ויוסף אברהם· רבי אברהם דיין
סימן לז
שאלה ראובן שהוא דר בכרך נשתתף עם שמעון הדר בעיר וכל אחד מהם הוציא קרן והניחו לשותפות וראובן שולח לו סחורות מהכרך למכור שם וכתבו שטר שותפות ביניהם והתנו כמה תנאים ודבר שהיה בכלל שהתנה ראובן עם שמעון שכל אחריות החובות אשר מלוה בעיר יתחייב באחריותן עוד התנה שבעת הפירוד יתן שמעון לראובן כל הקרן שלו במשך ששים יום מעות בעין ואפילו שיש לשמעון חובות אצל אחרים ועדין לא נגבו עכ"ז חייב לתת לו הקרן שלו ובעיר הנז' היא אנטוכיא בחדש תמוז שנת התרי"ז בליל ש"ק נפלה דליקה בשוק ונשרפו החנויות ולא יכלו להציל כ"א מעט מזער ועל ידי זה כמה בעלי בתים ירדו מנכסיהם ונשארו דלים ואביונים וכן נמי מהגוים והערלים ואף שאחר זה חזרו ובנו החנויות עכ"ז פסקו מהם בעלי אמנה ולא יתנו להם עוד בהקפה ואחר זה בא ראובן לעיר הנז' ועמד בחשבון עם שמעון וראה שיש לשמעון חובות הרבה עם בני אדם וע"י השריפה רובם אבודים כי ירדו מנכסיהם ואין בידם לגדל פרע לשמעון וא"ל לשמעון מה לי ולצרה הזאת הרי כל החובות חייב אתה בהם כי אחריותם עליך וכבר אתה חייב בהם מעת שהלויתם והשיב לו שמעון הן אמת כי אני חייב באחריות החובות אבל אונס כזה שהוא מילתא דלא שכיחא לא קבלתי עלי כי כל הזקנים שבעיר יעידון יגידון כי מעולם לא נשמע כדבר הגדול הזה בעיר הזאת והן היום יחדיו למשפט נקרבו ראובן ושמעון הנז' לדעת אם יש ממש בדברי שמעון בטענתו ויבוא שכמ"ה:
תשובה לכאורה היה נראה לומר דכיון דראובן גילה דעתו בפי' שכל אחריות החובות אשר שמעון מלוה חייב באחריותן א"כ כי עבר ופשע שמעון והלוה לאחרים אפילו שאחר זה הוא נאנס מ"מ הו"ל תחילתו בפשיעה וסופו באונס דחייב כיון דהאונס בא ע"י פשיעתו ואילו לא היה פושע ומלוה לאחרים לא היה בא האונס ומצינו למרן ז"ל בח"מ סי' רצ"א ס"ו שכתב דאם פשע בו ולא שמרו כראוי לענין אחד אע"פי שלבסוף נאבד באונס בענין אחר חשיב פושע וחייב לשלם וכו' שכל שתחילתו וסופו באונס חייב וכ"כ עוד שם בסי"ד וז"ל השומר שהניח הפקדון במקום שאין ראוי לו ונגנב משם או נאבד אפילו נאנס שם כגון שנפלה דליקה ונשרף כל הבית הרי זה פושע וחייב לשלם עי"ש. א"כ נראה דגם בנ"ד שפשע והלוה לאחרים אע"פי שלבסוף נאנס שנפלה דליקה בעיר ונשרפו החנויות מ"מ תחלתו בפשיעה וסופו באונס הוא וחייב לשלם לראובן כל מה שהפסיד דאילו לא הלוה לאחרים לא היה נאבד לו כלום ואיהו דאפסיד אנפשיה במה שהלוה לאחרים וכל שתחילתו בפשיעה אפילו דסופו באונס חייב בתשלומין:
אכן נראה דבנ"ד אין זה פושע דהא כ"ע ידעי וגם ראובן עצמו יודע דאי אפשר לומר ונקה שלא להלוות דאילו לא הלוה שמעון סחורותיו לא היה מרויח אפילו חצי שיעור ועיקר כוונת ראובן במה שהתנה עליו שלא להלוות מכמה טעמי חדא כי בעת אשר יפרידו השותפות יאמר שמעון לראובן המתן לי עד שאגבה חובות שיש לנו אצל בני אדם משא"כ עכשיו שחייב לשלם לו מכיסו במשך ששים יום על הרוב ועוד טעם אחר שמחייבו באחריות לפי שחושש ראובן אם יהיה האחריות בין שניהם אז ירבה יותר בהלואות ואפשר שירבה בהלואה לבני אדם שאינם אמודין אבל עכשיו שהוא חייב בהם מדקדק שאינו מרבה בהלואות ואינו נותן לבני אדם שאין אמודים ובפרט שהוא יודע שבמשך ששים יום צריך לשלם לו מכיסו ולכן ראובן דקדק עליו וחייבו בכל הלואות כדי שלא ילוה כי אם לאנשים אמודים אבל הא ודאי לא עלתה על דעתו של ראובן ששמעון לא ילוה כלל ולכן המדקדקים אינם כותבין בשטר שהתנה עמו שלא ילוה כלל ואם עבר והלוה יתחייב באחריותו דמזה משמע שאין רצון ראובן שילוה כלל אלא ימכור כל דבר במעות בעין אלא כותבין ותנאי היה ביניהם שאם ילוה לאחרים יתחייב באחריותו או כותבין ותנאי היה ביניהם שכל אחריות החובות הם על שמעון וא"כ אם יכתוב בשטר כנז' אין שמעון נקרא פושע במה שהלוה אלא יורד ברשות הוא אלא שהוא חייב באחריותו וא"כ שמעון זה אפילו שנתחייב באחריות החובות אבל אונס כזה לא עלה על דעתו כי באמת הוא חייב עצמו בכל אחריות החובות אכן אומר בדעתו כי אני איני מלוה אלא לאנשים אמודים שאין פחד עליהם אבל לא עלה בדעתו שאפי' אנשים אמודים יבוא שרפה בעיר וישארו אנשים אביונים ואונס דלא שכיח הוא וכל אונס דלא שכיח אין חייב בו וכמו שמצינו למרן ז"ל בסי' רכ"ה גבי מוכר קרקע וז"ל אבל אם נפסק הנהר שהיה משקה אותה או שחזר הנהר לעבור בתוכה ונעשית בריכה או שבא זועה והשחיתה הרי זה פטור שאלו וכיוצא בהם אונס שאינו מצוי הוא ולא עלה על לב המוכר דבר זה הפלא בעת שהתנה מעשה באחד ששכר מלחים להביא לו שומשמין למקום פ' והתנה עמהם שהם חייבים בכל אונס שיארע להם עד שיגיעו השומשמין למקום פ' ונפסק הנהר שהיו מוליכין בו ואמרו חכמים זה אונס שאינו מצוי ואין חייבים להוליך השומשמין על גבי בהמה עד אותו מקום וכן כיוצא בזה ע"כ. וא"כ נראה דבנ"ד אפילו שקבל עליו שכל אחריות החובות חייב בהם שמעון אבל אונס שאינו מצוי כנ"ד שנשרפו כל החנויות אונס כזה לא עלה על דעתו שיתחייב בו:
וראיתי למהרש"ך ח"ב סי' קצ"ח שהקשה לו ממעשה זה על ההיא דפ' המקבל דף ק"ו ע"ב גבי עובדא דההוא דקביל עליה ארעא למיזרעא תומי אגודא דנהר מלכא ואיסתבר נהר מלכא ואמר רבא נהר מלכא לא עביד דמיסתבר והוי כמכת מדינה ומנכה לו מן חכורו והשתא אם איתא דכל מילתא דלא שכיחא אלים כחה לפטור דלא אסיק אדעתיה אונס כהאי א"כ מה צריך רבא לומר בהמקבל מכת מדינה היא הא אפילו אינה מכת מדינה מ"מ אונסא דלא שכיחא הוא ופטור עי"ש. ולפקד"ן לומר דההיא דפ' מי שאחזו דנחית המוכר להתנות על עצמו שהוא מקבל על עצמו כל אונסא דמתייליד ואח"ז בא לו אונס דלא שכיח אז אמרו חז"ל דאמדינן דעתיה דהמוכר דלא קביל עליה אלא אונסא דשכיח כיון דנחית להתנות על עצמו האונסים הו"ל להתנות שהוא מקבל עליו כל האונסים אפילו דלא שכיח אלא ודאי מדלא אמר כן נראה דאונסא דלא שכיח לא קביל כי לא עלה בדעתו שיבוא אונס כזה ואפשר לומר דאילו בא לדעתו דבר זה ואדרבה היה מתנה עם המוכר שלא יקבל אונס זה ואפילו ע"מ שיתבטל המקח אבל גבי חכירות שדה בדמים אפילו אונס דלא שכיח קביל עליה שהרי כל חוכרי השדות כשלוקחים שדה בוטחים על מזלם אם טוב ואם רע וכשיבוא לו אונס אפילו דלא שכיח אומר זה חלקי ומזלי שהרי אם עשתה השדה יותר ממה שאמדוה אינו נותן לבעל השדה יותר ממה שפסק עמו ואדעתא דהכי נחית לה בין לטובה בין לרעה אבל אם היא מכת מדינה מנכה לו מן חכורו כי אומר לו בשלמא אילו לא היתה מכת מדינה אפילו הוא אונס שאינו מצוי אומר לו מזלך גרם דאילו היתה בידי לא היה בא מקרה זה אבל עכשיו שהיא מכת מדינה אומר לו אפילו היתה בידך היה בא מקרה זמן כי כל המדינה לקתה ומה לי אם היא אצלך או אצלי ומשו"ה מנכה לו מן חכורו ולכן רבא לא יוכל לומר משום אונסא דלא שכיח דאי אתי עלה מצד זה היה נראה דאפילו נפסק הנהר שהעבירו אותו בתוך שדהו שהוא לשנה דוקא כדי שיתקנו הגשר עכ"ז מנכה לו מן חכורו או אונס אחר דלא שכיח ואונס כזה שאינו מכת מדינה אומר לו מזלך גרם ואפשר דאילו היתה בידי היו עושים אותו במקום אחר ומשו"ה אתי עלה מצד שהיא מכת מדינה דבצד זה שניהם שוים והרעה היתה באה על שניהם יחד והחוכר אומר דגם אם היתה בידך היתה באה עליו מכה זו וא"כ לפי זה נראה דגם בנ"ד שקבל עליו אחריות החובות אשר מלוה מדלא פי' דבריו שקבל עליו אחריות אפילו שאינו שכיח נראה דלא קבל עליו אלא אונס דשכיח אבל אונס דלא שכיח לא קבל עליו:
א"נ יש לתרץ עוד לקושית מהרש"ך הנז' במה שפי' הראב"ד הביאו ר"ב בשיטה מקובצת פ' המקבל דף ק"ו הנז' שכתב על מה שאמרו שם נהר מלכא לא עביד דמיסכר כתב דאי עביד דמיסכר אע"ג דכלהו לקו בהדיה לא מנכה ליה מ"ט דעליה דידיה רמיא לאתנויי וכיון שלא התנה איהו דאפסיד אנפשיה עי"ש. מדבריו אלה נראה דלא מיקרי מכת מדינה אלא בדבר שאינו שכיח ולא הו"ל להתנות אבל בדבר שהוא שכיח אע"ג דכל העיר הוכתה לא מיקרי מכת מדינה א"כ נראה דמכת מדינה ואונס דלא שכיח שוו בשיעוריהן והא בלא הא לא אפשר וא"כ לפ"ז אין להקשות על רב"א דאמאי הוצרך דמכת מדינה ולא אמר דאונס דלא שכיח לפי דגם טעם דמכת מדינה צריך לשתף עמו טעם אונס דלא שכיח דאם הוא שכיח הו"ל להתנות ומדלא התנה איהו דאפסיד אנפשיה וא"כ לפי דברי הראב"ד נראה שהעיקר הוא שיהיה אונס דלא שכיח ואז נקראת מכת מדינה וא"כ מה לו לרבא למינקט אונס דלא שכיח ויניח טעם מכת מדינה כיון דגם מכת מדינה בהכי איירי וממילא נשמע דכל אונס דלא שכיח בהכי איירי אפילו שלא נעשה אלא ליחיד ורבא דנקט מ"מ משום דהתם הכי הוה מעשה:
ועל דברי רבא דפ' מי שאחזו ד"פ ע"ג שנתן טעם משום אונסא דלא שכיח קשה דכיון דהוא עצמו בפ' המקבל דף ק"ו אמר דכיון דנהר מלכא לא עביד דמיסכר א"כ הו"ל מכת מדינה א"כ גם הכא הו"ל לרבא לומר דכיון דנהר מלכא לא עביד דמיסכר א"כ הו"ל מכת מדינה ולמה ליה לתלות טעמא משום אונסא דלא שכיח ואפשר לומר דהכא שנסכר לא שנסכר לגמרי כההיא דפ' המקבל והיא מ"מ אלא שהחזירו אותו למקום אחר כדי לתקן גשר או לענין אחר וממקום זה דוקא נפסק אבל במקום אחר לא נפסק ולכן בא עליו רבא מטעם דאונס דלא שכיח ואפשר דהיינו הך דלעיל מינה דזבין ארעא לחבריה לסוף אפיקו בה נהרא ופי' רש"י שצוה המלך שיעבירו את הנהר דרך אותה שדה ובודאי שהוא כדי לתקן את הגשר ועפ"ז א"ש מה שיש להקשות דאילו בפ' המקבל אמר דנהר מלכא לא עביד דמיסכר ואילו הכא בפ' מי שאחזו מצינו שנסכר וא"כ בימי רבא שכל ימיו היו מ' שנה נסכר שני פעמים בימיו כשהיה דיין וא"כ הו"ל אונסא דשכיח והו"ל להתנות וע"פי האמור א"ש דההיא דפ' מי שאחזו לא נסכר לגמרי אלא שהחזירו אותו למקום אחר כדי לתקן הגשר א"נ דפעם אחת נסכר ובאותה סכירא נשאל לרבא שני הדינין כן אפשר לומר א"נ אפשר לומר כי נהר סכא מלכא לחוד ונהר מלכא לחוד:
והנה חמ'ותי ראיתי להרב משאת משה ח"מ סימן ל"ב שנשאל כיוצא בנ"ד בראובן ששלח נכסים בספינה ושמעון קבל עליו אחריות הספינה מעת צאתה מנא אמון עד עת הגיעה לקושטא ויהי בדרך וירדפו אחריו השוללים ועשו מלחמה עם בעל הספינה מעת לעת וכראות בעל הספינה כי אבדה תקותו ופחד שלא ימסר ביד אויב שלח אש בספינה ושרף כל הסחורות אשר בספינה ובא ראובן ותבע משמעון כל מה שהפסיד וא"ל אתה קבלת עליך כל מין אחריות ושמעון משיב כי לא קבלתי עלי אלא אחריות של הים והשוללים אבל אונס כזה שבעל הספינה עצמו ישרוף כל הסחורות אשר בספינה אונס זה לא קבלתי ולא בא לכלל חיובי דהוא דבר דלא שכיח ופשיט לה מדברי הרמב"ם ומרן בסי' רכ"ה הנז' שכתבו דלא עלה על לב המוכר דבר זה הפלא בעת שהתנה וכתב שם דאע"ג דהרשד"ם ח"מ סי' ל"ג תרגמה להא דכתב הרמב"ם שצריך שיהיה האונס דבר פלא שלא יעלה על לב מעולם ודייק לה מלישנ' דהרמב"ם דנקט פלא ומטעם זה דן את הדין וזיכה את הלוה וא"כ יאמר האומר דבנ"ד שכיח ולא שכיח הוי. והנה מקום יש בנ"ד לפטור את שמעון חדא דמי מפיס דנ"ד לאו מידי דהפלאה הוא דלכאורה כמו זה יחשב לחוב בעצמו לשרוף הסחורות באש וכו' משא"כ בנדון מהרשד"ם דלאו כ"כ פלא הוא ועוד עיקר טעמו של מהרשד"ם אינו אלא משום דהמוציא מחבירו עליו הראיה ועל המלוה להביא ראיה שלא נכנס זה בכלל תנאו וא"כ בענין הסיגורו על ראובן הראיה דגם שריפת האש היה בכלל האחריות עש"ב. א"כ גם אנו נקח בנ"ד יש מקום לפטור את שמעון דמי מפיס דנ"ד דלאו מידי דהפלאה דלכאורה לא יעלה בדעת שישרפו כל החניות בעיר שכולה אבנים ולא יקרה זה אלא בעיר שכל העיר הם מעצים ושום זקן מופלג שבעיר לא יזכור אשר נעשה כדבר הגדול הזה או נשמע כמוהו בזאת העיר ועוד דהכא ראובן בא להוציא מיד שמעון ועליו להביא ראיה שגם אונס כזה בכלל תנאו:
אכן עדין יש להסתפק בנ"ד אם באמת ראובן זה אינו חפץ בהלואה כלל ואפילו שעל ידי דבר זה מגיע לו הפסד מניעת הריוח ואם יעבור שמעון וילוה יתחייב באחריות ההלואה ההיא ושמעון עבר על דבריו והלוה א"כ הו"ל תחילתו בפשיעה וסופו באונס ומצינו למרן ז"ל ר"סי רצ"א שכתב שכל שתחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב וא"כ שמעון זה שפשע והלוה חייב אפי' באונסים אכן נראה כי מצינו למהרש"ך ח"ג ס"סי ק"י שכתב דאפשר דבאונס דלא שכיח כלל אמרינן תחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור והרב החבי"ב בסי' רצ"א הג"הט אות ח"ן הביא דברי מהרש"ך בלתי שום חולק כנראה שהודה לדברי מהרש"ך ואף שהרב שפתי כהן שם סקי"ד כתב שאין נראין לו דברי מהרש"ך הנז' מ"מ מידי פלוגתא לא נפקא ומי יוכל להוציא משמעון המוחזק. ונר' עוד לומר דבנ"ד אפילו הש"ך מודה והוא דלא כתב כן הש"ך אלא דוקא בנ"ד בההוא דהניח הפקדון במחצלת של קנים שאף שזה שמירה לגבי גנבי אכן לגבי אש לא הוי שמירה ואילו היה יודע בעל הדבר לא היה מניחו להצניעם שם ועל אופן זה כתב הש"ך דאפילו הוא אונס דלא שכיח חייב משא"כ בנ"ד שאף ראובן יודע הוא שרצונו להלות אבל שם בטחונו על שמעון שמתחייב באחריות ועל זה ישיב לו שמעון שלא נתחייבתי אלא באונס דשכיח אבל אונס דלא שכיח לא נתחייבתי ועוד דגבי צריפא דאורבני ע"י פשיעתו נאבד כל הפקדון כלו ולא נשאר ממנו כלום אבל בנ"ד בפשיעתו שפשע ועבר והלוה לאחרים הרויח בהלואות כהנה וכהנה יותר ממה שנאבד לו בכפלי כפלים ומשו"ה אומר שמעון אונס כזה שאינו שכיח לא קבלתי והרב ש"ך לא פליג על דברי מהרש"ך אלא במקום שע"י פשיעתו נאבד לו הכל:
וראיתי להרב זכור לאברהם ח"מ אות פ' שכתב על דברי הש"ך שהדין עמו שהרי בההיא עובדא דצריפא דאורבני אמרו לענין גנבי שמירה מעליא היא ואונס הוי מ"מ כיון דלגבי נורא פשיעותא הוי תחילתו בפשיעה וסופו באונס הוא ע"כ. ונראה דכוונתו דכיון דלגבי גנבי שמירה מעליא היא א"כ אונס זה הוי אונסא דלא שכיח ועכ"ז אמרינן ביה תחילתו בפשיעה וסופו באונס ואחר המחילה אין זה ראיה כלל דלא אמרו אונסא דלא שכיח אלא בההיא דנפסק הנהר לגמרי וכיוצא שלא יעלה על לב המוכר אונס זה כלל וכן משמע מתוך דברי הרמב"ם ומרן שכתבו שלא עלה על לב המוכר דבר זה הפלא משמע דלא נקרא דלא שכיח אלא דוקא דבר שהוא פלא ולא יעלה על לב אדם ולכן לא בא לדעתו להתנות עליו אבל ההיא צריפא דאורבני אף שחז"ל תקנו להם דבר ואמרו שמועיל הוא לגבי גנבי יותר מדבר אחר לפי שדבר זה קל על האדם אבל לא אמרו שתיקון זה לא יבוא בדעת סתם כל אדם ואם נגנב משם אונסא דלא שכיח אלא מקום זה נקרא שכיח ולא שכיח ולא נקרא אונסא דלא שכיח אלא דבר שהוא פלא:
נאום הצעיר אברהם דיין ס"ט
ת"ו ש"ל ב"ע
סוף הספר