ויוסף אברהם· רבי אברהם דיין
סימן כג
שאלה צריכין אנו לחקור ולדרוש בדעת מרן ז"ל אשר קבלנו הוראותיו בכל אשר יאמר כי הוא זה ולכן יש לחקור דאם מצאנו במקום אחר בב"י שהביא דין אחד מהפוסקים המפורסמים כגון הראב"ד והרמב"ן והרשב"א ז"ל שכך הסכימו בו כולם או אחד מהם ולא הביא שום חולק בדבר ובשלחנו הטהור השמיט אותו דין ולא העתיקו אם נימא דבכגון זה נימא כיון דבש"ע לא הביאו נימא דחזר בו מאותו דין ולא סבר ליה או נימא כיון דדין זה הוא מגדולי הפוסקים המפורסמים ולא מצאנו לפוסקים אחרים שנחלקו עליהם היאך נוכל לומר שחזר בו כל עוד שלא מצינו לו גילוי שחזר בו בבדק הבית ועוד דאם איתא שחזר בו היאך לא גילה דעתו בש"ע שחזר בו כדי שלא נטעה ונסבור שלא חזר בו כיון שהדין מגדולי הפוסקים ולא נמצא חולק בדבר:
תשובה נראה דבכגון זה שהשמיט מ"ש בב"י לא אמרינן דחזר בו כי הנה מצינו למור"ם בהגה שבכל מקום אשר מביא מרן ז"ל דין בב"י ולא חזר ושנאו בש"ע דאז מור"ם בהגה מביאו משם הב"י ואם איתא דכל דין שמביא בב"י ואינו בש"ע דאמרינן דחזר בו מרן מהדין ההוא א"כ מאחר דמרן עצמו חזר בו א"כ למה יאספו אליו הביתה וכ"ת דאף דמרן דחה הדין איהו סבר לה כוותיה וכעין שמצינו להרב החבי"ב בתשו' ח"ב סי' ג' הביאה הרב יד מלאכי בסוף כללי הש"ע שכתב שדרך מור"ם להגיה על מרן בג' אופנים והפן הב' הוא כשמרן בב"י הביא ב' סברות ודחה לאחת מהן ומור"ם סבר כאותה סברא שדחה אז מגיה עליו וי"א בהיפך ועיקר ע"כ. א"כ גם בנדון דידן דמרן בב"י כתב הדין ובש"ע השמיטו א"כ נראה דמרן דחה סברא זו ומור"ם לא דחאה וסבר כוותה הא נמי ליתא דא"כ הו"ל למור"ם לומר ועיקר להשמיענו דאף דמרן דחאה איהו סבר כוותיה ולכן כתב ועיקר ועוד דאם איתא דדין שהביאו בב"י והשמיטו בש"ע דאמרינן חזר בו א"כ הו"ל להרב החבי"ב להשמיענו פן ד' והוא דדין שמביאו בב"י ובש"ע משמיטו מור"ם פוסק אותו להלכה אלא ודאי נראה דאין זה כלל מוסכם ואדרבה מצינו למור"ם עצמו בכמה מקומות שמביא הדין משם הב"י שכתב בשם פ' נראה שמרן הסכים כדברי אותו פוסק:
והנה מצאתי למרן בא"ח סי' ש"ב בה' שבת שכתב גבי טיט שעל רגלו מקנחו בכותל וכתב בב"י שאם הוא על גבי נעלו מהרי"א מחמיר ואסר לקנחו והוא ז"ל חלק עליו והתיר וכתב הרב ב"ח דמרן שלא כתב או שעל נעלו לפי דחשש לסברת מהרי"א ולכן השמיטה מהלכה ומור"ם בהגה כתב או טיט שעל נעלו ותמה עליו הב"ח דהא הב"י גופיה לא נסמך על דבריו ולכן לא פסקה בש"ע והרב יד אהרן שם בהגב"י כתב דאין זה הכרע דכמה דינין מייתי מרן בב"י מכמה גדולים ואינו מביאם בש"ע לפסק הלכה ע"כ. ומה שמתבאר מדברי הב"ח הוא דכיון דמצינו לו למרן שהביא מחלוקת בזה בין מהרי"א ובין רי"ו אף שבב"י הכריע כרי"ו יתכן לומר דכיון דמצינו דהוא מחלוקת ביניהם ומצינו בש"ע שלא ביאר דבריו נוכל לומר שחזר בו ממ"ש בב"י והחמיר כמהרי"א אבל במקום שלא מצינו מחלוקת בפוסקים והביא מרן הדין מהפוסקים בלתי שום חולק ובש"ע לא כתב זה הדין בודאי באופן זה לא עלתה על דעת מרן שהוא חזר בו וגם הב"ח לא יסבור כן:
עוד יש לדקדק מדברי הב"ח דכלל זה אינו מוסכם דאם כלל זה מוסכם שבכל מקום שלא חזר ושנאו בש"ע דאמרינן חזרה היא א"כ הו"ל לאתמוהי על כל מקום שבאופן זה ויתמה על מור"ם דכיון דמרן סברא זו דחאה למה לו הוא להביאה ולמה לו לתת טעם שפסק כמהרי"א שהוא מחמיר והלא בין יחמיר ובין יקל זה דרכו של מרן כיון שפסקה בב"י ובש"ע השמוטה מורה שחזר בו ולמה לו למור"ם להביאה אלא ודאי נר' דהב"ח לא תמה עליו אלא פה דוקא לפי דכאן נתן מרן סימנין שחזר בו לפי דכיון דהתחיל הדין ואמר טיט שעל רגלו הו"ל לסיים או שעל נעלו כיון שהתחיל בהלכה ומדלא סיים הכי נראה דכיון שחומרא לדעת מהרי"א מחמרינן בה ולכן בא הב"ח ותמה על מור"ם דכיון דפה מרן נתן בה סי' דאין הלכה כן א"כ למה יביא דברי מרן והרב יד אהרן כתב דמה שלא כתב מרן הדין בש"ע אין זה ראיה כי יש הרבה דינין שהם כהלכה ומרן בש"ע משמיטן והם אליבא דהילכתא:
עוד לע"ד נראה לומר דאף דנאמר דהב"ח ס"ל דחוזר בו מרן בכגון זה היינו דוקא בההיא דשבת שהתחיל בדין ואמר טיט שעל רגלו והו"ל לסיים הדין וכמש"ל ולפי זה יש לתמוה על הרב יד אהרן הנז' במה שהקשה על הב"ח דמה זו תמיהה והרי כמה דינין שהם כהלכה ובש"ע משמיטן. ולפקד"ן דההיא דסי' ש"ב שנא ושנא לפי דכיון דכבר התחיל הדין הו"ל לסיימו ומדלא סיים הכי נראה דסבר כמהרי"א דמחמיר בזה וכמ"ש בב"י ונראה דלכן לא הקשה הב"ח על מור"ם לומר לו כי זה כלל ידוע שבכל מקום שמשמיט הדין בש"ע נר' שחזר בו לפי דאין זה כלל מוסכם ודוקא הכא תמה עליו לפי דכבר התחיל הדין וכמש"ל ועכ"פ למדנו מדברי הב"ח והרב יד אהרן הנז' דאין זה כלל מוסכם בדעת מרן:
גם יש לדקדק עוד מדברי הב"ח במה שהקשה על מור"ם וז"ל ותימה והלא הב"י גופיה לא נסמך על דבריו להקל בנעלו כי לכן לא כתב בש"ע להתיר קינוח אלא ברגליו ע"כ. וקשה דאימא דאע"ג דהב"י לא סבר הכי מור"ם עצמו סבר כמ"ש הב"י וכמו שכן דרכו בכל מקום שמביא הדין משם הב"י ומרן בש"ע השמיטו לפי דלא סבר כוותיה ומור"ם מביאו אלא ודאי נראה דכיון דמור"ם מזכיר החידוש בשם הב"י ולא כתב בצידו כנ"ל או ועיקר נראה מדבריו להדיא דכל מקום שמזכיר מור"ם בשם הב"י סתם נראה שכן דעת הב"י ולא חזר בו ופה דוקא תמה עליו הב"ח לפי דכיון דהתחיל הדין אם איתא דסבר הכי הו"ל לסיימו וזה שכתב הב"ח כי לכן לא כתב להתיר קינוח אלא ברגליו ומדבריו נראה להדיא דהכוונה דמרן לא סבר הכי לפיכך לא כתב ג"כ בנעלו:
ובינותי בספרים הם המדברים בכלל זה וראיתי להרב יד מלאכי ז"ל שאסף איש טהור לכל הפוסקים אשר דברו בענין זה וקבצם כעמיר גורנה וז"ל בכללי מרן אות ד' דדרכו של מרן בספר הקצר להשמיט כמה דינין שהביא בב"י מפני שלא מצאם בשאר הפוסקים ומ"מ בב"י הביאם כי הוא מאסף לכל המחנות שזה משפט הספר ומעשהו כנ"הג י"ד סי' ל"ה בהגב"י אות ע"ד. והרב ידי אליהו סי' קמ"ו והרב ז"א ח"מ סי' י"ג דף קנ"ה כתב דכיון דהשמיטם מהלכה נראה שחזר בו מפני שראה חולקים בדבר עי"ש וכן מצאתי עוד להרב מנחת כהן בס' התערובות ח"א ספ"י אך שם בח"ג פ"ז כתב דכמה דברים שהביא בב"י והשמיט בש"ע אף שהם אליבא דהילכתא ועיין ס' יד אהרן סי' ש"ב בהגב"י ומשאת משה ח"ג דף פ"ו ד' ובס' הלכה למשה ח"א דף צ"ט ובח"ב הלכות מכירה דף ט"ו עכ"ל:
וכל הקורא ושונה בדברי הרב יד מלאכי הנז' בלתי שיעיין בספרי הפוסקים שהביא בשורשן של דברים יסבור שהרב הביא מחלוקת בספק דנדון דידן אכן הלומד בשורשן של דברים יראה שלא עלתה על דעתן של הפוסקים הנז' לומר כלל זה בכל מקום וגם הרב י"מ הנז' לא עלה בדעתו דבר זה דאם לכך כיון למה לא הקשה על הרב מנחת כהן דסתיר דידיה אדידיה ושני המקומות הזכירם בפיו ועוד דאם לכך כיון למה הזכיר בפיו להדיא דבכל מקום שהשמיט הדין בש"ע לפי דחזר בו לכן נראה לומר דהפוסקים שהביא לא דברו בכלל זה אלא כל אחד לפי עניינו תחילה מה שהביא הרב החבי"ב בי"ד שכתב דמרן שהשמיט ולא כתבו בש"ע לפי שלא מצאו בשאר פוסקים נראה דלא כתב כן אלא דוקא בנדון דידיה שמצאו כתוב בב"י חידוש זה ובשאר הפוסקים לא מצאו אז בכגון זה אמרינן דמדלא חזר ושנאו בש"ע אז אמרינן דחזר בו לפי שלא מצאו כשאר הפוסקים. אבל בדין שהובא בפוסק שהוא מפורסם כגון הרשב"א שכבר כתבתי לעיל סי' י"ג משם החיד"א כי מהרשד"ם כתב עליו כי רבו היה מחשיבו כרוב הפוסקים וכ"ש אם הם שנים או ג' מגדולי הפוסקים בכגון זה לא עלה על דעת הרב החבי"ב לומר שמא מצא חולקים וחזר בו מרן או לפי שראה שהיא סברא יחידית ולא מצא לה חבר בפוסקים ואדרבה יש לדקדק מדבריו שאין זה כלל מוסכם דאם הוא כלל מוסכם למה לו לתת טעם דמה שהביא סברא זו בב"י לפי שזה דרכו שהוא מאסף לכל המחנות הול"ל בקיצור כיון דהשמיטה בש"ע ודאי לפי שמצא חולקין בדבר וחזר בו אלא ודאי נראה כמ"ש דדוקא לא אמרה אלא בההיא שמצא כתוב אבל לא בכל מקום וגם נראה מדלא כתב אולי שמצא מרן באיזה פוסקים מהראשונים שהם חולקין ומשו"ה השמיט בש"ע נראה דסבר הרב החבי"ב דמרן אחר כל הטורח ההוא שאסף לכל המחנות רחוק הוא שנעלם ממנו איזה מחברים ולא ראה אותם חוץ מאותן שהביא בבד"ה כי כולם היו סדורים לפניו וא"כ נראה מדבריו דעל הסתם לא אמרינן דמרן מצא מחברים אחרים שכתבו היפך מה שהביא בב"י ולכן חזר בו וסברא זו שהביא הרב החבי"ב בדעת מרן שדרכו להשמיט כמה דינין בש"ע לפי שלא מצאם בשאר פוסקים סברא זו לא נפלאת היא וכבר כתבה מהרשד"ם ח"מ סי' ס"א בשם הרא"ם וכמה פוסקים והביאם הרב החבי"ב בכללי הפוסקים אות ו' דדין מחודש שלא כתבוהו הפוסקים ודאי דלא ס"ל הכי עי"ש ועל אופן זה כתב הרב החבי"ב מה שכתב אבל לא בדין שהוא מגדולי הפוסקים המפורסמים:
גם מה שהביא משם הרב זרע אברהם סי' י"ג כנז"ל הרואה יראה את דבריו שם שלא כתב שכלל זה בכל מקום אלא הנראה מדבריו שם לפי שמצינו שפסק בב"י כהג"מ שכתבו דלא מיקרי אונס אלא הכאות ויסורין אבל אונס ממון לא מיקרי אונס ובש"ע השמיט זה ומור"ם שם פסקו להלכה וכתב הרב זרע אברהם הנז' שהש"ך בסקכ"ב כתב דכיון דהרא"ה הביא משם הרמב"ן דאפי' באונס ממון פטור וגם הרשב"א סי' תתק"פ כתב כן ודאי דמספיקא לא מפקינן ממונא דמצי לומר קי"ל כוותייהו. וכתב הז"א וכן יש להוכיח מדברי מרן דאע"ג דבב"י כתב על דברי הגמ' דפשוט הוא בש"ע השמיטו מהלכה כנראה שחזר בו אחר שראה דברי הרשב"א והרא"ה בשם הרמב"ן עי"ש הרי שלא כתב שכלל זה הוא מוסכם בכל מקום אלא דוקא הכא בנדון זה שראינו לגדולי הפוסקים שכתבו בהיפך לכן באופן זה כתב שלכן מרן השמיטו בש"ע דאמרינן אחר שראה דברי הפוסקים הנז' חזר בו אבל על הסתם שלא מצינו בפוסקים שדברו בענין זה לא אמרינן על הסתם שמא מצא פוסקים אחרים ולכן חזר בו ומשו"ה לא כתב הז"א הנז"ל שכלל זה בכל מקום:
גם מה שהביא משם הרב ידי אליהו הנז' שכתב וז"ל ומדלא פסק דין זה בש"ע משמע שחזר בו שם כתב עמ"ש הרב ב"י וז"ל ונ"ל שאם התנו שתגמר קנייתם במעות מכרם קיים וכדאמרינן גבי קרקע וכו' והביא משם הש"ך דלא דמי לההיא דקרקע שדינו לקנות במעות ושכן כתב הריטב"א וא"כ נוכל לומר שחזר בו מן הטעמים שכתב הש"ך ע"כ הרי דלא כתב כן דאמרינן דחזר בו אלא מהטעמים שכתב הש"ך האל"ה לא אמרינן דחזר בו על הסתם ואדרבה נראה מדבריו דאין זה כלל בכל מקום דאם הוא כלל מוסכם למה לו לומר מן הטעמים שכתב הש"ך הו"ל לומר וכבר ידוע דכלל מוסכם דכל דין שמביא בב"י ובש"ע משמיטו לפי שחזר וכ"ש בנדון דידיה שכתב הש"ך וכו' ואין לו לומר מן הטעמים שכתב הש"ך לבד ולפ"ז גם מ"ש משם הלכה למשה ה' מכירה דף ט"ו שכתב דאמרינן דמרן חזר בו היא עצמה ההיא דהרב ידי אליהו שכתב כן משמו וכבר כתבנו דאין ממנה שום ראיה ואדרבה נראה בהיפך וכדאמרן:
גם מה שהביא משם הלכה למשה ח"א דף צ"ט גם משם אין שום ראיה דהתם דוקא דמרן כבר התחיל בדין וכתב פי' רבינו ולא הזכיר פירושו ואם איתא דלא חזר בו הו"ל להזכיר פירושו הואיל וכתב פי' רבינו ועוד שבאופן זה נראה להדיא שחזר בו אבל במקום אחר לא אמרינן הכי:
וחזי הוית להרב שלחן גבוה בכללי הש"ע אות י"ג כתב וז"ל ושמעינן מינה דכשהביא דין אחד בב"י ובש"ע השמיטו מוכח להדיא דלא ס"ל הכי או היכא דחולק עצמו מב"י לש"ע שדברי הש"ע שהם אחרונים עיקר וכמ"ש בי"ד סי' ט"ל וכו' עי"ש. וקשה שזה סותר למ"ש הוא עצמו לעיל באות א' שהביא משם הרב שמש צדקה חי"ד סי' ג"ל שכתב שהדבר ברור שהש"ע חיברו אחר חיבורו הגדול ב"י ועשאו כמו מפתח לחיבורו ב"י וכלל גדול בידינו מקדמונינו שלא נפסוק דין מתוך הש"ע ולפ"ז ניחא דלא סתרי דברי מרן מיניה וביה מב"י לש"ע ואחר זה באות ו' הקשה עליו ממה שמצינו לכל האחרונים דמלאים מתפיסה זו וכמו שתופס עליו הפר"ח בכמה דוכתי ואע"ג דכתבו האחרונים דלא נתכוון מרן בש"ע לפסק הלכה אלא למפתח בעלמא מ"מ אין ראוי לכתוב היפך ממ"ש בב"י א"כ ראוי לתפוס עליו ולתת טעם לדבריו ע"כ. ואם איתא למ"ש הוא ז"ל דאם הביא דין בב"י ובש"ע לא פסקו או אם הוא סתיר דידיה מב"י לש"ע דאמרינן חזר בו א"כ מאי מקשו האחרונים עליו ומכללם הפר"ח הרי כיון שלא הביאו בש"ע או שכתב בש"ע להיפך דאמרינן חזר בו ממ"ש בב"י והעיקר כמ"ש הש"ע וליכא שום קושי על דברי מרן. והנה גם הוא עצמו הודה לדברי האחרונים שכתבו דכיון דלא עשאו אלא למפתח בעלמא אין לתמוה עליו במה שהשמיט כמה דינין בש"ע דלא עשאו לפסוק ממנו דין ועכ"פ קשה עליו איך כתב לקמן דבכגון זה אמרינן דחזר בו ולמה נאמר שחזר בו כיון שלא עשאו לפסק הלכה ועוד דאה"נ דנודה לדבריו אם סתיר דידיה מב"י לש"ע דאמרינן דחזר בו כיון שפסק להיפך בש"ע שהוא בתרא אבל אם השמיט איזה דין מש"ע מנ"ל שחזר בו ולא נימא דכיון דלא עשאו לפסק הלכה אלא למפתח בעלמא ועיקר פסק הדין מ"ש בב"י א"כ מנ"ל שחזר בו ועוד כי לא הורה השו"ג מהיכן יצאו כבושין דברים אלו לכן נראה לע"ד לומר בכוונתו דודאי היכא דראינו למרן דסתיר דידיה אדידיה מב"י לש"ע דאמרינן חזר בו או היכא דמצינו שבב"י הביא דין ובש"ע השמיטו וכוונת השמיטו ר"ל שראינו שלכתחלה השמיטו כגון ההיא דסי' ש"ב בטיט שעל רגליו דכיון שהתחיל בדין אם איתא דלא חזר בו הו"ל לסיים או שעל נעלו ומדלא סיים הכי נראה שחזר בו ממ"ש בב"י משא"כ אם דילג דין אחד לגמרי אז בכגון זה נוכל לומר דכיון דהש"ע לא עשאו אלא למפתח בעלמא ועיקר פסק ההלכה הוא מ"ש בב"י לא חש להביאו בש"ע כיון שבלא לימודו בב"י אין רשאי שום דין לפסוק כ"א כשילמוד בב"י א"כ יקחנו משם. ועכ"פ למדנו מדברי האחרונים ומכללם הפר"ח לפי דברי השו"ג כי הרבה תפסו על מרן במאי דסתיר דידיה אדידיה ואני הדל לא ראיתי הדברים בשורשן ומ"מ נראה להביא ראיה לנדון דידן מדבריהם דלא אמרינן דמרן חזר בו בש"ע אלא דוקא היכא דגילה דעתו להדיא בבד"ה אבל על הסתם לא אמרינן הכי דאי אמרינן הכי א"כ בכדי תפסו עליו דאימא דחזר בו ולא עוד אלא שכן דרכו בכל מקום:
באופן כי מצינו למרן בכמה מקומות שמביא בב"י דין אע"פי שהוא הלכה פסוקה משמיטו בש"ע וכ"כ הרב מנחת כהן בס' התערובות דף ק"ז ע"ג שכתב שכמה דברים שהם הלכה אליבא דהילכתא ובש"ע השמיטם גם בסי' זה השמיט שאם פירשה חתיכה מעצמה בפנינו וכו' והוא ברור בפוסקים וגם הוא הביאו בב"י ועוד כמה דברים כיוצא באלו עכ"ל וכ"כ ג"כ בדף קל"ח ע"ב גבי אם מצטמק ורע לו שכתב הדין בב"י וכתב שאע"פי שבש"ע לא הזכירם דינא הכי עי"ש. ואפילו ששם בדף ע"ה ע"ג כתב וז"ל ולכן מהרי"ק לא הביא דין זה בש"ע אף שכתבו בב"י מזה משמע דסברתו להיפך נראה דוקא התם לפי שבירר מדברי הפוסקים שאין הדין כמ"ש בב"י ולכן נסתייע דאפשר דמרן משו"ה השמיטו בש"ע אכן לא יצאו הדברים מפיו שזה כלל בכל מקום:
והרואה לדברי הרב יד מלאכי הנז' יסבור שהרב בכלל זה סובר שהוא מחלוקת פוסקים אכן לא עלה על דעתו דבר זה מעולם אלא הוא מורה מקום לדברי הפוסקים היכן דברו בכלל זה והוא מאסף אותם ממקום למקום להקל על המעיין אבל לא נחית לחלק ביניהם שכל אחד נדרש לעצמו ושאין כל המקומות שוין שאין זה מלאכתו והמעיין יבחר ויברר כפי מקומו ושעתו ודי לו במלאכתו שבאמת חכמה נפלאה היא וטירחא יתירה ללקט שושנים מתוך דברי הפוסקים שבאו בארוכה והוא מלקט הצריך לו והולך והראיה שלא הזכיר בתוך דבריו שזה כלל בכל מקום אלא הוא מסדר סדר המערכה משם הפוסקים שדברו בענין זה וסמך על המעיין שיראה כיצד דברו וגם כל הפוסקים שהביא הוא ז"ל הרואה יראה הדברים בשרשן שלא אחד מהם עלה על דל שפתו שכלל זה הוא בכל מקום אלא כל אחד דבר לפי עניינו ומקומו ושעתו וכמו שכתבתי לעיל הדבר באורך:
גם כבר כתבתי לעיל בסי' י"ג והבאתי שם דברי מוהרש"ל בס' בית דינו ש"ש שכתב בדף פ' ע"ד שהרבה דינין מחודשין מביא בב"י ואינו מביאם בש"ע ומשום הא ליכא למימר דלא ס"ל כוותייהו ומשו"ה השמיטם דאם איתא להא הו"ל לגלויי בב"י דעתיה עי"ש. הרי להדיא דגם מרן מהרש"ל בהס'כמה כמה עלה דאם הביא דין בב"י אף שבש"ע השמיטו לא אמרינן שחזר בו ממ"ש בב"י וראיתי להחיד"א ביוסף אומץ סי' כ"ט שכתב שכמה דינין שהשמיט בש"ע והם הלכה פסוקה וכ"כ הרב הגדול מהר"ר גבריאל איספיראנסה ז"ל בתשו' כ"י דאין הכרע מהש"ע שהשמיטו דין אחד דכמה דינין מוסכמין אין הרב כותבן וסמך עמ"ש בב"י ואני הדל כתבתי בברכ"י סי' ש"ב דמה זו סמיכה בדינין ההם יותר מכל הדינין שכתבן בש"ע ועתה נראה דודאי כוונת הרב הנז' שדיני הש"ס והרמב"ם וכיוצא מביאן בש"ע אמנם הדינין המחודשין זמנין שהוא ז"ל משמיטן תחת שלוש או שהדין ההוא אף שהוא מוסכם הוא במציאות רחוק או שהוא פשוט או שהוא כלול ונלמד מעיקר הדין שכתב בש"ע עכ"ל. ולפקד"ן שזה דבר השמיטה למרן ז"ל בש"ע דודאי דין שהובא בש"ס מוכרח שהוא מוסכם בפוסקים ובפרט מג' עמודי ההוראה והם הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ואז מביאו בש"ע דמוכרח שהסכימו בו הפוסקים אכן בדין שח שחידשו הפוסקים לפעמים לרוב פשיטותו מביאו בש"ע ולפעמים חושש מרן כי שמא יש מהפוסקים הראשונים שלא הסכימו בזה והם מהפוסקים המפורסמים ולא שלטו מאורי עיניו בו כההיא דרב זרע אברהם הנז' שכתב משם הרשב"א והרמב"ן והרא"ה אז נוכל לומר בכגון זה כי מרן ז"ל ראה לאלו הפוסקים וחזר בו והשמיטו מהש"ע אבל על הסתם שלא מצינו לפוסקים ז"ל שדברו בזה לא נוכל לומר שמא מצא איזה פוסקים מהראשונים וחזר בו אלא דוקא עד שנראה בעינינו שדברו הפוסקים להפך. ואיך שיהיה למדנו מתוך דברי החי"דא שגם הוא בספרו יוסף אומץ אזיל ומודה לדברי מהרג"א הנז' גם ראיתי להרב מהר"י הררי ז"ל בס' זכור ליצחק בדף ק"ך שגם הוא בהס'כמה כמה עלה כדברי מהרג"א והרב יד אהרן הנז':
ץ
וראיתי למי שהקשה על דברי החיד"א הנז' במ"ש דמרן דמשמט הדין תחת שלוש הנז' והקשו עליו דזה לא יספיק למה שהשמיט מרן בא"ח סי' רפ"ב דמותר להוסיף על. העולין לס"ת בי"ט עי"ש בב"י. ובש"ע השמיטה ולא כתב אלא שבת דוקא ע"כ. ולעד"ן דזה נכלל במ"ש באופן הג' כשהוא כלל ונלמד מעיקר הדין שכתב בש"ע ע"כ וה"נ דכיון דכתב דבשבת מוסיפין ובודאי שהטעם הוא כמ"ש מרן בכ"מ פי"ב מה' תפילה דכיון שאסורין במלאכה מוסיפין עליהם וליכא למיחש משום ביטול מלאכה עי"ש א"כ כיון דהשמיענו דבשבת מוסיפין משום דליכא ביטול מלאכה בשבת ממילא נשמע דגם בי"ט מוסיפין דליכא ביטול מלאכה ביום טוב:
עוד מצאתי להחיד"א עצמו בס' מחזיק ברכה י"ד סי' כ"ד אות ו' שהביא תחילה דברי מהר"ש הלוי בב"י ז"ל ואחר זה כתב ברם אשכחן כמה דינין מדינין שונים שהשמיט בש"ע והם הלכה פסוקה וכאשר הרב מהר"ר גבריאל איספיראנסה השיגו בתשוב' ההיא והזכרתי דבריו בס' ברכ"י עי"ש הרי שגם הוא בהס'כמה כמה עלה שעל נדון כזה מצינו למרן שהשמיט כמה הלכות והם הלכות פסוקות:
וראיתי למהר"ש הלוי בחי"ד סי' כ"א שכתב גבי בשר שנמלח ע"ג דף ולא היה חלק ברהיטני שמרן בב"י הביא דין זה מהת"ה ובש"ע לא הביאו כנראה שמרן בב"י מספקא ליה אי עבדינן כהת"ה עכ"ל. מדבריו אלה נראה שכיון שמרן בש"ע לא שנאה נראה שחזר בו. אכן אין מזה ראיה לנ"ד חדא שהרי גם הוא לא כתב בפשיטות שמרן חזר בו אלא ספוקי מספקא ליה למרן והניח הדבר בספק שבדיעבד כשר הבשר ועוד דהכא שאני כמש"ל דכיון דנחית לבאר הדין אם איתא דסבר כותיה הו"ל לסיימו להדיא ולבארו משא"כ אם הדין הוא מחודש ומרן דילגו:
וחזי הוית להרב ברכות מים בדף ר"ב ע"א שהביא דברי מרן מ"ש בב"י סי' ס"א שכתב וז"ל כתב רי"ו בשם רב האיי גאון ז"ל האי מאן דבעי למכתב שטרא בכל לישנא דזכותא אע"ג דלא ידע ספרא לאחזוקי כראוי כיון דכתיב ביה ואחריות שטרא דנא קבלית עלי כחומר כל שטרי וכו' קאי לכל כללי דתחות עניינא וכו' וחזר עוד ושנאו בסי' ע"א בשם הריטב"א וכו' עי"ש. וכתב הרב ברכות מים הנז' כי מרן בש"ע לא מצינו שהביא דין לפסק הלכה לא דברי הריטב"א ולא דברי ר"ה גאון ולא הנמק"י בשם ר"י ולא תשו' המרדכי נמצא שהיוצא מן המחובר שיד המוחזק שרירה וקיימת לומר קי"ל כהנך רבוותא דפליגי עי"ש. ואנכי הדל לא ידעתי היכן מצא כלל זה בדברי מרן דכיון דבש"ע לא פסקה דאמרינן חזר בו וכבר הבאתי לעיל דברי הפוסקים הם המדברים בכלל זה בדעת מרן ולא נמצא בשום אחד מהם שכתב שכלל זה הוא בכל מקום כי אם דוקא במקומות מיוחדים וכל אחד יש לו טעם כאמור לעיל ועוד איך אפשר לומר כאן שחזר בו אחר שהפוסקים הראשונים דברו בזה ולא נמצא מי שיחלוק עליהם כי אם מהפוסקים האחרונים שהקשה להם דברי מהרשד"ם אהדדי ויצאו לחלק כל אחד כשיעוריה ומזה נסתר הדין ונחלקו בו האחרונים אבל מרן שלא מצא שום סתירה לדברי הראשונים מנין לנו לומר שחזר בו מדין זה והרי כתבו כמה מהפוסקים שכמה דינין שהם כהלכה פסוקה והשמיטם בש"ע ועוד כי קבלה בידינו מאבותינו ואבות אבותינו כי בני א"י ת"ו ואר"ץ ודמשק ומצרים ובבל קבלו עליהם הוראת מרן ולא זו בלבד מה. שכתוב בב"י ובש"ע אלא גם מ"ש בתשו' וכן כתב החיד"א בברכ"י ח"מ סי' כ"ה ואם אמת הדבר שמה שכתב בב"י ולא שנאו בש"ע דאמרינן דחזר בו מרן א"כ כדי נסבא מ"ש שקבלנו הוראותיו בב"י ועוד היאך יכתוב הרב שמש צדקה שלא יפסקו הדין ממ"ש בש"ע אלא ממ"ש בב"י והרי העיקר מ"ש בש"ע באופן שנלע"ד דהרב בר"ם הנז' אגב שיטפיה לא נתן לב לחפש בספרן של צדיקים על כלל זה וסמך עצמו לקיים שטר המתנה משאר טעמים שכתב שם והוא יחיד בסברתו זאת ועוד כי הרואה יראה כי מרן בסימן רמ"א גבי משפטי התנאים פסק לההיא דרב האיי ודעמיה וכמו שהארכתי בזה בסי' כ"ה לקמן קחנו משם. גם הבאתי שם מ"ש מרן ז"ל בספר אבקת רוכל סי' ע' שכתב כי לשון זה של כתחז"ל מועיל לתקן חברי דשטרא שאפילו שאין כתוב לשון מתנה כאילו כתוב כן ובודאי דבזה גילה לנו דעת עליון דקאי בסברתו. ועוד ק' לי על דבריו כי בכל הפוסקים שכתבו דאין מועיל לשון של זכות ויפוי כח לא הביאו ראיה זו דכיון דמרן בש"ע לא פסקה נראה שחזר בו ואם היא אמת ראיה גדולה היא לדבריהם. וראיתי להרדב"ז בחדשות ח"א סי' תל"ג שכתב בדין אחד שכתבו רבינו האיי גאון ז"ל והסכימו עמו הראב"ד והר"ן אכן הרמב"ם פליג עליה וכתב דיש לפסוק כרב האיי אפי' שהרמב"ם מאריה דאתרא. חדא דרב האיי רבן של כל בני הגולה ודבריו דברי קבלה ובידו שבט מישור דאתי מדוד הע"ה ועוד דהר"ן והראב"ד סוברין כוותיה עי"ש. מעתה לפי האמור יש לתמוה על הרב ברכות מים הנז' שכתב על דברי רבינו האיי ועל המסכימין עמו דמרן כיון דבש"ע לא הביאו נראה שחזר בו וקשה לי דאיך אפשר לומר כדבר הזה על מרן הקדוש דהניח דברי רבינו האיי וגם דברי הריטב"א ובעל העיטור ורי"ו ונאמר דחזר בו ופליג עלייהו ובפרט הריטב"א ז"ל שכתבו הפוסקים דאפילו הוא יחיד יכול לומר קי"ל כוותיה שכל שמועותיו הם ממה שלמד מרבותיו ואין חשוב כיחיד ועוד דלפי דברי הרדב"ז אפילו הרמב"ם שהוא מאריה דאתרא עכ"ז לא קיימא לן כוותיה נגד רב האיי ודעימיה וא"כ אפילו שנראה בעין פוסקין חולקין על דברי רב האיי בפי' אין לנו לילך אחריהם כ"ש שלא מצינו בפי' מי שיחלוק על דברי רבינו האיי והפוסקים הבאים בעזרתו. ולעד"ן דודאי אילו ראה הרב בר"מ הנז' דברי הרדב"ז הנז' לא היה כותב כדברים הללו ובודאי דבכגון זה אין המוחזק יכול לומר קי"ל ואפילו שיש עוד אחד מסייע לסברתו וכ"ש שהוא יחיד בדבר הזה כי לא נמצא בפוסקים שדברו כלל זה וכאמור לעיל ולכן נראה דאדרבה מכאן הוכחה דאין כלל זה בכל מקום שהרי מצינו לו בכאן בסי' ס"א ובסי' ע"א שהביא דברי הגאון רבי' האיי שהלכתא כמותו אפילו נגד הרמב"ם באתריה ועוד שבעל העיטור ורי"ו סברי כוותיה וגם הריטב"א ורבותיו סברי כוותיה וא"כ איך נאמר שחזר בו מרן ז"ל ופסק היפך כל הנז' אלא ודאי נראה שאין כלל זה מוסכם ולא דברו הפוסקים בכלל זה שהוא בכל מקום כל עוד שלא מצינו לפוסקים ראשונים שנחלקו בדבר ובפרט במקום שהדין הוא יוצא מדברי רב האיי גאון ז"ל שהוא רבן של כל בני הגולה שלא יעלה על לב שום פוסק לחלוק עליו ואפילו שיחלוק כל בני הגולה קבלו עליהם דבריו אפילו באתריה דהרמב"ם. עוד יש לתמוה על הבר"מ דהנה ידוע ומפורסם דמה שהסכימו לדעת מרן לפי שהוא הולך אחר הרוב ולא תפס רגל הקי"ל כמ"ש בהקדמתו לא"ח וסברא זו כתבה הרדב"ז בח"א הישנות סי' קי"ו שכתב אבל כשיחיד חולק על רבים או רבים חולקים על המרובים לא אמרה אדם מעולם שיכול לומר קי"ל דא"כ בטלת מה שכתוב בתורה אחרי רבים להטות דהיא אפילו לאפוקי ממונא עי"ש. וא"כ נראה דמרן אזיל בשיטת הרדב"ז כדי לקיים הכתוב וא"כ לפ"ז אין הפרש בין מ"ש בתשו' ובין מ"ש בש"ע שבכולן הולך אחר הרוב ולא עוד אלא לפקד"ן דאפי' בדין שלא הזכירו מרן והוא במחלוקת בין הפוסקים יש לנו לילך אחר הרוב ולא מצי לומר קי"ל והיא דעת מרן כנז' וא"כ כ"ש במה שמצינו למרן בתשו' שראוי לילך אחריו וכ"ש במה שכתב בב"י שהסכים עם הרוב ועוד דלפי האמור דאמרינן דמרן חזר בו א"כ מוכרח דחזר בו לפי שראה רוב הפוסקים שאמרו כן וא"כ בנ"ד בההיא דסי' ס"א לא רב האיי בלבד קאי בהאי סברא אלא בעל העיטור ורי"ו והריטב"א גם רבינו יונה והרמב"ן לפי דברי מהרש"ח בסי' רמ"ב גם ר"ב הביאו המרדכי והזכירו מהן בסי' רי"ג גם הרא"ש והטור גבי תנאי כפול בסי' רמ"א וא"כ מצינו לעשרה פוסקים מהראשונים שסוברים שלשונות אלו הם מועילים לתקן תברי דשטרא וא"כ כשנאמר מרן חזר בו מוכרחים אנו לומר שראה לאחד עשר פוסק שכתבו להיפך עד שיחזור בו מדעתו וא"כ איך אפשר לומר דבר זה שראה מרן אחד עשר כוכבים מאירים לפניו ואנחנו לא נגלה לנו שנים מהם ולפקד"ן דמזה יש הוכחה גדולה לכל מקום שראינו למרן שפסק בב"י דין ובש"ע לא הביאו דאמרינן דלא חזר בו ואין זה כלל בכל מקום כנ"ל:
הצעיר אברהם דיין ס"ט