אור ברסלב
ויוסף שאול (אלישר) ערכין › דף לד.

ויוסף שאול (אלישר)· הרב יוסף שאול אלישר

ערכין · דף לד.

דף כט.

בגמ' שנפלו להן הן ומגרשיהן עיין לרגמ"ה שפירש שנפלו להם ערים בירושה מוקפות חומה מאבי אמו ישראל עכ"ל והוא היפך אפילו מחכמים דאמרו אין דברים הללו אמורים אלא בערי הלוים ואף אם נאמר דהוא מבאר כמ"ש לעיל הגליון וז"ל אבל עד שיהא לוי וערי הלוים לא אמרינן דלא בעינן תרווייהו ע"כ ור"ל אלא או לוי שירש מאבי אמו ישראל או ישראל בערי הלוים עכ"ז קשה מה מקשה בגמ' והא למיסתרינהו קיימי דהלא לא נכללה ירושתו זאת בין ערי הלוים שצריך לסותרה ואולי כמ"ש לעיל כיון דהיא שלהם נחשבת לערי הלוים אך עדין קשה איך יתורץ קושיית הגמ' דבעינן דיקיפו אותה העכו"ם קודם לכן ובנפלו לו ירושה לא מתרץ מידי ומוכרחים לומר דכן היתה מוקפת חומה מימות יהושע בן נון והיתה לישראל והלוי ירש אותה, ולמה לו כל זה היה לו לומר פשוט שנפלו ישר מימות יהושע בן נון ללוים. פסקי תוס' בפ' המוכר שדהו סי' ע"ו כתבו וז"ל הנושא בחבירו ועשה לו שדהו מכר עד זמן פלוני מוכר אוכל פירות אף שזהו יותר ואם הלוקח אוכל פירות אסור שאם לא יפדה אכל בשכר המתנה, ואפי' רבית ע"מ להחזיר אסור מדאורייתא ומדרבנן אף דרך מכר עכ"ל, ודבריהם סתומים כחידה בלא פתרון ופניתי לאיזה רבנים גאונים ואף אחד לא זכיני בביאור דבריהם. הרמב"ם הלכות ערכין וחרמין איזה הערות שהערתי בדברי הרמז"ל על ה' ערכין וחרמין בדרך לימודי במ' ערכין ואמרתי להציגם פה בסוף המסכת. פרק א' הלכה ג' הכ"מ כתב בד"ה היה מבן אחד ושלשים וכו' וז"ל לשון התורה ואם מבן חודש ועד בן חמש שנים והיה ערכך הזכר עשרים שקלים ולנקבה עשרה שקלים וכו' ע"כ ול"ן כיון שהטעות בולט כל כך לא טרחו להגיהו:

שם הלכה י"ג הגוסס אין לו לא ערך ולא דמים הואיל ורוב הגוססין למיתה הרי הוא כמת, וקשה דהלא בגמ' דף ו' ע"ב אמרו בשלמא לא נידר דאין לו דמים ולא נערך דבעינן העמדה והערכה וכו' הרי דטעם דלא נערך אינו משום דחשוב כמת ואין לו דמים אלא משום דאינו בכלל העמדה והערכה ועוד לפי"ז דכיון דאין לו דמים אינו נערך מאו מקשה בגמ' על היוצא ליהרג אלא לא נערך אמאי דכמו דאינו נידר משום דאין לו דמים כמו כן לא נערך, דומיא דגוסס ואמאי איצטריך קרא וע"ז י"ל דקרא אתא לאשמועינן דחשוב כמת, אבל הגוסס אם היה בכלל העמדה והערכה היה נערך כיון דדמיו קצובים וכמ"ש רש"י בד"ה אלא לא נערך אמאי לא וז"ל הרי דמיו קצובים עכ"ל, ואפי' דאינו בר דמים וכמ"ש התוס' בד"ה מנין וכו' וז"ל ומשום דליתא בדמים ליכא למעוטי דהא אתרבו לעיל מנוול ומוכה שחין עכ"ל וצ"י:

שם הלכה כ"א האומר ערכי עלי ומת וכו' עיין השגת הראב"ד ז"ל ולי נראה לומר דרבינו ז"ל מפרש כשעמד בדין היינו שעמד בתור מעריך שעי"ז נעשה מלוה בשטר אלא שאחר זה מקשה בגמי כיון שעמד בדין הרי עמד בדין גם להיותו נערך א"כ דכוותא בנודר נמי דאמר דמי עלי שעמד בדין ואמאי לא יתנו היורשים ופרש"י וז"ל הרי אמדוהו ב"ד ותירצו בשלמא נערך לא מחוסר אומדנא וכיון שחייבוהו לשלם ודמיו קצובים הוי כאילו אמדוהו לא כן בנידר שאמר דמי עלי אעפ"י שעמד בדין חסר אומדנא ושומה ולזה לא יתנו היורשים ומזה יצא לרבינו ז"ל שצריך שיעמוד הנערך בדין ועיין להלח"מ מה שהאריך ולפי קוצע"ד שזו היא כוונת רש"י וגם רבינו ז"ל מבאר כן:

שם פרק ד' הלכה ח' לפי שאין מחשבין חודשים להקדש שנאמר וכו' וכתב הכ"מ ומ"ש רבינו לפי שאין מחשבין חודשים להקדש ארישא דמלתא קאי דקתני נשאר בינו ובין היובל שנה עכ"ל ולא זכיתי להבין דבנשאר בינו ובין היובל שנה איך שייך לומר לפי שאין מחשבין חודשים והלא אין שם חודשין, ועוד הלא מלשון רבינו בפיה"מ שהביא הכ"מ לעול מבואר יוצא דדבריו סובבים על אם הקדיש שדהו בתוך שנת מ"ח דכתב אין המקדיש יכול לומר לו תחשוב עמי כפי מה שראוי לשנה זו ולחודשים וטול פדיונה לפי שאין מחשבים וכו' ואם הוקשה להכ"מ לשון רבינו דכתב מותר לפי שאין מחשבין דאינו מתאים וצריכים לפרש דנרגש רבינו מדוע משלם בעד החו' סלע ופונדיון ולזה תירץ דאין מחשבין וכו' הא גם לרישא דמילתא מוכרחים לפרש ג"כ דנרגש רבינו למה צריך להיות שתי שנים קודם היובל ולמה לא אפילו שנה וחודש ולזה יבא התירוץ לפי שאין מחשבין:

שם הלכה י"ג וי"ד עיין להתוי"ט (ערכין פ"ז משנה א') בד"ה היו שם נקעים וכו' דכתב וז"ל איברא דהרמב"ם כתב בפירושו אבל אם היתה ארץ בלא מים הרי היא מתקדשת בפני עצמה ואעפ"י שאינה נמדדת על כלל הקרקע הרי היא נמדדת בפני עצמה ופוסק לה דמים בפני עצמה וכמו כן כתב בחיבורו שם אבל ביאר שם ומחשבין להם מה שראוי להן והיינו שישומם כפי שויין כדאשכחן במקדיש טרשין והני לאו בני זריעה נינהו יעו"ש ולא זכיתי להבין דבריו מלבד דק"ל מאין הבין בדברי הרמב"ם ז"ל דהיינו שישומו אותן בשוויין דאדרבה מדכתב ומחשבין להם מה שראוי להם מראה דר"ל דיחשבו לפי זרע חומר שעורים וכבר ראיתי שעמד ע"ז הרב בי"ד הובא בליקוטים על המשניות הגדולים, עוד קשה לי דבריו שכתב כדאשכחן במקדיש טרשין וכו' והני לאו בני זריעה נינהו אחהמ"ר. א') דהרמב"ם בהלכות אישות בפרק ז' הלכה ה' כתב ואם אינן מלאים מים נמדדין עמו מפני שהם ראויים לזריעה ועיין שם בלח"מ ואף לשון רבינו בזה מורה כן דכתב אין מודדין אלא מקומות הראויים לזריעה וכו' אבל אינם מלאים מים נמדדין בפני עצמם והיינו משום דראויים לזריעה. ב') מאי מקשה בגמ' וכי תימא כיון דלא הוו בית כור לא קדשי והתניא וכו' דהברייתא מיירי בראויים לזריעה, לא כן נקעים, ויותר היה לו להקשות מטרשין. ג') למה ליה לאוקמא במלאים מים כיון דאף באינן מלאים אינן ראויים לזריעה והיה לו לתרץ אין הכי נמי דטעם דאינן נמדדין עמה משום דשמין אותם בשוויין, ובשלמא לפרש"י לא קשה דלישני ליה אין הכי נמי דנפדים בפני עצמם כדין שדה אחוזה ונקט אינם נמדדין עמה משום המדרון כדפירש במס' קידושין דף ס"א דא"כ היה לו לתנא דמתני' למתני ונמדדין בפני עצמם. ד') כתב עוד והכ"מ פירש בעד הרמב"ם דהכי פריך דאין נמדדין עמה משמע דלא קדשי כלל וע"ז פריך וליקדשו באנפי נפשייהו וישומו אותן בשוויין עכ"ל. אחהמ"ר איך יפרנס סוגיות הגמ' דקאמרה וכי תימא כיון דלא הוו בית כור לא קדשי והתניא וכו' וכמו שכן הקשה הלח"מ בהלכות אישות עיי"ש ועוד איך לא חש הכ"מ לקושיית התוס' בב"ב דק"ג בד"ה אין נמדדין, ועוד דאם הקושייא ולקדשו באנפי נפשייהו היא שישומו אותם בשוויין היה לו לשנויי דמאי דקתני אינן נמדדין עמה היינו דשמין אותם בשוויין דהא גם כדאוקמא במלאין מים אינן נמדדין עמה היינו משום דשמין אותן בשוויין, ועיין בליקוטים שהביא משם הרב בי"ד שהכ"מ לא כיון לפירושו כלל ואני מוסיף דאם כוונת הכ"מ הוא כפירושו למה לו למצא נפקותא בין נמדדין עמה לנמדדין בפני עצמם מטעם דאינם שוויין כשאר שדה תיפוק ליה דנשומין בשוויין ונ"ל דנפקותא זו רצה לכוללה בדברי רבינו במ"ש ומחשבין להם מה שראוי להם והיינו דמודדין כל נקע לפי שטח קרקעיתו דלולא זאת היה עוד נפקותא כמ"ש שם רשב"ם דאם ירצה לגאול כל נקע לבד יכול, ואף דהתוס' דחו סברה זאת משום דהוקשה להם ממאי דקיימ"ל דגואל לחצאין י"ל דהיינו דוקא לחצאין אבל לא לשליש ולרביע והיינו דדקדק רבינו בפרק ה' הלכה ב' וכתב דגואל חציה וגם הרע"ב כתב וז"ל אם אינו מספיק לגאול כולה גואל חציה אבל לקטעים ס"ל דלא התירו אלא דהכ"מ ביאר הנפקותא זו בדברי רבינו כנ"ל:

שם הלכה ט"ו כתב הרמב"ם וז"ל היתה מלאה אילנות אעפ"י שלא פירש הרי הקדיש גם האילנות שכל המקדיש בעין יפה הוא מקדיש וכו' וכתב הלח"מ בד"ה הקדיש גם האילנות בא לאשמועינן שהקדישן בכדי שיפדה אותם בשוויין ומשום הכי תלי טעמא משום דכל מקדיש וכו' אבל אין לומר דהודיענו דלא תימא דלא הקדיש כלל האילנות דאי הכי איך תלי טעמא משום דכל מקדיש בעין יפה מקדוש דאפילו מי שסובר בעין רעה מקדיש סובר שהקדיש האילנות ג"כ אלא שאומר שפודה אותם על גבי קרקע עכ"ל. והנה רש"י ז"ל בד"ה ר"ש אומר לא הקדיש אלא חרוב המורכב וכו' כתב לא הקדיש אילנות שבה אלא חרוב וכו' ולפי"ז קשה איך מתוקמא רישא דברייתא דקתני הקדיש שלש אילנות וכו' הרי זה הקדיש את הקרקע והאילנות שביניהם כר"ש, וצ"ל דאילנות קטנים אלו נחשבים כמו תבואה זרועה כדתנן בפרק מכר את הבית, דמכר שדה מכר תבואה זרועה אבל אילנות גדולים ס"ל לר"ש דלא הקדיש משום דבעין רעה מקדיש הרי מבואר לרש"י דלר"ש דסבר בעין רעה מקדיש אם הקדיש קרקע לא הקדוש אילנות היפך מ"ש הלח"מ, הן אמת דרשב"ם ז"ל בב"ב דף ע"א ע"ב כתב וז"ל אלא חרוב ושקמה אבל שאר אילנות ממילא קדושים הם בכלל שדה כמו שמכורים בכלל שדה עכ"ל, והיינו כמ"ש בדף ס"ח ע"ב על מתני' את הקנים שבכרם שהם לצרכו כתב וז"ל בגמ' מפרש, וממילא שמעינן דהמוכר את השדה מכר את הכרם שכל אילנות בכלל, אחד גפנים ואחד כל אילן וכו' יע"ש ואולי גם על רש"י היינו יכולים להשוותו לרשב"ם ולפרש מ"ש לא הקדיש אילנות חוץ מחרוב ר"ל דאין צורך להקדישם משום דממילא הם קדושים כמ"ש רשב"ם שם, אבל הרגמ"ה ז"ל בד"ה ר"ש אומר וכו' כתב וז"ל אבל לא שאר האילנות משום דמקדיש בעין רעה מקדיש וא"כ א) אין הכרח דהרמב"ם ז"ל לא ס"ל כרגמ"ה ז"ל דאי אמרינן בעין רעה מקדיש דאז לא הקדיש אילנות, ב) לפי' הלח"מ למה נקט הרמב"ם אעפ"י שלא פירש כיון דלא זה הוא תכלית הדין, ג) דהטעם שכ המקדיש בעין יפה מקדיש היה לו לאומרו בסוף ההלכה ולא קודם. ולפי לשונו דהרמב"ם ז"ל נראה לי דהשמיענו שני דברים האחד דאפילו אם לא פירש קדשו האילנות משום דמקדיש בעין יפה מקדיש דאם בעין רעה האילנות לא קדשי, ושנית אחרי שבעין יפה מקדיש פודה האילנות בשווין:

שם הלכה כ"ו כיצד דין מקדיש שדה מקנתו וכו' עיין להמשל"מ דפלפל בזה הרבה ובסו"ד כתב דסברת רש"י הלזו שכתב גבי שדה מקנה דגואל לפי דמים הקצובים לשדה אחוזה לא ידעתו היכא רמיזא וכעת הדבר צריך אצלו תלמוד עכ"ל. ולא זכר שר משנה ערוכה מחלוקת ת"ק ור"א ועיין להרש"ש דהעיר ע"ז בדף י"ד ע"א בד"ה ובשדה מקנה נותן את שוויו והביא דברי המשל"מ וכתב דאשתמיט מיניה ומהכ"מ משנה זו וגם מהרש"א בב"ב דף ע"ב ע"ב על פירשב"ם בד"ה שהוא שדה וכו' כתב ולשדה מקנה פודין בשוויו רש"י בחומש לא פירש כן ופלוגתא היא במס' ערכין עיי"ש:

שם פרק ה' הלכה י"ז וכן האומר ראש עבד זה וכו' אינו חייב אלא בדמי ראשו ורואים כמה ישוה אותו אבר וכו' והראב"ד השיג עליו וכתב וכי מה ישוה אדם כאשר יסור ראשו וכו' והוא סבור שמ"ש ראש עבד זה הקדש הוא והקדש שותפים. בו שיתן דמי ראשו להקדש וכו' והרב כ"מ תירץ בעד הרמב"ם וכתב וז"ל י"ל שראשו של אחד לענין שמה שירויח באיברי הראש דבין שהוא תורגמן או משורר או צופה יהיה לבעל הראש ומה שירויח בשאר איברי הגוף יהיה לבעל הגוף עכ"ל, ואחהמ"ר מעפ"ר לא זכיתי להבין איך יפרשו דברי הברייתא במ"ש ראש פרה זו מכור לך וכו' ולא עוד אלא אפילו אמר ראש פרה זו הקדש אין להקדש אלא ראשה ואמר רב פפא דהא מזדבן רישא דתורא בבי טבחא. א') לדבריהם דפירוש שותפים ר"ל דמי אותו אבר אמאי שינתה הברייתא בלשונה דגם בראש פרה מכור או הקדש היה לה לומר שותפים דהיינו דמי ראשה. ב') דנתינת טעם דרב פפא מראה כאילו גם על ראש פרה זו הקדש נתן טעם מה בין ראש פרה לראש חמור ואמר דהא מזדבן ולדבריהם היינו הך. ג') דלא דמי שותפים בו דאמרו על ראש עבד לשותפים בו דאמרו על ראש חמור. ד') דלא נתנו טעם למה יגרע כח הקדש מכח קונה דבמכר יהא בעין יפה יותר מהקדיש, ועל תירוצו של הרב כ"מ ז"ל קשה דהרמב"ם ז"ל פירש מה הוא אבר שהנשמה תלויה בו וכתב בפרה לבה ובאדם אמר ראש עבד ובחמור לב חמור כל זה לדוגמה ויכול להיות שבאדם הקדיש לבו (ובפרה ראשה וכמו כן בחמור) ואז איך יסלקו הריוח השותפים האם יש מלאכה שיעשה רק ע"י הלב. ואם באמת יש חילוק היה לו להרמב"ם ז"ל לבאר באם הקדיש לבו:

שם פרק ו' הלכה ג' כתב הרמב"ם ז"ל וז"ל וכל מי שהחרים או הקדיש כל נכסיו לוקחים כל מה שיש לו ואפילו תפילין שבראשו וכו' והרב לח"מ ז"ל כתב עליו וז"ל בהלכות זכיה ומתנה גבי שכיב מרע שנתן נכסיו כתב רבינו ז"ל דהוי ספק אם נכנס ספר תורה בכלל וכאן כתב כן משום דשאני הכא דאמר כל וכו' אי נמי מקדיש בעין יפה מקדיש ואפילו לא אמר כל נכנס ספר תורה בכלל עכ"ל, ומובן מדבריו דאם במתנת שכיב מרע הוי ספק אבל במקדיש פשיטא ליה דספר תורה נמי הקדיש משום דבעין יפה מקדיש ודבריו אחהמ"ר מעפ"ר הק' צ"ע להבינם. א') דהא דאמרינן דבעין יפה מקדיש היינו דוקא אותם הדברים שיכולים להיות נכללים בדבורו כשהקדיש וכמו שכתב רשב"ם ז"ל בב"ב דף ע"א ע"א בד"ה במוכר וז"ל דאפילו למ"ד בעין יפה מוכר הני מילי דמה שמפרש במכירתו מכר הכל ולא עיכב לעצמו כלום ממה שמכר ובד"ה מאי שנא מכר ומאי שנא מתנה כתב וז"ל נהי נמי דנותן בעין יפה נותן טפי ממכר אפי"ה זימנין שאינו נותן לו אלא מה שמפרש בפיו אבל מידי שאינו נכלל לא קייהיב עכ"ל. ועל יסוד זה פשיט הש"ס דזוכה בכל הדברים הנקראים נכסים וביניהם גם התפילין דנקראו נכסים וזהו מ"ש הרמב"ם ז"ל בהלכות זכיה ומתנה הלכה ט"ו וז"ל ותפילין ושאר ספרים הכל נכלל בכלל נכסים והספר תורה יש בו ספק אם הוא נכלל בכלל נכסים או אינו וכו' הרי דהדבר תלוי דוקא באם נכלל הדבר במלת נכסים דאם לא, הטעם דבעין יפה הוא נותן לא מועיל שיזכה בו וכמו דכתב בהלכה י"ב דאם אמר מטלטלי לפלוני אינו נוטל בחיטי ושערי. ב') עוד ראיה ממה דאיתא במס' ערכין דף כ"ד ע"א ההוא גברא דזבנינהו לנכסיה אתא לקמיה דרב יימר אמר להו סליקו ליה תפיליו מאי קמ"ל מתניתין היא המקדיש נכסיו מעלין לו תפיליו וכו' ולפי דבריו ז"ל מאי מקשה, דמתני' איירי במקדיש ומטעם דבעין יפה מקדיש זכה גם בתפילין לא כן בעובדא דרב יימר דהוא במכר, אלא ודאי דאם לא נכללו במלת נכסי הטעם דבעין ופה מקדיש לא זוכה בתפילין ומאי דמשני מהו דתימא התם הוא דסבר מצוה קא עבידנא היינו אפילו למ"ד בעין רעה מקדיש דשאני תפילין דסבר מצוה קא עביד. ג') הוא ז"ל מחלק בין נותן למקדיש בזה דמקדיש בעין יפה מקדיש והלא הרמב"ם ז"ל באותו פרק הלכה כ"ב פסק דנותן בעין יפה נותן ואם דעתו ז"ל שמקדיש מקדיש בעין יפה יותר מנותן מתנה קשה לי ממאי דאיתא בב"ב דף קנ"א ע"א תפילין נקראו נכסי דתנן המקדיש נכסיו מעלין לו תפיליו דמאי ראיה מייתי לנותן ממקדיש נימא דהתם היינו טעמא משום דבעין יפה מקדיש יותר מנותן, ואדרבה דאפילו למ"ד מקדיש בעין רעה מקדיש סובר דנותן בעין יפה נותן. ד') על חילוקו בין אמר כל ללא אמר כל יש לתמוה אמאי לא השמיענו הש"ס חילוק זה כמו שהשמיענו בדין מטלטלין ופסקו הרמב"ם ז"ל. ה') היה לו להרמב"ם ז"ל להשמיענו דין זה דלוקחים ממנו אפילו התפילין אפילו בלא אמר כל כמו ששנינו המקדיש נכסיו מעלין לו תפיליו. ו') דאם במלת כל או מטעם דמקדיש בעין יפה מקדיש נכלל גם הספר תורה היה לו להרמב"ם ז"ל לומר ואפילו ספר תורה דהוא יותר חידוש ולא ואפילו תפילין דפשיט לן דנקראו נכסי אלא ודאי כמ"ש הרב משנה למלך דדין ספר תורה נשאר בספק:

שם הלכה ח' כתב הרב משנה למלך ז"ל בד"ה אבל המקדיש קדשי בדק הבית למזבח וכו' ואפשר דלא שייך בקדשי בדק הבית האי מילתא משום דמדאפרשיה נפטר מנדרו וכו' אבל האומר הרי עלי לבדק הבית מכי אפרשיה אף שלא בא לידי גזבר נפטר מחיובו דכל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה וכו' עכ"ל, ופליאה נשגבה איך פסק כריש לקיש נגד רבי יוחנן בחולין דף קל"ט בפרט שאמרו אחר זה דריש לקיש אחר ששמע מרביה הדר ביה:

שם הלכה י' המקדיש עולה לבדק הבית אין בה אלא עיכוב גזברין בלבד עכ"ל. וכתב הרב משנה למלך ז"ל וז"ל ורש"י פירש וכו' והנה פירושו מתמיה דא"כ אמאי אסיקו לרב הונא בתיובתא אימא דרב הונא מן התורה קאמר וכו'. ואחהמ"ר לא זכיתי להבין איך יתיישבו הברייתות לרב הונא בשלמא לעולא דאליביה אין חילוק בין חרמי כהנים לבדק הבית מתיישב מתני' דקתני מקדישין אותם ומחרימין אותם הכל הוי מדרבנן וכמו כן הברייתא דשיירה לקדשי מזבח משום דקדשו מזבח מה שעשה עשוי היינו בין לבדק הבית בין לחרמי כהנים מדרבנן, לא כן לרב הונא דס"ל דלבדק הבית מקדישין הקדש עילוי מן התורה גם אם נאמר דלחרמי כהנים הוי הקדש מדרבנן ונבא לדקדק הא קדשי מזבח שהקדישן וכו' מה שעשה עשוי יצא, דאם לבדק הבית הוי מדאורייתא, ואם לחרמי כהנים הוי מדרבנן ומכ"ש מתני' דקתני בחדא מחתא מקדישין ומחרימין ולפי הברייתא פירוש מחרימין היינו לכהנים צ"ל לרב הונא מקדישין אותם היינו מדאורייתא ומחרימין אותם היינו מדרבנן ומשום זה אסיקו לרב הונא בתיובתא, ולפי דעתי הדלה דלזה נתכוון רש"י ז"ל בד"ה ומשני מדרבנן דכתב וז"ל הך ברייתא דלעיל דשיירא לקדשי מזבח למימרא דחייל עלייהו הקדש עילוי מדרבנן הוא עכ"ל, דיש לדקדק אמאי שבק רש"י ז"ל ברייתא דקתני בהדיא קדשי מזבח שהתפיסן לבדק הבית מה שעשה עשוי דממנה איתותב רב הונא והוי תיובתא גם לעולא ונקט ברייתא דשיירא לקדשי מזבח דהוי מכח דיוקא אלא דהוא ז"ל הרגיש דהך ברייתא דקתני בהדיא קדשי מזבח וכו' נוכל בנקל לתרץ גם לרב הונא דהוי מדרבנן אבל הך ברייתא דשיירא לקדשי מזבח מתרצא לעולא שפיר דהוי מדרבנן אבל לרב הונא לא מתרצא ומכ"ש מתניתין ולזה נקט הך ברייתא דשיירה. כתב עוד וז"ל ונראה שזו הוא קושיות התוס' שהקשו דאם כן תיקשי ליה מתניתין וברייתא דלעיל דקאמר מקדישין אותם הקדש עילוי ומאי קושיא אימא מדרבנן אלא כוונתם היא דא"כ אמאי אסיקו בתיובתא לרב הונא עכ"ל. ואחהמ"ר מעפ"ר ואלף מחילות מכת"ר דאם זה הוא כוונתם למה לא הקשו קושייתם ישר ואמאי העלימו כוונתם והקשו בעקיפין וסוף סוף הקושיא נשארת דיהא פירוש דברי עולה מה שיהיה אבל לרב הונא היה יכול לתרץ דמ"ש רב הונא היינו מן התורה ומתני' ובריית' היינו מדרבנן ולא לאסיק בתיובתא. ולפענ"ד דאין כוונת קושייתם היא על תירוץ הגמ' דמשני מדרבנן אלא קושייתם היא על סתמא דתלמודא דאמר ומי אמר עולא הכי והאמר עולא וכו' דנראה דאם לא היתה מימרא זו דעולא הוי ניחא ותיקשי ליה ממתני' דקתני מקדישין וכו' והיינו מה שכתבו אחר זה הילכך ממתני' ניחא ליה וכו' [ואל יקשה בעיניך מ"ש התוס' יומא ל"ד ע"ב ד"ה הני מילי וכו' דיותר ניח"ל לאקשויי מדידיה אדידיה מלהקשות מכח משנה עי"ש דיש לחלק דהתם דהקישיא היא על המימרא דאיירי בה ודאי דיותר חזקה היא הקושיא מדידיה עצמו לא כן כאן דעל המימרא "דאמר עולא" אין עליה שום קושיא אלא דמכח מימרא זו יש להקשות על מימרא אחרת ע"ז מקשים התוס' כאילו עד השתא דלא שמענו מימרא זו הוה ניחא והלא בלא"ה קשה עלה מכח משנתינו], ועל כל הפירושים קשה דגם לפירושם קשה ממתניתין דקתני ומחרימין ודלפי הברייתא היינו חרמי כהנים, ועיין להח"נ דהניח קו' זו בצ"ע, ולפי דברינו י"ל דנקט מחרימין אגב דנקט מקדישין דהוא מדאורייתא. ואם נפשך לומר דמדהמשיכו התוס' בדבריהם את פירוש רש"י גם על תירוץ הגמ' נראה דקושייתם הוא על התירוץ נוכל לומר דכוונתם הוא על התירוץ דאיך אפשר לומר מדרבנן דא"כ מתני' דקתני מקדישין אותם לכתחלה לא משמע הכי דאין שייך לומר דמדרבנן מקדישין אותם לכתחילה אלא דאם הקדישן מה שעשה עשוי מדרבנן או משלם מדרבנן הקדש עילוי ומלת מקדישין אותם משמע מדאורייתא "והשאר כמו שהוזכר לעיל יבא על נכון":

שם הלכה כ"ח וכן המקדיש מעשה ידי אשתו וכו' אמר לה יקדשו ידיך לעושיהן הואיל והן משועבדים לו הרי כל מעשי ידיה קדש הא למה זה דומה וכו' והרב כסף משנה העתיק דברי הר"ן ז"ל דכתב וז"ל ולא ידעתי למה, דבגמ' אמרינן דהא דרב הונא אמר רב דאמר יכולה אשה שתאמר וכו' פליגא אדר"ל דאמר לא תימא טעמא דר"מ וכו' אלא טעמא דר"מ מתוך שיכול לכופה למעשה ידיה נעשה כאומר לה יקדשו ידיך וכו' ומשמע דדוקא מתוך שיכול לכופה וכו' דאינה יכולה לומר איני ניזונות ואינו עושה הוא דאי אמר לה יקדשו וכו' מהני אבל לדידן דקי"ל לקמן דיכולה אשה שתאמר וכו' אפילו כי אמר הכי לא מהני כיון דלאו דידיה נינהו כיון שהיא וכולה להפקיעם משעבודו. ולא מצות אמר דכי צריכין לטעמא דיכולה לכופה היינו לומר דנעשה וכו' אבל אם אמר לה הכי בפירוש אפילו בלאו האי טעמא מהני דאם איתא דמהני אפילו לא אמר לה לא צריכינן להאי טעמא כיון דשמעינן לר"מ דס"ל דאין אדם מוציא דבריו לבטלה כמאן דאמר לה דמי אלא ודאי לדידן דקי"ל דיכולה אשה לומר וכו' אפילו אם אמר לה לא מהני וכו' עיי"ש וכוונת קושייתו ברורה דצריכים אנו לטעמא דיכול לכופה כדי שלא יהא מקדיש דבר שאינו שלו כיון דיכולה לומר איני נזונית ואיני עושה. והרב כסף משנה ז"ל כתב וז"ל ולי נראה לתרץ דאע"ג דשמעינן לר"מ דאין אדם מוציא דבריו לבטלה אי לאו טעמא דיכול לכופה לא הוה אמר ר"מ הקדש משום דאו ס"ל דיכולה אשה שתאמר וכו' הרי בפשט דבריו שהקדיש מעשה ידיה הוציא דבריו לבטלה כיון שיכולה היא לומר איני ניזונות ואינו עושה הילכך לא אמרינן ביה נעשה אבל אי ס"ל דיכול לכופה אמרינן ביה שפיר אין אדם מוציא דבריו לבטלה וכו' ועוד י"ל דאין הכי נמי וכו' יעו"ש. ואחהמ"ר מכבוד הגאונים ז"ל לא יצוייר בדעתי הדל איך אפשר לומר ביקדשו ידיך דמהני לר"ל גם בלא טעמא דיכול לכופה דהרי זה דומה למקדיש אילן חבירו לפירותיו ובהלכה כ"א פסק בפירוש שאין אדם מקדיש דבר שאין גופו שלו. ועל דברי הר"ן ז"ל יש לתמוה דלמה לו להקשות מכח סוגיית הש"ס דהלא מתוך דברי הרמב"ם ז"ל עצמם היה לו להקשות דנראים כסותרים דמאחר דפסק דעושה ואוכלת היינו דיכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה וכמו שפסק בפרק י"ב מהלכות אישות הלכה ד' א"כ איך ביקדשו ידיך כתב הואיל והן משועבדות לו וכו', ואין לומר כיון דהן משועבדות למלאכות אחרות שאינן נגד מזונות חל הקדש עליהן גם למעשה ידיה, כיון דלמעשה ידיה אין לו שלטון עליהו. אבל כוונת דברי הרמב"ם ז"ל הוא כמ"ש הרב לח"מ ז"ל בהלכות אישות וז"ל ויש לו לתרץ קושיית הר"ן ז"ל דלא אמרו לרב הונא דלא מועיל יקדשו ידיך לדידן או מקדיש מעשה ידיה לר"מ אלא כשהוא רוצה לזונה ולא מעלה לה מזונות אבל אם היה מעלה לה מזונות לאו כל כמיניה אחר שהקדיש לומר איני ניזונות ואיני עושה וכו' וא"כ הרמב"ם בהלכות ערכין איירי בסתם אשה שניזונית משל בעלה ולכך אי אמר לה יקדשו ידיך מהני וכן כתבו שם התוס' וכו' עכ"ל והיינו דהוא מפרש כוונת התוס' בד"ה מאי לאו בניזונית דכתבו לאו כשהוא זן אותה קאמר דא"כ יקדשו מעשה ידיה וכו' דלא כיוונו לשלול כשהוא ממשיך לזון אותה אלא לשלול כשהיה זן אותה בשעה שהקדיש מעשה ידיה דאם היה זן אותה הרי חל הקדש על מעשה ידיה דברשותו הוו קיימי כיון דהוות מתזנה מניה וכן כתב השיטה מקובצת. ולעיל בהלכה י"ט הביא דברי הר"ן ז"ל וגם תירוצו של הכ"מ וכתב עליו וז"ל ומ"ש הרב בעל כ"מ ז"ל דכיון דיכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה הוי מוציא דבריו לבטלה ולכן צריך לטעמא דיכול לכופה דוחק דכיון דבשעה שהקדיש לא אמרה איני ניזונות ואיני עושה כבר חל ההקדש ואינה יכולה להפקיע עצמה מהקדש אחר כך עכ"ל. ודבריו צריכים ביאור דסברה זו אתיא שפיר לרב הונא דס"ל אליבא דר"מ אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אולם הרב כ"מ איירי על דברי ר"ל דאמר לא תימא וכו' והוא בא ליישב למה צריכינן אליביה לשני הטעמים וע"כ אם לא אמר יקדשו לא חל ההקדש כמו לדידן ומ"ש התוס' הוא אליבא דרב הונא ואולי דכוונתו ז"ל היא דכמו דאמרינן מתוך שיכול לכופה נעשה כאומר לה יקדשו וכו' הכי נמי כשהקדיש בשעה שהיתה ניזונית שתקה נעשה כאומר יקדשו ולא תוכל להפקיע עצמה:

תוכן העניינים

ויוסף שאול (אלישר)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה