ויוסף שאול (אלישר)· הרב יוסף שאול אלישר
תמורה · דף כא.
ברש"י ד"ה מה בכור אינו נאכל וכו' כדמפורש לקמיה דבעו מתן דמים ואימורין למזבח עכ"ל, הנה מפירש"י הללו מבו' דמאי דדחי תלמודא אם אמרת בבכור שכן טעון מתן דמים, שניא היא משאר דוכתי בעלמא דפריך כה"ג אמה מצינו משום דהמלמד חמיר מהלמד ולא ילפינן קל מחמור להחמיר עליו, משא"כ כאן כוונת הפירכה אינו משום צד חומרא דאית ליה להמלמד אלא משום דאינו מתאים למציאות דכיון דטעון מתן דמים ואין כאן מזבח לזרוק עליו הדמים לזה אינו נאכל אלא בפני הבית, וכן מבואר מדברי התוס' בד"ה ה"ג רש"י וכו' שכ' והא דאמר דאין נאכלים דלא הי"ל הנחה לפני הבית והדברים מוכיחין מדפריך עלה מה לבכורים שכן טעונים הנחה ע"ש, דמבואר מזה דפשיט"ל כמ"ש שכן טעונים הנחה דהיינו דכיון דאין בית א"א במציאות לקיים בהם מצות הנחה ובודאי דהוא הדבר מבינים בכוו' שכן טעון מתן דמים וזה פשוט וברור. בתוס' ד"ה אי קסבר וכו' כ' וז"ל פירש"י בזבחים (דק"ז ע"ב) דלמ"ד קלעת"ל מקריבין אע"פ שאין בית וא"ת והא בעינן מזבח וליכא עכ"ל, והנה דברים אלו שהביאו מפירש"י זבחים דק"ז אינם שם בפירש"י אלא הם בגוף הסוג' עצמה דאייתי פלוגתא דר"א ור' יהושע בזה שאמר ר"י שמעתי שהיו מקריבין אע"פ שאין בית וכו' מפני, שקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעת"ל ע"ש, (א"ה לפעד"ן דמ"ש התוס' פירש"י בזבחים וכו' אינו ר"ל דבזבחים פירש"י כן. אלא דר"ל דכאן פירש"י אהא דאמר אי קסבר וכו' לעת"ל בכור נמי נייתי, דבזבחים איתא דלמ"ד וכו' דבא ליתן טעם על מאי דפריך הגמ' אי קסבר וכו' בכור נמי נייתי, דהוא כדאמרינן בזבחים וכו' ועם שלפנינו ברש"י ליתא אפשר דלפניהם הוה כתוב כן ברש"י כאשר מצינו במקומות רבים בש"ס דמעתיקים התוס' מפירש"י ואינו נמצא ברש"י שלפנינו), ולכאורה אין שום קו' משם דהתם איירי שהיה שם מזבח בנוי בעת שהיו בונים הבית, (א"ה להאמור עיקר קו' התוס' היא אסוגיין דהכא דפריך בכור נמי נייתי, דמאי פריך בכור נמי נייתי משום ההיא דזבחים:
דההיא דזבחים שאני דהוה שם מזבח בנוי והיו יכולים לזרוק דמים על המזבח וכאן אין המזבח בנוי), ונ"ל להגיה במקום ד' ק"ז, ד' ס' ע"ב דשם איתא כהך שקלא וטריא דסוגיין ובד"ה אפי' בכור נמי פירש"י דהא מאן דאי"ל קדשה לעתיד לבוא אי"ל שמקריבין אע"פ שאון בית ע"ש, וכנראה שלא הי"ל פי' רש"י שלפנינו שכ' תרוויהו בני הבאה נינהו ויקריבום הואיל והשתא קדושה היא ירושלים להקריב ע"כ, (א"ה גם אם היו לפניהם רש"י שלפנינו בזה לא הוזכר מענין ההוא דזבחים, וכל עיקר קושייתם היא אראיה מההיא דזבחים, דק"ל דמשם אין ראיה דהתם שאני שהיה מזבח בנוי וכאן אין מזבח בנוי). בא"ד וי"ל דפריך מבכור שנשחט ונזרק דמו קודם שחרב הבית וכו' עכ"ל וק"ל דא"כ דמיירי שכבר נשחט ונזרק דמו וכו', איך תתיישב הברייתא דקתני לא אם אמרת בבכור שכן טעון מתן דמים והלא בנזרק דמו איירינן ושפיר הוו דומיא דמעשר דאינו טעון דבר, ובשלמא במסקנה דאסיק כגון שנזרק דמו על בכור וכו' לק"מ דהרי סיים מילתא בטעמא משום כיון דאי איתיה לדם לאו בר זריקה הוא אתי בשר יליף מדם, אבל השתא דאכתי לא ידעינן הך סברה, מה פירכה הוא זו משום דטעון מתן דמים הלא בנזרק דמו איירינן ועוד לפי"ז איך ניח"ל הצד הב' דקאמר תלמודא, ואי קסבר לא קדשה לעתיד לבוא בכור נמי תבעי, הלא כיון דאפי' בקדשה לעת"ל פשיט"ל דכל שלא נזרק דמו אינו נאכל משום דאין מזבח לזרוק עליו הדם וכל שכן למאן דאמר דלא קדשה לעת"ל דודאי דאין מקום ספק בבכור דודאי דלא מייתינן ליה:
ואף דבצד זה נמי מיירי בבכור שנשחט ונזרק דמו קודם שחרב הבית וכמ"ש הח"ן ז"ל אכתי מאי האי דאסיק תלמודא הב"ע כגון שנזרק דמו בפני הבית וכו' כאילו מילתא חדתא קמ"ל והלא גם בקו' בהכי איירינן והוה סגי לומר בקצרה כיון דאי איתיה לדם וכו'. ונראה דודאי הברייתא איירי דוקא בבכור תם בזה"ז או צריך פני הבית או לא אלא דסתמא דתלמודא דקבעי מאי קסבר אי קסבר קדושה ראשונה וכו' בכור נמי נייתי כוונתו אבכור שנשחט ונזרק דמו בפני הבית ודומיא דידה במעשר נייתי ור"ל דנקוט מיהא פלגא בבכור כה"ג דנייתי ודומיא דידה במעשר ומדוע החליטה הברייתא במאמר מוסגר דבבכור אינו נאכל אלא בפני הבית ויליף מעשר מינה וכן בצד הב' אי לא קדשה וכו' בכור נמי תבעי היינו בבכור שנשחט ונזרק דמו דהוי דומיא דמעשר, ותי' הב"ע וכו' ר"ל דגם הברייתא לא מיירו אלא בהכי שנזרק דמו של בכור בפני הבית וכו' דהוו ממש דומיא דמעשר, אלא דעכ"ז אינו נאכל משום דאי איתיה לדם לאו בר זריקה הוא ודוק שם ע"ב תוס' ד"ה ולד חטאת ושאבדה ונמצאת בעלת מום פירש"י וכו' ולא נהירא וכו' ואדרבה סוג' דשמעתין משמע דריבוי ריעותות מביאים אותה לידי רעייה דאמר רבא בגמ' אבידת לילה לא שמה אבידה פי' ואינה מתה אלא רועה וכו' עכ"ל, לכאורה דקושייתם זו היא עצמה קו' הגמ' לקמן (דכ"ב ע"א) ומי אמר רבא הכי והאמר רבא אבידת לילה לא שמה אבידה, ועי' פירש"י שפי' ומי אמר רבא הכי דהיכא דנפסלה קודם האיבוד מהני לה איבוד למות, והאמר רבא וכו' לאו שמה אבידה ורועה וכו' ע"ש, הרי דקו' זו דריבוי ריעותות מביאים אותה לידי רעייה היא עצמה קו' הגמ', ותי' לא דמי וכו' (א"ה כוו' קי' התוס' על רש"י היא דלקמן במסקנא נמי פסיק"ל הכי דדחי לא דמי אבידה דלילה ל"ח לא לגופה ולא לדמי אבל הא נהי דלגופה ל"ח לדמי חזיא, הרי מחי' זה מבו' דסו"ס אסיק במסקנא דהיכא דמתרבים הריעותות כההיא דאבידת לילה דל"ח לא לגופה ולא לדמו רועה ובעברה שנתה דחזיא לדמי מתה ואילו מפירש"י כאן נר' דאדרבה ריבוי הריעותות מביאים אותה למיתה כמ"ש הואיל ואיכא תרתי לריעותא. וזה לא כס"ד ולא כמסקנא). ועוד דלפי פירושם דריבוי ריעותות מביאים לידי רעייה היה צ"ל רבא אבידת לילה שמה אבידה בכדי שתהינה ב' ריעותות ויביאו אותה לידו רעייה, ומדברי רבא נר' דאי שמה אבידה היתה מתה היפך סברתם ז"ל, (א"ה התוס' משמ"ל דהא דלא שמה אבידה היא ריעותא טפי כדאסיק בגמ' לקמן משום דלא חזיא לא לגופה ולא לדמי משא"כ אי הוה שמה אבידה כגון היכא דהוה חזיא להקרבה, אף לא מקרייא ריעותא כ"כ כיון דהיתה חזיא להקרבה). ונראה דהכי ק"ל לתוס' על פירש"י דא"א דאי נק' אבודה הוה ריעותא טפי מאי פריך הגמ' לקמן והאמר רבא אבידת לילה לא שמה אבידה אדרבה היא הנותנת דכיון דלאו שמה אבידה וראויה להקריב למחר לזה רועה משא"כ אבידת יום דנדחית מהקרבה לגמרי כיון דהיא אבודה ואינה לפנינו לזה הוי ריעותא טפי ומתה, ומטע"ז הם גרסי בגמ' (כמו שהובא בהשמטות שי"מ) ואי תנא עברה שנתה התם הוא מהניא אבידה משום דחזי להקרבה בשאר קרבנות ומהניא אבודה למות (ע"ע בשי"מ שסיים) דל"ד לאבודת לילה דלא שמה אבודה משום דהתם האבודה ל"מ מידי דבלא"ה אין קריבה בלילה וכו', ומזה מבו' דאם היתה ריעותא חזקה היתה מצטרפת לאבודה להביאה לידי רעייה (וכן סיים בשי"מ שם בזה"ל ולפי הך גירסא משמע כפי' דפי' במתני' דריבוי ריעותות מביאים לרעייה ע"ש) ולפי"ז שפיר מבוארים דברי רבא בדרך זו דפי' לאו שמה אבודה ר"ל אותה האבודה שאמר עליה מתה, דאינה מתייחסת ביחס זו של אבודה להיות מתה דהלא יש בה ריעותא גדולה דהיא אבידת לילה וכיון דהוו ב' ריעותות דינא הוא דרועה, וע"ז פריך הגמ' דידיה אדידיה מעברה שנתה דהוי כאבידת לילה ותי' ל"ד דאבידת לילה ל"ח לא לגופא ולא לדמי והוי ריעותא טפי אבל עברה שנתה חזי להקרבה לדמי קודם שאבדה, ומזה נמי ק"ל לפירש"י ודוק: