ויוסף אברהם· רבי אברהם דיין
סימן כ
מזה ימים רבים. כתבתי פסק דין אחד על ענין ראובן שנתחייב לבן דודו שמעון שיחלוק עמו בחזקת הכתובות שניהם כאחד טובים. ואחר זה נלב"ע שמעון ובא בנו לחלוק עם ראובן באשר נהג עם אביו זה ימים רבים. וראובן השיב כי לאביך יש עלי חיובים. אכן לך לא נתחייבתי ואם יש עלי חיוב היו דברי בספר נכתבים. ואני הדל העליתי בתשובה שזכה בן שמעון גם הוא בחזקה ודבריו נכוחים וטובים. והרציתי הדברים לפני מ"ור הרב הגדול מעוז ומגדול כמהר"ר אברהם ענתיבי ז"ל ולענין דינא אף הוא ראה שיפה דנתי ובודאי דלדברו מקשיבים. ונר אלהים טרם יכבה ואספו נגהם הכוכבים. עמד והדפיס הפסק"ד הנז' בס' הבהיר מר ואהלות בסי' קמ"ד כמו שיעו"ש ואולם שם באהלו סתר מדברי ואף שהארי אחר מותו אין משיבין. מ"מ לעצמי אני מציל דלא ליהוי כמאן דיליף ריקם נתעלסה באהבים:
אב בחכמה רבה דעמיה תורה יבקשו מפיהו שפתותיו שושנים נוטפות מור עובר. נחל נובע אשר בדברו מערי'ב ערבי'ם משמח אלהים ואנשים מאיר עיני חכמים בהלכה האיר אל עבר. נזר אלהיו על ראשו פה מפיק מרגליות דינא רבה ודינא זוטא מעין המתגבר. וכבר השמש יצא על הארץ בספרו הנחמד ס' יושב אהלים ושאר ספריו הנחמדים באהלי שם ועבר. מנ"ר ראש על אר"ץ רבה הרב הגדול מעוז ומגדול סבא דמשפטים כמהר"ר אברהם ענתיבי זל"הה:
כאור בקר יזרח שמש נסה עלינו אור פני מלך כתבא די רשים נהר פישון נאום הגבר. הוקם על שהקים עולה של תשובה בעיקרא דדינא ואולם מפרץ קא אתי לא נצרכה אלא לפילפולא מפרק כלאחר יד מפרק הרים ומשבר. וש"י ומה למל"ה שכן ישנה לפני הדיבר. דברי אלהים חיים שאין הפה יכולה לדבר. אמנם לעצמי אני מציל דלא ליהוי כמאן דיליף ריקם שבר על שבר. אי לזאת מהדרנא תלמודאי לאוקומי גרסאי ויורד ברשות אני וסמוכות שלי כי באמת אמרו ידע איניש דעתא דרביה דבהכי ניחא ליה ורבא נמי לחדודי הוא דבעי ע"מ שאדבר. וכך היא דרכה של תורה כל אחד מקבלה ואילך המקבל עליו להיות חבר. אנוס ע"פי הדיבר:
פתח דבריך יאיר רו"ם כת"ר דמהראנ"ח קרי בחיל מטעמא דבן כרעא דאבוה וכו' הנה דבריך טובים ונכוחים אילו בפירוש זה היית מתרץ איזה קושיא או דחיה מעל דברי מהראנ"ח ז"ל אבל כל עוד שבפי' זה אתה מפיל עליו ג' קושיות יחד א"כ מאן לימא לן דלא נימא דפי' כרעא דאבוה היינו שהוא גופו ממש ואין אדם אוהב יותר מגופו וא"כ פשיטא האב בעצמו שכתב מתנה ודאי דנימא דכוונתו על בניו ממש שהם כגופו ואין אדם מניח גופו ונותן לאחרים אבל אם אחרים הם שרוצים ליתן מתנה ולא פי' שגם בניו בכלל אנו אומרים שאין כוונתו אלא לאביהם דוקא נתן שהיה אהוב שלו אכן לבניו אין כוונתו ליתן שאין לו אהבה עמהם ואף שבניו הם כגופו מ"מ לגבי בניו כשנותנים לו אחרים שנא ושנא עוד מה שכתב כת"ר משי"ח על מה שתירצתי דברי הרשב"א דנקט טעם ההקפדה כדי שלא תחלק וכו' וכתבת דאין זה תירוץ דא"כ למה נקט בניו הו"ל לומ' יורשיו הנה מדברי משי"ח נרא' שסמכת על העתק שלי דברי הרשב"א כי הרואה יראה כי שם בח"ב סי' ש"א כתב שם בשאלה ובתשובה שהטענה היתה על בניו ועל הבאים מכחו ואף שבאמצע לשונו תפס בניו של המקבל מתנה הא לא איריא שבסוף דבריו סיים להדיא אבל בכל מקום שמכר או נתן לאב זכה האב וזכו בניו אחריו והבאים מכחו. ודוחק לומר דפי' הבאים מכחו היינו שמכר זכותו לאחרים והם באי כחו דבכל מקום משמע באי כחו היינו בניו ויורשיו וכ"ת לינקוט שאר יורשים וכ"ש בניו הא ל"ק דנקט מילתא דשווייא לתרוויהו בנים ושאר יורשים ועוד דהתם נדון דידיה שהיה עם המקבל מתנה ואגב אורחיה נקט טעמא שלא היתה ההקפדה כדי להשמיענו דגם ביורשים דינא הכי ולאו דוקא בניו:
ומ"ש כת"ר משי"ח עמ"ש לתרץ ההיא דס' חזה התנופה משום דאיכא לישנא יתירה וכו' ודחה כת"ר משי"ח שאני התם שהיה כתוב בו מעתה וכו'. ולדידי חזי לי דהא פשיטא דפי' מעתה ועד עולם היינו עולמו של אדם דהיינו זמן חייו וזה מוכרח דאלת"ה אלא פי' מעתה ועד עולם היינו עד סוף כל הדורות א"כ למה נאמר שלא נתן אלא לבניו דוקא הרי בתחילה אמר שמעון ואשתו ומיעט בניו ואח"כ חזר וריבה גם לבניו במילת עד עולם ומאי שנא דסמכת אהאי לישנא דשמעון ואשתו הוי מיעוט ולא סמכת אהאי לישנא דמעתה ועד עולם דהיינו עד סוף כל הדורות אלא ודאי כיון שאמר שמעון ואשתו ומיעט בניו נוכל לתרץ דבריו מה שסיים ואמר מעתה ועד עולם פי' עולמו דהיינו זמן חייו. ומ"ש כת"ר משי"ח לתרץ על מה שהקשיתי על הפמ"א מדברי הריב"ש דהתשמיש הוי דבר שאינו מסויים ואיך כתב הוא ז"ל דהתשמיש הוי דבר מסויים וכתב כת"ר דהתשמיש הוי דבר מסויים דהבור נמכר בפ"ע ולא הבנתי את תירוצו דהתינח בור אבל שאר דברים מאי איכא למימר והפמ"א תפס בלשונו חצר ואיך הניח העיקר ותפס הטפל ועוד דבנ"ד אפי' הבור הוי שאינו מסויים שהרי כתב לו שישתמש בחצר ובבור ובב"הכ ומדכתב לו שישתמש ולא כתב לו שהם שלו משמע שישתמש עמו בשותפות וכיון שהוא שותף הא לא הוי דבר מסויים דלא הוי דבר מסויים אלא ששייר לו לבדו בית בבירה גדולה וטעמא דכיון דשיירו הוי כאילו לא נכנס כלל המשוייר בכלל המכירה וא"כ זה שאין לו בו אלא שימוש בעלמא לא הוי דבר מסויים. עוד במ"ש ויש לדחות וכו' וכתב כת"ר משי"ח אם שייר מקום להדיא בקרקע וכו' גם בזה לא הבנתי את דבריך דהא הרמ"ה כתב דכי שייריה למקום מעשר לאו לגמרי שייריה והוי כדבר שאינו מסויים דאם יורשיו יורשים אותו במה נפיק האי לוקח כיון שהקרקע של מקום מעשר אינה שלו אלא ודאי על כרחיך דכי שיירי לאו לגמרי שייריה:
גם כת"ר משי"ח עמ"ש לפרש דברי הראנ"ח כי אין זה פירוש לא ידעתי למה דהא כיון דהאם חייבה עצמה להשכיר לו שתי שנים ועוד חייבה עצמה להשכירו עוד אם ירצה א"כ הרי מעתה זכה הזוכה בכל מה שהסכימה דעתו לשכור אלא דהחילוק הוא דאם השכירו לשתי שנים מחוייבים שניהם אבל בשאר השנים הרשות בידו אבל האם מחוייבת היא להשכירו בכל מה שיסכים דעתו וא"כ הוי כאילו זכה האב בכל אותן השנים. ומ"ש לתרץ דברי הרב החבי"ב אנהירינהו לעיינין במ"ש כי ט"ס נפל בספרים וש"י. גם מ"ש אני עני על מה שהקשה הרב שמחת י"ט על מהראנ"ח מההיא דס' חזה התנופה דיש לחלק דהתם שאני וכו' וכתב כת"ר משי"ח דהא משנה ערוכה וכו' ואנכי עבד אברהם לא ידעתי מנ"ל שבכאן מיירי שלא נתן הבית עם תשמישיו ביחד אלא נתן החדר לחוד ולא הזכיר תשמישיו שהרי מדברי מרן נראה שנתן החדר לשמעון במתנה וגם נתן לו שישתמש בחצר ובבור שמעון ואשתו אלא משום דלגבי תשמיש הזכיר שמעון ואשתו אמרינן דאשתו הוי מיעוט וא"כ תשמיש החצר קנאו גם לגבי בנו אילולי כתוב האי לישנא דהוי כמוכר דקל עם פירותיו דודאי יורש הפירות גם לבניו אפילו שאינו מסויים כיון שמכרו עם דבר מסויים דודאי דבר שאינו מסויים לא נוכל לומר שאין לו תקנה עולמית להורישו לבניו:
גם עמ"ש דא"כ הו"ל לרבי' למינקט רבותא וכו' וכתב משי"ח דדברים אינם מובנים דהא נקט רבי' רבותא וכו' כוונתי לומר דהו"ל לרבי' למינקט להדיא מילת אפילו והכי הו"ל למינקט כהן שמכר שדה לישראל וא"ל ע"מ שהמעשר שלי אע"פי שאמר לעולם אין זוכים בניו בזה והוה אגב אורחיה קמ"ל דפי' לעולם היינו עד סוף כל הדורות אבל עכשיו דנקט לעולם יש פנים לומר דפי' לעולם היינו עולמו של הנותן דהיינו זמן חייו לא כן אם היה אומר בפי' שאע"פי שאמר לעולם היו זוכים בניו אחריו:
גם מ"ש כת"ר משי"ח על דברי התנא דאין כאן מקום עיון ולא פליגי בזה הריב"ש והרמב"ן עם רשב"ם ע"כ. ולפקד"ן דעדין יש מקום עיון שהרי כתב הריב"ש להדיא דאיזה דבר יקרא מסויים כגון שישאר המכור לבד והמשוייר לבד ובכגון דא הוי משוייר אבל אם במה שמכר בעצמו משייר איזה דבר לא יקרא שיור וכן גבי מעשר אע"פי ששייר להדיא מקום המעשר בשדה מ"מ לא נודע איזה מקום שייר אלא מקום שיזרע בו אחד מעשרה ואין זה דבר מסויים כיון שאין יודעים איזה מקום שייר והכלל הוא לדעת הריב"ש שיהיה חלוק כל אחד לבדו המכור לבד והמשוייר לבד ואילו רשב"ם כתב להדיא והילכך שייר בידו מקום בקרקע הראוי ליגדל בה מעשר וכמו שאמר לו שדה שלי אני מוכר לך לאריסות ע"מ שתטול אתה ט' חלקים ואני חלק אחד שהוא עשירי וכו'. הרי נראה להדיא שלא נתן לו מקום ידוע בשדה ואפילו הכי משום יתור לשון אמרינן כמי שאמר לו אני מוכר לך שדה לאריסות וכו' משמע דאם אמר בפירוש אני מוכר שדה לאריסות יורשים גם בניו השדה ההיא אע"פי שאינו דבר מסויים וזה שלא בדברי הרמב"ן דלדעתו בעינן שיהיה כל אחד חלוק לבדו המכור לבד והמשוייר לבד ואף שכתב הנ"י אבל לענין שיהא משוייר לבניו אחריו לא כיון שלא הזכיר מקום השדה בשיורו אלא המעשר וקאמר שלי על המעשר עי"ש. נראה לי דפי' דבריו דשייר מקום אחד לבדו מסויים בשדה בשביל המעשר והיינו ששייר מקום שיעלה ממנו המעשר. וכ"ת א"כ במאי נפיק האי לוקח ידי חובתיה במעשר כיון ששייר מקום מיוחד ולא נכנס בכלל המכירה הנה קושיא זו לכל הפי' קשה דגם אם נפרש שלא שייר מקום ידוע עכ"פ צריכין אנו לומר ששייר מקום בשדה כדמשמע בגמ' ולהרמב"ם משום דכל המשייר לעצמו בעין יפה הוא משייר ולרשב"ם משום יתור לשון ועכ"פ לכלהו שייר מקום בשדה וא"כ במה נפיק האי לוקח וכבר נתעורר בזה הרמ"ה ז"ל והני רבוותא לא חיישי לזה ואפשר דטעמא משום דכיון דמכר לו השדה מכל וכל אלא שהתנה שהמעשר שלו ואנן הוא דאמרי' משום דאין אדם מקנה דשלב"ל ודאי שכוונתו לשייר גם מקום בשדה ולא לקנותו לגמרי דהא כבר מכר את השדה אלא כדי שבשיורו יקנה המעשר שבו ואמרינן דקנה א"כ גם אם שייר מקום מיוחד בשדה חלק עשירי ממנה ושיירו להדיא בשביל המעשר אמרינן שגם בניו קונים אותו כי כל כוונתו בשיורו לאו לקנותו לגמרי אלא כדי לאכול המעשר כן נראה לפרש בכוונת הנ"י ז"ל:
או אפשר לפרש במה שיש לדקדק בדבריו דכך הול"ל כיון שלא הזכיר מקום המעשר בשיורו ומה הוא זה שאמר כיון שלא הזכיר השדה בשיורו אלא המעשר לכן נראה דהכוונה אבל לענין שיהא משוייר לבניו אחריו לא כיון שלא הזכיר השדה בשיורו ר"ל בשלמא אילו הזכיר מקום מיוחד בשדה אמרינן כיון שהוא מיוחד ומסויים ושיירו יורשים בניו אחריו ולאו משום מעשר אלא כיון שהוא מיוחד אמרינן שלא נכנס בכלל המכירה אלא נשאר לבדו וכיון שהוא נשאר לבדו יורשיו יורשים אותו אלא המעשר ר"ל שהוא לא הזכיר אלא המעשר והמעשר אינו דבר מסויים משו"ה אין יורשין אותו בניו וכ"ת אם סיים דבר מסויים מה חידוש הוא שיורשיו יורשין אותו כיון שלא נכנס כלל בכלל המכירה כבר תירץ הרמב"ן בזה שאע"פי שאמר שלי אפ"ה יורשיו יורשים אותו ובזה נראה שדקדקתי יפה בדברי המ"ל ז"ל ז
ומ"ש כת"ר משי"ח דאפשר דהרמב"ן יודה לרשב"ם היכא דהזכיר מקום השדה דזכו יורשיו דלאו מטעם דיתור וכו' לא ידעתי היאך נחה דעת עליון בזה שהרי רשב"ם כתב מטעם יתורא הוא וא"כ משמע דבמקום דליכא יתור לשון אלא שפירש להדיא זוכים בניו אחריו בין שיהיה מסויים ובין שאינו מסויים דהא העיקר הוא שלא יהיה יתור לשון וזה מוכרח בדבריו וכן פי' דבריו לקמן שכתב וכמי שאמר שדה זו אני מוכר לך לאריסות ע"מ שתקח ט' חלקים ואני חלק אחד וא"כ הוי דבר שאינו מסויים וכמ"ש הרמב"ן שאם שייר פירות בשל אחרים הוי דבר שאינו מסויים וא"כ איך אפשר לומר שהרמב"ן יודה לרשב"ם. גם במה שדקדקתי מדברי הרמב"ן שנראה כדעת הריב"ש וכתב משי"ח שהרמב"ן לא דיבר בזה ע"כ. גם אנכי ידעתי שהרמב"ן לא דיבר בזה אלא שדקדקתי כן מדכתב גוף ודאי דלוקח הוי נראה מזה שאפילו דלגבי דידיה בעין יפה הוא משייר מ"מ הגוף עצמו ודאי דלוקח הוא ואינו יכול למוכרו לאחר אלא שלגבי עצמו אמרינן כן משום דאין אדם משייר דבר שלב"ל ודוקא לעצמו אבל לאחרים לא:
גם מ"ש כת"ר משי"ח לתרץ למה שהקשה הרב ק"א על דברי הרב החבי"ב וגם מ"ש שעיקר כוונת הרב החבי"ב ועיקר קושיתו שאינו מדוקדק וכו' הרואה יראה כמה הוא מהדוחק להעמיס דברים אלו בדברי הרב החבי"ב וגם מ"ש שעיקר כוונת הרב החבי"ב ועיקר קושייתו שאינו מדוקדק דברי רשב"ם במ"ש בברייתא משום יתור לשון דלאו משום יתור לשון אלא מחמת וכו' הרואה יראה דהיינו הך דגם גבי מעשר כל מה שהתנה תנאו אינו מעלה ואינו מוריד וכיון שאפ"ה יתר בדבריו והתנה בדבר שאינו מועיל אמרינן ששייר מקום וגם גבי דיוטא כן כיון שתנאו אינו מעלה ואינו מוריד דאפילו שלא התנה הדיוטא שלו וכיון שיתר לשון אמרינן להוצאת זיזין וכן פי' רשב"ם ג"כ גבי דיוטא משום דתנאי זה אינו מעלה דבלא"ה הרי הוא שלו של מוכר ועוד אם זה כוונת הרב החבי"ב לא ידעתי מאי קא מקשה דהא בש"ס הוציאו דין זה שהוא משום לישנא יתירה ממה שמצינו גבי מעשר בברייתא ואם זה לשון יתור לחוד ולשון אינו מועיל התנאי לחוד מאי קאמר ריש לקיש זאת אומרת וכו'. עוד במ"ש שמהרש"ך וכו' וכתב משי"ח שכבר קדמוני בזה מהריט"א בס' שמחת יו"ט גם אנכי ראיתי ג"כ למהריט"א אלא שמהריט"א לא הזכיר אלא התוס' והרשב"א ואני הוספתי שהוא א היפך ג"כ הראב"ד ורבינו יואל ז"ל:
גם מ"ש להבין לי דברי מהריט"א הנה מתוך דברי נראה שכבר גם אנכי ידעתי אלא דכוונתי פשוטה דמה יענה נגד כל הני רבוותא והם הרשב"א והתוס' והרמב"ם והראב"ד ורבינו יואל ומה מקום יש לחוש לדבריו נגד כל הני רבוותא מאחר שהוא יחיד בסברא זו ומה גם כי יש מקום לפרש דבריו כי לא פליג במ"ש הב"ח גם כתב משי"ח דדברים אלו קשים דכיצד נתרצה בזה קושית מהריט"א שהקשה וכו' ע"כ. ואני הדל במקומי אני עומד דשפיר נתרצה בזה קו' מהריט"א דמ"ש דאם הם עשירים בחיי אביהם ופטרו לו ודאי שהם מחוייבים על ממונם ולי נראה דאפשר במציאות דבחיי אביהם לא היו עדין נשואים ויש להם מנהג בעיר כי כל עוד שלא נשאו להם נשים פטורים הם מהעריכה וכשמת אביהם ונשאו להם נשים באו לפטור עצמם בטענה שכבר פטרתם את אבינו והקהל משיבין להם בשלמא אילו לא היה לכם כ"א אותו ממון שירשתם מאביכם שפיר כי כבר קבלנו טובה על אותו ממון שירשתם מאביכם אבל מכיון שהממון אשר בידכם אינו של אביכם שקבלנו ממנו טובה לכן אין אנו פוטרין אתכם ועל אופן זה הוא דאמרינן לי ולא ליורשי כנ"ל לפק"ד:
נאום האד"ן ס"ט