ויוסף אברהם· רבי אברהם דיין
סימן כח
שאלה בענין המוליתות שעושין פה אר"ץ יע"א שלשין עיסה עבה ועושין אותה רקיקות משוחות בשמן וממלאים אותם בשר או דבר אחר וקורין אותם מוור"ק וכן אותם שעושין כנז' ומטגנין אותם בשמן וקורין אותם סנבו"סך מקלי וכן הזנגול וכן הלוקוס וכן דברים רבים וכיוצא בזה ונזכירם בע"ה בעיקר הדין בתוך התשובה וכן שאר מעשה קדירה שמבשלים במים כגון אל טר"ייא ושעירי"יה ורש"תא ומכרונ"יס ושאר דברים מה דינם לענין ברכה אי מהני בהו קבע סעודה כדין לחמניות ופת כסנין דאי קבע מברך המוציא וב"המז או לא:
תשובה דבר זה נפתח בגדולים חתים בגושפנקי. ראשונים כמלאכים גדולים חקקי. המה עמודי עולם כבן עזאי בשוקי. דנהירין להו שבילי דנה"ר דע"ה מאירים ומזהירין כזוהר הרקיע ומצדיקי. וא"כ אנא אני בא בר ברא דחד יומא הני דרדקי. גברא דלא חזי מן הק'לין שבדמאי כלי ריקן בוקי סריקי. יליף ריקם ריקם בזמן שהאיש מנוקה. ונעלם דבר ותושיה נדחה דקדוקי תורה ודקדוקי. גדולה תשובה תורה היא וללמוד אני צריך ודבר שבחובה אי אפשר לומר ונקה. ואען ואומר דהנה דבר זה נפתח בראשונים ה"ה ר"ת בפ' כ"ש דף ל"ז ס"ל העושה עיסה שבלילתה עבה לבשלה במשקה חייבת בחלה וה"ה שמברך המוציא דהא בהא תליא כמו שנתבאר בדבריהם אכן הר"ש בפ"ק דחלה פליג עליה וס"ל דפטור. ותחילה יש לדעת דבמאי פליגי ר"ת והר"ש אי נימא דפלוגתייהו בדלא קבע ולומר דלר"ת אפילו לא קבע מברך המוציא ולסברת ר"ש בדלא קבע מברך במ"מ אבל אי קבע מברך המוציא ונ"מ דאם רצה לצאת ידי שניהם לא יאכל אלא בקביעות דבזה אפילו ר"ש מודה או נימא דפלוגתייהו היינו בקבע ולס' ר"ש דאפילו בדקבע מברך במ"מ ומנא אמינא לה מהא דכתב הר"ש בתחילת דבריו כשרצה לומר בתחילה כדעת ר"ת כתב שם וטעון נט"י וב"המז וא"כ נמצא דלס' הר"ש היינו בדקבע מדקאמר מר וטעון נט"י וב"המז וא"כ כשחזר מסברתו ונחלק על ר"ת וס"ל דמברך במ"מ היינו אפילו בדקבע דאל"כ היינו ר"ת ודבר פשוט בפי הפוסקים קמאי ובתראי דר"ת ור"ש פליגי אלא ודאי כדכתיבנא.. וכן מדברי ר"ת בפ' כ"ש דמיירי בדקבע מדקאמר אבל על לבנצולי מברך במ"מ ולא חילק בה דאי קבע מברך המוציא נראה דלא קאמר אלא בדקבע אבל אי לא קבע מודה ר"ת דלא מברך אלא במ"מ וכן דעת הט"ז בסי' ס"ק י"ט וכתב דמיירי בקבע סעודה וכן דעת הרמג"א בס"ק ל"ח וכן דעת מהר"א נבון הובאו דבריו בס' פרח שושן וכן דעת הרב נחפה בכסף סי' ב' דדברי הר"ש היינו בדקבע ולפ"ז מ"ש הרב זכור ליצחק דף ס"ה ע"ב וז"ל ומכאן מודעא רבה דמזה ימים ושנים שהיו נוהגים בכל הנך גווני דלישה שמבשלין אותם כגון אל טרייא וכו' שאין אוכלין אותם בקבע סעודה כ"א ע"י שמברכין על לחם אחר תחילה וכפסק מרן ז"ל דאסיק ותני וי"ש לא יאכל וכו' אכן מיום דאנהירנהו לעיינין הרב החיד"א בס' הברכים שהביא לנו דברי שבולי הלק"ט שכתב וז"ל וטרייא ומכרוניס וכו' בין אי קבע בין אי לא קבע יעו"ש. מהיום ההוא והלאה נהגו לכתחילה דגם אם קבע סעודה ואית ליה פת בסלו מברכין במ"מ ומע"ג עכ"ל. וכל זה איננו שוה לו שהרי ס' זו לא נפלאת היא והיא ס' ר"ש דס"ל דאף אם קבע מברך במ"מ וא"כ מי שרוצה לצאת י"ש לא סגי אלא דוקא כשיברך על לחם אחר וכמו דאסיק מרן בש"הט וא"כ מה שנהגו בזה לא יצאו ס' ר"ת דס"ל דמברך המוציא ולא אהניא לן שיטתיה דההוא סבא:
אכן יש לדעת אי פלוגתייהו בדאית ביה תו"ד או לא אי נימא דפלוגתייהו היינו בדאית ביה תו"ד ולס' ר"ת מברך המוציא ולסב' ר"ש אף דאית ביה תו"ד מברך במ"מ הנה הפרישה סי' קס"ח כתב דמ"ש ר"ש שאם דעתו לבשלה פטורה מן החלה היינו דוקא כשאין בו תו"ד אבל אם מבשלה במים עיסה גמורה שיש בה תו"ד חייב ע"כ. והנה מדברי הרב"י נר' דע"כ לא פליגי אלא בדאית ביה תו"ד אבל אי לית ליה תו"ד אפילו ר"ת מודה וכמו שהביא מרן בב"י משם רי"ו עי"ש. ואנא בריה קלה לא ידעתי מנין לו ס' זו שהרי הרא"ש בפסקיו כתב להדיא דר"ש מיירי בדאית ביה תו"ד וז"ל הרא"ש בפסקיו מי שבלילתו עבה אפילו בשלו במים או טגנו בשמן לחם גמור וחייב בחלה ומברכין עליו המוציא ובלבד שיהיה בו תו"ד וכו' ור"ש כתב דאפילו העושה עיסה כדי לבשלה פטורה וכו' ע"כ הרי נראה מדברי הרא"ש שדברי ר"ש היינו אפילו בדאית ביה תו"ד ועוד שהרי במנחת מחבת ומרחשת אף שיש בו תו"ד אפ"ה פטר. ובר מן דין יש לי ראיה על זה שהרי שכנגדו חלוק עליו ס"ל בהדיא דדוקא כשיש בו תו"ד מברכין המוציא שכתב בפ' כ"ש דף ל"ח וז"ל ועל אופלט"קי קי נראה שאין מברכין על ה המוציא אע"פי שעושה אותה בלא משקה דאין עליהם תו"ד ע"כ. הרי בבירור דמחלוקת ר"ת ור"ש היינו בדאית ביה תו"ד דלס' ר"ת חייבת ולס' ר"ש פטורה אבל כשאין בה תו"ד אף ר"ת מודה דמברכין עליה במ"מ וכן דעת מרן בש"הט שכתב דבר שבלילתו עבה וכו' אפי' יש עליה תו"ד והיא ס' ר"ש. ועל דברי הפרישה שהבאתי ראיתי להרב ב"ד סי' פ"א שהקשה עליו וז"ל אבל ממ"ש הרא"ש הביאו הרב"י ז"ל בא"ח שם והטור יש להקשות קושיא חזקה על הפ"וד וז"ל ורבינו מאיר היה נוהג כשלשין עיסה בביתו כדי לבשלה במים או לטגנה בשמן היה מצוה לאפות ממנה מעט וע"י כן נתחייבה עיסתה בחלה וכו' וכתב עליו הרב"י שם בטור י"ד שטעמו היה משום דמספקא ליה אי הילכתא כר"ת או כר"ש וכו' וכן כתב הפרישה עצמו שם והשתא איך נמצא ידינו בזה לדעת הפרישה ממ"נ זאת העיסה של מהר"ם היה בה תו"ד או לא דאם היה בה תו"ד למה צריך לאפות ממנה מעט ולאכלו תוך הסעודה הלא לכ"ע חייבת בחלה וגם בהמוציא ואי לא הוה בה תו"ד למה לא היה אוכל בלא המוציא הלא אפילו לס' ר"ת כשאין בו תו"ד אין לברך המוציא אלא במ"מ עי"ש. ולפקד"ן דל"ק מידי דלעולם אימא דהא דפליג הר"ש היינו בדלית בה תו"ד אבל אי אית בה תו"ד מודה ר"ש דחייבת. ומהר"ם שהיה מצוה לאפות היינו לפי דמספקא ליה בעיסתו אי אית בה תו"ד או לא. וכמו שראיתי בפירוש בהג"מיי פ"ג מה' ברכות שהביא משם מהר"ם כמש"ל וז"ל ה"ר יחיאל לא היה רגיל לאכול ורמי"זליש אלא בתוך הסעודה שלא היה ברור לו אם יש תו"ד או לא וסיים עלה עכ"ל מורי ורבי עי"ש והוא מהר"ם מנטבורק כמ"ש החיד"א בשם הגדולים ח"א הרי מדהביא מהר"ם דברו הרב יחיאל ולא כתב היפך דבריו נראה פשוט דכוותיה ס"ל ועוד מדהיה עושה כדעת ר"י נר' דכך ס"ל כנ"ל לישב:
ומזה תבין מ"ש הרא"ש דמהר"ם כשהיה עושה עיסה וכו' וגם לא היה אוכל בלא המוציא אלא מברך על לחם אחר תחילה עי"ש הגם שבדברי מהר"ם שהביא המרדכי לא הוזכר כל זה מדברי הג"מיי שהבאתי מוכח כן. הדרן למאי דאתן דמהר"ם ספוקי מספקא ליה ונדון מהר"ם כנדון הרב ר' יחיאל שהוא אל טרייא כמו שהוכחנו לעיל מדברי מהר"ם גופיה והבאתי סמוכות לזה וכיון דמספקא ליה למהר"ם אי אית בה תו"ד או לא לכן לא היה אוכל בלא אפייה ושלא בתוך הסעודה דשמא לית בה תו"ד וא"כ מ"ש הרב ב"ד דנדון מהר"ם הוא כשיש בו תו"ד ליתא דכבר הוכחנו דלמהר"ם ספוקי מספקא ליה. ומה שהביא ראיה לדבריו וזל וכ"כ הרב"י שזה שהיה עושה היה בדאית בה תו"ד אבל בטרייא לא היה צריך לנהוג כן לאכול לחם גמור תחילה שהרי אפילו לדעת ר"ת אין צריך לברך עליה המוציא כבר פירשנו שאין כוונת הרב"י לפרש מנהג מהר"ם אלא להקשות עליו וכמו שיתבאר לקמן בע"ה:
והנה מ"ש מרן בב"י סי' שכ"ט וז"ל ומ"ש רבי' שכן מנהג מהר"ם וכו' נר' שטעם מנהג זה משום דמספקא ליה בעיסה שבלילתה עבה ועשאה על דעת לבשלה במשקים אם היא חייבת בחלה כדעת ר"ת או אם היא פטורה כדעת ר"ש וכו' ולאפוקי נפשיה מפלוגתא לא היה מברך המוציא וגם לא היה אוכל בלא המוציא אלא מברך על לחם אחר תחילה ע"כ. ואנא דאמרי דחילוק זה שכתב מרן לאו דידיה הוא וכבר כתוב ומפורש בדברי מהר"ם גופיה שכתב להדיא דלאפוקי נפשיה מפלוגתא היה עושה כן והביאו המרדכי בפ' כ"ש וז"ל ועל אודות חררה קטנה שלוקחות הנשים מעיסת וירמי"זליש ואופין אותה ומשימין אותה אצל אותה העיסה ומפרשת חלה יפה הם עושים וכן הורונו להם לפי שהתו' כתבו בפ' החולץ ובפ' כ"ש ובפ' ב"מ דעיסת וירמיזליש חייבת בחלה דהו"ל תחילתו עיסה וסופה סופגנין וכ"כ הר"ש במס' חלה ושוב חזר בו ופטר כיון דדעתו לעשותו סופגנין היה מתחילה ולבשלה במים אלא אם עשתה חררה קטנה ואפאה ע"ג גחלים דחיישינן שמא תמלך ותעשה ממנה כדי חיוב חלה כדמשמע בירו' אמרתי בלבי לאפוקי נפשאי מפלוגתא לעשות חררה קטנה ולאפותה וליטול מעט חלה ממנה ומן העיסה ביחד שהרי נוטלין חלה מן האפוי על העיסה ומן העיסה על האפוי והשתא ממ"נ שקלא חלה כדין ולפי דברי ר"ש שכתב במס' חלה דפטור אלא א"כ אפה ממנה מעט כדמשמע התם עכ"ל מהר"ם בר ברוך. הרי מבואר דחילוק זה שכתב מרן כתבו בהדיא מהר"ם וכבר ידוע שמהר"ם בר ברוך הוא ניהו מהר"ם מרוטנבורק כמו שהוכיח במישור בכמה ראיות הרב החיד"א בשם הגדולים ח"א דף נ"ו וכ"כ בס' קורא הדורות ושוב מצאתי להט"ז שלא הביא דברי מהר"ם מנטומברק מלשון הרא"ש אלא מדברי המרדכי שכתבנו הרי נר' שדברים הללו הן הם דברי מהר"ם עצמו כמו שהוכחנו:
ומזה שכתב עוד וז"ל ודע שלא היה צריך מהר"ם לנהוג כן באלט"רייא שהרי כתבו התו' בפ' כ"ש והרא"ש ז"ל דאפילו לר"ת דנתחייבה עיסתה בחלה אין מברכין עליה המוציא שהרי לית להו הו"ד וכו' ע"כ. ואחר התאבקי בעפר כפות רגליו אמינא דלא שלטו מאורי עיניו בדברי מהר"ם וסבר לה מר דנדון מהר"ם בדאית ביה הו"ד אבל באלטרל"ייא לא היה צריך לנהוג כן והאמת מת יורה דרכו דנדון מהר"ם הוא באלט"רייא ואע"ג דהתו' והרא"ש כתבו דאין מברכין עליה המוציא דלית בה תו"ד מ"מ למהר"ם ספוקי מיספקא ליה אם אית ביה תו"ד ולכך היה מברך על לחם אחר וכ"כ רבינו יונה בפ' כ"מ דוירז"ילש הוא שקורין אלטרייא וכ"כ מרן גופיה בש"הט סי' קס"ח וירמיז"יליש שקורין אל טרייא הרי פשוט דנדון מהר"ם הוא באלטר"ייא דויר"זילש ומה שהשיג עליו מרן אינה קושיא ועיקר מנהג מהר"ם הוא באלטרייא כמו שביארנו ומ"ש. הרב פרח שושן דף ח' ע"ג וז"ל ומעתה חל עלינו חובת ביאור דמה גריעות יש לאלטרייא מעיסת מהר"ם ע"ד שכתב הרב"י שלא היה מהר"ם צריך לנהוג כן באלטרייא ותי' דעיסת מהר"ם היו מבשלין אותה במעט מים והמים נבלעים בעיסה ונשאר בה מראה לחם וכו' אבל באלטרייא שלנו לית בה תו"ד וכו' עי"ש. ואחר המחילה ליתא חדא דנדון מהר"ם הוא באלטרייא כמש"ל שנית דמה שרצה לומר דעיסת מהר"ם היה בה תו"ד אין הדברים הללו. יתד דעיסת מהר"ם לכ"ע אין בה. תו"ד ומהר"ם ספוקי מספקא ליה אי אית בה תו"ד או לא והרב פ"ש הנז' קא פסיק ותני דעיסת מהר"ם לית בה תו"ד באופן שדברי הרב פ"ש הנז' אינם מכוונים וכמו שהוכחנו לעיל:
אתאן לרישא דבמאי פליגי ר"ת והר"ש בדאית בה תו"ד או לא ונאמר דמדברי הר"ש נר' דהיינו בדאית ביה תו"ד מדקא מייתי מלחם העשוי לכותח וההיא ודאי דאית בה תו"ד וכמו שהבין רי"ו בדברי הר"ש היינו בדאית ביה תו"ד. ובדרך אגב חמותי ראיתי להשו"נ סי' שכ"ט ס"ה ס"ק י"ד מדין לחם העשוי לכותח וז"ל טורייתא ז"ל הטור מימרא דאביי ברכות ל"ז ע"ב ואמר אביי טריתא וכו' מאי טריתא א"ד וכו' וא"ד וכו' וא"ד לחם העשוי לכותח וכו' ולענין הלכה כל הפי' אמת דזה וזה אינו קרוי לחם ובעין משפט ציין בזה בטריתא הרמב"ם פ"ו מה' ביכורים בקשתיו ולא מצאתיו ע"כ. ואחר המחילה מכת"ר דלא דק בזה שהרי הרמב"ם פוסק כלישנא בתרא דאמר בש"ס דטריתא הוא לחם העשוי לכותח ולחם העשוי לכותח בהדיא פסקו הרמב"ם בפ"ו מה' ביכורים ולפי דברי השו"נ הו"ל להקשות על הרב עין משפט דלמה לא ציין על לחם העשוי לכותח שהרי לחם העשוי לכותח פסקו הרמב"ם שם ולמה לא ציין עליו אלא ודאי נראה פשוט דלחם העשוי לכותח היינו טריתא לדעת הרמב"ם וכבר ציין עליו וזה פשוט ועיין בס' מכתם לדוד דף ובזה יש להקשות ג"כ על הרב מאמר מרדכי בסי' קס"ח סט"ז ס"ק ס"ו וז"ל וקשה למה השמיט הרמב"ם דין טורקנין וטירתא דהיינו גביל מכתח בה' ביכורים לענין חלה ולא מצאתי הערה בזה בשום ספר וצ"ע והיותר תימה על מרן ז"ל שכתב דהרמב"ם לא הביא הטריתא לענין המוציא משום דבש"ס לא הובא אלא לענין חלה ותימה שלא הרגיש שגם לענין חלה לא הזכירה וגם לא הזכיר שם טורקנין וצ"ע רב ע"כ. והתימה ממנו איך לא השגיח שהרמב"ם ז"ל פסק כלישנא בתרא דטריתא היינו לחם העשוי לכותח וכמש"ל ומ"ש שגם הטורקנין לא הזכירו בפ"ו מה' ביכורים בה' חלה ואחר המחילה לא בדק יפה שהרי בההיא איתמר שם עיסה שנילושה וכו' בין בקרקע וכו' חייבת והיינו כובא דארעא דהיינו שעושין מקמח ומים ואופין אותה בקרקע והיא הטורקנין שנז' בפ' כ"מ דף ל"ז ואמרו שם מאי טורקנין כובא דארעא ועיין למרן בכ"מ שציין על מ"ש הרמב"ם עיסה וכו' ונאפית בקרקע וכו' כתב וז"ל ומ"ש בין בקרקע וכו' בפ' כ"מ דף ל"ז ע"ב האי טורקנין חייבת בחלה וכו' כובא דארעא פי' שעושין חפירה בקרקע ואופין שם. ולפי מ"ש דמ"ש הרמב"ם על עיסה שנאפית בקרקע וכו' שהיא הטורקנין שהוזכר בפ' כ"מ חזות קשה ראיתי בדברי הרשב"ץ בח"ד שאלה כ"ח שנשאל על פת שעושין הערביים שקורין. מל'ה ואינה חסירה שום ענין מענייני הלחם בלישתה ועשייתה וחימוצה אלא שבאפייתה חופרין בקרקע מושב הפת ומסיקין אותו היסק הראוי לאפייה ומסירין האש ומנקין אותו מעפר ואפר ומניחין הפת בו ומחזירין האש עליה וכו' ומסיק שם שהיא פת גמור וצריך לברך המוציא דלא גרע מטורקנין שאמרו בש"ס שעושין גומא בכירה ונותנין בה קמח ומים ומערבין אותה ונאפית שם והיא חייבת בחלה ומברכין עליה המוציא ואדם יוצא בה י"ח בפסח ומעתה ק"ו לזה הפת שהיא פת גמורה ואולי שבימי הרמב"ם היו עושין באופן אחר כגון ששוטחין גחלים ע"ג הקרקע ושופכין העיסה עליהם אבל בזה מודה הרמב"ם דמברכין המוציא כשאר פת חשוב ע"כ. ואני הדל לא זכיתי להבין את דבריו חדא דמ"ש דלא גרע מטורקנין וכו' ומעתה ק"ו וכו' נראה דכוונתו להשוות נדונו לטורקנין וכמו שהטורקנין מברך עליה המוציא וכו' אף נדונו כן וזה היפך כמה גדולים דס"ל דאף בטורקנין מברך במ"מ ואם קבע מברך המוציא והם רוב בנין ורוב מנין ה"ה הרא"ש והטור ואף שבטור סי' קס"ח נראה שדעתו להיפך צריכין אנו לדחוק ולפרש כדברי מרן ז"ל כי היכי דלא ליהוו דברי הטור סתראי נינהו למ"ש איהו גופיה בפסקי הרא"ש וכמ"ש הגו"ר ושו"ר למהר"א נבון הובא בס' פ"ש שכתב כדברינו אלה ומ"ש בירוש' טורקנין חייבת בחלה ומברכין עליה המוציא היינו בדקבע וכמ"ש בת"ד וכן דעת הרב הלכות גדולות וכן דעת הרשב"א בחי' לברכות ומי לנו גדול מהרשב"א שסברתו מקובלת נגד רוב הפוסקים כמ"ש החיד"א בש"הג ח"א וכן דעת הרב שבולי הלקט וכן כתוב בס' התניא וכן דעת רי"ו נתיב י"ו ח"ה וכן דעת הרי"ף שכתב טריתא דארעא מברכין עליה במ"מ והיינו הטורקנין והיא כובא דארעא וכן מצאתי בס' תומת ישרים בהגהות הרי"ף שכתב דטריתא דארעא שכתב הרי"ף היינו כובא דארעא והיא הטורקנין וכן דעת הרמב"ם בפ"ג מה' ברכות עיסה שנאפית בקרקע וכו' והיא הטורקנין וכמו שציין מרן והרב עין משפט והרב מעשה רוקח וכן דעת האבודרהם וזה פשוט. ומ"ש הב"ח והרב פ"ש הדבר קשה ואדרבה כל גדולי הפוסקים קמאי ובתראי ס"ל להפך. נמצינו למידין דלדעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור ובה"ג והרשב"א ושבולי הלקט ורי"ו ואבודרהם מלבד כמה מהאחרונים דס"ל דבטורקנין מברך במ"מ ואם קבע מברך המוציא וא"כ מה שרצה הרשב"ץ לדונה כפת גמור דלא גרע מטורקנין ליתא דהא בטורקנין מברך במ"מ. ועוד דמה שהכריח מההיא דהרמב"ם שפסק דעיסה שנאפית בקרקע מברך במ"מ ואם קבע מברך המוציא איך אח"ך מדמה נ"ד לטורקנין שהוא נדון הרמב"ם בפשיטות ורצה לומר דנדון הרמב"ם אינו המין שנזכר בפ' כ"מ אלא בימיו היו עושין ענין אחר אכן נראה לי דלענין דינא בנדון הרשב"א כוותיה ולא מטעמיה דלא אמרינן בטורקנין הכי אלא לפי שהם גובלא בעלמא שמערבין קמח ומים ונותנין אותה בקרקע אבל בנדון הרשב"ץ שאינה חסירה שום ענין מענין הלחם ודאי דמברכין עליה המוציא והיא לחם גמור ועדיפא היא מטורקנין:
ותבט עיני להרב פ"ש דף ג' ע"ג שכתב עמ"ש הגו"ר דדברי מרן בפי' טורקנין וטריתא בדברי הטור הם דברים נכונים כתב וז"ל ואחר לחיכת עפר כפות רגליו נלע"ד דמה שכתב דדברי מרן נכונים לא כתב כן אלא לפי שלא ראה החולקין על מרן בזה והם רוב בנין ורוב מנין ה"ה הרי"ף והרמב"ם והטור והרשב"א וא"ח והב"ח ומהריק"ש וכתבתי שם שלא ראה מרן דברי כל אלו הגדולים שאילו ראה אותם היה חוזר בו עכ"ל. ואני תמיה איך יאמר דהרבנים הללו ס"ל דבטירתא אם קבע מברך ג' ברכות דמ"ש הרי"ף והא טירתא דארעא ר"ל כובא דארעא והיינו לפי שמילת טירתא מורה לסתם עיסה ויש מיני עיסות משונים זה מזה קאמר דטריתא דארעא מברכין עליה במ"מ ואי קבע מברך המוציא והיא מימרא בפ' כ"מ דקאמר מר האי כובא דארעא וכו' ולפי דבריו דטריתא דהרי"ף לאו היינו טורקנין אלא טריתא סתם א"כ אמאי קא מסיים למילתיה בתי' דארעא כיון דלכל הפי' דהש"ס לא אמרו דטריתא נעשית בקרקע אלא או גיבול מכותח והיינו בכירה או נהמא דהנדקא דהיינו שאופין בשפוד או לחם העשוי בחמה ומעולם לא דבר הרי"ף בדין ברכה דטריתא כיון דש"ס דילן לא דיברו בה לענין ברכה כ"א דוקא לענין חלה ופסקה הרי"ף קודם זה ועוד שהרי הרי"ף קא מסיים בדבריו ההיא דמר זוטרא דקבע עלה ובריך המוציא ונדון דמר זוטרא היינו בכובא דארעא והיא טורקנין כמ"ש בש"ס מאי טורקנין כובא דארעא ומזה נמשך הרמב"ם שלא זכר טריתא לענין ברכה כ"א דוקא לענין חלה ודין חלה פסקו הרמב"ם בפ"ו מהל' ביכורים דכיון דטריתא לא הוזכרה כ"א לענין חלה וא"כ מה שפסק הרמב"ם פ"ג מה' ברכות על עיסה שנאפית בקרקע היינו כובא דארעא דפ' כ"מ וכן מצאתי להרב עין משפט שציין בכובא דארעא הרמב"ם פ"ג מה' ברכות וכ"כ הרב מעשה רוקח ודלא כמ"ש הב"ח. ומ"ש הפ"ש דכן דעת מהריק"ש אין מזה ראיה דמהריק"ש לא קאמר כ"א נר' שהטור חולק וזה אפילו מרן יודה בה דנראה מדבריו דבטירתא אם קבע מברך המוציא אלא שצריכין אנו לדחוק ולפרש בדברי הטור דהא אם קבע וכו' קאי על הטורקנין דלעיל כמ"ש מרן אבל לא פי' הטור קא מפרש מהריק"ש הרי לך דמ"ש דהרי"ף והרמב"ם ומהריק"ש חולקין על מרן אין לדברים הללו יתד ודלא כמ"ש הב"ח. ומ"ש דהרשב"א ס"ל דבטריתא מברך המוציא בקבע סעודה לא מצאתי זה והרי הרשב"א בחי' לברכות דף י"ד ע"ב לא הזכיר כ"א בטורקנין דמברך המוציא וכן נראה בפי' מתוך דבריו שהביא שם וכ"כ הרד"א דבטריתא אפילו קבע מברך במ"מ ובטורקנין אם קבע מברך המוציא:
ומ"ש הגו"ר על מהר"ם דלמה הוצרך לזה שאם היה קובע סעודתו עליו לא היה צריך ללחם אחר דבלא לחם מצי לברך המוציא דלא גרע מפת הבאה בכסנין עי"ש. ואנכי העבד נראה לי דל"ק דהתם בפת הבאה בכסנין יש בו תו"ד ולכך מהני ביה קביעות לברך המוציא אבל עיסת מהר"ם דמספקא ליה אם יש בה תו"ד אם לאו לכן לא היה אוכלה אלא בתוך הסעודה וכן מצאתי להמרדכי בפ' כ"מ שכתב משם מהר"ם וז"ל כתב מהר"ם שרבינו יחיאל לא היה אוכל וירמי"זליש אלא בתוך הסעודה כי לא היה ברור לו אם יש בה תו"ד הרי להדיא שטעמו לפי שלא היה ברור לו אם יש בה תו"ד. ומ"ש עוד הגו"ר שאע"פי שאכלו בתוך הסעודה כיון שלא בא מחמת הסעודה טעון לפניו ברכה וכו' ע"כ. וקשה דהא דאמרינן דהבאים שלא מחמת הסעודה שטעונים ברכה היינו כשהם באים לקינוח סעודה להקל מכובד המאכל אבל כשאכלו כלו למזון ולשובע פשיטא דאין טעון ברכה ונדון מהר"ם היה אוכלו למזון ופשיטא שאין צריך לברך ועיין מג"א בסימנים ס"ק כ"ב:
הדרי בי דמ"ש מהר"ם וספוקי מספקא ליה היינו לדעת ר"ת דס"ל דבאין בה תו"ד אין לברך המוציא ולכך היה מסופק אם יש בה תו"ד דאי אף לדעת הר"ש עלה ונסתפק הרי אפילו יש בה תו"ד מברך במ"מ וכמו שהוכחנו לעיל דר"ש סבר דאף בדאית בה תו"ד מברך במ"מ וכ"ן מהג"מיי פ"ג מה' ברכות דמ"ש מהר"ם הוא לס' ר"ת עוד יש לו' דמאי דמספקא ליה למהר"ם היינו שהיה מסופק באלי"טרייא אם אין בה תו"ד ולכ"ע מברך במ"מ או יש בה תו"ד ובאנו למחלוקת ר"ש ור"ת ולכן היה אוכל לחם אחר תחילה:
שוב אשוב עלי בא'ר דעת הר"ש אם דוקא בבלילתו רכה ס"ל דאין מברך המוציא אבל בבלילתו עבה מודה ר"ש דמברכין המוציא אפילו ע"י משקה ואומר שלדעת רוב הפוסקים ס"ל דהא דקאמר ר"ש היינו בבלילתו עבה ואם טגנו במשקה אין מברכין עליו המוציא וזה יצא ראשונה רי"ו הביאו מדן בסימנין שכתב וז"ל ר"ש והרמב"ן סוברים שאפילו בלילתו עבה אם בשלה או טגנה אין מברכין המוציא וכו' וכן דעת הרב"ח וכן דעת המג"א וכן דעת הט"ז ושאר פוסקים ודעת רבינו יונה כדעת ר"ש שאפילו טגנו במשקה מברך במ"מ ולענין תו"ד אי זה מקרי תו"ד מצאתי להגו"ר כלל א' סי' כ"ד שכתב שאין להצריך שיהיה בתואר ובצורת לחם שהרי לחם הפנים עשוי כמין תיבה פרוצה ואין לו דמיון לצורת לחם דידן ומ"ש הרמב"ם בעיסה שנאפית בקרקע הואיל ואין עליה צורת פת מברך במ"מ וכו' נראה דכיון דנאפית בקרקע בגחלים ועצים נשחת תוארה ואינה ניכרת אם היא פת או ד"א וזו היא שאמרו תו"ד שישאר שם היכר כמעשה קדירה שהם מעשה עיסה לאפוקי כשיושחת תוארה והיא מיחלפא לרואים בד"א ע"כ. וכ"נ מדברי הפוס' שהרי כתבו בכמה מיני עיסות שהם לחם ומברך במ"מ ואף שבאמת אינו דומה לפת שלנו כלל מ"מ כיון שמעשהו כמעשה הפת והרואה אומר שהוא מעשה עיסה כגון דא מיקרי לחם והנה לפ"ז בכל מעשה קדירה יש בה תו"ר אכן בענין אלטי"רייא לדעת הפוס' קמאי ובתראי שאין בה תו"ד כמ"ש התו' בפ' כ"מ ד"ה לחם העשוי לכותח וכו' וירמי"זליש וכו' דלית בה תו"ד וכו' ע"ש. וכ"כ ג"כ בפ' כ"ש דף ל"ז עי"ש. וכ"כ האגו"ר דאלטרייא אין בה תו"ד וכ"כ בס' האגודה בפ' כ"ש וכ"כ הסמ"ק מ' רמ"ח וכן דעת המרדכי ופסקה מור"ם בסימנים אכן דעת מהר"ם שהביא המרדכי בפ' והג"מיי בפ' מה' ברכות דר"ם מספקא ליה:
כלל העולה נמצא לפ"ז דהמחמיר על עצמו באלי"טרייא ושע"רייה שיאכל פת תחילה יוצא מידי ספק ואנן דבתר דברי ר"ש גררינן ותצא דינ'א דבדבר שבלילתו עבה וטגנו או בשלו ויש בו תו"ד אין לברך המוציא א"כ ה"זלאבייה דבלילתה עבה ויש בה תו"ד ומטוגנת בשמן לס' ר"ש דקי"ל כוותיה מברך עליה במ"מ וכן הלוקו"ס וז'נגיל ותמריי"את וסנבו"סך מק"לי וכלסו"ניס ומפארו"ניס ורש"תא ואלי"טרייא וכל. כנוותהון אין מברכין עליהם כ"א במ"מ כדעת ר"ש אכן י"ש שרוצה לצאת י"ח ר"ת יאכל לחם אחר תחילה ואף לדעת התוס' בפ' כ"מ והאגודה והמרדכי ושאר פוסקים דס"ל דבאלטרייא אין בה תו"ד ואף לס' ר"ת מברך במ"מ מ"מ המחמיר לעשות כדעת מהר"ם דאף באלי"טרייא שיברך על לחם אחר תחילה תע"ב אכן אם לא נמצא לו פת בסלו יכול לברך במ"מ ואף לי"ש לא הפסיד כיון דכל הני רבוותא ס"ל דבאל"טרייא לא יש בה תו"ד וכפסק הרב נחפה בכסף וכ"ז דוקא בלש עיסה על דעת לבשלה או לטגן וגמר ועשה כן וגם לא אפה ממנה מעט אבל אם חסר אחת מאלה אף לדעת ר"ש דקי"ל כוותיה חייב בחלה ובהמוציא:
ולפ"ז מה שנוהגין עכשיו דכשלשין עיסה על דעת לאפותה שמטגנין ממנה מעט בשמן אף לר"ש צריך לברך המוציא ולענין הכונ"פייה שתחילת עיסתה עבה ואח"ך מזלפין עליה מעט מים בזה אחר זה וע"י רוב התעמלות נעשית עיסתה רכה וקלושה ונותנין אותה בכלי מנוקב והעיסה יורדת מהנקבים על המחבת ונאפית שם נראה דלא מקריא זה בלילתה רכה שהרי כתב ר"ש בתחילת דבריו וכן תחילת בלילתו רכה וסופו באור חייב בחלה עד שתהיה בלילתו רכה וסופו באור ע"י משקה ע"כ. הרי משמע להדיא דדוקא עד שתהיה תחילת בלילתו רכה וסופו ע"י משקה. עוד בה מ"ש מרן בסי' הנז' וז"ל ויש חולקין ואומרים דכל שתחילת העיסה עבה אף שרככה אח"ך ועשאה סופגנין וכו' מברך המוציא הרי בהדיא שאם היתה תחילת העיסה עבה אף שרככה אח"ך אין לה שום גריעות וא"כ לא מיבעיא אם היתה העיסה עבה ואפאה בלא משקה דחייב אלא אפילו היתה תחילת העיסה רכה ואפאה דחייבת לס' ר"ש וכ"כ הטור. בלילתו רכה וכו' אם אפאו באלפס בלא משקה לא הוי לחם לר"ל ולר"י הוי לחם ור"י. פסק כר' יוחנן וכן הסכים א"א. הרא"ש וכ"כ סמ"ק מ' רמ"ח הרי אף שתחילת בלילתו רכה אם אפאו באלפס בלא משקה לחם גמור הוא ומה שרצה הגו"ר לדמויי לטריתא שכתב מרן טריתא שלוקחין קמח ומים ומערכין אותם ושופכין אותם על הכירה והיא מתפשטת ונאפית אין עליה תורת לחם כלל. ומברכין עליה במ"מ וברכת אחת מעין ג' לפק"ד אין דמיונו עולה יפה והפרש יש בין הכונפ"ייה ובין הטריתא דהתם דוקא שמערכין קמח ומים והיא רכה עד מאד ולא גלגלו העיסה כלל אלא שמערב מים עם קמח אכן בעיסת הכונפ"ייה שתחילתה ע"י גיבול כשאר עיסות דעלמא שעושין אותם ללחם אלא שאח"ך רככוה בהא ודאי דלא מיקרייא עיסתה רכה אלא עבה ואת"ל דבלילתם רכה כיון שאפו אותם על המחבת בלא משקה ע"י האור הרי היא כשאר לחם דעלמא כדעת. הרא"ש והטור והשאלתות והר"ן פ' כ"ש ושאר פוסקים ומעט שמן שמושחין המחבת אינו מועיל לענייננו וכמו שכתב הר"ש וכדעת מור"ם בהגה סי"ג וכ"כ סמ"ק וכ"כ האגו"ר וכ"כ הריב"ש סי' כ"ח וא"כ לפ"ז אם אוכל הכונפ"ייה אחר האפייה כמות שהיא מברך המוציא וכן הדין באלקטא"ייף וכמו שפסק הרמב"ם בס' פאר הדור סי' דהקא"טייף מברך עליו המוציא ואם טגנו בשמן עם המלח אשר בקרבו מברך במ"מ ולענין הכונפ"ייה שלוקחין אותה אחר האפייה וממלא להו באספרמקי ושקדים ולוזים וכיוצא ומטגנה בחמאה או בשמן ונותנים עליה דבש הא ודאי דאין מברכין המוציא דודאי אחר כל המעשים האלו לא נשאר בה צורת לחם כלל ואף שנאפית מקודם ע"י הבישול יצאה מתורת לחם ואף כשקובע אין לברך המוציא ולא עדיף מן אלקטא"ייף שפסק הרמב"ם שאם טגנו בשמן אח"ך על המילוי והסו"כאר שבתוכו שמברך במ"מ ואף אם קבע אינו מברך המוציא והמחמיר לברך על לחם אחר תחילה הרי זו חומרא יתירה היא וכן פסק הגו"ר אכן כתב דהמחמיר לברך על לחם אחר תחילה תע"ב עי"ש. וכשאני לעצמי ככחי אז כחי עתה והמחמיר בזה אינו אלא חומרא יתירה והרב פ"ש חלק על הגו"ר וכתב שאין לאוכלה בקביעות אלא א"כ יאכל לחם אחר תחילה ואם לא מצא פת קרוב אני בזה ובכל מיני טריתא לומר שיברך המוציא וג' ברכות מאחר שרוב הפוסקים חולקים על דבריו של מרן והביא ראיה מהא"ח דס"ל בנהמא דהנדקא דמברך המוציא עי"ש. ואתה תחזה דסמוכות שלו תמ'הים הם ומה שהביא מהא"ח דס"ל בנהמא דהנדקא הוא היפך דברי מרן ז"ל דס"ל בנהמא דהנדקא דמברך במ"מ ואנן אתכא דמרן סמכינן ואליו שומעין שאמר כהלכה והרב חס"ל חי"ד סי' ח' דעתו כדעת הגו"ר וחלק על הפ"ש. וכלל העולה דבכנפ"ייה מברך במ"מ אפילו קבע סעודתו וא"ץ לברך על לחם אחר תחילה ודלא כהרב פ"ש הנז' ואם אוכלה כמות שהיא מברך המוציא זהו מה שהשיגה ידי דרך לימודי לפי קוצר השגתי. ואני תפלה ויחל משה אל חי ופתח לבי בתורתו לעבוד עבודתו והאי שמעתא בעיא צילותא ויאמר לי דין אמת לאמתו והסיר ה' ממני כל חולי ומה אהן זה לפני רבנן דסורא שמהם תורה יוצאה מ"מ תורה היא וללמוד אני צריך וכל אחד אינו חייב אלא כשיעורו אם מעט ואם הרבה וזה חלקי מכל עמלי. אלו הדברים אשר דבר משה שפל אנשים אדם מועט הצעיר משה בכמה"ר אברהם דיין נר"ו ס"ט