אור ברסלב
ויוסף אברהם סימן לב

ויוסף אברהם· רבי אברהם דיין

סימן לב

סימן לא

שאלה ראובן שנשא לאה שהיתה גרושה מאישה לפי שלא זכתה להבנות ממנו וכשבא ראובן לקחתה לו לאשה א"ל הלא תדע כי היא גרושה מאישה שלא הביאה לו בנים ואם רצונך כי שמא בע"ה נזכה להבנות הנה מה טוב ואם לא נזכה לבנים ומוכרח לישא אחרת עלי דא בעינא ממך שאם לא אוכל לישב עם צרתי שתתחייב מעכשיו לתת לי נדונייתי שהכנסתי לך ועוד מאה גרוש תוספת ואני מוחלת לך על השאר סכי כתובתי וכן עשה ראובן שבעת כניסתה לחופה נתחייב לה בכל הנז' וחייב עצמו שיפטרנה בגט כריתות ואחר זה לא זכה להבנות ממנה ונשא אשה אחרת עליה ובאו לו בנים מצרתה ולאה הנז' לא יכלה לישב עם צרתה ובקשה מבעלה שיקיים תנאו שיחזיר לה נדונייתה ויפטרנה בגט והיה דוחה אותה מיום ליום ויום אחד לקחה רוב נכסי נדונייתה והלכה לשרת אצל עשירי עם ושלחה ודברה עם בעלה שיקיים שבועתו שיחזיר לה שאר נדונייתה ויפטרנה בגט ואז החזיר לה שאר נדונייתה ובענין הגט היה אומר היום או מחר ואחר זה א"ל שאין רצונו לתת לה גט ועתה לאה הנז' נפשה לשאו'ל הגיעה לענין הדין אם תמות היא בחייו אם יכול הבעל להוציא נדונייתה מיד יורשיה מדין שהבעל יורש את אשתו ואת"ל שבאופן זה שהתנית עמו בשעת כניסתה לחופה ועדין היא ארוסה ודאי שאין הבעל יורש אותה אכן עדין יש להסתפק אם נשאת עמו כדרך כל הארץ והתנית עמו שאם שהתה עמו עשרה שנים ולא ילדה זש"ק שיוכל לישא אשה אחרת עליה ואחר שנשאת עמו בחמש שנים ראתה שלא זכתה ליבנות ממנו נתנה לו רשות לישא אשה אחרת אך בתנאי שאם לא תוכל לישב עם צרתה שיתחייב לתת לה נדונייתה ועוד תוספת מאה גרוש ויפטרנה בגט אם באופן זה מתה האשה בחייו אם יורש אותה בעלה או יורשיה וגם אם נתנה במתנה בחייה נכסי נדונייתה אם יכול הבעל להוציא מיד מקבלי מתנה ויבוא שכמ"ה:

תשובה גרסינן בפ' מי שמת דף קמ"ו אמר רב יהודה אמר רב מעשה באדם אחד שא"ל אשתו תותרנית היא פי שאינה מריחה ונכנס אחריה לחורבה לבודקה נפל עליה חורבה ומתה אמרו חכמים הואיל ולא נכנס אחריה אלא לבודקה אם מתה אינו יורשה ופי' רשב"ם דבנשואה איירי ולכן אשתו שהיא עמו בקטטה ונתן עיניו לגרשה ומתה אינו יורשה וכתב מרן בב"י שגם רבינו ירוחם כתב כן משם מהר"י בן מיגאש והטור כתב ולא נהירא לא"א הרא"ש ז"ל וכתב מרן שגם התו' כן כתבו ועל ההיא דתותרנית הקשו הפוסקים דאמאי אמרו הואיל ולא נכנס אחריה אלא לבודקה מתה אינו יורשה והרי כיון שנכנס אחריה וראה אותה שאינה תותרנית א"כ אין דעתו לגרשה והיא אשתו א"כ אמאי אינו יורשה ונראה לי לתרץ דבאמת הוא נכנס אחריה לבודקה בכגון אלא שיש נשים שאינן פקחות כ"כ ולא תרגיש האשה שבא לבודקה וכשישאל אותה תשיב אמריה לו אם היא תותרנית לא יש שום ריח כלל ויש נשים פקחות שהיא מרגשת שבא לבודקה ואומרת לו ריח צנון כדי להעלים ממנו ואיש זה שאל אותה על הצנון וסבר שהיא מסתם נשים שאינן פקחות וכשהשיבה לו בדרך חכמה מאן יהיב לן מכותבות דיריחו אז ידע שהיא פקחת ואז נשתבש בדעתו דשמא לא הריחה כלום וכל מה שאמרה בדרך ערמה כיון שהיא פקחת ולכן אמרו דבכגון זה אינו יורשה והא פשיטא דלא נחלקו רשב"ם והרא"ש אלא דוקא כשמתנה עמו שלא ירשנה אחר שנשאה אבל בעודה ארוסה יכול להתנות שלא ירשנה וכ"כ מרן בא"ה סי' ס"ט וז"ל זה שאמרנו שאין התנאי מועיל להסתלק מירושתה היינו במתנה עמו אחר שנשאה או קודם שאירסה אבל במתנה עמו בעודה ארוסה מהני וכ"כ ג"כ בסי' צ"ב ס"ז וז"ל וכן אם התנה עמו שאם מתה בלא בנים שיחזרו הנכסים לבית אמה הכל קיים בד"א שהתנה עמו קודם שתנשא בעודה ארוסה או בכותב לה בכתובתה בשעת כניסתה לחופה אבל התנה עמו אחר שנשאת תנאו בטל וירשנה ע"כ. וא"כ נראה דבנדון דידן שהתנית עמו בשעת כניסתה לחופה שאם לא תוכל לישב עם צרתה שאינה נוטלת ממנו סכי כתובתה כי אם דוקא מה שהכניסה לו ומאה גרוש תוספת ודאי שתנאה קיים ואף שהתנית עמו שיפטרנה בגט אף שלא נוכל לכוף אותו על הגט מ"מ לגבי הממון תנאו קיים כיון שהתנה כן בשעת כניסתה לחופה וכ"ת שאני נדון דידן שהיה התנאי על ספק שהרי התנית עמו שאם לא תוליד לו בנים ומוכרח לו לישא אשה אחרת אם לא תוכל לישב עמה שחייב לתת לה נכסי נדונייתה וא"כ נוכל לומר שאם היתה יולדת או תוכל לישב עם צרתה היו כל התנאים בטלים זה אינו שהרי דסי' צ"ב שהתנית עמו שאם מתה בלא בנים שיחזרו הנכסים לבית אמה שם נמי התנית עמו על הספק כי שמא יהיו לה בנים ומתבטל התנאי ויורש אותה אלא ודאי נראה שאין לחלק בהכי ושני דברים התנית עמו נתינת הממון ונתינת הגט ולא תלו זה בזה כיון שהתנית עמו כן בשעת כניסתה לחופה:

והטור שם אחר שהביא דברי א"א הרא"ש כתב וכ"כ הרמב"ם הורו הגאונים שהאשה שחלתה ובקשה מבעלה שיגרשנה אין שומעין לה ואפילו אמרה אני שונאה אותו ואיני רוצה לעמוד עמו אין שומעין לה ואין דנין אותה כמורדת ודין יפה הוא זה וכתב ה"ה דלפי שיטתינו דאין כופין לבעל להוציא משום מרד וכו' אין צריך להוראה זו עי"ש. ולפקד"ן דיש מקום לומר דעדין צריכין אנו להוראה זו אפילו שלא לשיטת הרמב"ם במציאות שנאמר אשה שחלתה היינו שהיתה חולה בחולי ארוך ונלאו הרופאים בה ואינה ראויה עוד לשמוש לא לביתה ולא ת"ה ודין זה מחודש בפני עצמו דאף דגבי מורדת דמאיס עלי כתב הרמב"ם שכופין לבעל לגרש והפוסקים נחלקו עליו ואמרו שאפילו במאיס עלי אין כופין מ"מ בנדון זה כ"ע מודים בו שהרי אשה זו שאני שאפי' שנחלקו הפוסקים על הרמב"ם ואמרו שאין כופין היינו באשה הראויה לתשמיש ואמרו שאין כופין כי שמא תחזור בה ותרצה בו אבל אשה זו שאינה ראויה לתשמיש היה עולה על הדעת שנכוף אותו לגרשה כי ידוע לכל שאין לו תועלת ממנה כי אם שכוונתו כדי שאם תמות ירשנה קמ"ל שאפ"ה אין כופין אותו לגרשה:

ועפ"ז יש לתרץ מה שיש להקשות על דברי הרמב"ם דלכאורה דבריו סתראי נינהו דאילו הכא כתב שאפילו היא חולה ואמרה אני שונאת אותו עכ"ז כתב שאין דנין אותה כמורדת ואילו בפי"ד הי"א כתב שאפילו היא חולה דנין אותה כמורדת וע"פי האמור ל"ק דהכא שאני שהיתה חולה בחולי ארוך שאינה ראויה עוד לת"ה ורמז זה רבינו במ"ש שרצונה להתגרש כדי שלא ירשנה לפי שידעה שאין תרופה למכתה וסופה למות מחולי זה. עוד נראה לומר דלא כתב ואפילו היא חולה שנקראת מורדת אלא גבי בעינא ליה ומצערנא ליה וכך נראה מדבריו שהביא דין זה אחר שכתב דין בעינא ליה ומצערנא ליה דכיון שאומרת כן כדי לצערו נמצא שהחולי שלה אינו מעכב לה לת"ה ועל אופן זה כתב ואפילו היא חולה נקראת מורדת וא"ת גם גבי אומרת מאיס עלי הו"ל לומר שתקרא מורדת ואפילו היא חולה דכיון שאומרת מאיס עלי נמצא שאפילו היא חולה יכולה לשמש עמו וי"ל דכיון שיש מקום למרד שלה לפי שהיא חולה אף שאומרת מאיס עלי אין כופין לבעל לגרש באופן זה כי שמא כשתתרפא תחזור בה מהמרד. א"נ יש מקום לומר דבין במאיס עלי ובין בעינא שניהם כאחד אם היתה חולה נקראת מורדת דכיון שלא נתנה סיבת מרידתה לפי שהיא חולה נראה שהוא מורדת עליו אכן ההיא דפכ"ב שהביא הטור דכיון שהיא אומרת ומפחדת שלא ירשנה נמצא שאין זה בכלל מורדת ואפילו שאמרה שנאתיהו אנו אומרים כל השנאה משום הממון והראיה שאם יעשה רצונה ויעשה לה אופן שלא ירשנה אינה מורדת בו ואהבת עולם אהבתהו:

ונראה עוד לומר בנדון דידן דאפילו יהיה האופן שהתנית עמו אחר הנישואין אם תרצה לתת אותם במתנה בעודה בחיים הרשות בידה ובלבד שיקנו מידה שכ"כ מרן בסי' צ"ב ס"א וז"ל הכותב או האומר לאשתו דין ודברים אין לי בנכסיך בעודה ארוסה אם מכרה ונתנה קיים ואין לו במעות המקח כלל וכל זמן שלא מכרה ולא נתנה הבעל אוכל פירות ואם מתה יורשה ואם כתב לה כן אחר הנשואין צריך לקנות מידו ואז יהיה מכרה ומתנתה קיים עי"ש. וא"כ נראה שבנדון דידן שקנו מידו שיחזיר לה כל נכסי נדונייתה אם נתנה אותם במתנה לאחרים אפילו כתב לה כן אחר הנישואין אם קנו מידו מתנתה קיימת:

וראיתי למהרשד"ם בא"ה סי' ק"ד שנשאל כיוצא בנדון דידן על איש ואשתו שהם נשואים ונפל ביניהם קטטה ומריבה ובררו להם דיינין לדון ביניהם וחייבו עצמם האיש והאשה שכל מה שיגזרו עליהם בדין או בפשרה חייבים לקבל וגזרו ב"ד שתקח סך מה ואח"ז הבעל סירב וגזרו ב"ד שאחריהם שיקח ממנה הבעל יו"ד אלפים ואח"ז נתנה האשה נכסיה במתנה לאחרים ופשיט לה הרב מדברי הרמב"ם שהביא הטור בסי' צ"ב וז"ל כתב הרמב"ם שאם קנו מידו בעודה ארוסה וכו' וכתב עוד שאם קנו מידו מהני תנאה אפילו מתנה אחר הנישואין ואם מכרה ונתנה קיים וכן פירש ר"י ואע"ג דסיים ולא נהירא לא"א הרא"ש ז"ל היינו בלשון זה הגרוע דין ודברים אין לי בנכסיך שאינו לא לשון מתנה ולא לשון מכירה אבל אם פי' הבעל שהוא נותן לה וקנו מידו לכ"ע קנתה האשה וא"כ בנ"ד אע"ג דלענין ירושה לא היה מועיל כל אלו הלשונות הכתובים בגזרת הדיינין מ"מ לענין שקנתה האשה הגוף ופירות ופירי פירות פשיטא ופשיטא דמהני ולא נשאר לבעל אלא כח ירושה ואם מכרה או נתנה קיים עי"ש. הרי נראה מדברי מהרשד"ם שכל שכתוב בלשון מכר או מתנה ומכרה ונתנה שאין הבעל יכול להוציא מיד הלקוחות ומקבלי מתנה אפילו שקנו מידו אחר הנישואין וא"כ נראה בנדון דידן שחייב עצמו לתת לה מה שהכניסה לו וקנו מידו על הדבר הזה ואחר שנתחייב בדבר זה לא אתדר לה לדור עם צרתה ואז הבעל שלחה לנפשה ועמד ונתן בידה מה שנתחייב לתת לה ואחר זה עמדה האשה ונתנה לאחרים במתנה גמורה פשיטא דבכגון זה אין הבעל יכול להוציא מיד מקבלי מתנה ואפילו שלא נתנה אלא שמכרה נכסיה במעות ולקחה דמי המכר בידה אין לו לבעל במעות ההם כלום וכמ"ש מור"ם בשם הגהות הרי"ף בסי' צ"ב ס"א:

וכ"ת דבנדון דידן הבעל חייב עצמו בשני דברים אחד שחייב עצמו לתת לה כל מה שהכניסה לו וגם חייב עצמו לתת לה גט וכיון שתנאי הגט בטל לפי שלא נוכל לכוף אותו על הגט מכח השבועה גם תנאי זה מתבטל לתת לה נדונייתה זה אינו שהרי לא תלו הדבר זה בזה והם שני חיובים וכל אחד חיוב בפני עצמו וא"כ הא פשיטא דבנ"ד אם אחר החיוב עמדה ונתנה נכסי נדונייתה לקרוביה הא פשיטא שאין הבעל יכול להוציא מיד מקבלי מתנה ובלבד שתהיה מתנת בריא מחיים כמ"ש מהרשד"ם שם עיש"ב ושם אחר שהביא דברי רשב"ם והתוס' והרא"ש כתב דלא ידענו סברת הרי"ף בזה כמאן ס"ל והנה אף שמצא מהרשד"ם ס' הרי"ף בפ' אע"פ גבי מורדת וגבי ואלו שכופין אותן להוציא שכתב דלא מיפקעא ירושה דאורייתא אלא בגירושין גמורים נראה דאין מזה ראיה דס"ל כהרא"ש דאפשר דלא כתב כן אלא דוקא גבי מורדת וגם גבי ואלו שכופין להוציא דשם אע"פי שהיא מרדה בו והלכה לה לבית אביה מ"מ איהו הבעל לא ניחא ליה לגרשה ורצונו להיות עמה בשלום כדרך איש ואשתו אבל בנדון מהרשד"ם שהיתה עמו בקטטה ונתן דעתו לגרשה אפשר שבאופן זה הבעל אינו יורשה כיון שהבעל עצמו מחזר על הגירושין ובזה יש מקום לומר שמודה הרי"ף לדברי רשב"ם שאינו יורשה:

ובמרדכי פ' מי שמת סי' תרי"ב שם בהגה כתב דהרי"ף ס"ל כהתוס' והרא"ש ממה שמצינו לו גבי מורדת שכתב דאם מתה אינו יורשה ומזה הוקשה לו להרב בני יהודה ח"ב סימן קכ"א על דברי מהרשד"ם מדברי המרדכי דנר' דס"ל דהרי"ף כדעת התוס' והרא"ש ולפקד"ן כמ"ש דמדברי הרי"ף דפ' אע"פי אין משם ראיה דס"ל כדברי התוס' דאפשר דבמקום שנתן עיניו לגרשה מודה הרי"ף לדברי רשב"ם שאם מתה אינו יורשה וכן נראה מדברי מרן בב"י סי' צ' עמ"ש הטור וכ"כ הרמב"ם הורו הגאונים וכו' וכתב מרן איכא למידחי דשאני התם שאינו רוצה לגרשה אע"פי שהיא רוצה להתגרש ע"כ. הרי להדיא דדוקא גבי מורדת שהוא אינו חפץ בגירושין משו"ה לא הפסיד זכותו הבעל אבל אה"נ דבמקום שנתן עיניו לגרשה גם הרי"ף יודה דאינו יורשה וחזי הוית להרב בני יהודה בסי' הנז' שהקשה על דברי מרן דאמאי כתב בלשון זה דאיכא למידחי ולא הק' עליו קושיא עצומה זו וע"פ מ"ש לעיל דהכא מיירי שחלתה בחולי ארוך ונלאו הרופאים ברפואתה ואינה ראויה לא לתשמיש ולא לשירות ורואה עצמה שהיא בסכנה ועל אופן זה כתב דהיה עולה על הדעת דאשה זו שאינה ראויה לשום דבר יש מקום לדבריה ועל זה כתב מרן דעכ"ז יש לדחות דכיון דעכ"פ הבעל אינו חפץ בגירושין כלל לא איבד את זכותו משום שהיא חולה ואינה ראויה לשום שירות כלל כיון שהבעל אינו חפץ בגירושין:

ועדין יש מקום בנ"ד לומר דאף שכתב שחייב עצמו לתת לה לא לשם מתנה איכוון אלא לשם פרעון כתובתה כשיתן לה גט הא ליתא שהרי כתב וחייב עצמו וכתב לה בכתובה שחייב עצמו לתת לה גט בזמן דלא איתדר לה עם צרתה ונשבע לה על הדבר הזה וכ"ע ידעי לה להאי מילתא דאין כח בשבועה שתחייבו לתת לה גט ואדרבה בעת נתינת הגט עושין לו התרה שמא נשבע לתת לה גט וא"כ ודאי דמה שחייב עצמו לתת לה נדונייתה שהיא נכסי צאן ברזל והם שלו לשם מתנה איכוון אפילו שלא יתן לה גט כלל אלא שתקח ממנו נדונייתה ותלך לה לישב לבדה במקום שתרצה וכ"ת מאי נפקא מינה אם כתב לה בלשון מתנה והרי כתב הרא"ש ופסקו מרן ז"ל וכללא כייל לן שאין הירושה נפקעת אלא בגירושין גמורים וכל זמן שלא נתן לה גט אינה נפקעת ירושתו כבר כתבו הפוסקים דהיינו דוקא בלשון ירושה שהוא מתנה על עצמו שלא ירשנה ועל אופן זה כתבו שאין הירושה נפקעת אלא בגירושין גמורים אבל אם פי' הבעל שהוא נותן לה שהוא לשון מתנה אפילו אחר הנישואין וקנו מידו כבר כתבנו לעיל משם מהרשד"ם כי בדבר זה אפילו מכרה או נתנה קיים ואין הבעל מוציא מיד הלקוחות:

עוד נראה דבנ"ד אפילו התנה אחר הנישואין שלא יירשנה תנאו קיים שהרי ראובן זה מיום שנשא אחרת עליה מלבד צרת צרתה וכעסתה צרתה גם כעס אלא שגם הבעל לא היה מתנהג עמה כדרך איש ואשתו וכשהיתה הולכת מביתו לא היה דורש אחריה כדרך העולם וגם שאפילו שהיה שומע שהיא משרתת אצל עשירי עם חרפה לא נשא על אשתו ולא היה שולח אחריה שום אדם לפוקדה לעשות שלום ביניהם ומצינו למור"ם בסי' צ"ב ס"ה שכתב המורד על אשתו או מדירה ואינו מתנהג עמה מנהג אישות י"א דאם מתה אינו יורשה וא"כ בנ"ד שהבעל לא היה מתנהג עמה כדרך איש ואשתו אם מתה אינו יורשה ואפילו לא היה שם תנאי כלל כ"ש בנ"ד שכל מה שעשו לה הבעל וצרתה היה כתוב על לוח לבה כי לכן התנית עמו בכל התנאים ואפילו היו אלו התנאים אחר נישואין ע"י קנין תנאו קיים כ"ש שהתנית עמו כן בעת אירוסין וע"מ כן נשאת עמו ואילו היתה יודעת שיחזור בו אפי' במקצת לא היתה מודית לו בנישואין:

עוד נראה לומר בנ"ד שאפילו התנית עמו תנאי זה אחר הנישואין שיתן לה מה שהכניסה לו דזכתה בהם בעודה בחיים וזוכים בהם יורשיה אחריה לפי שהבעל לא התנה על עצמו שלא יירשנה אלא התנה על עצמו להחזירם לה ולהסתלק מהם כלל ואפילו מיורשיה שהרי יגיד עליו ריעו שחייב עצמו לתת לה גט ויפרדו איש מעל אחיו ומצינו למור"ם ורמזו מרן בב"י משם הרמב"ן והר"ן והריב"ש דהא דלא מהני תנאי אחר שנישאת היינו דוקא שאמר שלא יירשנה אבל אם מחייב עצמו להחזיר ליורשיה מה שירש ממנה צריך לקיים וא"כ בנ"ד שחייב עצמו לתת אותם לה ולהסתלק מהם כ"ש שחיובו חל על יורשיה וצריך לתת אותם להם וכ"ש אם יורשיה תפוסים בהם שאין הבעל יכול להוציא מידם כיון שסלק עצמו בקנין ואפילו יהיה הדבר אחר הנישואין כ"ש שהתנית עמו קודם כניסתה לחופה. ונראה עוד להרחיב הדבר בענין שהבעל עצמו התפיס' בידה דעד כאן לא קאמרי דהבעל יורש אותם אלא כשהנכסים הם ברשותו ובאים יורשיה להוציאם מידו אז אמרינן דכיון דרוב הפוסקי' ס"ל דהבעל יורש מן התורה אין יכולין להוציאו מחזקתו אבל כשהנכסים הם בחזקת יורשי האשה והם תפוסים בהם וכ"ש כשהבעל עצמו התפיסם בידה ושלחה מביתו ואמר לה הרי קיימתי תנאי שהתניתי עמך. ולו לא יהיה לא ממון שהיה בידו ואמר לאשתו קחי זה במתנה מעכשיו ומשכתו האשה לרשות אחר וקנאתו האם יוכל אח"ך לומר לה אני רוצה לחזור בי בודאי באופן זה לא דברו הפוסקים א"נ אפילו יורשיה תפוסין בהם אם אינו מועיל היינו דוקא שתפסום מעצמם בלתי רשות הבעל אבל אם הוא מעצמו התפיסם ביד אשתו לקיים תנאו לפרעון כתובתה מרצונו הטוב וסילק עצמו מהם בזה לא דברו הפוסקים ז"ל:

והרב בארות המים בא"ה סי' ג' נשאל באשה שהיתה זקנה ורצה בעלה לילך לארץ ישראל ולא רצתה אשתו לילך עמו ויאותו ביניהם שיתן לה סכי כתובתה והיא זילא בה מילתא לקבל ממנו גט ומחלה לו השבועה שלא ישא אשה אחרת ונתן לה סכי כתובתה בית אחד ואח"ז מתה האשה בחיי בעלה ונסתפק שם הרב בענין ירושתה ופשיט לה שזכו יורשיה משני הטעמים הנז' ואף שהרב שם צירף טעם אחר שקרע לה שטר כתובתה מה שלא נעשה דבר זה בנ"ד שעדין שטר כתובתה קיים אין זה מעכב בנ"ד שהרי שם שהוצרך לקרוע לה שטר כתובתה לפי שהיה חייב לה בכל סכי כתובתה ופרע לה הכל משו"ה הוצרכו לקריעת הכתובה. לא כן בנ"ד שמעת אשר בקשה ממנו להתגרש לא נשאר לה עליו כתובה ואף שצריך שגם בנ"ד צריך לקרוע לה כתובתה שהם סך מרובה מ"מ בנ"ד אין צריך לקרוע לה שהרי מספר כתובתה נלמד שאין לה כלום שהרי שם כתוב שאם בקשה להתגרש ממנו שאין לה עליו עוד כתובה אלא דוקא נכסים שהכניסה לו דוקא וממילא כתובתה כאילו היא קרועה כי לא נשאר לה עליו כתובה ותוספת כי מעתה היא מוחלת לו:

וחזי הוית להרב כרם שלמה בא"ה סי' מ"ז שנשאל על ראובן שנשא אשה על אשתו בעבור שעמדה מלדת והיתה ביניהם מריבה עד שמחמת הקטטות והמריבות יצאה מביתו והלכה לה לנפשה ולהשקיט המריבות פרע לה כתובתה ונתנה בידה אכן שטר כתובתה לא נקרע כי היו ממתינין אולי תשוב לביתה או תתגרש ממנו בגט ואחר זה בעודן פרודים זה מזה מתה האשה ועתה לשאו'ל הגיעו הבעל ויורשי האשה הבעל טוען כי עכ"פ עדין לא נתגרשה ואשתו היא ויורשי האשה טוענין דכיון שקבלה כתובתה והלכה לה הרי היא שלהם. והשיב בסוף דבריו כי שמע כי ראובן ואשתו הנז' חייבו עצמם לבוא לידי גירושין וחייבו עצמם קנס להחוזר בו וא"כ לפ"ז אזדא לה החילוק שחילק הרב פ"מ ח"א דעד כאן לא קאמר רשב"ם אלא בזמנו שביד האדם לגרשה בעל כרחה לא כן בזמנינו שאין בידו לגרש בע"כ א"כ בנדון דידן נמי בידו לגרשה בע"כ מכח התנאי והחיוב שביניהם. א"כ חזרנו דהוי מחלוקת שקול והמע"ה ויורשי האשה הם מוחזקין ותפוסין בנכסים ואע"ג דבענין זה רבו הסוברין דמפקינן מיד המוחזק כיון שהוא בא לזכות מכח התקנה וידו ע התחתונה כיון שהבעל יורש דאורייתא מ"מ הא איכא סברת מרנא דס"ל דבכה"ג אין מוציאין מיד המוחזק ובפרט בחזקה טובה כזו דבחיים חייתה נתן לה הבעל עצמו הנכסים והחזיקם בידה א"כ מי יוכל לעשות נגד מרנא ז"ל הילכך למעשה נראה לע"ד בנכסים הללו שב וא"ת עדיף וזוזי היכא דקיימי קיימי וא"כ זכו יורשי האשה בנכסים כיון שהם תחת ידם עש"ב. וא"כ אוף אנן בנ"ד נימא דהאשה רצונה בגירושין עוד בה דבעודה בחיים החזיקה בנכסים ונתן לה מה שנשאר בידיה מנכסיה והיה אומר היום או מחר אתן לה גט ובכגון זה לדעת הרב כרם שלמה אם מתה בחיי בעלה אין להוציא מיד היורשין:

וכ"ת דבנדון דידן שנתחייב בקנין לתת לה נדונייתה ולתת לה גט א"כ כיון דלענין הגט לא נוכל לכוף אותו מכח השבועה א"כ גם גבי נדונייתה ותוספת מאה גרוש לא קנתה דהוי כמו קנה את וחמור דלא קנה. אכן נראה דאין זה כלום דאנן קי"ל כרב נחמן דקנה מחצה וכמו שפסק מרן בס"סי ר"י אוף הכא נמי בנ"ד קנתה הממון אף דלגבי גט הוי גט מעושה. עוד נראה לומר דבנ"ד לא דמי לקנה את וחמור דהתם הדבר שצריך לקנותו הוא דבר אחד כגון חפץ פ' וא"ל שיקנה אותו הוא והחמור וכיון דלגבי החמור לא הוי קנין גם גבי אדם לא הוי קנין אבל הכא אע"פי שהוא קנין אחד אבל הוא על שני עניינין אחד שיתן לה נדונייתה ואחד שיתן לה גט וא"כ לא דמיא זו לקנה את וחמור דלא קנה החפץ דהכא שאני שהם שני חיובים ועוד כי מצאתי להמבי"ט ח"ב סי' ג' שנשאל בראובן שחייב עצמו בעת הנישואין בכתובה שאם לא ישאר לו ממנה זש"ק וירצה לישא אשה אחרת עליה בחייה יחזיר לה כל נדונייתה ועיקר כתובה ויפטרנה בגט ויש שם בכתובה כמה אופנים ולא נסתפק בזה כלל לומר דכיון דלגבי גט שנשבע עליו הוא גט מעושה א"כ גם לגבי ממון יהיה פטור כמו קנה את וחמור אלא ודאי נראה דלא דמיא כלל:..

הראת לדעת בנ"ד דאשה זו שהביא לה בעלה צרתה לתוך ביתה ולא אתדר לה לישב עמה ועי"ז הרחיקה נדוד מבעלה ועמד בעלה ומסר בידה מה שהכניסה לו אם מתה בחיי בעלה לדעת הרב כרם שלמה הנז' אין מוציאין מיורשיה וכמו שנסתייעו מדבריו הרב בארות המים סי' ג' והרב מהר"י עייאש ז"ל בספר בני יהודה ח"ב סי' קכ"א וכל זה לא מיירי אלא כשהתנית עמו כן אחר הנישואין וגם לא מכרה ולא נתנה לאחרים וכ"ש היכא שהבעל נתן לה אחר הנישואין ועמדה האשה ונתנה לאחרים שאין הבעל יכול להוציא מידם מה שמכרה ונתנה להם וכ"ש בנדון דידן שמנהג פשוט בכל הארץ שמברכין ברכת אירוסין ואח"ז מחייבין לחתן בכתובה ובתנאים אשר יהיו ביניהם כי נמצא לפ"ז שהחיוב היה בעת האירוסין וקודם ז' ברכות וקודם כניסה לחופה דודאי באופן זה אין הבעל יורשה:

אכן עדין אנו צריכין לדעת לענין הגט היכי לדיינו דייני להאי דינא דאם נכוף אותו לגרש מכח השבועה הו"ל גט מעושה ואם נאמר שלא לכוף אותו על הגט ונניח אותו על דעתו היאך יעבור על השבועה בפרהסייא וראיתי להרלב"ח סי' קכ"ד שהביא משם רב האיי גאון שכתב שהנשבע לגרש את אשתו שחייב לקיים שבועתו ואל יחלל שם שמים בפרהסייא אלא יגרשנה לאלתר ויתן לה כתובה דהכא מילתא אמר רחמנא לא תשא וכתיב כי לא ינקה וכתיב נשבע להרע ולא ימיר וסיים שם הרלב"ח הרי ראיה גמורה שצוה לעשות מעשה שיגרש הנשבע את אשתו בלתי התרה עם היות שהמגרש היה מראה שהגט שהוא נותן הוא באונס מצד השבועה גם כתב שם שהרא"ש והמרדכי הביאו דברי רב האיי גאון כנראה דסברי כוותיה גם הביא שהרי"ף סבר כרב האיי הנז' והנה דברי הגאון הנז' אפי' מי שימצא מי שחולק עליו ראוי לנו לפסוק כמוהו כי כתב הרדב"ז בח"א בחדשות סי'.. והבאתי דבריו. לעיל כי הוא רבן של בני הגולה ובידו שבט מישור דאתי מדוד הע"ה וכ"ש שהרי"ף והרא"ש והמרדכי סברי כוותיה גם הרמב"ם הביאו המבי"ט בח"ב סי' ר"ו שכתב בפ"י מה' שבועות וז"ל נשבע לגרש את אשתו וכו' אם אתה מגרש את אשתך אתה מוציא לעז על בניך וכו' וכתב המבי"ט שם שנראה מדבריו שיכול לגרש בלתי התרה הרי מצינו להגאון והרי"ף והרמב"ם והרא"ש והמרדכי דסברי מרנן דיכול לגרש בלתי התרה ולא מיקרי אונס. וכן מצאתי למרן בב"י שהביא משם ר' יהודה בן הרא"ש בסי' קנ"ד על מי שאסר על עצמו הנאת תשמישי אשתו אם ישחוק גם נשבע שאם ישחוק שיגרשנה בגט מוסף על איסורו והלך ושחק והשיב הרי הוא מושבע ועומד לגרשה וב"ד כופין אותו לקיים שבועתו והגט הניתן בכפיה זו גט הוא שכל דבר המוטל על האדם לעשות אותו כופין אותו לעשותו והמעשה קיים עכ"ל. הרי להדיא דדעת מרן דס"ל בנשבע לגרש דכופין אותו ב"ד לגרש ולא הוי גט מעושה. וראיתי להרח"ש בח"ב בקונטריס המודעא דף י"ד שהקשה כי דברי מרן סתראי נינהו שהרי שם בסי' קס"ה כתב משם הריטב"א וז"ל שאלת על יבם שנשבע לחלוץ ליבמתו ליום ידוע אם כופין אותו לחלוץ תשובה למאן דסבר דחליצה מעושית פסולה ואפילו למ"ד מצות חליצה קודמת אף לזה אין כופין כי אע"פי שעל השבועה אתה בא לכופו שמחמת אותה כפיה הוא חולץ חליצה מעושית היא ממילא ולדידי הכי ס"ל דאין כופין אלא באותן שכופין להוציא בגט ומ"מ זה שלא קיים שבועתו מעצמו עונשין אותו על שעבר על שבועתו או מדין שבועת ביטוי או מדין שבועת שוא וכו' עי"ש. הרי נראה להדיא דאפילו יש עליו חומר שבועה אין כופין אותו לגרש ע"כ. ולפק"ד יש לתמוה עליו דאמאי לא הוקשה לו מאותו הסי' עצמו דסי' קנ"ד שכתב בסוף הסי' משם הריטב"א עצמו שכתב על איש שנשבע לגרש את אשתו וגרשה קודם שיתירו לו שבועתו ואח"ך היה מערער לפסול את הגט מפני כך והשיב שזו אינה טענה לפסול את הגט בדיעבד שלא מצינו שיהא חשוב אונס בגט אלא באונס שבא לו שלא מעצמו אבל שבועה זו הוא הביאה על עצמו שהרי מרצון נפשו חייב עצמו לגרש לפי שגמר בדעתו לגרש עכ"פ וכו'. ומ"ש הר"ף שצריך שיתירו לו לפי דעתי לא כתב כן אלא שצריך לכתחילה לעשות גירושין ברורים גמורים לא שיהא פוסל את הגט בדיעבד אלא לחומרא בעלמא וכו' עי"ש. וזה סותר למ"ש למעלה משם ר"י בן הרא"ש שלא הצריך כלל לעשות התרה ואם נאמר דגם שם צריך לעשות התרה בעת נתינת הגט אלא שהר"י בן הרא"ש עיקר ילפותא דיליה שב"ד כופין אותו לגרש ולא נחית לבאר כל הענין א"כ אחר שיתירו לו יבטל לתת את הגט ועוד כיון דהריטב"א הוא היפך דברי הר"י בן הרא"ש א"כ אמאי מרן לא סמכן זה לזה כמנהגו בכל מקום ולהכריע הילכתא כמי. לכן נר' לע"ד לומר דבנדון הריטב"א האיש המגרש בא לפני הדיין לגרש וסיפר לו שהוא נשבע לגרש ועדין עומד בדעתו וברצונו לגרש והדיין מחמת שראה אותו שהוא רצונו לגרש אישתלי ולא בא לדעתו לעשות לו התרה ואחר שגירש נתחרט על הגט ובא לפסול הגט לפי שלא עשו לו התרה דהוי גט מעושה שלא נתנו אלא משום שנשבע ועל זה השיב הריטב"א דבדיעבד כשר ואין לפסול הגט בשביל זה אבל ההיא דהר"י בן הרא"ש נשבע שאם ישחוק בקוביא יגרש את אשתו ועבר ושחק ואינו רוצה לגרש וב"ד רוצים לכופו שיגרש ואם יעשו לו חומרא דהר"פ שיעשו לו התרה בודאי אחר שיעשו לו התרה יאמר שאינו מגרש כי אפילו שעול השבועה על צוארו אינו רוצה לגרש כ"ש כשיתירו לו ובכגון זה הוי כדיעבד ובאופן זה אפילו הריטב"א מודה דאין לעשות לו חומרא זו להתיר לו דהוי חומרא דאתי לידי קולא דלא יגרש עוד ובכגון זה דיעבד מיקרי ומשו"ה מרן לא עירב אותם וסמכן זה לזה אלא הביא כל דין בפני עצמו דהם שני עניינים. ומ"ש מרן ז"ל בש"הט סי' קל"ד ס"ד אם נשבע לגרש צריך שיתירו לו היינו שנשבע ועדין רצונו לגרש אבל אה"נ דאם נשבע לגרש ונתחרט ואין רצונו לגרש כי אם ע"י כפיית ב"ד בדיעבד היא ואין צריך התרה ויש להביא קצת ראיה לזה מדברי מהרח"ש בדף הנז' ע"ד שכתב וכן אם לא נמצא התרה לנדר או לשבועה מגרש לכתחילה בלא התרה דכל מילתא דלא אפשר בלא"ה כדיעבד דמי והביא ראיה לזה מדברי מהרלב"ח עי"ש. אוף אנן בדידן כיון דלא אפשר שיתירו לו דאם יתירו לו לא יגרש עוד דכל מה שרוצה לגרש הוא בשביל עול השבועה שעל צוארו וכיון שיתירו לו לא יגרש עוד ואף שסיים שם מהרח"ש שאם נתחרט על השבועה יש לחוש לדברי הרשב"א עכ"פ הרואה יראה לדברי מהרלב"ח דאפי' נתחרט על השבועה מיירי. אכן למה שהקשה מהרח"ש דברי מרן אהדדי דאילו בסי' קנ"ד כתב משם הר"י בן הרא"ש דכופין לגרש ואילו בסי' קס"ה גבי נשבע לחלוץ כתב משם הריטב"א דאין כופין עדין הם קשים ובודאי דהר"י בן הרא"ש פליג על דברי הריטב"א וכמו שכתבו כן כמה מהפוסקים ובודאי בכגון זה אזלינן בה לחומרא ואין כופין לגרש למי שקשר עצמו בשבועה. אכן נראה דבנ"ד אע"פי שאין אנו יכולין לכופו לגרש אבל מ"מ עושין לו הרחקה דר"ת וכעין שמצינו למהרשד"ם א"ה סי' ע"א שנשאל בראובן שהיה נשוי ללאה ואחיו שמעון נשבע שאם אחיו ראובן ימות בלתי זש"ק שחייב שמעון לחלוץ את אשתו ונסתפק שם אם חייב שמעון לחלוץ אשת אחיו מכח השבועה ובתחילה הביא דברי הר"י בן הרא"ש הנז' שהביא מרן בסי' קנ"ד ואח"ז הוקשה לו מדברי הריטב"א דסי' קס"ה דנראה ממנה שאין כופין ולבסוף הסכימה דעתו דעת עליון דאע"פי שאין כופין מ"מ עושין לו הרחקה דר"ת שהביא מהרי"קו בסי' ק"ב ושם כתב הרחקה זו אפילו למי שמרדה על בעלה ואמרה מאיס עלי כ"ש כשמורדת עליו מכח שנשבע לה לגרשה וז"ל לענין הרחקה תגזרו באלה חמורה על כל איש ואשה מזרע בית ישראל והנלוים עליהם שלא יהיו רשאין לדבר עמו ולישא וליתן עמו ולהרויחו ולהאכילו ולהשקותו וללוותו ולבקרו בחלותו ועוד יוסיפו חומר כרצונם על כל אדם אם לא יגרש שבזה אין כפיה שאם ירצה ימצא מקום והוא לא ילקה בגופו מתוך נידויו זה עכ"ל ר"ת שהביא מהרי"קו ועל הרחקה זו הסכימו כמה מרבוותא מהריב"ל ח"ב סי' ע"ט ומרן בש"ות א"ה סי' יו"ד ומהרשד"ם א"ה ע"א ומהרא"ש סי' כ"ח ומהר"י לבית הלוי סי' ט' והרב בני משה ח"ב סי' ט' והרב פרח מטה אהרן ח"ב סי' מ' ומ"ח והרב משפט צדק ח"ב סי' ע' והרב מהר"א מונסון משם מהר"י בי רב הביאו הפ"מ שם וכל אלו הרבנים הראשונים הסכימו לעשות הרחקה דר"ת בין נשבע לגרש ובין נשבע לחלוץ גם את האחרונים הרב גו"ר א"ה כלל ב' סי' ז' ושם כתוב לאמר שאפילו נשבע שלא ישא אשה אחרת על אשתו חיילה גם על יבמתו וחייב לחלוץ לה גם הרב כהונת עולם סי' ו' אסף איש טהור כמה מהפוסקים הנז' והסכימה דעתו עמהם וכ"כ הרב זרע אברהם א"ה סימן י"ג. והרב אשדות הפסגה סי' י"ד והרב מגיד מראשית סי' ה' דף ט"ל ומי שירצה להחמיר שלא לעשות הרחקה דר"ת בנשבע לגרש אינו אלא מן המתמיהין ואין טעם לדבריו ומניחין לבעל שיעבור בכל יום על השבועה:

אכן עדין יש לדעת דאם אחר הרחקה זו אמר שהוא רצוי ומפוייס לתת לה גט כיצד יעשו הב"ד דאם יתירו לו שבועתו לא יתן עוד גט ואם לא יתירו לו הו"ל גט מעושה ואפשר לומר דבכגון זה יש לסמוך על דברי הרשב"ץ שהביא המבי"ט ח"ב סי' קכ"ב דהמגרש את אשתו משום שבועה אין צריך התרה דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם וכו' עי"ש. א"נ אפילו שנאמר שאין לעשות לו הרחקה דר"ת והדין כדברי הריטב"א שבסי' קס"ה שאין כופין לחלוץ מ"מ גם הריטב"א כתב שזה שלא קיים שבועתו מעצמו מ"מ עונשין אותו על עוברו על השבועה וכו' וא"כ האיש אשר בנ"ד שאינו רוצה לגרש ולדעתו כי הוא נקי ובר ואין עליו שום איסור ושום עונש אך באמת צריך להודיעו כי גדול עונו מנשוא כי בכל העבירות נאמר בהם ונקה ובשבועה לא נאמר ונקה וכל עבירות שבתורה נפרעין ממנו וכאן ממנו ומכל משפחתו ובודאי האיש הישראלי אשר נגע יראת ה' בלבו בשמעו את דברי האלה הזאת יטה אוזן לדברי חכמים וחידותם ויאמר עלי לקיים שבועתי אשר נשבעתי ברצון נפשי ואז אומרים לו היאך יפול דבר הרי אמרו הנשבע לגרש את אשתו צריך התרה קודם ואתה נשבעת לאשתך לגרשה והנשבע על דעת חבירו אין מתירין לו אלא מדעת חבירו ואשתך אינה נותנת רשות להתיר כי חוששת שמא תחזור בך ולא תתן לה גט אם הוא אומר מעצמו עשו לי התרה ואתן לה גט ואם היא מתפחדת שמא אחזור בי מעתה אני מוסר בידיכם ערבון אשר אתם רוצים בו וכמ"ש מרן בסי' קל"ד אך ערבון יתן אם ירצה שאין זה דומה לאונס ובאופן זה ליכא מאן דפליג וליכא שום חשש איסור אבל להניחו שילך ולא יחוש על שבועתו דבר זה לא אמרה אדם מעולפ. ומה גם כי מצינו למהרא"ש סי' כ"ח על ראובן שנשא אשה ובעת כניסתה לחופה נתחייב שמעון אחיו שאם יפטר ראובן אחיו בלתי זש"ק שחייב עצמו בשבועה לחלוץ לאשתו והביא תחילה דברי הריטב"א שהביא מרן בסימן קס"ה שאפילו נשבע אין כופין אותו לחלוץ ולבסוף כתב שיש הפרש בין ההיא דהריטב"א לנדונו דההיא דהריטב"א לא היתה השבועה בזמן הנישואין רק אחר מיתת האח אבל בנ"ד השבועה היתה בעת הנישואין הנה הוא ראוי שמעון אחיו לעונש גדול כי אשה זו על דעת כן נשאת לו ומלבד עונש השבועה הנה הוא ראוי לעונש גדול שהרי הוא הטעה אותה וכמעט נראין קדושין על תנאי אבל מה נעשה שהרי רבותינו ז"ל הרחיקו הכפייה עי"ש. הרי להדיא שאע"פי שאין יכולין לכופו מ"מ ראוי הוא לעונש גדול והוא ז"ל אסיק דיעשו לו הרחקה דר"ת:

ונעמוד עליהם במנין הפוסקים שדברו והסכימו בענין הרחקה דר"ת הראשון רב האיי גאון שכתב שהנשבע לגרש את אשתו חייב לקיים שבועתו עם היות שמראה להם שהגט שהוא נותן מכח שבועה והוא אנוס. ב' ר"י בן הרא"ש שהנשבע לגרש ב"ד כופין אותו. ג' הרשב"ץ ח"ב סי' ס"ח שהנשבע לגרש אומרים לו לקיים שבועתו ואם אמר איני מגרש כופין אותו כדין מבטל כל מ"ע. ד' מהרלב"ח סי' קכ"ד מדבריהם נראה שכופין לגרש וכ"ש שהם מודים דעושין לו הרחקה דר"ת. ה' מהרי"קו סי' ק"ב. ו' מהריב"ל ח"ב סי' ע"ט ואף שבסי' ח"י כתב להיפך כבר כתב הפמ"א ח"ב סי' מ"ח שחזר בו מהריב"ל. ז' מהרשד"ם חא"ה סימן ע"א. ח' מהרא"ש סי' כ"ח. ט' מהר"י לבית הלוי סי' ט'. י' הפ"מ ח"ב סי' ט'. י"א מהר"י בי רב הביאו הפ"מ שם. י"ב מהר"א מונסון הביאו ג"כ הפ"מ שם. י"ג משפט צדק ח"ב סי' ע' ואף ששם בסי' א' כתב להיפך אפשר שבסי' ע' חזר בו והפ"מ כתב ששני המקומות שוים דעושין לו הרחקה דר"ת וכבר תמה עליו הרב דבר משה ח"א סימן פ"ד דאיך יתקיימו שניהם כאחד ולפקד"ן דכוונת הפ"מ לומר דכיון דסיים שם בסוף התשובה איברא דהוא לא יוכל ליבם מכח השבועה לצאת ידי שמים נראה דעדין לא נמלט מהשבועה ודוקא בנדון דידיה שהוא עדין לא קיים מצות פ"ור ואשתו הראשונה פסקה זה רבות בשנים ובאופן זה כתב שאין לעשות לו הרחקה דר"ת אבל במקום שקיים פ"ור והיבמה זקנה אפשר דגם הוא יודה דעושין לו הרחקה דר"ת. עוד נר' דבסי' א' לא הזכיר כ"א דברי מהריב"ל דסימן י"ח וכנראה דעדין לא ראה תשו' דסי' ע"ט ובסי' ע' שהביא תשו' דסי' ע"ט נראה דחזר בו מההיא דסי' א'. י"ד מהראנ"ח הביאו הרב פ"מ בסי' הנז'. ט"ו הרב פרח מ"א סי' מ' וסי' מ"ח. ט"ז הגו"ר כלל ב' סי' ז'. י"ז הרב דוד גרשון הביאו הגו"ר שם בסי' ט'. י"ח סם חיי סי' מ"ט. י"ט הרב בני אברהם חא"ה סי' כ"א. ך' כהונת עולם סי' ו'. כ"א אדרת אליהו סי' דף כ"ב ע"ד. כ"ב הרב דבר משה ח"א סי' פ"ד. כ"ג מורינו הרב בס' בית דינו ש"ש חא"ה סימן א' ואף שבנדונו לא מלאו לבו לעשות הרחקה היינו לפי שלא היה שבועה ומ"מ נר' דבמקום שיש שבועה גם הוא יודה דעושין לו הרחקה ואין לנו לחלק בין כפיית הגט לכפיית החליצה דחליצה קילא מהגט זה אינו שהרי מצינו למור"ם בסי' קס"ט סי"ג שכתב וז"ל וכן אם כפו אותו לחלוץ דינו כמו בגט ועיין בסי' קל"ד עכ"ל. וא"כ כמו שמצינו גט מעושה על ידי ב"ד כשר כן נמי חליצה ושוו בשיעוריהן ועוד דעיקר הרחקה דר"ת גבי גט נשנית במורדת ויען שראיתי ושמעתי באומרים לי כי יש לפקפק בהוראה זו בענין הרחקה דר"ת כי מעולם לא שמענו ולא ראינו פה אר"ץ יע"א לעשות כדבר הזה הרחקה דר"ת לכן העתקתי כל דברי הפוסקים הנז' אשר כולם בהסכמה עלו לעשות הרחקה דר"ת ודבר שהוא מפורש בדברי הפוסקים להדיא ואין כל חדש אין לא ראינו ראיה:

כה דברי זעירא דבריין אברהם דיין ס"ט

תוכן העניינים

ויוסף אברהם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה