אור ברסלב
ויוסף אברהם סימן כב

ויוסף אברהם· רבי אברהם דיין

סימן כב

סימן כא

שאלה ראובן שהוא נושא ונותן בכסף וזהב ויש בידו קרן גם מתקן מהם תכשיטין ומוכר ונשתתף עם שמעון לעסוק עמו במלאכה הנז' ויש ביד שמעון הנז' ג"כ קרן והכניסו לאמצע ויען ששמעון הנז' אינו בקי כ"כ במשא ומתן כי אם שעוסק במלאכה הנז' ובקש מראובן דבר קצוב בכל שבוע מחשבון הריוח ועתה שואלים הלכו בו לדעת מה יעשה ישראל שלא יהיה נוגע באיסור ריבית דלפי דברי מרן בי"ד סי' קע"ו סי"ג כתב המלוה מעות לבע"ה וגם חוזר עם בנו ההלכה ובע"ה נותן הוצאה אסור אלא א"כ יתן לו הקרן במתנה לבע"ה שאם ירצה לעכבו לעצמו הרשות בידו ע"כ וא"כ יש להסתפק אם גם בנ"ד צריך ליתן לו במתנה עד שימלט מאיסור ריבית או דילמא שאני נדון דידן ההוא יושב ועוסק עמו יחד במלאכה ההיא ועסקן והרוחתן יחד. גם מדברי מרן הנז' יש להסתפק בענין פ'תורייא אשר היא נהוגה בכל מקום ובכל שעה שראובן היושב בעירו והוצרך לסחורות שולח מעות לחבירו אשר בעיר אחרת וחבירו שולח לו הצריך לו ולוקח ממנו פ'אתורייא כפי מה שיתנו ביניהם ומהם שולחים המעות מאצלם לחבריהם ומהם חבריהם שולחים להם מכיסם ומחייבים אותם שמהיום עד זמן פ' לא ירשה לשום אדם לקנות לו סחורות זולתי מפ' הנז' האם נאמר שגם בזה יש חשש ריבית כיון שחיוב זה שלא לשאת ולתת עם אחרים היינו משום מעותיו שהם בטילות אצלו. עוד יש להסתפק על שטר שבא לפנינו וכתוב בו על בחור אחד שחייב עצמו לישב אצל ראובן ולשרתו וכנגד זה חייב עצמו ראובן לתת לו בכל שבוע כ"וך גם כתוב שם שהודה ראובן שקבל מהבחור סך פ' בהלואת חן וחסד גם כתוב שם שקנו מראובן קג"וש וש"ח על כל הנז' והבחור ישב ושרת אותו שנה אחת ועתה ראובן הנז' רוצה לפטור עצמו מכל אשר עבד אותו הבחור באומרו כי זה הוא איסור לדעת מרן ויש להסתפק האם יכול לפטור עצמו בזה משבועת האלהים אשר נשבע לתת להבחור כ"וך בכל שבוע וגם אם אין כאן שבועה האם יכול ראובן לפטור עצמו משכירות הבחור או נאמר שזה אינה אפי' אב"ר דרבנן אלא הערמת ריבית היא כמ"ש מרן בב"י ואם הערמת ריבית שעבר ועשה אם יכול להוציאה בדין:

תשובה כבר נודע אשר חכמים הגידו דהאי עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון והמתעסק בהם החצי הוא אצלו מלוה ומתעסק בו לצורך עצמו וכל מה שירויח בהם הוא לעצמו וחצי האחר הוא פקדון לכן צריך לתת לו שכר טרחו כדי שלא יראה שבשביל שהוא מלוה אותו טורח עמו וזה דוקא בעיסקא ושותפות שבעל המעות אינו מתעסק עמו כלל אבל בשותפות ששניהם יחד מתעסקים בשוה הגם כי חבירו ישים קרן בכפלים ולוקח החצי או פחות אין לחוש לזה כלל וכל מה שירצו להתנות ביניהם הן בריוח והן בהפסד תנאו קיים שכל תנאי שבממון תנאו קיים וכמו שכתב הרמב"ם בפ"ד מה' שות' השותפין שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים וזה שלוש מאות ונתעסקו כולם בממון ופיחתו או הותירו הפחת והריוח ביניהם בשוה לפי מניינם ולא לפי מעותיהן וכו' בד"א בסתם אבל אם התנו שיטול בעל המאה ג' רבעים מן השכר ובעל המאתים יטול רביע ואם יפחתו לא יפחות זה שנוטל ג' רבעים השכר אלא רביע ההפסד ויפסיד זה שנוטל הרביע ג' רבעים מן הפחת הרי אלו חולקין כפי מה שהתנו שכל תנאי שבממון תנאו קיים עכ"ל. וא"כ לפי דברי הרמב"ם אלו שמעון זה שרוצה להיות בטוח בקרנו שלא יפסיד יכול להתנות עם ראובן שיתן לו בריוח ג' רבעים וראובן יקח רביע ואם יהיה הפסד יפסיד ראובן ג' רבעים ושמעון רביע שכל דבר שבממון תנאו קיים ויפסוק עמו דבר קצוב בכל שבוע לחשבון הריוח ואם יצא לו ריוח יותר ממה שקצב מעתה מוותר לו המותר ויהיה לחלק ראובן ואם הפסיד ולא עלה לו ריוח הקצוב אלא אדרבה הפסיד יתן בהפסד רביע וג' רבעים על ראובן וכן ראיתי להמבי"ט ח"ב סי' מ"ג שנסתפק בראובן ושמעון שהיו שותפין ונתנו בכיס שוה בשוה ובא ראובן ונתן ללוי אלף פרחים והתנה עמו שיתן לו מאתים פרחים על שנה ובא שמעון ובקש ממנו שיתן לו חלק מהריוח ההוא והשיב לו ראובן אני נתתי לו אלף פרחים ואתה לא נתת לו כלום ונתפשרו ביניהם שיקח ראובן מן המאתים שמונים והיה הנשאר יחלקו אותו ביניהם וכן עשו ועתה גמר שנה תבע שמעון מראובן השמונים שלקח לעצמו כי יש בו צד ריבית והשיב כי אין בו צד ריבית והביא ראיה מדברי הרמב"ם הנז' עוד הביא לנו דברי הרמב"ם שבפ"ו מה' שלוחין ה"א שנים שהיו נושאין ונותנין בממון השותפין אע"פי שהממון הוא של אחד מהם הרי זה נקראת שותפות ואם פיחתו או הותירו הרי הוא לאמצע ויש להם להתנות בשכר ובהפסד כל מה שירצו כמו שביארנו עי"ש. הרי להדיא שבעל המעות המרובין יכול להתנות שיקח לפי מעותיו כי בדין לוקח ריוח יותר וכו' וא"כ בנ"ד אין לשמעון שום טענה על ראובן שלוקח שמונים פרחים מפני מעותיו דאע"פי שלא היה יכול להשתתף עם אחר בלתי רשותו הרי מחל ונתרצה כשהתנו ביניהם שיקח הוא שמונים בשביל מעותיו עי"ש. וכ"כ מהר"ם גאלנטי ז"ל בסי' צ"ח והרב עדות ביהוסף ח"ב סי' כ"ד עי"ש. וא"כ שמעון אשר בנ"ד יכול להתנות עם ראובן כנז' לעיל ואין צריך לזה קנין אלא שיתנו זה עם זה בכל הנז' כי לא מצינו להרמב"ם ולכת הפוסקים הנז' שהצריכו בשיתוף זה קנין שיתחייבו בו ובלא קנין אינו מועיל כי לא נזכר זה בדבריהם:

והנה מה שנהגו פה אר"ץ ובכמה מקומות לכתוב בשטרי עיסקות שיקח בריוח ע"פי חשבון כ"וך ואם עלה יותר מסך זה מעתה ויתר לו פ' הנותן את המותר ולכאורה אין זה עולה כפי הדין דהא כתב מור"ם בסי' ר"ט ס"ד וכשם שאין יכול להקנות דשלב"ל כך אין יכול למחול דשלב"ל וא"כ ריוח זה שעדין לא בא לעולם היאך יכול למחול אותו כיון שעדין לא בא לעולם ויותר נראה הנוסח שכתב החק"ל בי"ד ח"ב סי' כ"ו שכתב בנוסח עיסקא ואם הרויח לבעל המעות יותר מן הקציצה אזי כל היתר יהיה נוסף על חלק המתעסק בעד ש"ט עי"ש. שו"ר להרב שבט בנימין בסי' כ"ו ובסי' רכ"א שנתעורר בזה וטרח לישב המנהג ולפק"ד נראה דטוב יותר לכתוב כנוסח שהביא החק"ל כנז' (א"ה עיין לה בנימין סי' ש"י שכן הסכים כהרב חק"ל ז"ל. נאום יצחק לבטון ס"ט:)

ומענין הפ'תורייא צריכין אנו תחילה להעתיק דברי מהר"ם מובא במרדכי פ' א"ן סי' שי"ו והביאו מרן בב"י סי' קע"ז וז"ל כתוב במרדכי שהשיב מהר"ם וששאלת על הבחור שהלוה לך מעות ואתה נותן לו הוצאה והוא חוזר עם בנך לימודו אם מתחילה היה התנאי כך ביניהם אע"פ שההוצאה היית נותן שהיה חוזר עם בנך כלומר אע"פי שאפילו לא היה מלוה לך מעות היה נותן לו הוצאה בשביל שחוזר עם בנו אפ"ה מאחר שהתנו שיתן לו מעות ויחזיר עם בנו והוא יתן לו ההוצאה אסור וכיוצא בזה כתב הריב"ש ומכאן יש ללמוד להני בעלי בתים שלוקחים בחורים לשרתם בחנות ונותנים מעותיהן לבע"ה ומתנין עמהם שיתנו להם כו"ך חלף עבודתם ומעותיהן שאסור וסיים שם מהר"ם אלא א"כ נותן לו הקרן במתנה גמורה שאם ירצה לעכבו הרשות בידו מותר וכתב מרן כלו' דקמ"ל דאע"ג דמיחזי כהערמת ריבית שודאי הבע"ה לא יעכב מעותיו אפ"ה שרי עכ"ל הב"י ומדברי מהר"ם אלו הקשה הרב מחנה אפרים ז"ל בה' ריבית סי' ל"ו על מ"ש המבי"ט ח"א סי' ו' שכתב על ראובן שהלוה לשמעון מנה ונתן לו שמעון סחורה שיוליך אותה לעיר אחרת ונתן לו דינר שיקבל אחריות הדרך והשיב שהוא מותר אפילו שהלוה על תנאי דהרי הוא כאילו הלוה ע"מ שימכור לו דבר פ' בשיוויו דמותר כדמוכח במתני' דהמלוה את חבירו לא ידור בחצרו חנם וכו' וכתב עליו הרב מח"א דמדברי מהר"ם הנז' נראה דאעפ"י שאין נותן לו אלא כדי שילמוד שם עם בנו אסור ומדבריו משמע דאפילו לא הוי אלא שווי שכר הלימוד אפ"ה אסור כיון שהתנה עי"ש. ולפקד"ן דלא דמי נדון המבי"ט לההיא דמהר"ם ולא ראי זה כראי זה ובתחילה יש לדקדק בדברי מהר"ם במ"ש אע"פי שהוצאה היית נותן שהיה חוזר עם בנך ופי' מרן את דבריו שאפילו בלא הלואה היה נותן לו הוצאה לפי שחוזר עם בנו ע"כ. ולכאורה קשה דמנ"ל הא שאפילו בלא הלואה היה נותן לו הוצאה ודילמא בלא הלואה היה נותן לו חצי הוצאה. אכן נראה שהענין כך היה שבתחילה היה לומד עם בנו ונותן לו בשכרו הוצאה ואח"ז בא בע"ה והתנה עמו תנאי מחודש וא"ל אם תלוני מעות שיש לך ותלמוד עם בני אני נותן לך הוצאה ובא מהר"ם וחידש דאע"פי שמתחילה היה נותן לו הוצאה אפילו שלא הלוהו וא"כ עכשיו שהלוהו אין נראה כן להדיא שבשביל ההלואה נותן לו הוצאה דמקודם ג"כ היה נותן לו הוצאה אפ"ה כיון שבא היום בתנאי חדש אם תלויני ותלמוד עם בני אני נותן לך הוצאה גילה דעתו שחזר בו ממה שהיה עושה מקדם קדמתה ונתחדש אצלו שהלימוד ד"מ שוה מחצה וההלואה שוה מחצה וזה ודאי אפילו שבתחילה היה נותן לו הוצאה בלא הלואה אפ"ה היום הזה שהתנה נראה שחזר בו מתנאו הא' משא"כ בנדון המבי"ט שמתחילה התנו שיתן לו דבר מועט ולא הוסיף לו על השכר יותר מהראוי ואה"נ דגם בנדון המבי"ט אם מתחילה היה שולח לו סחורות ונותן לו פרח וחצי למאה ואח"ז שלח אליו וא"ל איני שולח לך עוד סחורות אפילו שאתה לוקח פרח וחצי אלא א"כ תלויני סך כו"ך שזה אסור שהרי גילה דעתו שחזר בו מתנאו הראשון אבל היכא שלא הוסיף על הדבר ומתחילה ועד סוף כך נותן ולא הוסיף כלום כגון זה מותר וא"כ אין שום קושי על דברי המבי"ט מההיא דמהר"ם. ולפ"ז יש ללמוד מדברי המבי"ט דגם בענין הפ'אתור אפילו שא"ל הלויני כ"וך ואני נותן לך כ"וך שהוא דבר מועט כדרך כל הארץ מותר ואפי' שהתנה שילוהו. ומהתימה מהרב מח"א הנז' שכתב שהרב המבי"ט הוא היפך דברי מהר"ם ואיך העלים עין מהראיה שהביא המלוה את חבירו לא ידור בחצרו חנם ולא ישכור ממנו בפחות הא בשיוויו מותר וא"כ גבי מלמד בנו תורה אמאי אסור כיון שבלא"ה היה נותן לו הוצאה והיום הזה לא העדיף לו כלום. אכן נראה דאין זה קשה על מהר"ם דאפי' שהיה מקודם ונתן לו הוצאה מ"מ היום הזה שהתנה עמו אם תתן לי מעות בהלואה אני נותן לך הוצאה הורה בדבריו להדיא שחזר בו מתנאו הא' והיום הזה אם ילוהו מעות יתן לו הוצאה כאשר היה בתחילה ובשכר הלימוד לחוד לא יתן לו הוצאה:

והרדב"ז בחלק חמישי הנדפס מחדש סי' ש"א ר"ץ כתב על ראובן שהלוה מעות לשמעון והיו שניהם רוצים לפרוש ממקום ההלואה למקום אחר וזמן הפירעון הוא אחר הגיעם אל מחוז חפצם והתנו ביניהם בעת ההלואה שיקבל עליו המלוה אחריות הסחורות שיקנה מדמי ההלואה כל ימי היותם בלב ימים ונתחייב ראובן לתת לשמעון כ"וך מעות בשכר קבלת אחריות ועתה ראובן טוען שאם יתן לו מיחזי כרבית ומה גם בהתנותם כן בשעת ההלואה ואדעתא דהכי הלוה לו. והשיב דאין כאן אפילו א"ר ואני יודע שיש כאן הערמת רבית אבל מה אעשה שכבר נהגו העולם היתר בדבר זה ואני רגיל לצוות לסופרים שלא יכתבו ההלואה וקבלת אחריות בשטר אחד אלא כל שטר בפני עצמו כדי שלא יראה מתוך השטר שהוא הע"ר אבל מן הדין מותר ע"כ. ונראה כי נדונו הוא נדון המבי"ט עצמו הנז' לעיל אכן לא ביאר דבריו אם נתן לו שכר האחריות דבר מועט כדרך כל הארץ כנדון המבי"ט או יותר מן המנהג אכן מדקאמר ואני יודע שיש כאן הע"ר נראה דנתן לו יותר מדרך כל הארץ ולהכי קרי ליה הע"ר והנה אם הרדב"ז פליג על דברי מהר"ם או מורה כבר כתבתי לעיל על דברי המבי"ט כי לא פליג על דברי מהר"ם כי לא דיבר מהר"ם אלא דוקא באיש שהיה רגיל ללמד את בנו והוא נותן לו הוצאה והיום הזה בא טעון שאינו רוצה לתת לו הקצבה עד שילונו דאל"ה בשופטני עסקינן שיתן לו מעות בחנם ומה לו לצער הזה שיתן אותם במתנה וליכנס בספק בעל המעות שמא יעכבם לעצמו הלוה אלא ודאי שידע המלוה בדעת הלוה שלא יתן לו הוצאה עד שילוהו אבל בנדון המבי"ט והרדב"ז לא חידש לו שום תנאי אלא מתחילה התנה כן עמו שיתן לו כ"וך בשביל האחריות ואף שבנדון הרדב"ז נראה שנתן לו יותר מהרגילות מ"מ נר' מדבריו דאם כתב ההלואה בשטר אחד והאחריות בשטר אחד שהוא היתר גמור ולכתחילה יש לעשות כן שהרי כתב שהיה מצוה לסופרים לעשות שני שטרות ובזה ניצול מהע"ר:

וראיתי להריב"ש סי' ש"ח שנשאל כההיא דהרדב"ז הנז' והשיב שאסור לישראל להלוות ישראל חבירו דינר זהב השוה כ' על אחריות ספינה ההולכת מעבר לים ושיתן לו בשובה בשלום כ"ד דינרין לפי שזו הלואה וקוצץ לתת לו דבר קצוב ואע"פי שהמלוה מקבל עליו אחריות המעות כל ימי היותם בלב ים עד שובם לפי שעדין לא יצא מידי הלואה דהא זוזי יהיב וזוזי שקיל ולא הדרי זוזי בעינייהו ולא דמי למרא וכו' עי"ש ונראה להדיא דהרדב"ז והמבי"ט פליגי על דברי הריב"ש אלו ואפילו שיקח ממנו מעט הוי רבית כיון דזוזי יהיב זוזי שקיל ודברי הריב"ש אלו פסקן מרן ז"ל בסי' קע"ג סי"ח וא"כ לפי דברי מרן אף אם קבל עליו אחריות כיון דזוזי יהיב וזוזי שקיל אסור וא"כ נראה דגם גבי פ'אתור אפי' קבל עליו השליח אחריות הדרך אסור. אכן נראה דלא דמי ענין המקבל עליו אחריות לפ'אתור דדוקא גבי קבלת אחריות הספינה דשם המלוה לא עשה שום דבר כלל ולא טרח במידי אלא זוזי יהיב וזוזי שקיל משו"ה אסר שם הריב"ש ומרן ז"ל אכן גבי פ'אתור ששולח לחברו לקנות לו הצריך לו לעירו ויש שם טרחא גדולה בדבר שקונה הסחורות ומחזר עליהם בכמה מקומות ואח"ז ממלאן בכיס וקושר עליהם ומוליכן למכס ולהשכיר הבהמות ושכירות זו אין לה שיעור קבוע כ"כ וכל אחד כזריזותו ויש אנשים שאפילו בשכר הרבה לא ירצו ליטפל בטורח כזה ולאיש אשר אלה לו מה יש איסור בדבר ולא דמי לקבלת אחריות הספינה שאינו עושה כלום וא"ת דגם פ'אתור הוא מתנה עמו שישלח לו מכיס השליח סך פ' ומתנה עמו שעד זמן פ' לא ירשה לקנות שום סחורה על ידי זולתו וכיון שהוא מתנה כן סתמו כפירושו לפי שיש לו עמו דמי סחורות וזה הוי כאגר נטר לא היא דאיש זה אשר שלח לו סחורות מאצלו מתנה עמו שלא תמכור סחורותיו ותקנה בדמיהם ע"י אחר והוא ע"ד משאז"ל כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו ואיך הותר להם לבטל כיס של חבירו ולכן מתנין עמהם שכל מה שימכרו בחנותם קמא קמא דמטי לידייהו ישלחו אותו. וכ"ת דגם גבי פ'אתור עינינו הרואות דאם שולח לשליח מעות לקנות לו לוקח ממנו דבר מועט ואם מבקש מהשליח לשלוח לו מכיסו לוקח ממנו יותר וזה נראה כאגר נטר הא נמי ליתא כי מדברי הריב"ש נראה שדוקא האיסור לפי דזוזי יהיב וזוזי שקיל ולא נחית לחלק בין נותן רב למעט כדברי המבי"ט. ומינה דגם פ'אתור שהוא טורח עם חבירו טרחא גדולה אין לחלק בין רב למעט ומהתימה מהרב המבי"ט שיצא לחלק בין רב למעט ומדברי הריב"ש נראה דהטעם הוא לפי דזוזי יהיב וזוזי שקיל וא"כ אין לחלק בין רב למעט ואפילו מעט אסור ליקח:

אכן עדין עומד לנגדינו דברי הרב החבי"ב בתשו' י"ד סי' קצ"ד שכתב בראובן ושמעון שקבלו מיהודה ק' ריאליס ונתחייבו לפרוע לזמן יב"ח וגם נתחייבו שלא ליקח שום סחורה כ"א מיהודה הנז' והם יתנו לו ח' למאה והר"ב ב"ב ז"ל שם כתב שאין כאן לא ר"ק ולא א"ר ולא הע"ר והביא ההיא דמהר"ם הנז' לעיל ויצא לחלק בההיא דמהר"ם דהתם דוקא שתלו זה בזה ההלואה בשכירות אבל הכא מילי מילי קתני ומהרי"ג ז"ל שם כתב שיש להתיר אם קבל המלוה אחריות והרב החבי"ב דחה שם דברי שניהם דאי מטעם שכתב מהרב"ב דלא תלה ההלואה בתנאי מ"מ אין אנו יכולין להכחיש את המוחש דדין עסק ביש וכל עצמו אינו אלא להלוות מנה כדי שיתחייב ליקח ממנו סחורות בריוח קצוב ואי ההיא דמהרי"ג שקבל אחריות על הסחורות איהו גופיה תבריה לגזיזיה מההיא דפסק מרן בב"י דאפילו קבל עליו אחריות דגניבה ואבידה אסור עי"ש. ולפקד"ן דלא פליג על דבריהם אלא בנדון דידהו שכתוב הכל יחד בשטר אחד דהיינו ההלואה וחייב לקנות ממנו סחורות ויתנו לו לכל מאה שמונה אבל אם כתוב ההלואה בשטר אחד לבדו וחיוב שמונה למאה לבדו הרי זה מותר כמ"ש הרדב"ז:

עוד ראיתי למהריט"ץ בסי' קכ"ו שיצא לחלק בההיא דמהר"ם וכתב בפשיטות דאע"פי שמהר"ם אסר אם את הדבר הזה יעשה שיכתוב שטר מקבלת המעות בהלואת חן וחסד ואחר יום או יומים מכתיבת שטר החוב יעשה תנאי חדש שישרתהו ויתן לו כ"וך בכל שבוע בכה"ג נראה דמותר משום דכיון דאינם ביום אחד אינו נראה אפילו הע"ר והא למה זה דומה לענין הטבה במכירת הבתים שאינם עושים הטבה ביום המכר ובזה גם מהר"ם מודה עי"ש. ואם כן נראה בנדון דידן בין בענין הפ'אתור ובין בענין שכירות הבחור אם את הדבר הזה יעשה שיכתוב ביום אחד ההלואה וביום השני הפ'אתורייא או שכירות הבחור מותר אפילו לדעת מהר"ם. ואפשר דגם הרב החבי"ב יודה בזה כי לא דיבר הרב החבי"ב כי אם כשכתוב בשטר אחד ומילי מילי קתני אבל אם כתוב בשני שטרות וכ"ש אם הם כתובים בשני ימים דפשיטא דבזה אפילו מהר"ם מודה:

גם הרב הלבוש בסי' קע"ז כ' וז"ל מי שקבל מעות מאחד בהלואה וגם לומד עם בנו והתנה עמו שיתן בשביל זה מזונות אע"ג שהיה נותן לו מזונות בלא"ה מחמת שלומד עם בנו אפ"ה אסור דהואיל והיה התנאי יחד בעת אחד מיחזי דנותן לו מזונות בשביל הלימוד ובשביל ההלואה אבל אם היה ההלואה סתם ואח"ך שכר אותו ללמוד עם בנו ולתת לו שכרו מזונות נראה לי דהיתר גמור הוא עי"ש. ונראה דהן הם דברי מהריט"ץ הנז' דכיון שבעת אשר לוה ממנו לא הזכיר לו ענין הלימוד וביום השני הזכיר לו ענין הלימוד לכן היתר גמור הוא וכן ראיתי להרב בני אברהם י"ד סי' י"ד שהשוה דעת הלבוש כדברי מהריט"ץ וגם הוא ז"ל הסכים לסברתם עי"ש. אכן נראה דמדברי הלבוש שאפילו ביום ההלואה מותר ובלבד שלא יהיה התנאי בעת אחד אלא בזה אחר זה:

וע"פי מ"ש לעיל בדעת מהר"ם דלא אסר אלא היכא שמתחילה היה מלמד בנו והוא נותן לו שכרו מזונו והיום הזה בא לחדש עמו תנאי אם תלויני ותלמוד עם בני אני נותן לך הוצאה בזה יש מקום לתרץ למה שהקשה מהריב"ל ח"א סי' נ"א על דברי מהר"ם במה שכתב דהוי ר"ק וכתב דיש לתמוה על דבריו איך הפריז על המידה לומר דהוי ר"ק ואפילו שהיה נותן לו ההוצאה בשביל הלימוד דוקא ועפ"ה ל"ק דאע"פי שהיה מתחילה נותן לו ההוצאה בשביל הלימוד דוקא אכן היום הזה שבא בתנאי חדש שאין נותן לו מזונות אלא א"כ ילוהו א"כ גילה דעתו להדיא שתנאי הא' נתבטל ומיום הזה והלאה אם ילוהו ג"כ יתן לו הוצאה וממילא גילה דעתו שאם לא ילוהו לא יניח בנו אצלו ולא יתן לו כלום ואין לך ריבית קצוצה גדולה מזו ומאי נפקא מינה אם היה מתחילה נותן לו מזונו בשכר הלימוד לבד:

והנה מדברי מהר"ם הנז' נראה שעיקר האיסור גבי מלמד בנו לפי שהתנה כן להדיא שא"ל אם תלויני אני נותן לך ההוצאה וא"כ לפ"ז נראה דגם גבי פ'תורייא נמי אם בשעה שנתחייב לתת לו כ"וך למאה חייב עצמו ג"כ שילוהו כו"ך סחורות ודאי שאסור אבל שולח לו סחורות הצריכין לו בלתי שום חיוב שיתן לו כ"וך ושילוה לו כ"וך אלא שהוא שולח לו סחורות כדי שיהנה בפ'תורייא שהיא יגיע כפו אין איסור בדבר כיון שלא נתחייב לו סך פ' ואפילו שיתן לו שכר יותר מדרך כל הארץ אכן נראה שזה רחוק מהמציאות שישלח לו בלתי שום תנאי ביניהם ולפקד"ן דבנ"ד שהוא דרך משא ומתן ואינו דומה לנדון מרן החבי"ב דהתם הלוה לו מאה ריאליס והתנה עמו שלא יקנו סחורות מזולתו ויתנו לו על כל מאה שמונה אבל נדון דידן אינו כן ויכול להתנות עמו שכל סחורה הצריכה לו ישלח המשלח ויודיעו שהיא נמכרת בעירו ואז חבירו יקנה אותה לעצמו ואם יתן לו ריוח עליה חמשה למאה ד"מ ישלח אותה לו וכן ככל סחורה שהוא צריך וסחורות אלו אין שומתן ידועה והרי מצינו למרן ז"ל בי"ד סי' קע"ג מכר דבר ששוה יו"ד בי"ב בשביל שממתין לו אסור בד"א בדבר שיש לו שער ידוע או דבר ששומתו ידועה כגון שעווה ופלפלין אבל טלית וכיוצא בו שאין לו שער ידוע ואין שומתו. ידועה מותר למוכרו ביוקר לפרוע לו לזמן פ' וא"כ גם גבי פ'אתור שהוא שולח לו סחורות שאין שומתן ידועה והוא אומר לו בכל מה שתקנה אותם ותשלחם לידי אני נותן לך ריוח כ"וך למאה ואפי' בתוך העיר יכול לעשות כן כ"ש מעיר לעיר שחבירו יש לו טרחא גדולה ואם לוקח ממנו חמשה למאה אינו כ"כ הרבה:

ויש לחזק פי' זה ממה שראיתי להחיד"א ז"ל בחיים שאל ח"א בשיורי ברכה סי' קס"ה שכ' בענין הפ'אתוריס אם יש תנאי הלואה אפילו שנותן לו שכר קצוב שנים למאה כמנהג אסור ואם יש תוספת אף שאינו מתנה סתמו כפירושו וכיון שהוא קצוב הו"ל רבית קצוצה ויוצאה בדיינין ואם קונה הסחורה במעותיו בניכוי ג' למאה כמנהג ורוצה הפ'אתור לזכות בזה איכא תרי איסורי רבית וגזל והתיקון לזה שאם אין אצלו מעות המשלח יבטל שליחותו ויקנה לעצמו ואח"ך יעבירם לו ויהיה הניכוי לעצמו ומה שנותן הפ'אתור בחשבון שכר המכזנג'י גזל הוא ואם ראויות הסחורות ליכנס לאוצר ולא נכנסו שרי מדינא ומנהג סוחרים וטוב לצאת י"ש ואין לחשוב המשקל אלא מה שפורע דוקא ושכר הסרסור ואם לא נתן אסור אחד קדוש בתשובה כ"י עכ"ל. הנה מתבאר מדבריו אלו שאם רוצה מתחילה לקנותם לעצמו ואחר כך יעבירם למשלח אפילו שנהנה בניכוי מותר. וכ"ת דהכא שעדין לא ראה הסחורה איך יתחייב לתת לו ריוח עליה הא לא איריא דהא כל זמן שהיא ביד השליח ולא הגיעה ליד המשלח אם נשרפה או נאבדה היא ברשותו וכשתגיע ליד המשלח אם לא נראית בעיניו הוא מחזירה לו. ועינינו הרואות שכמה פעמים מחזירין סחורות שלא נראו בעיניהם וא"כ בעת שהגיעה לידו ונראית בעיניו אז באותו עת קנאה באותו ריוח שהתנה בו ואז באותו עת היא שלו בריוח שנתן לו עליהם:

אכן נראה דתיקון זה לא יועיל אלא בפעם ראשונה ששולח לו סחורות ומתנה עמו כמה יתן לו ריוח עליהם אבל בפעם השנית שיצטרך לו סחורות ואינו מרשהו לקחת מזולתו לפי שהוא חייב לו נמצא שהוא אגר נטר ואף שהמעות אשר שלח לו בפעם שנית הם פרעון חובו מ"מ אינו שולח לו בשלימות אלא נשאר חייב לו קצת ועל אותו קצת שנשאר מעכב עליו שלא יקנה מאחרים ומצינו למרן ז"ל בסי' ק"ס סכ"ג שכתב וז"ל המלוה מעות ע"מ שכל מלאכה שתבוא לידו יתן אותה למלוה לעשותה אסור ע"כ ומשמע דאפילו לוקח שכר המלאכה כנהוג אסור גם בענין הפ'טורייא אם מלוהו וחייבו שלא לקנות סחורות כ"א על ידו אסור ואפילו לוקח פ'טורייא כנהוג וכ"ש אם לוקח יותר מהמנהג ומהתימה מהרב החבי"ב שהוצרך ללמוד לענין פ'טורייא מדברי מהר"ם ולא זכר שר גם מדברי מרן שבסי' ק"ס הנז' שממנו יותר מבואר שאפילו לקח שנים למאה כנהוג אסור כ"ש בנדון דידיה שלקחו שמונה למאה ואפשר לומר דסבר לה מר דלא דיבר מרן בסי' ק"ס שאסור אלא לפי שאמר ע"מ וא"כ בנדון דידיה שלא אמר על מנת היה נר' לכאורה שיש היתר בדבר להכי הוצרך להביא ראיה מההיא דמהר"ם דהתם לא אמר לו על מנת שתלמד בני ותלויני אלא אמר סתם ועכ"ז כיון שאמר והתנה בשעת הלואה כאילו אמר ע"מ להדיא כיון שהתנה כן בשעת הלואה ולהכי הרב החבי"ב הביא ראייתו מההיא דמהר"ם הנז'. אכ"ן דלא דמי הפ'אתור לההיא דמרן בסי' ק"ס דהתם הם שני עניינים הלואה לחוד והמלאכה לחוד והוא אומר בשביל שהלויתני עסוק במלאכתי אכן הפ'אתור כמוכר סחורה בהקפה ומתנה עמו שאם תפרע לי כל חובי קנה ממי שתרצה ואם לא תפרעני איני מניחך שתקח מעותי ותעשה בהם סחורה ואז שולח לו ד"מ אלף פרעון מהחוב וקונה ממנו מחדש הלואה חדשה סחורות בדרך מכר:

ועמ"ש לעיל משם הרב החבי"ב שהקשה על מהרב"ב דכתב דכיון דלא תלה ההלואה בשכירות והקשה עליו דאין אנחנו יכולין להכחיש את המוחש בדין עסק ביש וכל כוונתו להלוותו מנה כדי שיתחייב לקחת ממנו סחורות בריוח דבר קצוב ע"כ. וקשה הרי גם בתיקון שעשה מהר"ם שיתן לו המעות במתנה גמורה גם זה היאך יכולין להכחיש את המוחש שכל כוונתו לעשות ערמה שיתן הממון במתנה ובודאי שזה עסק ביש כי איך אפשר שבעל הבית שהוא עשיר ומניח אצלו משרת שיש לו קצת ממון שקמץ מעיסתו שיקח אותו בעל הבית במתנה גמורה ודאי שכל זה הוא הערמת רבית ומה גם שהבחור שוה עשרה בשבוע והוא נותן לו חמשה עשר ודאי שהוא בשביל ההלואה שנותן לבע"ה ולא על חנם הוסיף לו בשכירות. ואפשר לומר דהערמה זו שניא משאר הערמות דכיון שהוא נותן לבע"ה המעות במתנה גמורה א"כ דל מהכא הלואה ולא נזכרה ביניהם ועל מי נחוש להערמה משא"כ כשמלוה מעות ועוד שוכר אותו לשרתו ושניהם כתובים בשטר אחד ההלואה והשכירות היאך נוכל לומר שכיון דלא תלאן זה בזה שכל אחד הוא נדרש לעצמו ושניהם באים כאחד במקום אחד והיאך יכולין להכחיש את המוחש בדבר שהוא מפורסם כיון שיש הלואה ביניהם:

והנה לדין זה שכתב מרן בסי' ק"ס דאם הלוהו מעות ע"מ שכל מלאכה שתבוא לידו יתן אותה למלוה אסור הקשה הט"ז ס"ק כ"ב ממ"ש מרן עצמו סי' עק"ב ס"ד והוא ת"ע דאם אמר המלוה ללוה אם תמכור קרקע שלך לא תמכור אלא לי בשווייה וע"מ כן אני מלוה לך המותר והיינו ממש הך דהכא וסיים שם. ולעד"ן דאין ראיה מדברי הרא"ש שהביא ב"י לדין זה דשאני התם שטובה רבה היא לכהן שמקבל תרומה בחנם ועל כן שייך שפיר מצד הנותן טובת הנאה שהוא נותן לו אותה טובת הנאה בשביל הלואה משא"כ במלאכה ומכירת קרקע שלאו בחנם באה לידו על כן אין שם טובת הנאה על הנותן בזה לענין רבית ע"כ. ואני הדל נראה לע"ד לחלק ובתחילה יש לדקדק בדברי מרן במה שפי' הש"ך שהמלוה בעל מלאכה והלוה אינו בעל מלאכה דא"כ הו"ל למרן ז"ל למינקט בלישניה הכי המלוה מעות ע"מ שכל מלאכה אשר תצטרך לו דהוה משמע שהלוה אינו בעל מלאכה וכשיצטרך לו לאותה מלאכה יתן אותה למלוה. אכן נראה דהכא מיירי ששניהם יודעים במלאכה המלוה והלוה אלא שהלוה ידוע במלאכה ההיא וקפצי עליו זביני ודרכו לחלק ולתת לכל מי שירצה מהמלאכה ההיא והמלוה מתנה עמו שלא יתן לשום אדם מלאכה כי אם לו דוקא ולא יתן לאחרים וזה דומה לכהן שמקבל תרומה הרבה ואין עושה עמו בע"ה כ"א טובת הנאה שנותן לו ואינו נותן לאחרים גם בנדון זה שהמלוה הוא בעל מלאכה ג"כ אלא שאינו יודע להמציא עסק למלאכה ההיא וזה הלוה ממציא לו עסק והמלוה לוקח שכרן ואין לו בהם כ"א טובת הנאה כי הוא יש לו עסק ממלאכה זו הרבה משא"כ בההיא דאם תמכור קרקע שלך שלא תמכור אלא לי בשווייה שאין לו טובת הנאה בה אלא בפעם ראשונה דוקא ואינה טובת הנאה הרבה כ"א בפעם אחת משא"כ במלאכה שכל פעם שיתן לו מהמלאכה יבוא לו ריוח והיא ממש כענין התרומה שמלוה לו ומתנה עמו שבכל פעם יתן לו התרומה ולא יתן לכהן אחר ובשכר זו ילוהו שודאי שזה אסור הוא:

אל מבבעבקשש ב בב'בקשבכונב בבצבם א אה:

הכלל העולה מכל האמור לענין הפ'טורייא שלא יהא נוגע באיסור רבית לא יחייב לשליח שילוהו שום סחורה אלא יחייבו עצמם שניהם שישאו ויתנו זה עם זה כדרך פ'אטור כ"וך למאה שהוא שולח לו ואם השליח מתפחד מהמשלח שלא יהיה ביניהם הכחשה בשום סך יכתוב לו המשלח נאמנות או יכתוב ביום שימלא צו הסחורות כמה סך הגיע לידו ויכתוב לו שטר חוב עליו בסך ההוא כדעת מהריט"ץ ודעימיה או יחייב עצמו המשלח כדרך עיסקא ושותפות ויחייב עצמו לתת להמשלח ע"פי חשבון הריוח ד"מ חמשה למאה ובעת שיבואו חשבון יראה המשלח אם עלה לו יותר מחמשה יהיה נוסף המותר ההוא לחלק המשלח ואם יהיה פחות מחמשה ישבע וינכה אכן בתנאי שיתנהג בתנאים הנהוגים פה אר"ץ בעיסקא ושותפות ואין צריך לתת לו שכר טורח כי השליח יש לו טירחא גדולה בקניית הסחורות ובזה ניצול מכל עירעור אליבא דהילכתא ובאופן זה יכול להזכיר כמה סך נתן לו ובלבד שיכתוב שטר עיסקא ושותפות כנהוג:

פש גבן לבאר במה שבא בשאלה שראובן אומר להבחור אשר כתוב בשטר שבידו שראובן חייב עצמו לתת לו שכירות כ"וך בכל שבוע ושרת אותו שנה והן היום בא טעון שאף שכתוב בשטר עוד הודה ראובן שקבל מהבחור סך פ' בהלואת חן וחסד מ"מ מרן בסי' קע"ז בב"י ובש"ע אסר דבר זה וראובן אומר שאינו רוצה לעבור על האיסור בכן צריכין אנו לדעת אם ראובן אוכל כל שכירות הבחור שעבד אותו שנה תמימה או משערין כמה הוא ראוי ליקח בלתי הלואה ושיעור זה יקח אותו דוקא או נימא דכיון דכל האיסור שבנ"ד הוא הערמת רבית כמ"ש מרן בב"י וז"ל ואם אומר אני מלוה לך מעותי מהיום עד יום פ' בהלואת חן וחסד ואני אשרתך בכ"וך מעות שתתן לי היה אפשר לצדד להתיר. מיהו כה"ג משמע דהוי הערמת רבית וצריך ישוב שהרי כתב הרשב"א וז"ל שאם אתה אומר כן התנו פתח לרמאין המלוים ברבית וכו' עי"ש. מדבריו אלה משמע שבנדון דידן שכן כתוב בשטר הויא לה הערמת רבית וגבי הערמת רבית מצינו למרן ז"ל בסי' קס"ג ס"ג שכתב א"ל הלויני מנה א"ל מנה אין לי חטים במנה יש לי ונתן לו חטים במנה כמו שהוא השער וחזר ולקחן ממנו בצ' ועדין הם שוים ק' אם פרע לו לבסוף המנה בפירות מותר אבל אסור לפרוע לו במעות מפני הערמת רבית מאחר שא"ל תחילה הלויני מנה ואם עבר ועשה הרי הוא מוציא ממנו מנה בדין שאפילו אבק רבית אין כאן ע"כ הרי מצינו להדיא בדברי מרן ז"ל שכתב דגבי הערמת רבית אם עבר ועשה מוציאין ממנו בדין וא"כ בנ"ד דגילה הדבר מרן להדיא שהוא הערמת רבית ואינה אפילו א"ר מוציאין מראובן שכירות הבחור כמו שהתנה בשטר משלם עספ"א כיון שהיא הערמת רבית ולא מיבעיא שכירות המשרת כמה הוא ראוי שהוא גובה אותה אלא אפילו מה שלקח יותר בשביל מעותיו כיון שהיא הערמת רבית ומדברי מרן נראה שדוקא אבק רבית יש לומר שמוציא אבל לא הערמת רבית ולענין המשרת המתקן תכשיטין יתנה עם חבירו שכל מה שירויחו תחילה יקח שמעון לחלקו כ"וך בכל חדש ושאר הריוח יהיה לחלק ראובן וכשיבואו חשבון אם לא גילה לו ריוח כמו שקצבו ביניהם ינכה לו לשמעון אפילו מהקרן ובתחלת השיתוף יעשו תנאים אלו ובכגון זה אין בהם שום חשש איסור כלל כיון שהתנו בפירוש שאם לא יהיה להם ריוח מנכה לו אפילו מהקרן שהניח שמעון ובלא"ה אין כאן חשש איסור דראובן מיד שרואה שאין להם עסק מיד מחזיר לו הקרן ומוציאו מחנותו ולא יתן לו מכיסו כלום ודבר זה ידוע ומפורסם לעיני הכל:

נאום הצעיר אברהם דיין ס"ט

תוכן העניינים

ויוסף אברהם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה