכא משו"ה הוכרח הברכ"י לומר שרבי ירמיה ס"ל סברה אמצעית, עוד ראיתי להזכיר לפירוש של הק"ע דטעמא דרבי ירמיה כיון דזנות לא שכיחא לא גזור בה רבנן דהירושלמי פליג אתלמודין בתרתי חדא דלית ליה טעמא דמתהפכת כמ"ש לעיל שנית דמתלמודין משמע דזנות שכיחא דאמרינן ביבמות ס"פ ד"א דף ל"ה זנות דקטנה לא שכיח משמע דזנות דגדולה שכיחא וכן איתא בגיטין דף י"ז ע"א בסוגיא דמפני מה תקנו זמן בגיטין דר"ל ס"ל זנות לא שכיח משמע דלריו"ח זנות שכיחא וקיימ"ל כריו"ח ואף לר"ל דזנות לא שכיחא היינו בעדים והתראה וכמ"ש התוס' שם מיהו הירושלמי לשיטתיה דאיהו מהפך דריו"ח משום פירות ור"ל משום שמא יחפה וריו"ח ס"ל דזנות לא שכיחא ודרך אגב ראיתי להנמוק"י בס"פ ד"א שכתב שהאחרונים הסכימו לדעת הרי"ף דאנוסה ומפותה א"ל להמתין ג"ח ועוד דזנות דאנוסה ומפותה לא שכיחא ומילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן, ולכאורה אינו מובן למה הוצרך לטעם זה ולא הסתפק בטעם התלמוד אשה מזנה מתהפכת וראיתי בחידושי אנשי שם דהוצרך לזה משום דהיה מקום לחוש ולהחמיר דילמא לא נתהפכה יפה יפה ודבריו דחוקים דהך סברה היא סברת ר"י דריו"ס לית ליה הך סברה כמבואר בש"ס והרי"ף פסק כריו"ס אמנם אחר ההתבוננות נראה ליישב עפ"י מ"ש הרא"ש בשם הרז"ה לדחות דברי הרי"ף דכיון דקיימ"ל כר"מ דגזרינן באילונית משום הבחנה כ"ש דאיכא למיגזר באנוסה ומפותה זנות אטו נשואין ולא קיימ"ל כריו"ס בזה משו"ה הוצרך הנמוק"י להוסיף הך טעמא ועוד וכו' דאע"ג דבקטנה גזרינן אטו גדולה אבל בזנות לא גזרינן זנות אטו נשואין משום דזנות הוי מילתא דלא שכיחא ומילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן ומתרי טעמי יש להתיר באנוסה ומפותה דכיון דאשה מזנה מתהפכת אין לחוש לה משום עבור כדס"ל לריו"ס וכי תימא אכתי איכא למיגזר זנות אטו נשואין דקיימ"ל כר"מ דמחמיר בהבחנה וגזר קטנה אטו גדולה ע"כ הוצרך להוסיף משום דזנות לא שכיחא ולא גזרו בה רבנן ולא תקשי הלכתא אהלכתא דגבי קטנה פסקינן הילכתא כר"מ וגבי אנוסה ומפותה כריו"ס וק"ל, אלא דיש לתמוה על דברי הנמוק"י הנז' דאיך כתב דזנות לא שכיחא דהא מבואר בסוגיא הנז' דדוקא זנות קטנה לא שכיחא משמע הא דגדולה שכיחא וצ"ל דיש תרי מיני לא שכיחא זנות קטנה לא שכיחא לגמרי אבל זנות דגדולה שכיחא קצת אבל גם זה בסוג לא שכיחא וז"ש הנמוק"י משים דזנות לא שכיחא, ואע"ג דבגמרא פרכינן לשמואל זנות דגדולה דשכיחא ליגזור אין זה סותר דברי הנמוק"י משום דבגמרא השתא לא ס"ד דאשה מזנה משמרת עצמה שלא תתעבר וכיון דאיכא למיחש בה שתתעבר משו"ה פריך ליגזור וכפירש"י ותוס' שאין הכוונה ליגזור אטו אחרת אלא הכוונה משום עצמה ולהכי אע"ג דלא שכיחא כ"כ פריך ליגזור וקרי לה שכיחא לגבי קטנה דלא שכיחא כלל, אבל הנמוק"י לפי מסקנת הש"ס דאמרינן לריו"ס אשה מזנה מתהפכת וקיימ"ל כוותיה וליכא למיגזר בה משום עצמה אלא דקשה לנמוק"י דניגזור משום נשואין כדאשכחן דגזרינן קטנה אטו גדולה ע"ז יפה מתרץ ועוד דזנות לא שכיחא וק"ל. אלא דאכתי יש לתמוה על הרי"ף והרמב"ם ז"ל דאמאי דחו דברי שמואל מהלכה דכיון דאשכחן דשמואל אוסר באנוסה ומפותה גדולה ופליג אריו"ס הוה להו למיפסק כוותיה דהא בכמה דוכתי אשכחן היכא דאמוראי פסקי הלכתא אפילו כיחידאה קיימ"ל כוותיה דאמורא ולא ראיתי מי שהרגיש בקושיה זו (ולחומר הנושא נ"ל לתרץ דהרי"ף והרמב"ם הוקשה להם בפשטא דשמעתא דמאי משני הוא דאמר כריו"ס דהא לא אתי כריו"ס וכמ"ש לעיל לכן פירוש דשמואל הוה מפרש טעמא דריו"ס דמתיר בגיורת ומשוחררת כדמשני רבה דאשה מזנה משמשת במוך והוה ס"ד דריו"ס מודה באנוסה ומפותה דצריכה להמתין משום דהוה ממילא ואפשר שלא היה לה מוך וכדפריך ליה אביי וכי תימא כל ממילא מודה ריו"ס אבל במסקנא דאייתי אביי הברייתא דריו"ס מתיר באנוסה ומפותה ומתרץ אביי אשה מזנה מתהפכת נדחו דברי שמואל ושמואל לא הוה שמיע ליה ברייתא דאנוסה ומפותה ולכן היה מחמיר באנוסה ומפותה). ובעיקר המחלוקת דתלמודין סבר דטעמא דריו"ס דמזנה מתהפכת והירושלמי ס"ל לפירוש הק"ע דכל זנות לא שכיחא נראה דפלוגתייהו תליא בעיקר טעם ההבחנה עיין יבמות מ"ב רב נחמן אמר שמואל אמר קרא להיות לך לאלקים ולזרעך אחריך ועיין בברכ"י בשם הרדב"ז שם כתב דהרמב"ם פסק כסברת שמואל הנז' דהבחנה דאורייתא אמנם רבא יהיב טעמא אחרינא גזירה שמא ייבם וכו' וזה מדרבנן ע"ש וא"כ סוגיין ביבמות כשמואל דס"ל הבחנה דאורייתא כנז"ל וע"כ לא מצי לפרושי טעמא דריו"ס משום דזנות לא שכיחא כיון דהבחנה דאורייתא אין לנו להקל בה ובפרט דשכיחא קצת אבל הירושלמי ס"ל טעם הבחנה כרבא גזירה וכו' והוא מדרבנן ומשו"ה פירש טעמא דריו"ס משום דזנות לא שכיחא, ודברי הרא"ש הנז' הואיל ואתא לידן נימא ביה מילתא וז"ל בס"פ ד"א והרז"ה כתב כיון דמחמרינן בהבחנה כולי האי וכו' אבל גיורת ומשוחררת אפילו גדולה לא החמירו בהבחנה דידה לגזור זנות אטו נשואין אבל בנשואין אפילו גר וגיורת צריכים להמתין כדתניא בפ' החולץ עכ"ל פשט דבריו שבגיורת ומשוחררת אם היתה נשואה ונתגיירה לבדה צריכה להמתין מדכתב לא החמירו לגזור זנות אטו נשואין משמע בנשואין מיהא החמירו ועוד שסיים וכתב אבל בנשואין אפילו גר וגיורת מדנקט אפילו משמע כל שכן כשנתגיירה לבדה אלא דלפי"ז קשה אמאי לא גזרינן בגיורת זנות אטו נשואין ומאיזה טעם לא החמירו לגזור וכבר עמד בזה הגאון מהרש"א ז"ל על הסוגיא דף ל"ה האמנם ראיתי להגאון קרבן נתנאל באות א' וז"ל עמ"ש הרא"ש לא החמירו לגזור זנות אטו נשואין כתב וז"ל דאפילו גיורת נשואה כיון דדעתה לאגיורי מתהפכת נמי כדי להבחין בין זרע קדושה לשלא בקדושה אע"ג דכשמתגיירת עם בעלה ס"ל לרבינו כיון שכל הזרע מאותו איש אינה חוששת להבחין כסברת ר"י בעל התוס' ולא גזר משום גר וגיורת הוא ואשתו משום דהוו מילתא דלא שכיחא ובזה נסתלקה תמיהת המהרש"א, עכ"ל נראה מדבריו דס"ל בדעת הרא"ש דגיורת שנתגיירה לבדה אפילו היתה נשואה א"צ להמתין דדוקא בגר וגיורת צריכה להמתין משום דאינה חוששת ופירושו דחוק דלשון הרא"ש שכתב לא החמירו למיגזר זנות אטו נשואין קשה להולמו וגם דהעיקר חסר מדברי הרא"ש דהוה ליה לסיים לא החמירו למגזר זנות אטו נשואין דבנשואין גופא מתהפכת וכמ"ש רש"י מזה מוכח דכוונתו כמ"ש לעיל וכמו שהבין הגאון מהרש"א גם לשון אפילו גר וגיורת קשה לפירושו דהוה ליה למימר אבל בנשואין כגון גר וגיורת, אמנם בלשון הטור משמע כפירושו של הקרבן נתנאל וז"ל בסי' י"ג הגיורת שנתגיירה והשפחה שנשתחררה אפילו גדולות א"צ להמתין אבל גר וגיורת שנתגיירו ביחד צריכות להמתין עכ"ל, ואם הוא כפירושנו היה לו לטור לכתוב אפילו גדולות בזנות א"צ להמתין אבל בנשואין אפילו גר וגיורת צריכות להמתין כלשון הרא"ש אלא ודאי מדלא הזכיר לפלוגי בין זנות לנשואין וגם השמיט תיבת אפילו שכתובה בהרא"ש משמע דוקא גר וגיורת שהם נשואין צריכים להמתין אבל גיורת שנתגיירה לבדה אפילו נשואה א"צ להמתין וכן נראה מדברי הפרישה באות ו' אפילו גדולות א"צ להמתין משום שכל שדעתן להתגייר משמרות עצמן שלא יתעברו שידעו ממי שנתעברו, משא"כ בגר וגיורת ושייך שם הבחנה בין זרע שנזרע בקדושה וכו' מוהר"ש עכ"ל, כוונת דבריו דבגיורת שנתגיירה לבדה משמרת עצמה שלא תתעבר לדעת העובר ממי, משא"כ בגר וגיורת דכיון שמתגיירת עם בעלה וכל הזרע מאותו איש אינה חוששת להבחין וכמ"ש התוס' בשה ר"י יבמות ל"ה בתירוץ הג' ולכן הצריכוה להבחין ג"ח הבחנה להבחין בין זרע וכו' וכתירוצא דגמרא דף מ"ב הנה מפורש שמפרש דברי הטור דוקא בגר וגיורת שנתגיירו יחד אבל בגיורת לבדה אף אם היתה נשואה א"צ להמתין דמשמרת עצמה לדעת העובר ממי, וכמ"ש הקרבן נתנאל, אבל ראיתי להב"ש שם ע"ד הש"ע באות ט' וז"ל אע"ג דזנות בנות ישראל גזרינן זנות אטו נשואין בגיורת שהוא נשואה צריכה להמתין מ"מ לא גזרו כ"כ זנות אטו נשואין בגיורת כן כתבו הרא"ש והתוס' בתירוץ אחרון ודלא כרש"י עכ"ל, מדכתב גיורת ואפילו נשואה משמע אפילו נתגיירה לבדה צריכה להמתין וכן נראה מדברי הקרני ראם על המהרש"א, ואין לפרש כוונתו על גר וגיורת שהיו נשואים דא"כ הכי הוה ליה למימר בגר וגיורת צריכות להמתין אלא נראה שכוונתו כמ"ש אלא דקשה לפי"ז שסיים כ"כ התוס' בתירוץ אחרון ובודאי כוונתו לתירוץ ר"י הנ"ל שהוא התירוץ אחרון בדברי התוס' דהא לתירוץ הנ"ל דוקא גר וגיורת צריכות להמתין משום שכל הזרע מאותו איש וכו' אבל בגיורת נשואה אם נתגיירה לבדה א"צ להמתין דכיון דדעתה לאגיורי מנטרא נפשה, והרב כתב דגיורת כשהיא נשואה צריכה להמתין אפילו נתגיירה לבדה ואיך כב"ש ייחס סברא זו לתוס' בתירוצם אחרון, ויש סיוע לפירוש זה ממה שמצינו למרן בש"ע ס"ה שפחה וגיורת שהיו נשואות לבעלים צריכות להמתין וכו' ומור"ם לא הגיה על דברי מרן כלום מזה מוכח דמודה למר"ן ואם איתא דלדעת הרא"ש והרז"ה אפילו גיורת שהיתה נשואה א"צ להמתין היה לו להגיה על דברי מרן בס"ה וי"א דשפחה וגיורת שהיו נשואות ונתגיירו לבדן א"ץ להמתין אלא ודאי משמע דדבר זה מוסכם לאפילו הרא"ש והרז"ה והטור מודים לדין זה ויש לדחות דמור"ם אזיל הכא לחומרא והכא לחומרא דבס"ו והטור והרא"ש מחמירים הגיה וי"א דכל אלו צריכות להמתין משום דהוא אזיל לחומרא ולכן בס"ה לא הגיה כלום משום דדעתו להחמיר כדעת מרן איך שיהיה עכ"פ דעת כרא"ש לדינא מור"ם מסכים עם מרן דגיורת נשואה שנתגיירה לבדה צריכה להמתין וכ"ש גר וגיורת. עוד ראיתי להרב משפטי עוזיאל שביאר את הירושלמי אנוסה א"צ להמתין ג"ח היינו בנאנסה תחת בעלה משום דתלינן רוב בעילות אחר הבעל ע"ש, ולא יכולתי להולמו דלפי"ז מאי קשיא ליה ממתני' דמפרישין אותן ג"ס דמתני' עדין לא נבעלו ולא שייך לתלות רוב בעילות אחר הבעל אבל רבי ירמיה איירי בנבעלו, גם מי דחקו לפרש בנאנסה תחת בעלה ולא בפנויה שנאנסה כברייתא דיבמות אנוסה ומפותה א"צ להמתין דאיירי בפנויות, וכן מצאתי למרן החיד"א בברכ"י דפירש דרבי ירמיה בירושלמי הנז' איירי בפנויה והוכיח כן מדנקט אנוסה א"צ להמתין ולא נקט אנוסה א"צ להפרישה מבעלה זה מוכח דאיירי בפנויה ע"ש, עוד נ"ל להוכיח דאיירי בפנויה דהירושלמי שם בפ"ד הלכה י"א הביא דברי רבי ירמיה האמורים ואמר שם דרבי ירמיה מסייע לריו"ס ואם כפירושו דאיירי באנוסה תחת בעלה ומשום דתלינן רוב בעילות אחר הבעל א"כ אין שום סיוע לריו"ס דרבי יוסי איירו בפנויה. עוד ראיתי להרב משפטי עוזיאל בתשובה הנז' שהביא דברי הח"מ סי"ג סק"ו דדין פילגש מיירי כגון שנתעברה במקרה אולם כבר כתבנו שאין דבריו מחוורים דלדברי הח"מ העיקר חסר מן הספר דא"כ היל"ל מזנה שנתעברה ע"ש, אמת שהגאון כנה"ג בתשובה בעי חיי אבהע"ז סי' ו' כתב דאעפ"י שנתעברה פעם אחת אינה מוצאת מכלל מזנה מתהפכת וביאר בכוונת הריב"ש דלאו משום עבור אתי עלה אלא עיקר טעמו כיון שהפילגש היא בהיתר אינה מתהפכת וכן דעת החכמים ודלא כהרב השואל ע"ש, האמנם מצאנו להגאון הגדול הפ"מ ח"ג דף ע"ב שכתב היפך בדיוק ממש דכיון שראינו שנתעברה תו לא אמרינן בה אשה מזנה מתהפכת וכן הבין הגאון מ"ז ראש"ל יש"א ברכה ז"ל הא קמן סמכין תלתא הגאון ח"מ והגאון פ"מ והגאון יש"א ברכה דכולהו בשיטה אחת דכל שראינו שנתעברה לא אמרינן אשה מזנה מתהפכת, ומה שהקשה עליו דעיקר חסר מן הספר אחר המחכ"ת אין זה תפיסה דהריב"ש קאי על נדון השאלה שנתעברה וילדה והכי דייקי דבריו בתשובה שכתב אשה זו שכוספת להריון וכו' והיינו מפני שראינו שנתעברה וילדה. עוד הביא מ"ש מו"ז בכוונת דברי התוס' ביבמות דף ל"ה בתירוצם השני אי נמי כגון שידוע שלא נתהפכה וביאר בכוונתם דנודע לנו זה מפני שראינו שנתעברה, והרב משפטי עוזיאל דחה דבריו גם בזה וכתב וז"ל וגם בזה ראיתי להגאון ראש"ל שכתב לפוטרה מימי הבחנה מדאמרינן כיון דדעתה לאיגיורי מנטרה נפשה ואם ילדה בגיותה צריכה הבחנה ודבריו צל"ע שנראים סותרים את עצמן שאם נאמר מכי יהבא דעתה לאגיורי מנטרא נפשא גם בילדה נמי דינה הכו דאימא כשילדה לא היה דעתה לאגיורי והוא כתב דמשכחת לה ששניהם מודים בכך, ואחהמ"ר אם מפיהם אנו חיים לא היו כותבים התוס' בלשון זה שידוע שנראה שהדבר ידוע ונגלה לכל שלא נתהפכו, ואם כדברי הגאון משפטי עוזיאל היה להם לומר אם הודו שלא נתהפכו ובכן מוכרחים אנו לבאר דבריהם כמ"ש הגאון מו"ז ז"ל דהיינו שילדה ועי"ז נגלה לכל שלא נתהפכו. ואנכי הרואה להגאון פ"מ בתשובה הנז' שביאר כן בכוונת התוס' וז"ל ולדידי פשט דברי תוס' הנז' שכתבו היכא דידיע לן או שהודתה שלא נתהפכה או שידוע לנו מפי הנסיון כגון שפעמים אחרות נתעברה וכיון שכן ידוע לנו שלא נתהפכה מכל וכל או שאינה יודעת להתהפך ע"ש, גם קשייתו הא' ודילמא כשנתעברה לא היה דעתה להתגייר קושיא זו יש להקשות על הגאון פ"מ בביאור דברו התוס' הנז' ואמאי אם ראינו שנתעברה צריכה להמתין אפילו לריו"ס דילמא כשנתעברה לא הוה דעתה להתגייר דהא עיקר טעמא של ריו"ס שא"צ להמתין הוא מפני דדעתה לאגיורי וטעם זה קאי גם למסקנא דגמ' ומשו"ה כתבו התוס' שם בסוגיא דלמסקנת הש"ס יוצאת בשן ועין צריכה להמתין ודלא כפירש"י כאשר ביאר הגאון פ"מ שם וע"כ צריכין אנחנו למשכוני נפשין לדברי הגאונים ז"ל והוא בהניח הנחה דכל גר וגיורת שמתגיירים ודאי חשבו על זה זמן רב שאין אדם מניח דת אבותיו ואבות אבותיו ולפתע פתאום הולך ומתדבק בדת אחרת ולכן זאת שבאה להתגייר וראינו שילדה מזה זמן קרוב מכמה חודשים ודאי מסתמא היה דעתה להתגייר מקודם והגרות לא נתחדש אצלה וכיון שראינו שנתעברה ודאי לא ידעה להתהפך וכמ"ש הפ"מ. עוד כתב מו"ז הגאון יש"א ברכה ז"ל שם אחרי שכתב לחלק בין ילדה ללא ילדה כתב וז"ל דבזה הורווח לנו גם לתירוץ השלישי שכתבו התוס' שם וז"ל ועוד אור"י דיש לחלק דלא מנטרא נפשה כלל כשמתגיירת עם בעלה כיון שכל הזרע מאותו איש אין חוששת להבחין וכו' עכ"ל. דאין כן נדון דידן שבעלה ישראל ולא דמי להתם דשניהם היו גויים ונתגיירו ביחד והכא בנדון דידן ודאי חוששת לעשות רצון בעלה ומשמרת את עצמה וא"צ הבחנה אם לא ילדה כלל עכ"ל. ולכאורה דבריו צריכים ביאור דכיון שיסוד חלוק התוס' דכיון שכל הזרע מאותו איש אינה חוששת להבחין מה יתן ומה יוסיף אם היה בעלה ישראל ומאי עדיפותא איכא בזה ואפשר דגר וגיורת כיון ששניהם היו גויים אין חוששין להבחין בין זרע קדושה לשלא בקדושה שאין יודעים להבחין ביניהם ומחסרון ידיעה אין חוששין להבחין משא"כ ישראל הנשוי עם הגויה כנדון השאלה מסתמא הישראל יודע לחלק בין זרע בקדושה וכו' וחושש להבחנה ומזהירה שתתהפך וגם היא חוששת לעשות רצון בעלה ומתהפכת, עוד יש להוסיף לבאר דבבעלה ישראל מסתמא אין רוצה שתתעבר ממנו הנכרית כיון דקיימ"ל דשפחה ונכרית ולדה כמוה ולכן כל זמן שלא ראינו שילדה א"צ הבחנה ג"ח דמסתמא היתה משמרת עצמה לעשות רצון בעלה שאין רוצה שיהיה לו ולד מן הגויה, משא"כ כשראינו שילדה הא קמן שאינו חושש שיהיה לו בנים מן הגויה ולכן כשבאה להתגייר צריכה להמתין ג"ח ובלא"ה תירוץ תוס' זה אינו עיקר להלכה ומו"ז ז"ל כתב זה לרווחא דמילתא שהרי כתב מרן ז"ל סי' י"ג דגיורת שהיתה נשואה אפילו נתגיירה לבדה צריכה להבחין ולתירוץ תוס' הזה דווקא גר וגיורת אבל גיורת לבדה אין צריכה להמתין ועיין לה"ה דעיקר חיליה דהרמב"ם דגיורת שהיתה נשואה צריכה להמתין מההיא דגר וגיורת עיין בלח"מ ומזה יש להעיר על דברי הרב משפטי עוזיאל בח"א ביו"ד סי' י"ד שכתב לתירוץ זה עיקר להלכה שהרי כתב מרן דגר וגיורת צריכה להמתין ועמו הס"ר. כתב עוד דהא דאצטריך אביי לטעמא דמכי יהבא דעתה וכו' וכן משום דשמעו ממרייהו וכו' היינו לסברת רבא דמשמשות במוך אבל לסברת אביי דמתהפכות לא צריכנא להאי וכו' עכ"ל, לא ידעתי מאין שאף החילוק הזה מלבד שאין שום סברא והגיון דמה לי משום דמשמשות במוך או דמתהפכות אם הוא בזנות ודאי שהיא מנטרא נפשה שלא תתעבר ובזה אין פלוגתא ואם הוא בנשואות כמו שלא משמרות עצמן כי אם מכו יהבא דעתן לאגיורי לשמש במוך כך לא מתהפכת כי אם מכי יהבא דעתן לאגיורי דלמה תמנע מלהתעבר מבעלה ועוד רש"י בד"ה הוא דאמר כר"י כתב וז"ל דאפילו גיורת נשואה כיון דדעתה לאגיורי מתהפכת נמי כדי להבחין בין זרע קדושה לזרע שלא בקדושה כדלקמן עכ"ל, הרי דתפס טעמו של אביי וכתב כיון דדעתה לאגיורי וכו' וכן כתבו כל המפרשים והפוסקים איך שיהיה את כל זה כתבתי לא לענין דינא כי מי אנכי אשר אבא אחרי פוסקים ראשונים או אחרונים להסכים או לחלוק חלילה על דבריהם ורק כונתי לגול מעל כבוד הרמ"ז ז"ל אי הבנה בדברי הריב"ש ז"ל. והנני מעתיק לפני הקורא דברי הריב"ש בתשוב' אשר מהם יבין כל מעין כי צדק עט"ר הגאון מו"ז זצוק"ל בעיקר סמוכותיו על תשובת הריב"ש ובכדי לקצר בהוכחות על כל דבור מדבריו הנני מותח קו תחת כל דבור להדגיש כוונתו שהוא מסתמך רק משום שילדה והילך לשון התשובה בסו' רי"ז אות באות תיבה בתיבה. שאלה ראובן ופילגשו בלא קידושין ובלא כתובה נתייחדו ועמדו יחדיו כמה שנים לעיני כל רואה וילדה לו בן והניקתו גמלתו והיא יושבת תחתיו ואח"כ הוציאה מביתו והיא רוצה להנשא אם צריכה להמתין ג' חו' להבחין בין זרעו של ראשון לזרעו של שני אם לא לפי שלא אמרו ז"ל אלא אשה שנתגרשה או שנתאלמנה וכן הר"ם ז"ל כתב שהמזנה א"צ להמתין מפני שהוא שומרת עצמה שלא תתעבר וכן אנוסה ומפותה א"צ להמתין עכ"ל, אעפ"י שזו אינה שומרת עצמה שלא תתעבר אדרבה כוספת ומתאוה להריון. תשובה מ"ש הרמב"ם ז"ל אינו מוסכם מן הכל כי הוא פסק כריו"ס שמתיר אנוסה ומפותה לינשא תוך ג' חו' משום דאשה מזנה מתהפכת שלא תתעבר כדאיתא במס' יבמות דף ל"ה וכן פסק הרב אלפסי ז"ל וקצת מן האחרונים ז"ל אבל הרבה מן הגאונים ז"ל ומן האחרונים ז"ל והרא"ש ז"ל מכללם פסקו כרבי יאודה באנוסה ומפותה דאסר משום דמשמע מסוגיא דהתם דשמואל ס"ל הכי דלא שרי אלא בזנות דקטנה משום דקטנה גופא בנשואין גזרה ובזנות דקטנה דלא שכיח לא גזרינן אבל בגדולה שכיח וגזרינן גדולה בזנות אטו גדולה בנשואין אף אם נאמר דמשום היא גופא לא אסירא משום דמתהפכת כטעמא דריו"ס, ולדבריהם של אלו הפוסקים ז"ל הדבר ברור בזאת הפילגש שצריכה להמתין וכ"ש הוא שהרי גם משום גופא איכא למיסר שהרי זאת אינה משמרת עצמה שלא תתעבר ומ"מ אף לפי פסק הרב אלפסי ז"ל והרמב"ם ז"ל שפוסקים כריו"ס להתיר במזנה אפילו גדולה דמשום גופא לא אסירא משום דמתהפכת ולא גזרינן בה נמי אטו גדולה בנשואין בפילגש זו נראה שאסורה וצריכה להמתין דכיון שהדבר ברור שאינה משמרת עצמה אפילו ריו"ס מודה דאסירא משום עצמה דהא לא פליג ר"י אמתניתין דהתם דתנן שנים שקדשו שתי נשים ובשעת כניסתן לחופה החליפו של זה בזה וכו' וקתני סיפא מפרישין אותן ג' חו' שמא מעוברות הן והא הכא דזנות הואי כיון שאין זה בעלה של זו ולא זה בעלה של זו ואפעי"כ צריכות להמתין ולהפרישן מבעליהן ג' חו' כיון שאינן מתהפכות שהרי כל אחת סבורה שבעלה הוא זה שאצלה כדאמרינן בגמ' שהוחלפו תנן במתני' דהיינו בטעות ולא שהחליפו דמשמע בכוונה דלאו ברשיעי עסקינן ועוד דאי בכוונה ובמזיד לא היו מותרות לבעליהן לעולם אלמא מודה ריו"ס בזנות כל שאינה מתהפכת בו דצריכה להמתין וכ"כ הרב אלפסי ז"ל בהלכות ואף אם נאמר דריו"ס לא מודה בהא אלא דבכל זנות שרי אנן לא שבקינן סתמא דהך מתני' דאפילו בזנות אסר כל שהיא אינה סבורה לזנות שאינה משמרת עצמה כנדון זה גם זאת הפילגש היושבת עם תשוקה כאשה היושבת תחת בעלה ואין זה זנות בעיניה שתתהפך ואדרבה חפצה היא בעבור שיהיו לה בנים שתלד ממנו לכסות עינים, מבואר הוא שצריכה להמתין שלשה חודשים עכ"ל תשובת הריב"ש ז"ל, ומעתה שים עיניך וראה בכל המילים המתוח קו עליהם שכל דבריו הם המדברים רק על עיקר נדונו בילדה וכדברי עט"ר הגאון מו"ז זצוק"ל ודבריו נאמנו מאד. ולבסוף רוצה אני להעתיק בזה מה שהוקשה לי על סוגית יבמות מ"ב א' דהתם הקשו היכא דקי"ל דמעוברת היא תנשא אלמא תניא לא ישא אדם מעוברת חבירו וכו' ותירצו שמא תעשה עוברה סנדל אי"ה דידיה נמי וכו' אלא משום דחסא וכו' וק"ל מהא דאיתא בנידה ל"א ע"א תשמיש ג' חודשים ראשונים קשא לאשה וגם קשה לולד, אמצעים קשה לאשה ויפה לולד, אחרונים ופה לאשה ויפה לולד, שמתוך כך נמצא הולד מלובן ומזורז ע"כ וכן בברכות ד' ס' מארבעים יום ועד ג' חודשים יבקש רחמים שלא יהא סנדל וכו' זאת אומרת שאחרי ג' חודשים שבהן ניכר עוברה שוב לא רק שאין סכנה שיהא סנדל אלא אדרבא יפה לולד, וכ"כ קשה לעיל ד' י"ב ע"ב תני רב ביבי ג' נשים משמשות במוך, קטנה, מעוברת ומניקה, וכו' מעוברת שמא תעשה עוברה סנדל וכו' דאחרי שניכר עוברה דעברו ג"ח אין לחשוש שיהא סנדל וצ"ע. יוסף שאול אלישר הנה הגאון הגדול מעוז ומגדול המפורסם בחכמתו ובקיאותו בעומק עיונו וישרת סברתו גבור בתורה כשמשון ורודף שלום כאהרן. כמוהר"ר שמשון אהרן פולנסקי שליט"א הוא כבדני במכתבו המצורף לחידושי תורתו לסדרם בתוך ספרי ומרוב ענותנותו כתב אלי שלא רק שלא ינקוט בלבו אלא גם בקשני לצבור על דבריו ולהעיר הערות, ואני בתוך לבי צחקתי ונפשי עגמה באשר הרגשתי כי כלועג לרש הוא לי, ביודעי ומכירי את ערכי ודלותי בדעת. ודי לי אם אזכה להבין דבריו הנאמרים בחכמה ודעת, ואני לא אהיה כאחד תלמידיו, ומצד אחר חטפתי ושמחתי כי מעתה לא יהיה ספרי כולו תכן בלא בר אשר כל קורא בו לי ילעג הגם שאול במחברים הולך ומקשה על רבנים וגאונים אכל ימצא בזה דברים מחוכמים נכונים וישרים, והנני ברצון מעטיר בהם את ספרי, ובזכותו ותפילתו אזכה להמשיך ולהבין ולכוין בלימודי את הדרך הישר. יוסף שאול אלישר ב"ה יום ה' ל' לחדש מרחשון תש"ג כבוד ידידי עוז הרה"ג חוטר מגזע תרשישים אוהב תורה ולומדיה וכו' וכו' מוהר"ר יוסף שאול אלישר שליט"א הנה ידוע למעכ"ת כי עד הנח לא היה בדעתי להדפיס את חידושי בספר, וכעת נעתרתי לבקשתו לכתוב קצת מחידושי אשר חידשתי בעזהי"ת, ומחמת חולשת יד-ימיני שתקפה אותי בזמן האחרון ל"ע, נכתבו החדו"ת בידים שניות ושונות ע"י ת"ח באי ביתי. והנני מחזיק לו טובה על הדפסת החידושים בתוך ספרו החשוב. ואני מבקשו שישים עין עיונו על דברי, ואם ימצא מעכ"ת מקום להעיר ולעורר יכול להדפיס את הערותיו ויגדיל תורה ויאדיר. והשי"ת יחזקנו ויאמצנו ונזכה לאריכות ימים ונוכל לעסוק בתורה ולחדש חדושים לאמיתה של תורה. ובזה אשאר ידידו שמשון אהרן פולנסקי רב דשכונת בית ישראל בעזה"י. מחידושי הגאון ר' שמשון אהרן פולנסקי שליט"א בענין אין מבטלין איסור לכתחילה א. בשו"ע יו"ד סי' קל"ח סעיף י"א:

"גת שדרך בה עכו"ם כשבא ישראל לנגבה מכבד כדרכו ואין מחייבין אותו ללקט החרצנים" וכתב ע"ז הט"ז בס"ק י"ד וז"ל: בב"י בשם רבנו שמשון מסיים בזה דאין זה מבטל איסור לכתחלה שלא נתכוין לבטל עכ"ל, ויש לתמוה טובא דהתינח לדעת הרמ"א לעיל בהג"ה סי' קל"ד סעיף ב' דסובר דכל סתם יינם בזה"ז בטל גם במינו בששים אתי שפיר כיון דבדיעבד שפיר בטיל כיון דאיכא ודאי ששים דהתירא נגד מעט היין שנשאר בגת אלא עיקר החידוש הוא רק דבכה"נ דהכא כיון שאין כוונתו כלל לבטל את האיסור כדי להנות ממנו שפיר מותר לבטל גם לכתחלה משא"כ לדעת המחבר עצמו דסובר שם דגם סתם יינם אוסר במינו בכל שהו הרי קשה טובא דאיך דורך שם אח"כ ישראל יין ותפ"ל שגם בדיעבד לא בטיל הואיל ואסרי נמי בכל שהוא ומצאתי שכבר הרגיש בזה החקרי לב ונשאר בוצע"ג. ואמינא ליישב קושיא זו בהקדם קושיא אחריתא דהנה במ"ס ע"ז דף נ"ו ע"ב תוד"ה אבל הקשו אהא דאמר התם רב הונא שאם החזיר הגרגותני לגת אסור אף מה שבגת מפני טיפות היון שבגרגותני המתערב בגת וז"ל:

וא"ת והלא מסתמא יש בגת יותר מששים מטיפת יין הגרגותני ואמרינן לקמן חמרא חדתא בעינבי רבא אמר בנותן טעם וכי תימא כיון דבגת נמי איכא יין עם הענבים והו"ל מין במינו דבמשהוא ולא בטיל אכתי תקשי לימא סלק מינו דהיינו יין כמי שאינו ושאינו מינו דהיינו הענבים שבגת רבה עליו ומבטלו וכו' עכ"ל ועיי"ש בתרוץ השני שכתבו:

דמיירי הכא כגון שיש הרבה יין ביחד בגת והו"ל מין במינו במשהו עכ"ל ולכאורה תמוה מאד דמה מועיל מה שיש הרבה יין בגת, דמ"מ הרי הענבים שבגת הו"ל אינו מינו והדרא קושיא לדוכתי דנימא סלק את היין כמי שאינו, והיכן מצינו בסברא דסלק דאיכא נפקותא בין רב למעט. ונראה לפרש בכוונת התוס' עפ"י סברת הב"ח דהנה גם הטור ביו"ד סוף סי' קכ"ג הביא מבעל סה"ת דלדידן דקיי"ל דאמרינן סלק שפיר מותר כל היין שבגת משום דחרצנים וזגים שאינם ממין היין מבטלין את היון שבגרגותני ועיו"ש בב"ח שתמה ע"ז וז"ל:

וקשיא לי דעד כאן לא פליגי חזקיה ור' יוחנן אי אמרינן רואין אלא בנתערב יין ביין ונפל שם קיתון של מים דכי אמרינן רואין את מינו כמי שאינו ומים רבים על היין שאינו מינו ומבטלו לפי שהיין במים נתערבו יחד אבל היין עם החרצנים והזגין לא נתערבו יחד ואין לומר בהם רואין ויש ליישב כיון דבהחזרת הסל לגת אין שם יין בשפע אלא טיפות יין של איסור אמרינן דאותן טיפות נבלעין בתוך גוף החרצנים והזגין ורבין עליו ומבטלין לטיפות יין של איסור עכ"ל. ועפי"ז מובנים שפיר דברי התוס' וזו כוונתם דנהי נמי שהענבים חשובים שפיר לגבי היין כמין אחר, אבל מ"מ הרי אין הענבים והיין מתערבים יחד אלא שהענבים בולעים מעט יין ולכן תרצי שפיר דדוקא אם יש רק מעט יין אז תלינן שפיר שנבלע כילי בענבים, משא"כ כשיש ביחד הרבה יין דנמצא שאין הענבים יכולים אז לבלוע את כל היין האסור, בכה"ג לא מועיל כלל מה שהענבים הם כששים נגד יין האסור משום דבכה"ג חשבינן לענבים כאבנים המונחים שם בגת דאין בכוחם להעלות את האיסור ונמצא דממילא לא שייך כלל לומר בזה סברא דסלק ואתיין שפיר דברי התוס'. ועתה נשוב למה שהתחלנו דהנה עיקר דין זה דגת שדרך בה עכו"ם מקורו היא מהר"ש בפי"א דתרומות מ"ח ושם מבואר דאע"ג דבגת אין מחייבין אותו בלקוט החרצנים מ"מ כוס שפינו ממנו יין נסך לא שרי למרמי ביה חמרא למאן דסובר שיי"נ איסר גם בזה"ז במשהו עיי"ש, ולכאורה הוא תמוה דמ"ש יין שבגת מיין שבכוס, והרי תרוויהו דאיסורי נינהו ואסרי ודאי בכל שהוא אולם לסברת הב"ח הנ"ל ניחא דכבוד ונגוב הגת הוי ודאי לצורך דריכה ולכן כיון שנשאר רק מעט יין בגת אמרינן שפיר דכיון דבשעת דריכה איכא נמי חרצנים וזגים דחשיבי כמין אחר ובכוחם גם לבלוע את טפות היין שנשארו נמצא דאפשר שפיר להתיר בזה אף לשטת המחבר משום סברא דסלק ותלינן שהיי"נ נבלע בחרצנים, משא"כ בפנוי כוס אי הדר יהיב ביה חמרא מצא מין את מינו ושפיר אוסר מעט היין שנשאר בכוס את כל היין הבא לתוכו בכל שהו כדין יי"נ. ועיקר סברת הב"ח מצאתי שהיא גם תורתן של ראשונים ז"ל דהנה באו"ז בסי' תשנ"ה כתב שם השואל:

כשדורכין יין בימות הבציר ופעמים מניחים גיגית מלאה ענבים דרוכים ובשבת זב מענבים אפי"ה נראה דשרי שפיר כל היין שבגיגית בשתיה בשבת משים דאפי' את"ל דגם בדרבנן מין במינו לא בטיל אפי"ה י"ל סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו היינו הזגים והחרצנים מבטלים אותם ושם בתשובה סי' תשנ"ו חולק ע"ז האי"ז וכתב דנהי נמי שהזגים והחרצנים בלעו מן היין וחסרו אותו מ"מ אי אפשר שהכל שתו ולא נשאר ממנו כלום ולכן אותו המיעוט שנשאר בעין אוסר שפיר את כל היין שבגיגית דמין במינו לא בטיל ואוסר בכל שהו אכתו"ד, והן אמנם שעיקר דבריו שם לא זכיתי כלל להבין דהא מדברי השואל שם מבואר דסובר שפיר בההיא עובדא דאיירי ביה דחשיב שפיר דשיל"מ עיי"ש והיינו מפני שאותן המשקין שזבו בשבת הרי יש להם היתר לאחר השבת וממילא צריכים ע"כ לומר שהוא ז"ל סובר דאף בכה"ג שלא היה האיסור ניכר קידם שנתערב ג"כ חשיב דשיל"מ ואפי' באלף לא בטיל, וכיון שכן תמוה מאד והרי להלכה נקטינן ודאי דהא דדשיל"מ לא בטיל הוא אף בדרבנן וא"כ מה שקלו וטרו שם בין בהשאלה ובין בהתשובה אי מין במינו בטיל גם בדרבנן או לא ותפ"ל דהו"ל דשיל"מ וצ"ע אבל עכ"פ דבר זה מיהו מבורר דמה שהחרצנים וזגים מועילים לבטל אח היין האסור היינו משום דאם יש רק מעט יין תלינן שנבלע כולו בחרצנים וזגים ולא נשאר ממנו כלום וכהב"ח. גם נראה להביא ראי' ברורה לסברת הב"ח שההיתר הוא דוקא כשאין הרבה יין בגרגותני ואז הוא דתלינן שהחרצנים בלעו את היין דהנה עיקר דין זה דמחמת החרצנים וזגים אמרינן סברא דסלק, הביאו כאן הטור מבעל סה"ת ז"ל וכיון שכן צ"ע מפסק השו"ע או"ח סי' ש"כ סעיף ב':

זתים וענבים שנתרסקו מערב שבת משקים היוצאים מהם מותרים ואפי' אם לא נתרסקו מע"ש, אם יש יין בגיגית שהענבים בתוכה אע"פ שהענבים מתבקעים בשבת בגיגית מותר לשתותו בשבת שכל יין היוצא מהענבים מתבטל ביין שבגיגית, ומבואר שם דהטעם הוא דאע"ג דדשיל"מ לא בטיל אפי' באלף, מ"מ שאני הכא שלא הי' האיסור ניכר כלל קודם שנתערב, והנה גם שורש דין זה הוא מבעל סה"ת וא"כ הרי קשה לכאורה מדידיה אדידיה דמה טעם הוצרך כאן לחדש דין חדש שלא נזכר כלל בגמ' ותפ"ל דהא דדשיל"מ לא בטיל הוא רק במינו, וא"כ הרי יש להתיר כאן מחמת החרצנים וזגים דחשיבי מין אחר ומשום טעמא דסלק כסברת השואל באו"ז וכמו שהוא עצמו ז"ל סובר כמותו לענין יין נסך וע"כ צ"ל דדוקא התם הוא דמתיר משום דמסתמא לא לא נשארו בגת כי אם טיפין מועטין משא"כ בהל' שבת דמיירי שפיר גם בכה"ג שיש שם הרבה יין לכן הוצרך שפיר לחדש דלא חשיב בכה"ג דשיל"מ. ומדי דברי בזה הנני להעיר על מה שראיתי באגלי טל מלאכת דש אות י"ז באו"ק פ"ג שכתב:

ונפלאתי על מ"ש הרב מלאדי זצ"ל בשו"ע שלו סימן ש"ה דחלב הנולד בשבת בטל ברוב עיי"ש ולענ"ד נראה ברור דלההיא שעתא נעלם מהגאון ז"ל כוונת הרב, דז"ל שם:

ובכלל גזירה זו הוא ג"כ החלב שנחלב בשבת שהוא ג"כ משקה הנולד בשבת וכיון שאסור באכילה אסור גם בטלטול ואף אם חלבה לתוך האוכלין שאין על החלב תורת משקה אעפי"כ אסור עד הערב אם לא נחלב מיד בכניסת השבת אלא לאחר זמן בענין שאפשר שרוב החלב שבדד הוא נולד שם בשבת שאותו החלב שניתוסף בה בשבת הוא מוקצה עכ"ל ומלשון זה שכתב דטעם האיסור הוא מפני שאפשר שרוב החלב שבדד הוא נולד, גרם לו לטעות בכוונתו ולפרש שהוא ז"ל אינו מצריך כלל ששים אלא סובר דכיון דרבנן הוא שפיר בטיל דרובא, אבל באמת אינו כן, חדא דא"כ מאי איריא רובא דאיסורא ותפ"ל:

דמחצה על מחצה נמי אסור ועוד דלהדיא כתב הרב ז"ל בסי' ש"כ סעיף ד' וז"ל:

זיתים וענבים שנתרסקו מבעו"י משקין היוצאים מהם בשבת מותרין אע"פ שהענבים מתקבעים בשבת ויוצא מהן עוד יין שכל מעט יין היוצא מהענבים בשבת מתבטל בששים בהיין שהיה כבר בגיגית עכ"ל, הרי להדיא שגם הוא ז"ל מצריך שפיר ששים אף בדרבנן, וטעמא דשרי התם בחלב אי ליכא רובא דאיסורא היינו משום דלענין החלב שניתוסף בדד בשבת אמרינן קימעא קימעא בטיל וכדנקטינן דרק באיסור דאורייתא חוזר וניעור משא"כ בדרבנן אינו חוזר וניעור ושרי שפיר עד רובו וכדתנן בהערל דף פ"ב ע"א נתן סאה וכו' עד רובו. ומדברי הט"ז דיו"ד סי' קל"ח דאיירינן ביה איכא למשמע מיניה הלכתא גבירתא דמספקי בי' רבוואתי, דהנה הט"ז ביו"ד סי' צ"ט סק"ז ובקל"ז סק"ד כתב דאף שמבואר בסוף סי' פ"ד דבכה"ג דלא קא מכוין לבטול האיסור מבטלין שפיר גם לכתחלה מ"מ היינו דוקא כשאי אפשר בענין אחר משא"כ אם אפשר בענין אחר חשיב שפיר כמבטל איסור לכתחלה ועפי"ז השיג הפר"ח באו"ח סי' תנ"ג על דעת הרמ"א שם בסעיף ג' וסובר דלא שרינן לבטל את החטים המצומחים ע"י טחינה הואיל ויש תקנה לברר קודם הטחינה את החטים המצומחים, ועיין בברית אברהם סי' ל"ד ובשם ארי' חאו"ח סימן יו"ד שחדשו מסברא להסתפק דאפשר שהט"ז מיירי דוקא בכה"ג שאין טורח גדול לברר, משא"כ ברירת חטים המצומחים דכוי ודאי טירחא יתירא וצריך זמן רב ללקט את כל החטים אחד אחד אפשר דבכה"ג לא חשבינן לי' כאפשר לעשות בענין אחר עכתו"ד. אבל באמת פלא גדול הוא איך נעלם מהם דברי הט"ז עצמו שכתב כאן וז"ל:

ואין קושיא מזה על מה שכתבתי בסי' קל"ז סעיף ב' והיכא דאפשר בענין אחר הוי כמבטל איסור לכתחלה דה"נ כמו אי אפשר בענין אחר דאחר שכיבד אותו כראוי לא הטריחוהו עוד לחפש אחר החרצנים שאינם בעין לפנינו דכל כמה שהוא בעין אזיל לי' ע"י הכבוד עכ"ל, וא"כ הרי הדברים ק"ו ומה התם שאין זה כ"כ טורח גדול לכבד היטב את הגת ואפי"ה הואיל וטריחא לי' מילתא לא חשיב כמבטל איסור לכתחלה וא"כ כ"ש בדין הרמ"א שאין לך טורח גדול מברירת החטים המצומחים דחשיב ודאי כאי אפשר בענין אחר ומותר שפיר לטוחנם כמו שהם אף לכתחלה עוד דבר חדש יש ללמוד מכאן דהנה הנו"ב בחיו"ד סי' כ"ו וכן בתנינא חיו"ד סי' נ"ו נ"ז העלה שטה חדשה דהא דאמרינן דהיכא שאין כוונתו לבטל מותר שפיר לבטל גם לכתחלה הוא דוקא בדבר שכבר נתערב משא"כ לערב לכתחלה משהו בעין אע"פ שאין כוונתו לערב רק להשתמש בכלי אסור והביא ראי' לדבריו מפסק הרשב"א המובא ביו"ד סוף סי' צ"ט ועיי"ש שהביא עוד כמה ראיות לזה, אבל באמת הוא תמוה, דלהדיא מבואר איפכא ברשב"א בתשו' סי' רכ"ג שכתב אהא דמגורה שפינה ממנה תרומה דתנן שאין מחייבין אותו להיות יושב ומלקט אחת אחת וז"ל:

והר"מ במז"ל נראה שפירשה בתרומה דאורייתא וכן נראה דעת מקצת מרבותי ז"ל ולדעתם אפי' נמצא משהו בעין וכענין גרגירי תרומה שכמגורה וטיפות שמן שבכד שאין דרכן של בני אום ללקט ולטפח מבטלין לכתחלה וכן כתבתיה אני בפרק המוכר את הספינה עכ"ל, וא"כ הרי להדיא דמותר שפיר לבטל גם משהו בעין כשאין כוונתו לבטל אלא להשתמש עם הכלי, ומה שהביא ראי' לדבריו מהרשב"א שבסי' צ"ט עיין בהגהות נחלת צבי סי' פ"ד סעיף י"ג שדחה לראיתו וכתב דאדרבא נשמע שם מהרשב"א דסובר שפיר דגם משהו בעין מותר לבטל לכתחלה ונמצא שדברי הרשב"א לאו סתראי נינהו ובעיקרא דמילתא דנקטינן דבכה"ג שאין כוונתו לבטל אין בזה משום מבטל איסור לכתחלה ראיתי בבית מאיר ליו"ד סי' ס"ד שנתן טעם לזה דהוא משום דקיי"ל כשמואל דפסק בבכורות ל"ד כרבי שמעון דאף אם כיוון להקיז במקום שעושה מום מ"מ כיון שאין כוונתו למום מותר, וה"נ גם כאן שרי משום דהוי דבר שאינו מתכווין עכ"ד ותמיהני לפי"ז מדידי' אדידיה דהוא עצמו מאריך בסי' צ"ט ומוכיח מהתוס' בפסחים ל' ע"א שהקשו אהא דפריך הגמ' ולישהינהו עד אחר הפסח מהא דתנן אין מבטלין איסור לכתחלה דמוכח מזה דס"ל להתוס' דאסור לבטל אף בכה"ג שאין כוונתו כלל ליהנות מן האיסור המתבטל ועיי"ש דנחית לחדש דאליבא דרב דסובר דמין במינו לא לא בטיל שפיר סברין דאיסורא דאין מבטלין הוא מה"ת ומיישב בכך את הסוגיא דהתם דאזיל אליבא דרב וא"כ פלא גדול הוא איך לא זכר מה שכתב הוא עצמו דעיקר ההיתר הוא רק אליבא דשמואל דספק כר"ש דדבר שאינו מתכוין מותר משא"כ לרב דסובר דאין הלכה כר"ש בגרירה שפיר אסור לבטל אף בכה"ג שאינו מתכוין לבטול האיסור. אמר המחבר "גת שדרך בה עכו"ם כשבא ישראל לנגבה מכבד כדרכו ואין מחייבין אותו ללקט חרצנים" וכתב ע"ז הט"ז בס"ק י"ד וז"ל: בב"י בשם רבנו שמשון מסיים בזה דאין זה מבטל איסור לכתחלה שלא נתכוין לבטל עכ"ל, וכת"ר שליט"א תמה עליו דכיון דדעת המחבר דגם ביי"נ בזה"ז מין במינו במשהו היאך דורך אח"כ הישראל יין וקי"ל דגם בדיעבד לא בטיל הואיל דאסירי במשהו וכתב שהחק"ל הרגיש בזה והניח בצ"ע עכ"ל. וראיתי בחק"ל שאחרי שהקשה קושיתו הנז' כתב וז"ל ועוד קשה לרבנים אחרונים להש"ך וכת דעימיה דאסרו בבלע משהו שלא לבטל לכתחלה, א"כ איך בכאן שתקו והודו לו דלדידהו יש לאסור כי על כן התר השו"ע בזה צא"ת. ועוד כתב ובעיקר דברי הר"ש ז"ל שכתב דטעם מתניתין דמגורה דאינו מתכוין לבטל ומיהו כוס שפינה ממנו יי"נ לא שרי למירמי ביה חמרא אע"ג דתנן גבי חבית תרומה לא חייבוהו לטפח וכו', ל"ד דההוא לא איירי ברוצה לתת לתוכה חולין וכו', וקשה דלטעם שכתב דאינו מתכוון לבטל והדחיה דחלוקה דחבית תיקשי מסיפא דתני ונוטף ג' טיפין ונותן לתוכה חולין ותו מאי ראיה מתרומה ליי"נ שאוסר במשהו וכו' ועי"ש, וכ"כ ראיתו להרב מטה אהרן כלל ערך "אין מבטלין אסור לכתחלה" אות יו"ד שהעתיק דברי הר"ש ז"ל והקשה עליו כיון דסבר דדין יי"נ ותרומה שוין אמאי לא פשט דין כוס יי"נ שפינהו מסיפא דמתני' המערה וכו' והניח בצ"ע. ואני כתלמיד הדן לפני רבותיו אמינא גברא רבה חזינא תיובתא לא חזינא דכל הרעש שהרעיש על השו"ע ועל הכל איך הגאונים כהש"כ וכת דיליה עברו בשתיקה והודו לו הוא משום שהוא הבין בדברי הר"ש והשו"ע ז"ל דהבטול הוא ישר ברוב הענבים והיין שידרוך הישראל אח"כ, שזה הוא מב"מ, אבל אחהמ"ר מכבוד גאונתו לא כן לפיקע"ד כוונתם דהם כתבו כשיבוא לנגבה והיינו במים ואפר [ואף דהחרצנים נשארו בעין האפר כבר פגם את טעמן כמ"ש השו"ע יו"ד סי' צ"ג] כדכתב בסעיף הקודם דזה הוי מבש"מ תכבד כדרכו קודם הניגוב דאף אם ישארו חרצנים בגת וע"י הניגוב יפגמו ויתבטלו לא חייבו ללקט החרצנים משום דאין כוונתו לבטל לכתחלה ודין זה דמאחר שעשה מה שראוי לעשות ואין מחייבין אותו לטורח גדול נקרא אינו מכוון לבטל לכתחלה למד הר"ש מדין מגורה דקתני מכבד כדרכו דלא חייבוהו להיות יושב ומלקט אחת אחת אלא נותן לתוכה חולין דכיון דאין לו דרך אחרת נקרא אינו מתכוון, אבל כוס יי"נ שפינהו אם יתן לתוכו יין נקרא מתכוון כיון דיש לו דרך אחרת לשכשכו במים כדפסק השו"ע בסי' קכ"ג סעיף י"ב ואם לא עשה כן נקרא מתכוין והוקשה לו מדין חבית שנשפכה דהתם יש לו דרך אחרת והוא להרכינה עד שיטיף ממנה טפין וקתני דאינו חייב לטפח וס"ד דיתן לתוכו חולין אפי' שעדין נשאר בה שמן עד כדי שיכול לטפח ותירץ ול"ד דהתם אינו רוצה לתת לתוכו חולין אלא משום איבוד תרומה נגעו בה אבל מסיפא דמערה מכד אל כד דכבר הרכינה עד שנטף שלשה טיפין זה ודאי נקרא אינו מתכוון כיון דאין לו דרך אחרת ודמיא לדין מגורה דה"ז נותן לתוכו חולין ולא עלה על דעתו של הר"ש לדמות תרומה ליי"נ ובזה סרו כל תלונותיו של החק"ל תפוחין והרב מטה אהרן אלא דזה קשה בדבריו של הר"ש דכתב לא שרי למירמי ביה חמרא דמאי איריא חמרא דאפילו מיא לשתות אסור דזה נקרא מתכוין וחמרא בי"כ ובי"כ לא מתבטל דהוי מב"מ דאסור במשהו וי"ל דנקט חמרא לפי המסקנא דיי"נ בזה"ז הוי בששים, ועוד י"ל דמסתמא נותן לתוכו יין ע"ז כתב דאסור וה"ה שאר משקין ורוצה אני להסתמך בפירוש זה דהבטול ברוב הוא על המים ואפר מדקבע את סעיף זה דגת שדרך בה עכו"ם אחר סעיף הקודם בדין ניגוב הגת שהוא במים ואפר. נבוא עתה לקושיתו ע"ד התוס' במס' ע"ז דנ"ו ע"ב ד"ה אבל וכו' בתירוצם הב' דהכא מיירי כגון שיש הרבה יין ביחד בגת והו"ל מב"מ במשהו ע"כ, וכת"ר שליט"א הקשה דמה מועיל מה שיש בה הרבה יין בגת דמ"מ הוו הענבים שבגת מבש"מ והדרא קושיא לדוכתה נימא סלק וכו' והאמת אגיד דכשלמדתי מס' ע"ז עמדתי ע"ד התוס' אלו ודקדקתי במלת ביחד שכתבו וביארתי שהיין כשהוא הרבה ביחד במקום אחד והענבים הם נפרדים מהיין ס"ל להתוס' דלא אמרינן מתבטל בש"מ וראיתי סברא זו הובא בב"י סי' קכ"ו ד"ה כתב הרשב"א וכו' דהשואל סבר כיון שהשמרים הם עומדים כמו נד אחד לא מבטלין את האסור אף דהרשב"א דחה סברה זו דכתב שאפילו שהחתיכות עומדות לבד בפ"ע מבטלות את האסור יוכ"ל דהתוס' ס"ל כסברת השואל אבל זה הוקשה לי ע"ד התוס' הללו שכתבו דמה שכל מה שבגת אסור היינו משום טפות היי"נ שנפלו לתוך הגת דאמאי יאסר היין שבגת הרי לקמן ד' ע"ג ע"א אמר ר"א אמר ר"י צרצור קטן אפילו כל היום כולו קמא קמא בטיל כיון דהוי אסורא לגו התירא והכא נמי נימא הכי ואולי י"ל עפ"י מש"כ התוס' שם בד"ה כי אתא רב דימי וכו' בסוף דבריהם וז"ל וי"ל דנפל בפעם אחת בקילוח אחד דלא אמרינן קמא קמא בטיל אבל הכא שנפלו טיפה אחרי טיפה מותר דאמרינן קמא קמא בטיל עכ"ל, א"כ י"ל דהכא בגרגותני אעפ"י שהם טפות אחדות שנפלו לתוך הגת כיון דנפלו בקילוח אחד לא אמרינן קמא קמא בטיל, ועם שתם אנכי ומכיר ערכי עכ"ז לא אוכל התאפק מבלי לשאול מדוע התוס' וכל הגאונים הראשונים לא פירשו דברי ר"ה דאמר דאם החזיר גרגותני לגת ר"ל שהחזיר כל שבגרגותני לגת היינו ששפך מה שבתוכו מיין וחרצנים לתוך הגת ולזה כל מה שבגת אסור ובדברי ר"ח י"ל דמפרש כן דכתב וז"ל פי' גרגותני וכו' כדי להחזיר לגת החרצנים הזגים וכו' ואם החזירו הכל נאסר יעי"ש, ובדפדפי בס' תמים דעים ראיתי בסי' ק"ה דכתב וז"ל אבל החזיר גרגותני לגת וריקן שם החרצנים והיין שבתוכו אסור כל מה שבגת מפני שחרצני הגורגותני נאסרו מפני יי"נ שבבור ע"י ניצוק או ע"ו חיבור כדמפרש ואזיל וחוזרים החרצנים ואוסרים כל מה שבגת עכ"ל ושמחתי ש"ר שזכיתי לדעת עליון אבוא עתה אל קושית כת"ר על האו"ז וז"ל וכיון שכן תמוה מאד והרי להלכה נקטינן ודאי דהא דדשיל"מ לא בטיל הוא אף בדרבנן וא"כ מה שקלו וטרו שם בין בשאלה ובין בתשובה אם מין במינו בטיל אף בדרבנן או לא ותי"ל דהוא דשיל"מ וצ"ע ע"כ, ויסלח נא לו כת"ר אם אומר שעל השואל אין לו לתמוה כיון דהוא הזכיר בדבריו דאף אם בדרבנן לא בטיל אמרינן סלק וכו' והוי מבש"מ ואין שייך לומר דשיל"מ כ"א במין במינו אבל קושיתו היא חזקה על המשיב דלא נגע בדין זה דשיל"מ לע"ד לחומר הנושא נוכ"ל דהוא סבר כיון דלא ניכר האסור קודם שנתערב אין אומרים בזה דשיל"מ ולא חש להזכירו כיון דהוא התיר ואולי במקום אחר גילה דעתו בזה עוד רצה כת"ר שליט"א להביא ראיה לס' הב"ח מכח מה שהוקשה לו על סה"ת דמאחר דאית ליה בדין יי"נ סברא דסלק וכו' אמאי אצטריך בדין זיתים וענבים שנתרסקו להתיר שתית היוצא מהם בשבת ואין בו משום דשיל"מ כיון דלא ניכר איסורו שדין זה הוא מחודש שלא הוזכר בגמ' ותי"ל דהא דדשיל"מ הוא דוקא במב"מ וא"כ הרי יש להתיר כאן מחמת הזגין והחרצנים דחשיבי מין אחר ומשום טעם דסלק כס' השואל באו"ז. וכמו שאמרתי כתלמיד הדן לפני רבו נראה לפקע"ד דמעיקרא קושיא ליתא. א. דטעם המחודש הזה מועיל להתיר אף במקום שאין חרצנים וזגים מעורבים בו, דומיא דזיתים שאין דבר אחר שאינו מינו מעורב בהם ועובדא דסה"ת מיירי בהכי דהוא כתב ואפילו לא נתרסקו מע"ש מראה שלא הספיקו להתרסק בע"ש, ל"כ בעובדא דהשואל באור זרוע דהענבים היו מזמן בתוך הגיגית כמבואר בשאלה ובודאי דנמצא שם גם זגים וחרצנים מלבד הענבים שמהם זב היין (דהם לא מועילים להתיר דא"כ אמאי קאמר רבא חמרא חדתא בעינבי במ"ש נימא סלק את מינו והענבים רבים עליו ומבטלו אלא ודאי דהענבים הזב מהם היין לא חזו להתיר) וכלשון הטור שכתב בסי' קכ"ג ואם יש בגיגית יין צלול וכו' והיינו לומר דאף שאין חרצנים וזגים מותר. ב. דמטעם זה יש להתיר אפילו לכתחלה לתת ענבים בתוך היין שיתרסקו בכדי לשתות היין בשבת כמ"ש המ"א בשם הב"ח בסי' ש"כ ואם היה ההיתר מטעם סלק בודאי דלא היה מתיר לכתחלה ואף שהט"ז חלק עליו. ג. טעם זה דלא ניכר איסורו הוא יותר חזק דאעיקרא אין בו שום אסור ומצד עצמו מותר, ל"כ בטעמא דסלק צריכים אנו להחזיק בו אסור ולתלות ההיתר במי שאינו מינו ואולי דלזה כיונו המרדכי והלבוש שדייקו בלשונם וכתבו ולא דמו לדשיל"מ ולא כתבו ולא הוי דשיל"מ דר"ל דמעיקר לא חל בו איסור שיהא בו דומה לדשיל"מ. ד. יש לי לומר מסברא אם תתקבל לפני כת"ר והיא מאחר דס"ל טעם זה דכיון דאינו ניכר לא שייך בו דשיל"מ וכמ"ש המרדכי דסופ"ק דשבת ונסתיע מדין עצים שנשרו בתנור ביו"ט וכו' וכתב עליו הבגדי ישע שדין ענבים שנתרסקו וכו' דומה לדין עצים שנשרו משום שבשעה שמתהנה אין האסור בעין ומה שהוה בעין קודם זה בע"ש אין קפידא דעדין לא הגיע זמן איסורם וכו', כמו"כ כיון דלא ניכר אסורו אין לומר סלק ושאינו מינו רבה עליו. ומה שהקשה על הפ"ח שהסתפק בדברי הט"ז בזמן שהט"ז כתב בפירוש ביו"ד סי' חל"ק וכו' וכת"ר שליט"א דרש ק"ו וכו' לפי קע"ד נ"ל לחלק דבגת שדרך בה עכו"ם כבר כבד הגת כראוי ולא נשאר שום דבר איסור בעין ולזה לא חייבוהו לחפש אחר החרצנים הנטמנים משום דאין כונתו לבטל, ל"כ בחיטים המצומחים דהם לפניו בעין זה י"ל דנקרא מבטל איסור לכתחילה ומה שהתיר באו"ח סי' פ"ד בנמלים שנפלו לתוך הדבש הוא אחרי שיסנן את הדבש ויוסרו הנמלים וכן בדין חטים המתולעים שהתיר היינו מטעם שהתולעים בורחים בעת הטחינה ל"כ בחיטים המצומחים שהאיסור הוא בעין אין להתיר משום דהוא טורח. ועל הלכה שכ' הטור בסי' ש"ך בשם בעה"ת שאם יש בגיגית יין צלול שיוצא מע"ש. מותר שכל יין ויין היוצא בשבת מן הענבים מתבטל ברוב וכו' ק"ל ממה דאיתא במס' ביצה ד' בהמה של שני שותפים וכו' אמר רב חבית מותרת ובהמה אסורה משום דינקי תחומין אהדדי יעי"ש והא האיסור נכנס טיפה טיפה ואמאי לא אמרינן שתתבטל קמא קמא, ועלה בדעתי דהטיפה זו יש לה דין מעמיד ואין לה ביטול, אח"ז ראיתי להשעה"מ הל' יו"ט פרק ה' כ"ה שהקשה כן עי"ש שתירץ אחרת. ולהיות שאין ת"י הספרים שכת"ר מציין ורק עפ"י מה שרשום בכתביו דן אנכי אין אני יכול להאריך. איסור ראית מומין ביו"ט ב. כתב הרמב"ם. פ"ב מה' יו"ט ה"ג:

וכן בהמת קדשים שנולד בה מום ביו"ט הואיל ולא היתה דעתו עליה מעיו"ט אסור לשוחטה ביו"ט, לפיכך אסור לראות מומי קדשים ביו"ט, גזירה שמא יתירם החכם במומן ויבא זה לשחוט בו. עכ"ל. והקשה עליו הצל"ח ביצה כ"ו ב', ד"ה אבל מה שאני תמה וכו', ואני תמה מאד על גוף דין זה היכא משכחת לה פדיון לבהמת קדשים ביו"ט, והרי אין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין ביו"ט, והוא משנה שלמה לקמן ל"ו ב' משום דדמי למקח ולממכר וכו' ועוד הרי הפדיון הוא מקדיש ממש וכו' הלכך א"א לה פדיה אלא קודם יו"ט ואם היה פדיה קודם יו"ט ע"כ התירה אז החכם ע"י מום קבוע עיי"ש:

ולענ"ד אפשר לה פדיה קודם יו"ט אף בלא התרת חכם ע"י מום קבוע ומשכחת לה כענין שאמרו בבכורות ל"ח ב' ול"ט א' גבי חורוור הקבוע כל ששהה שמונים יום, ואלו הן מים הקבועין אכל לח ויבש של גשמים וכו', ובגמרא שם בפי מינה פנחס וכו' משמואל אכל ולא איתסי למפרע הוי מומא או מיכן ולהבא הוו מומא. למאי נ"מ למימעל בפדיונו א"א למפרע הוי מומא מעל ואי מכאן ולהבא הוי מומא לא מעל ופי' רש"י שם ז"ל:

לאו מבכור בעי דלא שייכא ביה פדיון אלא בשאר מוקדשין שעיניהם מנטפות והפריש מיד פדיונם ואמר הרי הן מחוללות על מעות הללו ואח"כ בדקו וקודם שתכלה זמן בדיקתו שלש חדשים נהנה מן הפדיון, עכ"ל. והכי נמי בנידון דידן שהניח הפדיון מעיו"ט ואמר הרי בהמה זו מחוללת על מעות הללו והחכם ביקר ביו"ט והתירו, ונמצא שחל הפדיון למפרע או להבא. אמר המחבר הנה כת"ר שליט"א מצא ישוב טוב לדברי הרמז"ל באם פדה אותו בעיו"ט שיחול הפדיון למפרע או להבא, ונסתיע מסו' בכורות וכו' אבל אחהמ"ר התיקון הזה טוב באם נפל המום מעיו"ט אבל מה נענה על אם נפל המום ביו"ט שאז לא עלה ע"ד הבעלים לפדותו שעוד היה תם ועכ"ז נקט הרמז"ל הטעם דאסור משים שמא ישחוט אותו ולא היה דעתו עליו ולא משום דצריך פדיון, גם אם נאמר דמעיו"ט הרגיש במומו ועל סמך זה פדה אותו בכ"ז לא מתישב דברי הרמז"ל דכיון דפדה אותו בעיו"ט כמ"ש כת"ר אז לא שייך טעמו של הרמז"ל שמא ישחוט ולא היה דעתו עליו שכיון שפדה אותו בעיו"ט הרי הכינו ליו"ט ואף אם נניח שפדה אותו איזה ומים קודם יו"ט (או משום גזרה שמא ופדה אותו איזה ימים קודם יו"ט ויראהו לחכם ביו"ט) ובאם נאמר שלהבא הוא פדוי יחול הפדיון ביו"ט בזמן שהחכם יתיר את מומו, והיתי אני הדל מסופק לפרש כן משום שראיתי להגאון רע"א ז"ל בתשובתיו סי' קנ"ט דכתב לאסור באופן כזה שיחול ההקדש או הפדיון ביו"ט, וכבוד רא"ג כמוהר"י עדס שליט"א הראה לו ספר בכורי יעקב לרב חביבא הגאון ר' יעקב זריהן שליט"א שהביא סברת רע"א שאוסר בסי' קנ"ט הנז' והחולק עליו להתיר הגאון תורת חסד בסי' י"ג י"ד וראיתו להתיר מכח קושיתו של הצל"ח הנ"ל וכתב וז"ל אבל אם נימא דשרי להקנות או להקדיש מעיו"ט שיחול ביו"ט משכחת לה שפיר הכא באופן שלא יהא אסור רק משום ראית מומין ביו"ט דיפריש הפדיון מעיו"ט שיחול למחר אם יפול בו מום ויתירנו החכם ובכה"ג איצטריך לאסור משום ראית מומין וכו' יעי"ש, ויש להעיר ע"ד התו"ח דמי הכריחו לאוקמה בכה"ג שהפדיון יחול ביו"ט בכדי לאסיק התר לדינו ואמאי לא אוקמה כמ"ש כת"ר שליט"א שפדה אותו לחלוטין מעיו"ט ושיחול הפדיון למפרע, אבל צ"ל דלא חל פדיון טרם שהחכם יבקר את המום קודם הפדיון ואחר שיקבע את המום למום קבוע חל הפדיון אבל קודם שיבדוק אותו החכם לא חל הפדיון די"ל דבעת שפדה אותו לא היה עדין מום קבוע ולא היה ראוי לפדותו וראייתו מאותה סוגיא שכת"ר הסתמך עליה והוא דיש לדקדק בשיטת הש"ס דאמאי קבע בעית פנחס אחוהי דשמואל אחר מימרא דר"נ "והוא שיהיו משולשין" דאיזה קשר יש לבעיא זו עם דברי ר"נ כיון דבעיא זו שייכה גם בכל בהמת קדשים שפדו אותה ולאחר זמן קבע החכם את מומה למו"ק אי אמרינן למפרע הוא פדוי או מכאן ולהבא, זאת ועוד במה שקרא עליה שמואל פסחים בזזו כאילו הופתע מר שמואל מבעיא זו שהדבר הוא מוזר שלא היה עולה על הדעת ספק כזה עו שקרא עליו פסחים בזזו, אבל הנ"ל דספיקי של פנחס הוא שייך דוקא במום כזה של מים קבועים שכבר בדק אותו החכם פעם ופעמים ובשלישית ראה החכם אותו המום עצמו שלא נשתנה מיום הראשון וכשהחכם קבע אותו למו"ק היינו שמיום הרא' כבר היה קבוע ועלה נסתפק פנחס אי למפרע הוא פדוי או להבא כיון דמום זה לא משתנה אלא דיוכל להתרפאות וכשבא הזמן ולא נתרפא ז"א שמיום שנפל בו המום היה קבוע וע"ז באה הבעיא של פנחס אי למפרע הוא פדוי או להבא וכיון דרק באופן כזה י"ל למפרע הוא פדוי לזה קרא עליה שמואל פסחים בזזו דבאופן אחר אין צד לומר למפרע הוא פדוי. וסיעתא לדברי דגם הרמז"ל בפ"ב מהל' איסורי מזבח הל' ט"ז קבע הלכה בספק זה אחר הלכת מים קבועים שנבדק בג' זמנים דיש קשר להלכה זו עם ההלכה הקודמת ולעיקר קושיתו של הצל"ח נ"ל לומר דהרמז"ל נקט טעם האיסור היותר חמור שאיסור מוקצה הוא אסור מצד עצמו אבל איסור פדיה ביו"ט הוא משום גזרה דדמי למו"מ דאם עבר עליו מה שעשה עשוי כמו שפסק מרן באו"ח סי' של"ט לא כן במוקצה. בענין ברירה ג. רה"ר גרסינן ביצה ל"ז ב':

אתמר שנים שלקחו חבית ובהמה בשותפות, רב אמר חבית מותרת ובהמה אסורה, (קסבר יש ברירה) ושמואל אמר חבית נמי אסורה (קסבר אין ברירה) וכו' מאי הוה עלה, ר' הושעיא אמר יש ברירה (וחבית ובהמה מותרין) ור' יוחנן סבר אין ברירה, (ושניהם אסורין) ותריך וסבר ר' הושעיא יש ברירה והתנן המת בבית וכו', ומסיק כי לית ליה לר' הושעיא ברירה בדאורייתא אבל בדרבנן אית ליה. ופסק הרמב"ם כרב דחבית מותרת, והטעם כר' הושעיא דיש ברירה בדרבנן, וז"ל בפ"ה מה' יו"ט ה"כ:

וכן שנים שלקחו בהמה בשותפות וכו' אבל אם לקחו חבית בשותפות וחלקו אותה ביו"ט הרי חלקו של כל אחד כרגליו, הואיל ותחומין מדברי סופרים יש ברירה בהן, ונחשוב כאלו חלק שהגיע לזה היה ברור לו ומובדל בחבית מערב יו"ט וכאלו לא היה מעורב עכ"ל. עוד פסק בפ"ב מה' יו"ט ה"ט: העומד על המוקצה מערב יו"ט בשנה השביעית שכל הפירות הפקר צריך שירשום ויאמר מכאן עד כאן אני נוטל, ואם לא רשם לא יטול, עכ"ל. והיינו כחכמים דר' אליעזר בביצה ל"ד ב', והטעם דצריך רשום. פי' רש"י שם, משום דאין ברירה. והקשה המג"א בסי' תצ"ה סי"ק י' הואיל והרמב"ם פסק בדרבנן יש ברירה א"כ למה הצריך רשום על המוקצה, ומסיק דלהרמב"ם שהצריך רשום ע"כ לאו משום ברירה אלא מטעם אחר. ובצל"ח ביצה ל"ח אי. וכן בשער המלך פ"ג מה' גרושין ה"ד תירצו לקושית המג"א עפ"מ שכתב הר"ן, דהא דקיי"ל בדאוריתא יש ברירה ובדרבנן אין ברירה, היינו מטעם ספק דמספקינן אם הלכה כמ"ד יש ברירה, או כמ"ד אין ברירה, הלכך בדאורייתא אזלינן לחומרא ככל ספק של תורה, ובדרבנן לקולא, יוצא דלדינא כל דבר התלוי בברירה נעשה ספיקא דדינא, ולפי זה אפשר לומר דשאני ספק מוכן התלוי בברירה, לספק תחומין התלוי בברירה, דספק מוכן הואיל ויש לו מתירין ספיקו אסור כדר אשי ביצה ד' א'. ולפיכך פסק הרמב"ם דעומד על המוקצה צריך רשום, אבל ספק תחומין מותר, דבעירוב הקילו אפילו דבר שיש לו מתירין כדאיתא בתוס' ערובין מ"ה ב' ד"ה איבעית ז"ל:

תוכן העניינים

ויוסף שאול (אלישר)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה