אור ברסלב
ויוסף אברהם סימן כא

ויוסף אברהם· רבי אברהם דיין

סימן כא

סימן כ

שאלה אלמנה שבעלה בעודו בחיים נתן לה מתנה חצר ובתים שבתוכה חוץ מסכי כתובתה ואחר שנלב"ע בעלה עמדה ומכרה תכשיטיה והיתה מתעסקת בהם לריוח היום ומהם היתה פרנסתה ואחר זה בראותה כי לא זכתה לבן כ"א בנות ואם לא תגבה כתובתה בני בעלה מאשתו השניה יורשין אותה ואם תגבה כתובתה מפסדת מזונות שיש לה מנכסי בעלה בכן נתנו לה עצה אנשים חכמים לישבע שבועת האלמנה ולא תפסיד מזונותיה כהוראת הרדב"ז בחדשות ח"א סי' תק"א ואז מה שתרצה תעשה בסכי כתובתה ואז כן עשתה האלמנה הנז' ועמדה לפני ב"ד ונשבעה שבועת האלמנה שלא התפיסה מבעלה צררי ושלא תפסה היא משלו זולתי התכשיטין הידועים לה ושלא בזבזה משל בעלה יותר מסך פ' שהניחו לה ב"ד לחומר שבועה וקודם שעשתה כל זה נתנה במתנה לבן בתה תכשיט אחד לנישואיו ואחר השבועה עמדה ונתנה לשתי בנותיה כל סכי כתובתה ואחר זה מתה האלמנה הנז' ועמדו בנותיה. לגבות כתובת אמם ובני בעלה טענו על אחיותיהם שרצונם לפסוק על אחיותיהם דמי התכשיט שנתנה לבן בתה והבנות טוענים כי מי יימר שתכשיט זה הוא מאביהם ודילמא אמם מעיסתה קמצה או במתנה ניתן לה או מציאה אשכחת לה וראיה לזה שהרי נשבעה שלא בזבזה ואם תכשיט זה הוא של בעלה היאך נשבעה עליו לשקר שלא בזבזה והיא נתנה במתנה תכשיט זה ועוד כי הרי יש לה ריוח משכירות הבתים ושמא מאותו ריוח קנתה תכשיט זה והן היום יחדיו למשפט נקרבו לדעת מה יעשה ישראל ושכמ"ה:

תשובה כתב הרדב"ז בח"א בחדשות סי' תקכ"ג על אלמנה שלא נשבעה על כתובתה ואוכלת על שלחן בנה ויש לה בת נשואה ובת הבן ובשעת מיתה נתנה מנכסיה לבתה ולבת בנה. והשיב בכל נכסי מלוג שלה או בנכסים שיש לה מבית אביה הדבר ברור שמתנתה מתנה כיון שאלו היא נוטלתן בלא שבועה ואין מקום לשאלה אלא בשאר נכסים ואין לומר שמא מעיסתה קמצה שהרי אוכלת משלחן בנה ואין לומר מציאה מצאה משום דלא שכיחא ואפי' אם הדבר ספק אם נכסים אלו אשר נתנה אם הם מנכסי מלוג או מנכסי בעלה על הבן להביא ראיה כיון שכבר מתה ומקבלי מתנה כבר זכו בה עי"ש. מדבריו אלה נראה דהא דאין האשה יכולה לומר מעיסתי קמצתי לפי שהיתה אוכלת על שלחן בנה וכיצד תאמר מעיסתי קמצתי כיון שאין חלוקה בעיסתה אבל היכא דלא היתה אוכלת עם היורשין אלא חלוקה בעיסתה ואוכלת ממה שקצבו לה ב"ד יכולה לומר מעיסתי קמצתי וא"כ בנ"ד שהיתה חלוקה בעיסתה יכולה לומר מעיסתי קמצתי ואע"פי שהאשה עצמה לא טענה טענה זו עכ"פ יכולין היורשין לטעון כן דשמא מעיסתה קמצה והם שלה ואפילו את"ל דהדבר ספק אם מעיסתה קמצה או הם נכסי הבעל עכ"פ הבן כבר זכה במתנה והיא בידו ועל היורשין להביא ראיה שהם נכסי הבעל וכ"כ ג"כ הרדב"ז בח"א סי' קע"ו וסי' רכ"ג דאם יש נכסים שאינם ידועים לא לבעל ולא לאשה ויש זמן בנתים דאיכא למימר מעיסתה קמצה או מציאה מצאה או בירושה נפלו לה או במתנה תלינן בכל הני ולא מפקינן מיורשי האשה אלא בראיה ברורה שיביאו יורשי הבעל עי"ש. וכ"ת דעד כאן לא כתב הרב דזכו יורשי האשה במה שבידם אלא משום דעכ"פ יש לה כתובה ואף יורשי הבעל גם המה מודים שלא נתפרעה סכי כתובתה אלא שהם טוענין דשמא צררי אתפסה כיון שלא נשבעה על כתובתה ולכן באופן זה כתב הרדב"ז אם יש מקום לומר שמא מעיסתה קמצה או אופן אחר גובין אותו היורשין אפילו שלא נשבעה על כתובתה וגובין אותו מסכי כתובתה אבל בנ"ד אף את"ל דאשה זו כבר נשבעה שבועת האלמנה שלא התפיס' מבעלה צררי ולכן יכולין יורשיה לגבות כתובת' אבל עכ"פ יותר מסכי כתובתה אין לה ליקח. וא"כ איך יכולין היורשין שלה לקחת תכשיט זה עודף על כתובתה ודי להם במה שנזכה אותם בסכי כתובתה. הא לא איריא דהרואה יראה להרדב"ז בחלק זה ובספר ראשון סי' קע"ו ורכ"ג להדיא דלאו מטעם כתובה נגעו בה אלא משום דכיון דיש לנו מקום לתלות ולומר דמעיסתה קמצה או אופן אחר זכו בה יורשיה וראיה לזה ממה שכתב הרמב"ם בפ"ט מה' נחלות ה"ז גבי אחד מן האחים שהיה נושא ונותן בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאין על שמו והוא אומר מבית אבי אמי נפלו לי בירושה או מציאה מצאתי וכו' עליו להביא ראיה וכן אלמנה שהיתה נושאת ונותנת בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאין על שמה והיא אומרת וכו' עליה להביא ראיה בד"א באחין ובאלמנה שלא היו חלוקין בעיסתן אבל אם היו חלוקין בעיסתן על האחין להביא ראיה דשמא מעיסתו קמץ וכו' עי"ש. הרי להדיא דאם היו חלוקין בעיסתן האח שהוא נושא ונותן בתוך הבית לוקח אותן שטרות לבד חלקו עם האחין ודכוותה נמי גבי אלמנה שאם חלוקה בעיסתה גובה אותן שטרות מלבד כתובתה:

וכן ראיתי ג"כ להרדב"ז עצמו בח"א סי' פ"ח שכתב על אלמנה שלא השביעוה ומתה והיורשין טוענין שאין אדם מוריש ממון שיש עליו שבועה ויורשיה טוענין שנכסים נפלו לה מבית אמה או מציאה מצאה. והשיב ומעתה כיון שאשה זו חלוקה בעיסתה שהרי לא היתה אוכלת עם יורשי הבעל שהם היו במזרח והיא היתה במערב לכן אמור מעיסתה קמצה מאותו שיעור שהיה ראוי ליתן לה למזונותיה וצמצמה מהם והותירה ועל יורשי הבעל להביא ראיה וזיכה שם ליורשי האשה בג' טעמים חדא דחלוקה בעיסתה ועוד שהיא מוחזקת בכל ועוד שכבר מתה ופשיטא דעל יורשי הבעל להביא ראיה וא"כ נראה דלאו מטעם כתובה נגעו בה אלא אנו אומרים שהם שלה מסיבת שמעיסתה קמצה אלא שיש להבין את דבריו במ"ש שעל יורשי הבעל להביא ראיה וקשה שהרי מצינו בכל מקום שהיורשין שהם מדאורייתא נקראים מוחזקין ומקבלי מתנה שבאים להוציא מידם עליהם להביא ראיה. וי"ל דהכא שאני דתרתי לטיבותא אשתכחת בהו יורשי האשה חדא שהם מוחזקין בנכסים וכבר זכו במתנה ויורשי הבעל באים להוציא מידם במה שכבר זכו בו. ועוד דלא אמרינן שהיורשין נקראים מוחזקין אלא בדבר שהוא בודאי של מורישן ובאים להוציא מהם אבל בכאן מי יימר שהוא של מורישן כי שמא כך הוא האמת שהוא שלה מנכסי מלוג שנפלו לה או מציאה אשכחת וכיוצא ואינו של מורישן כלל:

ומצאתי להרלב"ח סי' נ"ח שנשאל על אלמנה שלא נשבעה על כתובתה ובעודה בחיים נתנה מעות או מטלטלין לקרוביה או לאדם אחר אם מתנתה מתנה. והשיב אמנם הרמב"ם בה' אישות לא הוצרך לבאר כי מהדין שכתב באשה שאינה נושאת ונותנת בתוך הבית נלמוד לאלמנה וכ"ש הוא דנאמנת כאשר ביארתי ואין עליה כ"א חרם סתם ואע"ג דאם לא היתה טוענת על אותן נכסים ובאה לגבות כתובתה מהם שאינה נאמנת כ"א בשבועה עתה בזאת הטענה אינה צריכה שבועה ואם מתה האלמנה והיו יורשיה מוחזקין באותן נכסים שהניחה או נתנה במתנה בחייה ולא טענה עליהם בחייה שהם שלה יש לנו לומר שאותן נכסים היו שלה ועכשיו שהם ביד המוחזקים מכחה כיון שהיא יכולה לטעון כן אנן טענינן להו. ואל יטעה תלמיד במ"ש הרמב"ם אכן אם מת זה הנושא ונותן בתוך הבית ויאמר שר"ל שמת דוקא אחרי שטען שהם שלה אבל אם מת קודם שטען כן אנן לא טענינן להו ליורשין כי זה טעות דלעולם אנן טענינן להו ליורשין אע"ג דלא טעין איהו בחייו וגדולה מזו כתב הרמב"ם שם והוא מהש"ס שאע"פי שהם טענו טענה אחת והיא שנתנו לה במתנה אנן טענינן להו טענה אחרת להעמיד הממון בידה והוא כשחלוקין בעיסתן דאומרים שמא מעיסתה קימצה אע"פי שהיא לא טענה כן כ"ש שטוענין כן ליורשין מה שהיה יכול לטעון מורישן עש"ב. הנה מתבאר מדברי הרב שאם נתנה מתנה בחייה לקרוביה או לאחר והם מוחזקין במתנה ההיא שאע"פי שלא טענה האשה בחייה שמתנה נתנו לה או מעיסתה קימצה אנו טוענין בעד היורשין מה שהיתה יכולה לטעון היא בחיים וא"כ גם בנ"ד שנתנה תכשיט לבן בתה ולא טענה היא שמעיסתה קמצה או במתנה באו לה או מציאה מצאה אנן טענינן בעד היורשין טענה זו וזכו במה שבידם ואין זה מצד שיש לה כתובה על נכסי בעלה ומשו"ה זיכו לה בנכסים כי הרי שאפילו היא עודה בחיים וגם בעלה חי שלא ניתנה כתובה ליגבות מחיים ועכ"ז זכתה בטענתה ואין עליה כ"א חרם סתם ולגבי יורשין אנן טענינן להו וזכו במה שבידם ולאו מצד שהשטר כתובה בידם דאם מצד הכתובה כיון שמתה ולא נשבעה הכתובה לא חזיא ולא מידי ולדברי מהרלב"ח דאף אם נכסים אלו אם באה לגבות אותם מצד הכתובה אינה גובה כ"א בשבועה עכ"פ השתא מיהא שטענה שהם שלה לוקחת אותם שלא בשבועה ואין עליה כ"א חרם סתם ולגבי יורשיה אפילו חרם סתם אינם צריכין ואנן טוענים בעדם שהם שלה ומעיסתה קמצה כיון שהיא חלוקה בעיסתה מהיורשין:

והנה דברי הרמב"ם קשים לשמוע וסתיר דידיה אדידיה דאילו בפי"ח מה' אישות כתב דמותר מזונות ליורשין ואילו בפ"ט מה' נחלות כתב גבי אחד שהיה נושא ונותן בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאין על שמו ואמר שלי הן שנפלו לי מבית אבי אמי עליו להביא ראיה וכן אשה וכו' בד"א באחין ובאלמנה שאין חלוקין בעיסתן אבל אם הם חלוקין בעיסתן אימור מעיסתו קמץ ועל האחין להביא ראיה. וקשה דגבי אלמנה מאי נ"מ אם היא חלוקה בעיסתה הרי אף אם חלוקה בעיסתה המותר הוא ליורשין ובזה יש להקשות על דברי הרדב"ז שבסי' פ"ח ובסי' קע"ו ורכ"ג שדבריו באו כספר החתום שבארבע מקומות הופיע עלינו רוח קדשו שיכולה האשה לומ' מעיסתי קמצתי והנה הטור בא"ה סו' צ"ה הביא מחלוקת הרמב"ם והראב"ד גבי אשה שהותירה ממזונותיה דלדעת הרמב"ם המותר ליורשין ולדעת הראב"ד המותר שלה ואיהו עצמו לא ידענו כמאן ס"ל דאם נאמר דסבר כהרמב"ם שהוא ליורשין א"כ מהיכן תוכל לומר מעיסתי קמצתי ואם נאמר דסבר כהראב"ד כל כי האי הו"ל לפרש ולא לסתום בד' מקומות ומה גם דרבים הם אשר סוברים כדעת הרמב"ם. ושו"ר להרב בני חיי בסי' צ"ה שהקשה כן ולהרב מגילת ספר בלאוין דף ל' ע"א והרב בני חיי תירץ דהכא מיירי שהתנו עמה שאם הותירו הותירו לה ואם פיחתו פיחתו לה והרב מג"ס תי' דהכא מיירי שא"ל צאי מעשה ידיך במזונותיך ושני התירוצים קשים דכל כי האי הו"ל להרמב"ם לפרש ולא לסתום ואני הדל לעיל בסי' ב' הבאתי את דבריהם ויצאתי לחלק וישבתי תחילה דברי הרדב"ז דלא כתב כן בסי' פ"ח שהם היו במזרח והיא היתה במערב והיא היתה מתעסק בנכסים ואף שבאמת הם נכסי בעלה מ"מ כיון שהם רחוקים ממנה מה לה לטרוח ולקמץ ולתת להם ולכן המותר לעצמה אבל ההיא דסבר דהמותר הוא ליורשין במקום שהיתומים משכימין לפתחה לתת לה מזונותיה הצריכים לה ולכן אנו אומרים מה שצמצמה עצמה והותירה כדי לעשות נחת רוח ליתומים וכוונתה לזכות להם המותר לפי שהם ממציאים לה מזונותיה ובזה נתישבו גם דברי הרמב"ם על דרך הנז' דהא דכתב בפ"ט מהלכות נחלות דאם הם חלוקין בעיסתן דאמרינן מעיסתה קמצה היינו שהאלמנה חלוקה מהם לגמרי ואין להם ישיבה אחת בבית אלא כל אחד יושב לבדו ואינם טורחין עמה כלל והיא ניזונת משל עצמה ובכי האי לא דיבר הרמב"ם וגם מרן דפסק כוותיה שיאמר בזה שהמותר ליורשין אבל אה"נ דאם היורשין הם משכימין לפתחה לתת לה מזונותיה בכי הא המותר הוא ליורשין וא"כ בנ"ד שהיא טורחת ונושאת ונותנת בנכסיה כדי להמציא טרף לביתה וניזונת מתכשיטיה למה לן לומר על כיוצא בזה שהמותר הוא ליורשין מאחר שאין טורחין עמה כלום. והרדב"ז לא הוצרך לבאר דבריו בדבר זה כי כבר גילה דבריו במ"ש שהם במזרח והיא במערב וא"כ למה לן לומר שהיא טרחא קמי יתמי להותיר להם ממזונותיה:

ורש"י ז"ל בכתובות דף ס"ה ע"ב כתב על ההיא דמותר מזונות ליורשין כגון אשה שמזונות האמורים במשנתינו עודפין לה שאינה רעבתנית ע"כ. מדבריו אלה משמע דלפי שהיא אינה רעבתנית משו"ה שיעור שנתנו חכמים לכל אדם לא יכלה לאכלו ולכן הוא דהמותר ליורשין שאינה יכולה לאכלו והוא יתר על מה שפסקו לה חכמים ולכן הוא ליורשין אבל אם הרעיבה עצמה וצמצמה ממזונותיה והותירה לפי דברי רש"י המותר לעצמה שאם היתה אוכלת כדרך כל הארץ לא היתה משארת כלום וכגון זה הוא לעצמה כי אינו בדין שתרעיב עצמה ויבוזו זרים יגיעה. וכן נראה שהוא דעת הרמב"ם שכתב בסתם מותר מזונות ליורשין ולא כתב צמצמה והותירה משמע שהותירה אפילו שאכלה כדרך כל הארץ ואם כנים אנחנו בזה נתיישבו שפיר דברי הרמב"ם דהכא דכתב דהמותר ליורשין היינו כגון שאכלה כדרך כל הארץ ולא צמצמה על עצמה וההיא דפ"ט דה' נחלות מיירי שצמצמה וקימצה מעיסתה ולכן אנו אומרים שהוא שלה כיון שבא לה מותר זה ע"י קימוץ ונראה דלכן נקטו שמא מעיסתה קמצה ולא אמרו מאכילתה קמצה לומר דאפי' הכילי שהוא אוכל פת בלי ליפתן עכ"פ מהלחם אינו מקמץ וזאת האשה כיון שהיא חלוקה מהם אפילו מהעיסה קמצה ובזה נתיישב שפיר מה שיש לתמוה דח"ו לקתה מד"הד דאם היא ציערה עצמה וישבה ברעב כדי להניח דבר לכלכל את שבתה נאמר לה שתתן אותו ליורשין אכן ע"פי האמור אתי שפיר דאם ציערה עצמה הכל שלה:

וחזי הוית להמבי"ט בח"א סי' שי"ב שנסתפק באשה שפסקו לה מזונות והיתה ניזונת במה שפסקו לה היא ובניה ובאו היורשין לתבוע ממנה מה שהאכילה לבניה והשיב שאין להם ליורשין כלום ונסתייע מדברי הרמב"ם הנז' שכתב סתם מותר מזונות ליורשין כנראה שהותירה משבעה לא שצמצמה ואף כי הטור בא"ה סי' צ"ה כתב צמצמה לא כתב כן אלא כדי לתת טעם לב"ד שלא יהיו טועין שקצבו לה יותר מהראוי לכן אמר שצמצמה עי"ש. מדבריו אלה נראה כדבר האמור לעיל דמ"ש הרמב"ם מותר מזונות ליורשין היינו שהותירה משבעה אבל אם הרעיבה עצמה ונתנה לבניה הוא שלה ולא ליורשין ולא עוד אלא שהבין שגם הטור ומרן שהעתיקו צמצמה לאו דוקא אלא כדי לתת טעם מהיכן הותירה:

ומהתימה מהמבי"ט שלא נסתייע לנדונו מדברי רש"י שנראה ממנו דהאי שהותירה מזונות לפי שאינה רעבתנית דנראה מדבריו אלה דהא דזוכין היורשין במותר היינו לפי שהותירה משבעה אבל אם הרעיבה עצמה עד שהאכילה לבניה ודאי שאין היורשין יכולין לתובעה ועכ"פ למדנו מדבריו דהטור ומרן דנקטו צמצמה לאו דוקא אלא כדי לתת טעם למה הותירה אבל אה"נ דאם ציערה עצמה ואכלה פת צנומה כדי להותיר לבניה שלא ישבו ברעב או שיכלו את ממונם גם מרן יודה שהוא לעצמה ואם תרצה לתת אותם לאחרים במתנה תוכל לעשות כן וסי' לדבר רות שאמר הכתוב ותוצא ותתן לה את אשר הותירה משבעה שהיא רשאה ושלטאה בו:

עוד נר' לתרץ דברי הרמב"ם והוא דבש"ס בב"ב דנ"ב ע"ב אמרו על ההיא דאמרו וכן האשה הנושאת ונותנת בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאין על שמה וכו' והקשו מהו וכן ותירצו מהו דתימא אשה כיון דשביחא לה מילתא דאמרי קא טרחא קמי יתמי לא גזלה מיתמי קמ"ל והקשו בתוס' דאדרבה כיון דטרחא קמי יתמי אתיא לאורויי היתר לעצמה ולגזול ותירצו דה"נ קאמ' הכא קמ"ל דלא אמרי' דלא גזלה אלא אמרינן דאתיא לאורויי היתר ולגזול ע"ש. מדבריהם אלה נראה דהחידוש הוא דעליה להביא ראיה לפי דכיון שהיא טורחת לפניהם ומורה היתרא לעצמה וגוזלת מהם משו"ה עליה להביא ראיה דכיון דאין חלוקין בעיסתן והיא נושאת ונותנת בתוך הבית ומסתמא טורחת לפניהם לקנות מה שצריך להם כיון שהכל בידה אבל אם הם חלוקין בעיסתן וכל אחד יושב לבדו אפילו שהיא נושאת ונותנת בתוך הבית לא אתיא לאורויי היתר ומשו"ה על היורשין להביא ראיה כי יש מקום לומר שמעיסתה קמצה ואפילו אם נאמר דמעיסתה קמצה המותר ליורשין מ"מ כיון דאינם יושבין ביחד לא אתיא לאורויי לאכול משלהם ואנו מאמינים אותה במה שאמרה שמירושה באו לה או מתנה נתנו לה ולא אהניא לן הא דאמרינן דחלוקין בעיסתן אלא לומר שהם רחוקים זה מזה ולא אתיא לאורויי היתר ולכן על היורשין להביא ראיה:

א"נ יש לומ' כמ"ש מהרלב"ח דפי' חלוקין בעיסתן אינו ר"ל שאינם שותפין בכל דבר אלא אפילו חלוקין בדבר אחד כמו העיסה אימור מעיסתה קמצה או שהיה לה נדוניא בידה עי"ש. מדבריו אלה נראה שבענין אחד לבד אם הם מופרשין ואמרו בפירוש שבדבר זה אין אנו משתתפין עמך וכל אחד יעשה בשלו מה שירצה וכן גבי אשה אם אמרו לה בדבר זה אין אנו שותפין עמך ואם תותירי תותירי לעצמיך ואם יפחתו יפחתו לעצמיך וידינו מסולקות ממך וכמו שתירץ הרב בני חיי כנז"ל. ולפי זה מדוקדק שפיר מילת חלוקין בעיסתן שכל אחד חלוק לבדו ואין לו שייכות עם חבירו. ואם הכוונה חלוקין בעיסתן ואם תותיר תחזיר ליורשין א"כ עדין הם אדוקין זה בזה ואין נקראים חלוקין בעיסתן וא"כ לפי דברי מהרלב"ח שכל דבר שאינם שותפין בו אלא הוא ברשות האשה נקראים חלוקין בעיסתן א"כ לפ"ז מה שפסק מרן ז"ל בש"ע סי' צ"ה צמצמה והותירה ממזונותיה וכן אם הותירה מכסותה ובגדיה הכל ליורשין מיירי כשאין חלוקין בעיסתן ר"ל שלא אמרו לה אם תותירי תותירי לעצמיך. ומעתה לפ"ז בנ"ד שהיתה מתפרנסת מן היתומים ולא אמרו לה אם תותירי יהיה שליך א"כ אפילו שהיא אוכלת לבדה בביתה עכ"פ מנכסי בעלה הם וא"כ הוי כאילו אינם חלוקין בעיסתן ובמה יזכו יורשיה במתנה ההיא. ונראה לומר דבנ"ד אין אנו צריכין לכל זה וכבר הובא בשאלה שהאלמנה הנז' היה לה חזקת חצר ובתים שבתוכה שנתן לה בעלה לדור בהם כל ימי חייה ולהשכירם לכל מי שתרצה וכמה פעמים היתה משכרת אותם לאחרים ולוקחת השכירות לה לעצמה ואם היא בעודה בחיים היתה טוענת כן היתה נאמנת בזאת הטענה שמשכירות הבתים סיגלה אותו תכשיט ואם כן גם היום שכבר מתה ובן בתה זכה במתנה הנזכרת אנן טענינן להו כן וכדברי מהרלב"ח הנז"ל ועדיפא מינה בנ"ד שכבר נשבעה האלמנה לפני ב"ד שלא בזבזה משל בעלה יותר מסך פ' לה"ש ואם תכשיט זה משל בעלה איך תשבע עליו לשקר והוא של יורשין והיה לה לכתוב אותו תכשיט עם שאר נכסים שהניחה לעצמה לגבות כתובתה מהם אלא ודאי כיון שעינינו הרואות שנשבעה ולא זכרה תכשיט זה כלל אנו אומרים שבא לה זה התכשיט או משכירות הבית או נאמר שמציאה מצאה וממנה עשתה התכשיט כנ"ל:

נאום הצעיר אברהם דיין ס"ט

תוכן העניינים

ויוסף אברהם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה