ויוסף אברהם· רבי אברהם דיין
סימן כה
שאלה לאה שהיתה אלמנה ולה בת ונישאת לאה לאיש אחד והכניסה לו סכי כתובתה סך מרובה ולקח ממנה כמה תכשיטין ונשא ונתן בהם ולא הצליח ואחר זה הניחה והלך לו לעיר אחרת והיא היתה נושאת ונותנת בתוך הבית מהמעט שנשאר לה והיתה מתפרנסת מהם ולא זכתה ליבנות ממנו ובראות עצמה שלא זכתה לכן עלה בדעתה לתת סכי כתובתה לשני ת"ח גופא מהיום ופירי לאחר מיתה ושלחה והביאה לשני עדים ת"ח וכתבו לה שטר וז"ל בפ"ע ח"מ באה האשה מ' לאה ואמרה לנו דעו לכם כי מיום שעמדתי על דעתי עד היום הזה נכספה וגם כלתה נפשי על התורה ומצותיה ותמיד אני שוקדת על לימודי כפי אשר חנני ה' והן היום עלה בדעתי להקדיש סכי כתובתי לשני ת"ח אשר ביררתי והם פ"ופ ובכן אמרה לנו הוו עלי עדים וקנו ממני קגו'ש במד"לב וכתבו בכל לשון של זכות ויפוי כח וחתמו ותנו ביד פ"ופ להיות בידם לראיה וזכות שאיך נתתי להם במתנה גמורה מעכשיו סכי כתובתי חוץ מהבגדים שלי שהשארתי אותם לבתי בתורת נחלה ואני מוסרת לפניכם שטר כתובתי ביד פ"ופ הנז' ואומרת להם קנו לכם שטר זה וכל שיעבודא דאית ביה חוץ מהבגדים שלי שעתידין ליגבות בכתובתי בין אם ילך בעלי לב"ע בחיי ואגבה כל סכי כתובתי או אלך לב"ע בחייו ויבואו לידי חלוקה ככה יזכו פ"ופ בכל נכסי ובתי תזכה בהבגדים שלי וכו' וכך אמרה לנו מתנה זו כתבוה בשוקא וכו' מתנה עשויה כתחז"ל וכו' וקבלה ס' הפוסק המקיים מתנה זו ואפי' יחוד נגד רבים ואפילו נגד מרן הק' ז"ל כל זה היה בפ"ע ח"מ ואחריות וכו' כאחריות וכו' העשוין כהוגן וכתחז"ל דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי וקנינא וכו' ואחר ארבעה שנים נבל"ע בעלה הנז' ואחר חמש שנים עמדה לפני ב"ד היא וא' מהמקבלי מתנה וגבתה כתובתה ונשבעה שבועת האלמנה ואחר זה כג' חדשים נלב"ע האשה הנז' ובאו מקבלי מתנה והוציאו שטר שכתבה להם לפני ב"ד ונסתפקו בשטר ההוא שלא היה כתוב בשטר הכת"ומ ושיקנה באותה כתיבה כמ"ש מרן בסי' ס"ו ויש לעיין בזה בספרן של צדיקים הם המדברים בענין זה ונחזי אנן אם נפסל השטר בהכי ויבוא שכמ"ה:
תשובה אנכי העבד אברהם עיינתי. בספרי. הפוסקים ראשונים ואחרונים וראיתי שיש להכשיר שטר זה בכמה פנים הנראים זה יצא ראשונה שבשטר הנז' כתוב שאמרה לאה לעדים כתבו בכל לשון של זכות ויפוי כח וגם כתוב בשטר כהוגן וכתחז"ל ומצינו למרן הקדוש בד' מקומות בב"י ח"מ שכתב כי לשונות אלו יועילו לתקן תברי דשטרא ויצא הראשון שכתב בח"מ סי' ס"א וז"ל כתב רי"ו בנ"ד חלק א' בשם רב האיי גאון מאן דמקבל למיכתב שטרא בכל לישנא דזכותא אע"ג דלא ידע ספרא לאחזוקי בראוי כיון דכתיב ביה ואחריות שטרא דנא קבלית כחומר כל שטרי דנהיגי בישראל דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי קאי לכל כללי דבתחילת עניינא אבל תנאים כגון נאמנות בהלואה או ביטול מודעי במתנה לא מחשבינן עד דמפרשי עכ"ל. וזאת שנית חזר וכתב עוד בסי' ע"א משם הריטב"א שכתב בשם רב האיי כנז"ל עי"ש. הרי מדבריו אלה נראה דלא אפיק אלא נאמנות משום דעינינו הרואות דאין כותבין כי אם דוקא אם התנו עליה בפי' ורוב פעמים אין כותבין אותה וא"כ אפילו צוה שיכתבו בכל לשון של זכות ויפוי כח לשון זה אין מועיל לו לגבי נאמנות כי זה תנאי מחודש אבל שאר דברים שהם תחת הכלל והשטר בא עליהם אע"ג דלא ידע ספרא לאחזוקי הרי המתחייב צוה עליהם ושיעבד גופו לחבירו ואע"פי שלא נכתב כמי שנכתב דמי וא"כ בנ"ד שאמרה לאה להם כתבו בכל לשון של זכות ויפוי כח אע"ג שהסופר לא סיים ושיקנו באותה כתובה כיון דכתב ואחריות וכו' כהוגן וכתחז"ל הרי תחז"ל שגם יכתוב ושיקנה באותה כתיבה. ויען השלי'ש בסי' רמ"א סי"א ראובן נתן מתנה לבניו וריבה לאחד ומיעט לאחד ע"מ וכו' בד"א כשהיה תנאי זה כפול או שכתוב בסוף השטר וקנינא מניה כחומר כל תנאים העשויין כהוגן וכתחז"ל עי"ש. ודין זה פסקו בס' ש"ע בסי' הנז' ואת רב"ע כתב בב"י בסי' רמ"ב מחו' ח' וז"ל כתב ה"ר יונה שאם אמר הנותן לעדים כתבו בכל לשון של זכות ויפוי כח יש בכלל שיכתבוהו כראוי לכותבו בשוק וכו' וכתב הרמב"ן דאע"ג דהני שטרי דידן כתיב בהו בכל לשון של זכות לא מהני אם לא שפי' בשטר כתחז"ל כמו שפי' ר"ח וכה"ג כתב רבינו ברוך והביאו המרדכי בפ' מי שמת דאע"ג דהאומר ידור פ' בבית זה לא אמר כלום מ"מ אם כתוב בשטר שנתן לו כח בפירות כתחז"ל הרי הודה שנתן לו כתחז"ל ויש לפרש שנתן לו בלשון המועיל עי"ש. ומרן בב"י לא הביא דברי המרדכי הללו בפי' אכן מצינו שרמזם בב"י סי' רי"ב ופסקן שם מור"ם בהגה ומעתה לפי האמור מצינו למרן ז"ל בחמש מקומות שהופיע עלינו רוח קדשו שלשון זה של זכות ויפוי כח מתקן לכל תברי דשטר וכן מצאתי להרב חק"ל בא"ה סי' ל' שנסתייע מארבע מקומות הללו שכתב מרן בב"י לנדון דידיה והביא גם לההיא דהמרדכי והתימה ממנו איך לא כתב שגם מרן בסי' רי"ב רמז לההיא דהמרדכי הנז'. ויש מי שרצה לומר דאף דמצינו למרן בב"י שכתב כן בחמש מקומות מ"מ בש"הט לא פסקן ויש מקום לומר שחזר בו מרן ממ"ש בב"י ונסתייע מדברי הרב יד מלאכי בכללי מרן אות ד' שכתב. כן והס כי לא להזכיר כדברים הללו כי איך אפשר לומר כדברים הללו אחר שראינו למרן ז"ל שהביא משם הפוסקים הראשונים ולא הביא שום חולק עליהם איך נאמר שחזר בו בלתי שנמצא פוסקים שכנגדם חולקין עליהם וגדולים מהם ועד עכשיו לא מצינו לשום פוסק שדבר כנגדם ואף ההיא דהרב יד מלאכי כבר כתבתי שח"ו לא עלתה על דעתו דבר זה מעולם וכבר הארכתי בסי' שקודם זה קחנו משם ושם העליתי דכלל זה אינו בכל מקום כי אם דוקא במקום שהזכיר הוא וכמש"ל אבל לא בכל מקום וכ"ש בנ"ד שהזכיר מרן דבר זה בחמש מקומות שאיך יתכן לומר שחזר בו ומה גם דההיא דסי' רמ"א פסקה מרן בש"הט ויש מי שרצה לדחות דההיא דסי' רמ"א שהיא עיקרה מדברי הרא"ש התם דוקא כתב הרא"ש שמועיל מ"ש וקנינא וכו' לפי שעי"ז אנו מבטלין המתנה וחוזר הממון לאמצע ואז חולקין אותה האחין ומתקיימת ירושה דאורייתא לכן אנו אומרים שיועיל כי אז מתבטלת המתנה וחוזרת ירושה דאורייתא. אכן נראה דאין זה אמת כי מלבד דנמצא זה סותר דבריו שבד' מקומות שכתב להיפך עוד בה כי מצינו להרב מעשה חייא סי' ט' שהביא דברי הרא"ש ונסתייע מהם בנ"ד שהיה לקיום המתנה ולבטל נחלה דאורייתא ועוד אם איתא להא אמאי לא הזכיר הרא"ש מזה דהא דמועיל וקנינא לפי שבזה מתקיים ירושה דאורייתא ועוד דהרי הרא"ש כתב או שכתב בסוף השטר וקנינא וכו' כמו שרגילין לכתוב בארצינו בכל שטר שיש בו תנאי ע"כ. הרי שהשוה נדון דידיה לכל תנאים שבעולם יהיו מה שיהיו. גם ראיתי להרב משכנות הרועים לאחד מגאוני המערב שנדפס מחדש באות ל' דף קס"ו ע"ב שכתב דסברא זו של רב האיי גאון ז"ל קיימוה וקבלוה הרב העיטור ורי"ו והריטב"א ומעתה יש לתמוה למה מרן ז"ל לא העלה אותה על השלחן הטהור ותי' דמרן ז"ל כבר יצא י"ח מדין זה במ"ש סי' רמ"א גבי משפטי התנאים דהיכא דכתיב בשטר כחומר וכחוזק וכתחז"ל התנאי קיים ומשום דארחיה דמרן סרכיה דהטור נקיט ואזיל והטור ז"ל כתבה לתשובה זו שם לכך התם רהוטי רהוט מרן. ז"ל אבתריה וקבעיה להלכה שם והגאון רב האיי ודעמיה והרא"ש ז"ל אמרו דבר אחד לענין דינא ע"כ לשון מש"ה ז"ל. הרי להדיא דסבר לה מר דדעת הרא"ש והגאון דבר אחד אמרו לענין דינא וליכא לפלוגי בהו בשום אופן דאם איתא דיש לחלק ביניהם לא הוו דבר אחד ועוד דאם איתא דדוקא להחזיק ביד יורש לא הוו שתקי מינה מלבאר דבריהם:
ולעיקר קושיתו על דברי מרן ז"ל דאמאי השמיטם בש"ע כבר כתבתי בסי' שקודם זה דל"ק דכמה דינין שהם כהלכה והם הלכה פסוקה ומרן משמיטם ושם נתתי טעם לדבר ונמצא לפי כל האמור דלדעת מרן כל שכתב בשטר בכל לשון של זכות שמועיל לכל תברי דשטרא ובפרט כשכתוב ואחריות וכו' וכתחז"ל. ואחזה אנכי להפוסקים אשר באו אחר דברי מרן אם יש מי שיחלוק על דבריו וראיתי למהרש"ח בס' בני שמואל סי' י"ג ול"ד שכתב דאף הנותן לחבירו שט"ח ומלוה ע"פ ומטבע בקנין אגב דלא מהני ואם כתב הני לישני שפירי דכתב המרדכי בשם ר"ב יש תיקון שיזכה המקבל מתנה בין במלוה ע"פ ובין במלוה בשטר בהתחייב אסתר עצמה בכל אשר יש לה לתתו לאמה ואפילו הוא ביד אחרים ואפילו דמלוה להוצאה ניתנה אכן בלשון חיוב קנה וכמ"ש הריטב"א בתשו' הביאה הרב"י בסי' ס' וכן דעת כל הפוסקים א"כ כיון שכתוב שקבלה זאת המתנה כתחז"ל זה תחז"ל ונסתייע מדברי מ"ז מהרשד"ם סי' כ"ח לענין אסמכתא בשטר שכתוב בו בכל לשון של זכות וכו' עי"ש וכ"כ הרב תורת חסד סי' רנ"ז לקיים המתנה ההיא שנשאל עליה הרב פ"מ ת"ב סי' י"ד ורבני שאלוניקי דאפילו נתן לו דבר שאין לו קצבה כיון שכתוב במתנה כתחז"ל יכולין לתקן אף בזה עי"ש וכ"כ מהרח"ש בחתימתו על דברי הרב משפט צדק ח"ב סי' יו"ד שכתב שם דשטרות אע"ג דבעו כתיבה ומסירה מ"מ אם אקניהו אגב קרקע וכתב קנה לך איהו וכל שיעבודיה קנה וכתב וכיון שכתוב בכל לשון של זכות. ויפוי כח הכוונה שיכתבו לשון המועיל ושיזכה מקבל מתנה כגון קרקע ואגבן שטרות אינהו וכל שיעבודייהו ואע"ג דלא נכתב כן בפי' טעות סופר היה אבל מ"מ איהו נתחייב בכך ודמיא לההיא דרב האיי ז"ל המובא בב"י ע"ש וכ"כ הרב החבי"ב בסי' ס"ו בהג"הט אות ט' דאם כתוב בשטר בכל לשון של זכות ויפוי כח הו"ל כאילו כתוב קנה לך איהו וכל שיעבודיה וכתב כן משם מהר"ע יהושע בכ"י והסכים על ידו מהרח"ש ז"ל וכ"כ בס' ת"ח ח"ב סי' ט"ז וכ"א והעתיק דבריהם הרב דבר משה ח"ב סי' פ"א עי"ש. אכן הרב פ"מ ח"ב סי' י"ד ועמו רבני שאלוניקי שדחו דברי מהרש"ח והמה ראו כן תמהו על מהרש"ח איך לא ראה שתי תשו' דהרשד"ם בסי' רע"א וש"ט שדחה שם דברי ר"ב וכתב שאפילו יאמרו העדים בפירוש שהקנה לו קרקע לפירותיו אינם נאמנים כיון שאין כתוב בשטר כן ומאן לימא לן שראוי לפסוק כר"ב וכו' וא"כ נראה דדברי מהרשד"ם סתראי נינהו וע"פי שתי תשובות אלו דסי' רע"א וש"ט דחו דברי מהרשד"ם הנז' דמשם בא'רה דאין לשונות אלו של זכות ויפוי כח וכתחז"ל מתקנין לשון המתנה להיותה כאילו נכתבה בכת"ומ ומה שנסתייע מהרש"ח מדברי מהרשד"ם דסי' כ"ח כתב שם מהרד"א דשם מיירי דלא היתה הריעותא בקנין מצד עצמו רק מצד האסמכתא שאמר כל דאי ובכי הא שהריעותא מצד הלשון מהני לשון כתחז"ל לתקן חיסור הלשון אכן ההיא דסי' רע"א וש"ט דהקנין מצד עצמו לא היה קנין המועיל אז לא אהני לשון כתחז"ל לתקן השטר והרב פ"מ הסכים עמו בחילוק זה ונמצא לפ"ז כי מהרד"א והפ"מ פליגי על דברי מהרש"ח ז"ל ויכול היורש שהוא מוחזק מדאורייתא לומר קי"ל כוותייהו:
אכן נראה דנדון דידן לא דמו לההיא דסי' ש"ט ונדון דידן דמי לההיא דסי' כ"ח ובזה אפילו מהרד"א והפ"מ יודה בנ"ד דמועיל לשון של זכות ויפוי כח והוא דההיא דסי' ש"ט לגבי שט"ח לא היה שם שום קנייה כלל ואנו באים לחזק המתנה ממה שכתוב. בשטר בכל לשון של זכות. ויפוי כח וכתחז"ל ועל אופן. זה כתב מהרשד"ם ז"ל דכיון דהעדים לא ידעו דרכי הקנייה איך נאמר דכיוונו להקנות כתחז"ל ומה גם בנדון ההוא לא היה שם שטר לפנינו כי נשרף והעדים מעידין ע"פ כי נעשה כתחז"ל ועוד כי העדים אינם מעידין שצוה להם הנותן לעשות לו שטר בכל לשון של זכות וכתחז"ל אלא העדים אומרים שעשו כתחז"ל ועינינו הרואות שהעדים אינם יודעים תחז"ל אבל בנ"ד ידעו העדים דקניית השטר ושטר זה לדעת הרמב"ם והרי"ף והרא"ש כי שטר זה כשר כי לא מצינו לעמודי ההוראה שהצריכו לכתוב ושיקנה באותה כתיבה אלא בע"הת ומהרי בן מיגאש ז"ל והנ"י כתבו שצריך לומר לעדים ושיקנה באותה כתיבה וכיון שצוה להם שיכתבו בכל לשון זכות וכתחז"ל אע"ג דלא ידע ספרא לאחזוקי הרי הוא כאילו נכתב ולדעת הרשד"ם דסי' כ"ח מילת כתחז"ל משלמת חיסור לשון בנ"ד והרי מצינו לו שם בסי' כ"ח גבי אסמכתא שהיא פוסלת מן הדין והשטר והקנין מתבטלין על ידה עכ"ז כיון שהקנין יפה אלא שמצד אסמכתא נפסל עכ"ז מתתקן במ"ש וכתחז"ל א"כ גם בנ"ד שהקנין יפה אלא שחיסר ושיקנה באותה כתיבה מילת כתחז"ל משלמת אותה וכיון עיקר קנייתו בכתיבה אשר כתב לחבירו וגם אמר לעדים שהמקבל יקנה באותה כתיבה שהרי כתב וכתחז"ל משא"כ בההיא דסי' ש"ט שלא עשה שום דבר כתחז"ל ולא אמר בפה כיצד עשה ובנ"ד אפילו מהרד"א והפ"מ מורים:
עוד חילק שם מהרד"א לתרץ דברי מהרשד"ם במאי דסתרי אהדדי והוא דיש חילוק בין כשהעדים מדברים בלשון עצמן ובין כשמדברים בלשון הנותן שא"ל כתבו בכל לשון של זכות דאם מדברים בלשון הנותן שא"ל כתבו בכל לשון של זכות דהאי לישנא מתקן תברי דשטרא דכיון דהנותן רצה שיסודר בלשון המועיל והעדים שטעו שלא כתבו תחז"ל ובכי הא ההיא דהרשד"ם דסי' כ"ח אבל כשהעדים מדברים בלשון עצמם שנעשה כתחז"ל לא מהני ובכי הא ההיא דסי' ש"ט וכחילוק זה חילק מ"ור בספרו הבהיר בית דינו ש"ש ח"מ סי' א' וכתב שכן פי' ג"כ הרא"ה בס' גו"ר ח"מ כלל ה' סי' ה' אלא שכתב בלשון אחרת והכל עולה לסגנון אחד וא"כ נראה דגם בנ"ד הכל כתוב בלשון האשה המקנה ובזה מודה הרד"א והפ"מ וזה אפילו אם נאמר שלא היה כתוב כלל כת"ומ כ"ש בנ"ד שיש כתו"ם אלא שחסר ושיקנה באותה כתיבה גם מצד הסברא נראה דרבני שאלוניקי והפ"מ מודים בנ"ד והוא דעד כאן לא פליגי עליה דמהרש"ח אלא בנדון דידיה שלא היה שם קנין אלא דיש שם קנין למלוה בשטר דהתחייב הנותן לתת לו ועינינו הרואות דבשטר אין כתוב שום חיוב אלא שאנו אומרים ממה שכתוב כתחז"ל יש לומר שכך נעשה ולכן פליגי עליה הרבנים הנז' ואומרים דלא יש רמז מזה כלום אבל בנדון דידן שנעשה כתחז"ל שכתוב קנה לך וכו' ובודאי שידעו ג"כ שהכתיבה עיקר הקנין ולא קנין סודר וכיון שאמרו כתחז"ל בודאי שנתנו דעתם שהעיקר היא הכתיבה ולא סמכו על קנין סודר שעשו שם וגם מדברי בע"הת נראה שאין הדבר תלוי שיכתוב כן אלא שיאמר כן בעת הקנין לעדים:
והנה מהרד"א הנז' בא רעהו וחקרו הוא מהרש"ג ומיחלפא שיטתיה מדברי מהרד"א דאדרבה דעדיף כשהעדים מדברים בלשון עצמן שמעידין שנעשה השטר כתחז"ל די"ל שבכלל עדותן הוא שפרטו דרכי הקניה אלא שלא חשו לכותבה בשטר בפרטות אך כשמעידין בלשון הנותן שא"ל כתבו בכל לשון של זכות אין בכלל עדותן שהנותן פרט דרכי ההקנאה רק שא"ל כתבו בכל לשון של זכות בכולל וכיון שלא פרט לא מהני עי"ש. והרב פ"מ גופיה בח"א סי' ס"ו חזר והביא דברי מי שסובר דעדיף טפי כשהעדים הם מדברים בלשון עצמן וכתב שם בנדונו וז"ל שאחר שכתב שהנותן אמר שיכתבו בכל לשון של זכות ויפוי כח עוד בה שהם מדברים בלשון עצמן ומעידין כל זאת קבלו עליהם הנותנין וכו' כתחז"ל הרי שהעדים מעידין שנעשה הכל כתחז"ל ובכי הא שהעדים מעידין שנעשה הכל כתחז"ל אפילו הרשד"ם והראנ"ח יודו כמו שהוכחתי שם בסי' י"ד עכ"ל הפ"מ. מדבריו אלו נראה להדיא שאף שבתחילה היה כתוב הדבר בלשון הנותן שא"ל כתבו בכל לשון של זכות:
עוד בה שהעדים מעידין בלשון עצמם והם מעידין שכל זה קבלו עליהם הנותנין והרי אלו דברי עצמם של העדים א"כ גם בנדון דידן שכתוב בתחילה לשון הנותנת שאמרה כתבו בכל לשון של זכות וכו' מתנה עשויה כתחז"ל וכשסיימו את דבריה אמרו כל זה היה לפנינו עדים ח"מ ור"ל שכל אלו הדברים שדברה הנותנת עד כאן באו דבריה ומכאן ואילך מה שאומרים ואחריות וכו' כתחז"ל הם דברי העדים שמדברים בלשון עצמם והם שאמרו כתחז"ל ואי שגם זה דברי הנותנת הו"ל לכתוב כל זה היה בפ"ע ח"מ בסוף אחר ואחריות וכו' ומדאמר זה קודם ואחריות וכו' נראה דאחריות וכו'. הם דברי העדים:
ומעתה לפי האמור בנ"ד יצאנו ידי חובת כל הפוסקים דאי לסברת מהרד"א והפ"מ שכתבו דעדיף כשמדבר בלשון הנותן הרי דברה הנותנת לעדים בלשון עצמה ואי לדברי מהרש"ג שכתב דעדיף כשמדברים לשון העדים הרי בסוף דברו העדים בלשון עצמן כדברי מהרש"ג ונתקיימו דברי. שניהם ממ"נ ואפשר דלכן מקדם קדמתה תקנו בנוסח השטרות לומר כן כדי לצאת ידי סברת כל הפוסקים וכנז"ל ונראה דלכן כותבין וקנינא קגו"ש במדל"ב מיד פ' ואין כותבין וקנינא אנן עדים לפי שכבר התחילו דבריהם מתחילה באומרם ואחריות וכו' ובכי הא שהעדים מעידין שנעשה הכל כתחז"ל אפילו הרשד"ם והראנ"ח מודים בזה:
עוד נראה לומר דהנה רבני שאלוניקי והפ"מ סתרו המתנה דנדון דידהו מההיא דהרשד"ם סי' רע"א וש"ט הנראה מדברי מהרשד"ם דלא חש לההיא דר"ב וכבר כתבנו לעיל דנדון דידן דמי לההיא דמהרשד"ם דסי' כ"ח וגם כל מה שכתב בסי' רע"א וש"ט אינו שייך בנ"ד. תחילת דברי פיהו כתב בסי' רע"א דההיא דר"ב מאן לימא לן דהלכה כמותו ובפרט שלא הביאוהו הפוסקים ואנן בדידן דקבלנו סברת מרן ז"ל כבר כתבנו לעיל כי מרן בסימן רי"ב פסק לההיא דר"ב ואף שהביאה בקיצור עכ"פ לא הביא מאן דפליג בהדיה כנראה שהיא מוסכמת אצלו עוד נראה לומר דעד כאן לא נחלק מהרשד"ם על ר"ב אלא התם דוקא לפי דקי"ל האומר ידור פ' בבית זה לא אמר כלום וכתב ר"ב דמ"מ אם אמר שנתן לו הפירות כתחז"ל יש לפרש שנתן לו בלשון המועיל וא"כ נראה דשם הקנייה כולה היתה חסרה ואנו באים לתומכה מצד שכתוב כתחז"ל ואנו אומרים שנעשית באופן המועיל וע"ז פליג מהרשד"ם וסובר דכיון דהקנייה כולה חסרה היאך נתקנית במילת כתחז"ל כיון שגוף הדבר חסר אבל בנ"ד דהקנייה היתה עשויה כתחז"ל שאומר קנה לך וכו' אלא שאנו חוששין שמא כיון להקנותו כק"ס ולא ע"י הכתיבה אז אנו אומרים כיון שסופר זה ידע דאין הקנין מועיל בקניית שטרות כי אם דוקא כשיכתוב וימסור ולכן כתב בשטר כתחז"ל קנה לך שטר זה וכו' א"כ בודאי בע"פ אמר לו כן להמקבל בפירוש כיון שידע הסופר נוסח שתקנו חז"ל המובא בש"ע ובספרן של צדיקים וכיון שאמר זה ואמר כתחז"ל בודאי ידע שעיקר הקנייה ע"י הכתיבה ולא על ידי ק"ס. ועוד במה שדחה מהרשד"ם ואמר דעד כאן לא אמר ר"ב אלא התם דליכא דבר אחר דקא מסהדי עליה שנעשה כתחז"ל אלא ההיא דהקנה לפירות אבל בנ"ד דאיכא ד"א מאן לימא לן דיאמר ר"ב דהו"ל כאילו הקנה קרקע לפירות ובנ"ד דאיכא ד"א איכא למימר דהאי כתחז"ל לא קאי אלא למילתא אחריתי עד דאתו סהדי ומסהדי דקאי גם על זה כתחז"ל עכ"ל. א"כ גם בנ"ד דליכא מילתא אחריתי כי אם דוקא קניית השטר א"כ ודאי שיועיל כתחז"ל דליכא מילתא אחריתי בהדיה עד שנאמר דקאי עלה:
עוד כתב מהרשד"ם בסי' ש"ט וז"ל ואע"פי שהעידו העדים שכתבו שטר בכל חיזוקי סופר מי יתן ויודיעו לי אותם העדים מהו חיזוקי סופר ומלתא שהרבה מן המבינים אינם יודעין היאך ידעו הם עכ"ל. ונראה דהתם שהוסיפו העדים על השמועה שאמרו לו כתבנו שטר בכל חיזוקי סופר והוא תמה עליהם שאיך ידעו כל חיזוקי סופר והרבה מן המבינים אינם יודעין זה ואה"נ דאילו אמרו כתבנו לו שטר כשר או כתחז"ל לא היה מתמיה עליהם אבל כיון שאמרו לו כתבנו לו שטר בכל חיזוקי סופר והעדים עומדים לפניו וראה אותם שאין מבינין כ"כ והשטר אינינו לפנינו כי נשרף והלך לו אבל בנ"ד שהעדים אינם לפנינו והשטר כתוב בו כתחז"ל יש מקום לומר שעשו כתחז"ל ונמצינו למידין מכל האמור לעיל דבכל לשון של זכות ויפוי כח מועיל לתקן תברי דשטרא ואף דהרב פ"מ ורבני שאלוניקי נחלקו בזה כבר כתבנו דבנ"ד גם המה יודו דיועיל לשון זה:
והנה הרב דבר משה בח"ב סי' פ"א הביא דברי הרב פ"מ וכתב וז"ל דספיקא דאית לן במתנת השטר אם במאי דכתב כתחז"ל יועילו במקום כת"ומ דכיון דקניית שטרות הוא מדרבנן דמדאורייתא אין קנין לשטרות כסברת כמה מרבוותא א"כ מסתיין אם נעשה הקנין אשר תקנו חז"ל להפקיעם מרשות מוכר אכן כשיהיה איזה ספק כגון שנחלקו הפוסקים אי מיקרייא כת"ומ אין ספק דתקון רבנן מוציא מידי ודאי דאורייתא עי"ש. דבריו ברור מללו דדוקא בנ"ד שלא היה שם כלל כתיבה ומסירה ואנו באים לחזק השטר מכח מה שכתוב כתחז"ל ועל זה הביא דפליגי רבנן על הדבר ונסתייעו מדברי מהרשד"ם שבסי' רע"א וש"ט ובכגון זה כתב דכיון דבדבר הזה יש מחלוקת לא אתי ספק דרבנן ומוציא ודאי דאורייתא אבל ודאי בנ"ד שהקנייה היא יפה מצד עצמה והראיה דהרמב"ם ודעימיה לא הצריכו שיכתוב בתוך השטר ושיקנה באותה כתיבה כי ס"ל דכיון דהצריכו רבנן כתיבה ומסירה נראה להדיא דעיקר הקנין של השטר היא הכתיבה ועל זה כיוונו שניהם המקנה והקונה וא"כ הקנייה היא יפה אלא שחסר בה הלשון שלא כתב זה בתוך השטר ודמיא לההיא דאסמכתא שכתב מהרשד"ם בסי' כ"ח ובזה לא פליגי רבנן ועל זה כולם מודים דמילת כתחז"ל מתקנת אותה. אכן דברי הרב פ"מ והרב דבר חשה הנז' נפלאו ממני במ"ש דאין ספק דרבנן מוציא ודאי דאורייתא וקשה דאיך אפשר לומר שהוא ודאי דאורייתא שאין הקנין מועיל בשטרות והרי כמה פוסקים ס"ל דיש קנין לשטרות מדאורייתא ואפילו בלא כתיבה ומסירה וא"כ גם בדאורייתא יש ספיקא אם יש להם קנין אם לאו ואיך כתב שהוא ודאי דאורייתא דאין להם קנין וכל קנין השטרות דרבנן. ועוד במ"ש דספיקא דאית לן הוא במתנת השטר אי במ"ש כתחז"ל יועיל במקום כת"ומ וכו' מסתיין אם נעשה הקנין שתקנו חז"ל אכן כשיהיה איזה ספק כגון שנחלקו הפוסקים אי מיקרייא כת"ומ עי"ש. ולא ידעתי היכן מצא שנחלקו הפוסקים בזה ואי משום דדברי מהרשד"ם סתראי נינהו ומהרש"ג והרד"א פליגי בדבר בזה לא יאמר שנחלקו הפוסקים ועוד דלפי הנראה ההיא דסי' כ"ח היא העיקר ועליה יש לסמוך שהרי מצינו להרא"ה בס' גו"ר בסי' הנז"ל שכתב דגם בסי' נ"ח כתב כההיא דסי' כ"ח גם מוה"ר בס' ב"ד ש"ש בח"מ סי' א' כתב דגם בסי' ס"א גבי שמיטה בשטר שכתוב בו משם החייב שצוה להם שיכתבו שטר כהלכתו ותיקונו בלשון המועיל והביא תשו' רב האיי גאון הנז' וכתב דאע"פי שכתב שם אבל נאמנות בהלואה ומודעי וכו' לא מחשבינן עד דמפרש הרי נאמנות בשטר אם לא נכתב לא חשבינן עד דמפרש א"כ יאמר האומר דתנאי שלא ישמט שאינו כ"כ פשוט הוי כמו נאמנות אכן הכא שנתן לו רשות לכתוב עד ק' פעמים בכל אופן המועיל הא ודאי באופן זה כ"ע מודים שכל לשון שיחסר שלא נכתב הוי כאילו נכתב עכ"ל. והנה מתשו' זו יש להקשות על הר"ב פ"מ שנתן טעם לההיא דסי' כ"ח לפי שכל ריעותא דאסמכתא משום דלא גמר ומקני א"כ כי ציוה לעדים שיכתבו בכל לשון של זכות אנן סהדי דגמר ומקני וכן כתב הרב דבר משה משמו ואני תמיה על דבריהם שהרי בסי' ס"א שאינו ענין אסמכתא ואפ"ה כתב דלשון זה יועיל לתקן תברי דשטרא א"כ נראה דלאו דוקא בענין האסמכתא כמו שחילק ונעלמה תשו' זו מהרב פ"מ והרב דבר משה גם מתשו' זו יש לתמוה על מהרש"ג המובא בפ"מ שכתב שם שעדיף יותר כשהעדים מדברים בלשון עצמם שאומרים שהם עשו שטר זה כתחז"ל ובאופן המועיל אכן כשהעדים מעידין משם הנותן שאמר להם כתבו בכל לשון של זכות אין בכלל עדותן שהנותן פרט דרכי הקנייה רק שאמר להם לשון זה וכיון שלא פרט דרכי ההקנאה לא מהני ולא מידי ע"כ. והרואה יראה ההיא דסי' ס"א שהיה שם לשון המקנה ועכ"ז הכשיר השטר ממה שכתוב בכל לשון של זכות:
ומעתה לפי האמור כי מצינו לו למהרשד"ם בסי' כ"ח וח"ן וס"א שכתב להדיא כדברי רב האיי ז"ל ולפ"ז נאמר דמהרש"ח שראה למ"ז מהרשד"ם ובקי בחדריו ראה בג' מקומות שכן כתב ולא חש לההיא דסי' רע"א וש"ט כי ידע שיש לתרצם בנקל ולא חש לבאר התירוץ כי פשוט לו וכבר הוא עצמו מהרשד"ם ז"ל בסי' רע"א כתב דע"כ לא כתב ר"ב אלא בנדון דידיה. דליכא ד"א דקא מסהדי סהדי וכו' אמנם בנ"ד דאיכא ד"א מאן לימא לן דאהא קאי כתחז"ל גם ההיא דסי' ש"ט כבר כתבנו לעיל דשם השטר כבר נשרף וכמש"ל ועוד קשה לי במ"ש דדברי מהרש"ח הוא יחיד בסברתו והרואה יראה כמה פוסקים נקבצו אליו זה יצא ראשונה הרב לחם רב סי' קצ"ג אייתי בידיה ההיא דהרשד"ם דסי' כ"ח דכתבו בכל לשון של זכות מהני לבטל האסמכתא וממנה למד הרב לח"ר הנז' בנ"ד לתקן שתי ריעותות דהוו בקנין עצמו ונמשך אחריו הרב בני אהרן סי' ק"ט גם מהר"י הלוי סי' יו"ד סמך עצמו על ההיא דהרשד"ם הנז' דסי' כ"ח לתקן ריעותי דאיתא בקנין עצמו אלא שאח"כ כתב ואפילו את"ל שיש לחלק בזה וכו' והיינו לפי שמצא מקום אחר לתקן הענין גם הרב משפט צדק ח"ב הביאו הרב החבי"ב סי' כ"ג הג"הט אות מ"ח דאהני ליה בכל לשון של זכות להיכא דאיכא ריעותא בקנין עצמו גם הרב כרם שלמה בסי' ס"ז כתב שקשה בעיניו על רבני שאלוניקי איך עשו מעשה נגד דברי מהרש"ח והמ"ץ ואילו היו רואין דברי המ"ץ לא היו סומכין על דעתם וכ"כ מהר"ם בן חביב הובאו דבריו בגו"ר כלל ה' סי' ט' שהסכימו עם המ"ץ שלשה רבני שאלוניקי והם מהרש"ל ומהרא"ש ומהרש"ח והביא שם דברי הפ"מ ורבני שאלוניקי ומה שחילקו בדברי מהרשד"ם ודחו דברי מהרש"ח כתב שם הר"מ בן חביב שהוא פלא בעיניו איך דחו דבריו והרי ראינו כמה גדולים שסוברים כוותיה וכ"כ מהרש"ך ס"ס ל"ד שכתב דנותן מלוה ע"פ ומטבע בקנין אגב דלא מהני ואי כתב בשטר שקבל עליו המתנה כהוגן וכתחז"ל זהו התיקון וכ"כ הגו"ר שם. שגם הוא בהס'כמה כמה עלה שכל שכתוב בכל לשון של זכות ויפוי כח מועיל לתקן תברי דשטרא אכן כל זה אינו מועיל לנו לנ"ד דכיון דהיורשים הם מוחזקים יכולין לומר קי"ל כהפ"מ ודעימיה אכן כבר כתבנו לעיל דבנ"ד אפילו הרב פ"מ ודבר משה יודו בנ"ד דלא פליגי אלא בנדון דידהו שהיה הקנין חסר לגמרי אבל אם יש קנין אלא שחסר הלשון אפילו הרב פ"מ יודה בזה. ויש להביא עוד ראיה לזה מדברי מהרי"ל סי' ע"ט והביאו הרב נאמן שמואל סי' ק"ב וז"ל ועל מ"ש דרחל אמרה דניקני באגב לכן צריך להתישב דהרא"ש פי' בתשובה דאפילו למ"ד דשטרות ניקנין באגב קרקע צ"ל בפה קני לך איהו וכל שיעבודיה והכי לא חזינא בהאי שטרא ומיהו נראה דאין לחוש כיון. שנכתב בו בכל לשון של זכות וכחומר כל שטרי מתנות וכדפי' ר"ב ע"כ וכתב הרב נאמן שמואל מדבריו למדנו דגם אומר לשון של זכות הוי כאומר כתחז"ל וגם למדנו ודוקא כשיש שם קנין אלא שחסר ממנו תיקון הלשון שצריך שיאמר קנה לך וכו' אז מהני בכל לשון של זכות כההיא דר"ב שיש שם קנין אלא שלא נעשה כראוי שכן היתה השאלה שלא היה בו קנין פירות כראוי דמשמע שהיתה שם קנייה אלא שלא היתה כראוי ועל כן כתב דנתקן באומרו כתחז"ל וכן היה נדון מהרי"ל שהיה שם קנין אגב אלא שלא כתב קנה לך וכו' ולכן בכל לשון של זכות מתקנו אבל היכא שלא נזכר קנין כלל לא ניתקן בהני לישני עי"ש וא"כ נראה דגם בנ"ד שכתוב בשטר מה שתקנו חז"ל קנה לך שטר זה וכו' אלא שחסר ושיקנה באותה כתיבה כיון שכתוב בכל לשון של זכות ויפוי כח וכתחז"ל מתתקן החסר בדברים אלו. עוד כתב הרב נ"ש הנז' בדף קמ"א ע"ד ועוד אני אומר דאין דברי רב האיי והריטב"א אמורים דמהנו הני לישני אלא דוקא מה שהוא תחת הענין כגון שנעשה הקנין במדל"ב ולא כתב בשטר במדל"ב וכן כשכתב קנין במתנת ש"מ ככולה ולא כתבו שהיה הקנין ליותר יפוי כח דלענין כיוצא בזה שהוא תחת הכלל מבלי שום דבר חדש ותנאי כלל אז מהני כתבו בכל לשון של זכות אבל בההיא דר"ב דכתבו דההקנאה אגב קרקע דצריכין אנו לומר שלא היתה ההקנאה כך אלא שאמר דקל לפירותיו בהא לא מהני אם אמר כתחז"ל ע"כ. א"כ נראה דבנ"ד שהיתה שם הקנאה אלא שלא סיים ושיקנה באותה כתיבה דומה למ"ש הרב שם שנעשה הדבר שדלגו מילת במדל"ב שצריכה להיות ומתתקנת בהני לישני שפירי הנז' בדברי הפוסקים הנזכרים:
עוד נראה לומר דאפילו את"ל דספוקי מספקא לן במה שכתוב במתנה שאמרה להם כתבו בכל לשון של זכות אם מועיל להכשיר שטר דנ"ד אם לאו הרי מצינו למרן ז"ל בסי' מ"ב ס"י שכתב הרבה מהמפרשים כתבו דהאידנא שנהגו לכתוב בכל השטרות דלא כאסמכ' ודלא כטופסי דשטרי בכל לשון מסופק אמרי' יד בעל השטר על העליונה וא"כ בנ"ד שאפילו את"ל שהדבר מסופק יד בעל השטר על העליונה ונראה דבנדון דידן לא יש שום ספק דהא גבי מכירת השטרות ידוע ומפורסם הדבר וכ"ש גבי תלמידי חכמים שאין נקנין בשטר ע"י קנין כשאר קניינין אלא צריך כתיבה ומסירה ואז יקנה השטר וכיון שכן הם יודעים כשאמרה להם האשה כתבו בכל לשון של זכות כוונתה לקנות בכתיבה ולא ע"י קנין סודר אלא העיקר הוא במה שתכתבו וזהו הקנין של השטרות והבינו לה שאין הקנין מועיל אלא העיקר הכתיבה:
ובר מן דין כבר כתבנו לעיל משם הפ"מ דספיקא דאית לן במתנת השטר הוא אם במאי דכתב כתחז"ל יועיל במקום כת"ומ דכיון דקניית השטרות הוא מדרבנן דמדאורייתא אין קנין לשטרות א"כ מסתיין אם נעשה הקנין כתחז"ל להפקיע מיד מוכר אכן כשיהיה איזה ספק כגון שנחלקו אי מיקרייא כת"ומ אין ספק דתקון רבנן מוציא ודאי דאורייתא ע"כ. והרואה יראה דדברים אלו הם היפך דברי מרן בתשו' בס' אבקת רוכל סי' ע' דף מ"ב ע"ב שכתב גבי מתנת ש"מ שלא היה כתוב בה לשון מתנה כיון דכתוב בצוואה זו ככל דברי צוואות ש"מ ככל תחז"ל וכיון דתיקון חז"ל הוא דצריך לשון מתנה איכא למימר דהוי כאילו כתוב בה לשון מתנה וכעין זה כתבו הגהות מיימוניות בשם סמ"ג פ"ח מה' זכיה ומתנה דכיון דכתוב וקנו ממני בכל לשון של זכות אין צריך יפוי כח אחר עכ"ל. הרי להדיא דסבר לה מר גבי ש"מ שהיא מדרבנן כמ"ש הטור בסי' ר"ן דתקנו חז"ל שדברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמו ואעפ"כ אם חסר הלשון שלא כתב מתנה אם כתב בכל לשון של זכות ויפוי כח מהני כאילו אמר מתנה בפי' ולא אמרינן דכיון דכל מה שאמרו דברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמו כולה היא מדרבנן ומסתיין שנאמר זה דוקא כשאמר לשון מתנה שתקנו חכמים ז"ל אלא ודאי דס"ל למרן דאף בדבר שהוא מדרבנן עם כל זה ניתקן במה שאמר כתחז"ל וא"כ לדידן דקי"ל כדברי מרן וקבלנו הוראותיו. אף למ"ש בתשו' בודאי הגמור שיועיל לשון זה אף לגבי כת"ומ הנחסרת לגמרי וכ"ש בנדון דידן שלא נחסרה לגמרי וכדבר האמור לעיל:.
ותבט עיני להרב משכנות הרועים באות ל' שאסף איש טהור סברת כל הפוסקים הם המדברים בענין זה שלשון של זכות ויפוי כח וכתחז"ל מועיל לתקן כל תברי דשטרא וקבצם כעמיר גורנא ולא עמד איש נגדו זולתי הרב פני משה והרב דבר משה הנז' אכן הרב ז"ל לא חש להו כלל וכתב בסוף דבריו ואנן בדידן נקטינן כפסק מרן וכוותיה דמור"ם היכא דלא פליג אדברי מרן וחזינן למור"ם שהעתיק דברי הגאון בסי' ס"א קם דינא דהכי נקטינן עכ"ל המש"ה הנז'. הרי להדיא דהבין הרב הנז' דהפ"מ והרב דבר משה כל מה שכתבו ופי' הכל היפך דברי מרן וכל מה שכתבו וחילקו בדעת מהרשד"ם אהניא להו לדידהו דלא קבלו סברת מרן ז"ל בדיני ממונות והם נושאים דגל הקי"ל אכן אנן בדידן קבלנו סברות מרן גם בדיני ממונות ונראה שטעמו של הדבר שהבין הרב מש"ה הנז' שכל מה שכתבו הפ"מ ודעימיה הוא לסברת מהרשד"ם דוקא לפי שכל מה שחילקו וכתבו הוא כדי לתרץ דברי מהרשד"ם דסתראי נינהו לכן נכנסו בכמה חילוקין לתרץ את דבריו וע"פי חילוקם נסתרה המתנה דנדון דידהו אבל אנן בדידן דראינו דברי מרן משם הפוסקים הראשונים והם שרירים וקיימים ואין בהם שום קושי למה לן לחלק בדעתו מה שלא זכר אפילו שמץ מנהו ומ"ש דההיא דמהרשד"ם דסי' כ"ח דלא מיירי אלא גבי אסמכתא מרן ימאן בזה שהרי לא כתב דין זה גבי אסמכתא ולכן נאמר שכל מה שחילקו בדעת מהרשד"ם ז"ל ובדעת מרן לא חילקו ואנן נקטינן כדברי מרן ז"ל:
עוד כתב מעין מה שכתבנו למעלה וז"ל דבשטרא דידן כתוב עמד בפנינו אנן עדים דח"ל הר"פ ואמר לנו הוו עלי עדים וקנו ממני בקגו"ש וכתבו בכל לשון של זכות ויפוי כח ותנו ביד הר"פ להיות בידו לראיה וזכות וכו' וקנינא מיד הר"פ וכו' דלא כאסמכתא ודלא וכו' אלא כחומר וכו' דנהיגי בישראל העשויין כהוגן וכתחז"ל והיה זה פה וכו' ושטר זה ברישא משתעי במילי דקאמר להו לסהדי וכסיפא מילתא דקא מסהדי אהאי מילתא דפתח בה ברישא והשתא אתקיים האי שטרא אפילו לדעת הרמב"ן כמ"ש מכת האחרונים עי"ש. ולפי דבריו נראה דלפי נוסח זה כ"ש דאתי כהרב פני משה ורבני שאלוניקי ז"ל אפילו לפי שני חילוקין אשר חילקו כי בנוסח זה אתי כמהרד"א ומהרש"ג כי קיים דברי שניהם וכמש"ל:
ועדין צריכין אנו לברר דעת החילוקין על מהרש"ח אם הם מודים בנ"ד ואחזה אנכי למהראנ"ח ח"א סי' ע"ז שפסל שטר מתנה שהיה כתוב קנין השטרות באג"ק ואף שהיה כתוב בשטר ההוא כתחז"ל לא הועיל כלום ונראה בנדון דידן גם מהראנ"ח אזיל ומודה דלא נפסל בשטר אלא בנ"ד שלא היה קנין לשטרות כלל שלא היה שם כתיבה ומסירה משו"ה פסל השטר ההוא אבל בנ"ד שהיה שם כת"ומ אלא שבשטר לא כתבו ושיקנה בכתיבה שהם כותבין ועכ"פ לדעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל לא הצריכו כ"א שיכתוב קנה לך שטר זה וכל שיעבודא דאית ביה ובכי הא מילת לשון של זכות ויפוי כח יספיק ועוד נראה לומר דבנדון מהראנ"ח לא היה שם כ"א כתחז"ל ואין כתוב כתבו בכל לשון של זכות ומדברי רב האיי גאון נראה דכל שאמר הנותן כתבו בכל לשון של זכות אע"ג דלא ידע ספרא לאחזוקי מדבריו אלה נראה דהעיקר תלוי באמירת הנותן דכל שכיון ואמר להם שיכתבו בכל לשון של זכות משא"כ בנדון מהראנ"ח שאין בו כ"א כתחז"ל ולא היה כתוב בו ואחריות:
גם ראיתי למהר"ם אלשיך ז"ל בסי' פ"ז שנדונו היה שלאה נתנה לחתנה דירה בעליה וכתב דקי"ל דהאומר ידור פ' בביתי לא אמר כלום ושם בנדונו היה כתוב שהכל נעשה כתחז"ל ועכ"ז כתב דלא יועיל לשון זה לתקן הענין דנפרש שהכונה קרקע לפירותיו שהרי עינינו הרואות שלא נעשה כתחז"ל שהרי בנדונו היה כתוב שהקנתה לאה דירת העליה לחתנה אגב ד"א קרקע דלא קנה כלום דקי"ל אין קרקע נקנה אגב קרקע ומאי מהני אם כתוב כתחז"ל לומר שנעשה כתחז"ל שהכונה בית לדירה ולא בתורת אגב ככתוב בשטר דלא מתקנינן כולי האי שני שינויים עי"ש. מדבריו אלה נראה להדיא דלא פסל השטר דבנדון דידיה אלא דלשון השטר סותר דברי חז"ל וכיצד אנו יכולין לתקן השטר. ואם כן בנ"ד דלא שייך דבר זה ולא יש בו שינויים אף הוא יודה דמלת כתחז"ל מתקנת השטר דאינו סותר תחז"ל עוד כתב שם דההיא דר"ב שכתב שמועיל לשון. כתחז"ל לפי שכתוב שנתן לו כח בפירות ור"ל כח בקרקע לקנות פירות ע"ש. וא"כ נראה מדבריו דכ"ש בנדון דידן דמוכשר השטר אליבא דר"ב שהרי שם בנדונו אפילו דילג מילת קרקע ומשום דכתוב כתחז"ל אנו מפרשין שכוונתו כח בקרקע לקנות פירות א"כ כ"ש כשכתוב בו הני לשני דמעלי שאמר להם כתבו בכל לשון של זכות ויפוי כח וגם כתוב כתחז"ל שאנו אומרים כי ודאי עשו תחז"ל שכיוונו שעיקר הקנין יהיה על ידי כתיבה ובה נקנה השטר ואין השטר לראיה בעלמא אלא עיקר השטר לקנין שיקנו באותה כתיבה:
גם מ"ש הרב מעשה חייא סי' ט' שלא הוכשר בעיניו מילת כתחז"ל אכן בנדון דידן גם הוא מודה והוא דנשאל שם על איש אחד שהקדיש כל נכסיו אשר ישארו לו בעת מותו לעניי צפת ת"ו ומת ובאה בת אחותו שהיא יורשת מן התורה לזכות בנכסים והשיב דכיון דהאריך ימים קרוב לודאי דאותן נכסים והמטלטלים הלכו להם ואלו אשר נמצאו היום הם אחרים ואין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וכתב דאף דהב"י כתב בשם הרשב"א בסי' ר"ט דאע"ג דאין ארם מקנה דשלב"ל אדם משעבד עצמו בדשלב"ל אכן בנדון זה לא שייכא דמתנה זו לא היתה על דבר פ' כ"א על הנמצא אחר מותו ואם לא ימצא שום דבר אין כאן חיוב ובסוף התשובה אסיק ואין לומר דכיון דכתוב בשטר באופן היותר מועיל וכו' א"כ הרי הוא כמשעבד נפשיה על כל דבר ואף שאינו בעולם וכמש"ל משם הרשב"א והב"י כי הדברים האלו אינם להכניס תוספת נכסים במתנה הנכתבת למעלה תוספת חיזוק וחומר על כל הנז' עי"ש. א"כ נראה מדבריו דהא דלא אהני באופן המועיל וכתחז"ל לפי שאנו צריכים להכניס נכסים שלא היו בעת המתנה א"כ נראה דבמקום שאין אנו צריכין להוסיף במתנה אלא להחזיק באותן נכסים שנתחייבה בהם בכגון זה מהני לשון המועיל וכתחז"ל. והרב מע"ח הנז' תחילה כתב ושמא יאמר האומר הרי כתוב וכחומר כל שטרי דנהיגי בישראל העשוין כהוגן וכתחז"ל וא"כ אחר שנטלו קנין אף שיש ריעותא יתקיים השטר וכמ"ש הרא"ש ופסקו הטור והש"ע בסי' רמ"ב דאם יש תנאי כפול בשטר או שכתוב בסוף השטר וקנינא וכו' תשובתך דאין כוונת הרא"ש לומר דאף דלא נעשה הדבר בפועל כתחז"ל אחר שכתוב במתנה שהמקנה נטל קנין וכו' כי זה קנין דברים אמנם פי' דברי הרא"ש כי הוא יודה שנעשה הדבר כהוגן וכתחז"ל ואף שבלשון השטר בסיפור והודעת העדים לא הזכיר בדרך פרט מ"מ הודיעו כי נעשה הכל דרך כלל ואחר שהעדים מעידין שנעשה בפועל כסדר ותיקון חכמים מפיהם אנו חיין ודקדק כן מדברי הרא"ש שכתב בסוף דבריו ואם לא נכפל התנאי בטל והול"ל ואם לא נכפל התנאי או שאין כתוב בסופו עי"ש. וקשה לי על דבריו וכי תנא כרוכלא ליהדר וליזיל והרי כבר גילה דעתו ומה לו לחזור עוד אכן נראה דכוונת הרב מ"ח במ"ש דכאילו נעשה הדבר בפועל אין הכוונה דנשאל לעדים אלא הכוונה דכיון דכתוב כן בשטר היא עצמה הוכחה ואמרינן דבאותו עת נעשה הדבר בפועל שעשו תנאי כפול ממה שאמרו כתחז"ל וכן נראה ממ"ש הרב החבי"ב בסי' רמ"א הג"הט אות ע"ה שהביא ההיא דהרב מ"ח הנז' וז"ל דאין כוונת הרא"ש דאע"פי שאין התנאי נעשה כהלכתו מהני אלא הכוונה כיון שכתב כן בשטר היא הוכחה שנעשה השטר כהלכתו וכו' עי"ש א"כ נראה דגם בנ"ד שכתוב כתחז"ל אמרינן דנעשה הכל בפועל שאמר המקנה להקונה בעל פה שיקנה באותה כתיבה שהוא כותב ומוסר בידו אלא שעכ"פ קשה על הרב מ"ח הנז' דהתינח שתקן לדברי הרא"ש ואמר שלהכי כיון הרא"ש אבל מה יתקן בההיא דרב האיי זל שהביא מרן בב"י סי' ס"א שכתב מאן דמקבל עליה למיכתב שטרא בכל לישנא דזכותא אע"ג דלא ידע ספרא לאחזוקי כראוי כיון דכתיב ביה ואחריות שטרא דנא וכו' הרי להדיא דאפילו שלא ידע הסופר לחזקו כראוי עכ"ז כיון שכתב ואחריות וכו' וזה היפך דבריו במ"ש בדעת הרא"ש. ואפשר לומר דהוא הבין ופי' כן בדעת הרא"ש ממה שדקדק כן מדבריו וסבר דרב האיי גאון פליג בזה וא"כ אנן בדידן נקטינן כדברי מרן שפסק לההיא דרב האוי בכמה מקומות ואפילו לפי פירושו אין ממנה סתירה לדברינו הנז"ל. ומדברי הרב מ"ח הנז' נראה דאילו היה הרא"ש מפרש דבריו להדיא דאפילו לא פי' הדברים בפועל אלא באמירה בעלמא שאמר כתחז"ל יספיק ואפילו להוציא מהיורשין וזה דלא כמי שרצה לפרש שהבאתי לעיל שלא אמר הרא"ש שיועיל זה הלשון אלא במקום שמחזיק הירושה ביד היורשין דאם איתא להא הו"ל לדחות דברי הרא"ש בהכי לנדון דידיה:
עוד נראה לומר דבנדון דידן אפילו הרב מעשה חייא הנז' יודה והוא דהוא ז"ל פסל השטר בנדונו משום שהקדישה כל מה שישאר לה בעת מותה וזה דבר שב"ל. אכן בנ"ד נותנת המתנה היו כל נכסיה תחת ידה וזכתה להם שטר כתובתה שהוא חוב על נכסי בעלה שבעת שיגיע זמן גבייתו יגבו אותו ונלב"ע בעלה הנז' וקודם שמתה בשני חדשים באה אצל א' ממקבלי המתנה וא"ל הבה את שטר כתובתי שהוא תחת ידך ואגבה כתובתי כי סכי כתובתי אין בידי מהם אפילו לשליש ולרביע ובעלי יש לו חזקת חצר ובתים שבתוכה בעיר בבל עם אחיו והלכו שניהם יחד לפני מע' הב"ד והוציאו שטר הכתובה שהיה כתוב בו כת"ומ למקבל מתנה וראו אותו והגבו לה מה שנמצא אצלה והשביעו אותה בנק"ח כשאר אלמנות ושלחו להביא לה מה שהניח בעלה בעיר הנז' ואחר שגבתה כתובתה בשני חדשים נלב"ע וא"כ לפ"ז לא שייך לומר בזה שהקנתה לו דשלב"ל שהרי בעת הגוביינא שזכה ראובן היה הכל מוכן אצלה וזה דומה למ"ש הת"ה סי' ש"ך בראובן שהלך למקום א' לקנות מרגליות א"ל שמעון תן לי המעות ואני אקנה ואמכור לך ואם לא תאמין הרי אני מקבל קנין על כך והלך שמעון ולא מצא שם וכתב דהוי דשב"ל וכתב עוד ופסקו מור"ם בסי' ר"ט ס"ה ואם טרח המוכר וקנה המרגליות צריך לקיים מקחו כי אדעתא דהכי טרח וקנה כי היכי דליקום בהימנותיה א"כ גם בנ"ד נימא דלהכי טרחא וגבתה כתובתה והוציאה לפניהם שטר כתובתה שהיה בו כת"ומ כדי לקום באמונתה ויזכו בהם מקבלי מתנה בלתי שום עירעור:
והנה מרן החבי"ב בסי' רי"ב בהגב"י אות ה' אחר שהביא דברי ר"ב ודברי הפוסקים שהסכימו עמו כתב שהרשד"ם בסי' רע"א כתב ומאן לימא לן שראוי לפסוק כר"ב ובפרט היות דבר שלא הביאוהו הפוסקים וכתב הרב החבי"ב משם מהרע"י דכיון דאיכא פלוגתא המע"ה עי"ש. ואנן בדידן כבר כתבנו לעיל דכל זה לדידהו דנושאים דגל הקי"ל אכן אנן דקי"ל כדברי מרן ומצינו למרן בכמה מקומות והזכרנום למעלה שכתב דלשון זה יועיל לתקן לכל תברי דשטרא וגם מצינו לו שרמז לההיא דר"ב בסי' רי"ב ואי לא ס"ל כוותיה לא הוה שתיק מינה שלא לגלות דעתו דלא סבר כוותיה והוא בר פלוגתיה. ולמה שכתבנו לעיל משם ה"ר יונה וכו' וכתב הרמב"ן וכו' שהביא מרן בב"י סי' רמ"ב מהרש"ח בסי' י"ג הבין דכוונת הרמב"ן לומר דבכל לשון של זכות לא מהני אם לא פי' בשטר כתחז"ל שר"ל שיכתוב בשטר כתחז"ל. והרב פ"מ ח"א סי' ס"ו פי' דמ"ש הרמב"ן אם לא שיפרש בשטר כתחז"ל אינו ר"ל שיכתוב בשטר תיבות אלו כתחז"ל אלא ר"ל שצריך לפרש בשטר תקנת חכמים והוא כתבוה בשוקא וכו' ואחר זה בטל דעתו מפני דעת מהרש"ח. ומוה"ר בס' בית דינו של שלמה בדף קל"א ע"ג הקשה על דברי מהרש"ח והפ"מ שלא ראו הדבר בשורשו וסמכו על מ"ש בב"י ששם בנ"י כתוב עמ"ש הילכך צריך לכתוב כתבוה בשוקא וכו' וכתב ר"ח דאהא סמכו רבנן ותקינו למיכתב ומפרשי בה הכי אמר לן מתנה זו כתבוה בשוקא וכו' ע"ש הרי שלך לפניך דמ"ש הרמב"ן אם לא שיפרש כת"ח כמו שפי' ר"ח ר"ל שצריך לכתוב בפי' כתבוה בשוקא וכו' עכ"ל ולפקד"ן דאין זה הכרח כלל דנוכל לפרש דברי הרמב"ן כך אם לא שיפרש בשטר כת"ח שר"ל שיכתוב בשטר כתחז"ל כמו שהבין מהרש"ח ומ"ש כמו שפי' ר"ח ר"ל מה היא תקנת חכמים עד שנאמר שלזה כיון במילת כתחז"ל לז"א כמו שפי' ר"ח שתיקנו לכתוב בשטר והכי אמר לן מתנה זו כתבוה בשוקא וכו' ועוד דלפי הבנתו הו"ל לכתוב וכ"כ ר"ח ז"ל והרב פ"מ שם פי' דמ"ש הרמב"ן שיפרש בשטר כתחז"ל הכוונה שיכתבו בשטר מתנה זו כתבוה בשוקא והכריח לזה ממ"ש הרמב"ן שיפרש בשטר כת"ח דאם כדברי מהרש"ח הול"ל אם לא שיכתוב בשטר כת"ח ע"כ. ולעד"ן דאין זה הכרח דהיינו הך ור"ל שיפרש בשטר ע"י הכתיבה שהוא כותב ועוד דלפי דבריו שהכוונה שיכתבו בשטר תקנת חכמים הול"ל שיפורש בשטר תקנת חכמים והיא כתבוה בשוקא ולמה ליה לומר כף הדמיון אבל אם נאמר שכוונת הרמב"ן שזה נעשה כתחז"ל א"ש כף הדמיון שר"ל שנעשה זה השטר כמו שאר שטרות הנעשים כתחז"ל ועוד קשה דלפי דברי הפ"מ שכוונת הרמב"ן הוא לומר שצריך לכתוב ת"ח בפירוש בשטר ובלא"ה אין לו שום תיקון א"כ נמצא דדברי מרן סתראי דבסי' ס"א ובמ"א הביא דלשון של זכות וכתחז"ל מועיל ואיך בסי' רמ"ב יכתוב בשם הרמב"ן דלשון זה אינו מועיל:
ומכל האמור לעיל נראה דלשון של זכות וכו' ואחריות וכו' כתחז"ל הני לישני מתקני תברי דשטרא בין מצד אסמכתא ובין מצד חיסור לשון והכי כתב להדיא מו"ר מהרש"ל בס' מצד ש"ש וז"ל הכלל העולה מכל האמור לעיל דכל הני לישני מתקני דיעותי דשטרא בין באסמכתא ובין חיסור לשון בין בקנין עצמו שלא נכתב קנין המועיל והעיקר חסר מן הספר ואף שבע"ד והעדים לא ידעו אופן הקנין דתקין רבנן עי"ש. עוד כתב קודם לזה דאין לומר בזה דבמחלוקת היא שנויה ויכול המוחזק לומר קי"ל דכיון דהרב פ"מ לא הביא דברי הראשונים וחלק עליהם אנו אומרים דאילו ראה דבריהם היה חוזר בו וכן מצאתי להכנ"הג וכו' עי"ש. הרי לך דסבר לה מר דלשונות אלו מועילים ואפילו בסוג קי"ל אינו יכול לטעון:
ואף שהוא עצמו סיים שם וכל זה שכתבנו הוא לענין ריעותא דאסמכתא אמנם לענין ריעותא דהוי דשלב"ל דאף דהוא בלשון חיוב היכא דמת המתחייב קודם שבא הדבר שנתחייב בו דלא מהני גבי יורשין עי"ש. אכן בנדון דידן לא נפקא מינה מידי בזה דדבר שנתחייבה בו כבר בא הוא לעולם קודם פטירתה בשני חדשים ועמדה היא והמקבל מקנה וגבו שטר כתובתה וזכה בו המקבל מתנה בכל מקום שהוא ודבר שנתחייבה בו כבר בא לעולם. ועוד דלא כתב מהרש"ל הנז' אלא בנדון הפ"מ שהיה ריעותא בקנין עצמו שלא היה קנין לשטרות כלל ואנו באים לתומכה מצד שכתוב בשטר בכל לשון של זכות ויפוי כח או כתחז"ל אבל בנדון דידן שיש קנין לשטרות אלא שחסר הלשון שלא כתב ושיקנה באותה כתיבה אז בכה"ג הני לישני מתקני ליה בפשיטות. ועוד דבנ"ד אפילו נאמר שעדין לא גבתה כתובתה מ"מ לא הוי דבר שלא בא לעולם שהרי כל נכסיה ומטלטלי ביתה הם תחת ידה ומוחזקת בהם בכל עת כי אותן נכסים הם משלה והם בכלל נדונייתה שנוטלת אותם בלא שבועה כי הם שלה בכל עת ולא כתב הרב אלא בהלואה שעדין לא באה לידי גבייה ואפשר שלא תבוא וכמ"ש כל אשראי ספק אתי ספק לא אתי משא"כ בנ"ד שכל הנכסים הם תחת ידה אלא שבעיקר דברי מהרש"ל הנז' לא זכיתי להבינם דאיך פסיק ותני שכל זה לענין ריעותא דאסמכת' אבל לענין ריעותא דהוי דשלב"ל דאף דהוי בלשון חיוב היכא דמת המתחייב קודם שבא לעולם דלא מהני לגבי יורשין ודברים אלו הם היפך דברי הפוסקים. זה יצא ראשונה מהראד"ב בס' לחם רב סי' קצ"ג כתב גבי לאה שנתנה לראובן מתנה ומתה ושהה ראובן זמן מרובה ולא תבע המתנה וכתב דלא אמרינן דשמא לאה בחיים חייתה נתנה לו המתנה דכיון דהשטר בידו לא אמרינן הכי וכתב שיש ד' צדדים לבטל המתנה. הא' משום דהוי קנין אתן דהוא קנין דברים לכמה מרבוותא. הב' דקנו מינה לתת מעות ודברים אחרים ולאותה סברא שהביא המרדכי דכשם שהמעות לא קנה דאין מטבע נקנה בחליפין ה"ה שאר דברים וכתב דלשני צדדים אלו יש להם תיקון לזכות מקבלי מתנה דלספק הא' היה יכול הסופר לתקן הענין בלשון חיוב שמחייבת עצמה ליתן ולספק הב' היה יכול לתקן קנין לחודיה למטלטלים ולנכסים אכן למעות יקנה אותם בקנין אגב קרקע וזה לפי שהיה כתוב בכל לשון של זכות ויפוי כח ונסתייע בזה מדברי רבו מהרשד"ם שבסי' כ"ח דכתב דכיון שכתוב בכל לשון של זכות וכו' וכתב הריטב"א והביאו מהרי"ק בב"י סי' ע"א וכו' וכ"כ רב האיי ורי"ו וכו' הרי שלך לפניך דלשון זה יועיל אפי' להוציא מן היורשין. גם את השני מהרש"ח תלמידו בסי' ל"ד הביא גם הוא באסתר שנתנה לאמה מלוה בשטר ומלוה ע"פ וכתב ג"כ דכיון שיש לשונות אלו של זכות ויפוי כח וכתחז"ל יש תיקון שתזכה אמה של אסתר אחרי מות בתה בין במלוה בשטר ובין במלוה ע"פ בהתחייב לאמה לתת כל אשר לה ואפילו הוא ביד אחרים דאע"ג דמלוה להוצאה ניתנה והוי דשלב"ל בלשון חיוב חייב וכמ"ש הרי"טבא הביאו מהרי"ק בסי' ס' וגם הוא נסתייע מדברי מ"ז מהרשד"ם בסי' כ"ח עי"ש. הרי לך דסברי מרנן דבלשון חיוב אפילו שאינו אסמכתא אלא דבר שלב"ל בלשון חיוב חייב וגובה אפילו מהיורשין. גם את השלישי הרב מ"ץ ח"ב סי' יו"ד דף כ"ב ע"ב כתב שיש לזכות לשמעון בחמישית הנכסים אפילו שקנאם אחר זמן המתנה לפי שכתוב כתבו בכל לשון של זכות ויפוי כח א"כ הסופר טעה והו"ל לכתוב איך מעתה ומעכשיו חייבתי עצמי וכו' שבכ"הג זכה אפילו בדבר שאינו ברשותו ודבשלב"ל כמ"ש הריב"ה בסי' ס' וגם הב"י וכו' וכ"כ עוד בסי' ט"ז דכיון שהוא בלשון חיוב אפילו שלא היו ברשותו ודשלב"ל אותן הדברים חייב וגם אם הם מטבע שאינו נקנה בחליפין בלשון חיוב חייב ושם בשני המקומות בא להוציא מיד היורשין:
הן אמת דלגבי קניית השטרות לא הועיל לן לשונות אלו אכן לענין חיוב אחר שנתחייב ומת קודם שבא הדבר שנתחייב בו והוא דשלב"ל אף היורשין חייבין ומוציאין מידם. ואת רב'ע מהרח"ש בחתימתו על דברי המ"ץ בסי' יו"ד הנז' כתב דשטרות אע"ג דבעו כת"ומ מ"מ אם הקנה אותם אג"ק וכתב לו קנה לך וכו' קנה וכתב דכיון דכתוב בכל לשון של זכות ויפוי כח הכוונה שיכתוב בלשון המועיל ואע"ג דלא נכתב כן ט"ס הוא אבל הוא נתחייב בכך ודמיא לההיא דרב האיי וכו' עי"ש. הרי בהדיא כי מצינו לכל אלו הפוסקים הנז' דס"ל דכיון דכתיב בכל לשון של זכות ויפוי כח הרי כאילו כתוב בלשון חיוב ומועיל אף לגבי דשלב"ל. הן אמת דמהרש"ל הנז' שכתב כן לאו תורה דיליה היא אלא מהרב החבי"ב שכתב כן בסי' ס' הגב"י אות ס' שכתב כן וז"ל ונראה לי דאפילו בלשון חיוב אם מת המתחייב קודם שיבואו הפירות לעולם לא זכה המקבל מתנה ואפשר דזה תלוי. בפלוגתא בשיעבוד דאקנה אם קודם שבא לעולם אם יכול לחזור בו ואפשר דאפילו למ"ד אין יכול לחזור בו אם מת מודה דלא זכה המקבל מתנה ע"כ. ולפ"ז גם על הרב החבי"ב יש לתמוה איך העלים עין מדברי הפוסקים הנז' וכל יומא שמעתתייהו בפומיה. גם מצינו להטור בסי' ס' שכתב משם הרא"ש שכתב בפ' אע"פי שאדם יכול לשעבד עצמו להתחייב בדבר שאין חייב בו עתה אע"פי שאין לו עתה נכסים כמו שנוהגים לשעבד בכתובה גדולה אע"פי שאין לו עתה נכסים ואין חייב בה וגם מרן ז"ל אזיל ומודה לדבריהם שהקשה על דברי הטור שנראה מדבריו שהרי"ף חולק על הרא"ש ואינו. כן שהרי"ף אזיל ומודה לדברי הרא"ש שאדם יכול להתחייב בדבר שאינו חייב אע"פי שאין לו נכסים עכשיו לפי שגופו ועצמו הוא מחייב וכו'. וכיוצא בזה כתב הרשב"א ז"ל ונראה לומר דהכא שאני לפי שהוא משעבד לה נכסיו והיכא דיש שעבוד נכסים כ"ע מודים דהיורשין חייבין לשלם מה שנתחייב מורישם. וכתב עוד מרן בס"סי קי"ב וז"ל כתב נ"י כל שכתב דאקנה שוב אינו יכול לחזור בו אפילו קודם שקנה והרשב"א חילק וכו' וכתב עוד נ"י בפ' איזהו נשך דדעת הרשב"א והרמב"ן בפ' י"נ חולק בדבר וכתבו תלמידי הרשב"א שנראין דבריו וכתב. הרב החבי"ב בסי' קי"ב שנסתפק בדברי מרן אם הא שכתב וכתבו תלמידי הרשב"א שנראין דבריו דקאי לדברי הרשב"א רבם או קאי לדברי הרמב"ן ע"כ. ולפק"ד נראה דודאי קאי לדברי הרמב"ן דאי קאי על דברי הרשב"א הו"ל להסמיך דברים אלו אחר שכתב דברי הרשב"א ועוד כי נראה דמרן הכי ס"ל גבי דאקנה שאפילו לא קנה אינו יכול לחזור בו וממילא דגם בנתחייב אם מת יורשין חייבין שהרי מצינו לו למרן ז"ל בסי' ס"ד שכתב המחייב עצמו לזון את חבירו סתם או לזונו על שלחנו ומת המתחייב יורשין חייבין לזונו כמו שהיה חייב מורישם דשלחנו לאו דוקא ע"כ. הרי להדיא דס"ל למרן דלגבי חיוב אפילו שמת המתחייב יורשיו חייבין לזונו:
וחזי הוית להרב בני יעקב בדף צ"א ע"א שנסתפק במי שחייב עצמו בדבר ומת המתחייב קודם שבא הדבר שנתחייב בו אם חייבין היורשין ורצה להביא ראיה מדברים הנז' שדיבר מרן בסי' ס' ולבסוף כתב שיש לדחות דהכא מיירי שנתחייב והוא יש לו נכסים וניזון מהם וכו'. ולע"ד נראה דאין זו דחיה דאם איתא הו"ל למרן לבאר בלשונו ודוקא שיש לו נכסים אבל אם אין לו נכסים אין חייבים היורשין בזה דכל כי האי לא הוה שתיק מינה מרן. ועוד דמי לא עסקינן שהאיש הזה אשר נתחייב לזון את בת אשתו לזמן מוגבל ובעת החיוב לא היו נכסים כשיעור שנתחייב בו ועכ"ז אם מת היורשין חייבים וכה"ג אמרו שם בכתובות דף ק"ב גבי פוסק לזון את בת אשתו אמרו שם מי לא עסקינן דגרשה ואיהדרא ועוד בה כי מצינו למרן ז"ל בתשו' א"ה סי' י"א דף נ"ו ע"א ובדף נ"ט ע"ג שכתב וז"ל ועדין יש לבע"ד לחלוק ולומר ממה שכתב פרק יו"ד מה' זכיה ומתנה וצריכין שיהיו הדברים שהוא פוסק ברשותו שאין אדם מקנה דשלב"ל ובנ"ד שמא לא היו אותן דברים שפסק ברשותו. וי"ל שהדבר מבואר שאין דברי הרמב"ם אמורים אלא בפוסק דברים מסויימין כגון שדה פ' או בית פ' וכו' ולא היו בידו באותה שעה אע"פי שבאו לידו אח"ך לאו כלום הוא אבל מי שמתחייב סך מעות לחתנו כמו בנ"ד מתחייב הוא ומשעבד עצמו ליתן לו מעות או קנויים לנדוניא ואפילו לא היו לו מעות ולא נדוניא בעת החיוב חייב לתת לו כשיכנוס וכו' ואם מת קודם הזמן היורשין חייבים לפרוע בעדו מנכסיו עכ"ל. ומדברי מרן הללו נראה שאף שלא היו אותן הדברים שפסק ברשותו כיון שהם דברים שאינן מסויימין שלא אמר שדה פ' או בית פ' אלא פסק מעות לחתנו סתם והוא דבר שאינו מסויים באופן זה מתחייבין בהם אפילו היורשין ונראה דלכן לא נפשט ספיקו של הרב החבי"ב והרב בני יעקב מדברי מרן הללו לפי שכל ספיקן של הרבנים הנז' הוא דוקא בפירות דקל שהוא עדין לא בא לעולם והוא דבר מסויים שאמר לו דקל פ' אכן דברי מרן לא מיירי בהכי אלא במי שנדר לחתנו כ"וך מעות ולא סיים שום דבר ומעתה לפ"ז אזלא לה הקושיא שיש להקשות איך נעלם מהם דברי ד' פוסקים מהראשונים שכתבנו לעיל שנראה מדבריהם להדיא שאע"פי שהדבר שנתחייב בו מורישם בעת שנתחייב לא היה בעולם ועכ"ז חייבין היורשין בו ולכאורה שדברים אלו הם היפך הרב החבי"ב והרב בני יעקב הנז'. אכן עפ"ז א"ש כי הרבנים הנז' לא נסתפקו אלא דוקא גבי פירות דקל וכיוצא שהם דבר מסויים והוי כמו מה שאירש מאבא מכור לך או שדה פ' כשאקנה אותה אני מוכר אותה לך וכיוצא בזה ועל אופן זה נסתפקו בו הרבנים הנז' אבל אותן ד' פוסקים הנז' איירו במי שנתן במתנה דבר שאינו מסויים ועל אופן זה דוקא כתבו הפוסקים הנז' שעל כיוצא בזה אפילו לגבי יורשין מוציאין מידם אלא לפ"ז קשה דאם הפוסקים איירו במי שנתחייב בדבר שאינו מסויים א"כ בדבר הזה פשיטא דהיורשין חייבין. וי"ל דעיקר חידושם להשמיענו דבנדון דידהו אפי' שלא כתב החיוב בפירוש אלא שכתב לו בכל לשון של זכות ויפוי כח הוי כאילו נתחייב בפירוש והיורשין חייבים לשלם:
ולפי דברי מרן שבתשו' הנז' יש לתמוה על דברי מהרש"ל הנז' דקא פסיק ותני לנדון דידיה שנתחייב לתת עם שותפיו בעלילה כשתצא עליהם ואחר זה מת המתחייב ובא עליהם עלילה ופטר להיתומים בניו מההיא דהרב החבי"ב הנז' ולפי דברי מרן שבתשו' הנז' לא דמי לנדונו כלל דדברי הרב החבי"ב וספיקו הוא דוקא בפירות שהוא דבר מסויים והחיוב היה עד שיבואו ויצאו לעולם ובעת שבאו לעולם כבר מת החייב ונדון דידיה דמהרש"ל שחייב עצמו לתת עם השותפין בעלילה והעלילה באה אחר שמת זה דומה לנדון מרן שחייב עצמו לתת לחתנו מעות או נדוניא בעת שיכנוס ומת קודם חמיו קודם שיכנוס שאז חייבין היורשין ואפילו בעת שנתחייב לא היה מעות או נדוניא והוי דשלב"ל ואף בנדון מהרש"ל כן היה שחייב עצמו שיפרע עם השותפין בעלילה ואפילו שעדין לא באה העלילה והוא מת היורשין חייבין לשלם עם חבריו ועוד הרי הרב בני יעקב רצה לפשוט ספיקו מההיא דכתב מרן בסי' ס' ס"ד גבי המחייב עצמו לזון את חבירו סתם או על שלחנו ומת היורשין חייבין לזונו כמו שהיה חייב מורישן ולבסוף כתב דיש לדחות דהכא שאני דיש לו נכסים וניזון מהם ע"כ. וא"כ נראה דכל מקום שיש לו נכסים בעת החיוב אין זה בכלל דשלב"ל וא"כ נדון מהרש"ל היה לו בעת שנתחייב ובאותו עת חייב עצמו לתת עמהם ובאופן זה אפילו הרב החבי"ב והרב בני יעקב יודו בזה והם לא דברו אלא גבי פירות דקל וכן ראיתי להרב דבר משה בשניות חח"מ סי' טו"ב שכתב כן בפשיטות כדעת הרב בני יעקב שהקשה עליו במ"ש וכשיש לו נכסים למתחייב בשעה שנתחייב לא מיבעיא לי והקשה עליו דאף דאין לו נכסים בשעה שנתחייב אם באו לו אח"ך נכסים קודם שמת הרי חל עליו החיוב שחייב גופו בשעת החיוב ול"ד למתחייב לתת לחבירו פירות דקל ובאו הפירות לאחר שמת דהתם בעודו חי לא באו עדין לעולם ונמצא דבשעה שחל חיובו כבר הוא מת ונפלו הפירות קמי יתמי ולהם אין חיוב משא"כ כשבאו קודם שמת דהרי חל עליו החיוב ע"כ. הרי מבואר מדבריו דכל ספיקו דהרב החבי"ב והרב בני יעקב דוקא. גבי פירות דקל שעדין לא באו לעולם:
אכן קשה לי על דברי הד"מ הנז' במ"ש וכשיש נכסים למתחייב בשעה שנתחייב שט"ס הוא וצ"ל בשעה שמת ע"כ. ולפ"ז קשה במ"ש הרב בנ"י אך יש להביא ראיה מהא דתנן בפ' הנושא את האשה ופסק עמה לזון לבתה חמש שנים דאם מת היורשין חייבין לזונה ובודאי דמה שחייבו לזונה הוא מממון שירשו ואם הגירסא בהרב בנ"י כמ"ש דאם יש לו נכסים למתחייב בשעה שמת לא קא מיבעיא ליה א"כ בודאי מהאי מתניתין לא יש ממנה שום ראיה כלל דודאי דהכא מיירי שיש לו נכסים בשעה שמת דאל"ה מהיכן יזונו אותה וכיון שיש לו נכסים בשעה שמת הרי הוא כתב דבהא לא קא מיבעיא לי וא"כ אין ממנה שום ראיה ומה שהקשה עליו דהיל"ל שהיו לו נכסים בשעת החיוב אין זה קושיא דהא סתמא קאמר שהיו לו נכסים ואימא דמיירי בשעת החיוב הן אמת דהקושי במקומו עומד ודבריו סתראי נינהו דבתחילה נראה שלא נסתפק אלא בפירות דקל שעדין לא באו לעולם ולא באו אלא לאחר מיתה משמע דאם באו לעולם קודם שמת אפילו שבעת החיוב לא באו לעולם חייבין היורשין לתת לו אותן הפירות ואילו מסוף דבריו נראה דדוקא אם היו לו נכסים בעת החיוב חייבין היורשין הא אם לא היו לו נכסים בעת החיוב לא ויותר נראה לומר כמ"ש הרב דבר משה ז"ל שט"ס צ"ל אם היו לו נכסים בעת שמת:
והרב ד"מ שם בדף ע"א ע"ב כתב בנדון דידיה שמת הר"ח המתחייב אין יורשיו חייבין לשלם כמ"ש הרב החבי"ב בסי' ס' הגהב"י אות ס' הנז' וכן כתב הרב בני יעקב בדף צ"א ומטי לה משם תשובות מהרשד"ם ח"מ סי' של"ג עי"ש. וההיא דהרשד"ם שם נדונו היה על משודכת שפסק לה אביה לתת לה כ"וך מעות בעת הנישואין ומת קודם הנישואין ופסק שם דאע"פי שאביה פסק לה היינו כשיהיו הנכסים ברשותו אבל כשמת יצאו מרשותו ונכנסו לרשות היורשין מכח ירושה והם אינם חייבין עכ"ל. ואנן בדידן כבר כתבנו דנדון זה דמהרשד"ם כבר נשאל עליו מרן ז"ל בתשו' והעלה שגם היורשין חייבין ואנן נקטינן כדברי מרן:
ומעתה לפי האמור יש לתמוה על דברי מוהרש"ל הנז' איך נעלם ממנו דברי מרן שבתשו' הנז' שכתב להדיא שאין דברי הרמב"ם אמורים אלא בדבר מסויים כגון שדה פ' וכו' ולא היו בידו אותן דברים שפסק ברשותו באותה שעה אע"פי שבאו לידו אח"ך לאו כלום הוא אבל מי שמתחייב סך מעות לחתנו מתחייב הוא ומשעבד עצמו ליתן לו ואע"פי שבעת שנתחייב לא היו לו מעות חייב לתת לו כשיכנוס ואם מת קודם שכנס חתנו חייבין היורשין לתת לו מנכסיו ע"כ. א"כ גם בנדון מוהרש"ל הנז' חייב עצמו בעת שתבוא העלילה ודמיא שחייב עצמו לתת לחתנו כשיכנוס שגם היורשין חייבין ועוד יגדל התימה עליו איך נעלם ממנו דברי מרן שבש"ע סי' ס' ס"ד שכתבנו לעיל וההיא דהרב החבי"ב בסי' ס' אות ס' שהביא הוא ז"ל דלא דמיא כלל לנדון דידיה דלא כתב כן אלא דוקא בנדון דידיה גבי פירות דקל שעדין לא באו לעולם כלל ועליהם היה החיוב והם לא באו לעולם ואה"נ דגם בנדון מרן ז"ל גבי המחייב עצמו לזון חבירו חמש שנים מפירות דקל דוקא והאכילו ג' שנים מפירות הדקל ומת שאין חייבין היורשין לזונו שתי שנים הנשארים מפירות הדקל לפי שעדין לא באו לעולם ואין אדם מקנה דשלב"ל דאלת"ה א"כ דברי הרב החבי"ב הם היפך דברי מרן בש"ע שהרי גבי מחייב עצמו לזון לחבירו ומת המתחייב ועדין תשלום השנים הבאות עדין לא באו לעולם ואין היורשין חייבין בהם אלא ודאי נראה כדכתיבנא וכן ראיתי להרב החבי"ב עצמו בא"ה סי' נ"א הג"הט אות א' שכתב וז"ל ואם הנכסים אלו היו לו בשעת החיוב כבר הם משועבדים בשעת החיוב ואם קנאם אח"ך הרי כשקנאם נשתעבדו למפרע משעת חיוב גופו וכן גבי פירות דקל אם באו לעולם קנה המקבל מתנה אבל אם מת קודם שבאו לעולם לא קנה מקבל מתנה עכ"ל. ונראה שהכוונה גבי פירות דקל שלא חייב נכסיו כי אם שחייב עצמו שיתן לו פירות הדקל שיוציא ואם יצאו בחייו קנאם למפרע אכן כשלא יצאו בחייו כי אם לאחר מותו ובעת מותו עדין לא יצאו ולא בא זמן חיובו ואז נפלו קמי יתמי ולהכי אין היורשין חייבין אכן אם חייב עצמו לזון לחבירו ובעת החיוב היה לו כדי לזונו ואפי' אין לו עכשיו אלא שאחר כך הרויח קודם מותו בזה לא נסתפק הרב החבי"ב ואז חייב לזונו אפילו שעדין השנים הבאות לא באו לעולם כיון שיש לו נכסים ודכוותה נמי בנדון מוהרש"ל הנז' שבעת החיוב היה לו נכסים כדי שיעור העלילה אלא שהעלילה עדין לא באה לעולם מ"מ בעת חיובו היו לו נכסים וחייב עצמו לתת עמהם בעלילה מאותן נכסים שיש לו:
ובזה יש לתרץ דברי הרב החבי"ב כי לכאורה דבריו סתראי נינהו דאילו הכא בסי' ס' כתב שם דאילו מת המתחייב קודם שבאו פירות הדקל לעולם שאין היורשין חייבין ואילו בסי' ר"ז הגהב"י אות ג"ן שכתב משם רבו מהרימ"ט בח"מ סי' מ' דכל חיוב שאדם מתחייב אע"ג דאמר אני מתחייב לך אם מת חייב לתת לבניו וכן אם מת המתחייב חייבין יורשיו לפרוע דכל המתחייב סתם לעולם משמע ע"כ. וא"כ קשה דזה סותר למ"ש בסי' ס' דאין היורשין חייבין וגם מהרימ"ט עצמו עיקר ראייתו מההיא דהנושא את האשה ופסק עמה לזון את בתה חמש שנים שהיורשין חייבין לזונה וא"כ נראה דדברי הרב החבי"ב סתראי נינהו אלא ודאי נראה דדוקא גבי פירות. דקל שנפל החיוב עליהן ולא על שאר נכסיו אבל ההיא דמהרימ"ט שם חייב עצמו ונכסיו נגררים בתר גופו והנכסים ישנם בעולם אלא שעדין אנו צריכין לדעת אם יש מי. שחולק על דברי מהרימ"ט וראיתי כמה מהפוסקים שנחלקו עליו. אכן ראיתי למהריט"א בס' שמחת יום טוב סי' טו"ב וגם למהר"י נבון בס' דין אמת בדף נ"ו ושם הובאה תשו' מהריט"א הנז' וראיתי לו שם בדף נ"ט שמצא להריטב"א בחי' לכתובות וז"ל והאומר אין לי דין ודברים וכו' כי בכל דברים של זכיה ושעבוד כיון שזכה חבירו כראוי הרי יורשיו עומדין במקומו וכן אני אומ' באחד משני לווין או שני ערבים דמי שנשתעבד שיפרע המלוה ממנו תחילה דה"ה יורשיו שגובין ממנו וכו' אבל דבר שאין בו שעבוד אלא תנאים בעלמא או פישור בהא אמרינן לי ולא ליורשי וכו' וסיים שם מהריט"א דאף את"ל שיש מי שיחלוק על מהרימ"ט מן האחרונים אין יכול לומר קי"ל כיון דהריטב"א ורבו הרא"ה ס"ל דבחיוב אמרינן לו ואפילו ליורשי ואע"ג דגם בפוסקים אמרינן הילכתא כבתראי היינו כשראה האחרון דברי הראשון ופליג עליה אבל אם לא ראה אותו ולא הביא את דבריו אמרינן הילכתא כקמאי דשמא האחרון אילו ראה דברי הראשון היה חוזר בו וסיים וז"ל אמור מעתה דבנ"ד חייבין הכולל לתת ליורשין ריוח שיבוא כמו שנתחייבו לאביהם מידי שנה בשנה וכמו שהעלה לענין דינא הרב הפוסק כפי סברת מהרימ"ט בסי' מ' עי"ש. ואף שבנדונו היה שמת המקבל ועדין המתחייב חי כבר כתבתי לעיל שאין הפרש בזה וכמו שביאר דבריו מהרי"ט להדיא א"כ נראה להדיא שאף שעדין הריוח לא בא לעולם חייב לתת ליורשיו א"כ גם בנדון מוהרש"ל אף שהעלילה עדין לא באה לעולם חייבין בה יורשיו אף שהוא דשלב"ל וכבר היה לי ספק בענין מי שנתחייב לתת לחבירו מחזקת הכתובות ואח"ז מת חבירו ובא בנו לחלוק עמו והיה משיב לו שלאביך נתחייבתי ולך לא נתחייבתי והעלתי בתשו' שחייב לתת גם לבנו והבאתי דברי מהרימ"ט הנז' ודברי מהריט"א הנז' והסכים מי מו"הר הראב"ע ז"ל והיא ל'ו נד'פסה בספרו הבהיר מר ואהלות ח"מ סי' ל"ה:
והנה כבר כתבתי לעיל משם מהר"ם ן' חביב ז"ל הובאו דבריו בגו"ר ח"מ דף קל"א ע"ב שכתב דדברי מהרשד"ם דסי' כ"ח קיימו וקבלו דבריו סרכין תלתא ה"ה הרב לחם רב סי' קצ"ג ומהרש"ח סי' ל"ד והרב משפט צדק סי' יו"ד והסכימו עמו שלשה גדולים והם מהר"ש הלוי ומהר"א ששון ומהרח"ש. איברא דאלהים ראיתי עולין תרי מרבני שאלוניקי והפ"מ ח"ב סי' י"ד וקראו ערער על מהרש"ח במה שרצה לקיים מתנה דהלואה בשטר משום שהיה כתוב בשטר בכל לשון של זכות ויפוי כח והיו יכולין לתקן הענין בלשון חיוב מתשו' הרשד"ם דסי' רע"א וש"ט דמוכח משם דכל לשון של זכות לא מתקן השטר וכו' ודחו דברי מהרש"ח מהילכתא דס"ל דגם במתנת דשלב"ל כגון חובות מועיל הני לישני ופלא הוא בעיני איך דחו דברי הרש"ח והרי ראינו כמה גדולים סוברים כוותיה עכ"ל. ויש לדקדק על דבריו במ"ש בסתם שכמה גדולים סוברים כוותיה והם הפוסקים שהביא וקשה שהרי המ"ץ גבי קניית שטרות לא הודה לדברי מהרש"ח דבעינן כת"ומ. ואפשר לומר דאפי' דבתחילה כתב כן מ"מ אחר שכתב לו מהרח"ש דלשון של זכות מועיל לענין קניית השטרות הודה לו והראיה שהמ"ץ אחר שחזר לחזק דבריו לא כתב כלום בענין זה כנראה שהודה לו בזה או אפשר דס"ל כהרמב"ן דס"ל דלשון של זכות לבד לא יספיק אלא בעינן שיכתוב ג"כ כתחז"ל ושם לא היה כתוב כתחז"ל. ועוד כי ראיתי להרב כרם שלמה סי' ס"ז שכתב דאף רב"ע כתב שמוהרש"ח יחיד בסברתו כבר מצא לו חבר הוא המ"ץ בסי' יו"ד וטו"ב דעשה מעשה כהרשד"ם דסי' כ"ח ואם הוא בר פלוגתיה בעניין קניית השטרות איך כתב שהוא חבר לו אלא ודאי נראה כדאמרן דגם בקניית שטרות אזיל ומודה לו:
ומעתה לפ"ז יש לתמוה על דברי הרב דבר משה ז"ל שכתב דמהרש"ח לא הודו לו חביריו והוא יחיד בסברתו והרי חמשה פוסקים מהראשונים כתבו כסברת מהרש"ח וכמ"ש מהר"ם ן' חביב כנז'. ועוד קשה לי על דבריו כי מהרע"י כתב דלא מהני לשון של זכות ויפוי כח לענין והרי מצינו להרב החבי"ב בסי' ס"ו אות ט' וגם משם מהרח"ש כי לשון זה של זכות ויפוי כח אפילו לא כתב קנה לך שטר זה וכו' מהני ובכגון זה דסתיר דידיה אדידיה אין מביאין ממנו שום ראיה ולא נשאר לנו שהם נגד דברי מהרש"ח כ"א רבני שאלוניקי והפ"מ ומדבריהם נראה שלא ראו דברי הרבנים הנז' כי אם דוקא דברי מהרש"ח וכתבו שהוא יחיד בסברתו:
והרב משכנות הרועים באות ל' הביא דברי הרב החבי"ב הנז' גם הביא לנו מ"ש באות ז"ך משם מהרי"ל שאם כתוב בשטר בכל לשון של זכות וכחומר כל שטרי קנה גם הביא מ"ש בהגב"י אות כ"ג שאם כתוב בשטר בכל לשון של זכות ויפוי כח אע"פי שלא פירש אג"ק מהנייא מדין קרקע לכ"ע וכו' וסיים עין רואה לכל הני רבוותא ראשונים ואחרונים דון דייני דאע"ג דספרא לא ידע לאחזוקי שטרא כראוי מהני הני לישני דכחומר וחומר שטרי דנהיגי בישראל לקיומיה לשטרא והיא סברת רב האיי גאון ז"ל ותלתא דמרחמי קבעוה להלכה ה"ה הרב העיטור די"ב והריטב"א ורבי' ירוחם ועד אחרון מרן בב"י שקבעה שם להלכה ומדברי רבי ברוך והרא"ש למדנו עוד דהאי לישנא מהני למשוי את שאינו זוכה כזוכה ומהדרינן בתר תקנתא דמאריה דשטרא ולקיומיה ההקנאה דשטרא והוקשה לו שם עוד מההיא דהרשד"ם דסי' רע"א וש"ט ותירץ דההיא דסי' כ"ח קבל עליה הנותן להיות בכל לשון של זכות אבל ההיא דסי' ש"ט העדים העידו שנעשה כתחז"ל עכ"ל המש"ה. מדבריו אלה נראה דכל מ"ש הרב החבי"ב משם הפוסקים הנז' כולם הם נמשכים ונגררים אחר דברי הגאון ודעימיה ומרן ז"ל פסק כוותייהו ואנן בדידן קבלנו הוראותיו ואף שמהרשד"ם בסי' רע"א לא חש לדברי ר"ב אנן בדידן קימא לן בדברי מרן שרמז לדברי ר"ב ולא פליג עליה כנראה שהודה לדבריו:
ועתה נחזור לעיקר הדין שכתב מרן בסי' ס"ו בענין קניין שטרות שצ"ל קנה לך שטר זה וכל שעבודא דאית ביה ושיקנה באותה כתיבה וכו' וראיתי להרב בני יעקב ז"ל בדף נ"ח ע"ג שהקשה דברי מרן אהדדי דאילו הכא בסי' ס"ו נראה מדברי מרן דס"ל דשטרי דידן שטרי ראיה הן ולכן צריך שיכתוב ושיקנה באותה כתיבה ואילו בסי' ק"ץ וקצ"א פסק מרן דשטרי דידן שטרי קנין הם והניחה בצ"ע ותמה על האשכנזים הם הב"ח וסמ"ע וש"ך איך לא הרגישו מזה. וראיתי למהראנ"ח ח"א סי' צ"ב שנשאל בנדון ביוצא בזה בשטר שהיה כתוב בו קנה לך שטר זה וכו' ולא סיים ושיקנה באותה כתיבה ופשיט לה מדברי הר"ן שבפ"ק דקידושין שכתב דשטרי דידן שטרי קנין הם ולכך כל שכתב קנה לך וכו' יספיק ע"כ. גם מצאתי להרב נתיבות משפט בדף ס"ד ע"ד שכתב לדעת רבינו האיי דמשמע מדבריו דכל שנכתב השטר שפיר דמי כל שכותבין העדים איך מכר לו שטר זה וכו' ושיכתוב כן בשטר המתנה דכיון שהיה קנין בדבר כאילו אמר להם כתובו ולא ר' האיי קאי בסברא זו אלא גם הרמב"ן והרשב"א והר"ן ס"ל הכי ויותר מהמה דס"ל דשטרי דידן שטרי קנין הם כמ"ש מרן בסי' ק"ץ וקצ"א. ויש לתמוה על דברי מהראנ"ח איך הניח דברי הטור ומרן שבסי' ס"ו ופסק כההיא דסי' ק"ץ וקצ"א וגם על הרב נתיבות משפט יש לתמוה כן לכן נראה לומר דס"ל להני אשלי רברבי כסברת הרב זרע אברהם ח"מ סי' יו"ד דפוסק כשמביא סברא בסתם וסברא בשם י"א ובמקום אחר כתב להיפך דאמרינן דהדר ביה מקמייתא ומדבריו אלה נר' דגם בסתם וסתם שהם סתרן אהדדי דאזלינן בתר בתרא ואמרינן דהדר ביה מקמייתא א"כ בנדון דידן נמי הכי דבסי' ס"ו כתב שהשטרות שטרי ראיה הן ומשו"ה צריך שיכתוב ושיקנה באותה כתיבה ובסי' ק"ץ וקצ"א כתב להיפך דשטרי דידן שטרי קנין הן אז אנו אומרים שמרן חזר בו ממה שכתב בסי' ס"ו והעיקר כמו שכתב בסי' ק"ץ וקצ"א. ועיקר תמיהת הרב בני יעקב היא לומר דמה עלתה על דעתו של מרן בסי' ס"ו לפסוק דשטרי דידן שטרי ראיה הן כיון שהדבר הוא בהיפך וסברא מוסכמת היא ומשו"ה הניחה בצ"ע ולאו משום דספוקי מספקא ליה בדעת מרן וראיתי למהריק"ש ז"ל בס' ערך לחם סי' ס"ו על מה שכתב מרן ושיקנה באותה כתיבה כתב הוא ז"ל ושטרי דידן עיין בסי' קצ"א ס"ג עי"ש. ונראה שהרגיש בקושי הרב בני יעקב ותירצה בלשון קצר כדרכו בכל מקום והוא דפה בסי' ס"ו כתבה מרן ז"ל לעיקר הדין דעיקר הקנין בכסף דכתיב ונתן הכסף וקם לו והשטר שכותבין לראיה בעלמא כותבין ולכן הצריך לומר ושיקנה באותה כתיבה למי שגילה דעתו בפירוש דעיקר מה שכתב בשטר הוא לראיה בעלמא אכן סתם שטרי דידן הם שטרי קנין ואין עיקר הקנין בכסף אלא בשטר א"כ לפ"ז גבי קנין שטרות אין צריך לכתוב ושיקנה באותה כתיבה כי בלא"ה שטרי דידן שטרי קנין הם וכמו שביאר דבריו מרן להדיא בסי' קצ"א ואם כן לפי כל האמור לעיל נעקרה תקנה זו ומה שתקנו הפוסקים שיכתבו בשטר ושיקנה באותה כתיבה כי לפ"ז אינה צריכה כלל וכ"כ הש"ך סי' ס"ו סק"ז:
וד נראה לומר דאפילו את"ל. דמילת ושיקנה באותה כתיבה היא לעיכובא והוא דבע"הת בשער נ"א ח"ג ה"ד כתב בשם מהר"י ן' מיגאש ז"ל וז"ל קנו מניה בקנין ואח"ך כתבו את השטר מאי והשיב דלא מהני אלא בעי למימר לסהדי כתבו את שטר זביני ולכתוב ביה קנה לך שטרא דנא וכו' והדר איבעי לאקנויי מניה דמזכה ליה שטרא דמסר ליה וכ"ש שלא נכתב הכי עכ"ל. דבריו ברור מללו שהכוונה אם קנו מידו תחילה ואז נודע שעיקר קניינם ע"י הקנין שקנו ואחר זה כתבו את השטר אפילו שכתבו מיד השטר לא מהני לפי דכיון דקנו מידו תחילה נראה שכוונו דעיקר קנייתו השטר ע"י הקנין ועל זה השיב דבכגון זה לא מהני אלא עיקר הדבר שתחילה יאמר המקנה לעדים כתבו לו שטרא דזביני וימסור. אותו ויאמר לו קנה לך וכו' ואז יכתבו העדים ואח"ז יקנו מידו ק"ס דכיון דלא קנו מידו עד לבסוף גילו דעתם דהעיקר הקנין מסירה וכתיבה ואח"ז ליותר יפוי כח יקנו מידו ומה שסיים וכ"ש שלא נכתב הכי ר"ל שלא נכתב קנין כלל שנודע הדבר להדיא שעיקר קנייתם ע"י הכתיבה ואין להסתפק כלל כיון שאין קנין כלל וכן נראה מדברי הפרישה שכתב דאפילו שכתבו שטר ראייתם מיד אחר שקנו מידו ומסר לו את השטר לא מהני ע"כ דנראה מדבריו דעיקר הקפידה לפי שקנו מידו ואח"ך כתבו הא אם כתבו תחילה ואח"ך קנו מידו מהני. וכן ראיתי להרב בית אברהם סי' ס"ו שכתב לתרץ על מה שהקשה הרב נתיבות משפט בדף ס"ד על בע"הת שהשוה דברי מהר"י ן' מיגאש לדברי רב האיי וכתב דמהר"י א"מ אפילו נכתב תכף ומיד לא מהני ואילו לרב האיי כל שנכתב אח"ך שפיר דמי והרב בית אברהם תירץ דכוונתו לומר דאע"ג דסתם קנין לכתיבה עומד הכא שאני דכל שמתחילה קדם הקנין אין כותבין העדים שטר זביני ולכתוב ביה קנה לך וכו' דלא הוי מידי מאי דכתבי העדים שטר אחר הקנין דכיון דקדם הקנין נמצא שהקנה ע"י קנין ולא בשטר והשטר לראיה בעלמא כתביה אבל אה"נ דאם אמר לעדים כתבו לו שטר זביני וכתבו לו שאני מקנה שט"ח זה וכו' ועשו כן העדים ואח"ך קנו מידו דמזכה ליה שטרא דמסר ליה מהני כיון שקנו תחילה ע"י הכתיבה עי"ש. הרי דסבר לה מר דכל שקנו מידו תחילה בק"ס לא מהני אלא בעינן שתחילה יעשה כתיבה ומסירה ואח"ז יקנו מידו בק"ס והנה לדעת הרב הפרישה ולדעת הרב בית אברהם הנז' שטר שיצא לפנינו וכתוב בו כת"ומ וגם ק"ס במה יוודע שהכתיבה קדמה ולא הקנין אכן נראה דאם כתוב בשטר בא הר"פ ואמר הוו עלי עדים וקנו ממני קגו"ש אז גילה דעתו המקנה דבקנין ניחא ליה לקנות מאחר דהזכיר הקנין תחילה וזה לא מהני מידי אם לא כתב ושיקנה באותה כתיבה אכן אם כתב תחילה שאמר להם כתבו לו שטר זביני ויקנה שטר זה וכל שעבודא דאית ביה אז ודאי מהני ואפילו שכתבו לו בסוף השטר וקנינא וכו' לא הפסיד מאחר דגילה דעתו בתחילה דעיקר קניינו ע"י הכתיבה ובהא ניחא ליה דליקני ואפילו שלא כתב ושיקנה באותה כתיבה והיא דעת הסמ"ע שכתב על דברי הש"ע וה"ה אם כתב על השטר אני פב"פ מקנה לפב"פ שטר זה וכל שעבודא דאית ביה ע"כ. והכוונה דכיון דק"ס לא היה שם עד שנאמר שעליו כיון המקנה ומוכרח שכל כוונתו על הכתיבה שהוא כותב קניינו לפי שק"ס לא היה שם ובודאי דה"ה נמי אם אמר לעדים הוו עלי עדים שאני מקנה לפב"פ וכתבו לו שטר שאני מקנה לו שטר זה וכו' גם זה יועיל כל שלא הזכיר ק"ס ואין צריך לכתוב ושיקנה באותה כתיבה וכן מצאתי למהר"ש יפה ז"ל בנוסח השטרות גם מצאתי להרב נחלת שבעה ז"ל בנוסח השטרות סי' נ"ז שכתב נוסח שטר כתיבה ומסירה ולא הזכ ואיך ידלג דבר שכתוב בש"ע להדיא אלא ודאי נראה כדכתיבנא וראיה לזה שלא כתב בתחילה הוו עלי עדים וקנו ממני קגו"ש כדרכו בכמה מקומות לפי שאם אמר לשון זה היה משמע דעיקר קנייתו ע"י ק"ס ולא ע"י הכתיבה וכתיבת השטר לראיה בעלמא הוא דכתביה ולכן דילג בתחילה וקנו ממני שאז יראה דעיקר קניינו ע"י הכתיבה והוא מה שאמר וכתבו ותנו ליד פ' הקונה וגם הרב נחש"ב הנז' כתב דלמד נוסח זה מדברי הסמ"ע הנז' ובין אם אמר אני מקנה ובין אמר קנה לך וכו' לפני העדים הכל אחד ואף שהרב נחש"ב כתב לבסוף וקנינא וכו' כבר כתבנו לעיל כי קנין שלבסוף לא מעלה ולא מוריד ובלבד שלא יאמר בתחילה קנו ממני ואם אמר קנו ממני צריך שיסיים עמה ושיקנה באותה כתיבה ובין ההיא דהסמ"ע ובין ההיא דנחש"ב שניהם שוים לטובה דכל שלא הזכיר קנין בתחילה אין צריך לכתוב ושיקנה באותה כתיבה. ומרן אשר הצריך לכתוב ושיקנה באותה כתיבה ולא כתב שלא יכתוב קנין סודר כלל לפי שבכל הקניינין כגון קניית מטלטלים ושאר עניינים קודם כל דבר מתחייבין בקנין ומרגלא בפומייהו דאינשי לעשות ככה וגם לפעמים מקנה לו השטר וגם מטלטלין עמו והם נקנין בק"ס לכן הניח אותם בהרגלם לקנות בסודר אלא שכך יעשה שיכתוב ושיקנה באותה כתיבה ואז אין קפידא אם יכתבו הקנין קודם או אח"ך. ומ"ש מרן ואפי' מסרו לידו וקנו מידו שמוכר לו השטר וכתבו לו העדים הקנין זה הכתב אינו אלא לראיה בעלמא הכוונה דעבד תרתי לריעותא אחת שקנו מידו תחילה ולא זכרו הכתיבה כלל ועוד שמעידין שמוכר לו השטר שלשון זה לשון העדים ולא לשון המקנה ועל זה סיים שאינו כלום אלא צריך לומר המקנה לעדים וגם שיקנה באותה כתיבה אבל אה"נ דאם לא אמר קנו ממני אלא אמר סתם קנה לך וכו' ודאי שכוונתו ע"י הכתיבה דאי לא במה יקנה וכ"ש אם צוה להם כתבו וחתמו ותנו ביד פ' שודאי שיכתבו שטר זביני דאלת"ה זיל ופרנס לי דברי הסמ"ע והרב נחש"ב והרב בית אברהם פי' דבריו שהעיקר לפי שנעשה הקנין תחילה אבל אם נעשה הקנין אח"ך אין צריך לכתוב ושיקנה באותה כתיבה: