אור ברסלב
ויוסף אברהם סימן כו

ויוסף אברהם· רבי אברהם דיין

סימן כו

סימן כה

שאלה מה שנהגו הסופרים לכתוב בשטרות וקבל עליו סברת הפוסק אפילו יחיד נגד רבים ואפילו נגד מרן הקדוש ז"ל אם תועיל קבלה זו לדחות נגד דברי הרבים וגם דברי מרן ז"ל אשר קבלנו הוראותיו מדור דור ואת"ל דמועיל קבלה זו לדחות אפי' דברי מרן דכיון שהוא תנאי שמתנה האדם ומקבל על עצמו וכל דבד שבממון תנאו קיים אם תועיל קבלה זו גם לגבי היורשין שלו או יוכלו היורשין לומר אם אבינו קבל עליו ס' הפוסק אנן בדידן לא נרצה בקבלתו ואם הוא קבל אנן לא נקבל ושכמ"ה:

תשובה עיקרא דהאי מילתא משנה בסנהדרין דף כ"ד ע"א נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך נאמנין עלי ג' רועי בקר ר"מ אומר יכול לחזור בו וחכ"א אין יכול לחזור בו היה חייב לחבירו שבועה וא"ל דור לי בחיי ראשך והפטר רמ"א יכול לחזור בו וחכמ"א אין יכול לחזור בו ופסק הרמב"ם פ"ז מה' סנהדרין כחכמים וכן פסק הטור ומרן בש"ע ח"מ סי' כ"ב ונמצא לפי האמור דהעיקר תלוי בקבלתו ואפילו קב עליו ג' רועי בקר אינו יכול לחזור בו דכל דבר שבממון תנאו קיים וכ"כ הרדב"ז בח"א הישנות סי' קי"ו וז"ל דע"כ לא כתב מהרי"קו דמצי המוחזק לומר קי"ל אלא היכא דלא קבלו עליהם לדון כאותו פוסק או שלא נהגו לדון כאחד מהפוסקים אבל היכא דנהגו לפסוק כהרמב"ם כי אתרין או כדעת הרא"ש כי אתריה לא מצי למימר קי"ל כפ' שהרי כל השטרות וההלואות לדעת אותו פוסק נעשו והוו כאילו קבלו עליהם עי"ש. ואם הרדב"ז כ"כ בסתם שהסופרים כותבין בסתמא על דעת אותו פוסק אשר נהגו באותו מקום כוותיה כ"ש הוא כשכותב בפי' בשטר שמקבל עליו לדון כס' אותו פוסק המאשר והמקיים אותו שטר דודאי כיון שקבלו עליו בפי' קבלתו קבלה וזכה מה שכנגדו במה שכתוב בשטר וכ"כ עוד בחדשות ח"א סי' רפ"א דאפילו מוחזק מפקינן מיניה ולא מצי לומר קי"ל כהנך רבוותא כיון דאתריה הוא הרמב"ם הוי כאילו קבלוהו עליהם עי"ש. ונראה מדבריו אלו דאפילו שמצינו רבים ועצומים שחולקין על סברתו אפ"ה כיון דאתריה הוא יכולין לקבל עליהם אפילו נגד רבים והכל תלוי בקבלתם וכ"כ עוד שם בחדשות סי' תקמ"ז וסי' תתכ"ה שכתב דכיון דאתריה דהרמב"ם הוא הוי כאילו קבלוהו עליהם ואין המוחזק יכול לומר קי"ל כמאן דפליגי עליה. עוד מצאתי להרב החיד"א בברכ"י ח"מ סי' יו"ד ס"ז שהביא משם הרדב"ז בכ"י גבי פחות מארבעים שנה שאינו מורה כתב ואם קבלום הציבור שפיר דמי דלא גרע מנאמן עלי אבא דכשרים וכן מצאתי למרן ז"ל בבד"ה. סי'. כ"ה וז"ל בגלילותינו. פשט לפסוק כהרמב"ם עי"ש. ובודאי שהטעם הוא שאע"פי שמצינו. הרבה מהפוסקים שחולקין עליו וכתיב אחרי. רבים להטות מ"מ כיון דאתריה הוא הוי כקבלוהו עליהם ובקבלה יכול לקבל עליו אפילו צ שרבים חולקין עליו:

וכן ראיתי למהר"ח מודעי ז"ל הביאו הרב זכור לאברהם ח"ג אות ק' שהביא ראיה לנדון דידן מההיא דהרדב"ז דסימן תקמ"ז הנז' והביא עוד ראיה מדברי הרב ב"ד ח"מ סי' ט"ז שכתב בדף כ"ד ע"ב שיש ליזהר בכל שטרות שידוכין הנוהגין לכתוב שנתחייב אבי הכלה לתת להחתן סך קצוב וש"ע ונדוניא כפי כבודו ונעשה הכל בקנין דאינו מועיל וכו' ולכן צריך לכתוב קצבה על הנדוניא וש"ע או שיקבל עליו לדון כס' הפוסק דאדם מחייב עצמו בדבר שאינו קצוב וזה צ"ע לדינא עכ"ל. וסיים הרב ז"לא הנז' שלכאורה לא גילה לנו הרב אמאי זה צ"ע ונראה דמההיא דהרדב"ז שהביא מהר"ח מודעי יוצא מכ"ש דהשתא ומה התם דמשום שהוא אתריה הוי כאילו קבלוהו עליהם כ"ש היכא דקבלוהו בפי' ס' המקיים השטר ואולי משום דראה להרדב"ז בסי' תל"ג שינה את טעמו וכתב שעכ"ז מצי המוחזק לומר קי"ל גם י"א דלא כתב הרדב"ז אלא היכא דנתפשט המנהג כאותו דין הא לא"ה לא עי"ש. ולעד"ן דדבריו קשים לשמוע תחילה במ"ש דבסי' תל"ג שינה את טעמו הרואה יראה דלא שינה כלום ועמד שם בסברתו כי כן כתב בתחילת דבריו דאין לזוז מדברי הרמב"ם כי אתריה הוא אלא דבנדונו מאן דפליג על הרמב"ם הוא רב האיי גאון וכתב שם הרדב"ז כי רב האיי הוא רבן של כל בני הגולה ועוד בידו שבט מישור דאתי מדוד הע"ה וכיון שהוא רבן של בני הגולה א"כ הוי כקבלוהו קודם הרמב"ם ובכל מקום כאתריה כיון שהוא רבן של כל בני הגולה אבל במקום שלא מצינו לרב האיי שחולק עליו ודאי שהלכה כמותו במקום שהוא אתריה והרדב"ז במקומו הוא עומד ולא שינה את טעמו. ועוד קשה לי דאיך אפשר לומר דהרדב"ז שינה את טעמו אחר שמצינו לו בשש מקומות שהוא אומר דבמקום שהוא אתריה הוי כאילו קבלוהו ועוד דאיך יכחיש משנה ערוכה בסנהדרין ההיא דנאמן עלי אבא שנראה ממנה שהקבלה תועיל אפילו לג' רועי בקר ומה גם דמצינו להרדב"ז עצמו גבי דיין מארבעים שכתב שאם קבלוהו עליהם לא גרע מנאמן עלי אבא. ועוד דאיך נוכל לומר שכל זה נעלם מהרב ב"ד דברי הש"ס ודברי מרן בבד"ה ודברי הרדב"ז בששה מקומות ועוד קשה לי במ"ש משם י"א דלא כתב כן הרדב"ז אלא במקום שנהגו כוותיה באותו דין ע"כ. ולא ידעתי מנ"ל לחלק בהכי ואדרבה ממ"ש שם בסימן תתכ"ה נראה להיפך שהרי שם כתב שצריך כמה טענות עד שיוכל לומר קי"ל חדא דלא ליהוי אתריה דמר ותו דלא נהגו כוותיה ותו וכו' ואם איתא כמ"ש דאפילו הוא אתריה צריך שינהגו כוותיה א"כ הו"ל ליערבינהו ויאמר שהוא אתריה ונהגו כוותיה ולמה ליה לומר ותו. ועוד דאיך אפשר לומר דחזר בו הרדב"ז והרי בההיא דהרדב"ז שהביא החיד"א כתב דלא גרע מנאמן עלי וא"כ איך אפשר שחזר בו והיא הלכה פסוקה כי משם נראה שיוכל לקבל עליו אפילו הפסולין מן התורה כ"ש סברת הפוסקים המפורסמים אלא שרבו עליהם חבריהם ומזאת המשנה קשה לי על דברי מהר"ח מודעי שהטריח עצמו לדקדק כן מדברי הרדב"ז דסי' תקמ"ז ולמה לא הביא ראיה מדברי המשנה הנז' שהיא הלכה פסוקה והרי הרדב"ז עצמו הביא ראיה לדבריו מההיא דנאמן עלי אבא וכו' שיכול לקבל עליו אפילו הפסולין מן התודה. ויותר מזה דאיתי למהרשד"ם ח"מ סי' ל"א שכתב דאם ראובן קבל עליו לדיין ההוא אפילו שיטעה בדבר משנה דמהני קבלתו וכתב הרב החבי"ב בתשו' סי' קע"א דהא דמהני הקבלה היינו בקבלת בעלי דינין עצמן שהם רוצים להנזק בנכסיה' ואם הוא רוצה להזיק את נכסיו מי יאמר לו מה תעשה אבל אם קבלוהו בהסכמת העיר אע"פי שנעשה ברצון כל הקהל והמעמד אין כח בידם לקבל עליהם דינו של הטועה בדבר משנה עי"ש. הרי להדיא דאפילו בטעות בדבר משנה שיטעה הדיין אם הוא יחיד יכול לקבל עליו כ"ש בדבר שאינו טעות אלא מחלוקת הפוסקים שיכול לקבל עליו:

וע"פי דברי הרב החבי"ב הנז' הנה מקום אתי לבאר דברי הרב ב"ד הנז' במ"ש וצ"ע לדינא הכוונה דאה"נ דאם הנותן קבל עליו ס' הפוסק המקיימה יש בידו לקבל דכל מה שירצה האדם לעשות בממונו עושה וכך הוא רצונו אבל נדון הרב ב"ד היה שאנחנו צריכין לומר לו ולקבל עליו ס' הפוסק המקיימה ולא הוא מעצמו קיבל כך ולשון המשנה הכי מורה שאומר מעצמו נאמן עלי אביך ולכן כתב וצ"ע לדינא ר"ל שאנחנו ב"ד או העדים נאמר לו שלא יקבל ס' הפוסקים המוסכמים ואף שמצינו גבי מודעא שכתב הרב המגיד בפ"י מה' מכירה משם הרשב"א ומסתברא לי כי תקנת ביטול המודעא שיפסול עידי המודעא ויאמר הריני פוסל כל עדים שיאמרו שמסרתי מודעא והרי שם אותם לגבי נפשיה כעדים פסולין וכענין שאמרו גבי נאמנות עכ"ל. הרי מצינו לגבי פיסול עדים אף שבאמת הם כשרים אנחנו ניתן לו עצה שיפסול אותם ויקבל על עצמו שהם פסולין לגבי דידיה אך נראה דשאני גבי מודעא אנחנו נותנין לו עצה שיפסול אותם לפי שהוא מרמה את חבירו ואומר מחלתי לך השאר והוא שקר ענה. וכבר שמעתי ממו"הר בעל בית דינו של שלמה ז"ל שהיה מצטער הרבה מת"ח שעושה מודעא ולכן לפי שיש בענין רמאות עשה להם תיקון זה אבל לא בכל מקום נעשה להם תיקון זה:

ומעתה לפי דברי הרב המגיד שכתב משם הרשב"א נראה להדיא דכל שקבל עליו שיהיו העדים פסולין קבלתו קבלה ולגבי דידיה הם פסולין לגמרי וא"כ כ"ש כשקבל עליו סברת הפוסק המקיים את דבריו שקבלתו קבלה וא"כ יש לתמוה על דברי מהרח"ם הנז' דאיך אפשר לומר דהרדב"ז שינה את טעמו ואיך אפשר לומר שהרדב"ז יחלוק על דברי הרשב"א ועוד כי דברי הרשב"א בפיסול העדים לא נמצא מי שיחלוק עליו ונראה שהוא מוסכם אליבא דכ"ע ועוד כי מצאתי להרב גו"ר כלל ג' סי' ל"ב דקי"ג ע"ב שכתב וז"ל נ"ל שכיון שנהגו הסופרים לומר בשעת הקנין שיבטל המודעא ויפסול העדים שלה כדעת הרשב"א והוא סבר וקביל הוי כמו דור לי בחיי ראשך והפטר וכבר קבל עליו ס' הרשב"א ונתבטל בל זכותו והביא ראיה לדבריו מדברי הרדב"ז דסי' קי"ו הנז' לעיל עי"ש. הרי נראה מדברי הרא"ה הנז' דכל דברי הרשב"א והרדב"ז הכל ממקור אחד חוצבו ממשנה דסנהדרין בדף כ"ד הנז' והכל עולה אל מקום אחד וכן ראיתי להרב משאת משה ח"מ סי' ל"ו שכתב בסוף התשובה וז"ל מצורף לזה דכיון דנהיגי עלמא כדעת הרשב"א ז"ל בשטרות הו"ל כמבטל זכותו דסבר וקביל ס' הרשב"א ז"ל והרי הוא כאומר לו דור לי בחיי ראשך וגם הוא נסתייע מדברי הרדב"ז דסי' קי"א הנז' וכ"כ הרב בני אברהם ח"מ ס"סי קט"ו עי"ש. וכ"כ הרב קרית מלך רב בתשו' ח"א סי' ב' שכתב וז"ל ועוד יש לקיימה מטעם שאמר המצוה שאם יש מחלוקת בפוסקים תתקיים כדעת המקיימה ונראה שגם מהר"ם מזרחי הובאו דבריו שם מסכים לזה עי"ש:

והרב זכור לאברהם הביא ראיה לזה מדברי מהראנ"ח ח"ב סי' ל"ו שכתב שאם כתוב בשטר דלא כאסמכתא דלא מהני אבל אם כתוב בשטר מבלי שאוכל ליפטר בשום טענות ממיני אסמכתא תנאו קיים ואינו יכול לטעון ויפטור עצמו בטענת אסמכתא עי"ש ולא הביא הרב החבי"ב שום חולק על זה ונראה דיש לו דמיון לנ"ד דהא בנ"ד כתבינן בשטר דקבל עליו סברת הפוסק המקיים שטר זה אפילו שהוא יחיד מבלי שיוכל לטעון שום קי"ל שבעולם ואם. כנים אנחנו בזה אף שמהרי"ד ספוקי מספקא ליה לא שבקינן דברי מהראנ"ח נ"ח ודברי מהרח"ם דנר' דמסכים לזה משום ספיקו של מהרי"ד ע"כ. ואנן בדידן אחר שראינו לדברי הרדב"ז בשש מקומות וההיא דהביא משמו החיד"א דלא גרע מנאמן עלי אבא א"כ נראה דהכל הולך אל מקום אחד מההיא דסנהדרין נאמן עלי אבא א"כ מעתה אין אנו צריכין לכל אלו הדוחקים והדקדוקים ולא יתכן לומר שמהרי"ד ספוקי מספקא ליה דאפילו הפסול מן התורה על ידי הקבלה הוא מתכשר דכל תנאי שבממון תנאו קיים כ"ש בנ"ד שאין סברא זו שקיבל היא זרה אלא שאותו פוסק רבו עליו חביריו ואיש זה רצה לקבל דבריו ולהפסיד. ממונו ומי ואמר לו מה תעשה וכ"כ הרב כהונת עולם סי' כ"א וכ"כ הרב בני אברהם חח"מ סי' קט"ו וכ"כ החיד"א ז"ל בס' טוב עין ח"מ סי' מ"ב וז"ל עוד נהגו לכתוב בשטרות שהוא מקבל סברת הפוסק אשר לפי דעתו מתקיים השטר ועיין תשו' הרדב"ז דפוס ליוורנו סי' קי"ו עי"ש באופן כי מצינו שלמים וכן רבים דס"ל דהיכא דקבל בפי' ס' הפוסק יחיד נגד כל הפוסקים ואפילו שהיא סברא זרה קבלתו קבלה להתחייב בה ואפילו שהיא נגד דברי מרן הקדוש ז"ל וכל אלו הדברים הנאמרים לעיל הם פשוטים ואין צריכים לפנים ומה שכתב הב"ד וצ"ע לדינא כמש"ל שאין לנו ליתן לו עצה שיקבל כי אפשר שאין רוצה בזה בלבו משא"כ אם מאליו בקש זאת ורוצה לאבד ממונו:

אכן יש לבע"ד לחלוק ולומר דלא כתבו הפוסקים הנז' שמועיל הקבלה אלא דוקא גבי הנותן עצמו שאם כתב כן לחבירו שאין יכול לחזור בו אבל אם מת המתחייב ובא להוציא מיד היורשין בטענה זו אם יכולין היורשין לטעון אבינו קבל עליו סברת הפוסק ההוא ואנחנו לא נקבל הסברא ההיא צריכין אנו לדעת אם יש ממש בדבריהם. וראיתי להרב פרי האדמה ח"ב דף נ"ו שנשאל בש"מ שצוה כמה צוואות ומכללם צוה שיתנו לשבויה אשר פדו אותה במצרים שתנשא מנכסיו ויעשו לה כל צרכי נישואיה וכו' ואף אם יהיה מחלוקת בפוסקי' תתקיים כדע' הפוסק המקיימ' ובדף נ"ט ע"ב כתב בתשובתו שאפילו כתוב כן אין בזה כדאי להוציא מן היורשין כי אף אם נניח במונח כי חיוב זה מועיל אליו מ"מ אין בידו לחייב ליורשיו כל שלא שעבד את נכסיו וכמ"ש מהראנ"ח ח"א סי' ס"ו וכ"כ ג"כ בספרו הא' פ"הא דף ס"ב ע"ד שהיה כתוב בשטר ההקדש שקבל על עצמו סברת המקיים ההקדש אפילו יהיה יחיד נגד כל חכמי ישראל וא"כ בנ"ד הפוסקים הנז' הם המדברים דמצי להקדיש מלוה שביד אחרים והקדשו הקדש ומכח זה זכה ההקדש אשר ביד הפקידים. ברם גם מזה אין בו תועלת דאין מועיל קבלה זו כי אם על עצמו לא להוציא מיד יורשיו עי"ש וכ"כ הרב פרי הארץ ח"ב ח"מ ס"סי ט"ו. ולפקד"ן דמה שהביא ראיה הפ"הא מדברי מהראנ"ח דסי' ס"ו אין משם ראיה כלל דהתם נדונו היה שמכר קרקע לחבירו והטיב חסדו עמו שאם יחזיר לו דמי המכר שיחזור וימכור לו מחדש ויכתוב לו שטר וחוג"ית בכל חזוקי סופר ועל זה השיב מהראנ"ח שאין יכול לחייב ליורשיו שאין יכול לחייבם בקום עשה שיכתבו שטר ויעשו מכר מחדש ודוקא הוא יכול לחייב עצמו אבל לא ליורשיו אחריו אבל בנדון הפ"הא אין בה חיוב קום עשה וכתב על עצמו שקבל על עצמו סברת הפוסק המקיימה והו"ל כאילו אמר וקבלתי על עצמי ס' הרשב"ש ודעימיה שכתבו דאם המקבל עני אפילו מתנתא טמירתא קנה וכבר זכו בה העניים בחייו בעת צוואתו ואפילו שעדין לא הגיעו לידו הנכסים דאלת"ה למה לו למהראנ"ח לתת טעם לפי שהוא בקום עשה אפילו שאין בה קום עשה מ"מ יכולין היורשין לומר אבינו נתחייב ואנחנו לא נתחייב ודמיא לזה מי שחייב. עצמו וקבל עליו סברת הפוסק שאין יכול לחזור בו שיכולין לומר אבינו קבל ואנחנו לא נקבל ולמה לו לתת טעם לפי שהוא קום עשה אלא ודאי נראה דלא כתב כן מהראנ"ח אלא בנ"ד שאביהם מכר קרקע לגמרי וקיבל הדמים ואח"ז הטיב חסדו עמו וחייב עצמו שבעת אשר יחזיר לו הדמים וימכור לו מחדש ויכתוב לו שטר וחוג"ית ועל אופן זה כתב מהראנ"ח שאין יכול לחייב ליורשיו לחזור ולמכור ולכתוב לו שטר מחדש שהוא בקום עשה כי אין חייבין לקיים את דבריו באופן זה. ועוד כי בנ"ד איש זה כתב גופא מהיום ופירי לאחר מיתה ומצינו להרשב"ש סימן קל"ג שכתב דאם כתב לו גופא מהיום ופירי לאחר מיתה דדין פשוט הוא אליבא דכ"ע שקנה הגוף מעכשיו וקנה אותו בכל מקום שהוא אפילו שעדין לא בא לידו עי"ש. וא"כ בנדון הפ"אה הנז' שהיה הספק במתנתא טמירתא אכן הנותן קיבל עליו ס' הפוסק הוא הרשב"ש שכתב הרב החבי"ב בסי' רמ"ב משמו דאם המקבל איש עני אין בו משום מתנה טמירתא וכבר קבל עליו ס' הפוסק המקיים המתנה ואפילו שהוא יחיד ומעת שצוה הש"מ לתת לו המתנה כבר קבל עליו ס' הפוסק וזכה העני במתנה ההיא בכל מקום שהיא ונשארה אצלו ואצל יורשיו כמו פקדון וחייבין היורשין להחזיר הפקדון וא"כ מה מקום לומר שהיורשין יכולין לומר אבינו קבל ואנחנו לא נקבל ואחר שזכה כבר בחיי הנותן היורשין מי הכניסם בתגר זה והמקבל אינו מבקש מהם כי אם הפקדון אשר הפקד אתם לפי שכבר זכה במתנה מעת שקנו מידו ולא היה יכול לחזור בו:

ויש להביא ראיה לנדון הפ"הא והוא כי נדונו היה שצוה בעת מותו שיתנו לשבויה לצרכי נדונייתה וקיבל על עצמו סברת הפוסק המקיימה ומצינו למרן ז"ל בתשו' סי' י"א גבי פוסק מעות לחתנו בעת שיכנוס לבתו ומת חמיו קודם שכנסה והשיב שהוא מתחייב ומשעבד עצמו לתת לו מעות או קנויים לנדונייא ואפי' לא היו לו בעת החיוב חייב לתת לו כשיכנוס ואם מת חמיו קודם שכנס חייבין היורשין לתת לו מנכסיו עי"ש. הרי להדיא דזה היפך דברי מהראנ"ח שכתב שאין היורשין חייבין אלא ודאי נראה כדכתיבנא לעיל דשאני נדונו של מהראנ"ח שהוא בקום עשה ונדון דמרן דומה לההיא דהפ"הא שחייב עצמו לתת לשבויה כשתנשא שלפי דברי מרן חייב לתת לה כשתנשא ואף שהיא מתנה מסותרת מ"מ הוא קבל על עצמו ס' הפוסק ונתחייב בקיומ' וגם יורשיו אחריו דכיון שהוא עצמו נתחייב ואינו יכול לחזור בו גם יורשיו אחריו נתחייבו בחיובו כיון דכבר זכתה השבויה בחייו ולכן נראה דנדון הפ"הא הוא דומה לדברי מרן שבתשו' ואין דומין לדברי מהראנ"ח כלל כאמור לעיל. ומדברי הרב פ"הא נראה דבמקום שיש שיעבוד נכסים מתחייבין גם היורשין שכן כתב שאין בידו לחייב להיורשין כל שלא היה שם שיעבוד נכסים מדבריו אלה נראה שאם היה שם שיעבוד נכסים היו היורשין חייבין ולכאורה קשה דספיקו היה שם שהיתה מתנתא טמירתא והוא קבל עליו ס' הפוסק המקיים דבריו ואפילו שהוא יחיד נגד רבים וא"כ מה הועיל לו במה ששעבד נכסיו וקבל עליו ס' הפוסק והלא יכולין היורשין לומר אם אבינו קבל אותו פוסק אנחנו לא נקבל אותה ס' אלא ודאי נראה דסבר לה מר דבעלמא קיימא לן דאם הנותן שיעבד נכסיו למקבל שחייבין גם יורשיו לפרוע בעדו דאם הוא מת הנכסים קיימין וא"כ האיש ההוא ששעבד נכסיו וקבל עליו ס' הפוסק הוא הרשב"ש ודעימיה שסוברים דגבי עני ליכא מתנתא טמירתא ובעת שנתחייב ושיעבד נכסיו כבר זכו העניים מחיים ונתחייבו יורשיו לפרוע בעדו לאותן עניים. ונדון הפ"הא שם לא היה שעבוד נכסים ולכן כתב שיכולין היורשין לומר אבינו קבל ס' הפוסק ואנחנו לא נקבל והפ"הא אזיל בשיטת מהרשד"ם סי' של"ג דפליג על דברי מרן שבתשו' סי' י"א הנז' שהעלה שם מהרשד"ם דאין חייבין היורשין דכיון שמת פקע חיוב האב ונפלו הנכסי' לפני היורשין ובנדון הפ"הא הנז' ג"כ שצוה לתת לשבויה כשתנשא אם לא היה שם שעבוד נכסים היו היורשין פטורין כדברי מהרשד"ם אכן אם היה שם שעבוד נכסים אף היורשין חייבין אף לדעת מהרשד"ם וכן ראיתי להרב בני יעקב בדף צ"א שכתב דלא פליג מהרשד"ם על דברי מרן אלא דוקא במי שקנו מידו ולא שיעבד נכסיו אבל מי ששעבד נכסיו לחיוב זה מתחייבין אף יורשיו אחריו וכ"כ משם רבו מהר"י אלפנדארי ז"ל עי"ש. ולדידן דקבלנו הוראות מרן ז"ל אף למה שכתב בתשו' אף שלא שיעבד נכסיו כל שנתחייב בחיוב מתחייבין יורשיו אחרו לפרוע בעדו ולכן דימה שם נדונו למי שנתחייב לתת לחבירו מנה לזמן פ' ומת קודם הזמן שחייבין היורשין לפרוע בעדו ואף שהרב שער המים בס"סי ט' כתב על דברי מרן הללו כי שמע כי אף שבאמת מרן קבלנו הוראותיו היינו דוקא במ"ש בב"י ובש"ע אבל מה שכתב בתשו' לא קבלו את דבריו וע"פי שמועה זו דחה דברי מרן הללו וכתב שטוב לפשר ונמשך אחר דבריו איש ירוש' מהר"ם סוזין ז"ל והביא דבריו הרב חקי חיים סי' ט"ל בדף פ' עי"ש. ודבריהם שגבו ממני דכיון דמרן ז"ל נראו דבריו לכל רבני דורו והסכימו לכל אשר יאמר א"כ למה יגרע דבריו שבתשו' ואי משום דנקט בב"י ג' עמודי ההוראה והלך אחרי רבים הרי כמה דינין וחילוקים כתב מדעתו ולא דברו בהם עמודי ההוראה ועוד דדבריו שבתשו' הם הלכה למעשה ובודאי שדקדק בהם ככל הצורך ועוד כי מצאנו להלכות קטנות בח"א סי' קפ"ב שכתב שם בנו המני"ח ז"ל שבכל תחום א"י ת"ו וערי בי"סתאן אין יכולין לומר קי"ל נגד דברי הרמב"ם ומהריק"א אשר קבלו עליהם אבותינו ואבות אבותינו וכל אחד מנייהו אפילו באלף לא בטיל ושמע ממר זקנו שבימיו חזרו גאוני צפת ת"ו וחידשו תוקף ההסכמה וקבלתם שלא יוכל שום אדם לומר קי"ל כנגדם עי"ש ואם איתא להא דשמע הרב שער המים דיש לחלק בין למ"ש בש"ע למ"ש בתשו' למה כתב הדברים בסתם ויניח מקום לטועה לטעות ויאמר עליו אפילו באלף לא בטיל ובאמת שדבריו שבתשו' יכולין להתבטל ועוד דלפחות היה לו לומר בקיצור נגד מ"ש בש"ע ועוד כיון שבימי בנו דמרן כבר נדפסו תשו' שבא"ה ובימי מ"ז של המני"ח היה להם זמן מרובה שנדפסו א"כ למה לא ביארו בהסכמה שזה דוקא במה שכתוב בש"ע ולא יניחו בני אדם שיכנסו בספק הסכמה באופן שדבריהם נפלאו ממני אבל מה נעשה שכבר יצאו הדברים מפי הזקנים ויכול המוחזק לומר קי"ל אכן נראה דההיא דכתב מרן בתשו' סי' י"א אפילו אם נאמר דלא קבלנו הוראותיו שבתשו' מ"מ הלכה זו שנא ושנא דהא מרן שם בתשו' דימה אותה למי שנתחייב מנה לחבירו לתת אותה לזמן פ' שבהגיע הזמן חייב לתת ואם מת חייבין היורשין לפרוע בעדו ומצינו למרן בס' בד"ה סימן ט"ל עמ"ש בב"י משם הג"א שכתב אבל אם אמר בסתם הנני מודה לך בקנין בפני עדים שאני חייב לך לא ידעתי על מה יחול וכתב עליו מרן בבד"ה שכיון שהוא מודה שחייב לחבירו מנה נכסיו משועבדים לו ונוטל קנין על שיעבוד נכסיו שמקנה לו נכסיו לשעבדם עכ"ל. מדבריו אלה נראה דכיון שהוא מודה שמתחייב לחבירו מנה ונוטל קנין על זה מיד נשתעבדו נכסיו ואפילו שהוא לא הזכיר בפיו שהוא משעבד נכסיו א"כ גם מי שנתחייב לתת לחתנו סך כ"וך בעת הנישואין וקנו מידו על דבר זה מיד נשתעבדו נכסיו לחתנו ולכן באופן זה שיש שעבוד נכסים גם היורשין חייבין אליבא דכ"ע:

ומעתה לפי דברי מרן הנז' אשר כתב בבד"ה דכיון שנתחייב בקנין ומודה שהוא חייב לו נכסיו הם משועבדים לחבירו יש לתמוה על דברי שער המים הנז' שסתר לדינו של מרן שבתשו' לפי שלא קבלנו הוראותיו שבתשו' ולכן כתב שטוב לפשר וקשה איך אשתמיטתיה דברי מרן שבבד"ה הנז' שנראה מהם שכיון שחייב עצמו וקנו מידו נשתעבדו נכסיו ובמקום שיש שעבוד נכסים לפי דעת הרב בני יעקב ורבו מהרי"א שגם היורשין חייבין ומוציאין מהם וא"כ לפי דבריו דלא קי"ל כדברי מרן שבתשו' מ"מ דבריו שבבד"ה אין מי שיכחיש אותם וא"כ לפי האמור אם היה שם חיוב שבכללם שעבוד נכסים אפילו שיש מי שחולק בדבר כיון שקיבל עליו ס' הפוסק המקיים דבריו חייבין גם יורשיו אחריו בחיוב ההוא. אכן כל זה אם יש שם חיוב אכן אם נתן מתנה בלתי שום חיוב אלא לשון מתנה וקבל עליו ס' הפוסק יש להסתפק אם חייבין גם היורשין בזה:

ונראה להביא ראיה לזה כי הנה נודע מדברי הרדב"ז אשר זכרנו לעיל כי עיקר הראיה בקבלת הדיינין היא מההיא דנאמן עלי אבא או אביך וגם למדנו מדברי הרשב"א דלעיל גבי מודעא שמועיל פיסול העדים וכענין שאמרו גבי נאמנות וכתב הרא"ה בס' גו"ר הנז' דהוי כמו דור לי בחיי ראשך והפטר דנראה מזה דהכל עולה בקנה אחד ממשנה הנז' וכן נראה ג"כ מדברי הטור שהביא דין הנאמנות בסי' כ"ב גבי דיינין וטעם אחד להם דכיון שהוא דבר שבממון תנאו קיים. וגבי נאמנות מצינו למרן בסי' ע"א סי"ז שכתב בד"א דמועיל הנאמנות לפוטרו משבועה בעוד שהלוה חי ובא לגבות ממנו אבל אם מת הלוה ובא לגבות מיורשיו לא מהני אלא א"כ פירש שפטרו גם מיורשיו שאז גובה בלא שבועה וכתב שם הסמ"ע הטעם דאע"ג דאביהן לא מצי למיטען פרעתים מ"מ לגבי יורשין אנן טענינן להו שאביהם פרע ואם היה הלוה חי לא היה מעיז פניו המלוה לומר שלא נפרע משו"ה הימניה הלוה אבל לגבי יורשיו לא הימניה שהוא ירא שהוא מעיז פניו ויכפור אחר שפרעו ויאמר לא נפרעתי עי"ש. מדבריו אלה נר' שהכל תלוי בדעת אביהם בעל הממון ואם הוא חי מאמינו שאינו מעיז פניו נגדו ולגבי יורשיו שהוא מעיז אמרינן שאינו מאמינו ואם אמר בעל הממון שהוא מאמינו גם על יורשיו אינם יכולין להשביעו ומזה הטעם עצמו הצריכו גבי נאמנות שיכתוב נאמנות עליו ועל יורשיו ובלא"ה לא סגי ע"כ ואילו גבי קבלת ס' הפוסק לא נהגו לכתוב בשטרות שקבלתו עליו ועל יורשיו לפי שדוקא גבי נאמנות דאמדינן דעתיה דלגבי עצמו שאינו מעיז האמינו אבל לגבי יורשיו שהוא מעיז לא האמינו אכן אם גם גבי יורשיו שהוא מעיז פירש שיחותיו שאפ"ה הוא מאמינו ורוצה להפסיד ממונו אנן מה לנו בהפסד ממונו משא"כ גבי קבלת ס' הפוסק דלא שייך האי טעמא דהעזה בזה מה לי הוא ומה לי בנו ואפילו שלא אמר עלי ועל יורשי יורשיו בכלל ומשו"ה לא הצריכו גבי קבלת הפוסק לומר עלי ועל יורשי:

א"נ הטעם שגבי נאמנות בעינן שיאמר עליו ועל יורשיו משא"כ גבי שאר שטרות כגון מתנה לפי דגבי מתנה כותב לו גופא מהיום ופירי לאחר מיתה וא"כ כיון שהגיע השטר לידו הרי זכה במה שנתן לו ואפילו שהממון לא הגיע לידו הרי הוא שלו בכל מקום שהוא ומשו"ה לא נהגו לכתוב עליו ועל יורשיו אבל גבי נאמנות שהממון הוא של יורשין ובא המלוה לגבותו מהם והיורשין חוששין שמא פרע להם אביהם ורוצה לגבות מהם פעם שנית האמת אתם אם לא כתב לו אביהם גם על יורשיו אבל אם כתב להם נאמנות גם על יורשיו הוא רצה להפסיד ממונו ומי יאמר לו מה תעשה. ועכ"פ למדנו מדברי הסמ"ע דהכל תלוי בדעת המוריש ואם ראינו דעתו שהאמין למלוה אמרינן שדוקא על עצמו האמינו לפי שאינו מעיז ולא האמינו גם לגבי יורשין לפי שהוא מעיז אבל אם כתב הנאמנות גם על יורשיו אין יכולין לטעון כיון שעכשיו הממון שלנו אין אנו מאמינין אותך והסמ"ע ז"ל לא נכנס לבית הספק אלא דוקא אם אמרו היורשין אנחנו פרענו לך ולגבי טענה זו אין מאמינין אותו אבל הא פשיטא דבמקום שהאמין אותו וקבל אותו כמאה עדים ואפילו באו כמה עדים שפרעו בפניהם אינם נאמנין נגד נאמנותו כיון שהוא רצה להפסיד ממונו ואפילו לגבי יורשין מועיל טעם ונאמנות זו אילולי דשלא בפניו מעיז וא"כ נראה היכא דקיבל עליו ס' הפוסק אפילו שהוא יחיד נגד רבים ומבטל דברי הרבים נגד היחיד שקבל סברתו דדמיא ממש למי שהאמין עליו המלוה ואפי' שבאו עליו כמה עדים והעידו היפך מה שדבר המלוה אפ"ה המלוה נאמן והיא עיקרא ממ"ש במשנה דור לי בחיי ראשך והפטר והטעם פשוט בזה דכל תנאי שבממון תנאו קיים ואפילו המלוה הוא יחיד ומאה עדים מכחישין אותו ואומרים לו שנפרעת עכ"ז הוא נאמן יותר מכולם:

עוד יש לתת טעם למה שלא נהגו גבי קבלת הפוסק לכתוב עליו ועל יורשיו והוא דבשלמא גבי נאמנות בחוב שיש לו על חבירו לא אסיק אדעתיה שימות ויבואו בניו היורשין להשביעו דסתם חוב הוא לזמן מועט ולא יזכור באותו עת מיתתו ולכן אמרינן דהנאמנות דוקא על עצמו כיון ולא על יורשיו אחריו עד שיפרש עליו ועל יורשיו אבל גבי נותן מתנה וכיוצא שמתחילה הזכיר המיתה ואמר גופא מהיום ופירי לאחר מיתה ובודאי דכשאמר וקבל עליו ס' הפוסק כוונתו בין עליו ובין על יורשיו ומתחילה להכי כיון אביהם ולכן לא נהגו גבי קבלת ס' הפוסק לומר עליו ועל יורשיו ואיך שיהיה נמצינו למידין מדברי הסמ"ע שגבי נאמנות דוקא לגבי דידיה שאינו מעיז האמינו אבל לגבי יורשיו שהוא מעיז לא האמינו ומינה במקום דלא שייך טעם העזה כיון שנתחייב הוא נתחייבו גם בניו אחריו וזה היפך דברי פ"הא ודברי הרב פרי הארץ שכתבו שיכולין היורשין לומר אבינו קבל ואנחנו לא נקבל. ועוד קשה לי מדברי מרן עצמו שכתב שאם האמינו עליו ועל יורשיו שגם היורשין בכלל ומה בנך אם האמין אותו גם על יורשיו הרי יכולין היורשין לומר אם אבינו האמינו וקבל דבריו כשני עדים אנחנו שעכשיו הממון בידינו לא נקבל למלוה כלל ולא נאמין אותו ונאמנות אבינו וקבלתו תועיל דוקא לגבי דידיה ואנחנו לא נקבל דבריו ונאמנותו. ולפקד"ן דאילו ראו הרב פ"הא והרב פרי הארץ דברי הסמ"ע ודברי הלבוש בטעם שכתבו היו חוזרין מדעתן:

עוד נראה לומר דהנה מצינו גבי נאמנות שאם המתחייב אמר עלי ועל יורשי דפשיטא שהיורשין חייבין לקבל דבריו ואין יכולין להשביעו ומזה נראה דגם לגבי נדון דידן אם קבל עליו ס' הפוסק המקיים את דבריו עליו ועל יורשיו דגם היורשין חייבין דמאי שנא ולא גרע מנאמנות עליו ועל יורשיו. ובנדון דידן ידוע לכל רבני אר"ץ וחכמיה וסופריה שכל כוונת המקבל עליו סברת הפוסק המקיים מתנה לאו משום עצמו דהנותן כותב זה שלא יחזור בו כי דבר זה לא יעלה בדעתו בשום זמן אלא עיקר קבלה זו משום יורשיו לפי שהוא חושש על המקבל מתנה שלא ישטמוהו בעלי חצים המשתעשעים בסתירת שטר המתנה והם תמיד מחפשין בספרן של הפוסקים למצוא מהם שנים המסייעים אותן ויאמרו היורשין שהם מוחזקים ויאמרו קי"ל כוותייהו ולכן להוציא מלבן דבר זה כותב שקבל ס' הפוסק המקיים דבריו אפילו שהוא יחיד נגד רבים וידוע לכל שכל כוונת הנותן לאו משום הוא עצמו שלא יחזור בו אלא כל כוונתו בשביל היורשין שלא יטענו קי"ל וא"כ הוי כאילו פירש שקבלה זו עליו ועל יורשיו אחריו וא"כ הוי כמו נאמנות שפירש עליו ועל יורשיו אחריו וכ"ת דעכ"פ מידי ספיקא לא נפקא דמי יאמר אם כיון הנותן עליו ועל יורשיו דא"כ הו"ל לפרש אכן אם נאמר דלהכי כיון הנותן נתבטל השטר לגמרי לפ"ז ומצינו להרב המגיד בפ' כ"ג מה' מלוה ולוה שכתב וז"ל מכאן יש ללמוד שאע"פי שאמרו יד בעל השטר על התחתונה היינו דוקא בדבר שיש לו שני פנים ואינו סותר עיקר השטר לומר שנכתב שלא בכשרות אבל בדבר שיש לפסול ולהורע את השטר מעיקרו אדרבה מעמידין השטר על חזקתו שהוא כשר והבא לפסול את השטר עליו הראיה וכ"כ ר"ח והר"ש והרמב"ן והרשב"א ע"כ. וכן פסק מרן בש"הט סי' מ"ב ובספרו אבקת רוכל סי' פ"ג. עוד מצינו להריב"ש סי' תי"ג שכתב שלעולם יש לנו לתלות בכל מה שאפשר להכשיר השטר אפילו בדרך רחוקה. עוד כתב בסי' ת"פ אבל לבטל השטר מעיקרו כמו בנ"ד שאם היה כמו שאמרו היתה המתנה בטילה ואין אומרים בזה יד בעל השטר על התחתונה ע"כ. מכל הדברים האלו נראה שאין לפרש השטר שלהכי כיון ונפסול השטר ונבטל המתנה אלא יש לנו להעמיד השטר בחזקת כשרות וא"כ בנ"ד שכתוב בו וקבל עליו ס' הפוסק בשטר שכתוב בו גופא מהיום ופירי לאחר מיתה ועיקר המתנה שתגיע ליד המקבל הוא לאחר מיתה וא"כ אם נימא כמו שכתבו הרב פ"הא והרב פ"הץ דהקבלה אינה מועלת אלא לגבי דידיה ולא לגבי יורשיו אחריו א"כ לפ"ז השטר נתבטל לגמרי כי יאמרו היורשין אנחנו לא נקבל את דבריו ומאי אהניא לן לגבי הנותן שלא יחזור בו כיון שבחייו לא זכה בשום דבר ועיקר הזכייה לאחר מותו ואחר מותו יאמרו המושלים בממון אנחנו לא נקבל ונמצא לפי זה שהשטר בטל לגמרי ואדרבה היה לנו להחזיקו בכשרות כדברי הראשונים הנז' ואז לא יוכלו היורשין לטעון קי"ל כנגד הפוסקים הראשונים אשר זכרנו ולבטל השטר לגמרי ועוד דבנדון דידן כבר כתבנו שידוע ומפורסם הדבר ואין בו ספק כי כל כוונת המקבל ס' הפוסק בשביל היורשין שלא יערערו על המתנה וא"כ הוי כמו נאמנות שאם כתב עליו ועל יורשיו אז גם היורשין בכלל:

ויתכן לומר דגם הרב פ"הא והרב פ"האר לא כתבו חילוק זה אלא במקום שיש צדדים בלא"ה להכשיר את השטר כמו בנדון דידהו אבל במקום שלא יש כ"א סניף זה בלבד ומצידו אנחנו באים לפסול את השטר לגמרי בכגון זה ודאי לא כתבו הרבנים הנז' שיש לפסול את השטר:

עוד יש להביא ראיה לנ"ד ממ"ש מהרלב"ח סי' ל"ו דף ח"ן ע"ד וז"ל מפורסם לכל הוא כי כל תנאי שהוא נגד הדין ראוי שיבוא מפורש מאוד בלשון השטר ובאופן שיובן שכך קבלו עליהם המתנין ואם אפשר לפרש הלשון באופן שלא יהיה נגד הדין שראוי ומחוייב לפרש כן וכו' וא"כ בנדון שלפנינו אם נאמר שפירוש בחייו ובמותו ר"ל בחיי הבעל כל זמן שתרצה לגבות כתובתה אפי' קודם הגירושין הוא כנגד הדין דכתובה לא ניתנה ליגבות מחיים ומנין לפרש כן שאם כוונת המתנין כן היתה היה להם לכתוב יותר מבואר וכדי שיפורש הלשון כפי הדין נפרש שבחייו הכוונה כשתתגרש ובמותו כשתתאלמן ולגבי היבם כשתחלוץ תטול כתובתה או ימות היבם עי"ש. מדבריו אלה נראה שאם ביאר דבריו להדיא בלתי להסתפק כלל שפי' להדיא שבחיי היינו אפילו בעודה תחתיו ואפילו שהוא כנגד הדין כי לא ניתנה כתובה ליגבות מחיים עכ"ז כיון שפי' דבריו להדיא והתנה כן בפי' כל דבר שבממון תנאו קיים. ומינה גם גבי יבם שהוא ירש נכסיו אם רצתה לגבות כתובתה בחיי היבם יכולה לגבות ואין היבם יכול לטעון אם אחי קבל עליו והתנה על עצמו שלא כדין אני לא אקבל עלי דבר זה אלא חייב לתת לה כתובתה אפילו בחיי היבם כיון שביאר דבריו להדיא וא"כ נראה דאפילו בנדון זה שהתנה על עצמו תנאי שלא כדין עכ"ז אחיו מתחייב בו כמו מורישו כ"ש בנדון דידן שהדבר ידוע שהמקבל עליו ס' הפוסק אין זה שלא כדין אלא שאותו פוסק רבו עליו חביריו ובודאי דכגון זה חייבין אף היורשין וכי תימא דשאני יבם שהוא במקום אחיו קאי ולכן פסק מרן שכתובתה על נכסי בעלה הראשון זה אינו דהא חזינן דהם גופים מחולקין ויכול לומר אני לא אקבל ועוד דאם נימא דשאני יבם דכתובתה על נכסי בעלה הראשון הרי גם בנ"ד בעל השטר בא לגבות מנכסי אביהם ואם אין לו נכסים אין היורשין חייבין לתת לו. מכיסם וא"כ הוי כמו היבמה שכתובתה על נכסי בעלה הראשון ואין יכול היבם לטעון אם אחי קבל עליו להתנות על עצמו שלא כדין אני לא אקבל אלא הוא ואחיו שוים בקבלה ולפקד"ן דאילו ראו הרבנים הנז' דברי מהרלב"ח הנז' ודברי הסמ"ע הנז' לא היו כותבין כן ויותר מהמה שהסמ"ע שם סיים ונסתפק אם כתב נאמנות גם על יורשיו ובאו היורשין ואמרו אנחנו פרענו לך והוא מכחישם שכתב שם דכיון שהם אמרו פרענו לך אין כח ביד אביהם להפקיע ממונם. מדבריו אלה נראה שדוקא לפי שהיורשין אמרו לו שאנחנו בידינו פרענו לך אז לא יוכל אביהם להפקיע ממונם אבל אם אמרו אנחנו בעינינו ראינו שאבינו פרע לך עכ"ז כיון שאביהם האמינם על עצמו גם היורשין הם כמוהו ואין יכולין היורשין לומר אם אבינו קבל למלוה כשני עדים והאמינו אנחנו לא נקבל ואף שזה לא כתב הסמ"ע אלא דוקא במקום שקבל אותו עליו ועל יורשיו משא"כ בנדון דידן כי זה אינו דהא כבר כתבנו לעיל דלא בעינן שיכתוב כן אלא דוקא גבי נאמנות שבפניו אינו מעיז משו"ה האמינו אבל לגבי יורשיו שהוא מעיז לא האמינו ולכן אם כתב נאמנות גם על יורשיו אין היורשין משביעין אותו אבל בנ"ד דלא שייך האי טעמא הכל שוה בין אם צוה על יורשיו ובין לא צוה ועוד דבנ"ד כ"ע ידעי דכל עיקר קבלה זו משום היורשין שלא יבואו עליו בטענות קי"ל וכיוצא וא"כ הוי כמו שפירש בהדיא שקבלה זו עליו ועל יורשיו אחריו קבל ס' הפוסק:.

עוד יש להביא ראיה לנ"ד מההיא דהרדב"ז בכמה מקומות וחד מנייהו עדיף לנ"ד בסי' רפ"א שכתב שאין יכול לומר קי"ל נגד דברי הרמב"ם דכיון דא דאתריה דמר הוא הוי כאילו קבלוהו עליהם ושוב לא מצי בעל דין לומר קי"ל כפ' גאון עי"ש. ונראה מדבריו דכיון דהיו באים ועומדין לפניו לדין הוי כאילו קבלוהו עליהם ושוב אין יכול לטעון קי"ל נגד דבריו. ולכאורה קשה הקבלה זו היה לנו לומר שלא תועיל אלא דוקא בחיי הרמב"ם שעמדו לפניו לדין וקבלו סברתו אבל דורות הבאים לא היה להם לקבל סברתו ואי משום דבדורות הבאים נהגו להורות כוותיה הרי בסי' רפ"א הנז' לא נקיט לה משום מנהג שנהגו כוותיה אלא משום דאתריה הוא אלא ודאי נראה דכיון דאתריה הוא וקבלו סברתו נמשכה הקבלה עד כמה דורות ועד היום דסתם כל אדם מסכים לדעת אביו משום דכתיב ואל תטוש תורת אמך ומינה דגם בקבל עליו ס' הפוסק אפילו שהוא יחיד נגד רבים גם בניהם חייבין לקבל מה שקבל אביהם. ועוד כי מצינו למרן בסי' ח' בב"י והביאו מור"ם והוא מתשובת הרשב"א שכל ציבור יכולין לקבל עליהם בית דין שאינו ראוי מן התורה עי"ש. ואם איתא לדברי הפ"הא והרב פ"האר הו"ל לבאר שם שאם מת אחד מהמקבלין בניהם אין חייבין לקבל כי יכול לומר אבי קבל ואני לא אקבל את דבריהם ולא מצינו חילוק זה בשום פוסק ואין לומר דשאני הכא שכל הציבור קבלו אותם וכמו שכתב קודם זה וכיון שקבלום עליהם בני העיר אין אחר יכול לפוסלן שהרי כתב מור"ם לדעת אנשי העיר וכיון שזה הבן היום גדל ולא קבלו יכול לפוסלו אלא ודאי נראה שהקבלה נמשכת גם לבניהם אחריהם ולכן לא הוצרכו לבאר זה בדבריהם:

עוד יש להביא ראיה לנ"ד מההיא דהרשב"א שכתבתי דעשה תיקון למודעא שיפסול עידי המודעא וכענין שאמרו בנאמנות עי"ש. ובענין המודעא מצינו לכמה פוסקים שיצאו לחלק בדעת הרשב"א כמה חילוקים ולא מצינו לשום פוסק לא מהראשונים ולא מהאחרונים לומר דהמודעא אינה מועילה אלא דוקא גבי המתחייב עצמו שקבל על עצמו שיהיו אותן עידי המודעא פסולין אבל לא לגבי בניו לפי שיכולין לומר אבינו פסל וקבל על עצמו שיהיו אותם עדים פסולים ואנחנו לא נקבל ולא אישתמיט שום פוסק לחלק בהכי ועוד שהרי השוה פיסול העדים לנאמנות וגבי נאמנות כבר כתבנו דהא דצריך לבאר שהנאמנות גם על יורשיו לפי שלגבי יורשיו מעיז הא אילו לא היה טעם זה היתה הנאמנות מועילה גם גבי יורשיו ועוד דאלת"ה א"כ כמו גבי נאמנות צריך להזכיר יורשיו בפירוש ובלא"ה לא סגי א"כ גם גבי מודעא היה לו להרשב"א לתקן ולומר ופיסול עדים זה עליו ועל יורשיו אלא ודאי נראה דדוקא גבי נאמנות דאמדינן דעתיה דלגבי דידיה אינו מעיז ולגבי יורשיו מעיז אבל בשאר מקומות הכל שוה האב והבן לפי דכיון דהאב שהיה הממון שלו קיבל ס' הפוסק ונתחייב בקבלתו א"כ גם יורשיו אחריו חייבין לקבל מה שעשה אביהן ולכן הרשב"א ז"ל לא הוצרך לבאר זה בדבריו:

והנה נדון דידן קבלת ס' הפוסק אפילו שהוא יחיד נגד רבים לגבי המתחייב עצמו לא נפלאת היא ולא רחוקה ועיקרא בירושלמי הביאה הרב החבי"ב בסי' ג' הג"הט אות ט' ר' אבהו הוה דאין בלחודוהי א"ל תלמידיו למדתנו רבינו אל תהי דן יחידי א"ל כיון דאנן יתבינן ואנא בלחודוהי ואינון אתיין ודיינין קמאי כמאן דמקבלין עליהון דמי וכתב הרב החבי"ב ושמעינן מינה דלא בעינן קבלה בפי' אלא כל שהוא יושב ודן ובאים לפניו לדין קבלה הוי עי"ש. הרי משמע דכל שקבלוהו עליהם אע"פי דקי"ל אל תהי דן יחידי עכ"ז ע"י הקבלה יכול לדון יחידי וכן פסק מרן בש"הט סי' ג' ס"ב פחות מג' אין דיניהם דין ואפילו לא טעו אא"כ קבלו עליהם בעלי דינין וכ"כ ג"כ בסי' ח' שכתבתי לעיל וכ"כ בסי' ל"ג סי"ח ובסי' ל"ז סכ"ב גבי עדים ונראה דמזה הירו' כתב הרדב"ז שהבאתי לעיל על הרמב"ם דכיון דאתריה הוא הוי כאילו קבלוהו עליהם ומדבריו נראה שאפילו היו רבים חולקין עליו כיון דאתריה הוא כקבלוהו דמי ולכאורה קשה דנראה מדבריו דאפילו לא קבלוהו עליהם בפי' ויקשה דאם לא קבלוהו מאי נפקא מינה אם אתריה והוא יחידי אכן ע"פי הירו' א"ש דכיון דבאים לפניו מאליהם הוי כמו קבלוהו ולכן דן אפילו יחידי. ועכ"פ נראה מכל זה דבקבלוהו בפירוש ליכא מאן דפליג דאפילו יש חולקין עליו כיון דקבלו סברתו אפילו שהיא יחידית חייב לקבל עליו ומעתה יש לתמוה על הרב זל"א שכתב דהרב ב"ד מ"ש וצ"ע לדינא לפי שהרדב"ז שינה את טעמו בסי' תל"ג וכתב דעכ"ז יכול לומר קי"ל והתימה ממנו דאיך יכול הרדב"ז לפלוג על דברי הירוש' ועל דברי מרן הנז' שהוא מוסכם מכל הפוסקים וגם הרב ב"ד עצמו איך אפשר שנאמר כן בדעתו ויהיה נגד כל דברי הפוסקים הנז' באופן שלא ידעתי טעמו של דבר מ"ש הפ"הא והרב פ"האר דכיון שהוא בריא והממון שלו והוא רצה ליתנו לאיש ההוא וקבל עליו ס' הפוסק המקיים המתנה ואפילו שהוא יחיד והרי גבי דיינות מצינו שיוכל לקבל עליו ואפילו ג' רועי בקר גם מצאתי למרן ז"ל בתשו' בס' אבקת רוכל סי' ר"א שכתב דכיון דקבלום הציבור עליהם אפילו לדעת רש"י והתו' יכולין לדון ולהורות ואין שום אדם יכול לעכב על ידם ואפילו שהם פחותים ממ' ואפילו לא הגיעו להוראה ע"כ. ואם איתא דהבנים שלא קבלו יכולין לומר אנחנו לא נקבל א"כ איך פסיק ותני ואין שום אדם יכול לעכב על ידם הרי הבנים שלא קבלו יכולין לעכב על ידם כי יאמרו אנחנו לא נקבל ואין לומר דשאני הכא דהציבור קבלו אותם דהא כיון דמצד קבלה נגעו בה ולא מצד הסכמה שהסכימו מה לי ציבור מה לי יחיד כיון דמצד קבלה נגעו בה. ומה מאוד יש לתמוה על הרב פ"הא שכתב בחלק ראשון דף ס"א דהא דמועיל קבלת הפוסק דוקא לגבי דידיה אבל לא לגבי יורשיו והביא חילוק זה בלתי שום ראיה מדברי הפוסקים. ואני הדל לפי מיעוט ידיעתי בדברי הפוסקים לא ראיתי לפוסקים אחרונים שיביאו חילוק גדול כזה והוא היפך סברת הנותן שהיה הממון שלו ולא יביאו לו סמוכות מדברי הפוסקים ודוחק לומר שסמך עצמו על מה שכתב בח"ב דף נ"ט ע"ב שהביא ראיה מדברי מהראנ"ח נ"ח ח"א סי' ס"ו. ועוד דאם איתא כמ"ש הרבנים הנז' דכיון שנפלו הנכסים קמי היורשין נעשה הממון שלהם ויכולין לומר אבינו קבל עליו ס' הפוסק ואנחנו לא נקבל א"כ גבי נאמנות שהאמין למלוה כשני עדים ובא להוציא היום הממון מתחת ידם יאמרו היורשין אם אבינו קבל אותך כשני עדים אנחנו לא נקבל אותך כלל כי היום הממון ברשותינו וכבר יצאו מרשות אבינו המת ואפי' אבינו קבל עליו סברת שני גדולים מהפוסקים עכ"ז כיון שלא קבעו הלכה כמותן יכולין לטעון אם אבינו קבל אנחנו לא נקבל כ"ש לגבי המלוה שהוא איש בעלמא ואפשר שאביהם פרע לו ועכשיו בא לגבות מהם פעם שנית שיכולין לטעון אנחנו לא נאמין אותך:

ובר מן דין כבר מצאנו ראינו למרן החבי"ב בתשו' ח"מ סימן קס"ה שנשאל מגביר אחד שצוה שיכתבו. לו שטר מתנה מהיום ולאחר מיתה ושלא יהיה בו שום עירעור וכתוב בשטר ההוא שאפילו יהיה מחלוקת בפוסקים תתקיים לדעת המקיימה והשיב שמתנה זו שרירה וקיימת ואין בה שום פקפוק ועירעור וזכו מקבלי מתנה נחלה בלי מצרים וכ"ש בנ"ד שהגביר הנז' פירש דבריו ואמר שרוצה שתהיה מתנה זו קיימת על דעת הפוסק המקיימה עי"ש. ובודאי מרן החבי"ב דכל רז לא אניס ליה ובקי בחדרי חדרים של הפוסקים ואם היה רואה שסברא זו אינה מתקיימת אלא לגבי הנותן עצמו ולא לגבי יורשיו אחריו לא היה מעלה אותה על דל שפתיו בנדונו שהיה הענין עם היורשים ואפילו לסניף בעלמא. ועוד קשה לי על דבריהם שפסקו הדין בסכינא חריפא ולא נתנו טעם לדבר ואדרבה הס' נותנת להיפך דאם נימא שבנדון דידיה דהרב פ"האר שהיתה מלוה ביד אחרים וכשהוא בחיים המלוה אם רצה למחול אותה ההלואה למלוה היה יכול למחול אפילו בדברים בעלמא בלא קנין ועכשיו בא ליתן אותה לאיש זה וקבל עליו ס' הפוסקים והם המרדכי ובעל המאור והנמק"י ומהרי"קו שכתבו דאם הקדיש מלוה שביד אחרים הקדשו הקדש א"כ כיון שהמלוה קבל עליו סברתם ומעת שקנו מידו זכה בה המקבל בכל מקום שהיא א"כ מה להם ליורשין עמו:

וראיתי למרן החבי"ב בתשובה ח"מ סי' ע"ג שכתב דאף דקי"ל הילכתא כבתראי לא אמרינן הכי אלא כשדברי הראשונים באו על ספר מפורסם וידוע אבל מה שנמצא כתוב בתשו' גאון ז"ל ולא עלה זכרונו על ספר ידוע אפילו שימצא פוסק אחרון שיפסוק היפך הגאון הקודם לו איכא למימר דלא שמיע ליה לפוסק אחרון את דבריו ואי הוה שמיע ליה הוה הדר ביה וכן תפסו כל האחרונים ובנ"ד הדבר ברור שתשו' מהר"י קארו ומהר"ם מטראני לא נתגלו בימי מהרשד"ם ומהר"א חסון ואי הוה שמיע להו הוו הדרי בהו עי"ש. ומזה נלמוד בנ"ד במכ"ש דאף מהרשד"ם שהיה בזמן מרן והמבי"ט כתב עליו הרב החבי"ב שלא ראה תשובת מרן והמבי"ט ואילו ראה אותם היה חוזר בו כ"ש הרב פ"הא אילו היה רואה תשובת מרן החבי"ב דסבר לה מר דאפילו לגבי יורש יכול לקבל עליו ס' המקיים המתנה שהיה חוזר בו מדבריו אכן בימיו עדין לא נדפסו ש"ות בעי חיי ורב הזמן ביניהם וחכמתו ובקיאותו כל הפוסקים הודו ואמרינן אי הוה שמיע ליה הוה הדר ביה ואף שהרב פ"הא נסמך על דברי מהראנ"ח כבר כתבנו דאין דומה לנ"ד כלל:

עוד ראיתי למרן החבי"ב בכנ"הג ח"מ סי' כ"ה הג"הט אות ל' שכתב דלא אמרינן קי"ל אלא היכא דלא קבלו עליהם ס' הפוסק אבל במקומות שנהגו לפסוק כהרמב"ם או כהרא"ש אין המוחזק יכול לומר קי"ל הרדב"ז ח"א סי' קי"ו. אמר המאסף נסתפקתי אם אפילו שהוא יחיד בסברתו אינו יכול לומר קי"ל כנגדו והסברא נוטה דאפילו הוא יחיד בסברתו לא מצי למימר קי"ל כנגדו כיון דמטעם קבלה נגעו בה ע"כ. הרי נראה להדיא מדברי מרן החבי"ב דכיון דמצד קבלה נגעו בה אפילו שהוא יחיד בסברתו נגד כל הפוסקים עכ"ז כיון שקבל סברתו אין יכול לומר קי"ל כנגדו:

נאום האד"ן ס"ט

תוכן העניינים

ויוסף אברהם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה