ויוסף שאול (אלישר)· הרב יוסף שאול אלישר
ערכין · דף כז.
תוס' בד"ה אמר רבי יוסי וכו' א"נ אפילו שלא בזמן הבית וכו' דבריהם הם סותרים למ"ש בדיבור הקודם בד"ה המקדיש שדהו דלכ"ע דבזמן הזה אפי' לכתחילה מחללים על שוה פרוטה כשמואל והאמת הוא דפליגי ת"ק ור"י אם מחללין על דבר שאין בחומשו שוה פרוטה או לאו וראיתי בשיטה "מים קדושים" שרצה לתרץ דטעמא דת"ק משים פרסומי, ואין הדעת סובלתו, א) דרב חסדא אמר שקול ארבעה זוזי דאפילו דהיה יכול לחללו על שוה פרוטה אבל ארבעה זוזי הוא פרסום וכדכתב רש"י שם אבל על ארבעה פרוטות אין זה פרסום, ב) שלא היה לו לתלות הטעם דבעינן שיהא בחומשו שוה פרוטה, ג) כיון דדבר זה הוא מחלוקת תנאים לא היה להגמ' לקמן (דף כ"ט.) לומר כשמואל ולחלק דמ"ש שמואל בדיעבד בזמן שבית המקדש קיים וכו' כיון שדבר זה הוא פלוגתא דת"ק ור"י היה לה לומר כמאן כר"י וכעת צ"ע: שם במשנה ואחד אומר בחמשים עיין לרגמ"ה שכתב דהוא שומה של תורה דכתוב בחמשים שקל כסף עכ"ל והא ודאי דקיימינן בזמן שאין היובל נוהג ועוד דחמשים שקל כסף הוא על כל זרע חומר שעורים והכא איירי על כל השדה מדממשכנים לכל אחד עד עשר אלא דהוא הרגיש למה עלה התנא עד חמשים ולא עד ארבעים או ששים לזה כתב דסכום זה הוא שומת התורה, שם במשנה הבעלים אומרים בעשרים וכל אדם אומרים בעשרים הבעלים קודמים מפני שהם מוסיפים חומש עיין להרב "יקר הערך" דהקשה וז"ל ולפום ריהטא יש להעיר דכיון דבעלים אומרים ברישא בעשרים א"כ מהיכא תיתי דיהא קודם האחר דאמר בעשרים בלי שום תוספת ולמה תלו הטעם משום שהבעלים מוסיפים חומש תיפוק ליה דהבעלים פתחו ברישא בעשרים ואפילו באיש זר הדין כן מאחר דקדם ונתן עשרים זכה אלא א"כ הוסיפו עליו עיי"ש והרב מעשה חושב הקשה הקושיא הנ"ל וכתב כבר קדמני הרב יקר הערך והוא יצא לתרץ דנפקא מינה דאם תפס השני עיי"ש ואחהמ"ר מכבוד הגאונים ז"ל דגם מלת קודמים פירושו ע"י כפיה וכמ"ש רש"י ז"ל בד"ה דאמור בעלים ברישא דינר וכו' הלכך הדרינן אבעלים על כרחייהו וגם בד"ה בעלים קודמים (דף כ"ח ע"א) וז"ל הלכך הדרו אבעלים על כרחייהו ע"כ הרי דביאור קודמים ר"ל כופין אותם אלא דהחילוק בין רישא דנקט קודמים לסיפא דנקט לשון נותנים הוא דברישא הבעלים נתחייבו בעצמם מרצונם לתת כ"ה עם החומש לא שייך לומר כופין אותם כיון שאין מוסיפים דבר, לא כן בסיפא דכופין אותם להוסיף על מה שהתחייבו נקט לשון נותנים דהיינו כופין אותם להוסיף. ועל תירוץ הרב יקר הערך דכתב וז"ל ולענד"נ דע"כ צ"ל דמתני' איירי באופן זה דהבעלים פתחו ברישא דכן הדין כאמור ונתנו הבעלים דרך משל עשרה ואח"כ נתנו אחרים עשרים והבעלים ג"כ נתנו עשרים ולא הוסיפו כלל דאפי"ה הבעלים קודמים מפני החומש עכ"ל. וקשה דמה יענה להסיפא אמר אחד הרי שלי בעשרים ושש אם רצו הבעלים ליתן שלשים ואחד ודינר הבעלים קודמים, ועוד לתירוץ רבא דאמרו בעלים פרוטה ופירש"י דאמרו ברישא פרוטה ר"ל דאמרו מתחילה עשרים ופרוטה הרי דהבעלים הוסיפו על אחרים פרוטה ועכ"ז נקט קודמים, הן אמת שגם על רבא קשיא דאם כן אמאי תלו במתני' דין קדימת הבעלים משום שמוסיפים חומש תיפוק ליה דהם הוסיפו פרוטה על כל אדם אבל נוכל לומר דטעם זה דחומש נקט גם בעד שאר הבבות דאחרים הוסיפו עשרים ואחד עשרים ושתים וכו' דכופין את הבעלים להוסיף משום החומש והרמב"ם בהלכות ערכין, פ"ח הלכה ה' כתב וז"ל בא אחד ואמר הרי הוא שלי באחד ועשרים אם שתקו הבעלים ולא הוסיפו כלום מוכרין אותה להם בחמש ועשרים ואם הוסיפו הבעלים על עשרים ואחד אפילו פרוטה אחת הרי אלו נותנים ששה ועשרים ופרוטה אחת עיי"ש, והיינו דהוא מפרש דאמרו בעלים פרוטה דהוסיפו פרוטה על אחרים ולזה כופין אותם לשלם ההוספה עם החומש שלהם ואם לא הוסיפו משלמים העשרים עם החומש ואין כופין אותם להוסיף וקשה לפי"ז דנדחה תירוץ הגמ' לעיל כשהקשו על משנתינו למימרא דחומש עדיף ורמינהי וכו' ותירצו הכא דחומשא רווחא דהקדש הוא חומש עדיף וכתבו התוס' בד"ה למימרא וכו' דקושיית הגמ' היא אמאי דכופין אותם להוסיף יעו"ש והשתא לפי אוקימתא זו אעיקרא לא קשיא דשאני הכא דהוסיף על אחרים פרוטה בשביל זה כופין אותם לא כן במשנה דמעשר שני שהקשו ממנה דאיירי מתני' בלא הוסיפו הבעלים לכך נותנים אותם לאחרים שהוסיפו על הקר וא"כ מאין לו להרמב"ם לפסוק דאם אמר אחד הרי הוא שלי בעשרים ואחד והבעלים לא הוסיפו דנותנים אותם לבעלים בחמש ועשרים, והרב כ"מ בד"ה הבעלים וכו' כתב וז"ל ומפרש רבינו דמאי דאמר בגמ' דאמור בעלים פרוטה ולא דק היינו לומר דכי תנן הבעלים נותנים עשרים ושש היינו דוקא בשאמר הלה בכ"א אמרו הבעלים בכ"א ופרוטה אבל אם שתקו הבעלים אין נותנים אלא כ"ו יעו"ש ונ"ל דטעות סופר נפל בדבריו דאם שתקו הבעלים ולא הוסיפו אין נותנים כי אם עשרים וחמש כמבואר בדברי הרמב"ם ז"ל. ועל רש"י ז"ל בד"ה ואם לאו אומר לו הגעתיך דכתב וז"ל דאמרו בעלים אתא גברא בחריקן עכ"ל קשה לי למה לו הטעם הזה כיון דבלאו הכי דהאחר נותן כ"ו והבעלים נותנים רק כ"ה אין לנו ליתנו לבעלים דאיכא פסידא סלע להקדש וכ"כ קשה על הרב לח"מ בהלכות ערכין פ"ח הלכה ה' דכתב וז"ל מיהו לזה י"ל דסיפא דאמרה אמר אחד הרי עלי בכ"ו לא קאי ארישא דקאמר בעשרים וחמש דאיירי דהבעלים הוסיפו פרוטה ואמרו כ"ה ופרוטה אלא ארישא דרישא דאמרו הבעלים כ' ולזה אמר שאם בא אחר ואמר הרי עלי בכ"ו והם לא אמרו מתחילה אלא עשרים מצו למימר אתא גברא בחריקין עכ"ל וקשה דאם לא אמרו פרוטה אפילו שהאחר אמר כ"ה יכולים לומר אתא גברא בחריקין ולמה לי דאמר כ"ו, ועוד דאם לא רצו למה לו לומר אתא גברא וכו' תיפוק ליה דבלאו הכי האחר קודם כיון שנותן יותר על הבעלים סלע, והרע"ב בפירוש המשנה כתב וז"ל לא רצו הבעלים שלא פתחו תחילה אלא בעשרים וזה אמר בכ"ה אומרים לזה הגעתיך ולא מהדרינן אבעלים משום דאמרי הבעלים בא אחר במקומנו שנותן כ"ה ונראה שנשמר מהקושיא הנז', אבל רש"י לא משמע דפי' כן, ורגמ"ה כתב בפירוש ואם לאו אומר לזה תן אתה כ"ו שקלים והגיעתך ע"כ:
שם ע"ב בגמ' תניא נמי הכי חזרו כולם כאחד משלשין ביניהם והא אנן תנן ממשכנים מנכסיו עד עשר וכו' איכא דרמי להו מירמא תנן חזר בו של עשר וכו' ויש לדקדק אמאי לסייעתא הביא מהרישא ממשכנים ביניהם ובמירמא הביא הסיפא חזר בו של עשר וכו' וי"ל דבסיעתא הקושיא היא ממתני' על הברייתא תיכף מרישא דמתני' מקשה לא כן במירמא דהקושיא הוא מהברייתא על המשנה יותר חזקה היא על הסיפא דאף דחזרו כולם אין משלשים, ועוד י"ל דהסייעתא היא על עיקר המימרא דאמר רב חסדא לא שנו אלא שבן ארבעים עומד במקומו אבל אין בן ארבעים עומד במקומו משלשים ביניהם לזה מביא מהרישא דממשכנים עד עשר והברייתא קתני משלשים ביניהם ש"מ כדרב חסדא והיינו דמשנתינו כשבן ארבעים עומד במקומו, אבל איכא דרמי מירמא הוא להוכיח כתירוץ רב חסדא דאמר כאן בבת אחת כאן בזה אחר זה ע"ז מביא מהסיפא דאף דכולם חזרו בהם עד כן עשר אין משלשים ומוכרחים לתרץ כדרב חסדא כאן בבת אחת כאן בזה אחר זה דף כ"ח ע"א במתני' ואם החרים את כולם אינם מוחרמים דברי ר"א קשה לו דבדף כ"ג ע"א תנן המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה ר"א אומר כשיגרשנה ידור הנאה וכו' ואם לא חל ההקדש למה לו להדירה וי"ל דשאני הכא דאמר כל והתם הקדיש נכסיו סתם והאי דקאמר התם ואלא הא דאמר רב הונה שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן נימא כתנאי אמרה למילתיה אפילו דבלאו הכי ודאי דהאי כתנאי כיון דאמר כל ס"ל לר"א דלא חל ההקדש היינו דוקא על דין חזקה דאין אדם עושה קינונויא הוא דקאמר אי הוי כתנאי ודו"ק:
שם בגמ' בהמה למה לי לכדתניא יכול יחרים אדם בנו ובתו עבדו ושפחתו העברים ושדה מקנתו תלמוד לומר בהמה וכו' כתב הרב אמר יוסף בליקוטים על הש"ס וז"ל קשה לי טובה למה לי בהמה למעוטי הך הא מדכתוב שדה אחוזתו ילפינן לה דהוה מצי למכתב משדה וכתב אחוזתו למילף הא דוקא דבר שיש לו רשות למוכרו כשדה אחוזתו ולמה לי בהמה וצ"ע עכ"ל. ואהחמ"ר נעלם מכ"ת דיבור התוס' ד"ה ת"ל בהמה וכו' וז"ל וא"ת אדילפינן מבהמה נילף משדה אחוזה שהרי אם מכרה חוזרת לבעלים ביובל יעו"ש הרי דמשדה אחוזתו הוה ילפינן להיפך דאפילו שאין לו רשות למוכרה יכול להחרים ובאמת שדבריו צ"ע: