אור ברסלב
ויוסף אברהם סימן לד

ויוסף אברהם· רבי אברהם דיין

סימן לד

סימן לג

אור בהיר זו תורה. דן ידין הלכה ברורה. בוצינא דנהורא הרב הכולל כמה"ר נסים הררי נר"ו יאיר לעד כי"ר:

אחד העונה שלמה רבה ויקירא. גם ברכות יעטה ברבות הטובה ורבו יתירה. פתח דבריך יאיר כתב רו"ם עמ"ש דבנ"ד שהתנית עמו בשעת כניסתה לחופה ותמהת עלי דהכא לא התנה עמה שלא ירשנה אלא התנה עמה שיתן לה נדונייתה ויפטרנה בגט וכו' ע"כ ולעד"ן דהא פשיטא דאין צריך לפרש בהדיא ולהתנות עמה כן שלא ירשנה אלא כל שאמר לה דברים שמשמע מהם שכוונתו שאין רצונו לירש אותה יספיק והוא דבש"ס בכתובות דף פ"ג הקשו על הא דאמרו במשנה הכותב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסיך והקשו וכי כתב לה מאי הוי והתניא האומר לחבירו ד"וד אין לי על שדה זו ואין לי עסק בה וידי מסולקות ממנה לא אמר כלום ותירצו בכותב לה ועודה ארוסה ופי' רש"י לא אמר כלום דאין כאן לשון מתנה בכותב לה ועודה ארוסה שלא זכה בנכסים עדין ומתנה עמה שלא יזכה בהם לכשישאנה ואין צריך לשון מתנה שהרי אין לו עכשיו בהם רשות עי"ש. הרי מדברי הש"ס הנז' נראה להדיא דאם כתב לה בעודה ארוסה אפילו שכתב לה לשון גרוע שאינו לשון מתנה אעפ"כ מהני לפי שלא זכה עדין בנכסים אפילו כתב לה אין לי עסק בנכסיך או ידי מסולקות מנכסיך אפ"ה כיון שהיא ארוסה ועדין לא נשאת יספיק זה הלשון א"כ כ"ש בנ"ד שכתב לה שחייב עצמו לתת לה נכסי נדונייתה דכיון שאמר לתת לה הרי לשון מתנה אמור ואף שאין אנחנו מחייבין אותו לתת לה גט ע"י כפיה מ"מ הוא לא תלה חיובו בגט אלא תרי מילי קאמר לתת לה נכסי נדונייתה וגם לתת לה גט מדלא התנה שיפטרנה בגט ויתן לה כתובתה דהוה משמע דעיקר החיוב לתת לה גט ועם הגט יתן כתובה אלא זה חיוב לחוד וזה חיוב לחוד ויש להביא ראיה לזה מדאמרינן בכתובות לקתה חייב לרפאתה ואם א"ל הרי גיטך וכתובתך ורפאי את עצמך רשאי משמע התם דוקא לפי שכל זמן דאגידא ביה חייב במזונותיה ולכן אומר הרי גיטך וכתובתך והקדים הגט לכתובה אבל בנ"ד שאין תלוי זה בזה וסילוק עצמו מכתובה לחוד והגט לחוד דכוונתו להסתלק מכתובתה לגמרי אע"פי שלא נתן לה גט:

א"נ יש להביא ראיה דאע"פי שלא אמר בפי' שאינו יורשה שפיר דמי והוא ממ"ש מרן בסי' צ"ב ס"ו כתב לה ד"וד וכו' וכן אם התנה עמה שאם מתה בלא בנים יחזרו הנכסים לבית אביה הכל קיים ע"כ. והרי הכא לא התנה עמה בפי' שאינו יורשה אלא כתב לה יחזרו הנכסים לבית אמה ובודאי כוונתו ידועה שהכוונה שלא יירשנה ומסלק עצמו מירושתה לגמרי ומחזיר להם הנכסים שהיו תחת ידו ורשותו וה"נ בנ"ד כתב לה שאם לא תזכה לבנים ממנו שחייב עצמו להחזיר לה נכסיה ובודאי שהדבר ידוע ומפורסם שכוונת הבעל שלא יירש אותה וגם עכשיו אם תשאלהו לבעל למה כתבת חיוב זה בכתובה הבעל יעננו ומודה בפה מלא ולא יכחיש שהיתה הכוונה שירשו אותה קרוביה ולא בעלה. עוד מצאתי להרד"ך בית יו"ד שכתב ואם הוא רוצה להחזיר לה או ליורשיה מה שהכניסה לו צריך לתתו להם בלשון טוב של זכות ולשון ישיב ויחזיר אינו לשון טוב שאין כאן לשון מתנה אלא כמספר דברים בעלמא עי"ש. והנה דבריו אף שהם היפך דברי מרן שכתב שאם מתה בלא בנים יחזרו הנכסים לבית אביה וזה לפי דברי מהרד"ך אינו לשון מתנה מ"מ בנ"ד שכתוב שחייב לתת לה מה שהכניסה לו שכתוב לשון חיוב וגם לתת שהוא מתנה ודאי שהוא עדיף מלשון שאינו יורשה שאינו לשון מתנה:

גם למה שרציתי לחלק בין חולי ארוך וכו' וכתב רו"ם דאדרבא וכו' כוונתי פשוטה דהנה אם אשה זו חלתה חולי ארוך עד שנלאו הרופאים לרפאותה ולא יכולו עד שאינה ראויה לא לת"ה ולא לתשמיש הבית ועינינו הרואות לכמה נשים שיקרה להם דבר זה מחבלי הלידה ואשה זו בראותה שגדל כאבה ואינה ראויה עוד לשום דבר לכן בקשה מבעלה שיגרשנה והיה עולה על הדעת דזה דומה למ"ש הרב החבי"ב כסי' ע"ז הג"הט אות יו"ד משם מהר"ם אלשיך דכל שבאה בטענה שאינה יכולה לסבול התשמיש טענה מעולה היא ואין לה דין מורדת והיה עולה על הדעת כיון שאינה ראויה לשום דבר אפילו החולקים על הרמב"ם במה שסבר דבמורדת כופין אותו והפוסקים סברו דאין כופין אותו והיה מקום לומר דבכגון זה אפילו שאר הפוסקים יודו בזה דכופין אותו לכן באו הגאונים וחדשו דאעפ"כ אין כופין אותו לגרש אע"פי שאמרה מאסתיהו לפי. דכיון דאמרה מאסתיהו נראה שיכולה להזקק לו ע"י הדחק ומשו"ה אין כופין אותו:

עוד מה שרציתי לתרץ דברי הרמב"ם אהדדי דיש חילוק בין בעינא ליה ומצערנא ליה וכו' וכתב רו"ם דלא ידעת כוונת החילוק לעד"ן דהמדקדק בדברי הרמב"ם יראה דרין זה דאפי' היא חולה נקראת מורדת לא כתבו אלא אחר שכתב דין בעינא ליה ומצערנא ליה דכיון שהיא אומרת בעינא ליה ואיני מואסת בו אלא לפי שקללני או עשה לי כך אז אמרינן אפילו היא חולה נקראת מורדת ועל אופן זה דוקא כתב ואפילו היא חולה דודאי אחר שדברה כך דבעינא ליה ודאי שיכולה לשמש עמו ואפילו היא חולה אכן ההיא דפ' ך' מה' אישות שכתב שהיתה חולה ובקשה מבעלה שיגרשנה ואפילו אמרה שנאתיהו וכתב מהרא"ש סימן קפ"ז שאם אמרה שנאתיהו הוי כאילו אמרה מאיס עלי ובמאיס עלי ידוע שכתב הרמב"ם שכופין אותו להוציא והיה ראוי שגם כאן כיון שאמרה שנאתיהו שיכופו אותו לגרש והגם דגבי אמרה מאיס עלי אין לחלק בין חולה לשאינה חולה אפ"ה בענין זה יש לחלק בין חולה לחולה דעינינו הרואות דלא מאסה בו והטעם שגבי מאיס עלי אם היתה חולה לא נקראת מורדת לפי דיש מקום לומר דהא דמאסה בו משום שהיא חולה וממתינין לה עד שתתרפא אולי תחזור בה ועל אופן זה כתב הרמב"ם הורו הגאונים אשה שחלתה ובקשה מבעלה שיגרשנה שאין שומעין לה וכו' ואין לה דין מורדת לפי דכשתתרפא תחזור בה:

גם מ"ש רו"ם על מה שהקשיתי. על דברי. מהרח"ש דאמאי לא הוקשה לו מדברי מרן עצמו שבאותו סי' ורו"ם הביא דברי מרן שבבד"ה שכתב על דברי הריטב"א וכ"כ ר"י ן' הרא"ש ע"כ. ובאמת דברי מרן צ"ע ודבריו סתומים כי הרואה יראה כי אדרבה דברי ר"י ן' הרא"ש הם היפך דברי הריטב"א שהרי הוא כתב דלכתחילה צריך להתיר לו שבועתו אכן בדיעבד אם גירש בלא התרה הוי גט ואילו מדברי ר"י ן' הרא"ש נר' דב"ד כופין אותו לגרש ואין צריך להתיר לו ורו"ם הרגשת בזה וכתבת דאם גירש סתם אמרי' דבדעתו ורצונו גירש ובזה אתי כהר"י ן' הרא"ש אכן אם כפו אותו לגרש והוא נתחרט בזה פליג על דברי הר"י ן' הרא"ש ודברים אלו קשים לשמוע דמאחר דהר"י ן' הרא"ש מיירי במי שנתחרט על שבועתו והב"ד רוצים לכופו לקיים שבועתו ולא איירי במי שגירש בסתם א"כ קשה איך יכתוב מרן על מי שגירש מדעתו וכ"כ ר"י ן' הרא"ש ואף דבכלל מאתים מנה דכיון דהר"י ן' הרא"ש כתב דאפי' לכתחילה כופין אותו לגרש וכ"ש בדיעבד כההיא דנדון הריטב"א מ"מ הו"ל למרן לכתוב והר"י ן' הרא"ש סובר דאפילו לכתחילה אין צריך התרה וכופין אותו לגרש משום השבועה ולא לכתוב וכ"כ הר"י ן' הרא"ש דמשמע מזה דהר"י ן' הרא"ש והריטב"א שוו בשיעוריהן אכן ע"פי דברינו האמורים לעיל דבמקום שאנו חוששין דשמא אחר שנכוף אותו לגרש ויתרצה לגרש אם אמרנו שעכ"ז צריך לעשות התרה שמא אחר שיעשה התרה יתחרט ולא יתן גט כי אז הוא נמלט מהשבועה ואז אנו אומרים שבאופן זה מיקרי בדיעבד בזה א"ש דברי מרן שכתב על דברי הריטב"א וכ"כ ר"י ן' הרא"ש. וכוונתו דאחר דהביא דברי הריטב"א שכתב דבדיעבד אם לא עשה התרה הוי גט על זה כתב וכ"כ ר"י בן הרא"ש שרצונו לומר שאחר שראינו להר"י בן הרא"ש שכתב דאם נשבע חייב לקיים שבועתו ולא כתב שצריך לעשות התרה משמע מזה דכיון דלא אפשר לעשות התרה דחיישינן דשוב לא יגרש א"כ מיקרי בדיעבד וזה ממש כדעת הרי"טבא ולא אמרו חז"ל דצריך לעשות התרה אלא במקום שנשבע והוא מוכן ומזומן לגרש אפי' בלתי שבועה:

ועמ"ש שת"כ אינה כשבועה אלא להחמיר וכו' הנה הרב עדות ביעקב ס"סי ל' העיד על מנהג שאלוניקי וז"ל ומנהג פשוט שאין הנשבע נותן ת"כ לכלה בעצמה אלא חזן הכנסת הוא המשביע לו לחתן בעד ובשם הכלה וקודם לזה כתב דבשבועה דאוריית' יש להחמיר בספיקא אכן שבועת ת"כ לכ"ע הויא מידי דהוה שבועה דרבנן וחזר הדין למיזל בספיקו לקולא עי"ש. מדבריו אלה נראה שהעיד על מנהג שאלוניקי שלא היו נוהגין להשביע שבועת התורה ובביטוי שפתים אלא בת"כ לבד כמו שאנו נוהגין פה אר"ץ שחזן הכנסת משביע לחתן בת"כ בעד הכלה ולכן עלה בדעתו להקל בנדונו שהוא בת"כ שכך הוא המנהג ולבסוף לא מלאו לבו לחלוק. ואנן בדידן למדנו מתוך דבריו לנ"ד שמנהג פשוט שאין החתן מוציא מפיו ומבטא בשפתיו שום שבועה אלא שבועה בת"כ ועכ"ז כתבו הפוסקים שזכרנו לעיל שרובם רבני שאלוניקי שאפילו בשבועה זו שהיא ת"כ עושים לו הרחקה דר"ת. ועוד דכבר כתבנו לעיל משם מהרי"קו כי הרחקה דר"ת אין זו כפייה ומעתה לפי כל האמור אין מקום לספיקא דמר. ועוד דכבר כתבתי במקום אחר על רזא דנא דבנ"ד שאני שהוא פושט ידו לקבל שבועה והבאתי סמוכות לזה מדברי הרב מחנה אפרים בליקוטיו דף ט"ל ע"א שהביא דברי הירו' והביאם מרן בה' גטין ואמרו שם גבי גט עד שישמע קולו וא"ר מונא היא שמיעת הקול היא הרכנת הראש וכתב הרב מח"א שם דה"ה אם השביעו חבירו ופשט ידו ונשבע עי"ש. הרי נראה להדיא דבנ"ד לאו משום דתקע כפו לחבירו נגעו בה אלא משום שעושה מעשה ופושט ידו והוי כהרכנת הראש ועוד דרוב פעמים בשעת הקנין מרכין האדם את ראשו והוי כקבלת שבועה ולכן לא יעלה בדעת שום אדם לומר דכיון דלא הוציאה מפיו השבועה דיש להקל בה אלא נוהגים בה חומרא יתירה ומה שתלו עצמם המקילין בדברי הרב ריח שדה ז"ל הרואה יראה דלא אמר כן הרב ריח שדה וכמו שהארכתי במקום אחר והנלע"ד כתבתי:

נאום זעירא דבריין אברהם. דיין ס"ט

תוכן העניינים

ויוסף אברהם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה