ויוסף שאול (אלישר)· הרב יוסף שאול אלישר
ערכין · דף כ.
תוס' בד"ה דמי עלי וכו' גזרת הכתוב היא וכו' עכ"ל ורש"י ז"ל פירש משום דמשעה שהזיק נתחייב לשלם דמי ההיזק וכו' יש לתת טעם לרש"י ולהתוס' בזה דפלוגתייהו תלוי במה שנחלקו לעיל בדף י"ח ע"א דרש"י כתב הטעם דנודר כשעת נתינה הוא מסברה והתוס' כתבו דבודאי שום קרא יש בו, ולכן רש"י דתלה הטעם מסברה ולכן בניזק הסברה נותנת שישומו אותו כמה היה שוה בשעה שהזיקו אבל התוס' שתלו הטעם בקרא א"כ בניזק הוא גזירת הכתוב:
שם ע"ב במשנה שור זה עולה וכו' עיין כאן בפיה"מ להרמב"ם ז"ל שכתב וז"ל לפיכך הודיעך שמשערים כמה הוא שוה כשהוא מת שאין אנו אומרים אין דמים למתים אלא במין אדם בלבד עכ"ל לפי דעתי כוונתי של הרמב"ם בביאור המשנה שאין דמים למתים היינו שאין לו שווי דמים משום שאין בהעמדה והערכה וכמ"ש בפ"א הל' י"ג הגוסס אינו נערך משום שהוא כמת ואין לו דמים ובגמ' אמרו משום דאינו בכלל והעמיד והעריך ואין לומר דהוא מפרש דאין דמים למתים משום שאסור בהנאה דהא פסק בהלכות אבל דשער המת מותר בהנאה, ולכן מ"ש כאן משערים את השור כשהוא מת ר"ל ששמין אותו כמה היה שוה בחייו והיינו דבכדי לשלם דמיו אין צורך שיהא בכלל העמדה והערכה כמו באדם ודוקא לפדותו צריך העמדה והערכה, ולא כן הבין המפרש אור גדול (שבגיליון משניות הגדולים) דהוא כתב דמשלם דמי נבלה כמה היא שוה, ומלבד דכל דבריו צריכים ביאור כמו שאכתוב לקמן, אבל על עיקר הדין יש להקשות דא"כ בחולין דף קל"ט דמקשה לרשב"ל דאמר הפריש מנה לבדק הבית ונאבד פטור משום דכל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה ממתני' שור זה עלי עולה בית זה עלי קרבן מת השור ונפל הבית חייב לשלם ולא אמרינן כל היכא דאיתיה וכו' דמאי מקשה והא האי חיוב לשלם דמתני' היינו דמי נבלה שהיא בעין, ועוד יותר קשה תירוץ הגמ' הני מילי היכא דמת השור ונפל הבית חייב לשלם דליתנהו וכו' והא הנבלה והבית איתנהו בעין. עוד כתב ומ"ש הרע"ב ונפל הבית קודם שהחזיק הגזבר קאי על הרישא וכו' ולפי"ד היל"ל אפילו קודם שהחזיק הגזבר ועוד במ"ש דאם החזיק הגזבר אפילו אמר עלי פטור קשה דזה נאמר רק בקדשי בדק הבית לא כן בשור אפילו דמסרו לכהן כל זמן שלא נקרב הוא חייב וזה פשוט. ועוד קשה במאי דקאמר ר' חייא בר רב לא שנו אלא וכו' אבל אמר שור זה עלי עולה, כיון דאמר זה ומת אינו חייב באחריותו זאת אומרת דאם היה כוונת הסיפא בלא אמר דמי אלא שור זה וכו' היה פטור והיינו באותו אופן דמיירי הרישא בדלא החזיק ולפירושו אם לא החזיק הוא חייב. כתב עוד והא דאיתא בגמ' דבדמי שור זה עלי מת או נגנב חייב הא בנגנב הוי כליתא לגמרי דאי אפשר לשומו וכמו גבי אדם דאין דמים למתים נראה דאחריות שאני וכו' יעו"ש יוצא מדבריו דבנגנב חייב באחריותו לשלם דמי שור חי ובמת חייב רק בדמי נבלה והברייתא נקטא על שניהם חייב באחריותו והא לא דמי חייב באחריות דנגנב לחייב באחריותו דמת. כתב עוד ובזה אפשר לפרש כוונת התוס' ד"ה והא מדסיפא וכו' דכתבו ועוד י"ל דר' חייא בר רב מיירי דאמר יקדש השור לדמיו דלכאורה אינו מובן דלמה הוכרחו לזה וכו' יעו"ש ולא זכיתי להבין קושייתו דהלא התוס' רצו לחזור בזה מסברתם הקודמת דהשור קדוש וכתבו דלעולם השור חולין ור' חייא בר רב מיירי באמר יקדש השור לדמיו. כתב עוד ולהנ"ל י"ל משום דסוברים כסברת הרמב"ם הנ"ל דלולא זאת לא היה חייב באחריות כי אם בדמי שור מת והפירוש במתני' מפרשי אחריות כרישא לכך ע"כ מיירו באמר יקדש השור לדמיו וחייב באחריות וכנ"ל עכ"ל לכאורה דבריו סותרים למ"ש בתחילה דכשקבל עליו רק אחריות דמים והיינו היכא דאמר יקדש השור לדמיו דאז בעינן שומת בית דין לכך אינו חייב רק בדמי שור מת. אמנם מהרמב"ם ז"ל בהיד החזקה הלכות מעשה הקרבנות פרק י"ד מראה כפירוש "האור הגדול' דבהלכה ד' כתב דמי בהמה זו עלי וכו' אבד או נגנב חיוב באחריותו ובהלכה ו' כתב מת חיוב לשלם השנוי הזה דבאבד ונגנב נקט חייב באחריותו ובמת חייב לשלם מראה דיש חילוק אבל עכ"ז היה לו לבאר דחייב לשלם דמי הנבלה ולא היה לו לסתום דבריו:
שם תוס' בד"ה והא מדסיפא וכו' אבל קשיא מהא דאיתא בפרק בתרא דחולין וכו' דהא אוקימנא דהשור גופיה חולין וכו' והשתא ניחא דפריך בפרק בתרא דחולין מהאי מתני' ארשב"ל דכיון דגוף השור קדוש וכו' ובסוף דבריהם ופריך ממתני' דהכא ארשב"ל דכיון דגוף השור קדוש הוי כאילו הפריש ודמי למקדיש מנה לבדק הבית עכ"ל עיי"ש מדבריהם נראה כאילו קושיית הש"ס על רשב"ל הוא משור והלא כבר תרצו שם דרשב"ל מודה בקדשי מזבח כיון דמחוסר הקרבה והקושיא היא רק מבית דהיא קדשי בדק הבית ולא משור דדמיו למזבח וכן כתבו שם התוס' בד"ה דוקא מת עיי"ש:
בעד הענין הזה עד הסוף פניתי אל כבוד רב אחאי גאון המפורסם בכל קצוי תבל כמוהר"ר ש. י. זווין שליט"א. וזאת תשובתו אלי:
ב"ה. יום ג' י"ב אייר ת"ש, ירושלם:
שלום וברכה לכבוד ידידי הרה"ג הנכבד ומאד נעלה מופלא ומופלג חריף ובקי סוע"ה מיקירי ירושלם וטוביה. שלשלת היוחסין כש"ת מוהר"ר יוסף שאול אלישר שליט"א:
קבלתי באיחור זמן את מכתבו בדת"ו והנני משיבו בזה ברצון רב: אדוני במכתבו מתווכח עם "האור הגדול" להגר"י ממינסק ז"ל בדבר כוונת פיהמ"ש להרמב"ם ז"ל בערכין פ"ה מ"ה בשור זה עלי עולה ובית זה עלי קרבן שחייב:
"לפיכך הודיעך שמשערים כמה הוא שוה כשהוא מת שאין אנו אומרים אין דמים למתים אלא במין אדם לבד", והאור הגדול מפרש שר"ל שמשלם רק דמי שווי של נבלה בלבד, ויבדל לחיים כת"ר מפרש שר"ל כשהוא מת שמין אותו כמה היה שוה בעודנו חי, והקשה על פירוש "האור גדול" מחולין קל"ט א' שאם כדבריו מה מקשה בגמ' ממשנה זו על רשב"ל דאמר בקדשי בדק הבית כל היכא דאיתיה בי גזא וכו' ופטור מאחריות הלא גם כאן אינו משלם רק מה ששוה עתה בעין, וגם תירוץ הגמ' אינו מובן באמרם הני מילי היכא דאיתנהו וכו' הרי גם כאן איתנהו. וראיתי בספר "נזר הקודש" על ערכין הנדמ"ח (נויארק תרצ"ז) שגם הוא השיג על האור הגדול מסוגיא דחולין הנ"ל ואף הוא פירש את פיהמ"ש להרמב"ם כדרך שכתב כת"ר. ולדידי חזי לי שצדק האור הגדול. ומריש אמינא שמצאתי לו רב להאור הגדול שסובר להדיא שבדמי שור זה עלי ומת משלם רק כפי שיווי הנבלה, הוא הר"י בשמ"ק לערכין (דף י"ח ע"א) שעל מש"ש רש"י בטעם שבנדר דמים נותן כשעת נתינה שהוא מפני שאינו יודע כמה היה שוה קודם הקשה בשמ"ק דא"כ למה אמרו בתוספתא חומר בבהמה מבאדם שאם אמר דמי בהמה עלי ומתה חיוב דמי אדם עלי ומת פטור ואם הטעם שאינו יודע כמה היה שוה גם בבהמה נימא הכי ותירץ הר"י "מצינו למימר דטעמא לפי שיש דמים לנבלה ואין דמים למת דאסור בהנאה" הרי מפורש כדעת האור הגדול (כבר הקדמתי שהרמב"ם סובר דשער המת מותר וע"כ אינו מפרש אין דמים למתים כמו השמ"ק, המחבר.) ואם אמנם הרא"ש שם חולק מחמת קושיא זו על רש"י, ונראה שסובר שכשמת השיר משלם כפי מה שהיה שוה בחיים אבל מכיון שראינו שאחד מהראשונים הר"י סובר שמשלם דמי נבלה, א"כ שוב אין לנו להוציא את דברי הרמב"ם מפשוטם והמשמעות הפשוטה של המשפט "שמשערים כמה הוא שוה כשהוא מת" ודאי מורה "שכשהוא מת" מוסב על "כמה הוא שוה" (ויראה מר מחלוקת זו שוב בשמ"ק שם באות י"ד ויש שם טעות הדפוס שמצויין האות י"ד על תוס' סוף ד"ה "לא צריכא" הוא ט"ס וצ"ל מצויין על סוף ד"ה "שיתן" ובא הטעות מחמת ששני הדבורים מסוימים במלה "בו"). ונ"ל לדקדק קצת מלשון התוספתא כדעת הר"י והרמב"ם. דהנה בתוספתא פ"ג בדין שהביא השמ"ק הנ"ל כתוב "דמי בהמה זו עלי ומתה חייב" וכן לעיל מיניה כתוב שם בתוספתא "דמי בהמה זו עלי ומתה בהמה הנודר חייב", ואילו באותו פרק שם כתוב "שור זה עלי עולה השור עולה ומועלין בו וחייבין באחריותו" וישאל אפוא למה נשתנה הלשון שמקודם כתוב "מתה חייב" ואח"כ כתוב "חייבין באחריותו", ומזה משמע דברישא באמת אין שום חיוב אחריות כלל שאינו חייב אלא כשעת שומא וכשמתה קידם השומא חייב לשלם רק מה ששוה עכשיו, אבל אחריות על ההפסד אין כאן, ואילו בדין "שור זה עלי עולה" שפירשו בגמ' שאמר יקדש השור לדמיו וגוף השור קדוש א"ז שומת בית דין וחייב באחריות וכדהסביר לה באור גדול שם שבאופן זה חייב באמת באחריות אם משום קושיית כת"ר ובעל נזה"ק מסוגיא דחולין קל"ט נראה לפרש לשיטת הר"י והרמב"ם שאין קושיית הגמ' מהמשנה דערכין כ' ע"ב, אלא מהתוספתא שהובאה בגמ' דערכין שם ופירשוה בגמ' שאמר יקדש השור לדמיו, ודכוותה ודאי בבית המוזכר בתוספתא שם מיירי ג"כ שאמר יקדש בית זה לדמיו שהבית קדוש וחייב באחריותו לשלם כמו שהיה שוה בעודו על תלו בנוי, וע"ז בא תי' הגמ' שפיר הני מילי היכא דאיתנהו וכו' ומה שכתוב בחולין שם "והתנן" וכו' יש לגרוס לשיטתם "והתניא" והרבה יש כאלה בש"ס, ואעפ"י שבתוס' ערכין שם בד"ה "והא מדסיפא" מבואר שפירשו שקושיית הגמ' בחולין היא מהמשנה דערכין, פשוט שאין הר"י והרמב"ם משועבדים לפירוש התוס', והם יפרשו שהקושיא היא מהתוספת' ואעפ"י שהובא בחולין שם כתוב בסיפא "מת השור ונפל הבית חיוב לשלם" ובתוספתא כתוב "חייבין באחריותו" הלא נגד זה ברישא כתוב שם הלשון "אינו חייב באחריותן" ובמשנה כתוב "פטור מלשלם" ונמצא שבין כך ובין כך אין הלשון מדוקדק. ורואה אני שכת"ר תלה בוקי סריקי בה"אור הגדול' שמחלק בין יקדש השור לדמיו בין נגנב למת, שבנגנב חייב באחריות ובמת משלם רק דמי נבלה, ומתוך כך הוקשה לו מה שהוקשה ותמה מה שתמה אבל כל מעיין יראה ברור שיש כאן השמטת תיבות אחדות בדפוס בדברי האור הגדול. וכל חילוקו הוא לא בין נגנב למת אלא בין "דמי שור זה עלי" ל"יקדש השור לדמיו" שבאופן הראשון אין כאן חיוב אחריות וצריך שומת בית דין, ובנגנב פטור לגמרי ובמת חייב דמי נבלה, ובאופן השני מכיון שחלה הקדושה על גוף השור יש כאן חיוב אחריות, ובין בנגנב ובין במת חייב לשלם שוויו בעת שהיה חי, ואחרי המלים "וא"כ בברייתא דתני השור הקדש דמיירי ע"כ דאמר יקדש השור לדמיו דהשור בעצמו קדוש" צ"ל בערך כך, "לכן חייב באחריות אבל במשנה דמיירי בדמי שור זה עלי" וליכא עליו חיוב רק ליתן דמיו וכו', ופשוט. ומה שכתב מר על דברי הרע"ב "קודם שהחזיק הגזבר" יעיין בחידושי מהר"י חסיד ז"ל שבמשניות הגדולים. ושלום, רב שלום! ידידו המכבדו ומוקירו כרום ערכו ודוש"ט בלונ"ח. שלמה יוסף זוין:
וזאת תשובתי אליו:
ב"ה. ירושלם יום ט"ז אייר תרנ"ץ. אלפי שלומים מגובהי מרומים לכבוד רב אחאי גאון מעוז ומגדול תפארת החכמים המאיר לארץ ולדרים שמו נודע בשערים סוע"ח כשלמה בחכמתו וכיוסף בצדקתו כמוהר"ר שלמה יוסף זווין שליט"א אדוני הרב! נתכבדתי בתשובתו הרמתה למן י"ב לח"ז חודש זיו ושו"ש שכת"ר שיחל"א מצא לי רב דסברתי כוותיה וזהו ספר נזה"ק הנד"מ, הדבר הזה אמץ את לבי לעמוד על דעתו ושיטתי להשיב על דברי כת"ר שליט"א וטרם כל רוצה אני להעיר במאי דקיימ"ל דבערכין נידון בכבודו ולפי שאני מעריך את ערכי אינני ראוי לכל אותם התוארים המופרזים שהכתירנו בהם שהם למעלה מכבודי. והנה בראש ובראשונה רוצה אנכי להשיב על מה שרצה ליישב דקושיות הש"ס בחולין קל"ט על ריש לקיש היא מהתוספתא דפ"ג דערכין ולא מהמשנה והוכרח להגיה והתניא במקום והתנן וזה משום שמצא דבין כך ובין כך הלשון אינו מדוקדק וכתב וז"ל: ואעפ"י שהובא בחולין שם כתוב בסיפא מת השור ונפל הבית חייב לשלם ובתוספתא כתוב חייבים באחריותו הלא נגד זה ברישא כתוב שם הלשון אינו חיוב באחריותן ובמשנה כתוב פטור לשלם ונמצא דבין כך ובין כך הלשון אינו מדוקדק עכ"ל ע"ז אענה דלא דמי והוא דפטור ואינו חיוב באחריותו היינו הך ואין שום חילוק ביניהם וראיה ממ"ש בערכין ר' חייא בר רב לא שנו אלא "דחייב" דאמר דמי שור וכו' אבל אמר שור זה עלי וכו' אינו חייב באחריותו הרי דבמקום לומר פטור כלשון המשנה נקט אינו חייב באחריותו משום דהיינו הך לא כן בין חייב לשלם לבין חייב באחריותו יש חילוק גדול והוא דחייב לשלם שייך רק במת השור או נפל הבית משום דתיכף ומיד דמת השור חייב לשלם לא כן בנגנב או אבד דיש עליו להשתדל למצוא אותו או להצילו מיד הגנב ואינו חייב לשלם מיד התם שייך לומר חייב באחריותו וכמו גבי שומר דאמרו חייב באחריותו ובזה יתיישב מה שיצא לדקדק כת"ר שליט"א בלשון התוספתא דברישא נקט חייב לשלם ובסיפא חיוב באחריותו והיינו משום דברישא מיירי במת לא כן בסיפא דאפילו בנגנב איירי שייך לומר דוקא חייב באחריותו, וגם לשון הרמב"ם בפרק י"ד מהלכות מעה"ק שציינתי לעיל יתישב עפ"י זה, וא"כ לא היה לו להש"ס בחולין להחליש קושייתו ולהקשות רק ממת השור דאדרבה הוה לו להקשות יותר בחוזק ממאי דאמרו חייב באחריותו דהיינו בנגנב דאיתיה בעולם ובפרט למאי דבסוגיין בערכין הנוסחה בתוספתא היא מת או נגנב חייב באחריותו ואיך מתרץ הני מילי מת השור ונפל הבית דליתנהו ואין לומר כיון דעיקר הקושיא היא מבית ובבית לא שייך כי אם נפל וע"ז בא תירוץ הש"ס בחולין, זה אינו משום דגם בבית שייך דבר אחר וראיה ממ"ש ר' חייא בר רב כיון דאמר זה ומת אינו חיוב באחריותו עלי להביאו קאמר ופירש"י עלי לטרוח להביאו עד שיתקרב וזה תינח בשור אבל בבית מה שייך לטרוח וכו' וצ"ל דגם בבית יש לפעמים מערער שרוצה להוציאו מיד המקדיש וע"ז שייך שפיר לומר חייב באחריותו דהיינו לטרוח לסלק המערער, ועוד דלפי דברי כת"ר העיקר חסר דהיל"ל ואוקימנא דאמר יקדש השור לדמיו דבשביל זה הביא גם הבבא של שור, אלא ודאי דהקושיא היא רק מהמשנה והלשון כפי שהובא בחולין מת השור ונפל הבית בבבא אחת דהוא ממש לשון המשנה מאמת זאת. אלא שמעתה תיקשה לן מה יענה ריש לקיש לדברי התוספתא ואף אם נאמר דמ"ש בסוגיין דערכין דלשון התוספתא מת או נגנב אין ר"ל דכך הגירסא בלשון התוספתא אלא דמתוך שאמרה חייב באחריותו יוצא מזה דגם בנגנב איירי עכ"ז קשה על ריש לקיש ולזה י"ל דהוא יתרץ דבבית אינו חייב אלא כשנפל דליתיה בעולם ומן הדין היל"ל חייב לשלם אלא איידי דבכל הבבות נקט אינו חייב באחריותו וחייב באחריותו נקט גם בבית שנפל חיוב באחריותו. כתב עוד שתליתי בוקי סריקי בהאור הגדול בזמן שכל מעיין וראה ברור שיש כאן השמטת תיבות וכו' וכת"ר שליט"א מלא את החסרון שורה שלמה כיד חכמתו הטובה עליו, והלא משום זה ורק משום זה פניתי אל כת"ר שליט"א שבידו העוז להוסיף ולגרוע לסידור הדברים, ולו היה בידי עוז הייתי מגיה בפיהמ"ש להרמב"ם ז"ל במקום כמה הוא שוה כמה היה שוה ובמקום כשהוא מת כשלא מת תיקון כל כך קטן, אבל יסלח לי כת"ר אם אשוב לומר שעוד לא נתיישבו לי הדברים במה שהוסיף וכתב שהחילוק הוא בין דמי שור זה עלי ליקדש השור דבאופן השני כיון שחלה הקדושה על השור יש כאן אחריות וכו' אחר שהרמב"ם ז"ל פסק בדמי בהמה זו עולה נתקדשה קדושת הגוף והיא עצמה תיקרב וכמו שכן כתב האור הגדול בהקדמת דבריו א"כ אין צורך שיאמר יקדש השור בכדי שהשור יהיה קדוש ועיין בשמ"ק בשם הרא"ש על גיליון הש"ס ואם ביקדש השור חל עליו אחריות משום דהשור קדוש מדוע שלא יחול עליו אחריות גם בדמי שור זה כיון דהשור קדוש ועתה אעלה אל תחילת דבריו שכתב שמצא לו רב להאור הגדול והוא הר"י ז"ל הובא בשמ"ק על הגליון בדף ח"י ע"א, גם לזה יסלח לי אם אומר דהר"י ז"ל לא איירי אלא על בהמה שאינה ראויה למזבח שהקדישה לבדק הבית דומיא דדמי פלוני עלי דהוו לבדק הבית דהתם אמרינן כשעת נתינה אבל לא על ראוי לקדושת הגוף למזבח ונ"ל לפרש דברי פיהמ"ש להרמב"ם ז"ל מבלי להגיה בדבריו והוא דלכאורה מריהוט הלשון נראה דדבריו מוסבים על סיפא דמתני' דקתני חייב לשלם וקשה במאי דקאמר הענין מובן מאליו דהלא רבותא אשמועינן דאפילו דאמר זה כיון דאמר זה עלי חייב לשלם או לפי אוקימתא דר' חייא בר רב דאמר לא שנו אלא דאמר דמי וכו' א"כ יש בו חידוש גדול לזה צ"ל דדבריו מוסבים אל רישא דמתני' דקתני שור זה עולה והיינו לפי האוקימתא דאמר דמי שור זה ולא אמר עלי כפי' התוס' דפטור ע"ז כתב דהענין מובן מאליו כיון דאמר זה ודאי דפטור ותירץ דסד"א דהאי דקיימ"ל דפטור היינו לגמרי מטעם דאין דמים למתים לזה הודיעך במאי דקאמר "פטור לשלם" ר"ל מכיסו אינו משלם דמי השור אבל הנבלה משערין אותה כמה שוה כשהוא מת דאין אנו אומרים אין דמים למתים אלא במין אדם וכו', אבל הסיפא דקתני חייב לשלם, היינו דמי השור חי. ותמיהתי על דברי האור הגדול במ"ש על תוס' ד"ה והא מדסיפא וכו' למה הוכרחו לזה ותקותי למצוא ביאור בדברי התוס' ד"ה והא מדסיפא וכו' במה שהעירותי במכתבי נשארה. והנני דוב"ש הטוב ומעתיר לאל בעד בריאותו. כ"ד מוקירו ומכבדו כערכו הרם. יוסף שאול אלישר דף כ"א ע"ב גמ' אמר רב ששת האי מאן דמסר מודעה וכו' עיין להגאון חשק שלמה ז"ל דהקשה דמודעה מאן דכר שמה והביא להגאון מחנה אפרים עיין שם דנראה מדבריהם דרב ששת סבר דמשנתינו איירי כשמסר מודעא וכן כתב התשב"ץ בשאלה א' דמדכתב עד שיאמר ולא עד שיתן מוכיח רב ששת דצריך לבטל המודעה עיי"ש והנה מלבד דלשון רב ששת לא משמע הכי דאומרו האי מאן דמסר מודעה מראה דין אחר שלא הוזכר במשנתינו דאם כדבריהם היל"ל לא שנו אלא דמסר מודעה וכו' עוד זאת קשה לי דמי הכריחו לרב ששת לאוקמי מתני' דמסר מודעה דהלא עיקר הדין תנן לענין קרבן דלא שייך בו מודעה ועליו קתני צריך שיאמר רוצה אני ואמרו וכן לענין גיטין כופין אותו עד שיאמר רוצה אני, ולקושייתו על הגאון מחנה אפרים דא"כ נימא דגם משנתינו עד שיאמר רוצה אני לאו דוקא קשה דהיכי ס"ד לומר הכי, דא"כ גם בקרבן יהא לאו דוקא שיאמר רוצה אני ולמה לי קרא דלרצונו דאפילו מקריב אותו בע"כ כיון דעושה המעשה הרי הוא כמו שאומר, ועל קושייתי על הרמב"ם ז"ל לא אבין מה לו על הרמב"ם ז"ל אחרי שכן הוא לישנא דתלמודא וכמו שכתב הוא בעצמו וכן משמע מלישנא דגמ' כאן עד דמבטל ליה למודעיה וא"כ תיקשי ליה היכי שמעינן ה ממתני' הא במתני' לא קאמר אלא שיאמר רוצה אני, אבל נראה לפי קוע"ד אחר אלפי פעמים מחילה מכבוד הגאונים ז"ל ונשיקת עפ"ר לפרש כוונת הגמ' דרב ששת סבר דמתני' איירי בסתם אונס וע"ז הצריכוהו לומר רוצה אני ולא הסתפקו במעשה שעשה שהביא הקרבן או שנתן הגט בשתיקה משום די"ל דזה נמשך מכח הכפיה אבל כשאומר רוצה אני דהוא מבטל את דבורו הקודם של סירובו ומיאונו אזי מועיל המעשה ונקרא לרצונו ומזה הוכיח רב ששת במי שמסר מודעה שצריך ג"כ לבטל המודעה ולא מספיק שיאמר רוצה אני כ"א בביטול המודעה בפירוש וע"ז סמך הרמב"ם ז"ל במה שפסק בדין מודעה דלא סגי שיאמר רוצה אני "ועיין הרמב"ם בהל' גירושין בפ"ב ה"כ מ"ש שם", ובזה אין מקום מסוגייא זו סיוע להרב מחנה אפרים ז"ל וראיתי להר"ן ז"ל בראש פרק השולח דכתב וז"ל עד דמבטל ליה למודעיה וכו' מלישנא יתירא דייקינן הכי ע"כ, ואולי דעכ"ז יש לפרש דבריו על דרך שכתבתי דמיתורא דלישנא דייקינן היינו דהיה לו לומר וכן לענין גטין עד שיתן והיינו מבינים דצריך שיאמר רוצה אנו אלא דא"כ היותי יכול לומר דאין צורך שיאמר בפירוש רוצה אני וגם אם נתן בשתיקה שפיר דמי אבל מלישנא יתירא ילפינן דצריך דוקא שיאמר רוצה אני והיינו בכדי לבטל מאונו הקידם ומינה במודעה צריך שיבטל בפירוש המודעה ולא סגי שיאמר רוצה אני אבל התוי"ט ז"ל כתב וז"ל עד שיאמר ולא עד שיתן דייק מיניה רב ששת דלא סגי בנתינה דדילמא מסר מודעה ובנתינה בעלמא אין זה ביטול ולכך צריך שיאמר עכ"ל. וגם על התשב"ץ ועל התוי"ט קשה קושיות הגאון חשק שלמה ז"ל דהיכי שמעינן ממתני' דצריך ביטול דבאומר רוצה אני סגי וגם קושייתנו מי הכריח את רב ששת לאוקמי מתני' דמסר מודעה והלא דומיא דקרבן קתני ובקרבן אין שייכות מודעה וכמו דבקרבן בעינן לרצונו גם בגט בעינן כמ"ש רשב"ם בב"ב דף מ"ח משום דכתיב ונתן עיי"ש, והייתי רועד להעלות פירוש זה על ספר נגד כל הגאונים הנז' אלא שראיתי אח"ז בספר "מעשה חושב" שיטה על ערכין ששלח אלי רב אחאי גאון כמוהר"ר ש"י זווין שליט"א ומצאתי אילן גדול לסמוך עליו וששתי ושמחתי כעל כל הון. דף כ"ב ע"א גמ' כשחייב מודה עיין לרגמ"ה דכתב וצוה לתת ע"כ ולפי"ז בהא דשלחו מתם דכתב אבל בעלמא אפילו כשחייב מודה לא מזדקקינן דאיכא למימר מודה דחייב לו אבל איכא למיחש דמשכון אתפסיה עכ"ל קשה דאם אמר תנו אפילו במתנה נותנים כדלקמן כ"ש כשחייב מודה:
שם תוס' בד"ה תנן וכו' וא"ת למה ליה לאותובי לרב אסי ממתניתין ממילתיה דרב אסי גופיה הוה מצי למיפרך וכו' ע"ש ונראה לו דמדברי רב אסי אין שום פירכא דיש לפרש דבריו לצדדין אין נזקקין לנכסי יתומים אם הוא ישראל אלא א"כ הוא בעל חוב עכו"ם שרבית אוכלת בהם אבל במתני' אין לפרש כזאת: