אור ברסלב
ויוסף שאול (אלישר) עבודה זרה › דף עו.

ויוסף שאול (אלישר)· הרב יוסף שאול אלישר

עבודה זרה · דף עו.

דף עג.

כל יום הוי גיעול לחבירו וכו' וק"ל דמה יענה למוצאי שבת דאין בשבת שלמים והוי נותר א"כ לבעי ליבון, והרציתי קושיתי זאת לפני שני גאונים הרבנים ר' ש. פילאנסקי שליט"א ור' עובדיה הדאיה שליט"א ושניהם כתבי לי לעיין בס' חותם סופר יו"ד סי' קי"ב ושם באמת ירוה צמאון המעין בכמה דקדוקים אחרים שירגיש המעין בסוגיתינו. אמר המחבר בדרך לימודי במ' ע"ז עברתי גם ע"ד הרמז"ל השייכים למסכת, ובאיזהו מקומן נתקשיתי באיזה דברים ואמרתי להציגם פה בסוף הספר. הרמב"ם הלכות ע"ז פרק ב' הלכה ט' מגדף שחזר בו תוך כדי דבור וכו' כתב הכ"מ וז"ל וצ"ע בפרק הנשרפים גבי הא דאמרינן ורבנן מגדף הוראת שעה היתה עכ"ל לא זכיתי להבין קושייתו דשם נאמר על החבישה ולא על התראה, ואם נפרש כוונתו דזה שנהרג בלא התראה היתה הוראת שעה ואין ללמוד משם לא שייך לזה לשון וצ"ע דנקט דנראה שיש סתירה לדברי רבינו, אבל נ"ל בכוונת קושייתו דמשם יש ללמוד דצריך התראה דהרי אמרו דחבישה הוראת שעה היתה דאם באמת כמו שפסק הרמב"ם דאין צורך בהתראה א"כ שפיר חבשו אותו שאם יצא דינו ליהרג יהרגו אותו כיון שאין צורך בהתראה אבל אם צריך התראה למה חבשו אותו שאפילו שדינו ליהרג הרי חסרה התראה וע"ז אמרו הוראת שעה שאפילו שהיה צורך בהתראה עכ"ז הוראת שעה היתה מזה נראה דבעלמא צריך התראה. בפרק ג' הלכה ט' העושה ע"ז לעצמו וכו' וכן העושה ע"ז לאחרים, מקיר הלכה זו עיון בהרא"ם פרשת יתרו שהביא מהמכילתא וכתב הלח"מ והעושה ע"ז לעצמו וכו' וז"ל קשה היכא דאחרים עשו לו אמאי לוקה והא הוי לאו שאין בו מעשה ואין לוקין עליו וכו' ולי קשה דאם עושה הע"ז הוא ישראל אין שליח לדבר עברה ואם הוא עכו"ם אין שליחות לעכו"ם שילקה על ידו ועיין בספר חקרי לב ח"ב יו"ד סי' י"ב שהאריך בזה דאין שליח לדבר עברה ועל השגת הראב"ד ז"ל דהוי לאו שבכללות וכו' אין שום דמיון דלא תעבדם הוי לאו שבכללות כמו לאו דלא תאכלו על הדם וכמו שדקדק רבינו וכתב (בהלכה ו') ואינו לוקה על אחד מהם לפי שאינן בפירושו אבל לאו דוכל תמונה הוי כמו לאו דלא תעשה כל מלאכה דכלל כל מין מלאכה. פרק ד' הלכה ו' ובין שהודחה כולה וכו כתב הכ"מ וז"ל ומ"ש בפרק שאחר זא ואם הודחו רוב העור אחריו נסקל היינו לומר דאם לא הודחו אחריו רוב העיר אינו נסקל משום מדיח אבל נסקל משום מתנבא לעכו"ם ודבריו אלו צריכים ביאור דמאי ק"ל הלא בתחילת דבריו הוקשה לו מדברי הרמב"ם אלו ויצא לחלק בין נעשות כוונתו ללא נעשית כוונתו, ואם כוונתו דבנביא לא שייך נעשית כוונתו א"כ אמאי צריך עד שיודחו רוב העיר. לא היה לו לכלול בקושייתו גם דברי הרמב"ם אלו אחר שלא יתיישבו בתירוצו. ועוד דאם כמ"ש דנסקל דוקא משום מתנבא לע"ז למה תלה הרמב"ם הסקילה באם הודחו רוב העיר דמשמע מזה דאם לא, הוא נסקל והיה לו לתלות הסקילה בכיון שנתנבא נסקל, ועוד שלא היה לו להרמב"ם להשמיט דין זה דגם אם הודחו איזה אנשים דנסקל ועל הכל מה שכבר הקשה הלח"מ דדין מתנבא לע"ז אינו בסקילה כי אם בחנק (עי' בס' עבד המלך בה' עכו"ם פנה ה"א תוך אות ג'). פרק ו' הלכה אי העושה אוב או ידעוני וכו' היה שוגג מביא חטאת קבועה עיין להרב לח"מ שהקשה על הרמב"ם דכאן פסק כריו"ח אליבא דר"ע ובפרק א' מהלכות שגגות פסק כרבנן ועוד הקשה עליו עיי"ש וליישב דברי הרמב"ם ז"ל כתב דסובר דיש ידעוני במעשה ויש בלא מעשה ובידעוני שאין בו מעשה כ"ע סברי דפטור וביש בו מעשה בין ר"ל ובין ריו"ח ס"ל דחייב אלא דפליגי באם עשה אוב וידעוני דריו"ח מחייב אחת משום דבלאו אחד נכללו ור"ל סבר דחייב שתים משום דמיתתן מחלקתן ומאי דלא מנה התנא ידעוני בכלל החטאות משום דיש ידעוני שאין בו מעשה ולא פסיקא ליה עיי"ש, וק"ל דלפי"ז איך יבאר שיטת הגמ' דקאמרה וריו"ח מ"ט לא אמר כר"ל וכו' דמאי בעי דיסבור כר"ל מאחר דריו"ח טעמו ונמוקו עמו דסבר דאפילו במעשה אינו חייב אלא אחת משום דהקרבן תלוי בהלאו ואיך יסבור כר"ל היפך סברתו:

ועוד ק"ל על ישובו בעד תירוץ ר"ל דאין בו מעשה והיינו דלא פסיקא ליה וכו' דמה בכך היה לו להתנא לשנות בפירוש ידעוני במעשה והנה על זה י"ל דסתם ידעוני הוו בלא מעשה וכמ"ש בעצמו בהלכות שגגות פרק א' ה"א, ואין להקשות לר"ל מהתורה דחייבה על סתם ידעוני דכיון דס"ל דתלוי במיתתן בודאי דהוא ביש בו מעשה, הן אמת דגם לשיטת רש"י ג"כ קשה מאי בעי ור"ל מ"ט לא אמר כריו"ח דהלא משום דהוא סובר דמשום דהוי אין בו מעשה אין חייבים קרבן ואיך יסבור נגד סברתו, ואין לפרש דכוון דנכללו בלאו אחד בכדי שלא לחייב שתי חטאות ממילא דעל אחת חייב דא"כ מאי בעי וריו"ח מ"ט לא אמר כר"ל דהרי הוא פירש טעמו כנז' והיה נראה לי לפרש כוונת המקשה ור"ל מ"ט לא אמר כריו"ח דהרי אפילו ריו"ח דסבר בלאו שאין בו מעשה דאין לוקין עליו עכ"ז הוא סובר בקרבן דחייב כ"ש ר"ל דסבר דכן לוקין על לאו שאין בו מעשה שיתחייב קרבן וטעמא דלא מנה מתני' ידעוני בודאי משום דנכללו בלאו אחד ועל זה תירץ דכללא דלאו לאו כללא וכו' אלא דאעיקרא אין חיוב קרבן משום דאין בו מעשה אלא דעיקר התירוץ חסר, וביאור אחר לא מצאתי אבל לפי פירוש הרב לח"מ אין כוונת המקשה מובנת כלל. פרק ז' הלכה ה' הלוקח גרוטאות וכו' וכתב הכ"מ דפסק כרבא וכו' וכ"ש היכא שלא משך אעפ"י שנתן מעות דיחזיר עיי"ש מ"ש כ"ש לא מובן וצ"ע:

שם הלכה ט' ע"ז וכל משמשיה וכו' כתב הלח"מ ונראה דיש לחלק בין יין נסך לע"ז דיין נסך דהוא קיל משום דאיסורו אינו אלא מדברי קבלה כמ"ש התוס' פרק הערל דף פ"א. בד"ה ריו"ח עכ"ל וכמו כן כתבו התוס' במס' זבחים דף ע"ב ע"א בד"ה אלא למ"ד וכו' דיין נסך הוא מדברי קבלה ולא כתיב איסורא באורייתא ועיין תוס' ע"ז דף כ"ט ע"ב ד"ה יין מנלן ודף ס"ב ע"א ד"ה מ"ט שכרו אסור דכתבו דיין נסך אסור מן התורה ובדף נ"ב ע"א בד"ה תנהו ענין לכלים וכו' כתבו דאף דקרא דויאכלו זבחי מתים הוא מקבלה עד דאתא דוד גמרא גמירי לה ואתא דוד ואסמכיה אקרא והנה בעד התוס' עצמם יש לתרץ דהתוס' של מס' ע"ז הוא מיוחס לרבינו פרץ כמ"ש בשם הגדולים אות ח' והובא בגליון הש"ס בדף ב' ע"א, והרמב"ן ז"ל בשיטתו למס' ע"ז דף ל"ו ע"ב ד"ה ועל יינם כתב וז"ל אבל יין שנתנסך ממש לע"ז מדאורייתא אסור כמפורש לעיל מאשר חלב זבחימו יאכלו. פרק ח' הלכה ג' אילן שהיו העכו"ם משמרים פירותיו ואומרים וכו' כתב הכ"מ שמקור דין זה בע"ז דף מ"ח ע"א ושמואל אמר אפילו אמרי הני תמרי לבי נצרפי אסור וכו' והנה לכאורה דשמואל דאמר אפילו ר"ל דאין צריך שיהיו יושבים וכו' אלא אם רק שמענו איתם דאמרי וכו' אסור ואיך כתב דפסק כשמואל והיה לו להביא את הגירסא שבעירובין ושמואל אמר כגון דאמרי וכו' והיינו דהוסיף על דברי רב ונראה שר"ח גריס גם בע"ז כן, וגירסא זאת מתאימה לפסק הרמב"ם כשמואל: שם הלכה ט' וטעונה לגניזה וכו' עיין להכ"מ דציין מקור הדין בפרק ר' ישמעאל דף נ"ב ועל זה כתב ומ"מ איני יודע גניזה זו למה הו"ל לשורפה או לאבדה וצ"ע ונראה דתמיהתו זאת היא על הגמ' עצמה וכאלו ח"ו נעלם מעיני גאונו דברי התוס' בד"ה מ"ה מזבח טעון גניזה אף אשירה טעונה גניזה וכו' וז"ל פירוש ביעור בלא הנאה כמו עגל ששחקוהו וזרוהו וכו' עיי"ש:

שם ותקרובת ע"ז אינה בטלה לעולם כתב הכ"מ דמקור דין זה בפרק ר' ישמעאל דף נ' וכתב וז"ל כתב הרמ"ך תומה איך סתם ואמר דתקרובת אינה בטלה לעולם דהא יש תקרובת דיש לה ביטול היכא דלא משתבר כעין פנים וכדחזינן באבני מרקוליס שביטלן עכו"ם דשרו ומפרש בגמרא טעמא משום דבעינן כעין פנים וליכא דבזרק מקל לפניה חייב ואינה נאסרת אעפ"י שעבודתה בכך ש"מ דליאסר בעינן כעין פנים עכ"ל, ודבריו אחהמ"ר לא זכיתי להבינם דסוגיא ערוכה היא שם דף נ"א ע"א אמר רב נחמן אמר רבה. בר אבוה אמר רב עכו"ם שעובדים אותה במקל שבר לפניה מקל חייב ונאסרת זרק מקל לפניה חיוב ואינה נאסרת אמר ליה רבא לרב נחמן מאי שנא שבר משום דהויא ליה כעין זביחה זרק נמי הויא ליה כעין זריקה אמר ליה בעינן זריקה משתברת וליכא אלא מעתה אבנו מרקוליס במה יאסרו אמר ליה כל אחת ואחת נעשית ע"ז ותקרובת לחברתה וכו' יעו"ש הרי דמה שנאסרות הוא משום דנעשות עכו"ם ולעכו"ם יש ביטול והיינו טעמא דהסייעה שפירשה מאותם הדרכים שחיפו בהם הדרכים משום דסברי דלא בעינן כעין פנים והוו תקרובת ע"ז ואין לה ביטול והסייעה שלא פירשה משום דסברי בעינן כעין פנים וליכא ונאסרות משום דנעשות עכו"ם וכבר ביטלום וכמו כן כתבו התוס' (דף נ' ע"א) בד"ה בעינן כעין פנים וליכא וז"ל דעכ"ז בעי ביטול משום דהם עצמם נעשות עכו"ם ועיין הרמב"ן בשיטתו לע"ז וא"כ הרמב"ם ז"ל שפסק בפ"ג מהלכות ע"ז דבעינן זריקה כעין פנים ואם לאו אינה נאסרת וגם בפרק זה כתב דבאבני מרקוליס מועיל ביטול משום דהן עצמם נעשות עכו"ם א"כ לא נשאר מקום לקושיות הרמ"ך דזה לא נקרא תקרובת אלא עכו"ם ולעכו"ם מועיל ביטול וצ"ע. פרק ט' הלכה א' עבר ונשא וכו' כתב הלח"מ וז"ל והנושא ונותן ביום אידם וכו' שם דף ו' מחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש ואע"ג דתניא כוותיה דריש לקיש דאפילו באידיהן נשא ונתן מותר מ"מ פסק כר' יוחנן דנשא ונתן אסור ביום אידם משום ההיא דהחולץ עיי"ש ודבריו אחהמ"ר מוקשים מתחילתם ועד סופם כאשר כל מעיין ירגיש ורק אציין מה שהמרכבת המשנה ציין להרב פני הארץ דף פ"ז ושם מצאתו ככל מה שיש להקשות על דבריו ולא מצא ישוב:

שם הלכה ח' כשם שאין מוכרים לעכו"ם וכו' כתב הלח"מ וז"ל וא"כ קשה איך פסק רבינו כהך מתני' ושם פסק כרבנן עיי"ש, ואחהמ"ר מעפר רגליו כאילו נעלם מעיני גאונו דברי התוס' בד"ה ארי שבור וכו' שכתבו וז"ל ור"י אומר דאפילו כרבנן נמי אתיא דעד כאן לא אסרו רבנן אלא משום דאתי למימר שלימה מכרה לו אבל בארי לא שייך האי טעמא דלעולם ארי שבור הוא אצל מלאכה עכ"ל ונוכל לומר דרבינו ז"ל מפרש כסברת ר"י ואין מקום לקושייתו שם הלכה ט' עיר שיש בה ע"ז וכו' כתב הכ"מ ומפרש רבינו שעיר שיש בה ע"ז אסור ליכנס בה ומהו לילך שם היינו לעבור דרך שם וכו' עיי"ש ונראה דלא רצה בפירש"י דפירש דאיירי בלשאת ולתת משום דקשיא ליה לרבינו מאחר דבברייתא (י"ב ע"א) בין ר"מ בין חכמים שוים דאפילו להיכנס לתוכה אסיר מכ"ש לשאת ולתת דאם לא יכנס איך ישא ויתן. אבל קשה לי על פירושו של רבינו דבשלמא לפירש"י דאיירי בלשאת ולתת דהאיסור כבר ידוע א"כ באה משנתינו להורות לנו ההיתר שבדבר והיינו אם הע"ז בתוכה חוצה לה מותר ואם היא חוצה לה תוכה מותר אבל לפירוש הרמב"ם היה מן הצורך שמשנתינו תורה לנו קודם האיסור ליכנס במקום הע"ז ואחר זה ההיתר:

שם ה"י בד"ה בזמן שהדרך וכו' עיין להכ"מ שהביא השגת הראב"ד וכתב ואני אומר שגם רבינו סובר שמותר לכתחלה וכו' אלא אורחא דמילתא נקט ועיין להרב לחם משנה שפירש בשני ביאורים דברי הרמב"ם האחד משים דנהנה מהדרך והשני משום חשד וכו' יעו"ש ואחהמ"ר ונשיקת עפר רגליהם מה יתוקן לשין הרמב"ם שכתב ונקרה והלך בזו מותר מה שייך לפסוק מותר אחר שהוא הלך וחשדו בו או שנהנה כבר מהדרך ואם היה אסיר מה היה עליו לעשות [א"ה עי' בעבד המלך בה' אלו בהלכה זו ד' ח"י עא"ב]:

שם הלכה י"ג המוכר ביתו וכו' כתב הכ"מ דאם לא כן היו דמיו אסורים כדפירש"י, נ"ל דצריך להגיה דלא כפירש"י:

שם כתב הלחם משנה ופירש"י שהוא לעכו"ם נ"ל דצריך להגיה ופירש רבינו במקום ופירש"י:

תוכן העניינים

ויוסף שאול (אלישר)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה