אור ברסלב
ויוסף אברהם סימן יד

ויוסף אברהם· רבי אברהם דיין

סימן יד

סימן יג

שאלה ראובן שלקח סחורות משמעון וברח והלך לו לארץ מרחקים דרך ט"ו יום וישב שם זמן מרובה ושמעון הנז' לא היה נמצא לו איש נאמן שירשה אותו על ראובן הנז' ופעם אחת ראה איש אחד שהולך לשם וכתב לו שטר הרשאה ומסרו בידו וזה לשון השטר בפ"ע ח"מ בא הר"פ ואמר לנו הוו עלי עדים וקנו ממני קגו"ש במדל"ב וכתבו וחתמו בכל לשון של זכות ויפוי כח ותנו ביד הר"פ שאיך אני מזכה לו ד"א קרקע מאחוזתי ואגבן מניתיו והרשיתיו והשלטתיו מינוי גמור והרשאה והשלטה גמורה וכו' וכך אמר הר"פ המרשה להר"פ המורשה זיל דון והנפק לנפשך ולחולקך וכו' והשמיט הסופר מילת זכי ולקח המורשה השטר הנז' והלך לעיר אשר ראובן דר שם ועמד לפני הדיין והוציא שטר הרשאתו וכראות הדיין שמילת זכי אין כתוב בו א"ל השטר שבידך הוא פסול ותביא שטר אחר במקומו ואז יתדיין עמך ראובן השיב לו המורשה כי המקום רחוק ואיני יכול להתעכב כל כך זמנים ואם תרצה שפוט בינינו והוציא מראובן מה שתוציא והניחו אצלך בתורת פקדון עד שאשלח ואודיע לשמעון וישלח שטר כשר והן עתה צריכין אנו לדעת אם דיין זה שפיר עבד שהחזיר המורשה ריקם והניח הגזילה תחת יד ראובן או לא ושכמ"ה:

תשובה גרסי' בפ' מרובה דף ע' ואמרי נהרדעי אורכתא דלא כתיב בה זיל דון וזכי. ואפיק לנפשך לית בה מששא משום דא"ל לאו בעל דברים דידי את ופסקה הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל אלא שהרמב"ם כתב שלאו דוקא נוסח זה אלא כיוצא בעניינים אלו והרי"ף כתב בתשו' והיא בנדפס סי' רפ"ג והביאה בע"הת בשער ג' ופסקה הטור ומרן בסי' קכ"ב וז"ל הרשאה יצאה לפנינו וכתוב בה זיל סב ואפיק לנפשך ורצו מקצת התלמידים לפוסלה כיון:

דלא כתוב בה דון וזכי והשיב דכיון דכתוב סב סב וזכי חדא היא אבל משום דבר אחר יש לבטלה משום דאין כתוב בה דון אלא שמצאו כתוב בה וכל מאי דמתעני לך מן דינא עלי הדר והרי זה במקום דון וכשרה ע"כ. וא"כ לפ"ז הרשאה שבנ"ד היא פסולה שאין כתוב בה זכי אכן חמו'תי ראיתי לקמאי דקמאי שהזכירו בלשונם לישנא דנהרדעי ודילגו מילת זכי ובודאי הלא דבר הוא ראשון לציון הרשב"א ז"ל בשבע מקומות הזכיר ואמר דון ואפיק לנפשך ולא הזכיר זכי וי"ג פעמים הזכיר ודילג זכי זה יצא ראשונה בח"ב סי' נ"ה כתב וז"ל שאלת מי שמרשה את חבירו בשטר וכתוב בשטר הרשיתיו הרשאה גמורה וכו' לידון ולהנפק לנפשיה וכל מאי דמתעני לך מן דינא עליה דידיה הדר והשיב דט"ס נפל בהרשאה במ"ש עליה דידיה הדר ושמא כך היה כתוב עלי דידי הדר וכו' ועוד בשעה שנתפשר שלו היה כל שלא חזר בו המרשה כדעת הראב"ד שכתב בחיבור הרשאות שעשה דלא אמרי' שליח שוייה אלא בשמהר בהרשאה וחזר בו ממאי דא"ל זיל דון והנפק לנפשך אבל אם קדם המורשה ואמר לעצמי הוצאתי הדין עמו דאי לא מאי קא מהני לענין הרשאה כי כתיב זיל דון והנפק לנפשך והרי כיון שחזר וא"ל וכל מאי דמתעני הרי חוזר מהמתנה אלא ששתי הלשונות קיימין עי"ש הרי להדיא כי בהרשאה ההיא לא היה כתוב בה זכי ואיך לא פסל את השטר משום שלא היה כתוב בה זכי ואדרבה במילת עליה דידיה הדר כתב שט"ס נפל בשטר ואיך מילת זכי לא העתיקה כלל וגם כשאמר אבל אם קדם המורשה ואמר לעצמי הוצאתי למה לא אמר לעצמי זכיתי והוצאתי כיון שהיא עיקר בשטר ובלא האי השטר פסול גם בהעתיקו דברי הראב"ד לא העתיק כ"א דון והנפק לנפשך גם מרן בב"י בסי' קכ"ב העתיק דברי הרשב"א וז"ל כתב הרשב"א בתשו' דמ"ש שצריך לכתוב זיל דון ואפיק לנפשך משום דינא קאמר ואי משכח לישנא אחרינא דמשמע מיניה דמקני ליה שפיר דמי ע"כ. הרי גם מרן העתיק דברי הרשב"א בלתי שום חולק ולא הזכיר מילת זכי ועוד דנראה מיניה וביה הכי שהרי כתב שלשון זה שאמרו נהרדעי לאו דוקא וה"ה כל לשון שמשמעו שמקנה לו ש"ד ויקשה על זה דא"כ אמאי הצריכו בש"ס זכי והנפק ובחדא מנייהו סגי כל שמשמעו שמקנה לו אלא ודאי כי סבר לה מר הרשב"א ז"ל דבש"ס לצדדין קתני או הא או הא ובחדא מנייהו סגי והכריח זה מדברי הש"ס שאמרו משום דא"ל לאו בעל דברים דידי את וא"כ כיון שכתב או זכי או הנפק לא יוכל לומר כן שיאמר לו כבר א"ל זכי או הנפק לנפשך ואני בעל דינך:

והנה יש להכריח דגם הרי"ף והרמב"ם ס"ל כדברי הרשב"א דדברי הש"ס לאו דוקא אלא כל שכתוב לשון שמשמעו דמקני ליה ש"ד והרמב"ם כתב להדיא בפ"ג מה' שלוחין דון וזכי והוציא לעצמך וכיוצא בעניינים אלו גם הרי"ף כתב דסב הרי היא כזכי ובאמת הרואה יראה כי סב לחוד וזכי לחוד אלא שעניינם אחד שמשמעותו שמקנה לו הדבר ההוא וא"כ לפ"ז בש"ס שאמרו זכי ואפיק הם מילות כפולות שהרי מילת סב שכתב הרי"ף ר"ל קח לך והרי גם ואפיק ר"ל המוציא לך וא"כ אי אמרינן סב לגרמך ואפיק לנפשך הם מילות כפולות וכפל הענין במלות שונות וכן תמצא להרי"ף עצמו בפ' הגוזל עצים והביאו מרן בתחילת סי' קכ"ב שכתב דאי לא בעי ההוא דאיתיה לממונא בידיה למתבינהו ניהליה לשליח שעשאו בעדים לא כייפינן ניהליה למתבינהו דהא אמרי נהרדעי כל אורכתא דלא כתיב בה זיל דון וזכי ואפיק לנפשך וסב לגרמך לאו אורכתא היא משום דא"ל לאו בעדד"א עי"ש. וכל הקורא בדברים אלו עיניו יחזו שהענין כפול במילות שונות דהא הוא עצמו כתב בתשו' דסב וזכי חדא היא וגם לנפשך ולגרמך חדא היא ולמה לו לכפול הענין לכתוב סב לגרמך ואפיק לנפשך ועוד קשה דהא בש"ס בדברי נהרדעי לא הזכירו כלל מילת וסב לגרמך ומנ"ל להניח בתוך דבריהם מילת וסב לגרמך ועוד לפי דבריו דסב היא בכלל דברי נהרדעי היתכן לומר שאם דילג מילת וסב שיפסל השטר בזה הא ודאי לא. הן אמת כי בדברי הרי"ף עצמו בפ' הגוזל עצים לא הזכיר כ"א דון וזכי והנפק לנפשך ולא הזכיר מילת וסב לגרמך הנזכרת בדברי מרן ובודאי כי מרן ז"ל ראה באיזה ספר מספרי הרי"ף אשר כתוב כן וממנה העתיק כנז' ועכ"פ עדין קשה דהא בגמ' לא הזכירו סב כלל ונראה דהבין מרן בדעת הרי"ף דודאי לכתחילה הבא לשאול כיצד יכתבו שטר הרשאה אומרים לו כפל בלשונך וכתוב זכי ואפיק וסב כדי שאם תפול אחת מהן שהשמיטה הסופר חבירתה תסייע במקומה ולא יורע השטר הבא מארץ מרחקים עם המורשה שהוא איש נאמן למרשה בשביל חסרון א' מהן אבל ודאי היכא שעבר ודילג אחת מהן לא יפסל השטר בהכי ורמוז דבר זה בתוך דברי הרי"ף שכתב דרא אמרי נהרדעי זיל דון וזכי ואפיק לנפשך וסב לגרמך וא"כ היתכן לומר שאם דילג מילת וסב לגרמך שיפסל השטר בכך הא ודאי לא כי לא הוזכרה בדברי הש"ס אלא ודאי כוונתו לומר ולרמוז שני עניינים בתוך דבריו האחת כי מילת זכי האמורה בש"ס לאו דוקא והוא הדין אם כתב סב שהיא כזכי שנית כי כיון שכתב שתים זכי וסב שהם ידועים לכל שהם כפולות אם יעדר א' מהם לא יפסל השטר וה"ה נמי אם דילג אפיק יבוא במקומה זכי או סב וה"ה נמי אם תעדר זכי יבוא במקומה אפיק או סב ויש לדקדק זה מדברי מרן ז"ל. שכתב בסי' קכ"ב ס"ה וצריך לכתוב זיל דון וזכה ואפיק לנפשך ואם לא כתב כן אם ירצה המחזיק לא ישיב לו דבר שיאמר לו לאו בעדד"א ויש לדקדק דהו"ל לומר אם דילג אחת מהן אם ירצה וכו' דהוה משמע דאפילו בדילוג אחת מהן היה נפסל השטר ומדלא כתב כן משמע דר"ל שדילג כל האמור לעיל שלא כתב כלום שהוא מקנה לו כי אם דוקא שכתב לו שעשאו שליח אבל ודאי בדילוג אחת מהם לא יפסל השטר ומרן שכתב וצריך לכתוב דון וכו' לא הוצרך לבאר דזה דוקא לכתחילה צריך לכתוב כן כי כבר כתב הרב החבי"ב דבטור א"ה סי' וסי' קמ"ו כתב מרן הב"י דלשון צריך לכתחילה הוא אבל בדיעבד ש"ד עיין שם בכנ"הג באורך וא"כ כיון שכתב וצריך לכתוב דון וזכי ואפיק לנפשך משמע דלכתחילה צריך לכתוב כל אלו הדברים כדי שאם תפול אחת מהם חבירתה תסייעה אבל בדיעבד אין לפסול בדילוג אחת מהם ואף דהכא שאני שכתב וסיים ואם לא כתב יכול וכו' מ"מ כבר כתבנו דמ"ש ואם לא כתב כן הכוונה שלא הקנה לו כלל אבל אם כתב ודילג אחת מהן אין לפסול בהכי:

ויש לי להכריח מדברי הרמב"ם והרשב"א הנז' דבש"ס שאמרו זכי והנפק לנפשך לצדדין קתני או זכי או אפיק שהרי אמרו שלשון זה שאמרו בש"ס לאו דוקא אלא ה"ה שאר לשונות שמשמען שמקנה לו ש"ד ואם באמת דדברי הש"ס שאמרו שצריך לכתוב זכי ואפיק הם לעיכובא ואפילו שעינינו הרואות שהם כפל לשון א"כ הו"ל להרמב"ם ולהרשב"א לומר שלשון זה לאו דוקא ובלבד שיהיה לשון כפול כמו שכפלו בש"ס זכי ואפיק לנפשך אלא ודאי שבשאר לשונות נמי אין צריך לכפול ובש"ס שהזכירו זה לאו לעיכובא אלא דלכתחילה צריך לכתוב שתי הלשונות וכן מצאתי להב"ח בסימן הנז' שכתב על דברי הרי"ף וז"ל משמע דלכתחילה צריך לכתוב זכי והכי איתא בגמ' ובהרי"ף ובהרמב"ם ובאשרי אלא דכתב הרמב"ם וכיוצא בעניינים אלו אלמא דלאו דוקא לשון זה וכך נהגו עתה שלא לכתוב אלא דון ואפיק לנפשך וכמ"ש רבינו והב"י הביא דברי הרשב"א דבלישנא אחרינא נמי דמשתמע מיניה דמקני ליה מהני וש"ד ע"כ ודבריו באו בקיצור נמרץ כי לכאורה קשה שהרי הרמב"ם הצריך תרתי זכי והוציא ומהיכן משמע מדבריו במ"ש וכיוצא בעניינים אלו דדי במילת ואפיק לנפשך לבד אלא ודאי נראה כדכתבנו דכיון דכתב וכיוצא בעניינים אלו ולא סיים ובלבד שיכפול הלשון כמ"ש בש"ס משמע שהבין בכוונת הרמב"ם דלאו לעיכובא לשון זה ובכל מלה שמקנה לו ש"ד ולכן נהגו באשכנז דאפילו לכתחילה כותבין ואפיק לנפשך לבד ואין צריך לזכי:

אך עדין קשה במ"ש משמע דלכתחילה צריך לכתוב זכי וא"כ נראה דבדיעבד אם דילג מילת זכי אפילו לדעת הרי"ף אינה מעכבת וקשה שהרי השטר שנשאל עליו הרי"ף ז"ל היה בדיעבד שכבר נכתב ויצא לפניהם ואעפ"כ נראה מדבריו דאילו לא היה כתוב בו סב שהוא כזכי היה פוסל השטר ההוא וא"כ קשה איך כתב דלכתחילה צריך לכתוב זכי אכן נראה לומר דלכתחילה ודיעבד דקאמרינן לאו היינו אם רוצה עכשיו לכתוב השטר ובדיעבד היינו אם כבר נכתב השטר כי ודאי אם נכתב השטר ועדין המורשה בעיר ודילג בו מילת זכי או אפיק ובא לפני מורה אחד לשאול לו אם כשרה הרשאה זו אם לאו ואם צריך לחזור ולכותבו עוד פעם שנית אז אנו משיבין כי זה לכתחילה מיקרי דאין אנו אחראין על טרחת הסופר שצריך לחזור ולכותבו עוד פעם שנית כיון שעדין העדים הם מזומנים פה וזה נקרא לכתחילה. אבל בדיעבד היינו שהלך המורשה לעיר הנתבע ותבע אותו לפני הדיין והוציא שטר הרשאתו ואז הדיין ראה שמילת זכי אינה כתובה בשטר ואז בכגון זה נקרא בדיעבד ואין לפסול בשביל זה ולהחזיר פני המורשה ריקם הבא מארץ מרחקים כי כל זה בדיעבד מיקרי והרי"ף ז"ל הרשאה שנשאל עליה שם היה נדונו שהיו העדים והסופר בעיר ההיא וגם המרשה והמורשה שניהם יחד באו לשאול את פיו אם הרשאה זו כשרה או צריך לכתוב אחרת במקומה והשיב להם דכיון דכתוב בה סב סב וזכי חד הוא ויש לדקדק כן מדברי הרי"ף עצמו שכתב הרשאה יצאה לפנינו ולא כתב ראובן שתבע לשמעון במה שהיה חייב ללוי והוציא שטר הרשאה ולא היה כתוב בו זכי כ"א זכי מדברים אלו נשמע שלא יצא לפני כבודו כי אם ההרשאה ולא התובע והנתבע אלא ההרשא' דוקא יצאה לפניו לשאול לו אם היא כשרה וכבר עשו העדים שליחותן או אם היא פסולה וצריך לחזור ולכותבה מחדש והשיב להם דסב וזכי חדא היא ואפילו לכתחילה יכול לכתוב כן ואין צריך לכתוב אחרת במקומה ולפ"ז שפיר אתו דברי הב"ח שכתב משמע דלכתחילה צריך לכתוב זכי ואפיק כי באמת אפילו שהיא כתובה ועומדת לפנינו והעדים עומדים בצידה ומוכנים לשנותה ולחתום עוד לאו דיעבד מיקרי והיא ממש נדון הרי"ף המובא בטור וגם מרן עצמו שפסק לההיא דהרי"ף בס"ז גם הוא מיירי כמו שכתבנו דמיירי כשהמרשה והמורשה עדין הם בעיר אחת ויכול לכתוב הרשאה אחרת וראיה על זה שכתב נוסח ההרשאה בס"ד וההיא דהרי"ף בס"ז ואם איתא דההיא דהרי"ף שבס"ז מיירי כשעומד עם הנתבע בעירו ואפ"ה פסל ההרשאה ההיא שלא היה כתוב בה זכי א"כ אמאי חילקן לשתי בבות וריחקן זה מזה והו"ל למרן לעיל בס"ד לכתוב וצריך לכתוב זיל דון וזכי וכו' ואם דילג זכי אם ירצה המחזיק לא ישיב לו דבר שיאמר לו לאו בעל דברים דידי את דהוה משמע דאפילו בדיעבד שעומד עם המחזיק בעירו אפ"ה המחזיק לא ישיב לו דבר ועוד דהול"ל בס"ז התובע את חבירו בהרשאה שאין כתוב בה זכי אלא ודאי נראה דבס"ז לא מיירי אלא בספק ההרשאה עצמה אם אנו צריכין לשנותה אם אין כתוב

ומעתה ע"פי האמור נתיישב מה שיש לדקדק על דברי מרן והוא דמאחר שפסק בב"י כדברי הרשב"א שלשון זה לאו דוקא וה"ה לישנא אחרינא דמשמעו דמקנה ליה ש"ד א"כ אמאי לא פסקה להדיא בש"הט ואף שיש כמה דינין שפסקן בב"י והשמיטן בש"ע מ"מ בזה נוכל לומר דכיון דהשמיענו בס"ז דסב וזכי חד הוא ובאמת סב לחוד וזכי לחוד אלא שעניינם אחד א"כ הרי פסק דברי הרמב"ם והרשב"א א"כ ה"ה נמי כל לשון דמשמע דמקני ליה ש"ד ואפילו לכתחילה יכול לשנות מדברי הש"ס וא"כ לפי כל האמור לעיל ומדברי הב"ח הנז' יש להכשיר בפשיטות שטר הרשאה שבנ"ד הבא מארץ מרחקים בלתי שום ספק:

ואיך שיהיה נמצינו למידין שהרשב"א בשני מקומות הזכיר דון ואפיק לנפשך ולא הזכיר זכי ואם היא לעיכובא למה לו לדלגה גם את השלישי מצינו לו עוד בח"ב סי' רכ"ד בד' מקומות דון ואפיק לבד. והד' בסי' רל"ו כתב כן. הה' בתשו' הביאה רבי' בצלאל בש"מ פ' הגוזל עצים על דף ק"ד שאלת וכו' דליכא תקנתא אלא בהקנאה גמורה אג"ק וכו' והשיב דכיון שכתוב בה זיל דון ואפיק לנפשך הקנאה היא וכו' וסיים עוד אבל כל שהוא ע"פ אין לו הקנאה אלא באגב ומעמד שלשתן והרשאה כעין הקנאה דכתב ליה זיל דון ואפיק לנפשך וכ"כ עוד שם על דברי הרז"ה הו' מ"ש הרשב"א והביאו מרן בסי' קכ"ג שגם הקרובים פסולים להעיד למורשה אם כתב לו בהרשאה זיל דון ואפיק לנפשך הרי הוא כבעל הדבר ממש עי"ש. השביעי כן כתב עוד בחי' למס' שבועות והביאו גם הרב יד יהודה בדף ס' וז"ל שאין כותבין הרשאה אלא במה שאפשר להקנות דהא בעי למיכתב זיל דון ואפיק לנפשך עי"ש. הרי מצינו להרשב"א בשבע מקומות שהזכיר דון ואפיק לנפשך ולא הזכיר זכי ואם היא לעיכובא היאך גדול אדונינו הרשב"א ז"ל דכוליה תלמודא כמאן דמנח ליה בכיסתיה דמי איך אפשר שידלג מילת זכי שהיא לעיכובא וכ"ת דקיצר בדבריו אין מלה זאת כבדה כ"כ עד שיקצר אותה ועוד כי דרך הפוסקים כי בעת אשר ירצו לקצר המלה יתפשו תחילתה ויאמרו וכו' לא שיתפשו תחילתה וסופה ויניחו האמצע וגם פה היה לו לומר דון וזכי וכו' הן אמת כי נהרדעי הזכירו מלת זכי וגם הרשב"א עצמו סי' אלף ע"א כתב הרשאה מבטלת הרשאה ואפילו כתב לו דון וזכי ואפיק לנפשך אכן נראה פשוט כי לכתחילה גם הוא יודה דצריך לכתוב זכי א"נ כוונתו דכמו שבש"ס הזכירו זכי והכוונה לצדדין ה"נ פירוש דבריו דלצדדין קתני או דכוונתו לומר לשופרא דשטרא ור"ל דאפי' כ' כל חיזוקי סופר אפ"ה הרשאה מבטלת הרשאה עוד בה גם את השני הרז"ה הביא דבריו ר"ב בש"מ בפ' מרובה וז"ל והרז"ה לקח לו דרך אחרת לעצמו וכתב דרב אסי דאמר כיון דכתב ליה כל מאי דמתעני לך מן דינא עלי ליהדר שליח שויה חולק על נהרדעי והילכתא כוותיה דשליח שויה הילכך לא בעי זיל דון והנפק לנפשך ואפ"ה לא מצי א"ל לאו בעדד"א עי"ש. הרי להדיא שלא הזכיר דון וזכי וכו' גם לדעתו דקי"ל כר"פ דאמר שליח שויה ולא בעי דון וכו' כלל ואף דאנן לא קי"ל הכי מ"מ אהני לן דאם דילג זכי לא מיפסיל שטר בהכי. גם את השלישי הוא ראב"ן ז"ל באבן העזר אות ע"ט שהשיב לחתנו ר' יואל על ענין הרשאה ובחמש מקומות הזכיר זיל דון והנפק לנפשך התקינו נהרדעי ולא הזכיר בשום פעם מילת זכי ואם היא לעיכובא איך ידלג אותה ואת רב'ע הרמב"ן במלחמות פ' הגוזל עצים הזכיר תחילה דברי נהרדעי שאמרו זיל דון וזכה ואפיק לנפשך ואחר זה בשני מקומות הזכיר זיל דון ואפיק לנפשך ולא הזכיר שם מלת זכי כלל. וחמישתו יוסף עליו הוא בע"הת כתב משם הראב"ד והביאו מרן בב"י ח"מ סי' ס"ו וז"ל כתב בע"הת בשער נ"א יש מן המורים שהורו שהמוכר שט"ח לחבירו צריך לכתוב בשטר המכירה זיל דון והנפק לנפשך ואי לא לא מצי לאשתעויי דינא בהדיה כך דעת הראב"ד ויש תימה דאטו מי גרע לישנא דקני לך איהו וכל שעבודיה מלשון דון וזכי והנפק לנפשך ע"כ. והרואה יראה כי בדברי הראב"ד לא הוזכר מלת זכי אלא ודאי נראה כי זכי והנפק חדא היא ובחדא מנייהו סגי ולא בעי תרתי שתות מלגו הוא מהר"ם מסקרטה ז"ל הביאו ר"ב בש"מ שם עמ"ש ואי כתב ליה מרשה זכי ביה למחצה וכו' אע"ג דלא כתב ליה זיל דון וזכי לנפשך מגו דמשתעי דינא וכו' וקשה דאיך דילג מלת והנפק שגם היא נזכרה בדברי נהרדעי אלא ודאי נראה דאו או קתני בוחר בשביעיות הוא המרדכי בפ' מרובה תחילה העתיק כל דברי נהרדעי ואח"ך הביא הא דרבינו יואל ששאל לחמיו ראב"ן והא שלוחו של אדם כמותו ותירץ דודאי כל זמן שהמשלח חי לא מצי א"ל לאו בעדד"א ולמידחי את השליח אבל אם מת ונפלו זוזי קמי יתמי כההיא דלקמן וכו' דילמא אדאתא שכיב ר' אבא וכו' ופ' הגוזל דאמרי' דליקנינהו ניהליה אג"ק ושוב אתו נהרדעי ותקנו דאין צריך אג"ק אלא דון ואפיק לנפשך ומועיל כאילו הקנה לו אג"ק עי"ש. מדבריו אלה נשמע תרתי לנ"ד חדא דאע"ג דבתחילה הביא דברי נהרדעי דבעינן זיל דון וזכי ואפיק לנפשך מ"מ בסוף דבריו סיים דון ואפיק לנפשך לבד ובודאי שהבין דלצדדין קתני ועוד נראה דאפילו עשאו שליח בעדים לבד כל עוד שהוא בחיים אינו יכול לומר לאו בעדד"א ואפי' לא כתב לו זיל דון וכו' נהרדעי לא הועילו אלא כדי שיועיל אם מת ואף דמרן ז"ל לא פסק כן מ"מ יועילו דברי קדשו לסניף בעלמא וכן ראיתי להרב כסא אליהו שהביא דברי המרדכי הנז' דנר' דס"ל דלא מצי למימר לאו בעדד"א אלא היכא שמת אבל בעודו חי אין יכול לומר כן וכתב עוד שמדברי הרז"ה נר' דס"ל כהמרדכי אף דסתמות דברי הפוסקים אין נראה כן. שמיני למל"ה הוא הראב"י הביאו בע"הת בשער נ"א ח"ד ה"ז שכתב נוסח הרשאה וז"ל יודעים אנחנו וכו' מחמת שהקניתי לו ד"א בחצרי ואגבן הרשיתיו וכו' ליזיל לידון ולזכי וליפוק לנפשיה וכו' אלא יהא רשאי להוציא מידו בע"כ לדון ולהנפוקי לנפשיה עי"ש. ואם מלת זכי היא לעיכובא איך ידלגה בפעם השני וגם סיים שם בע"הת ואיכא מ"ד דכל אורכתא דכתיב בה זיל דון והנפק לנפשך בין בפקדון בין במלוה וכו' ואף שיש מקום לדוחה לדחות מ"מ יספיק במקומה איכא מ"ד שכתב אחריה סמוך לה ומדברי הראב"י שהביא בע"הת כנז' כתב דלכתחילה יכתוב ליזיל ולידון ולהנפק ולא כתב הדברים לנוכח זיל דון וכו' ומהריט"ץ בסי' כ"ה נסתפק בזה ופשיט לה מדעתיה ואשתמיטיתיה דברי הראב"י הנז' דכתב דלכתחילה יכתוב כן וכן כתב ג"כ הרשב"ש סי' רל"ה הטה אזנך ושמע דברי בע"הת עצמו שם ח"ג הל' ו' שכתב וז"ל וכ"ש להרשאה שכתוב בה זיל דון והנפק לנפשך שאין לנו לחוש דדילמא מיית והרשאתו לאו כלום גם בשער הנז' ח"ד הזכיר ג"כ שלש פעמים דון וזכה וב"פ דון והנפק לבד ואם היא לעיכובא למה לו לדלגה. העשירי יהיה קדש הוא הרב המאירי הובאו דבריו בש"מ על ההיא דנהרדעי וז"ל גדולי המפרשים כתבו בנימוקיהם שאף שהמוכר שט"ח לחבירו שאע"פי שהוא קונה את החוב אינו יכול לתובעו מן הלוה מפני שיכול לומר לו לאו בעדד"א שהרי לא נשתעבדתי לך עד. שיכתוב לך דון עמו ותוציא לעצמך עי"ש. אחד עשר כוכבים הוא רש"י בדף ע' על ההיא דאמרו ואי כתב ליה למחצה לשליש וכו' פעם כתב דון וזכה ופעם כתב דון ואפיק לנפשך ואם היא לעיכובא למה לו לדלגה גם רש"י אשר סביבות הרי"ף דילג מלת זכי וכתב דון ואפיק ואם הוא אינו רש"י אלא מחבר אחר יהיה יותר סייעתא לדברינו. הי"ב שבטי הוא רבינו בע"הט בסי' קנ"ב שכתב בששה מקומות זיל דון ואפיק ולא הזכיר זכי ומה גם בעיקר נוסח ההרשאה שכתב זיל דון ואפיק לנפשך:

וחזי הוית להסמ"ע בדרישה ס"ד שנתעורר בזה וכתב וז"ל לכאורה נראה דצ"ל זיל דון וזכה ואפיק לנפשך וכן הוא בגמ' ובהרי"ף ובהרמב"ם ובאשרי וכו' ל"נ דס"ל לרבינו דלפי מה שהשיב הרי"ף דסב הרי הוא כזכי למדנו ממנו דאין צריך לא סב ולא זכי דאם היה בעינן לכתוב זכי ודאי לא היה משיב דסב הרי היא כזכי דמה ענין סב שפי' טול לענין זכי אלא ודאי הכי השיב לו לא הצריכו חכמים לומר לשון זכיה אלא שיהיה כתוב בה לשון שמשמעו שיטלנו לנפשו וא"כ סב וזכי חדא היא ושוים וממילא נשמע מיניה דאף אם לא כתב שום אחד מהם כשר דהא בכתבו דון ואפיק לנפשך ג"כ נשמע מיניה דיטלנו לנפשו אלא שהרי"ף השיב לשואל ע"פי מעשה שהיה וכן נ"ל עיקר דודאי לא כיוונו חכמים ז"ל על לשון זכיה דלא מצינן לשון זכיה אצל הקונה לעצמו כ"א ע"י אחרים הזוכים אבל המחבר בש"ע העתיק לשון התשובה ומשמע דוקא קאמר גם שם בסד"ה כתוב בנוסח הרשאה דון וזכה ואפיק לנפשך והנראה בעיני לדעת רבינו כתבתי עכ"ל י הנה פי' שיחותיו לדעת רבינו בע"הט דאפילו לכתחילה אין צריך לכתוב זכה אלא יכתוב דון ואפיק לנפשך אלא שהוקשה לו בדברי מרן שהעתיק דברי התשובה וגם בנוסח ההרשאה נראה שדוקא קאמר ור"ל שלכתחילה צריך לכתוב מלת זכי אבל ודאי בדיעבד אם דילג מלת זכי לא יפסל השטר בזה ודברי הרי"ף נמי לדעת מרן בלכתחילה מיירי ובודאי לדעת הסמ"ע לא יחלוק מרן על דברי הטור מן הקצה אל הקצה דהא לדעת הטור אפי' לכתחילה אין צריך לכתוב זכי אלא דון ואפיק לנפשך ומרן יסבור דאפילו בדיעבד אם דילג זכי שיפסל השטר בהכי ואפי' שבא מארץ מרחקים נאמר לו שיחזור לעיר המרשה ויאמר לו שיקנה לו עוד בקנין מחדש ויאמר לו זיל דון וזכי כי לא מצינו למרן שדיבר בזה בהדיא וההיא דסעיף ז' כתבנו למעלה שהיא לכתחילה מיירי שעדין בעיר המרשה וכלל גדול ידוע בפוסקים דכל מה שאנו יכולין לקרב הסברות ולא להרחיקן עדיף טפי. ועוד דאם נימא דמרן ס"ל דאפילו בדיעבד אם דילג זכי פסולה א"כ סתיר דידיה. אדידיה דהא הוא עצמו כתב בב"י שלשון זה לאו דוקא אלא כל לשון שמשמעו שהוא מקנה לו ש"ד וא"כ כיון שכתב ואפיק לנפשך הרי משמעותה שהוא מקנה לו ואפילו לא כתב לו זכי וא"כ איך יאמר דאם דילג זכי אפי' בדיעבד פסולה ואז יהיו דבריו סתראי נינהו:

והנה מצינו להרב ב"ח מפרק כלאחר יד דברי הטור והוא דכיון דהרמב"ם כתב וכיוצא בעניינים אלו משמע שלשון זה לאו דוקא ולכן נהגו שידלג מלת זכי ונסתייע מדברי מרן ז"ל שכתב בשם הרשב"א שכתב שלשון זה לאו דוקא ולכן אי משכח לישנא דמשמע מיניה דמקני ש"ד ומהני ולא הוקשה לו שום קושי מדברי מרן עצמו שהוא פסק כדברי הרי"ף שפסל הרשאה שאין בה זכי לפי שכבר גילה דעתו בתחילת דבריו שהרי"ף לכתחילה קאמר והוא ז"ל נראה לו דאפילו לכתחילה ידלג מלת זכי ולדעתו כי העיקר הוא דברי הרמב"ם ודברי מרן שהביא משם הרשב"א דאפילו לכתחילה יכתוב דון ואפיק לנפשך ואין צריך לכתוב זכי כי הרי מצינו לו עוד למרן בב"י בסימן ס"ו הזכיר דון וזכי לנפשך או דון ואפיק לנפשך גם העתיק בשני מקומות דברי הרשב"א ודילג מלת זכי גם הרא"ש העתיק דבריו מרן ז"ל דאהני מאי דכתב:

ליה זיל דון ואפיק לנפשך ודילג מלת זכי האמורה בהרא"ש ומאחר שהעתיק בד' מקומות זיל דון ואפיק לנפשך ודילג מלת זכי סבר לה מר הב"ח דהעיקר כדברי מרן אשר העתיק בב"י שהם כמה מקומות ודברי הרמב"ם והרשב"א ומה גם שלא מצינו שנתעורר למה לא הביא הטור דברי הש"ס שאמרו מלת זכי והטור דילגה ומה גם בעיקר נוסח הרשאה שכתב הטור אלא ודאי נראה דס"ל להב"ח בדעת מרן דבש"ס או או קאמר ולא לעיכובא היא דאם היא לעיכובא ובהעדרה יפסל השטר איך אפשר לדלג העיקר:

אכן עדין קשה לי בדברי הב"ח שאיך סייע למנהג שנהגו לכתוב דון ואפיק לנפשך מדברי הרמב"ם שכתב וכיוצא בעניינים אלו הרי הרמב"ם עצמו הזכיר שצריך שתים זכי והוציא אכן נראה לומר שהבין הב"ח בדברי הרמב"ם דכיון שכתב וכיוצא בעניינים אלו ולא כתב ובלבד שיכפול בענין כמו שכפל דון זכי ואפיק משמע דאפילו באחד מהם יועיל וההרשאה כשרה היא. ומאחר עלות לכל הנז' חזות קשה הוגד לי בדברי רש"ל שכתב בים של שלמה בפ' מרובה סי' י"ג וציין עליו הש"ך סקי"ד שכתב ודקדק מדברי הרי"ף שכתב שאם כתב בהרשאה דון ואפיק לנפשך בלא זכי אינו מועיל כי אפשר לומר אפיק והב לי קאמר ליה אבל כשכותב זכי וה"ה סב שהוא לשון יתור ועומד במקום זכי א"כ מובן מלשונו שיהיה לו זכיה בדבר ותמה על הטור שהזכיר כמה פעמים דון ואפיק לנפשך ולא הזכיר זכי בשום מקום ומ"מ נראה דע"כ דט"ס הוא או שגגה לפניו דהוא מביא תשובת הרי"ף שלא הכשיר הוא הרשאה שלא היה כתוב בה זכי וכו' וכן כתבו המחברים עי"ש. ואנכי העבד לא ידעתי איך העלים עין מדברי הפוסקים שזכרתי ואיך יצוייר בדעת שכל הפוס' אשר זכרנו למעלה שהם י"ב פוסקים וכולם ראו דברי הרי"ף ולא חלקו עליו והזכירו דון ואפיק לנפשך ולא אמרו מלת זכי ואיך הסופר יטעה בארבעים מקומות וכל הסופרים כיוונו לטעות א' ואם נאמר כי שגגה היא איך יצוייר ונעלם דבר מעיני הקהל ועוד קשה כי לדעתו ז"ל מלת זכי היא העיקר ומלת ואפיק לנפשך כלומר הוצא והב לי א"כ היאך יניחו העיקר ויתפסו הטפל ועוד קשה במ"ש כי פי' אפיק ר"ל אפיק והב לי דא"כ לפ"ז מלת לנפשך היא יתירה ודחיק לה עלמא כיון שפי' אפיק והב לי. ועוד ק' כי לפ"ז מלת ואפיק לנפשך אין לה מקום כלל ואין מועילה לכלום ומה להם לתקן נהרדעי תיבה זו שאין לה מקום כלל ועוד ק' כי מלת ואפיק לנפשך משמע אפיק והב לי מהיכן משמע כן אדרבה אומר לו מה שתוציא תוציא לעצמך ולא לי ומלת זכי אפשר כי יזכה לאחרים וצריך להיות עמה לנפשך או זכי אתה בהם. ועוד קשה שהרי מצינו בש"ס בשבת דף ק"ך גבי נפלה דליקה ופסקו מרן בא"ח סי' של"ד שאומר לאחרים בואו והצילו לכם וכתב הב"ח אבל בלא אמירה לא הוי הפקר כיון שיכול להציל ע"י עכ"ום ואם איתא לדברי רש"ל דפי' אפיק לנפשך אפיק והב לי וגם הכא נמי יאמר להם אח"ך אני אמרתי הצילו והבו לי אלא ודאי כיון שאמר לכם אינו יכול לומר תנו לי ה"נ הכא כיון שאמר אפיק לנפשך הכוונה שתקנה אותו. ומה שהקשה דברי הטור כי הביא דברי מ"א הרא"ש ולא הזכיר זכי ואילו הרא"ש עצמו בפ' הגוזל עצים הזכיר דון וזכי כבר כתבנו דזה ל"ק ולא מידי דשניהם משמעותם שהוא מקנה לו הממון אשר יש לו עם חבירו וידוע לעין כל קורא שהם מלות כפולות ואפילו במקרא אמרינן כפל הענין במלות שונות ועוד אפשר לומר דכוונתם לומר שבכל לשון שיאמר יספיק או זכי או אפיק או שאר לשונות הדומין לזה וגם הטור עצמו יודה דאם כתב דון וזכי לנפשך יועיל. וכמו שהביא מרן עצמו בסי' ס"ו ובאמת דמלת זכי לבד או אפיק לבד לא יספיק דזכי יתכן לומר שזכי לאחרים וגם אפיק לבד לא יספיק כי יתקן לומר אפיק והב לי אבל מלת נפשך מתקנת זכי ואפיק והטור וכל הפוסקים שזכרתי בחרו להם מלת ואפיק לנפשך משום דבש"ס היא סמוכה למלת לנפשך ואה"נ דגם הטור מודה דאם כתב זכי לנפשך יספיק. ועוד קשה לי על דברי רש"ל במ"ש וכן כתבו כל המחברים מלת זכי ואפיק הן אמת כי הרי"ף והרמב"ם והרא"ש כן העתיקו אבל שאר הפוסקים לא הזכירו זכי כ"א אפיק לבד ומהם פעם הזכירו זכי ופעם הזכירו אפיק כנראה שכוונתם שזה או זה קתני והנה מרן ז"ל בראותו לדברי הרשב"א הנז' ולכל הפוסקים שזכרנו ודאה עוד לדברי הרי"ף והרמב"ם והרא"ש שהזכירו מלת זכי לכן עשה פשר דבר וכתב בש"הט וצריך לכתוב זיל דון וזכה ואפיק לנפשך ומלת וצריך היא לכתחילה וכבר גילה דעתו בזה במקום אחר כי מלת צריך היא לכתחילה ולא הוצרך לבארה פה להדיא ועוד גילה לנו הדבר הזה במ"ש ואם לא כתב כן ולא כתב ואם דילג אחת מהן משמע שר"ל שלא כתב שהוא מקנה לו הממון וגם בסעיף ז' שהביא דברי הרי"ף לא הוצרך לבאר דמיירי בלכתחילה כי כבר ביאר זה בס"ד וגם פה כיון שכתב דסב וזכי חדא ולא סיים ואם לא כתב זכי יכול לומר לאו בעדד"א משמע מזה דאין אנו דנין על התובע והנתבע אלא על ההרשאה גופה אם היא כשרה ואין צריך לשנותה כיון שהמרשה עדין הוא עומד במקומינו ויכול לכתוב אחרת במקומה:

ומעתה נסדר נא דברי הפוסקים הבאים מזמן מרן ואילך אשר גם המה בחרו בדרכי הראשונים ראשון שבקדושה מרן ז"ל בב"י ומה שכתב בש"ע הוא לכתחילה. הב' מור"ם בהגה סימן קכ"ב ס"ב עמ"ש מרן העושה שליח וכו' וכתב די"א דחייב אלא א"כ כתב דון ואפיק לנפשך. גם את הג' הרשב"ש בסי' רל"ה וכל אורכתא דלא כתיב בה ליזיל ולידון וליפוק לגרמיה לאו אורכתא היא. הד' הוא הב"ח כאמור לעיל. החמישי הוא הסמ"ע בדרישה כאמור לעיל. הו' הוא רבינו בצלאל בש"מ בדף קנ"ה הזכיר דון ואפיק לנפשך לבד והזכיר הדבר ב"פ. הז' הוא הרב תומת ישרים בסי' קפ"ט הזכיר ההיא דנהרדעי זיל דון ואפיק לנפשך ולא הזכיר זכי ודילגה בג' מקומות. הח' הוא הרב שארית יהודה ז"ל בדף ס"ח הזכיר דון וסב לנפשך ודילג ואפיק. הט' הוא הרב דורש משפט בהגהותיו על מרן ז"ל כתב לא ידעתי מי הכריחו לבקש ראיות דבעי קנין דהא מדקאמרי נהרדעי זיל דון ואפיק לנפשך והזכיר זה ג"פ. היו"ד הוא מהרימ"ט ח"ב סי' י"ז וח"ג סי' פ"ה אע"פי שבתחילה העתיק דברי נהרדעי והזכיר זכי אח"ז כתב בדף ח"י ותקון רבנן שיכתוב דון לנפשך והנפק לגרמך כלומר לאחר שתוציאם ממנו הרי הם קנויים לנפשך. הי"א הוא מהרש"ך ח"ב סי' ל"ג הזכיר ההיא דנהרדעי זיל דון והנפק לנפשך ולא הזכיר זכי. הי"ב הוא מהרשד"ם ח"מ סי' קי"ג הזכיר זיל דון ואפיק לנפשך ולא הזכיר זכי הרי לך להדיא לכ"ד מהפוסקים הראשונים שלא זכרו מלת וזכי ואם היא העיקר כדעת רש"ל היאך יתפסו הטפל ויניחו העיקר:

והנה על ההיא דזכי לפי דברי רש"ל יש ד' קושיות גדולות. א' מה שתמה הסמ"ע דלא מצינן זכיה אצל הקונה לעצמו כ"א ע"י אחרים הזוכים ומי לנו גדול כהסמ"ע שבקי בכל דקדוקי דברי הפוסקים והוא כתב דאין לה מקום מלת זכי במקום הזה. ב' דהול"ל דון ואפיק לנפשך כי בתחילה מוציא הממון ואח"ך זוכה בו וכן נראה מדברי מהרימ"ט הנז' שכתב דון ואפיק לנפשך כלו' לאחר שתוציאם ממנו הרי הם קנויים לך עי"ש. משמע שהזכיה אחר שיוציאם ממנו. ג' לפי דברי רש"ל אפיק לנפשך והב לי משמע א"כ מלת ואפיק לנפשך אין לה שום תועלת במקום הזה ומאי נפקא. מינה ודי לנו במה שנכתוב דון וזכי לנפשך. ד' כי לפי דעת רש"ל איך ט"ס זה יצא מכ"ד פוסקים יותר מששים מקום שידלגו העיקר ויתפסו הטפל לכן לפקד"ן נראה אילולי דמסתפינא הייתי אומר כי פי' זכי במקום הזה אינה לשון זכיה אלא פירושה נצחון והוא ע"ד מ"ש מאן דזכי למלכא יושלך לביבר שפי' המנצח למלך ופי' כי המרשה אומר למורשה זיל דון וזכי דהיינו שינצחו בטענות לפני הדין ואח"ז אפיק לנפשך ולכן כל הפוסקים הנז' דילגו מילת זכי כי היא לשון זירוז שאומר למורשה. והרי"ף והרמב"ם והרא"ש שהעתיקוה לפי שנזכרה בדברי נהרדעי ולכתחילה יכתבו אותה אבל אינה לעיכובא ולכן הפוסקים שזכרתי לעיל לא הטריחו עצמם להעתיקה כיון שאינה לעיכובא אלא שעומד לנגדינו דברי הרי"ף בתשו' שכתב דסב וזכי חדא היא דנראה מזה דפי' זכי לשון זכיה ומ"מ נראה כדכתיבנא לעיל דכיון שעינינו הרואות שכפל הענין במילות שונות ודאי שכוונת נהרדעי לומר שאין צריך שתיהן אלא או זה או זה קאמרי ואם כתב ואפיק לבד יספיק וכדברי הב"ח והסמ"ע אשר זכרתי למעלה:

אכן עדין קשה לדברי רש"ל במ"ש דפי' ואפיק לנפשך והב לי דא"כ אין לה שום נפקותא ותועלת בדברי ההרשאה כלל ומה להם לתקן ולהוסיף בדבר שלא יועיל. ונרא' כי כוונת רש"ל הוא כי מלת זכי יותר מפורשת שכוונתו להקנות לו הממון אבל מלת ואפיק לנפשך יש לצדד ולומר אפיק והב לי כוונתו ותמיהת רש"ל על הטור שכתב דאפילו לכתחילה יכתוב דון ואפיק לנפשך שכן כתב הטור גם בנוסח ההרשאה ועיקר קושית רש"ל דאיך יניח העיקר ויתפוס הטפל שהיא ואפיק לנפשך שיש לצדד ולדחוק שפירושה אפיק והב לי ויותר יפה לכתוב מלת זכי שמשמעה להדיא שהוא מקנה לו הנכסים אכן ודאי גם הוא מודה דאם בדיעבד שכח מלת זכי ועמד עם המחזיק בנכסים אין לפסול השטר ולדחותו לגמרי משום מלת. זכי כי לא מצינו לרש"ל שדיבר בזה להדיא וכל עיקר קושיתו שכתב שט"ס נפל בדבריו לפי שכתב שאפילו לכתחילה ידלג מלת זכי והוקשה לו עליו דהיאך ידלג מלה שהיא פשוטה אבל הא ודאי לא מצינו לו שדיבר שאפילו בדיעבד אם דלג מלת זכי שיפסל השטר בזה כל עוד שכתב ואפיק לנפשך:

עוד נראה להכשיר שטר זה ממה שכתוב בהרשאה שהקנה לו אג"ק אם יועיל זה במקום זכי ומצינו להרמב"ם פ"ג מהל' שלוחין שכתב מי שהיתה לו קרקע תחת יד אחד או מטלטלין פקדון ורצה לעשות שליח לדין עם זה ולהוציא הקרקע או הפקדון מתחת ידו הרי זה כותב לו הרשאה וצריך לקנות מידו שהרשהו ואומר לו דון וזכי והוציא לעצמך וכיוצא בעניינים וכו' וב"הז כתב מי שהיו לו מעות פקדון ביד אחד ורצה להרשות שליח להביאן אין הקנין מועיל בזה אלא נותן לו קרקע כל שהוא ומקנה לו המעות על גבה כדי להוציאן בהרשאה זו וכו' ומרן ז"ל בסי' קכ"ב פי' דברי הטור שכתב וצריך לקנות מידו ופי' דקנין זה קנין סודר שהוא מקנה לו בחליפין אותו ממון שיש לו וכן משמע מדברי הרמב"ם בפ' הנזכר דלהקנות מעות דוקא הוא דבעינן קנין אגב קרקע אבל להרשות סגי בק"ס וכדברי הרמ"ה שבסמוך. וחמו'תי ראיתי להרב גידולי תרומה בדף רצ"ז ולהרב החבי"ב בסי' קכ"כ הגהב"י אות ח' שהקשו על דברי מרן. הנז' דהא מדברי הרמב"ם בתחילת הפרק נראה דדוקא למטלטלין מהניא להו ק"ס אבל מעות אפילו בדרך הרשאה לא מהניא בהו ק"ס אלא אג"ק וכמ"ש ב"הז עוד הקשה הגד"ת על דברי מרן במ"ש דהטור הביא דברי הרמ"ה לפ' מ"ש וצריך לקנות מידו וכו' אלמא דס"ל כוותיה דאפילו במעות כשהוא להרשות סגי בק"ס דא"כ סותר את עצמו בסי' קכ"ג שכתב בסתם דאפילו פקדון שביד חבירו אם הוא מעות אין כותבין עליו הרשאה וכו' הרי להדיא דאפי' להרשות אין כותבין על המעות וזה שלא כדברי הרמ"ה וכו' עי"ש. ואני הדל לפקד"ן דלא עלה על דעת מרן לומר דמעות שיש לו ביד אחרים יועיל בהם הרשאה אלא שמרן ז"ל חיסר בלשונו שתי מלות דוקא וסמך בהם על המעיין שלא יטעה בהם והוא דהו"ל לכתוב דלהקנות מעות בהרשאה הוא דבעינן קנין אג"ק אבל להרשות במטלטלים סגי בק"ס וכדברי הרמ"ה שכתב רבינו בסמוך וקיצר בשתי מלות אלו וסמך בהם על המעיין לפי שראה שדברי הרמב"ם שב"הז לפניו מאירים שכתב להדיא מי שיש לו מעות ביד אחד ורצה לעשות שליח להביאן אין הקנין מועיל בהם וכו' אלא אג"ק וא"כ איך יטעה האדם לומר דלהרשות מעות סגי בק"ס והוא כתב להדיא וכדמשמע מדברי הרמב"ם בפ"ג ואם נאמר כפי מה שהבינו שהבין מרן שהרמב"ם מיירי בקנין מעות איך לא שת לבו דהכא מיירי בהלכות שלוחין ולא בדיני הקנאה ללמדנו דאין מטבע נקנה בחליפין כי דין זה כבר ביארו בה' מכירה פ"ו ופה אין לו מקום כי בכאן ביאר כל דיני הרשאות ולא קנין הקנאות וא"כ מה שחיסר מלת הרשאה סמך בה על המעיין. גם מ"ש אבל להרשות סגי בק"ס היינו להרשות על המטלטלים וסמך על המעיין שיבין זאת ממילא שהרי כתב וכדברי הרמ"ה שכתב רבינו בסמוך והרואה יראה דהרמ"ה לא הזכיר בדבריו מעות כלל וסתמא קאמר על כל דבר שסגי בק"ס ועל המעות כיון שלא הזכירם להדיא אין לנו לומר שהוא חולק על דברי הרמב"ם ואפושי פלוגתא לא מפשינן ועוד שאם הוא חולק על הרמב"ם הו"ל להטור להזכיר תחילה דברי הרמב"ם ואח"ך יאמר וכתב הרמ"ה אלא ודאי נראה דהרמ"ה לא מיירי במעות כלל אלא במטלטלים וכ"ת דאם על המטלטלים מיירי פשיטא דסגי בק"ס ונראה דבא להסביר טעם לנהרדעי והוא במ"ש המרדכי בפ' מרובה שכתב דקודם נהרדעי כשהיה אחד רוצה להביא נכסיו מיד המחזיק בהם היה מקנה לחבירו אג"ק ולבסוף אתו נהרדעי ואמרי שאין צריך אג"ק אלא בדון וזכי וכו' לבד יספיק ובא הרמ"ה לתת טעם דלמה בטלו אג"ק ובדון וזכי לבד יספיק וכתב משום דלא בעי לאקנויי גופא דממונא אלא יהיב ליה רשותא למיתבע דיליה וא"כ לפ"ז הרמ"ה לא מיירי במעות אלא קאי על המטלטלין אשר היו נקנין באג"ק בתחילה והסמ"ע בדרישה כתב על דברי הרמ"ה שהוא חולק שהרי למעלה כתב שהמיתה מבטלת ההרשאה א"כ ודאי צריך להקנות לו באג"ק ומשו"ה כתב אבל הרמ"ה כתב דאין צריך לזה לפי דהרמ"ה לטעמיה דס"ל דאין המיתה מבטלת הרשאה עי"ש. וא"כ לפי זה הרמ"ה לא מיירי בענין הרשאת מעות כלל אלא בסתם הרשאה:

והנה דברי המרדכי הנז' הביאו רש"ל והב"ח והפ"וד וכן ראיתי להאז"ג הביאו מהרי"ט בס' שארית יהודה דף ס"ט שכתב וז"ל דחשו חכמים דילמא שכיב המרשה עד שלא יגבה השליח מיד הנתבע ונפלו נכסי קמיה יתמי בעוד שהם בידו ואם יאנסו או יאבדו יאמרו היתומים וכו' אלא זיל דליקנינהו ניהלך אג"ק וכו' ואי מיית לית לן בה ואכתי לא תקנו דון וסב וכו' באו נהרדעי ותיקנוהו ואפילו בלא אג"ק עכ"ל. וא"כ נראה מדברי המרדכי והא"ז כי בתחילה היו מקנים אג"ק ואם ירצה המורשה להחזיק בהם היה יכול ולכן עמדו ותקנו זיל דון וכו' וא"כ נראה מדבריהם דכל עיקר תקנת נהרדעי כדי להקל הדבר מעליהם שלא יצטרכו לאג"ק אבל לא עקרו תקנה ראשונה ממקומה וא"כ אם יבוא אדם ויאמר אני רוצה בתיקון הראשון באג"ק ודאי שזה יספיק לו לגמרי בלא דון וזכי וכו' כלל כי נהדדעי לא אמרו אלא שאינו צריך לפי שאין כל אדם יש לו קרקע אבל ודאי שאג"ק לחוד יספיק או הרשאה דון וזכי וכו' וכבר כתבנו לעיל משם הרשב"א ז"ל בתשו' הביאה ר"ב בש"מ דהקנאה אג"ק והרשאה דכתב בה זיל דון וכו' תרי מילי נינהו ובחדא מנייהו סגי או הרשאה אג"ק או הרשאה דזיל דון וכו' וליכא למיחש בהו למיתה וכ"ש שלא יכול לומר לאו בעדד"א ומרן ז"ל בש"הט סי' קכ"ב ס"א כתב לפיכך עצה טובה ללוה או לנפקד שלא יתנו לשליח אלא א"כ בא בהרשאה שהקנה לו אג"ק מה שיש לו אצל פ' ובס"ד כתב המרשה את חבירו להוציא שלו מיד המחזיק בו צריך ליקח לו בקנין שהרשהו וצריך לכתוב זיל דון וכו' אכן לא ידענו אם צריך לכתוב אג"ק או אג"ק לחוד יספיק ואם נאמר דצריך לשתיהן א"כ הו"ל לעיל בס"א כשהזכיר שצריך להקנות אג"ק יאמר וגם יכתוב זיל דון וכו' ולמה המתין עד ס"ד ועוד היאך יחלוק מרן על המרדכי והא"ז והרשב"א שמדברי כולם נשמע דנהרדעי באו ואמרו שאין צריך אג"ק אלא דון וכו' לחוד יספיק. אכן נראה פשוט דכוונת מרן לומר דבאג"ק לחור יספיק והיא מ"ש בס"א ובס"ד פי' ההיא דנהרדעי וכ"כ בב"י שהבאתי דבריו לעיל דלהרשות על המעות צריך אג"ק אבל להרשות סגי בק"ס וזיל ודון וכו' וכמו שפי' דבריו לעיל וכן כתב בפרישה בס"ח דעד הנה איירי רבינו בדין שליחות ששולח ללוה או לנפקד שאיירי ממנו בגמ' בפ' הגוזל ובפוסקים ועכשיו בא לכתוב דין הרשאה וכו' וממנו איירי נהרדעי בפ' מרובה משום הכי התחיל מחדש לכתוב דין המרשה וכו' וכן ראיתי ג"כ למהרי"ט הנז' שהבין בדברי הטור במ"ש לפיכך עצה טובה וכו' דמיירי בהקנאה. גמורה בלא זיל דון וכו' וכן נראה מדברי הב"ח בס"ג שכתב אגב אורחיה דבדברי הטור הראשונים שכתב סתם הרשאה שכותבין בה זיל ודון וכו' ומשמע דלית בה אלא קנין גרידא בלא אג"ק והיינו אורכתא דפ' מרובה ואע"ג דעכשיו נהגו בכל הרשאה לכתוב בה גם אג"ק מ"מ בתלמוד ובפוסקים הרשאה לחוד ואג"ק לחוד ורבינו השתא מדבר בסתם הרשאה וכ"כ בב"י שכתב נמצאו ג' חילוקין בדבר וכו' מבואר מדבריו שגם הוא סובר שהרשאה לחוד ואג"ק לחוד עכ"ל. נמצא שהבין בדעת מרן שהרשאה לחוד ואג"ק לחוד וא"כ ודאי ההיא דס"א לחוד וההיא דס"ד לחוד. וכ"ת דעד כאן לא דיבר הב"ח אלא דוקא בהקנאה גמורה אג"ק ואין שם הרשאה כלל אבל אם כתב אג"ק בהרשאה דזיל דון וכו' שנא ושנא לא היא דאי הכי כשהקשה לו מההיא דעכשיו נהגו לכתוב בכל הרשאות אג"ק למה לו לתרץ דבתלמוד ובפוסקים הרשאה לחוד ואג"ק לחוד הו"ל לתרץ דההיא דנוהגים עכשיו לאו הקנאה גמורה אלא הרשאה אג"ק אלא ודאי נראה דאין לחלק בהכי וכל שכתב לו אג"ק אע"ג שכתב והקניתיו לו ד"א בחצרי ואגבן מניתיו והרשיתיו כוונתו להקנאה גמורה וכן מצאתי להרי"ף בתשובה שכתב בסי' ק"ס וז"ל המנהג שנוהגים שכותבין בהרשאות נתתי לו ד"א קרקע בחצרי ואגבן מניתיו והרשיתיו היש לדבר הזה עיקר מן התלמוד. תשו' יש לו עיקר והוא ממ"ש ניקניהו ניהלך אג"ק וזיל את כתוב לן התקבלתי כי הא דר"פ דמלוה תריסר אלפי זוזי הו"ל בי חוזאי וכו' שאין צריך הקנאה אג"ק אלא המטבע לבדו עי"ש. הרי לך להדיא דאפילו בהרשאה שכתוב בה שמזכה לו קרקע ואגבו ממנה אותו להקנאה גמורה איכוון והיא מ"ש בש"ס ניקניהו ניהלך אג"ק וגם נראה מדבריו דההיא דר"פ הרשאה היתה ולא הקנאה גמורה. ומעתה לפי האמור וכדברי הב"ח דהרשאה לחוד ואג"ק לחוד ומצד המנהג נהגו לכתוב בה אג"ק אכן מדינא אין צריך אג"ק ואם כתב אג"ק לחוד יספיק וכן ראיתי להדרישה שכתב בתחילת הסי' ז"ל אבל אין לומר דבכלל הרשאה שהזכירו הוא נמי אג"ק דהא זה לא נזכר בדבריהם וגם לא בדברי נהרדעי כ"א זיל וכו' וכן משמע לשון הגמ' והרי"ף והרא"ש דא"ץ אלא הם שני עניינים דבהרשאה אינו מקנה לו הממון אלא אחר שיתנו לו בידו וכן משמע לשון הרשאה זיל דון וזכי ואפיק לנפשך ולא שייך זכיה אלא אחר שבא לידו ובהקנאה אג"ק מקנה לו מיד אלא שאנו נוהגין בהרשאותינו להקנות אג"ק וג"כ לכתוב הרשאה כדי לצאת מכל החששות חשש מיתה וגם שלא יחזיק בממון לעצמו וכו' עי"ש. הנה מתבאר מדבריו אלה דהרשאה לחוד ואג"ק לחוד ואג"ק עדיפא מהרשאה דבאג"ק זוכה מיד כמו שזוכה בד"א קרקע ולדעתו דלא נהגו לכתוב בהרשאה שתיהן אלא כדי לצאת חששת מיתה שאין לה מציאות על הרוב כ"א באיש זקן וחולה:

ולכאורה קשה דמה הוקשה לו ממה שנהגו לכתוב בהרשאה אג"ק וג"כ לכתוב זיל דון וכו' דההיא דר"פ הקנאה גמורה היתה אבל ההיא דנוהגין לכתוב אג"ק היינו שהוא מרשה אותו באג"ק ולא דמי לההיא דר"פ. אכן נראה פשוט דסבר לה מר דאף שכותב הקניתי לו ד"א קרקע ואגבן מניתיו והרשיתיו להקנאה גמורה איכוון ואילו רצה להחזיק בהם היה יכול אילולי שכתב וכל מאי דמתעני לך מן דינא עלי הדר דמינה משמע דשליח שויה וכבר כתבנו לעיל משם הרי"ף שנוהגין לכתוב בהרשאה הקניתי לו ד"א קרקע בחצרי ואגבן מניתיו וכ"כ בעל העיטור בנוסח ההרשאה יהיבנא ליה ד"א קרקע ואגבן אורכתיה וכו' וכ"כ בע"הת בשער נ' ח"ד ה"ז משם הראב"י וכן העתיק הרב בנימין זאב בסימן נ"ב ומהרש"ל בפ' מרובה סי' י"ו וכ"כ הרב החב"יב. ויש לנו לדעת דמה היא הכוונה בנוסח זה דבשלמא הקניתי לו ד"א קרקע שפיר כדי שלא יאמר לו לאו בעדד"א אבל הקניתי לו והרשיתיו אין לה משמעות ונראה דפי' והרשיתיו היינו שהוא נותן לו במתנה רשותו וכחו שיש לו באותו ממון ונותן אותו למורשה שלו ומשליטו עליו וכ"כ הרב בנימין זאב בנוסח ההרשאה נתתי רשותי להר"פ הנז' הרי משמע דפי' הרשיתיו נתתי לו רשותי וא"כ יועיל לשון זה אם מת המרשה:

ורבינו בע"הט כתב משם הרא"ש דבמת המרשה אין לו תקנה כ"א כשיקנה לו אג"ק כי אז שלו הוא לגמרי וקשה דא"כ מה הועילו נהרדעי במה שתקנו זיל דון וכו' כיון דאפי' כתב הכי עדין יש לחוש שמא ימות המרשה ולמה לא הניחו תקנה ראשונה במקומה שהיא אג"ק ונראה דלפי תקנה הא' באג"ק זוכה המורשה בממון לגמרי ולאו בכל שעתא ימצא לו איש נאמן כר"פ שיחזיר לו הממון ושמא יתפשם לעצמו משו"ה תקנו נהרדעי זיל דון וכו' וכל מאי דמתעני לך מן דינא וכ"ת יתקנו אג"ק וכל מאי דמתענית וכו' הא ל"ק דאם כותב לו אג"ק לא יבוא הלשון בטוב וכל מאי דמתענית וכו' ודוחק. ונראה עוד לומר דמה שתקנו נהרדעי זיל דון וכו' הוא כמ"ש המרדכי דבתחילה היו מקנין אג"ק באו נהרדעי ותקנו דאין צריך אג"ק אלא דון וזכי היא במקום אגב וא"כ ודאי סברי נהרדעי דשמא מת לא חיישינן אלא דוקא גבי זקן או חולה וגם כי לאו כל אדם יש לו ד"א קרקע שיקנה לו על גבה משו"ה בחרו זיל דון:

ואיך שיהיה למדנו מדברי הפ"וד דמה שנהגו לכתוב אג"ק גם עם זיל ודון וכו' כדי לצאת חשש כל הספיקות חשש מיתה וחשש שלא יחזיק לעצמו וא"כ אם כתב אג"ק לבד ולא חשש שמא יחזיק לעצמו כי הוא נאמן אצלו יפה אף נעים ולא יצטרך לזיל ודון וכו' כלל. וא"כ בנדון דידן שכתוב בהרשאה שהקנה לו בקנין אג"ק ודאי שמועיל יותר מזיל דון וכו' ויש להכריח עוד דבר זה מדברי מרן עצמו שהרי בס"א כתב ולפיכך עצה טובה ללווה או לנפקד שלא יתנו לשליח אלא אם כן בא בהרשאה שהקנה לו בקנין אג"ק ולמה כתב פה שיאמר גם כן זיל דון וכו' אלא ודאי נראה דכיון דהקנה לו אג"ק יספיק ואין צריך זיל דון וכו'. והרב גד"ת הקשה על דברי הרא"ש דס"ל דבמת נתבטלה ההרשאה היכי אמרי נהרדעי דאי כתב בה זיל דון וכו' לא מצי למימר לאו בעדד"א הא אכתי איכא למיחש שמא ימות ונתבטלה ההרשאה גם ה"ר יהונתן הקשה קושיא זו על דברי הש"ס הובאו דבריו בש"מ על דף ק"ד דאמאי באורכתא העשויה כתחז"ל דכתיב בה זיל דון וכו' אמאי לא חיישינן דילמא שכיב המרשה ונפלו זוזי קמי יתמי עי"ש. וכבר כתבנו משם הדרישה דלזה כיון רש"י וכתב דר"א זקן היה דמשמע דוקא גבי זקן יש לחוש דילמא שכיב אבל בשאר כל אדם לא חיישינן למיתה ועכ"פ למדנו מדברי ה"ר יהונתן והגד"ת דבזיל דון וכו' לחוד יספיק ואין צריך אג"ק וכ"ש אם כתב אג"ק ולא כתב דון וכו' שיועיל וכמ"ש מרן בס"א ומה שכתב בפרישה בדברי מרן דהכוונה שיקנה לו ג"כ אג"ק היינו לשופרא דשטרי שלא יעכבם לעצמו אבל הא ודאי אם כתב אג"ק לחוד שפיר דמי:

והרב החבי"ב באות י"ד תירץ לקושית הגד"ת דס"ל להרא"ש דכי אמרי נהרדעי דאם לא כתב כן יכול לומר לאו בעדד"א היינו כשהקנה לו אג"ק כדינו ולפ"ז יסבור הרא"ש דצריך להקנותם באג"ק כדי להוציא מיד המוחזק ע"כ. ולא זכיתי להבין דבריו דלפי דבריו נהרדעי פליגי אתקנה ראשונה דהא בתחילה היו מקנין אג"ק ובאו נהרדעי ואמרו דלא סגי בהכי אלא שיאמר עוד דין וזכי וכו' ואיך אפשר דבר זה כי לא נזכר בדבריהם כלום אג"ק ועוד כי לא מצאנו בשום פוסק שיאמר דנהרדעי פליגי על תקנה ראשונה ועוד כיון שהקנה לו הממון אג"ק היאך יכול עוד לומר למורשה לאו בעדד"א ואי דצריכין אנו לההיא דנהרדעי משום דלתקנה א' שהקנה לו באג"ק יכול המורשה לעכבם לעצמו הא לא איריא דהא גם בתיקון נהרדעי כיון שכותב לו זיל דון וזכי יכול לעכבם לעצמו אילולי שכתב לו וכל מאי דמתענית וכו' כמ"ש הפוסקים ואפשר כי לזה סיים בדבריו וצ"ע ורצה לומר שאין נראה כן מדברי הפוסקים וכמו שהכריחו הדבר הב"ח והפ"וד גם מרן בסי"ב כתב דהא דקי"ל דשליח שווייה ה"מ כשלא הקנה לו אג"ק אבל הקנה לו אג"ק שלו הוא לגמרי והוא שלא תהיה מלוה שאינה נקנית באגב ולפי דברי הרב החבי"ב לא אפשר שום הרשאה בלתי שיהיה בה אג"ק והוא עצמו בתשו' ח"א סי' ע"ז כתב דלא כתבו הרבנים דאם כתוב בהרשאה אג"ק שהן שלו לגמרי אלא בהרשאה שאין כתוב בה כל מאי דמתענית וכו' אבל אם כתב בה כל מאי דמתענית וכו' אע"פי שכתוב בהם אג"ק אין המורשה יכול לעכבם לעצמו:

וכתב מרן וה"מ דשליח שויה בשלא הקנה אג"ק ומשמע מדבריו דקנין אג"ק לא הקנה אבל דון וזכי כתב לו וק' דהא משמע מדברי הפוסקים דבדון וזכי קני קנין גמור ואין מבטל קנין זה כ"א במ"ש לו וכל מאי דמתענית לך מן דינא וא"כ הו"ל למרן לומר דה"מ בשלא הקנה לו אג"ק או לא א"ל דון וזכי אבל אם הקנה לו אג"ק או כתב לו דון וזכי יכול לעכבם לעצמו אם לא כתב וכל מאי דמתענית ומדברי מרן הללו נראה דאם הקנה לו אג"ק דשלו הוא היינו אפילו כתוב בלשון הרשאה אפ"ה שלו הוא דאל"כ הו"ל לומר ואפילו הקנה לו אג"ק ה"מ כשהוא בלשון הקנאה אבל אם כתוב בלשון הרשאה אפילו שהקנה לו בקנין אג"ק אין שלו הוא אלא ודאי נראה מדברי מרן דאין לחלק בהכי וזה נראה שהוא היפך הרב שארית יהודה וכן נראה ג"כ מדברי הסמ"ע שכתב בסי"ג עמ"ש מור"ם ואם ירצה המורשה להחזיק בהם אינו יכול וכתב הסמ"ע ואפילו בהקנה לו אג"ק וכנ"ל וכ"ש בזמנינו דנוהגים לכתוב בכל ההרשאות דהקנה לו אג"ק ואין דעת המרשה והמורשה רק להיות שליח בדבר דדינא הכי ע"כ. ואם איתא דמ"ש מרן אבל הקנה לו באג"ק שלו הוא לגמרי היינו דוקא בהקנאה גמורה אבל בהרשאה אפילו באג"ק אינה כלום א"כ למה לו להסמ"ע לומר וכנ"ל כנראה שהוא חולק על דברי מרן דהא דברי מור"ם בהגה קאי אמ"ש מרן גבי הרשאה שכתוב בה זיל דון וכו' ובהא אפילו הקנה לו אג"ק אין שלו הוא אבל דברי מרן בב"י קאי על מי שהקנה לו בהקנאה גמורה ובהא שלו הוא לגמרי ועוד מה הוקשה לו ממה שנוהגין לכתוב בזמנינו הרשאה אג"ק דהא דנוהגין לכתוב אג"ק היינו בהרשאה ששם האגב קרקע אינו כלום אבל דברי מרן קאי על מי שמקנה בהקנאה גמורה אלא נראה דאין לחלק בהכי ועינינו הרואות דאף שכותב לו אג"ק אין כוונתו אלא לשליח בעלמא ונראה דאף הסמ"ע דכתב אפילו הקנה לו אג"ק אינו אלא שליח היינו משום דכותבין בשטר וכל מאי דמתענית לך מן דינא עלי ליהדר דמזה דייק רב אשי בש"ס דשליח שויה אבל אם הקנה לו אג"ק ולא כתב כל מאי דמתענית אפילו שכתב הקניתי ד"א קרקע ואגבן מניתיו והרשיתיו דמשמע דשליח שויה עכ"ז להקנאה גמורה איכוון וכן נמי אם כתב לו זיל דון וכו' להקנאה גמורה איכוון כדמשמע מדברי רב שרירא ז"ל ופסקו מרן דמה שכותבין וכל מאי דמתענית וכו' אינו אלא לט בת המרשה שלא יוכל להחזיק בהם וכ"ש אם הקנה לו אג"ק ולא כתב כל מאי דמתענית וכו' וכן נראה עוד מדברי מרן בבד"ה שכתב על דברי תשו' הרא"ש וז"ל ונראה מדבריו אלה דאע"ג דאקנינהו ניהליה אג"ק כיון דבלשון הרשאה כתב ליה כל מאי דמתענית וכו' אינם שלו וצריך ליתנו למרשה או ליורשיו ודלא כדברי רבינו שכתב שאם הקנה לו הממון אג"ק כבר זכה בו ע"כ משמע שאם לא כתב לו כן יכול להחזיק לעצמו אע"פי שעשה לו זיכוי בלשון הרשאה וגם נראה שהבין בלשון רבינו בע"הט דמ"ש אבל הקנה אג"ק שלו הוא לגמרי אפילו שהוא כתוב בלשון הרשאה דאינו מסירו מלשון הקנאה גמורה ועושה אותו שליח אלא דוקא לישנא כל מאי דמתענית וכו':

וע"פי דברי מרן שבבד"ה שכתבנו לעיל שכתב ודלא כדברי רבי' בע"הט שכתב דכיון דהקנה לו הממון אג"ק שלו הוא לגמרי דמשמע מדבריו אלה שהבין בדברי הטור דמ"ש הקנה לו אג"ק הוא כהרשאה שכתוב כה כל מאי דמתענית וכו' תו ל"ק מה שהקשה בב"י על דברי הטור מ"ש בשם הרמ"ה דגבי הרשאה כל זמן שאינו מבטלו במקומו עומד וכתב בב"י משמע לכאורה דקאי למאי דסמיך ליה הקנה לו הממון אג"ק וא"כ יש לתמוה דכיון שהקנה לו הממון א"כ הרי הוא שלו לגמרי וא"כ איך כתב כל זמן שאין מבטלו דמשמע שיכול לבטלו עי"ש. וע"פי דבריו שבבד"ה ל"ק דהכא מיירי דהקנה לו אג"ק בהרשאה דכתוב בה כל מאי דמתענית דמזה משמע דשליח שויה ויכול לבטל השליחות וכן ראיתי להרב החבי"ב בתשו' ח"א סי' ע"ז שכתב דמדברי הטור נראה שאם הקנה לו המעות אג"ק שלו הוא לגמרי. ותימה מה בצע שנכתוב דבר שחב למרשה ועוד ק' דבהרשאות שלנו כתיב שני דברים דסתרי אהדדי אג"ק דבקנין זה המעות שלו הוא לגמרי וכתוב עוד כל מאי דמתענית וכו' ולכן אני אומר דלא כתבו הרבנים הנז' דאם כתוב בהם אג"ק דשלו הם לגמרי אלא בהרשאה שאין כתוב בה כל מאי דמתענית אבל אם כתוב בה כל מאי דמתענית אפילו שכתוב בה אג"ק אין יכול לעכבם לעצמו הרי דסבר לה כדברי מרן בבד"ה אלא שעדין קשה דא"כ למה כתב מרן ודלא כרבינו בע"הט הו"ל לחלק בדברי בע"הט עצמו בין אם כתב כל מאי דמתענית או לא כדברי הרב החבי"ב ואפשר דסבר מרן ז"ל דכל כי האי הו"ל לבאר ולא לסתום:

והנה ע"פי דברי הדרישה שכתב דמה שנוהגין לכתוב אג"ק וגם זיל דון וכו' כדי לינצל מכל החששות חשש מיתה וגם שלא יחזיק בממון לעצמו בזה א"ש מ"ש הטור והרמ"ה כתב שא"צ להקנות בקנין אג"ק ומרן הוקשה לו דלמה כתב והרמ"ה כתב שהוא חולק וע"פי דברי הדרישה א"ש לפי שעיקר קנין אג"ק משום חשש מיתה ולחשש מיתה כבר כתב הרמ"ה עצמו לעיל דגבי הרשאה כיון דאוקמיה בדוכתיה כל זמן שאינו מבטלו במקומו עומד ואפילו מת התובע נפטר הנתבע להכי כתב והרמ"ה כתב שהוא חולק שחושש למיתה ולמה צריך לכתוב אג"ק ומרן בב"י גבי נמצאו ג' חילוקין כתב וז"ל כתב לו הרשאה כמשפטה אף אם ביטל השליחות כיון שלא ידע הנתבע ונאבד פטור ואם מת אע"פי שלא ידע הנתבע ונתן לו ונאבד חייב מעובדא דר"א וכו' הקנה לו אג"ק אפילו נתנם לו אחר שמת פטור ע"כ. ולא ידענו דעת עליון מה היא כוונתו אם רוצה לומר הקנה לו אג"ק היינו מלבד ההרשאה דדון וזכי וכו' או הקנה לו אג"ק לבד בלא דון וזכי וכו' והסמ"ע בס"ק ט' כתב לא ישיב לו דבר מטעם הנ"ל שמא ימות או יבטל השליחות וכ"כ הש"ך סקי"ו והנראה מדבריהם דדון וזכי לחוד הוציאנו מחשש מיתה וביטול וקשה שהרי מדברי מרן בב"י נראה להדיא דבהרשאה דדון וזכי לחוד לא יוציא מחשש מיתה וביטול ואם נאמר דכוונת הסמ"ע היא לומר דדון וזכי מוציאנו מחשש מיתה מלבד אג"ק הנז' בס"א קשה דכל כי האי הו"ל לבאר ועוד דלמה הטור ומרן הרחיקו אותם זה מזה ועוד קשה דלמה בס"ד כתב המרשה את חבירו כנראה שעדין לא דיבר בדיני הרשאה וכמ"ש הוא עצמו בדרישה אכן נראה לומר דמרן הדר ביה ממ"ש בב"י דבהרשאה גמורה אם מת המרשה ונתן לו הנתבע ונאבד חייב אלא ס"ל כדברי האז"ג והביא דבריו מהרי"ט בס' שארית יהודה וז"ל דחשו חכמים דילמא שכיב המרשה עד שלא יגבה השליח מיד הנתבע ונפלי נכסי קמי יתמי בעוד שהם בידו ואם יאנסו או יאבדו בדרך יאמרו היתומים אנן מנינו שליח כההיא דפ' הגוזל דאמר התקבלתי דר"א לאו כלום היא אלא זיל דליקנינהו ניהלך אג"ק במתנה גמורה. ומעתה אי מיית לית לן בה ואכתי לא תיקנו זיל ודון וכו' באו נהרדעי ותקנו אפי' בלא אגב עי"ש. מדבריו אלה נר' דבתחילה היו מקנין אג"ק לחוד ואח"ז באו נהרדעי ותקנו אפילו בלא אג"ק לפי שראו שלאו כל אדם יש לו קרקע ואם יסמוך על ד"א קרקע שיש לו בא"י כבר כתב הרמב"ם פ"ג מה' שלוחין ה"ז שדברים אלו קלים ורעועים הם:

ולכן מרן פסק לתרוויהו ובס"א מיירי בשליח שעושה לפני עדים ובזה חיישינן שמא ימות ומשו"ה הצריך לקנות אג"ק ולזה מרן ז"ל את מקורה הערה מההיא דר' אבא שאמרו ואלא מאי תקנתא ניקנינהו אג"ק וכו' ומה שקורא אותה הרשאה לפי שבאמת הא דהקנה אותם לו אג"ק לאו להקנאה גמורה איכוון אלא להרשות וההיא דס"ד מיירי בהרשאה דדון וזכי בלא אג"ק גם הרב מהרי"ט בספר שארית יהודה כתב דדברי הטור בהקנאה גמורה בלא דון וזכי ולאו בכלל אורכתא היא ומשו"ה בס"ד התחיל המרשה את חבירו וכ"כ בפרישה וכמש"ל וא"כ נמצא לפי האמור אם הקנה לו הממון אג"ק ולא כתב דון וזכי כ"ש שיועיל במקום דון וזכי וכו' ובלבד שיכתוב לו וכל מאי דמתענית וכו' כדי שלא יחזיק בנכסים וא"כ בנ"ד שכתוב בהם אג"ק יספיק ואין צריך לזכי וכ"כ הרב החבי"ב בתשו' הנז"ל דהא דכותבין אג"ק בהרשאה שכתוב בה דון וזכי וכו' לפי שהרשאות שלנו הם כוללות בין למלוה ובין לפקדון מעות ובין מטלטלין ופקדון מעות לא מהני בהו הרשאה אם לא בקנין אג"ק כמ"ש הרמב"ם עי"ש. א"כ נר' מדבריו דאג"ק יועיל למעות וכ"ש שיועיל לגבי מטלטלין וכו' וכת' בהג"הט אות כ"ח וז"ל ואפי' הרשה אותו אג"ק צריך לכתוב דון וכו' זולת אם הקנה לו המעות אג"ק שאז אין צריך עי"ש:

ויש לדקדק כן מדברי הרמב"ם שבפ"ג מה' שלוחין שכתב מי שהיתה לו קרקע תחת יד אחד או מטלטלין פקדון ורצה לעשות שליח לדון עם זה ולהוציא קרקע או הפקדון מתחת ידו הרי זה כותב לו הרשאה וצריך לקנות מידו שהרשהו ואומר לו דון וזכי והוצא לעצמך וכיוצא בעניינים אלו ובה' ז' כתב מי שהיו לו מעות פקדון אצל אחד ורצה להרשות שליח להביאן אין הקנין מועיל בזה שאין מטבע נקנה בחליפין אלא כיצד הוא עושה נותן לו קרקע כל שהוא ומקנה לו המעות על גבה וכו' עי"ש. הנה מדבריו אלה משמע דדון וזכי אשר תקנו נהרדעי לא תיקנו אלא גבי פקדון מטלטלין אבל פקדון מעות בהקנאה על גבי קרקע יספיק דאי גם גבי מעות צריך לדון וזכי א"כ אמאי חלקן לשתי בבות והו"ל לרבינו לעיל בה"א כשאמר וצריך לקנות מידו שהרשהו יאמר שם ואם הוא פקדון מעות יקנה אותם על גבי קרקע ויסיים וצריך לכתוב דון וכו' דהוה משמע דדון וכו' קאי גם על המעות אלא ודאי נראה דקנין אג"ק שהוא קנין חשוב מועיל בלא זכי וממילא משמע דגם גבי מטלטלין אם הקנה אותם אג"ק הוא קנין חשוב ואין צריך לזכי ומה שכותבין עכשיו אג"ק ודון וזכי לשופרא דשטרא אבל אה"נ דדון וזכי לחוד יספיק או אג"ק במטלטלין לחוד יספיק וכן ראיתי להרב אורים ותומים שתירץ לדברי הטור שדילג מילת זכי מה שהקשה עליו רש"ל וז"ל ול"ן דודאי לשיטת הרמב"ם דצריך להקנות לו בקנין המועיל לגמרי ודאי דאין צריך לזכי דמה צורך לזכי יותר ממה שהקנה לו בקנין המועיל ולכך הטור בהעתקו דברי הרמב"ם השמיט זכי אבל למסקנא כשיטת הרמ"ה דנראה מדבריו דאין צריך קנין המועיל ואפילו למטבע וסגי בק"ס ובודאי בעי זכי דהא גוף הקנין לית ביה זכיה וע"ז סובב תשובת הרי"ף הנז' עי"ש. הרי נראה מדבריו להדיא דכיון דקנו מניה בקנין המועיל אין צריך לזכי אלא שלא זכיתי להבין את דבריו דהא מדבריו נראה דכל שהקנה לו בקנין המועיל ומסתמא משמע דכל אחד כדיניה אם מטלטלין בק"ס ואם מעות אג"ק וקשה שהרי הרמב"ם בתחילת הפרק כתב שאפילו הקנה בק"ס שהוא מועיל לגבי מטלטלין עכ"ז כתב שצריך לומר לו ג"כ דון וזכי וכו' ומה זה שכתב דאם הקנה לו בקנין המועיל שאין צריך לזכי ועוד דלדבריו דלפי שיש קנין המועיל אין צריך לזכי א"כ היה לו להטור למחוק הכל גם דון ואפיק לנפשך כיון שיש קנין המועיל:

ועכ"פ נמצינו למידין לפי האמור דלדעת הב"ח עצמו אפילו לכתחילה אין צריך מלת זכי ולדעתו כדעת הרי"ף ומרן דהא דצריך לכתוב זכי היינו לכתחילה אבל בדיעבד אם דילג מלת זכי אין נפסל השטר בהכי וגם הסמ"ע כתב בדרישה שאין צריך לכתוב זכי כלל ואפשר דאף נמי רש"ל שנתקשה בדברי הטור היינו לפי שדילג הטור מלת זכי בנוסח ההרשאה שהיא לכתחילה אבל בדיעבד אם דילג זכי אפשר דגם הוא יודה דכשר ולא יטריח המורשה הבא ממקום רחוק להחזירו ריקם ודברי הרי"ף שפסלה היינו שהיה במקום קרוב ויכול לחזור ולשנותה לכתוב אחרת במקומה ואף אם נאמר שדעת מרן שהיא פסולה לגמרי לפי שאין כתוב בה זכי וכמו שהבין כן הרב הסמ"ע בדרישה היינו לפי שלא היה כתוב שם אג"ק אבל במקום שיש אג"ק וגם כתוב וכל מאי דמתענית וכו' אפילו לא היה כתוב דון וזכי וכו' אג"ק לחוד יספיק וכמ"ש מרן בבד"ה וכאמור לעיל ואיך שיהיה הב"ד אשר בנ"ד שהחזירו המורשה ריקם לפי שלא היה כתוב דון וזכי וכו' לאו שפיר עבוד דעכ"פ היה להם להעמיד הנתבע עם המורשה ויוציאו הגזילה מתחת ידו ותהי מופקדת ביד ב"ד עד שיחזור המורשה לעירו ויכתוב להם הרשאה כאשר תאוה נפשם וכשתגיע ההרשאה הטובה לידם ישלחו לו הממון אשר תחת ידם כי אז יצילו עשוק מיד עושקו דעכ"פ המורשה הזה אשר שלח ראובן הוא חתנו והוא מסייע שיש בו ממש משא"כ אם מרשה לאחרים מאותה העיר שאינם יודעים בצערו ובמה הוא והראיה שאחר שחזר חתנו לפה אר"ץ עבר זמן זמניהם ולא הרשה עוד לאחרים והגזילה היא עדין תחת ידו וכן לא יעשה בעם בני ישראל זוהי מה שהשיגה ידי יד כהה:

כה דברי הצעיר אברהם דיין ס"ט

תוכן העניינים

ויוסף אברהם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה